בקרוב אצלכם.

איפה שהוא ברשימת הדברים שבגללם אלך לגיהינום, נמצא המאמר הזה שכתבתי בזמנו עבור "נענע10", שבו קראתי, למרות הכול, להצביע לניר ברקת לראשות עיריית ירושלים. לא אעליב אתכם בתירוצים והצטדקויות. פישלתי, הייתי מטומטם והיו מסביבי אנשים חכמים ממני שאמרו לי את זה כבר אז ולא הקשבתי להם. אז להלן כמה מהדברים שאותם פספסתי ב"הכול" שאחרי ה"למרות".

אבל לפני זה, למה שזה בכלל יעניין מישהו חוץ מתושבי ירושלים? "תברחו משם", אני שומע באזני רוחי את הקורא התל-אביבי, "מה יש לכם לחפש בעיר החשוכה והפרימיטיבית הזאת? תשאירו אותה לדוסים ותבואו אלינו". אז רגע לפני שאתם עוברים נתיב על אוטוסטראדת המידע, הנה חומר למחשבה:

ירושלים היא יצרנית ויצואנית תרבות. אמנות, בילוי, פוליטיקה, יו ניים איט. מה שנוצר בירושלים נודד, אחר כך, למישור החוף כי שם נמצא הממסד, הכסף, ומנגנוני ההפצה. לכן, בירושלים התרבות היא יצירה ובתל-אביב התרבות היא צריכה. אבל למרות סצנת התרבות והאקטיביזם החילוני הבועטת המקומית, זה לא הדבר היחיד שיורד מההרים ונוחת על ראשי השוכנים על חוף הים התיכון ושאר המדינה.

בצד הדתי-מסורתי, ירושלים היא מרכזם של הטרנדים הליברליים שבו. זהו משכנה של "הביצה" שבה הקו המפריד בין דתיים, דתל"שים, מסורתיים וחילונים מיטשטש ושוכניה מתרחקים מתכתיבי המגזר ההולך ומתחרד"ל. שם רוחשים גם זרמי היהדות המתקדמת שמעורבותם ונוכחותם בשיח הציבורי גדלה והולכת. ירושלים היא גם המרכז העירוני עבור גוש עציון, שבה צומחים מתחת לפני השטח רעיונות של דתיות דמוקרטית ושוחרת שלום.

הציבור הנאור (בעיני עצמו) ממרכז הארץ טרם הפנים את חומרת מצבו. הוא עוד לא חווה על בשרו את חוויית המיעוט ועוד לא למד להעריך את האפשרות, קלושה ורחוקה ככל שתהיה, למצוא בעלי ברית בצידה השני של הגדר שמפרידה בין חילונים לכאלה שאינם, ואפילו ברית אד-הוק של אינטרסים שאין בה שותפות בהשקפת העולם.

אבל ייתכן שגם את השיעור הזה ירושלים תלמד את המרכז כמו שהיא יודעת – בדרך הקשה, כי גם הטרנדים הפחות סימפטיים נוטים להתבשל דווקא בה. לא רק בתי הקפה הירושלמיים הגרועים ביותר משגשגים במרכז בזמן שהרשתות משם לא צלחו את העליות של באב אל וואד. את ההפגנות לניקוי המרחב מנוכחות של ערבים, עובדים זרים ומבקשי מקלט מובילים פעילים מפסגת זאב ושכונות-התנחלויות צפוניות אחרות בירושלים. וגם טרנד ההפרדה בין נשים לגברים במרחב הציבורי יצא מקווי המהדרין ורחובות מאה שערים והגיע להיכל התרבות, אם למנות רק שניים.

ניר ברקת הוא אלוף זיהוי הטרנדים והרכיבה עליהם. הוא היה מהראשונים לזהות את טרנד ההיי-טק, שבו עשה את הונו, עוד בשנות השמונים. בשנות התשעים, כמה שנים לפני שהעניין הפך לבון-טון, הוא זיהה את טרנד המגזר השלישי והמעורבות הקהילתית ורכב על גבו אל הפוליטיקה המקומית. בבחירות האחרונות, כשאנחנו עוד התעסקנו בשפע המהמם של הבעיות העירוניות, ברקת שוב זיהה את רוח הזמן. עכשיו, הוא צובר את המטבעות הפוליטיים החזקים בשוק, של לאומנות, גזענות וריקון הדמוקרטיה מכל תוכן ובהונו זה ישתמש, לפי שמועות עקשניות, כדי לסלול את דרכו אל הפוליטיקה הארצית אם לא לבית שברחוב סמולנסקי פינת בלפור.

ברקת לא יכול היה להסתמך על הקול החילוני כדי להיבחר ונאלץ לחפש לו שותפים מקרב חובשי הכיפות. היות שרובם תמכו במתחרהו החרדי – מאיר פרוש, שהתחרה אתו בהצלחה לא מבוטלת גם על הקול החילוני, ברקת עשה דיל עם שתי קבוצות מטורללות במיוחד בקרב שני המגזרים הדתיים.

במגזר הדתי-לאומי, הוא עשה קומבינה עם עמותות הימין הקיצוני, אלע"ד ועטרת כוהנים, והעלה את האג'נדה שלהם על ראש שמחתו ומרכז פעילותו כראש עיר, ולא רק כאתנן למי שבזכותם הוא יושב על הכיסא. כמי שזיהה את אותה רוח ציבורית שאותה מעוררים ועליה רוכבים הפוליטיקאים של הימין, הוא הצטרף לצד המנצח ומקדם את ענייניהם באופן נלהב כל כך שהוא מוכן להתנגש עם החוק.

הדיל השני והמוכר פחות נעשה עם חסידות גור, מהקיצוניות והתמוהות שבציבור החרדי. חסידי גור הם חרדים בתוך חרדים. הציבור החרדי, ככלל, חווה מגמה של היפתחות כלפי הציבור הכללי, דבר שבא לידי ביטוי בהגדלת ההשתתפות בשוק העבודה והגיוס לצה"ל, תקשורת חרדית ובעיקר אינטרנט חרדי מפותח שמשגשג למרות שה"הגדויילים" לא רואים אותו בעין יפה וחבירה לדתיים לאומנים במסגרת הזרם החרד"לי. כמו כל טרנד, יש בו מן החיוב ומן השלילה, אבל חסידות גור זה סרט אחר.

הם ידועים בעיקר במיזוגניה שלהם. על אשתו של החסיד נאסר ללכת ברחוב לצד בעלה, אלא רק מאחוריו. אסור להם לדבר זו עם זה בפומבי או לקרוא זה לזו בשמם הפרטי. גם בפרטיות ביתם נאסר עליהם לגלות סימני קירבה או חיבה, בעיקר גופנית, ואפילו מצוות פרו ורבו מותר להם לקיים רק פעמיים בחודש ולהקפיד שהאקט המיני יהיה קצר ככל האפשר.

חסידות גור נמצאת בחוד החנית של טרנד ההפרדה בין גברים לנשים במרחב הציבורי ובולמוס ה"צניעות" ששוטף את החברה החרדית ובעקבותיה גם את הדתית. כל זה מתרחש, אגב, למורת רוחם של חרדים רבים. אבל בדומה לדינאמיקה בציבור הכללי, ככל שאתה פסיכי יותר, אתה נתפס כ"אותנטי" יותר וגילוי התנגדות או מחאה עלולים לסכן את עצם הלגיטימיות שלך כחבר בקהילה.

ירושלים של ניר ברקת היא קריקטורה גרוטסקית של החברה הישראלית כולה ועוד יותר – הכיוון אליו היא הולכת: "חילוניות" שאינה אלא בלון מיתוג מלא באוויר חם, גמר "כוכב נולד", מסיבות רחוב ופסטיבלים, בזמן שהמוסדות התרבות החילונית עצמם מוזנחים או מדוכאים. שוק מחנה יהודה למשל, שמסתמן בשנים האחרונות כאחד ממוקדי התרבות והבילוי התוססים והמובילים בארץ, יחוסל ביום ע"י מאות אוטובוסים שהופנו אל רחובו הצר כדי לעשות מקום לרכבת הקללה, ובלילה ע"י התקנה החדשה שתחייב את מוסדות התרבות והבילוי שבו לסגור את שעריהם באחת עשרה.

החרדים יודעים להעריך את המיתוג החילוני, וגורסים בחדווה ששום ראש עיר חרדי לא יכול היה לשרת את האינטרסים שלהם טוב יותר שכן חרדי היה מקבל את החאזוק מהתקשורת. ואכן, המימון למוסדות החינוך החרדיים זורם כנהר בזכות קריטריונים תפורים במיוחד למידתם.

את זה, כמובן, אי אפשר להגיד על מוסדות החינוך הפלסטיניים של מזרח ירושלים. אם מישהו טורח לממן שם משהו בכלל, זאת הרשות הפלסטינית. ההזנחה המכוונת של הציבור הערבי בעיר נמשכת במלוא הקיטור תחת שרביטו של ברקת. הם משלמים את הארנונה (שיעורי גבייה גבוהים, בשונה מהאמונה המקובלת) אך הכסף לא חוזר אליהם בצורת שירותים. הנוכחות המשטרתית במזרח העיר לא נועדה להגן על התושב הערבי אלא רק להגן על היהודי, ובמיוחד על המתנחל מפניו. כל יוזמה של בנייה או שיקום מיועדת ליהודים וערבים נהנים ממנה עד הדרך, אם בכלל. תוכניות המתאר לשכונות הפלסטיניות ממשיכות להיות "בהליכים", לא מעודכנות מספיק או לא מפורטות מספיק. כך נחסמת האפשרות לבנייה חוקית כדי שיהיה אפשר לנופף בשוט ההריסה כשרוצים, למשל, להכריח אותם להשלים עם מה שאסור להם לעשות בעצמם.

ירושלים, לטוב ולרע, מקדימה את שאר המדינה בכמה שנים ומי שרוצה קדימון למדינת ישראל בעתיד הלא רחוק מוזמן להעיף מבט על ירושלים הנוכחית. שכבת צבע ממותגת של חילוניות מערבית ליברלית שמתחתיה רוחש פונדמנטליזם דתי, וארבעים אחוז מהאוכלוסייה הם אזרחים סוג ז' שמותר להם לנהל את עצמם בתחום המושב שלהם כל זמן שאינם מפריעים לעם האדונים. כשהם מפריעים, יבואו לא רק רשויות החוק ושכירי חרב פרטיים של מתנחלים, אלא גם מיליציות של נוער שוליים בהנהגת תלמידי חכמים מהזן של הרבים גינזבורג ושפירא וייכנסו באבי אביהם. החילונים שעוד לא התקרנפו, המסורתיים שלא התחרפנו והדתיים שיכולים להיות להם לשותפים מורידים את הראש ומנסים לשרוד.

מנהלי1: הפוסט הזה נכתב עבור במחשבה שנייה ופורסם לראשונה שם.

מנהלי2: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב. אני מודה לתורם ורוצה לציין שאינני יודע אם הכסף שתרם לי הגיע אליו מבן דוד של שכן של ההוא שהיה עם אחותו בגן חובה שתרם כסף גם לחמותו של גיסו של אחמד יאסין.

הערה לסדר: "אם תרצו" מספרים שאפשר לקבל שכר בסיס של 9000 דולר בחודש עבור "חתרנות". היות שאני מחפש עבודה, אשמח אם מישהו יפנה אותי לארגון שמשלם סכומים כאלה, ואפילו בשקלים. תודה. ושמישהו יגיד לקלוגהפט שהוא מה זה ממחזר את עצמו.

This entry was posted in כללי and tagged , , , , , , . Bookmark the permalink.

39 Responses to בקרוב אצלכם.

  1. Pingback: Tweets that mention בקרוב אצלכם. | תניח את המספריים ובוא נדבר על זה -- Topsy.com

  2. עדו says:

    שאלתי אותך גם בפוסט המקורי והתשובה שלך הייתה קצרה מדי, מה היה קורה לו החילונים היו בוחרים פורוש? נמק , הסבר, פרט ומצא סימוכין בגמרא בבקשה.

  3. תומסו says:

    מעניין אותי לחשוב איזו מדינה ואילו תוצרים יהיו לקהילה מסוגרת ובלתי מקורית כמו הקהילה החרדית באם יניחו להם לנהל את חייהם בעצמם. אבל את כל החיים שלהם. כולל הדאגה לקיום הבסיסי.

    • עדו says:

      צריך להסתכל על חוץ לארץ, הרי באמריקה ואירופה אין להם מדינה שמשלמת להם בשביל ללמוד תורה אז הם צריכים להסתדר והם מסתדרים איכשהו.

      • אדם says:

        מסתדרים איכשהו? קוראים לזה עבודה. שם הרוב המוחלט עובד והמיעוט הפצפון לומד. הם כמובן עדיין חיים חיי קהילה ועוזרים רבות אחד לשני אבל הם עובדים.
        אגב זה כבר מאות שנים ככה. בחו"ל יהודים עבדו ועזרו לממן את התלמידים החכמים בישראל (בעיקר ירושלים וצפת) מתוך אמונה שהם עוזרים להביא את הגאולה ולפעמים זו גם הייתה איזושהי כפרה על כך שהחיים שלהם שם בגולה כל כך נוחים. רק החילונים החצופים האלה מנסים לשנות את הסטטוס קוו (בנושא של הלימודים כמובן את הכסף עדין צרכים לשלוח מחו"ל). לעניין זה מדינת ישראל היא סוג של חו"ל שצריך לשלוח כסף למען התחזוקה

        • למען הסדר הטוב, חצי מהגברים החרדים עובדים, וזה לא ששוק העבודה מלא במשרות פנויות שמחכות רק להם. אני בקושי מצליח למצוא עבודה אז אין לי מה להתלונן עליהם.

          מי שאשם זה המדינה שמיחזרה כאן בגדול את הסידור שהיה בשטעטל בקטן.

          בכל קהילה היה "עילוי", איזה תלמיד מבריק במיוחד שאותו הגביר – מליין העיירה, היה לוקח אליו ומפרנס אותו כדי שיוכל להקדיש את עצמו ללימוד תורה.

          אגב, הרבה תיאוריות גזע יהודיות הופרחו על הנוהג לחתן את העילוי עם הבת של הגביר וכך להשביח את הגניוס היהודי. אני חושב שהגביר פשוט היה תופס את האברך עושה את הנאסטי עם הבת שלו במקום להתפלפל על הלכות פרה אדומה, אוחז לו בפעייסעס ובאיומי גרזן גורר אותו לחופה.

          קיצר, את הסידור הקהילתי הפשוט והחכם הזה מדינת ישראל ניפחה לגמרי. המדינה לקחה על עצמה את תפקיד הגביר שרוצה להרגיש יהודי טוב, והפכה מגזר שלם בחברה ל"עילוי".

          • עדו says:

            נראה אם הבנתי:
            אתה מציע לחזור לסידור הקהילתי של פעם, לתפוס את החרדים שמזיינים לנו את המדינה בסתר בפאות שלהם ובאיומי גרזן לקחת אותם לחופה ולהכריח אותם לעשות את זה בגלוי. הממ.. נדמה לי שקוראים לזה 'חוק טל' לא?

          • ידידיה says:

            רק כדי להשלים את הדוגמה שלך, הגביר הזה גם מאיים על העילוי שלא יעז ללכת לעבוד במקום ללמוד, או שימצא את עצמו בכלא.

          • רות says:

            אם אני לא טועה, היתה גם החלטה של רבנים שבגלל השואה ידיעת התורה והתלמוד בעולם מאוד הצטמצמה ולכן עתה כל גבר שרק מסוגל פחות או יותר, ולא רק העילויים שבהם, צריכים ללמוד ולא לעבוד כדי לשהחזיר את מה שאבד ומה שנחוץ לגאולה.

            ואגב, בדיחה על חסידי גור ששמעתי מפי חברה חרדית ליטאית. ליטאי פוגש ברחוב מכר מחסידי גור ואומר: שלום מה מעשיך?
            – החסיד: אני מטייל לי עם אשתי.
            – ליטאי: ואיפה היא?
            – החסיד: היא הולכת ברחוב המקביל.

            • שלום בוגוסלבסקי says:

              שמעתי משהו כזה. לא בדקתי, אבל הניחוש שלי הוא שמדובר בהצדקה שבדיעבד. והבדיחה מצויינת.

  4. בוש לך, בית אגיון הוא ברחוב סמולנסקין פינת בלפור ולא רחוב סמולנסקי. אם תמשיך לקצר לו אותיות בסוף יצא לך רחוב סמולן.

  5. אור שחר says:

    לא מסכים. ירושלים מזמן הפכה למעוז ההזיות הפונדמנטליסטיות,
    וגם המיעוט החילוני שם שוגה בתסביך גדלות או תומך בפאשיזם של ברקת.
    אני לא מדבר כמובן על מיעוט המיעוט, אותם מאות מסכנים שמפגינים בשייח ג'ראח
    בזמן שהקהילה המקומית משליכה עליהם חפצים בתמיכת המשטרה, אבל הם
    מזכירים את אותם חרדים בקינג ג'ורג' (תל אביב) שמחלקים פמפלטים, מעין קוריוז משעשע לחיי העיר.

    בקיצור, ירושלים היא מדריד בתקופת פרנקו, ותל אביב היא הרבה פחות מברצלונה בתקופת פרנקו.

  6. רוני מאירי says:

    כמובן שהתגלגלתי לפה במקרה.
    שלום יקירי, נפלא לראות שגם אתה חולה במגפה של רבים חבריך לדרך – פוסט כל כך אינטילגנטי ורהוט מחד אך כל כך מנותק וחסר חזון מאידך.
    הבעיה היא שפשוט הוצאתם את עצמכם מהכלל, להלכה ולמעשה, ולכן נדונתם לכליון ולתלונות על מה שמתרחש במשחק בטורים שנונים במקום להשפיע.
    כל הקבוצות שהתנשאת עליהם בפוסט האחרון – החרדים הקיצוניים, ניר ברקת ואנשיו, ערביי מזרח ירושלים, אנשי "הביצה", התל אביבים צרכני התרבות ועוד ועוד (אני יודע, אתה בכלל לא חושב שהתנשאת אלא רק ניתחת את מאפייני פעילותם וכו')- לכולם יש כיוון ומטרה ברורה, כולם משתתפים במשחק ובהתאם מתרחשים תהליכים ממושכים של הידברות ושינויים של כלל הקבוצות, שינויים שהולמים מאוד את תדמיתה האמיתית והיחודית של מדינת ישראל – רבגונית, ליברלית, בעלת זהות ייחודית, מפותחת ומלאת שמחת חיים.
    ניקח לדוגמא את החרדים – מכורסת הסוציולוג שכחת להזכיר שהעובדה שהם עובדים, הולכים לצבא ומעורבים בנעשה במדינה הרבה יותר מלפני כמה שנים היא לא הודות לפוסטים הזויים של אנשים שבחרו להתנתק מהמציאות הישראלית ולעבור לצד המבקר אלא בגלל תהליכים ארציים שמובלים על ידי אנשים בשר ודם (כולל חלק מהקבוצות שיצאת נגדם בשנינות רבה כל כך).
    אבל זו הסיבה שאתם (אתה וכל מנוייך היקרים, אני מניח) תישארו לנצח עדת מצורעים חביבה שמסתובבת נפוחה מחשיבות עצמית ומתייחסת לעצמה כ"חכמי השכונה", אך מקבלת במקרה הטוב את היחס של "ליצן החצר" – אתם תמיד ליד.

    • שלום בוגוסלבסקי says:

      יש לי חדשות בשבילך. כל מי שנמצא בארץ הזאת משתתף במשחק. אממה, יש מי שההשתתפות שלהם מסתכמת בלנסות להוציא אחרים מהמשחק ועושה רושם שאליהם אתה משתייך.

  7. חוני קבלו says:

    נתחיל מהסוף, אני מת על חילונים ירושלמים. מת עליהם. אנשים נהדרים, שבהשאלה מעולם הכדורגל – הם מזכירים לי את אוהדי הפועל ת"א בשנות ה90. מיעוט מדוכא ונרמס שבמקום ליבב על מר גורלו החליט לשאת ראש בגאווה, לאכול ת'חרא, ולהגיד שזה טעים לו. אני יודע לזהות את הדפוס הזה – פשוט משום שאני הייתי חלק מאותה חבורה אדומה אומללה שהזכרתי, עד שיצאנו מעבדות לחירות בסוף העשור הנורא ההוא, אבל זה כבר עניין אחר.
    בוגלובסקי, אתה יכול לכתוב עד מחר על איזה כיף זה בירושלים עם כל הסצינה היצירתית המגניבה והחתרנית שסוערת שם בביצה – אני מאחל לך אוטוסוגסטיה נעימה וחסרת דאגות. הרי ממילא נראה אותך כאן איתנו, במדינת ישראל האמיתית, בעוד כמה שנים. ירושליים כבר הלכה – והגיע הזמן שתניחו לה. אם יש לך חולשה למאבקים אבודים, אני יכול לחשוב על כמה הרבה יותר דחופים מאשר נשמתה האורבאנית של עיר צפופה מלוכלכת ומיותרת.
    בכל אופן, דבר אחד אני מקווה שכבודו למד מטעותו: כאשר רוב האוכלוסיה הוא או פאשיסטי או פונדמנטליסטי – הבחירה הפוליטית שנותרת לאדם השפוי היא בין נבלה ובין טרפה, או במילים אחרות: אין רע במיעוטו.

    • שלום בוגוסלבסקי says:

      וואלה. אני שומע את זה בסך הכול 15 שנה.

      • חוני קבלו says:

        אני רק רוצה לציין שאפרופו ייצוא קולינריה, לפחות בגזרת החומוס, לאחר דגימתן של כמה וכמה משכיות החמדה של עיר הקודש: אין לכם מושג. אתם עושים פסולת בלתי ראויה למאכל אדם. אולי בייצור מטורללים ומקומות קדושים אתם מבינים – בחומוס לא.

        • גוי גדול says:

          פחחחחח
          תל אביבים שחושבים שהאוכל שלהם שווה משהו זה כבר באמת עצוב.
          בוא לחיפה עצל, קנה פיתה ותתנצל.

          • גיל ב' says:

            אתה בטח צוחק! בכל חיפה אין חומוס אחד נורמלי, עם כל הכבוד לאבו מרואן. עבדתי שם יותר מחמש שנים ובכל פעם שרצינו חומוס היינו צריכים לסוע לעכו. אין בכלל מה להשוות לחומוס ביפו.

          • חוני קבלו says:

            על הפרובינציה הדרום לבנונית הזו אני אפילו לא רוצה להגיב

        • החומוס התל אביבי הטוב, באופן לא מפתיע, הוא מיובא ממקומות אחרים. מ.ש.ל.

          • חוני קבלו says:

            כן, יפו זה באמת במדינה אחרת

            • בעיר אחרת. מתי תל אביב תוציא משהו משלה?

            • אפרופו אוכל, אני חייב לחלוק סיפור.

              פעם אני בא לקנות סביח בת"א. אז יש שם מוכר ערס כמו שצריך, חולצה פתוחה, שערות, שרשר, כל השבאנג. ישר אני מרגיש בבית.

              ואז הוא שואל אותי מה לשים בסביח. כבר הלם תרבות למה בירושלים אתה אוכל מה נותנים לך ואומר תודה שלא דקרו אותך. אין את הקטע של להחזיר מנה בגלל שהטמפרטורה של האנטריקוט גבוהה מדי בארבע מעלות צלזיוס והעגבניות לא נקטפו ע"י בתולות בכפפות פישתן אורגני בליל ירח מלא במטע החתרני של אחמד מבילעין.

              קיצר, אני אומר לי שישים אתה מה ששמים ברגיל בתוך סביח, בלי כל השטויות. "מה זאת אומרת שטויות?" הוא שואל. "טוב", אני עונה, "בלי נבטים, עלי בייבי, רוטב צ'ימיצ'ורי והדבר ההוא שאני לא מזהה".

              ואז הערס הזה אשכרה נעלב לי. "למה אתה אומר שזה שטויות?" הוא שואל אותי ואוטוטו מתחיל לבכות. לפחות היה דוקר אותי, מחזיר לי קצת את האמון בבני אדם, מה זה החרטא הזה?

              אז ברחתי חזרה לירושלים וקניתי סביח אצל יגאל בשמאי. תל-אביבים יטיפו לי על אוכל עאלק. איזה עולם.

            • באוכל ירושלים באמת סבבה, אבל הסביח של העיראקי בהרא"ה פינת נגבה שולט, וגם של עובד בסדר. בפרישמן בסדר גם.

            • רחביה, הסיפור הנ"ל התרחש בפרישמן. על כן נאסר עליך מעתה ועד להודעה חדשה להביע עמדה בענייני אוכל ומקורות המימון שלך ייבדקו.

            • גיל ב' says:

              ממתי סביח זה אוכל ירושלמי? עירקים זה רמת-גן, לא ירושלים. שם תאכל את המעורב הירושלמי הדוחה שלכם.

              אתה דומה לתל-אביבי שילך לביסטרו יאפי בעמק רפאים בירושלים ויזמין שם חומוס או סביח ואח"כ יתלונן. או מישהו שילך לסימה ויזמין סטייק שטובריאן ופואה גרא. בירושלים אתה יודע מה להזמין איפה, באיזור תל-אביב כנראה לא.

            • לא, זה שבירושלים אף אחד לא ישים פאקינג נבטים בפאקינג סביח.

            • גיל ב' says:

              גם ברמת-גן, אור יהודה ואפילו אצל עובד בגבעתיים אף אחד לא ישים נבטים בסביח. ואני בטוח שאם תלך לאיזורים יאפיים של ירושלים תוכל למצוא שם מקבילות של נבטים בסביח.

            • גיל ב' says:

              אתה מוזמן להעיף מבט בתפריט של מסעדה אקראית מירושלים: "בבא – מטבח ישראלי" http://www.rest.co.il/sites/Default.asp?txtRestID=11347&txtNavID=3&txtItemID=486142

              איך היית מתאר מנה של "חומוס שניצלונים"?

  8. עלמה says:

    אני בוגרת ירושלים, ורבים מחברי (ומשפחתי) עדיין שם. אי לכך ובהתאם לזאת- כמה שמחתי בביטוי "הרכבת הקללה". גאוני! מעתה אשתמש בו בכל עת שבה אפגוש מישהו שם מההר!

    • שלום בוגוסלבסקי says:

      אכן. ויש לציין שזה לא ביטוי שלי אלא כינוי נפוץ כאן.