החברים של ג'ורג'

אין “כפיה דתית”

יש סירוב חילוני להשתחרר. והסיבה לכך היא שבלי האורתודוקסיה, אין ציונות

שנות השמונים המאוחרות היו שנות השיא של התנועה החילונית בישראל, וב-1992 מפלגת העבודה – שהיום קשה להבין כמה היא היתה חשובה אז – קיבלה כחלק מהמצע שלה החלטה להפריד בין דת ומדינה. נושא לוהט על סדר היום היה הסטטוס קוו, והקינה על הכפיה הדתית היתה אופנתית מאד. מורי ורבי בועז עברון הביט בנושא בספקנות: הוא ציין שאם הציבור החילוני (עדיין רוב אז) היה רוצה להפריד דת ומדינה, או להפסיק את הכפיה הדתית, היה לו את הכוח לעשות זאת. אם הוא מתלונן על כפיה 40 שנים, אבל לא עושה שום דבר בנידון, אמר, זו לא כפיה. זה משהו שקיבלתם על עצמכם.

והשאלה היא למה. אחרי הכל, לטענה על כפיה דתית יש בסיס מוצק. בישראל אי אפשר להתחתן בלי כהן דת – וגרוע מכך, אי אפשר להתגרש. הרבנים שבבתי הדין הם מגדולי שונאי האדם והנשים שבישראל. לרבנות יש מונופול (שנסדק קמעא השבוע) על כניסה ליהדות, שבישראל יש לה השלכות משפטיות וחברתיות ברורות: מי שהופך ליהודי המוכר ע”י הרבנות הופך באחת לחבר בגזע האדונים של ישראל. במקביל, הרבנים יכולים למרר את חייהם של ישראלים מן השורה שנחשבים בעיני עצמם ובעיני אחרים כיהודים. המרת דת קשה מאד; שחרור מן הדת הוא בלתי אפשרי. בתי המשפט הישראלים מסרבים בעקשנות – בעקבות הממשלה – להכיר בקיומו של ציבור ישראלי. משרד הפנים מכיר באשורים, אבל לא ביהודים שרוצים להוריד מעל עצמם את התווית הזו, גם אם אין להם שום דבר איתה וגם אם החברות בקהילת האדונים היהודית מחרידה אותם.

זה הגרעין של הכפיה הדתית בישראל: כפיית הזהות. יש מעגלים אחרים של כפיה כזו: נושא השבת, ובמיוחד העדר התחבורה הציבורית בשבת, הוא אחד המעיקים שבהם. את כל זה אפשר היה לפתור בהחלטה לא מסובכת במיוחד של הכנסת: הפרדה בין דת ומדינה. אבל זה לא קרה, ואפילו יאיר לפיד, שנחשב למועמד אנטי-חרדי, לא מדבר יותר – ככל שהוא מדבר בכלל – על הפרדת דת ומדינה: הוא מדבר על המונח העמום “הפרדת דת מהפוליטיקה.”

בג”צ הזכיר לנו השבוע – אחרי שהשתהה בעשיית צדק במשך 16 שנים – למה בעצם אין הפרדת דת ומדינה: 73 שנים כמעט של מדינה יהודית לא הצליחו לייצר בישראל משמעות “יהודית” שאיננה אורתודוקסית. רוב היהודים בישראל, למותר לציין, הם אורתודוקסים גרועים מאד. הם בוחרים לעצמם את המצוות שמעניינות אותם. אבל, בסופו של דבר, בית הכנסת שהם משתדלים שלא להכנס אליו הוא בית כנסת אורתודוקסי. התוצאה היא לא חילונים, אלא יהודים אורתודוקסים רוויי תחושת אשמה. תחושת האשמה הזו מתורגמת להתבטלות בפני רבנים ובפני מה שאנשים משערים שהוא הדת. לפני כעשור, נטפל אלי ביום כיפור נער רוכב אופניים, שטען שהתמונות שצילמתי הן חילול החג. הוא לא היה ערוך לטיעון ההלכתי המהיר שהעמדתי בפניו, על כך שהוא מבצע שלוש עבירות על חוקי החג בעוד שאני מבצע רק אחת. במקרים אחרים, אורתודוקסים-למחצה מפעילים אלימות: אמבולנסים, שפעולתם בחג מותרת למשעי, נרגמים; ואנשים שעישנו בפומבי הותקפו פיזית.

מה קורה פה? למה החילונים, שמדברים כל כך הרבה על הקיפוח שלהם, לא חותכים את הקשר הגורדי? למה אף מפלגה לא הצליחה אי פעם לרכב על הרעיון הזה? למה יש לנו פוליטיקאים שקוראים לעצמם חילונים, אבל לא עושים שום דבר בנידון?

כי, כפי שהבחין כבר עברון, יש כאן עסקה אפלה. הציונים לא מסוגלים לתת נוסח שאיננו אורתודוקסי ליהדות שלהם – בין השאר משום שרבים מהם אינם מאמינים והדת נראית להם כאמונה תפלה. הם אינם עוסקים במשמעות היהודית של חייהם, משום שאין כזו. יהודים רפורמים עליונים, מבחינה יהודית, על היהודים החילונים ועל רבים מהאורתודוקסים: הם אכן מנסים להבין מה המשמעות של היהדות עבורם ומנסים להטעין את חייהם ביהדות. ואף על פי כן, החילונים היהודים לא מסוגלים לתת גט כריתות לרבנות. שוב, למה?

כי היהודים הישראלים הם ציונים. הם מחזיקים באמונה המופרכת שיש קשר ביניהם ובין היהודים שחיו פה בתקופת בית שני, אשר על כן הם טוענים שיש להם קושאן על הארץ – טענה שלא קיימת בשום מקום אחר. ואז הציונים מוצאים את עצמם בבעיה שנתקל בה רש”י בפרשנותו לפתיחת ספר בראשית.

“אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ’החודש הזה לכם’, שהיא מצווה ראשונה שנצטוו ישראל. מה טעם פתח בבראשית? […] שאם יאמרו אומות העולם לישראל: ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב”ה היא, הוא בראה ונתן לאשר ישר בעיניו.”

לרש”י, יהודי צרפתי בן המאה ה-12, יש בעיה כפולה. האחת היא פרשנית: למה התחיל ספר התנ”ך דווקא בבראשית? אם הספר הוא ספר המצוות, הוא היה צריך להתחיל בספר שמות, פרק יב’, פסוק ב’: המצווה הראשונה שנותן אלוהים לבני ישראל. אז למה בראשית? כי הוא מתאר את בריאת העולם.

ופה אנחנו מגיעים לבעיה השניה של רש”י: הוא חש שהספרים של כיבוש כנען, ספרי הדמים והזוועות (יהושע ושופטים) מתארים פשעים איומים, כאלה שהופכים את היהודים של זמנו לצאצאיהם של ליסטים. צריך להזכיר שבזמנו של רש”י, השאלה הפכה אקטואלית: צבאות נוצריים נלחמים עם המוסלמים על ארץ הקודש. מה הזכות שלכם על הארץ? אתם פולשים ורוצחים. אתם שווי ערך לאבירים הרצחניים, הפולשים הפרנקיים. כאן מעניין להזכיר את האגדה על לידתו של רש”י: שפרש נוצרי דהר ברחוב הצפוף, מתכוון לדרוס את אמו ההרה, ונעשה לה נס בזכות בנה שטרם נולד; כשנדחקה אל הקיר נוצרה בו גומחה שאליה נכנסה ובכך ניצלה. יהודי צרפת וארצות הריין הכירו היטב את אלימותם של האבירים, ידעו היטב באיזה ליסטים מדובר. לא, אומר רש”י, לא: איננו כאלה. הפשעים שאנחנו ביצענו בוצעו באמת בשם האל: הוא יצר את העולם ונתן לנו נחלה. Deus vult, אימץ מבלי משים את קריאתם של הצלבנים: זה רצון האל.

הציונים של 2021 מוצאים את עצמם במקומו של רש”י. הם חיים בבית קברות, על הריסות מולדת שנעלמה. הם צאצאי כובשי כנען בסופה: הפולשים האירופאים החדשים מחו מאות כפרים ולא מעט ערים מעל פני האדמה. והם צריכים צידוק כלשהו. בתחילת ימיהם הם החזיקו בתפיסה הפרדוקסלית, כפי שניסח אותה אמנון רז-קרקוצקין, ש”אין אלוהים, אבל הוא נתן לנו את הארץ”: כת התנ”ך של בן גוריון ודומיו. שבעים שנים לאחר מכן, לאחר שהציונות לא הצליחה לייצר תוכן יהודי של ממש, אי אפשר יותר לבצע את התרגיל של “מהתנ”ך לפלמ”ח”, תוך התעלמות מההיסטוריה היהודית.

וההיסטוריה היהודית היא בסופו של דבר ההיסטוריה של הכת הרבנית. כפי שציין יפה עברון ב”חשבון הלאומי” שלו, הפרושים/הרבנים מחליטים מי יהיה יהודי ומי לא, ומי שלא מקבל את סמכותם – ורבים וטובים לא קיבלו – מוצא את עצמו מחוץ ליהדות. אז כשהציונים החילונים של ימינו רוצים לטעון שיש להם זכות על השלל שתפסו הוריהם, כשהם לא רוצים לראות בעצמם ליסטים, אין להם ברירה אלא להתלות ברבנים. אחרי הכל, הטענה שהפולשים האירופאיים תכולי העיניים (כדמותו של אליק, שלכאורה נולד מן הים) לפלסטינה הם צאצאים אתניים של יוצאי בית שני היא נלעגת. היהדות שבה הם נתלים היא הדת הרבנית.

ובו זמנית הם לא דתיים ולא מעוניינים להיות כאלה. הם רואים בעצמם אנשים מערביים. להשתחרר הם לא יכולים – זה יפסול את טענת זכותם לארץ. את הצעד הזה, לומר “ליסטים היו אבותינו”, הם לא מסוגלים לעשות. אז, בהיפוך אירוני מריר מהמקובל, הם עושים אוגוסטינוס.

אוגוסטינוס, מגדולי הכותבים של הכנסיה הנוצרית לדורותיה, ביסס את התיאולוגיה על פיה היהודים הם נסבלים: היהודים, בקיומם, הם אלה שמעידים על כך שהכנסיה נשענת על כתבי הקודש ושהיא לא בדתה אותם. הם הרי ממשיכים להחזיק בהם. מעניין לחשוב על חוסר הבטחון המוחלט שמביעים הן אוגוסטינוס הן רש”י, מגדולי הכותבים של דתם, כשזה מגיע לעיקרי אמונה: האם כתבי הקודש מזויפים או לא? אנחנו צריכים את היהודים. האם זה מוסרי לשרוף ערים, להרוג את הגברים ולשעבד את הנשים והילדים? אלוהים אמר שכן.

הרבנים, מבחינת החילונים, הם היהודים של אוגוסטינוס: הם המעידים שיש קשר כלשהו בין הכובשים ובין הארץ שכבשו. הם אילן היוחסין. הם אלה שיכולים לומר שהאנשים שהגיעו לפה והשמידו וגירשו את האוכלוסיה הילידה הם אכן יהודים, אבל בדיוק בשל עצם היכולת שלהם להעניק את הגושפנקא הזו, אי אפשר לשלול את מעמדם כשולטים על חיינו. זה הדיל.

וכמו היהודים תחת הדוקטרינה האוגוסטינית, זה לא נגמר טוב. “נסבלים” הלך יד ביד עם “מושפלים”, עד שבעקביות ההשפלה והשנאה דחקה את הסובלנות המפוקפקת גם כך; ומטבע האדם, כשהוא פוגע באחר הוא חייב לשנוא אותו, שאם לא כן הוא עצמו נבל; ורגשי האשמה הנוצריים (יחד עם שנאת הנוצרים היוקדת של היהודים) הזינו את השנאה הנוצרית.

לא במקרה חילונים לא מעטים מתייחסים אל רבנים ויהודים חרדים במונחים שמזכירים אנטישמיות: זו אותה התופעה עצמה. הם כבולים לאנשים האלה, והכבלים מולידים תיעוב ושנאה. החילונים מבינים מדוע אינם יכולים לתת לחרדים גט: אז תוטח בהם במלוא עוצמתה השאלה שהחרדים מעלים כבר עכשיו – “אם אתה לא יהודי [אורתודוקסי], מה אתה עושה פה?” הרצחת וגם ירשת?

והדרך היחידה שלנו לחיים נורמליים פה היא לנטרל את מטען האשמה. כן, הציונות היתה פשע. כן, היא היתה קולוניאליזם. כן, אבותינו עשו עוול בלתי נסלח לפלסטינים. הם השליכו עליהם את שנאת הנוצרים באירופה והחזירו אליהם אלימות כאילו היו קוזאקים, פורעי HEP HEP או צלבנים. ועכשיו יש עלינו החובה לכפר. אולי, אולי, אם נכפר ואם נשתחרר ממטען האשמה, נוכל לעשות עם המורשת היהודית שלנו משהו שאיננו שנאת זרים ונשים. אבל כדי ליצור יהדות חדשה, ישראלית, צריך יהיה קודם כל להשתחרר מהיהדות הרבנית. ויש רק דרך אחת לעשות זאת: להסיר את הכוח שלה עלינו, הכוח לומר לנו שאנחנו בסדר. להיות מסוגלים לסרב לאמירה שהציונות כופה עלינו: אהבתי את אדוני, לא ארצה לצאת חופשי.

לכפר או להתחפר. אלה הברירות שבפנינו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ניצחו יהודים את הישראלים

המטען שתמיד היה בלב הציונות הופעל, והקונספט של ישראל הופך לקליפה ריקה. חמורו של משיח עשה את שלו

אחת השערוריות של השבוע האחרון היתה תקרית במהלך טקס חלוקת כומתות של חיילי שריון, שבמהלכו עשרות חמושי צה”ל פצחו בשירת ‘אני מאמין.’ הטקסט בן יותר מ-800 שנים, הוא נכתב על ידי הרמב”ם (חלק מי”ג עיקרים שלו), והוא פשוט ומוכר: “אני מאמין בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא.” השירה היתה חלק מובנה מהטקס, כפי שציין ניר גונטז’, שחשף את הסיפור. דובר צה”ל, שהבין שחיילי צה”ל – הם קליינטים קשים לכל ארגון יח”צ, גם לשקרן הממומן ביותר במזרח התיכון – שוב העלו אותו על מוקש, מיהר לשקר כהרגלו והודיע ש”מספר לוחמים ביקשו לשיר את השיר האמור. נציין כי השיר אינו נכלל בספר הבמה, עם זאת, הרס"ר נענה לבקשת החיילים לשיר את השיר בתום הטקס. אף חייל לא חויב לשיר את השיר.”

בשנים האחרונות אני נוטה להסתייג מתגובות חילוניות מתלהמות מדי, שלטעמי נובעות לעתים קרובות מחוסר הבנה או בורות. המקרה הזה הוא חריג. למה? לשם כך אנחנו צריכים לחזור למושכלות יסוד.

חופש דת הוא אחת החירויות שאנחנו נהנים מהן, למעשה אחת החירויות הראשונות המוכרות – תולדה של 250 השנים האיומות שאחרי מרטין לותר ומלחמות הדת של אירופה. במאה ה-18 כבר התבסס במערב אירופה הרעיון שדת היא לא משהו שהורגים עליו, ושדת היא משהו שהפרט צריך לשמור לעצמו, ושהיא איננה חלק מדיון פוליטי לגיטימי.

חשוב לציין שהרעיון הזה הוא במהותו פרוטסטנטי. הוא נשען, בין השאר, על ההבחנה שעושים הפרוטסטנטים בין אמונה ובין מעשים טובים: התפיסה של sola fide, “האמונה לבדה”, שקובעת שלמעשיו של האדם בעולם הזה אין השפעה על השאלה אם ייוושע או לא, אלא רק לשאלת אמונתו באל. ואם למעשיך אין השפעה אלא רק לאמונתך, ממילא אמונה היא עניין פרטי הרבה יותר מאשר ציבורי.

התפיסה היהודית-אורתודוקסית קוטבית לחלוטין. אין שום חובה להאמין באל. יש איסורים על עבודת אלים אחרים, ועל נשיאת שמו לשווא. אבל אמונה בו, כדבר מחייב? זה לא קיים. זה כנראה לא קיים משום שהיהדות האורתודוקסית התאבנה בדיוק ברגע שבו עצם שאלת קיומו של האל עלתה לדיון פתוח, אבל זה לא שם. כל זמן שאינך מפיץ את דבר כפירתך, ואתה מקפיד לבצע את המצוות שהאל דורש – פותח את היום בנעילת נעליים בסדר הנכון, “ינעול מנעל ימינה ולא יקשרנו, ואחר כך ינעול של שמאל ויקשרנו, ויחזור ויקשור של ימין” – אתה יהודי טוב. יהדות אורתודוקסית היא פעולה חברתית, לא פרטית: תפילות הן במניין אלא אם יש לך סיבה טובה מאד, והדגש הוא על הקהילה ולא על הפרט.

זו, בין השאר, הסיבה לכך שהתנועה החסידית התקבלה בכל כך הרבה עוינות בקרב יהודי מזרח אירופה, עד רמת הלשנה לשלטונות: החסידות (כל זמן שלא הסתיידה והפכה להערצת גורו) שאלה אלמנטים חזקים מן ה-pietism של תקופתה, ומהמהפכות הדתיות הגדולות של התקופה, שהיו במהותן פרוטסטנטיות. החסידות שמה דגש על הקשר האישי בין האדם לאל. הסיפור הידוע על הילד הרועה בבית הכנסת ביום הכיפורים, שחש את הרגשות הנוראים סביבו, הפחד המזועזע מיום הדין, אבל איננו יודע להתפלל, ועל כן, ביאושו, שורק כפי שהוא שורק לצאנו – והשריקה, אומר הרב החסידי, קרעה את הרקיעים והיא התפילה שהתקבלה; הסיפור הזה מנוגד לסדר הישר של האמונה האורתודוקסית, כי הוא מעמיד את האמונה התמימה של הילד, שאפילו להתפלל אינו יודע, אל מול תפילותיה של הקהילה כולה. אבל זה היה מזמן, והיום החסידים הם חלק לכל דבר מהקהילה האורתודוקסית – כל זמן שאינם מגזימים במשוגות האמונה ברבע שלהם, משוגה שכמעט והוציאה החוצה את חב”ד מקרב היהדות.

היהדות האורתודוקסית, יתר על כן, לא עברה את מהפכת החילון. למעשה היא התנגדות לחילון: הרגע שבו נוצרת האורתודוקסיה הוא הרגע שבו יהודים משכילים מנסים לבצע רפורמה ביהדות. היא בריחה הרחק מן הרפורמה ומן המדע.

כל דת מנוגדת, מהותית, לרעיון הדמוקרטי. התפיסה הדמוקרטית אומרת שהאדם הוא לא רק כלי, אמצעי, אלא בראש ובראשונה מטרה לעצמו. הקהילה הדמוקרטית היא זו שקובעת את דרכה על סמך התבונה של חבריה, לא על סמך אגדות על אנשים מזוקנים בשמיים. התפיסה הדתית בהכרח מעמידה מוקד אחר של סמכות: לא זו של קהילת האזרחים, אלא של האל – כמובן, האל כפי שהוא מפורש על ידי גברים, לעתים קרובות מזוקנים. כל הדתות קודמות למהפכת זכויות האדם, וכולן מכילות אלמנטים עוינים לה: חלק ניכר מהן שונאות זרים, רובן הגדול שונאות להט”בים (מרידה, כביכול, בסדר הטבעי שיצר האל), וכמעט בלי יוצא מן הכלל הן שונאות נשים.

אבל הקהילה הדמוקרטית מקבלת את כל אלה. אין לה קיום בלי נשים, להט”בים, זרים. אין לה קיום בלעדיהם משום שהזרה שלהם משמעה סתירה של העקרון הדמוקרטי הבסיסי: כל בני האדם נולדו שווים בזכויותיהם. השוויון הזה מובנה לעצם קיומם. כל קהילה דתית שלא קיבלה עליה את העקרונות של זכויות האדם היא, על כן, סכנה לכל משטר דמוקרטי. היא בהכרח תהיה עוינת לו: הוא בהכרח הסדר הלא נכון, הסדר שהוא חוצפא כלפי שמיא, הסדר שאל נוקם ונוטר, פוקד עוון אבות על בנים, בהכרח ישמיד באלימות מתישהו. ומי ששיתף פעולה עם המרד כלפי האל, ישלם את המחיר בעינויי אינסוף.

(כן, יהוה מאמין בעינויים לנצח. נזכיר שהוא קודם כל דמון.)

ועל כן כל מדינה דמוקרטית חפצת חיים חייבת להצמד לעקרון הפרוטסטנטי-משכילי: היה יהודי בביתך ואדם בצאתך. ככל שהיא תתיר חתירה דתית תחת העקרון הדמוקרטי, היא תעודד את הקנאים שבדתיים – והקבוצה הזו קנאית בהגדרה – לפעולות שפוגעות במשטר הדמוקרטי. צרפת, למודת מלחמות הדת והעימות על סף מלחמת אזרחים בין הרפובליקה ובין הכנסיה הקתולית במהלך משפט דרייפוס, נקטה עמדת קיצון בשאלה הזו: כל מבני הציבור שלה מטוהרים מדת. העמדה הזו מתנגשת לעתים קרובות עם עקרון חופש הדת. ארה”ב נקטה במהלך אחר: היא הפרידה את הדת מהמדינה ולמדינה אסור להתערב בדת. אסור לבתי ספר בארה”ב לקדם תפילות. תלמידים יכולים להתפלל, בזמנם החופשי, אבל אי אפשר לאלץ תלמידים להתפלל.

אפשר, כמובן, לטעון שהפתרונות האלה קיצוניים ביחס למקרה הישראלי. אני אטען את ההיפך: שמדינת ישראל נמצאת בסכנה חריגה של חיסול על ידי הדת היהודית. מלכתחילה מצבה היה קשה. הציונות ניסתה לקחת עיקר אמונה אחד ועיוותה אותו: אני מאמין בביאת המשיח ואין לי כוח להתבחבשות שלו, ועל כן אני אביא אותו בעצמי.

שהרי מהו בוא המשיח, על פי הרמב”ם (שכזכור, מחבר את ה”אני מאמין”) אם לא ביטול שעבוד המלכויות? הפסקת המצב של גלות, החזרת היהודים לארצם, ולקיחת כוח לחיים ולמוות בידיהם? זו המשמעות של ביאת המשיח; זו תמיד היתה המשמעות. המשיח הוא קודם כל מלך מנצח, משחרר. הרמב”ם רק זיקק את זה. על כן היו שטענו שהמשיח היה דוד בן גוריון: הוא הגשים את המטרה הבסיסית של משיח.

הציונות היתה מרד נגד היהדות, בעיקר נגד הפסיביות שלה. היא יצרה תזקיק מורעל של היסטוריה לקרימוסה – היסטוריית הסבל של היהודים – ותאוות נקם. וליהדות היתה הרבה מאד תאוות נקם. והציונות השיגה את מטרתה: יש לה מדינה, ויהודים רודים בה בלא יהודים. ויש לה את היכולת (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה) להביא את קץ האנושות.

ובסופו של דבר, אברהם קוק צדק: הציונים היו חמורו של משיח. הם הביאו למשיחיים היהודים, שהיו עסוקים יותר מדי בהלכות קורקבני עוף, את הגאולה. הם כבשו את כנען בסופה, בזמן שהמשיחיים הישנים אסרו את אלם ברצועות של תפילין.

אבל, משהשיגה את מטרתה, הציונות גילתה שהיא בנויה על מסד של חול. אלוהים, כפי שכתב גרשום שלום, לא יוותר אילם בשפה שבו השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו: “המהפכה בשפה שקולו נשמע בתוכה, שאין למנוע אותה, – הרי זה הנושא היחיד שלא מדובר בו כאן בארץ. משום שמחדשי השפה העברית לא האמינו ביום הדין, שאותו הועידו לנו במעשיהם.”

והשבוע, בפקודה, עשרות חיילים בכוחות המזוינים הצהירו על אמונתם במשיח – כלומר, הצהירו על אמונתם שהמשטר הנוכחי זמני, חסר תוקף או לגיטימציה, ודינו לעבור מן העולם. הם הצהירו על כך בפומבי. לא ברור אם הם הבינו את המשמעות של מה שהם אומרים, כי הימין היהודי מסרס מזה 25 שנים את לימודי האזרחות: אבל הם הצהירו נאמנות למשטר זר, משטר אחר, משטר בלתי נבחר; משטר שידחוף את רוב אוכלוסיית ישראל חזרה למצב של חסרי מעמד אזרחי, משום שעצם המושג “אזרח” זר לו. וחשוב לציין: האנשים שהצהירו על כך הם חיילים. כלומר, הם חברים במוסד שממילא מהווה את הסכנה הגדולה ביותר לכל דמוקרטיה.

אם הייתי כותב את זה לפני 20 שנים, כנראה שהיו לי עצות איך להתמודד עם ההפיכה השקטה הזו, שקטה משום שהיא משתלטת קודם כל על הנפש. אבל, כרגע, נראה לי שהפתרון האיום האפשרי היחיד הוא אסון קטסטרופלי, כזה שיערער את עיקרי האמונה עד היסוד. משהו ברמה של חורבן בית שני.

אוי לנו מ”פתרון” כזה. ויש לקוות שאם יבוא, אף אחד לא ינסה עוד להקים מדינה יהודית. הכתובת היתה על הקיר מלכתחילה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

כשהוצאנו למועצת יש”ע את הע’: 7 נקודות על ההתנתקות

העיתונים מציינים 15 שנה להתנתקות, וכדאי להזכיר מה בעצם הלך שם

עיתוני סוף השבוע, במיוחד ידיעות אחרונות, מציינים את ההתנתקות – שאירעה לפני כ-15 שנה – תוך שהם מוחקים את ההתנתקות ההיסטורית ומתארים אותה כפי שמועצת יש”ע ועוזריה היו רוצים. מאחר וזה היה אירוע טראומטי למועצת יש”ע – הוצאנו לה את הע’ והסרנו את הגוש הממאיר – ובהתאם היא רוצה להפוך אותו לטראומטי לנו, רצוי לחזור ולהזכיר מה קרה שם בפועל. נעשה את זה בנקודות.

1. הגוש הממאיר. הכיבוש הישראלי ברצועת עזה היה משהו שפשוט אי אפשר היה להסביר, לא בארץ ולא בחו”ל. 8,000 ישראלים ננעצו כקוץ בבשר הרצועה, מול כמיליון וחצי איש שגרו בה ב-2005. 8,000 האנשים הללו – שרובם היו עובדי ציבור, לא חקלאים, בניגוד למיתוס – תפסו רבע מהאדמה החקלאית הראויה ברצועה, ושתו שליש מהמים שלה. אין יותר קולוניאליזם מזה. על מי ששירת ברצועה, ואני הייתי שם שנתיים (1989-1991, ה”שנים הרעות” כפי שאמר לי איש פת”ח), אי אפשר היה לעבוד בקשקושים על “היחסים הטובים” בין המתנחלים והפלסטינים. המתנחלים היו שנואים שנאת מוות על ידי העזתים, ובצדק מוחלט. כל מי שהיה עובר, בעשר דקות נסיעה, ממחנה הפליטים דיר אל בלאח אל כפר דרום היה רואה את ההפרדה המובהקת בין אדונים ומשרתים: שם אחד ממחנות הפליטים המזעזעים בעולם, ולצידו כפר שכאילו נתלש מאירופה, כפר שישב על אדמה חקלאית שמאות אלפים נזקקו לה ושתה כמויות עצומות מהמים שלהם.

אגב, מאחר ובניין המנהל האזרחי בדיר אל בלאח שכן במצודה הבריטית הישנה בעיר, קיבלנו מים מתוקים יחד עם תושבי העיר: בסוף 1991. רק אז, אחרי 24 שנות כיבוש, נזכר המשטר הישראלי שגם עזתים צריכים מים מתוקים לשתיה. המים היו מלוחים ובלתי ניתנים לשתיה. עד אז, היינו קונים שתיה בשק”ם שניהל השאוויש המסתורי של המושל (המקום היה הזוי משהו) או שהיו מביאים לנו בקבוקי שתיה מעזה.

בכפר דרום דווקא היו מים מתוקים לשתיה.

2. צה”ל הובס. הנקודה שמי שכותב על ההתנתקות לא מתעכב עליה היא שחמאס הביס את צה”ל. בשורה של מארבים וקרבות נואשים, ותוך מחיר מטורף בחיי האוכלוסיה כתוצאה מהתגובה של צה”ל, גרם החמאס לאוכלוסיה היהודית להחליט שהמחיר בחיי חיילים לא שווה את זה. לא מדברים היום הרבה על ציר פילדלפי, ובהחלט יכול להיות שהסיפור של החיילים במלחמה הארורה בעזה מחכה לחיים הר-זהב משלו, אבל מי שהיה שם לא ישכח אותו.

התמונות האיקוניות מהתקופה היו של חיילים מסננים את החול בציר פילדלפי, בחיפוש אחרי חלקי גופות ממטענים של החמאס – ונהרגים תוך כדי חיפוש, גופה שמתווספת לגופות אחרות. היתה ההתקפה על מגורי החיילות בנצרים, שהבהירה שאפילו הנקודה המבוצרת ביותר ברצועה איננה חסינה.

נצרים, בכלל, היתה סיפור מטורף, קפקאי, משהו הזוי שכאילו יצא מוויאטנם: התנחלות חסרת כל יכולת קיום שהוקמה כמה קילומטרים מעזה, כדי למנוע מהעזתים להקים אי פעם נפל. קשה להסביר עד כמה חוסר הגיון טקטי היה במקום הזה, עד שלא לוקחים אותך לשם: עמדה והתנחלות שיושבים מוקפים ב-360 מעלות של שטח שהדבר היחיד שלא היה כבוש בו היה השנאה לכובש.

מתוך השטח הזה יצאו מאות התקפות ארטילריות, במרגמות ורקטות פרימטיביות, על ההתנחלות ועל החיילים שהיו בה. החיילים יכלו להשיב אש, אבל לא יכלו להגן על עצמם מירי ארטילרי שבא משום מקום. צה”ל ערך שורה של גיחות פראיות לשטחים המיושבים בצפיפות, הרג המון אנשים חפים מפשע (וכרגיל במצב כזה, שימש כסוכן הגיוס העיקרי של ארגוני ההתנגדות), אבל לא הצליח, עד היום האחרון ברצועת עזה, להפסיק את הירי.

כששרון הכריז על ההתנתקות, בסוף 2003, הוא כבר ידע שלציבור הישראלי נמאס לשמוע על רצועת עזה. החמאס ניצח: הוא הפך את השהות ברצועה לכזו שנושאת מחיר גבוה מדי.

3. ההתנתקות היתה פופולרית. התקשורת ייחסה המון תשומת לב למחאות של המתנחלים ולמהומות הפנימיות בליכוד, אבל רוב מוחלט של הציבור, פעם אחר פעם, אמר לסוקרים שהוא תומך בה – בשיעור של כ-70%.

הסיפור של הישראלים עם הרצועה לא ברור. שורה של מפא”יניקים (שרון אחד מהם) התאהבו מסיבות בלתי ברורות ברצועה, אלוהים יודעת למה. רוב הציבור מעולם לא גילה עניין. ניסו לדבר איתנו על בית הכנסת העתיק בעזה, ועל הקהילה הוותיקה שם, אבל מיש היה אכפת לו מנושאים כאלה גם זכר שבהיסטוריה היהודית עזה היא ארץ פלישתים מובהקת, והיהודי המפורסם ביותר שהגיע ממנה היה נתן העזתי, נביא השקר של שבתאי צבי. היום, אחרי שחירבנו את הכל, רבים בישראל אומרים שהם התנגדו להתנתקות. זה קצת כמו האמירה של הצרפתים אחרי המלחמה שכולם היו ברזיסטנס. בזמן אמת, רוב מוחלט של הישראלים תמכו בה.

4. המחאה של המתנחלים היתה רצחנית באלימותה. שני רוצחים, נתן עדן-זאדה ואשר ויזגן, ביצעו שני פיגועים (עדן-זאדה כלפי פלסטינים ישראלים, ויזגן כנגד פלסטינים בגדה) במטרה מפורשת למנוע את ההתנתקות על ידי יצירת תגובת נגד פלסטינית. על נבלתו של עדן-זאדה (הראשון שכונה “מחבל יהודי”, ואני זוכר איזה מאבק נדרש כדי להכניס את הביטוי הזה לתקשורת עד ששרון השתמש בו בעצמו) נמצא פתק עם הכתובת “יהודי לא מגרש יהודי.” שני מתנחלים, ילנה בוסינובה וברוך מנחם, הציתו את עצמם במחאה על ההתנתקות.

המחאה של המתנחלים היתה רוויית אלימות. הם שפכו שמן על כבישים, בנסיון לגרום לתאונות. קבוצה של טרוריסטים, ביניהם החשוד בצלאל סמוטריץ’, תכננה לפוצץ מכונית תופת בלב כביש סואן; לשם כך נדרשו 700 ליטר הדלק המפורסמים ההם. קבוצה אחרת של מתנחלים ניסתה להצית צובר גז ברחובות, יומיים לפני ההתנתקות. אם הם היו מצליחים, יש להניח שמספר קורבנות ההתנתקות היה גדול בהרבה.

מועצת יש”ע ניסתה להוביל מרד. השיא היה כפר מימון, כאשר התכנית של מועצת יש”ע היתה להחדיר המוני מתנחלים לרצועה, שיתפזרו בה. כאן היה ככל הנראה סוג מחושב מאד של מרטיריום, מהסוג שבוסינובה ומנחם השתמשו בו באיחור. צה”ל בלם את הנסיון הזה בכל הכוח. אני זוכר שיחה עם בכיר במועצת יש”ע כמה חודשים אחרי ההתנתקות. מבחינתו, מה ששבר את ההתנגדות שלהם היו מסוקי הקרב. “מה אנחנו יכולים לעשות נגד מסוקי קרב?”, הוא שאל.

המרד של מועצת יש”ע עשה שימוש בראש ובראשונה בקטינים. הם היו נשלחים להרביץ לשוטרים או להתפרע בהפגנות, ולהיעצר. הקטינים – קטינות, למעשה, ברוב המקרים – סירבו להזדהות (”יהודי מארץ ישראל”, הם קראו לעצמם), החריבו את תאי הכלא שלהם, והכניסו את מערכת המשפט שלנו להיסטריה. ההורים של הקטינות האלה סירבו להגיע לכלא, לזהות את הקטינות ולשחרר אותן. לא המשטרה ולא השופטים ידעו איך לאכול את זה. לדידי, התשובה הנכונה אז והיום היא להוציא את הקטינות מהמשפחה המפקירה והמתעללת שלהן ולהעביר אותן למסגרת שתתאים להן יותר. ספק, עם זאת, אם מערכת הרווחה שלנו – שבנימין נתניהו, אז שר אוצר תומך התנתקות – הרעיב עד העצם ודיבר אז על הפרטתה, היתה בכלל מסוגלת להתמודד עם זה.

כל זה נמחק מהזכרון הציבורי, ואף על פי כן כל זה קרה בימי חיינו, ממש לא מזמן, ותועד לעייפה בתקשורת של התקופה. מה שמעיד על ההצלחה של סוכני הזכרון של מועצת יש”ע בטשטוש הציבור.

5. “השמאלנים אמרו שעזה תהיה סינגפור.” עוד שקר נפוץ של הימין. אני לא מכיר איש שמאל שחשב כך. השמאל, בכלל, היה חצוי בשאלת ההתנתקות. היו שזיהו את התרגיל של שרון – להעמיד פנים שעזה עצמאית, לא לתת לה אמצעי קיום, ולומר אחר כך ש”עם האנשים האלה אתם רוצים לדבר?” – והיו מי שחשבו שכן, זה כנראה תרגיל מסריח, אבל התקדים של פינוי ההתנחלויות שווה את זה.

העמדה האחרונה היתה העמדה שלי אז, והיום ברור שצדקו מתנגדי ההתנתקות משמאל. אבל אף אחד לא חשב על עזה כסינגפור. כדי להגיע לפנטזיה כזו, צריך לא להכיר את עזה, אחד המקומות הצפופים והעניים בעולם, שהוזנחה על ידי כל שלטון מימי הטורקים והלאה, והופקרה לשירותי הצדקה והרווחה של האחים המוסלמים, שהפכו לחמאס.

יכול להיות ששמעון פרס הזה משהו מסוג זה, אבל ספק אם מישהו ראה בו אז שמאלני. כמה חודשים אחר כך הוא ערק לקדימה, אחרי שהובס בפעם המי יודע מה בבחירות פנימיות של מפלגת העבודה. על כל פנים, הוא היה אז בשלב הבזוי ביותר של קיומו הפוליטי, זוחל לממשלת שרון כדי לקבל את התפקיד הריק מתוכן – עוד אחד – שהומצא עבורו, המשנה לראש הממשלה. כדי שיתנו לו ללחך כסא, פרס היה מסוגל לשקרים הפנטסטיים ביותר לחברי מפלגתו.

6. “נתנו נסיגה, קיבלנו רקטות.” בולשיט. כזכור, מרגמות ורקטות היו גם קודם לכן. הדבר היחיד שהשתנה הוא שבמקום להפקיר את העובדים התאילנדיים של גוש קטיף – החוות שם היו לטיפונדיות, לא היו שם עובדים ישראלים – לאש הארטילרית, הפקרנו את שדרות ועוטף עזה.

הדרישה של העזתים היתה ברורה: לחיות. ישראל לא התכוונה לאפשר להם את זה. היא מנעה את יצוא יבול התותים של סוף 2005, שמפקחים בינלאומיים תלו בו כל כך הרבה תקוות. המהלך הזה הוביל להתרוששות של לא מעט אנשים, והבהיר לכל עזתי שחשב שעכשיו אפשר יהיה לנשום איכשהו שישכח מזה. כמה חודשים אחר כך, בפברואר 2006, חמאס ניצח.

וברור שהוא ניצח. הוא הביס את צה”ל וגירש אותו מהרצועה. הוא הוכיח שהמאבק המזוין עובד, במיוחד מול הפת"ח של אבו מאזן שבחר בדרך המשא ומתן. הרצועה, עוד מימי השלטון הבריטי, היתה שטח שנאמן לאחים המוסלמים – היחידים שאשכרה היה אכפת להם מהתושבים. אם ישראל רצתה שיהיה אחרת, היא היתה צריכה לאפשר לעזתים נמל ודרך יצוא. במקום זה היא התחילה ליישם את מדיניות הבידול, שהמטרה שלה היא הפרדה בין הרצועה והגדה כדי למנוע הקמת מדינה פלסטינית – או, במילים אחרות, לשרת את המטרות של המורדים ממועצת יש”ע.

7. פליטים תוצרת בית. המתנחלים הפכו את היהודים שפונו מרצועת עזה לפליאים בכוונת מכוון. המדינה שפכה כמויות בלתי נתפסות על המפונים הללו, ועדיין הם מסרבים לקבל בתים ואדמות, אלא אם יקימו להם ישובים חדשים. מאז חלפו 15 שנים, והיום מייבבים הילדים שלהם שהם חיים בטראומה. ובכן, זו טראומה שהונחלה להם במכוון. במועצת יש”ע, ששלחה את הילדים קדימה בהתנתקות, ממשיכים לעשות שימוש ציני, הפעם בילדי המפונים.

האנשים האלה נוהגים לטעון שהם מאמינים באלוהים. לטובתם, אני מקווה שאין כזה, כי על הפשעים שלהם כלפי הילדים אין ולא תהיה כפרה. הקללה התנ”כית “ארור האיש אשר ישוב ויבנה את העיר הזו: בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה” עולה בדמיון, אבל הדמון יהוה תמיד אהב להתעלל בילדים; והראויים לעונש היו ונשארו ההורים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בין ההומו סובייטיקוס להומו יזראליקוס

סוציולוגים רוסים גילו בהלם שההומו סובייטיקוס שרד את ברית המועצות ומשגשג תחת פוטין. מה לגבי אחיו הישראלי?

“הומו סובייטיקוס” היה כינוי גנאי לאדם הממוצע שיצרה ברית המועצות: קונפורמיסט כפוף לשלטון ובולע את התעמולה שלו. באחד מספריה האחרונים (The Future is History) של העיתונאית הרוסית-לשעבר מאשה גסן (Gessen), היא מתארת את המחקרים הראשונים על הומו סובייטיקוס שערך אבי הסוציולוגיה הסובייטית, יורי לבאדה (Levada) בסוף התקופה הסובייטית. הוא נתן בו את הסימנים הבאים:

* אדם מפוחד.

* קונפורמיסט מוחלט, כלומר כזה שמציית למה שמצופה ממנו וחושש מיוזמה אישית או הבעה אישית, ובהתאם עוין את הנונ-קונפורמיסטים.

* שובניסט, הן ברמה הלאומית (הוא לאומני מאד) והן בתפיסת יחסי המגדר שלו. הומו סובייטיקוס חושב שמקומה של האשה במטבח, ומקומם של ההומוסקסואלים במשרפות (לא, אני לא צוחק).

* מתעב את הממשלה אבל לא מעלה על דעתו להתקומם נגדה, ונחרד מהרעיון של התקוממות כזו.

* בז לתפיסה של ציבור ושל רכוש ציבורי.

* חשדן כלפי חירויות אישיות, רוצה “סדר”

גסן שוחחה ארוכות גם עם הפסיכולוגית הרוסית מארינה ארוטיוניאן (Arutyunian), מחלוצות הפסיכולוגיה ברוסיה המודרנית. ארוטיניואן הגיעה למסקנה שהאישיות הסובייטית היא תוצאה של טראומה ארוכת שנים שאי אפשר היה לדבר עליה. פציינט אחרי פציינט התייצב אצלה כשהוא סובל מטראומה עמוקה, לכאורה נטולת סיבה. היא ציינה מקרה שבו נכדה הוציאה את סבתה לכפור כדי להעניש את הסבתא – מבלי לדעת שהסבתא היתה שומרת במחנות, והענישה כך אנשים. על כל פנים, הסיפור הזה לא אמור היה להגיע אליה. אבל לסיפורים כאלה יש דרך לחלחל. הטראומה הלאומית, שנגרמה על ידי הממשלה, יוצרת חשש מכל שינוי בסדר וכל התקוממות נגדו.

לבאדה, שהקים מכון שנקרא על שמו, גילה סימני אופטימיות: הוא העריך שהקריסה של ברית המועצות תביא לקריסתו של ההומו סובייטיקוס. יורשו, לב גודקוב (Gudkov) מצא סימנים מעודדים בשנות הקריסה של המשטר: למשל, שיעור האנשים שאמרו שצריך להשמיד את כל ההומוסקסואלים היה בירידה.

ואז, לחרדתו של גודקוב, המגמה התהפכה. ככל שפוטין העמיק את אחיזתו בשלטון (השבוע הוא ניצח ב”משאל עם” שהעניק לו סמכות לשמש כשליט עד 2032), השאלונים העלו שההומו סובייטיקוס חוזר – ומשגשג. שיעור האנשים שאמרו שהומוסקסואלים צריכים להיות מושמדים זינק. ההנחה האופטימית של לבאדה התבדתה. מצד שני, לבאדה האמין שהרוסים צועדים לקראת חירות, חירות שתאפשר ריפוי לאומי. אנחנו יודעים מה קרה בפועל. בשנת 2016, המשטר הפוטיניסטי הכריז על מרכז לבאדה כ”סוכן זר.” למשטר של פוטין לא נחוצים סוציולוגים.

לא באתי ללעוג לדמוקרטים הרוסים הבודדים, האמיצים, שניהלו קרב מאסף על מולדתם שאנחנו כלל לא מסוגלים לשער. הם אחינו. התבוסה של הדמוקרטיה ברוסיה היא אסון גלובלי. אני רוצה לתהות – וכל מה שמגיע אחרי השורה הזו הוא תהיה פומבית, לא נסיון לקבוע מסמרות – האם יש קווי דמיון בין ההומו סובייטיקוס וההומו יזראליקוס.

קווי הדמיון, אם יש כאלה, מתחילים בטראומה המשותפת. לרוסים היו הקומוניסטים ואחר כך הנאצים. שני המשטרים השמידו עשרות מיליוני רוסים. אבל בעוד שהנרצחים על ידי הנאצים זכו לסוג של תהילה, על הנרצחים על ידי המשטר עצמו אי אפשר היה לדבר. כלומר, לא רק שלנין וסטאלין רצחו מיליוני רוסים – גם אי אפשר היה להתאבל עליהם ולהעלות את זכרם. הזכרון הושתק, הודחק, וחפר.

לישראל יש שתי טראומות מקבילות. האחת היא השואה, שבעידודו של המשטר הציוני, שהחל מ-1960 הפך את השואה לעיקר האמונה שלו, חלחלה הלאה. למעשה, ככל שאנחנו מתרחקים מהאירוע עצמו, אנחנו מדברים עליו יותר. אנחנו שולחים את ילדינו לטכס של חניכה, בריאה מחדש, בתאי הגזים. השלטון צריך את הטראומה. טראומה מייצרת נתינים כנועים.

השניה היא המחיקה של תרבותם של המהגרים לישראל. יש לזכור שלפני שהמכבש עבר על המזרחים, הוא עבר על האשכנזים. היתה השכחה מכוונת של העבר היהודי במזרח אירופה. התנועה הציונית השלטת, זו של מפלגת העבודה וספיחיה, עשתה ככל יכולתה להשמיד את האידיש ואת תרבות האידיש – משום שתרבות האידיש במזרח אירופה היתה האויב הגדול של הציונות. באחת הערים בישראל אפילו חוקקו נגד שיחה באידיש בפומבי. מפעילי המכבש כבר היו מנוסים כשהגיעה לישראל ההגירה הגדולה מארצות האיסלם (שם מדויק הרבה יותר מ”המזרחים”. תבדקו איפה מרוקו על המפה).

במקרה הזה, הלחץ כנגד תרבותם של המהגרים נבע גם מכך שהמהגרים החדשים הגיעו מתרבות שונה משמעותית מזו של יהודי מזרח אירופה. הממסד הציוני לא רצה אותם, ולא הפנה אליהם תשומת לב משמעותית קודם ל-1945, אבל מה לעשות, היטלר חיסל את העתודה הדמוגרפית המיועדת של המדינה היהודית, אז בן גוריון לקח מה שיש. וכהרגלו, התייחס אל המהגרים החדשים כאל בשר תותחים ושפך אותם (לעתים כך ממש) במקומות שחשב שהם צריכים להיות, בלי לשאול אותם כמובן. התוצאה המתבקשת של הבאת מספר גדול של יהודי ארצות האיסלם למקום שבו יש קיבוץ גדול של יהודים מזרח אירופאיים היתה הקצנת הגזענות של האחרונים כנגד הראשונים. העובדה ששתי הקבוצות התחרו על משאבים מוגבלים, ושהממשלה נוהלה על ידי מזרח אירופאים למען מזרח אירופאים, הפכה יריבות לשנאה דרך כור ההיתוך של אפליה ממוסדת.

צריך לזכור עוד ששנות החמישים היו השנים שבהן פשוט לא דיברו על מה שקרה, לא במהלך השואה ולא במהלך מלחמת העצמאות הנוראה, שגבתה את חייהם של כאחוז מכלל הישראלים. לא היה איסור רשמי על דיבורים, אבל כולם הכירו אותו והפנימו אותו. שנות החמישים הן השנים שבהן בקעו בלילות מכל בית דירות הצרחות.

ואז, ב-1960, בן גוריון פתח את השסתום במשפט הראווה של אייכמן. עכשיו, ניצולי השואה לא רק הורשו לדבר – והם מיהרו לכסות על החסר – אלא גם נדרשו לדבר. הם נלקחו מבית ספר לבית ספר כדי לספר על מה שעבר עליהם, כדי להנחיל את הטראומה לדור הבא. האם מישהו הבין? בספק. כשהסבתא החורגת שלי, מאשה, נפטרה, מצאו בדירתה פיסות לחם מאובנות, מוחבאות בשלל נקודות מסתור. כי, לכי תדעי, אולי הם יחזרו. זה לא משהו שמישהו מאיתנו יכול להבין.

הצד השני הוא העובדה שישראל נמצאת בסכסוך אלים מרגע קיומה. כל ילד גדל כשהוא למד על שתי סכנות: היטלר ונאצר/אחמדניג’אד (לא במקרה, איראן נכנסה לתפקיד ההיסטורי של מצרים ברגע שזו יצאה מרשימת האויבים; היה צורך בתחליף). במקביל, פועם בו ההעדר של מה שבן גוריון מעך: ההיסטוריה שלו, תחושת ההמשכיות שלו, מה שהיה אצל סבא וסבא-רבא.

אז הוא גדל לשנוא זרים, לדעת שכל גוי רוצה בסתר להרוג יהודים, שמסוכן שם בחוץ, ושאין לנו ברירה אלא לנהל מלחמה אינסופית נגד עם אחר שרוצה את חירותו. אה, ושצריך להקשיב לממשלה ולא לערער עליה כשהיא מדברת על הצורך במלחמה. אחרי הכל, במלחמה צריך מנהיג אחד, אי אפשר ריבוי קולות. ואנחנו במצב חירום, אחרי הכל. תמיד.

בדרך, בשקט מוחלט, נמחקה המורשת הסוציאליסטית שהקימה את ישראל. היא התחילה לדעוך כשבן גוריון החליף אותה בשואה, התפחלצה תחת שמעון פרס ויצחק רבין, והתפוגגה לגמרי אחרי שפרס ביצע מהפכה ניאו-ליברלית ב-1985, בחסות המשבר הכלכלי, ומבלי לדבר על זה יותר מדי. היא הוחלפה בפולחן גזע (כמובן, אנחנו לא קוראים לו כך, אבל הביטו באימה שמישהו יחלל את הדם ויתחתן עם מישהי מהדם הלא נכון), בפולחן צבא, ובסגידה לביצועיזם על חשבון מחשבה והרהור.

ואז אנחנו מקבלים את ההומו יזראליקוס:

* מפוחד. תמיד על סף השמדה כשאצבעו על ההדק הגרעיני.

* קונפורמיסט מוחלט. לא לזעזע את הסירה. מה שיש זה מה שיש, למה לעשות צרות. שינוי זה לאמריקאים. לא מבין, למשל, את התפיסה של יהדות שאיננה אורתודוקסית. הוא בז לעתים קרובות לרבנים, אבל לא יעלה על דעתו להתחתן בלעדיהם.

* שובניסט. שונא זרים, סקפטי מאד כלפי זכויות נשים ומגדר. הוא לא בעד רצח הומוסקסואלים, כמובן, אבל הוא לא מבין מה יש להם להראות את עצמם בפומבי. הוא אפילו לא מסוגל להבין את הטענה שההטרוסקסואליות שלו מוחצנת.

* מתעב את הממשלה, אבל לא מעלה בדעתו להתקומם נגדה. לא כל כך הפנים את הרעיון שהממשלה שייכת לעם, על אחת כמה וכמה לא את הרעיון שהממשלה צריכה לפחד מהעם, לא העם ממנה.

* חשדן כלפי חירויות אישיות, כל זמן שהן של מישהו אחר.

* בז לתפיסה של ציבור ושל רכוש ציבורי. לא מבין מדוע יש כזה בכלל ולמה צריך להשקיע בו.

נראה שיש הבדל בין השניים ביחסם לחוק ולסדר. ההומו יזארליקוס בז לרעיון של סדר ציבורי בגלוי, ומסוגל לגלות תוקפנות כלפי מי שדורש אותו – עד שמגיע שוטר. יש בו תפיסה עמוקה של “אסור להלשין.” שתי אלה הן מורשת עמוקה של מאות השנים שבהן החוק נכתב על ידי לא-יהודים ונאכף נגד יהודים; האיסור להיות “מוייסר” מגיע מאמצע האלף הראשון לספירה. הוא גם יונק משנות אי הסדר שקודם למדינה והשנים הראשונות לה: התפיסה שאפשר וצריך “להסתדר” ולעקוף את המשטר. לא סתם אתם יכולים לשמוע, גם היום, לא מעט בעלי מלאכה ששואלים אתכם “אתה רוצה עם קבלה או בלי?” הרעיון שצריך לדפוק את הממשלה – מבלי להבין שזו הממשלה שלך, הציבור שלך, האוצר שלך – עתיק מאד. ברוסיה, מנגד, יש מסורת עתיקה של הלשנות על אחרים. שם המדינה והכנסיה הלכו יד ביד, וכל המשטרים ברוסיה למדו לתגמל הלשנות.

וכמו ההומו סובייטיקוס, לא נראה שהוא הולך לשום מקום. התוצאה, כמתבקש, היא משטר שהופך יותר ויותר סמכותני; שבודק כל פעם עד כמה רחוק הוא יכול ללכת – ומגלה שאין בעצם התנגדות מולו.

זה משהו ששונאי נתניהו, למשל, מתקשים להבין. הם מבלבלים את היוצרות: נתניהו הוא לא הסיבה, הוא התוצאה. הוא זיהה את הבסיס של ההומו יזראליקוס והוא נצמד אליו כמו עלוקה, כשהוא יודע שאין לו קיום בלעדיו – אבל הוא לא יצר אותו. הוא היה שם לפניו. אפשר לומר שהוא מחזק אותו, כן; שהוא משחק על פחדיו ורוכב עליהם, בלי ספק; אבל ההומו יזראליקוס היה לפני נתניהו, וימשיך גם אחריו.

וזה צריך להשתנות, ואני לא בטוח שלמישהו יש מושג טוב איך. אבל קודם כל צריך לאוורר את הטראומות, של כולם, ולהכיר בהן. אחר כך, אולי – אולי – אפשר יהיה להתקדם הלאה. להמשיך לשיר שאנחנו שבט אחים ואחיות לא יעזור לבעיה; רק יחריף אותה. כולנו מגיעים מהיסטוריה שהוחרבה, בחלקה הניכר על ידי התנועה הציונית; ואפילו לא התחלתי לדבר על הפלסטינים. אנחנו צריכים לבוא איתה חשבון, ולהמשיך משם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כן, הפילו אותם

הגיע הזמן להפיל את פסלי העליונות הלבנה ולסלק את סמליה מהמרחב הציבורי

כחלק מהשינוי החברתי, המתקרב למהפכה, בארה”ב החלו מפגינים להפיל את פסלי הקונפדרציה ולדרוש להחליף את שמות בסיסי הצבא האמריקאי, שרבים מהם נקראים על שם גנרלים בוגדים שנלחמו נגד ארה”ב. מחאה נרשמה גם נגד הסרט “חלף עם הרוח”, תעמולה שזכתה להצלחה מסחררת שהיתה גורמת לליסתו של גבלס להשמט. בבריטניה הפילו כמה פסלים של בעלי עבדים, והושחת פסל של צ’רצ’יל עם הכיתוב “הוא היה גזען.” בבלגיה הסירו את פסלו של רוצח העם המלך ליאופולד השני, שהזוועות שלו בקונגו עלו כנראה על כל דבר שאירופאים כובשים עשו עד הנאצים. המהלך הזה מותקף על ידי שמרנים, גם בישראל, כסוג של “מהפכה תרבותית” נוסח סין. טענה מרכזית היא שזו “השחתה של ההיסטוריה.”

זו, במחילה, שטות. ההנחה הזו מתבססת על התפיסה השקרית, ארוכת השנים, שעל פיה הדרום היה לבן. דבר לא היה רחוק יותר מהאמת. חלק ניכר אוכלוסיית מדינות הדרום היתה שחורה; בחלק מהמדינות של הקונפדרציה, הרוב היה שחור. השחורים האלה, כמעט בלי יוצא מן הכלל, היו משועבדים. הרוב בדרום התנגד לעבדות, התנגד לבעלי העבדים, ומוטט בפועל את העבדות: כשהגיעו כוחות הצפון למדינות הדרומיות, עבדים נמלטו בהמוניהם אל קווי הצפון. העבדים שברו את העבדות לפני שהצפון – שהיו בו לא מעט תומכי עבדות ובוגדים פרו דרומיים – העביר את צו השחרור של לינקולן (שהיה מוגבל לשטחי האויב) ולאחר מכן את התיקון ה-13, שביטל פורמלית את העבדות בכל שטחי ארה”ב.

התפיסה שהדרום היה מיוצג על ידי בעלי העבדים לא היתה מקובלת אז בצפון, והיא הפכה למקובלת רק לאחר הפשרה השקטה של 1876, במסגרתה הופסק הכיבוש של מדינות הדרום והן הוחזרו בפועל לידי האדונים הישנים – שהמשיכו מסורת של דיכוי אלים של שחורים ומנהגים דמויי-עבדות (בלטה ביניהן שיטת ה-peonage, שבאמצעות שריפים לבנים חברי קו קלוקס קלאן ושופטים שנבחרו רק על ידי לבנים אילצו עבדים לשעבר לעבוד עבור אדוניהם עבור שכר שנקבע על ידי האדונים).

שחור שרואה את פסליהם של לי, בראג, פיקט ושאר בעלי העבדים חש, במידה מסוימת, כפי שהיה חש יהודי שהיה רואה בגרמניה את פסליהם של היטלר, גרינג ושאר הרוצחים והמשעבדים. הוא לא צריך לחוות את זה.

הפסלים של הגנרלים של הקונפדרציה הוקמו ברובם בשלושה גלים: שנות השמונים של המאה ה-19, כאשר האדונים החדשים-ישנים שיחזרו את המצב לפני המהפכה של 1865 (וזה מה שהיא היתה), וכדי להבהיר לכולם מי בעלי הבית בנו את הפסלים האלה. הגל השני היה בשנות ה-20 של המאה ה-20, כאשר הקו קלוקס קלאן נכנס לתקופת התחיה השניה שלו; הראשונה הסתיימה כאשר הנשיא גראנט ושורה של שרי משפטים דיכאו בדם ואש את הקלאן. התפקיד של שר המשפטים נוצר על ידי גראנט במכוון כדי להלחם בקלאן וכדי להגן על זכויות האזרח של השחורים. הגל השלישי של בניית הפסלים הגיע – נסו להיראות מופתעים – בשנות ה-60 של המאה ה-20, כאשר המהלך של לינקולן וגראנט לשוויון זכויות חוקי הושלם על ידי התנועה לזכויות האזרח והנשיא לינדון ג’ונסון. המטרה, כמובן, היתה להראות התנגדות לשבירת שיטת ג’ים קרואו והדרום הישן: להזכיר מי הם בעלי הבית, מי הם "הדרומיים האמיתיים", מי חלק מההיסטוריה ומי רק סרח נסבל שלה.

פסלים אינם היסטוריה. הם סמלים של היסטוריה. הם נסיון לקבע תפיסה של מהי ההיסטוריה החשובה, נסיון שמתבצע על ידי בעלי הכוח לדחוק אחורה את ההיסטוריה של חסרי הקול. שום דבר לא יקרה אם הפסלים הללו ייעלמו. ההיסטוריה של הקונפדרציה, פשעיה מתועדים לעייפה, תשאר איתנו גם כאשר פסליו הרבים של לי, בעל העבדים שהלקה את עבדיו ומרח מלח על פצעיהם, ייעלמו – בדיוק כפי שההיסטוריה של רצח העם הנאצי תשאר איתנו גם כאשר אחרוני המוצגים באושוויץ יתפוררו.

הפסלים יעברו מן העולם, ובצדק, ואנחנו נזכור שלי – אולי האיש שזכה לרהביליטציה יוצאת הדופן והמשונה ביותר בהיסטוריה – הורה לקציניו לשעבד מחדש בשטחי הצפון שאליהם פלש עבדים נמלטים, ושלח אותם חזרה דרומה, לעוד כמה שנים של שעבוד ולעתים מוות.

נזכור? אם, קודם כל, נדע. רבים אינם יודעים, כתוצאה של היסטוריוגרפיה ארוכת שנים שמטרתה להצדיק את מה שאי אפשר להצדיק; שמטרתה לטשטש את הפשעים של 250 שנים של עבדות, הכחשת שואה שמתחזה לתיאוריה היסטורית.

אז כן, הפילו אותם. הגיעה שעתם להכנס לפח האשפה של ההיסטוריה. וזו לא רק הפלת פסלים. NASCAR, איגוד המירוצים הפופולרי בארה”ב, הכריז השבוע על איסור מוחלט על הצגת דגלי קונפדרציה באירועים שלו – דגלים שהיו נפוצים מאד עד לפני שבועיים בערך. האיגוד הגיע למסקנה, באיחור, שהדגלים הללו פוגעניים מדי לשחורים. הם מופיעים לאחרונה בעקביות באירועים של דונלד טראמפ, גם במדינות צפוניות שבהן אין שום מסורת דרומית. וזאת משום שהם לא מייצגים מסורת דרומית בפני עצמה: הם מייצגים את המסורת של עליונות לבנה.

טראמפ, הנציג של העליונות הלבנה בבית הלבן, מתנגד כמובן לכל הצעדים הללו. הוא בלם את הנסיון של מפקדי הצבא להביא לשינוי שמות הבסיסים שנקראים על שם גנרלים דרומיים. זאת למרות שאף אחד לא יינזק אם פורט בראג יהפוך לפורט עומאר ברדלי. למה הוא מתנגד? כמובן, כי השמות האלה הם סימני עליונות לבנה.

הוויכוח הזה נראה פנים-אמריקאי ולא רלוונטי לישראל. לנו, אחרי הכל, אין כל כך פסלים של בני אדם. הסיבה ששמרנים ישראלים, שרבים מהם אנשי hasbara, יוצאים נגד התיקון ההיסטורי הזה ברורה למדי: הם רואים את הדמיון הבלתי ניתן להכחשה בין הקונפדרציה, משטר גזעי למען אנשים מהמוצא הנכון, ובין מדינת ישראל. הם חוששים, ככל הנראה בצדק, שלאחר שהמהלך הזה יסתיים בארה”ב, לאחר שהתפיסה הרדיקלית-עדיין שאומרת שכל בני האדם נולדו שווים בזכויותיהם תזכה לעוד נצחונות ברחבי העולם, יגיע תורה של ישראל. אחרי הכל, היא המוצב הרשמי האחרון של קולוניאליזם ותפיסה שלאנשים ממוצא מסוים יש זכויות יתר על אחרים; היא המדינה שהחוזה שלה כתב ב”מדינת היהודים” שהיא תהיה “חלק מהמבצר האירופי נגד אסיה, מוצב של ציוויליזציה נגד הברבריות.” כדי להמנע מגורל כזה, כתב בן דרור ימיני אתמול שהשחורים אשמים במצבם. טוב, נו, הוא רגיל לכתוב את זה על פלסטינים.

כמו השליטים הערבים ב-1989, כשכל המדינות הקומוניסטיות החלו לקרוס, שליטיה של ישראל רואים בכל נצחון של שוויון ברחבי העולם איום עליהם.

בצדק, וגם יומם יגיע. למרבה השמחה, בשל האיסור היהודי על פיסול דמויות אדם, למנקי הזבל תהיה פחות עבודה כשהוא יגיע.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מושכלות ראשונים

מאחר ומכונת הרעש של הימין משגלת לנו את השכל, ומאחר והתקשורת היהודית נכנעה מזמן, כמה תזכורות על מה קורה פה מעבר למסך התעמולה

הדיון הציבורי בישראל מופקר במידה ניכרת למכונת הרעש של הימין, שמגבבת שקרים ושטויות בקצב נדיר. הסיבות לכך רבות: מהעובדה שהימין בשךטון כבר עשרות שנים ובהתאם יש לו יותר כוח; מהמחויבות הפחותה של האלט-רייט (שזה סוג הימין שיש לנו פה – ניאו/יודו נאצים) לאמת ביחס לימין השמרני, “ההגון”, מנוחתו עדן; מההתרסקות המוחלטת של מחנה השמאל והמרכז, שבובת הפיתום המשמשת כשר בטחון היא הדוגמא האחרונה שלו; מהנסיון ארוך השנים של השמאל המתון לא להתעמת עם הימין אלא להתנחמד אליו – כתוצאה מכך עובדות היסטוריות לא משחקות יותר תפקיד בשיח הציבורי. אז הגיע הזמן להזכיר כמה, בנקודות.

“אין עם פלסטיני” – קשקוש היסוד של הציונות, שהתבטא באמירה “ארץ ללא עם לעם ללא ארץ.” פלסטינה תמיד היתה מיושבת. לאור ההיסטוריה העגומה של החור שבו אנחנו חיים, שתפקידו העיקרי בהיסטוריה היה לשמש כנתיב פלישה בין סוריה ומצרים, המקום דשדש יחסית לאימפריה העות’מנית. אבל החל מאמצע המאה ה-19, פלסטינה חווה התעוררות ופריחה. העות’מנים מבינים שהם בבעיה מול האירופאים (הרוסים מבהירים להם את זה על ידי קריעת נתחים מהאימפריה שלהם) ויוצאים למסע רפורמציה.

ההצלחה שלו חלקית. בין השאר, כל ההתמערבות הזו מביאה איתה לא רק רעיונות טכנולוגיים ולא מתמצית רק בהקמת מגדלי שעון גדולים – פלישה של תפיסת הזמן התעשייתית של אירופה אל אזור שעדיין התנהל בקצב חקלאי; יחד עם הרעיונות הללו הגיעה גם הלאומיות.

ופתאום, אנשים שבמשך 400 שנים בערך ראו את עצמם כנתינים טורקים, אם כי עם מסורות משלהם, התחילו לתאר את עצמם כמשהו אחר. הטורקים, הם הבינו, היו כוח קולוניאליסטי שלא נשען על תמיכת ההמונים. קבוצות גדולות של משכילים גילו להפתעתן שהן לא הולכות לקבל את המעמד הגבוה שהגיע להן לדעתן – שהרי הם משכילים – במשטר; זה המשיך להשען על מערכת הנכבדים ולא היה עירני מספיק כדי לעדכן אותה.

אז המשכילים – כפי שאנחנו אוהבים לקרוא להם בהתנשאות פה; אינטלקטואלים באירופאית – עשו בדיוק את מה שעמיתיהם האירופיים עשו: הם המציאו לאומים. מה שעבר על האימפריה הרוסית והאימפריה האוסטרו-הונגרית עבר גם על האימפריה העות’מנית. בסוף המאה ה-19 יש כבר עיתונים בערבית בפלסטין, שמתחילים גישושים ראשונים לקראת תפיסה לאומית. מאד בזהירות – השלטון העות’מני לא גילה סובלנות ניכרת לרעיון החדש. בעשור הראשון של המאה ה-20 יש כנס של אינטלקטואלים מהאימפריה העות’מנית באירופה, שמיועד לגבש את תפיסת הלאומיות החדשה. המספר הגדול ביותר של נציגים מגיע מפלסטינה.

התסיסה מובילה לתגובה עות’מנית אלימה, שמתבטאת בהוצאות להורג המוניות (הידועות שבהן בדמשק, היו גם בשכם). התוצאה היא בדיוק מה שקרה ברוסיה: התנועה יורדת למחתרת, ואם עד כה היא לא אלימה כלפי השלטון הזר, זה משתנה במהירות. ב-1916 מתחיל המרד הערבי הגדול. אנחנו מכירים אותו כקנוניה בריטית-צרפתית-רוסית, נסיון לתקוף את טורקיה מאגף בלתי צפוי שלה לאחר שהתקפות ישירות עליה (גליפולי, הפלישה הבריטית לעיראק) נכשלו קשות. ואין ספק שכך ראו זאת פקידים בלונדון בפאריס.

אבל ההתקוממות הציתה את הלאומיות הערבית, שחיכתה לניצוץ הזה. הצבאות של המתקוממים, שעושים שמות באימפריה בשנותיה האחרונות, מאמינים בלאומיות ערבית. זו תנועה שכבר קיימת במידה ניכרת במצרים, למרות הנסיונות הבריטיים לדכא אותה.

כשקורסת האימפריה העות’מנית, אחרי 400 שנה של שלטון פה – התקופה הארוכה ביותר של שלטון רציף מאז הרומאים – הלאומיות החדשה מוצאת את עצמה מול שלל בעיות. אירונית, האימפריה קרסה מהר מדי; האינטלקטואלים היו מעטים מדי ולא הצליחו לגבש עדיין אוכלוסיה סביב רעיון מוגדר.

מול הוואקום של 400 שנים, עולים כמה וכמה רעיונות. אחד הבולטים שבהם הוא הדגל של הימין היהודי – סוריה הגדולה. אלמנטים חזקים של הלאומיות הערבים רוצים מדינה ערבית, מבוססת שפה, שתשתרע על פני כל המרחב, ממה שהוא היום סעודיה דרך ירדן, סוריה ופלסטינה. לבריטים ולצרפתים יש, כידוע, רעיונות אחרים, וצרפת מרסקת את המרד הערבי תוך זמן קצר. סוריה הגדולה נשארת רעיון למשך כמה עשורים, אבל סופה בפועל מגיע בשנות העשרים.

אז מה עכשיו? לערבים שחיו בפלסטינה היתה תפיסה שאיחדה אותם במשך מאות שנים: התפיסה שפלסטינה היא ווקף, אדמת הקדש מוסלמית. זו מורשת של הפלישה המערבית הראשונה, מסעות הצלב, וההתנגדות המוצלחת למסעות הצלב והדיפתם של הפולשים משחקת תפקיד חשוב בהיסטוריה הלאומית הערבית. זו אחת מנקודות הזוהר שלה.

בפלסטינה יש פולש חדש. לא רק הבריטים – איתם אפשר איכשהו לעבוד – אלא גם הציונים. הערבים שחיו בפלסטינה מגלים פתאום שהם אמורים להיות מיעוט במולדתם-שלהם, ושהשלטון עליה (על כל פנים סוג שלו, “בית לאומי”) אמור לעבור לידי פולשים לבנים מאירופה, כאלה שהתייחסו בבוז וחוצפה לתושבים המקומיים מאז שנות השמונים של המאה ה-19. ראו, למשל, “אמת מארץ ישראל” של אחד העם.

אז כן: כשהפולשים הציונים הגיעו לפה, הם מצאו את הלאומיות הפלסטינית בשלב מוקדם של התגבשות. היא היתה בעיקרה רעיון של אינטלקטואלים.

שזה, חשוב לציין, בדיוק מה שהיתה הציונות. רוב היהודים לא ראו את עצמם כלאום. הדגש ששמה היהדות החרדית (תנועה צעירה בעצמה, אבל נניח לזה) היה על דת, לא על לאום. התנועה היהודית החשובה ביותר בתקופה היתה הבונד, תנועה סוציאליסטית כל כך חזקה באימפריה הרוסית (שכזכור, כללה גם נתחים עצומים מפולין, אוקראינה והמדינות הבאלטיות) שהיא הצליחה לאתגר את לנין. הציונים היו מיעוט קטן וקולני. רוב היהודים לא רצו את החזון שלהם. אפילו ב-1939, כשיהדות מזרח אירופה עמדה – ורבים חשו בסכנה – לפני הכחדה, הציונים לא הצליחו למלא את מכסת הסרטיפיקטים לפלסטינה. יהודים ברחו לכל כיוון, אבל השתדלו מאד לא להגיע לכאן.

אממה, לצד הציונות עמדה אימפריה שעוד לא קלטה שזמנה עבר, האימפריה הבריטית. והאימפריה נתנה לגרורה שלה את מה שהיא רצתה. הדבר העיקרי שהציונים רצו בין 1918 ל-1948 היה המנעות מבחירות בפלסטינה. הקולוניאליזם הבריטי, בשלב הזה, הקים סוגים של פרלמנטים עם כוח חלקי ברבע העולם שהוא תפס. היו כאלה במצרים, בהודו ובלא מעט מקומות אחרים. המטרה היתה לתת לנציגי הלאומים החדשים להוציא קיטור, בתקווה שבזה זה ייגמר.

לא עבד כל כך, כידוע. אבל בפלסטינה לא היה אפילו את זה. הסיבה לכך היתה התנגדות ציונית חד משמעית. הציונים תמיד ידעו שהמשטר שלהם לא יכול להתקיים יחד עם הסכמת הנשלטים.

הלאומיות הפלסטינית התגבשה בשורה של התקוממויות נגד הבריטים, ותוך הבנה שהיהודים הם בעלי בריתם של הבריטים ובהתאם אויבים. הבריטים קלטו מאוחר מדי שהם תפסו יותר משיכלו לבלוע, והחלו בנסיונות לצאת החוצה מהרעיון הבסיסי של הצהרת בלפור. כידוע, שורה של מאורעות – כמו מלחמת עולם קטנה – נדחפו באמצע. כתוצאה מההתנגדות הציונית הגורפת, הפלסטינים הגיעו ל-1947 בלי מוסדות מכוננים, כי לא היו בחירות. את ההמשך אנחנו יודעים.

“יש להם 22 מדינות.” ראו למעלה.

“הם צאצאי מהגרים.” אה, לא. היה רוב מוחלט (של כ-90%) ללא-יהודים בפלסטינה העות’מנית קודם לפלישה הציונית. רוב כזה נשמר גם בשנים הראשונות של המנדט. אם מישהו כאן הוא צאצא מהגרים, סטטיסטית אלה היהודים. ברור שהיתה הגירה לפלסטינה לאורך השנים, אבל השם “אל מסרי” לא אומר שמקומו של האיש במצרים יותר משהשם “שפירא” אמור לזרוק אותך חזרה לשפייר.

“הם דחו את החלוקה.” נכון. הם העם היליד ולא היתה שום סיבה שהם יקבלו חלוקה שנכפית מבחוץ לטובת מיעוט פולש שכבר הודיע על כוונתו להוריש אותם מן הארץ.

אגב, גם הציונות דחתה את החלוקה. שימו לב לעובדה שירושלים היא עדיין בירתה של ישראל, למרות שהחלטה 181 הפכה את ירושלים לגוף נפרד, מנוהל מבחוץ. חדי עין יכולים לשים לב לכך שאילת, למשל, לא היתה בצד הישראלי בהסכם החלוקה, ושהמפה של ישראל בקווי 1949 לא דומה בשיט למפת החלוקה. גם הציונות דחתה את החלטה 181, היא פשוט לא הצהירה על כך.

“דגל אש”ף.” דגל התנועה הלאומית הפלסטינית, שמתבסס על הדגל שהניפו המורדים הערבים ב-1916. לקרוא לו דגל אש”ף זה כמו לקרוא לדגל ישראל דגל ההסתדרות הציונית. עצם השימוש במושג מיועד לשלילת הלאומיות הפלסטינית.

“הם רוצים לזרוק אותנו לים.” אומרים צאצאי האנשים שזרקו אותם למדבר.

“זכותנו על הארץ.” אין כזו. ספרי דת לא מקנים זכויות. קיומה של ישראל נשען על החלטה 181, אותה היא ממשיכה להפר. עצם הטענה לזכות מעידה על היעדרה. אנשים לא דורשים זכויות שיש להם.

"זכות היסטורית" – מיתוס שמיועד להלבין שפיכות דמים של החיים בשם המתים.

“סיפוח חלקי.” אין דבר כזה. סיפוח אסור במשפט הבינלאומי מאז סוף מלחמת העולם השניה. סיפוח הוא פשע מלחמה, גם אם אתה מעניק מאוחר יותר זכויות אזרח למסופחים, מה שישראל כלל לא מתכוונת לעשות.

ההפיכה של סיפוח ושל מלחמה תוקפנית לפשעי מלחמה הם כנראה מההישגים הגדולים של האנושות לאחר מלחמת העולם השניה. השנים שלאחר 1045 היו הכל חוץ משלוות, אבל הן לא דומות כלל לשנות הטבח והביזה הגדולה של הקולוניאליזם. זה לא מקרה שהמעצמה הקולוניאליסטית האחרונה, ישראל, מנסה להשיג לאחור את ההישג הזה של המין האנושי. זה לא מקרה שהאינטרנציונל השחור עוקב בעניין אחרי המהלך. אחרי הכל, אם ישראל תוכל לספח את הגדה בלי לשלם מחיר כבד, פוטין יוכל לתרץ את תפיסת קרים, ובשלב מסוים אורבן יוכל לנסות לחרחר מריבות בטרנסילבניה. אם קיומה של ישראל תלוי בסיפוח ובחיסול המשפט הבינלאומי, צריך לשאול האם שווה למין האנושי שישראל תתקיים. גייסו את ה…

“טפטפות! הייטק! אינטל!” בנסיון נואש להגן על ישראל, תועמלנים ימנים טוענים שכן, יכול להיות שאנחנו לא לגמרי סבבה, אבל תסתכלו על התרומה שישראל הביאה לעולם.

ובכן, עמק הסיליקון הביא כמה טובות לעולם, לצד הרבה מאד רעות, אבל לא תמצאו אמריקאי שפוי שיאמר שהיה שווה להשמיד את הילידים האמריקאים ולשעבד את השחורים כדי שנקבל את טיקטוק. סוג הפסיכוזה הזה שמור לישראלים.

אין לנו ארץ אחרת.” לאף אחד אין.

“מדינה דו לאומית” – סוג הפתרון הראשון שהוצע כאן, הן על ידי השומר הצעיר והן על ידי התנועה הרוויזיוניסטית בנעוריה, והוא עדיין הפתרון הטוב ביותר, לאור העובדה שאי אפשר לחזור בזמן ולרצוח את בלפור (*). פלסטינה המנדטורית לא יכולה להכיל שתי מדינות. אין לה את המשאבים לזה. חזון שתי המדינות מת, והגיע הזמן להביא אותו לקבורת חמור.

(*) אם יש לכם מכונת זמן, עשו לכולנו טובה ולכו על לנין. הזמן האידיאלי לחיסול הוא כשהוא לבלר פמפלטים בלונדון או ציריך. כל זמן לפני תחילת 1917 יהיה טוב, עם זאת. רדו מהיטלר, זה פאסה. (**)

(**) ואם כבר הלכתם על היטלר, רבאק, אל תנסו לחסל אותו כשהוא מגיע לתפקיד הקנצלר. הנקודה האידיאלית, שוב, היא לפני 1914, כשהוא אמן מובטל שלא יחסר לאף אחד.

“מדינת כל אזרחיה.” מדינה שמנסה להגיע למשטר דמוקרטי (ראו למטה), להבדיל ממדינה שבה יש מעמד אדונים מוצהר. את הביטוי, אגב, טבעה שולמית אלוני זכותה תגן עלינו. עזמי בשארה תפס עליו טרמפ.

“ישראל איננה מדינת אפרטהייד” – כלבתא, במטותא. אתם עומדים לספח מאות אלפי בני אדם בלי זכויות. אתם מחילים שתי מערכות חוקים שונות באותו השטח כבר 50 שנה ויותר. עד דצמבר 1966, החזקתם את הפלסטינים הישראלים תחת משטר צבאי. ישראל לא היתה מדינת אפרטהייד לתקופה קצרה מאד: מדצמבר 1966 עד יוני 1967.

אירוע נקודתי.” כל אירוע שגרתי שמבוצע על ידי כוחות הכיבוש הישראליים ונגמר בפציעה או מוות בלתי מוצדקים. אירוע כזה הופך לנקודתי רק בתנאי שמדווחים עליו ויש מידע מביך. אחרת הוא סתם הודעה קצרה של דו”צ.

התנחלויות – מאחזים בלתי חוקיים שנבנו על קרקע גזולה בניגוד למשפט הבינלאומי.

כן, כולן. ראו "סיפוח חלקי" לעיל.

דמוקרטיה – סוג נדיר של משטר שיוצא מנקודת ההנחה הרדיקלית-עדיין שכל בני האדם נולדו שווים בזכויותיהם. פרויקט שעובדים עליו ולעולם איננו גנמר. ישראל מוגדרת כיום כדמוקרטיה חלקית, שם מנומס לדיקטטורה שטרם הוכרזה רשמית.

ארגוני זכויות אדם – על כל בעיותיהם, וכל יוצא ארגונים יוכל להאריך בנושא עד ביאתו השניה של ישוע, בסופו של דבר מדובר בדבר הכי קרוב לל”ו צדיקים שיש פה. אנשים שקמים כל בוקר ודופקים את הראש מבחירה ומרצון בקיר הרשעות והנבזות שהמשטר מקים כדי לשמור על עצמו, לעתים תוך סיכון עצמי ממשי. אמצו לכם אחד והוציאו לו קערת מים כשחם.

האמת. חמקמקה כברבור בחלומו של אפלטון, אבל עדיין שם. נסו להגיע אליה. היא תשחרר אתכם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: אני מזכיר שמחר (ה-11 בחודש, בשעה 19:00) תיערך הרצאת זום עם נציגת שוברים שתיקה, מרפי בוביס. מי שרוצה להשתתף בהרצאה, מתבקש לשלוח אלי מייל לכתובת [email protected] ואשלח לו את הקישור.

(יוסי גורביץ)

Hasbara, אחותי, את על מטומטם

נוה דרומי ניסתה לשכנע את הציבור היהודי שהכל בסדר, שאין מה לראות ואין מה להשוות ברצח איאד אל חלאק. ובכן

חמושים ישראלים רצחו את איאד אל חלאק בשבת האחרונה, ואצל הרבה אנשים הרצח הספציפי הזה, של אדם אוטיסט שמתחנן על חייו בחדר אשפה, של המלווה שזועקת לחמושים שהוא נכה, כשהוא צועק שהיא איתו, חדר את כל שכבות ההגנה. שכבות הגנה שמערכת ה-hasbara מטפחת במשך שנים: שדברים אינם כפי שהם נראים לעין, שמה שנראה לכם כמו רצח הוא בעצם פעולה צבאית הכרחית.

לרוע מזלה של מערכת ה-hasbara, הרצח של אל חלאק התרחש על רקע של שורה של מעשי רצח של שחורים מצד כוחות השיטור בארה”ב. מקרי הרצח האלה, והמהומות שפרצו בתגובה, תופסים כעת את תשומת הלב ברחבי העולם. ההשוואה בין השוטר שדורך בשלווה על צווארו של אזרח במשך תשע דקות ובין זה שרודף אחרי אוטיסט לחדר אשפה נעשית מאליה.

וזו לא צריך להפתיע, כי בסופו של דבר התמונה של גבר חמוש שהורג חפים מפשע היא אוניברסלית. זו, בין השאר, הסיבה שכאשר מלמדים בישראל על השואה מדברים כמעט אך ורק על מחנות ההשמדה ולא על שואת הבורות. המראות ההם, חייל מכוון נשק לאנשים לא חמושים, עלולים לעורר אי נוחות. ההשוואה – מוגזמת, לא מדויקת ובכל זאת מכילה גרגיר של צדק – קופצת למוח מעצמה; בתמונה יש קווי דמיון בולטים מדי.

ובכן, בעיה למערכת ה-hasbara. זו, כזכור, עוסקת בעיקר בלוחמה פסיכולוגית נגד הציבור הישראלי-יהודי, קצת בל”פ נגד יהודים בחו”ל, וזהו בערך. מיד קפצה נוה דרומי להודיע לנו שמה שאנחנו רואים הוא לא מה שאנחנו רואים. הפלסטינים, טענה, אינם שחורים, אינם משועבדים, אסור להשוות.

אעשה חסד עם דרומי ואציין בנימוס שהיא לא בדיוק הגבינה החדה ביותר במזווה של ה-hasbara. אתם עשויים לזכור אותה מהקמפיין שהעלה תמונת ענק של עזה הבוערת, מסוקים באוויר, אבו מאזן ומקבילו מהחמאס בפוזיציה שבה דרומי רוצה את הפלסטינים: על הברכיים, כבולים ועם פלנלית על העיניים.

כן, ההיסטוריה של הפלסטינים לא מקבילה לחטא הקדמון של ארה”ב, עבדות השחורים בארה”ב והיסטוריית הדיכוי שלהם לאחר מכן – להוציא בכך שחיי שחורים בארה”ב היו, ובמידה ניכרת הינם, זולים כמעט כמו חיי פלסטינים.

אבל באמריקה, כידוע, הכל גדול מהחיים, וארה”ב התברכה בלפחות שני חטאים קדמונים. הם באו כמעט באותו הזמן, אבל אם אפשר להתווכח על השאלה האם יכלה להיות כלכלה משגשגת בארה”ב הצעירה ללא עבדות, אין שום ויכוח שלא היה לה שום קיום אלמלא ביצעה טיהור אתני בילידים, שבילדותי קראו להם אינדיאנים.

וזו נקודת ההשוואה: מה שישראל עושה לפלסטינים – מסע ארוך של טיהור אתני – דומה מאד, יותר מדי, למה שארה”ב עשתה ל”אומות הראשונות.” לפני 20 שנים בערך, טענו המתנחלים ותומכיהם שלארה”ב אין זכות מוסרית להתלונן על מה שישראל עושה לפלסטינים, משום שהיא עשתה דברים גרועים יותר לילידים באמריקה.

לא כל כך שומעים את הטיעון הזה יותר, לא במילים אלה, אבל הוא עדיין חלק מהחשיבה בקרב הימין היהודי. דרומי נוהגת להכחיש שציונות היא גזענות; היא טוענת שהיא לאומיות; אבל הבה נראה איך היא מתייחסת לאזרחים ישראלים שאינם יהודים:

“מה יקרה אם הפלסטינים יבקשו להיות ‘השחורים’ של ישראל? ובכן, יש כבר פלסטינים כאלה – ערביי ישראל […] הם לא נהנים משוויון בכל הנוגע לסוגיות של זהות לאומית, ואל לנו להשלות אותם שייהנו משוויון כזה. ההמנון האמריקאי פונה לשחורים ולבנים כאחד. ההמנון הישראלי פונה אל הנפש היהודיה ההומיה, וכזה הוא יישאר.”

בנדיבותה, פוטרת דרומי את האזרחים משירת ההמנון היהודי. היא משאירה אותם אזרחים חלקיים, אזרחים ללא דגל וללא המנון. ככה זה במדינה היהודית: לא כולם נולדים שווים. נניח עכשיו לבורות שמגלה דרומי ביחס להמנון האמריקאי ולטענה שהוא פונה לשחורים ולבנים כאחד; היא אמנם לא בדיוק מאור הגולה, אבל גם רוב האמריקאים לא יודעים שהשורות

No refuge could save the hireling and the slave

From the terror of flight or the gloom of the grave

בהמנון האמריקאי מתייחסות למרידות עבדים ועבדים מתקוממים שחברו אל האנגלים הפולשים במלחמת 1812. בארה”ב לא מקובל לשיר את השורות הללו היום. מישהו עוד יכול לפשפש ולגלות שמחבר ההמנון, פרנסיס סקוט קי, היה תומך עבדות נלהב. לא נעים.

הלאומנים של ימינו – אתם יכולים לזהות אותם לפני דבקותם הצווחנית בפורמט מדינת הלאום, כביכול זה עומד לפני הכחדה – טוענים שאין קשר בין לאומיות וגזענות. זה, במחילה, קשקוש. לאום מגדיר את עצמו, בין השאר, על ידי הבדלות מאחרים. כאשר הלאומיות נמצאת בסכסוך, היא הופכת לגזענות תוך שלוש דקות בערך. הבה נסתכל על עמים מתורבתים ושלווים, כמו הצרפתים והגרמנים.

צרפת וגרמניה נכנסו לסכסוך רשמי ראשון ב-1870. לפני כן לא היתה גרמניה, והבעיה של הלאומיות הגרמנית – טוב, אחת מהן – היא שהיא מאוחרת כל כך, ושהיא הורכבה מכל כך הרבה שברים. הלאומיות הצרפתית היתה אינטגרטיבית יותר, אבל היא דיכאה במהירות וביעילות את השפות של דרום צרפת ואת הברטונית. הבניית הלאום הצרפתית התבססה על צרפת מסוימת מאד, זו של האיל דה פראנס. לגרמניה היה אפילו קשה יותר להגיע ללאומיות, כי היא היתה אוסף של מדינות עצמאיות, והיו המון מהן: היינה, שתיעב את הלאומיות הגרמנית, העיר בארסיות שאי אפשר ללכת בגרמניה בלי שתדבק לך איזו מדינונת לנעל.

אז צריך לגבש לאום חדש, משורה של מדינות ונסיכויות שהיסטורית היו יריבות, לעתים מרות, זו לזו. הנסיון של קיצונים בבוואריה לפרוש מגרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה לא בא מהריק. בוואריה היתה עצמאית 50 שנה קודם לכן. מה עושים? ממציאים אתוס לאומי. איך עושים את זה? ובכן, קובעים שהעם הגרמני הוא העם הטוב שבכל העמים, שהוא השאור שבעיסה, שהוא זה שיוביל את אירופה העייפה והמנוונת קדימה.

כן, יש פה לאומיות, אבל הלאומנות אפילו לא מסתתרת. שלוש דקות של עבודה, ואנחנו כבר בגזענות: בעלי הדם הטבטוני עדיפים על פני הדם הלטיני המנוון. אפשר להסוות את זה, כמו שעשה מקס וובר מבלי משים, בדיבורים על קתוליות מול פרוטסטנטיות (קתוליות היא “דרומית” ולכן עצלה, פרוטסטנטיות “צפונית” ולכן יעילה יותר), אבל הגזענות שם, מחכה שמישהו יקרא לה. היא לא צריכה לחכות הרבה. הרכבת הזו לעולם לא מאחרת.

כשנוה דרומי מדברת על מדינת לאום, היא מדברת על שני סוגים של מדינות לאום. אחת מהן היא במובהק מדינת גזע. המעמד שלך נקבע לפי לידתך: אם אתה פלסטיני, במקרה הטוב תהיה אזרח חסר, במקרה הרע, נתין משועבד לשרירותו של כל לובש מדים במחסום. אם אתה יהודי, ובכן: אם עבד, אם הלך – נוצרת בן מלך.

(ז’בוטינסקי דיבר על “עברי”, לא על “יהודי”. המונח נעלם מהשפה, כי הוא לא זהה והוא מדבר על לאומיות אחרת.)

הסוג השני של הלאומיות שדרומי חותרת אליה הוא הלאומיות כפי שהובנתה בין הסכם ווסטפליה ובין 1939: התפיסה שלאום הוא ריבוני לעצמו, שממשלות יכולות לעשות בנתיניהן ככל העולה על רוחן ללא התערבות של ממשלות אחרות, ושללאום מותר לחפש את הרצון לעוצמה שלו, כלומר לכבוש שטחים של עמים אחרים. מתוך ללאומיות הזו רחש הקולוניאליזם, האלימות יוצאת הדופן שהפעילה אירופה כלפי עמים ילידים. עד שנות הארבעים היה מקובל למדי, בקרב עמים מתורבתים בעיני עצמם, לדבר על כך שהעליונות הלאומית שלהם מתבטאת בשעבודם של אחרים. בריטים, אמריקאים, גרמנים, צרפתים, איטלקים – כולם שאפו את הגז הרעיל הזה. זו הסיבה שהנסיון ליצור את התפיסה של עקרון ההגדרה העצמית נכשל אחרי מלחמת העולם הראשונה: ליותר מדי מעצמות העקרון הזה הפריע.

העקרון של הגדרה עצמית הפך למקובל בפועל רק אחרי מלחמת העולם השניה. מה שזעזע כל כך המון אנשים במה שעשו הנאצים באירופה הוא העובדה שהם ייבאו אליה את השיטות שלבנים הפעילו כלפי לא-לבנים באפריקה, אסיה, אוסטרליה וכמובן אמריקה – והפעילו אותן כלפי אוכלוסיה שנתפסה כלבנה. כאשר רוב האוכלוסיה באירופה ואמריקה הגיעה למסקנה ששיטות קולוניאליות הן פשע, הקולוניאליזם איבד את כוח החיות שלו וקרס בהרף עין היסטורי – פחות מעשרים שנה.

דרומי – ושאר מתנגדי הסדר העולמי שאחרי מלחמת העולם השניה – לא מוכנים לקבל את הצורה החדשה של מדינת הלאום: כזו שיש עליה כללים. כזו שנאסר עליה לכבוש מדינות אחרות או לצאת למלחמות תוקפניות. כזו שנאסר עליה לדכא קבוצות אתניות.

כן, נאסר עליה: זו המשמעות של הצטרפות לאו”ם. זו המשמעות של הצהרת זכויות האדם האוניברסלית. לכל בני האדם יש זכויות, והן קודמות לזכויות של הלאומים. לא במקרה גם דרומי וגם אנשי האלט-רייט (שם מנומס לניאו נאצים, שאחד מהם יושב בבית הלבן) רוצים לחזור לתפיסת הלאום כפי שהיתה ב-1939. היה כיף אז, לא?

לאומיות, כפי שדרומי מדברת עליה, היא במקרה הטוב לאומנות – ולא מצאתי אף תומך לאומיות שהצליח להסביר לי איפה עובר הקו החמקמק הזה – ובמקרה הרע תפיסה של עליונות גזעית.

דרומי מתייחסת לפלסטינים כפי שהפולשים הלבנים התייחסו לכל אוכלוסיה קולוניאלית: הם “פספסו הזדמנויות” לשעבד את עצמם, הם “סירבו לוויתורים” על מה שהיה שלהם, הם “בחרו בטרור.” ואכן, הילידים הברברים יימח שמם סירבו להתייצב לשדה קרב מול מקלעים ותותחים, והעדיפו את המארב, את הצליפה, את הפיצוץ, ואת ההרעלה. ומה לעשות, בהיותם חסרי תרבות הם לעתים קרובות הרגו גם אזרחים של המעצמה הקולוניאלית הכובשת.

כמובן, הם עשו זאת במספרים נמוכים הרבה, הרבה ממספר האזרחים הנכבשים שהרגה המעצמה הקולוניאלית, אבל אתם יודעים, אסור להשוות. אנחנו “משליטים סדר” – מונח אהוב על קולוניאליסטים – והם “מפרים סדר”. וכשמפרים את הסדר הטבעי, זה שבו הפולש הוא החזק יותר בהגדרה – שאם לא כן, פלישתו לא היתה מצליחה – אין מנוס מלהפעיל כוח ברוטלי כדי להשיב את הסדר על כנו. הם הרי מבינים רק כוח.

וזה כואב לנו, תאמינו. לעולם לא נסלח להם על כך שנאלצנו להרוג את ילדיהם. אבל אוי ואבוי, אם לא נעשה את זה, ניתקל ב”מאבק למען פירוקה של מדינת ישראל, או לפחות שינוי הגדרתה.” שימו לב למה שדרומי מגניבה כאן: המאבק הוא לא על קיומה של מדינת ישראל, אלא על קיומה כמדינת עליונות יהודית.

וכדי לשמור על זה, צריך מדי פעם לרדוף אחרי גבר לוקה בנפשו ולירות בו כשהוא משתופף בחדר אשפה. ככה זה. דרומי רוצה שתחשבו שמדובר ב”טרגדיה”. אתם יודעים, האחות הפחות מוצלחת של “אירוע נקודתי.” טרגדיה: התנגשות של שני סוגים של צדק, צדק אנושי ומה שכינתה גולדה צדק יהודי, שבסופה יש גבר בלתי חמוש שוכב מת ואנשים שמתקיימים מ-hasbara שמסבירים לנו שמה שאנחנו רואים הוא לא מה שאנחנו רואים.

אחרי הכל, אם תבינו שמה שאתם רואים הוא אכן מה שאתם רואים, יכול להיות שיקרה לכם מה שקרה לאירופאים אחרי 1945: רתיעה באימה מהמראה שהוצגה בפניהם. ואז מה תעשה נוה דרומי? מהיכן תשאב את תחושת הגדלות הלאומית שלה, אם תצטרך להיות אזרחית שווה ללא יהודים?

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מותק, הנכבה נעלמה

יחיאל חורב, לשעבר ראש המלמ”ב, עושה לנו NKVD

מי שעוקב אחרי עלילותיה המשונות של מערכת הבטחון הישראלי מכיר את שמו של יחיאל חורב בעיקר לשלילה, כמי שאחראי על סתימת פיות והעלמת אזרחים. חורב היה ראש המלמ”ב, ארגון השושו הפחות מוכר בישראל, במשך תקופה לא סבירה של 21 שנים (1986-2007), וכפי שחשפו בסוף השבוע ארגון עקבות והגר שיזף ב”הארץ”, הוא לקח על עצמו לשפץ את ההיסטוריה הישראלית, או, אם לדייק, להעלים את הנכבה. (גילוי נאות: לפני שנים עבדתי לצד ליאור יבנה, ממייסדי עקבות, והגר שיזף ביש דין. אני ממליץ על החוויה בחום.)

מה קרה םה? די פשוט. המנדט של המלמ”ב עמום למדי, כמקובל בארגוני שושו, אבל הוא אחראי בעיקר על פיקוח על כל מה שקשור לתוכנית הנשק הגרעיני שמפעילה ישראל (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה). לפני 17 שנים עלה חורב על ראיון גאוני. הוא הודיע לשלל הארכיונים הרשמיים והפרטיים בארץ שהוא ואנשיו מתכוונים לעבור על המסמכים שלהם ולסנן מתוכם כל מידע שנודע לתוכנית הגרעין דלעיל. נשמע הגיוני, לא?

רק שכרגיל, זה לא נעצר שם. התירוץ הבטחוני היה, כתמיד, רק תירוץ. תוך זמן קצר החל המלמ”ב להורות על הכנסתם של מסמכים הנוגעים לנכבה לכספות, ובמקום שבו יש לו יותר השפעה, פשוט החרים אותם. במקרים אחרים, הארגון הורה על צנזורם של מסמכים.

חורב אמר לשיזף בגלוי שהמטרה של העלמת המסמכים היא לסייע להכחשת הנכבה: חוקרים של הטיהור האתני שהתרחש פה ב-1947-1948 יתקשו לבסס את הטענות שלהם, אם המסמכים שהם צריכים נעלמים מהארכיונים. לא במקרה, חורב וחבר מרעיו הורו גם על העלמת מסמכים שכבר צוטטו במחקרים אקדמיים. בתגובה לשאלה של שיזף, “בני מוריס כבר כתב על המסמך הזה, אז מה ההגיון להשאיר אותו חסוי?” עונה חורב:

"אני לא זוכר את המסמך המדובר, אבל אם הוא ציטט ממנו, אבל אין את המסמך עצמו, אז העובדות שלו לא חזקות. אם הוא יגיד 'כן, יש לי את המסמך', עם זה אני לא יכול להתווכח. אבל אם הוא רק אומר שזה כתוב שם, יכול להיות שזה נכון ויכול להיות שזה לא נכון. אם המסמך כבר היה בחוץ והיו סוגרים אותו בארכיון, הייתי אומר שזו טיפשות. אבל אם מישהו ציטט משהו, זה הבדל של יום ולילה מבחינת תקפות הראיה שהבאת".

על שלושה שקרים הציונות עומדת: על כך ש”פלסטינה היא מולדת היהודים”, שקר שחוצפתו מדהימה לאור העובדה שרוב היהודים כאן הם מהגרים וצאצאי מהגרים; על כך ש”הארץ היתה ריקה” כאשר הציונים חדרו אליה; ועל השקר שב-1947-1948 לא היה גירוש המוני וטבח של האוכלוסיה הילידה, אלא שהיא “ברחה.” למה ברחה?

לא מסובך להפריך כל אחד מהשקרים הללו. הראשון, למשל, מרוקן ממשמעות את המושג של “מולדת.” את השני מפריכים רישומי המסים העות’מנים. הטיהור האתני של 1947-48 מתועד לעייפה. בעוד ששני השקרים הראשונים הם לתצרוכת פנימית בעיקרם, השקר השלישי הוא הבעייתי ביותר מבחינת הממשלה: מעט מאד אנשים בעולם מקבלים אותו. ובעידן שבו הקונגרס האמריקאי מתחיל לדון – הכל בשלבים ראשוניים מאד – בפיצויים לצאצאי העבדים, הרעיון של דיון פתוח על מה שעשתה ממשלת ישראל בשנות הנכבה מטריד את הממשלה הנוכחית מאד.

אז מצד אחד, מנהלים מאבק מטופש להפליא כנגד ה-BDS, ומצד שני, מסוכן יותר, מגבילים את הגישה לאמת. גונבים מאיתנו את האמת ההיסטורית שלנו, את היכולת שלנו לעשות חשבון נפש, את היכולת שלנו להבין מה עשו אבותינו ומאיפה אנחנו באים, להבין את שכנינו ואת הדרך אל מחוץ למלכודת שבה אנחנו חיים.

המדינה הדמוקרטית היחידה בעיני עצמה עוסקת כבר 17 שנים, בשם הבטחון המהולל, בשכתוב היסטוריה ברמה שלא נראתה מאז ימי קומיסרי התרבות של סטאלין. ובמסגרת הטירוף של מלחמת צריבת התודעה, ההתנהלות הזו נראית להמוני ישראלים הגיונית לגמרי. אם יתהו על משהו, הם יתהו למה הדברים ההם תועדו בכלל ומי צריך לדעת את זה. כפי שכבר נכתב פה, במובנים מסוימים ישראל היא מדינה מזרח אירופית טיפוסית. לא במקרה קל לממשלת הימין להתחבר למשפצי ההיסטוריה מהונגריה ופולין.

אבל ממשלת פולין יכולה ליצור מצג שווא על מערכת היחסים של מדינתה והמיעוט היהודי שלה ככל שיעלה על רוחה; לכל היותר תרעיל את נפש האוכלוסיה שלה ותגדל דור חדש של מכחישי הפניית הגב הגדולה והביזה המסיבית. כשממשלת ישראל מחנכת את האוכלוסיה שלה שלא היתה נכבה – הנה, לך תמצא את המסמכים? מה הטיעונים שלך בכלל? – היא דוחפת את האוכלוסיה למלחמת נצח. מי ששולט בהווה שולט בעבר, ומי ששולט בעבר שולט בעתיד. והעתיד שממשלת ישראל רוצה, כפי שאמר ראש הממשלה, היא חיי נצח על החרב.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כמה הערות על מדינת העומק

כשה-Deep State מרימה את ראשה ואף אחד לא קורא לה בשמה

מלחכי פנכתו של ראש הממשלה, ראש וראשון להם בנו גמאל, טוענים שוב ושוב שבישראל פועלת “מדינת עומק”, שמטרתה לחסל את ראש הממשלה הנשגב. הטענה הזו הועלתה, בין השאר, ביחס לוועדה שמסרבת לאפשר לראש הממשלה לממן את הגנתו המשפטית מאוליגרכים שאת קשריו אליהם הוא מסרב בעקשנות לחשוף.

בישראל, כמו כמעט בכל מדינה, אכן פועלת מדינת עומק. רק שהיא לא זו שגמאל ואחרים מריירים עליה. מי שירצה לראות אותה, צריך להביט בידיעה שלא הגיעה לכותרות הראשיות: 62 שנים אחרי רצח קסטנר, השב”כ מסרב לחשוף את המידע שיש לו על הפרשה. התואנה, כרגיל, היא הזניה של “צרכי בטחון.”

המונח “מדינת עומק” נולד בטורקיה שלאחר ההפיכה הצבאית של 1980. ההפיכה בוצעה על ידי גנרלים בהנחיית ארה”ב – ארה”ב תמיד ראתה בטורקיה כלי מרכזי למלחמה בברה”מ, הגיוני בהתחשב במיקומה – והשתמשה, בין השאר, במיליציות שהוקמו בסיוע אמריקאי חשאי, ה-Grey Wolves. הביטוי “מדינת העומק” מתייחס לקשרים שבין רשויות השושו הטורקיות, מיליציות חצי רשמיות, גנרלים ופקידים – בעיקר פקידים במערכת המשפט. האנשים שקובעים מי יעמוד לדין ומי ישוחרר.

אנחנו אוהבים לחשוב בקווים נקיים: יש מדינה, יש שוק פרטי, יש עולם תחתון, ואלה לעולם לא נפגשים. בפועל, הם נפגשים לעתים תכופות – כמעט תמיד באמצעות שירותי המודיעין. אחרי הכל, פעילותם של שירותי המודיעין היא לעתים קרובות נפשעת. הם השירותים שמקבלים אישור מהמדינה לעבור על החוק כדי להגן על המדינה מאויבים זרים ופנימיים. במקרה של טורקיה, פושעים אלימים ולאומנים היו חלק מהארסנל שהפעילו שירותי המודיעין.

הימים היו ימי המלחמה הקרה, והחרא שהופעל לכאורה להגנת הדמוקרטיות המערביות היה בל ייאמן. איטליה הועברה בפועל לידי מדינת העומק: מערכת מסועפת של קשרים בין שירותי המודיעין, שופטים מושחתים, בנקאים של המאפיה, המאפיה, הוותיקן והבונים החופשיים המזדרגגים הפעילו בשנות ה-60 עד ה-80 של המאה ה-20 את “אסטרטגיית המתחים” – מערכה שלמה של טרור שהמטרה שלו היתה להפחיד את האוכלוסיה האיטלקית מלהצביע למפלגות השמאל. המפלגה הקומוניסטית האיטלקית היתה החזקה ביותר במערב ובמודיעין האמריקאי חשו צורך לבלום אותה.

היה פלג שמאל אלים, הבריגדות האדומות, שאכן ביצע שורה של פיגועים (הידוע ביותר והשנוי ביותר במחלוקת הוא חטיפתו ורציחתו של אלדו מורו, שאני מוכן לאבד אצבע אם אכן בוצע על ידיהם); אבל על הפיגועים הללו רכבה הקונספירציה הימנית של Gladio/P2, וביצעה שורה של פיגועים ימניים שהתחזו לפיגועים שמאליים (המקרה הידוע ביותר הוא של הטבח בתחנת הרכבת בבולוניה). איטליה עדיין מתמודדות עם הנזק הבל ישוער שנגרם לאמון הציבור במערכת הפוליטית כשנחשפה הקנוניה הזו.

בצרפת של דה גול היו מספר מקרי נסיונות התנקשות בדה גול, מעבר לפרשת אלג’יריה הידועה, שבוצעו על ידי העולם האפל מאד של השירותים החשאים, ששם היו מעורבים עד צוואר עם העולם התחתון. כשדה גול שמע על ההתנקשות בלי אוסוולד, הרוצח של קנדי, הוא הפטיר “טוב, מובן, הם לא יכלו לאפשר לזה להגיע לבית המשפט.”

מדינת העומק של ארה”ב הופעלה על ידי ה-FBI וה-CIA (מחמת האופטימיות אני כותב כאן בלשון עבר). הידוע מבין המקרים הללו היה מבצע COINTLPRO של ה-FBI, שמטרתו היתה מעקב אחרי פעילי זכויות אדם ונסיונות לשבש את פעולותיהם. את מרטין לותר קינג הם ניסו לשכנע להתאבד באמצעות איום בחשיפת הרומנים שלו. ה-CIA הפר בשיטתיות את החוק ועקב אחרי אזרחים אמריקאים. התביעה הכללית עשתה כמיטב יכולתה כדי לסייע לעבריינים לחמוק מדין. התירוץ, כרגיל, היה בטחון לאומי וחשש לחשיפת שיטות פעולה.

עצם קיומה של מדינת עומק עשוי לשמש לצרכים פליליים. בפרשת ווטרגייט, הפריצה הבלתי חוקית למטה המפלגה הדמוקרטית מצד אנשי ניקסון, היו מעורבים אנשי FBI ו-CIA. השיטה פשוטה למדי: ברגע שאתה יודע שיש חלק מהממשל שעובר על החוק, אתה מבקש בנימוס סיוע בכמה פרויקטים קטנים משלך, לא לגמרי קשורים, ורומז בעדינות שאתה יודע יותר מדי.

בישראל היתה מדינת עומק משחר ימיה, והיא קיימת עד היום – ראו הסירוב של השב”כ לחשוף את תיקי קסטנר. מדוע הוא מסרב? משום שהוא היה מעורב בטיוח של הרצח, ככל הנראה משום שאחד הרוצחים (זאב אקשטיין) היה סוכן שב”כ. העובדה הזו, אגב, היא סוד קטן למדי: היא פורסמה לפני 30 שנים בערך ב”מרגלים לא מושלמים” של יוסי מלמן. אקשטיין אמור היה להיות סוכן חדירה לארגוני ימין אלימים, והיו לא מעט מהם אז. סוכן חדירה אפקטיבי אמור לשחות כדג במים בקרב האוכלוסיה שאליה הוא חודר; להכיר את כל מנהגיה והשפה שלה. זו הסיבה שהחטיבה היהודית בשב”כ נופלת שוב ושוב על הפרצוף.

האם אקשטיין רצח את קסטנר על דעת עצמו? האם רצח אותו כדי להפוך לאמין יותר בקרב קהל היעד שאליו היה אמור לחדור? האם השב”כ החליט לפתור את בעיית קסטנר, שהפכה לכאב ראש ענק למפא”י (מדובר, נזכיר, בימים שבהם איסר הראל ישב דרך קבע בישיבת ראשי מפא”י)? האם אקשטיין חרג מההנחיות שמסר לו השב”כ, או שהמפעיל שלו החליט על דעת עצמו לחסל את קסטנר? האפשרויות רבות. השב”כ, גם היום, לא רוצה שתדעו.

איסר הראל, אגב, המליץ על חנינה לאקשטיין ולשאר חברי חוליית הרצח עוד לפני שהועמדו לדין. כולם שוחררו תוך שש שנים. צירוף מקרים, כן?

מדינת העומק הישראלית היתה בשיאה בימי האופל של בן גוריון, שבהם השב”כ שימש – על פי הדגם המזרח אירופי המוכר – כמשטרה חשאית להגנת המפלגה, לאו דווקא המדינה. השב”כ האזין להנהגת חירות ולהנהגת מפ”ם. כשאנשי שורת המתנדבים התחילו לחשוף שחיתות שהגיעה עד בנו של בן גוריון, הבריון עמוס בן גוריון (משפט שבו בפעם הראשונה הורשע מפכ”ל המשטרה בעדות שקר, לטובת עב”ג), “מישהו” חתך לאחד מהם את הבלמים והוא כמעט נהרג. כשהיה צריך להראות לאורי אבנרי שהוא מעצבן יותר מדי את המשטר, אריק שרון שלח צנחנים ל”חופשה” מיוחדת כדי שירביצו לו.

השב”כ לא היה היחיד שבחש בקלחת. אמ”ן הפעיל (ללא ידיעת ראש הממשלה וכיום נראה שגם ללא אישור שר הבטחון פנחס לבון) חוליה של מחבלים במצרים, שהורכבה ברובה מיהודים מצרים. החוליה נתפסה וחלק מאנשיה הוצאו להורג (תוכלו למצוא אזכור לטרוריסטים האלה, אם תתקלו ברחוב בשם “קדושי קהיר”; “קדוש,” כאן, קרי “שאהיד”).

ראש החוליה, אברי אלעד, היה עבריין קטן. באותה התקופה דגלו באמ”ן בגיוס של עבריינים למטרות מודיעין, מתוך המחשבה ההגיונית כשלעצמה שכדי לבצע פשעים, מוטב לשכור פושעים מקצועיים. דא עקא, פושעים מקצועיים חושבים קודם כל על עצמם, לא על המדינה ששלחה אותם. איכשהו, עם קריסת חוליית קהיר, דווקא אלעד הצליח לחמוק. אנשי אמ”ן עשו את הדבר המתבקש כדי למנוע את חשיפת הפאשלה, ושלחו אותו לאירופה. במקביל, ראש אמ”ן גיבלי עסק בזיוף מסמכים קדחתני. ב-1957, לאחר שגיבלי כבר לא היה בתפקידו, אלעד שב לישראל, נעצר על ידי השב”כ, הודה בכך שהסגיר את חברי הרשת וששיקר בעדות קודמת בהנחיית גיבלי; בית דין סודי דן אותו למאסר של 12 שנים. כל אותה העת, אסור היה לפרסם בישראל את פרטי הפרשה ואלעד היה ידוע בכינויו “האיש השלישי.” הפעלת חוליית הטרור ולכידתה כונו “העסק הביש”, ועיקרי הפרשה לא דווחו בצורה מסודרת. ככה זה כשיש צנזורה צבאית וממסד שושו חזק.

ב-1957, השנה שבה נעצר אלעד, החליט אמ”ן להשתמש בעוד פושע קשוח, במקרה שלנו מוטי קידר, כדי להחדיר אותו למצרים. קידר לא הגיע למצרים; הוא עצר בבואנוס איירס כדי לרצוח סוכן יהודי במקום ולשדוד אותו. קידר חזר לארץ והועלם מיד במעצר מנהלי. רק חצי שנה אחר כך נודעה העובדה שהוא עצור, אבל מיד לאחר מכן יצא צו איסור פרסום בנושא, והוא נשאר בתוקף עד 1974, השנה שבה שוחרר קידר. על המסמכים הקשורים לפרשה יש איסור פרסום עד היום. במקביל, החליט היועץ המשפטי לממשלה לא להעמיד את קידר על רצח שביצע קודם לגיוסו על ידי אמ”ן. בשנת 1995 ביקש קידר משפט חוזר, כשהוא טוען שנפל קורבן למאבקי כוח בקהילת המודיעין; באמ”ן הודיעו כי התיק שלו “אבד.” בתי המשפט סגרו את בקשת המשפט החוזר בטענה החביבה עליהם, שיהוי.

קידר היה ידוע בכינויו “האסיר איקס.” בשנת 2010 למדנו לכמה שניות על קיומו של “אסיר איקס” נוסף. לימים למדנו שמדובר בבן זיגייר, שהיה בתפקיד כלשהו במוסד – לא ברור אם כסוכן או כאיש הארגון. בסוף שנת 2010 נמצא זיגייר מת בתאו. סיבת המוות שנויה, כרגיל במקרים כאלה, במחלוקת. השופטת שטיפלה בתיק העבירה את ההחלטה האם להעמיד לדין סוהרים בשל מותו של זיגייר לפרקליטות, אף שעל פניו זו אמורה להיות החלטה של שופט; הפרקליטות סגרה את התיק.

מדינת העומק, אם כן, היא בבסיסה הממשק בין שירותי המודיעין ובין שירותי אכיפת החוק. האחרונים מכופפים את עצמם שוב ושוב בפני צרכי שירותי המודיעין, ובכך מרחיבים את תחומי המדינה חסרת החוק, המדינה של פקידים בלתי נבחרים שעושים ככל העולה על רוחם, עם מעט מאד פיקוח, אם בכלל. מדינת העומק יוצרת מרחב פעולה אקסטרה-לגאלי, שבו היא מרשה לעצמה לחטוף ולענות אנשים; בשטחים זה מנהג רווח, יומיומי, ובישראל הוא מופנה בעיקר כלפי אנשי הימין הקיצוני. אחרי שאנשי המודיעין עושים את שלהם, באה הפרקליטות ומנקה אחריהם. היא מכחישה את העינויים, או אומרת שהעינויים היו הכרחיים, או סוגרת תיקים לא נוחים. נסו, למשל, לברר כמה אנשי שב”כ הועמדו לדין בשל עינויים: המספר הוא אפס. יד אחת של מדינת העומק פושעת; היד השניה מנקה אחריהם. מדינת העומק מגיעה גם לשופטים: לא סתם בית המשפט המועדף של השב"כ הוא אולמה של עינת רון בפתח תקווה.

כיום כבר לא מקובל לגייס פושעים לשירותי המודיעין. הלקח שנלמד היה חד וחריף. אבל מה קורה כשאנשי המודיעין הופכים לפושעים? מה קורה כשהם משתחררים מהשירות, ומגלים שכל מה שהם יודעים לעשות הוא פשיעה? אז הם מקימים חברות “מודיעין אזרחי”, כמו אלה שנחשפות שוב ושוב בשנים האחרונות: Black Cube ודומיהן, שמספקות שירותי פשיעה וריגול לבעלי הכוח, כמו הארווי ווינשטיין. החברות הללו מנוהלות על ידי בכירי מודיעין לשעבר, והרמז הברור הוא שיש להם עדיין קשרים שהם יכולים להפעיל במערכת – שבתורה מאוישת על ידי אנשים שכבר חושבים על הקריירה השניה שלהם.

אז לא, מדינת העומק שלנו היא עדיין לא זו של איטליה וטורקיה בימי המלחמה הקרה, אבל היא לגמרי יכולה להיות כזו, אם לא נטיל פיקוח הדוק הרבה יותר על שירותי השושו שלנו – ואם נכפה תקופת צינון על שפיונים בדימוס. ובינתיים, נתחיל בשקיפות ונאלץ את שירותי המודיעין לשחרר את כל המסמכים שלהם תוך 30 שנים, כמו כל שירות ממשלתי. אם הם מכילים שם של סוכן שעדיין חי, שיפקסלו אותו. אסור לנו להניח לפקידים בלתי נבחרים להפוך לממשלה.

ועוד דבר אחד: יאיר “הזועביז” לפיד ובני גנץ מארגנים הערב הפגנה נגד ממשלת נתניהו. מאחר והם מסרבים לשלב נואמים ישראלים-פלסטיניים באירוע, בשלל אמתלות, אנא עשו את הדבר הנכון והשארו בבית.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הדרכים שעדיין פתוחות

על חשיבותה של היסטוריה אלטרנטיבית, ועל הצורך לתת דחיפה לקשת ההיסטוריה. או: הצביעו לי

אני קורא הרבה היסטוריה שחורה לאחרונה, והרבה היסטוריה של מלחמת האזרחים הכי מלחמת אזרחים. והאירועים הם כה גדולים, עד שפה ושם היסטוריונים נעצרים לשאול: מה היה קורה אם זה היה אחרת.

היסטוריונים רציניים רגילים ללעוג לשאלה הזו. אין להיסטוריון אלא מה שהקורפוס מציב בפניו. היסטוריון רציני לא שוגה במה עשוי היה לקרות, אלא במה שקרה. לכן הוא היסטוריון ולא כותב בדיון.

ואף על פי כן. ההיסטוריה של מלחמת האזרחים מזמנת שורה של שאלות “מה היה אילו.” רובן נובעות לקרב גטיסברג, הקרב המכריע של המלחמה. פוקנר כתב משהו ראוי לציטוט (התרגום שלי):

“בפני כל נער דרומי בגיל 14, לא פעם אחת אלא מתי שיעלה הרצון לפניו, צץ הרגע שבו עדיין לא שתיים בצהרים באותו אחר צהרים של יולי 1863, החטיבות ערוכות מאחורי הגדר, התותחים ערוכים ביער, והדגלים כבר משוחררים מתורניהם, ופיקט עצמו, על תלתליו הארוכים והמשומנים, כשכובעו כנראה ביד אחת וחרבו באחרת מביט במעלה הגבעה, מחכה ללונגסטריט שייתן את הפקודה, והכל עדיין על כף המאזניים, זה עוד לא קרה, זה אפילו עוד לא החל, ולא רק שזה לא החל אלא שיש עוד זמן כדי שזה לא יתחיל, לא נגד אותה העמדה ולא באותן הנסיבות…”

פוקנר מתייחס כאן לאירוע המכונה Pickett’s Charge, הסתערות בלתי אפשרית על סמינארי רידג’, שגיאה איומה שכל יוצא מלחמת העולם הראשונה היה מזהה מיד:

(אלא שמלחמת העולם הראשונה עוד לא התרחשה.)

חי”ר שמסתער דרך שטח פתוח לעבר עמדות מבוצרות, עמוסות בחי”ר מחופר ותותחים, שממטיר אש צולבת על המסתערים. האוגדה של פיקט נשחטה ואיתה נשבר הצבא הדרומי הראשי, שלא היה מסוגל יותר לקחת את היוזמה בשדה הקרב.

(אבל מה היה קורה אם לי היה מקשיב ללונגסטריט, ולא מסתער חזיתית על מרכז קו האויב אלא מאגף מימין?)

לצד הצפוני יש, כמובן, את הכמיהה להיסטוריה אלטרנטיבית משלו: אילו מיד לא היסס, אחרי שהצבא הדרומי התרסק; אילו לא חיכה ימים עד שהמים ירדו והדרומיים חמקו שוב מעבר לנהר; אילו היכה בהם כשהם לכודים, שבורים וללא תחמושת – אז אפשר היה לסיים את המלחמה ביולי 1863, בלי האבידות הנוראיות של 1864.

אילו.

(ומה היה קורה אם סטונוול ג’קסון לא היה מת בירי של זקיף מצדו-שלו בצ’נסלורוויל, והיה בגטיסבורג כיד ימינו של לי?)

מה היה קורה אם הנשיא גראנט היה מחשל את הצפון, עשור אחרי גטיסברג, ומבהיר להם שההתקוממות הדרומית שהתבטאה ברצח שחורים היא מלחמת גרילה שמטרתה לגנוב את הנצחון במלחמת האזרחים? אם הוא היה משביע את האומה לא לתת לכמה גזענים עם סוסים לגנוב את הנצחון שנקנה בדם יקר כל כך, לא להניח ללידה השניה בחירות של לינקולן לגווע? מה היה קורה אם היה מגייס כוחות, מביס את ההתקוממות? האם מאה שנים של שעבוד היו נמנעות? האם הלבנים בדרום היו נאלצים להכיר בכך שהובסו? האם אתוס של צדק חברתי היה מצליח לגבור על האתוס של “בואו נאחה את הפצעים על חשבון העבדים המשוחררים”?

(האם לאתוס הצדק היה סיכוי, כשלא היו לו דוברים בעלי מעמד? מה היה קורה אילו גראנט של 1873 היה ג’ונסון של 1964?)

(האם יכול היה להיות ג’ונסון של 1964 בלי מאה השנים של הבחירה הגורלית להכנע לבעלי העבדים?)

ומה היה קורה אילו הרס”ן הגרמני שאמור היה לאמוד את המצב בקרב על המארן באוגוסט 1914 לא היה מוכה אימה ממספר ההרוגים והפצועים שראה, היה מבין שבפועל הגרמנים ניצחו, ולא מדווח למפקדה שצריך לסגת אלא שצריך לתקוף? איך היתה נראית ההיסטוריה של המאה ה-20 אם פאריס היתה נופלת בספטמבר 1914?

מה היה קורה אילו סטאלין היה מאזין למודיעין שלו במאי-יוני 1941, ולא שוקל להוציא להורג את ראש המחלקה הראשונה של הנ.ק.וו.ד?

מה היה קורה אילו המפענחים האמריקאים בוושינגטון בסביבות נובמבר 1941 היו מקבלים תגבורת של עוד שלושה-ארבעה (אולי אחד?) קוראי יפנית, והיה להם זמן לעבור גם על התשדורות של הצי היפני, לא רק על אלה של הדיפלומטים?

מה היה קורה אם השגרירה האמריקאית בעיראק ב-1990, אפריל גלאספי, היתה מבהירה לסדאם חוסיין שאם הוא יפלוש לכוויית, הוא יחטוף את אם כל מלחמות הראווה?

מה היה קורה אם ערפאת לא היה קופץ על העגלה של סדאם ב-1990?

וכמובן, מה היה קורה אם בראש אמ”ן ב-1973 היה עומד מישהו שהראש שלו פחות תקוע בעכוזו-שלו?

אילו. לכאורה, עשן פורח.

* * *

כך, בוודאי בעיני ההיסטוריון המקצועי. כך, ולא יכול להיות אחרת. אבל.

אבל אנחנו איננו היסטוריונים מקצועיים. לנו נתונה המלאכה הבעייתית והמפוקפקת של הבנה איפה אנחנו נמצאים בסבך ההיסטורי. ההיסטוריה, מבחינתנו, עוד לא נעשתה. היא לא עבר, היא הווה. היא בידינו.

(המרקסיסטים בקהל, שמנפנפים עכשיו וצועקים שלבני אדם אין השפעה על ההיסטוריה מתבקשים לצאת מן החדר, יחד עם המשיחיים שנשבעים שההיסטוריה תמיד נעה בכיוון ידוע מראש. כלומר, בהנחה שיש הבדל מהותי בין שתי הקבוצות.)

(המרקסיסטים מתבקשים בנוסף להרהר בשאלה איך היתה נראית ההיסטוריה אילו מרקס מת ממחלת ילדות.)

היא בידינו. הצירים עוד לא הסתובבו. המאורעות, חלקם על כל פנים, עוד לא התרחשו. האם אנחנו עומדים להסתער על סמינארי רידג’? זו תהיה ההחלטה שלנו. האם אנחנו יכולים להציל את מסלולה של המולדת המעונה שלנו?

אנחנו נמצאים כעת בלב סערת פטאליזם חסרת תקדים. ראש הממשלה הכריז על בחירות, ויש הסכמה כללית שמה שהיה הוא שיהיה. נמשיך ללכת באותו הקוראלס, עד שפיכות דמים גדולה או רצח עם. האשליין שאמר לנו שלא יהיה כלום כי לא היה כלום נמצא פה כל כך הרבה זמן, שאנחנו מתפתים להאמין לו.

ובכך אנחנו מניחים לעצמנו להפוך מאזרחים לנתינים. בניגוד למה שנהוג לחשוב פה, במיוחד מאז שנתניהו והקופים המעופפים שלו עלו לשלטון, תפקידו של אזרח איננו מתמצה במילוי חובות תשלום המסים ואולי השירות הצבאי שלו. מי שמשלם מסים ויורק בכיוונה הכללי של הממשלה משום שאיננו חושב שהוא יכול להשפיע עליה, איננו אזרח. הוא נתין. אזרחים הם בעלי הבית של המדינה. הם שבוחרים את כיוונה – עד כמה שאפשר לנווט ספינה לתוך רוחות לא ידועות. ועדיין, מול הסופה ההיסטורית, עדיף לנו הגאי שמחזיק בהגה, גם אם הניחוש שלו לא בטוח, מול הגה שמשתולל בפראות.

אני לא נאיבי. אני מודע היטב לכוחות העצומים שפועלים עלינו: מגפת הבידור בכל מחיר, הכוחות הכלכליים שדורשים שנהיה צרכנים ולא אזרחים, הרשתות החברתיות – אנחנו הדור הראשון שצריך להתמודד עם המכה הספציפית הזו – שמטרתן להסיח את דעתנו פעם אחר פעם. מי שקורא יותר מכמה דקות ברצף, יפסיד פרסומת. הנה, נוטיפיקציה! הסח את דעתך! תראה, אורן חזן הוריד את המכנסיים בכנסת!

אל תקרא על מעשי העוול שמתבצעים כל רגע בשמך. אל תברר מה מצב מערכת הבריאות שאליה תזרק עוד כמה עשרות שנים. ולמען השם, אל תחשוב בכלל על מצב הפנסיה שלך. כל אלה נושאים כבדים, מעיקים, מדכאים; התבשם בעננת אופוריה, ראה עוד סרטון חתולים (*), בדר את עצמך. שקע באיטיות מן האזרחות דרך הצרכנות אל הנתינות.

מקיוואלי (קראתי הרבה ספרים השנה) הסביר את ההיסטוריה כך: המצב ההיסטורי משתנה בעקביות ואיננו יציב. לכן רודנים בהכרח יפלו: הם רגילים לסוג מסוים של משבר, הם למדו איך להתמודד איתו; וכשהוא משתנה, הכלים שלהם אינם מתאימים יותר, והם נטרפים בסופה. רפובליקה, כתב, טובה יותר בהתמודדות עם הגלים של פורטונה, משום שלרפובליקה יש את היכולת הלא סנטימנטלית להדיח את העומדים בראשה, משמתחוור שאינם עומדים במשבר, ולתת את ההזדמנות לאדם אחר.

אבל כדי לשוב אל האזרחות, צריך לשוב ולאחוז במידות הטובות האזרחיות; בראשן, ההבנה שאנחנו לא אטומים מבודרים אלא חלק מחברה. ושיש לנו אחריות לחברה הזו. ושאנחנו צריכים להעיר אחרים לחובתם זו.

(*) הכותב בעד סרטוני חתולים.

* * *

הקשת ההיסטורית, אמר מרטין לותר קינג בתחילת שנות ה-60, נוטה לעבר הצדק. בסוף ימיו הוא היה ספקני יותר: הוא הכיר באיטיות המייסרת שלה. הוא מת אדם פסימי יותר.

אין לנו זמן לחכות לקשת ההיסטורית שתנטה אל הצדק. אנחנו חיים רק פעם אחת, והחובה המוסרית שלנו היא להשאיר אחרינו עולם טוב יותר. המולדת שלנו, מתוך יאוש, קורסת לעבר מלחמה, שעבוד או השמדה.

אני שמאלני. ברור שאני שמאלני. אני שמאלני, כי להיות שמאלני משמעו לפעול למען הרוב והחברה, בעוד שהימין תמיד התמקד בטובת האוליגרכים. אני שמאלני, כי יש לי אחריות. אני שמאלני, כי אני יודע שמי שדורש שתעמוד בשירת ההמנון, כנראה ינסה לכייס אותך כשדעתך תהיה מוסחת. אני שמאלני, כי אני רוצה צדק, ושוויון, וחירות. וכן, אני יודע שיש מתח בין חירות ושוויון; נתמודד איתו ונריב עליו. לא נרים ידיים.

או, כמו שאמרה לי בשעתו פרופסור נטע פטריק: אין לנו את הפריווילגיה להתייאש.

אני לא מתכוון להתנצל על אמונותי, ואני יודע שאסור לנו לצאת לגלות פנימית. כי כשאנחנו יוצאים לגלות, בנימין נתניהו בוזז את קופת הפנסיה שלנו ונפתלי בנט מתכנן להיות ג’ינג’יס חאן.

לא בשמי. לא, אני מקווה, בשמכם.

בקרוב ייערכו פריימריז במפלגת מרצ. טרם החלטתי האם להתמודד, אבל אני שוקל את זה ברצינות; נראה שאצטרך לקבל את ההחלטה בשבוע הקרוב. אני זקוק לקולכם. אם אתם חושבים שאני יכול לייצג אתכם, אנא התפקדו למרצ. תוכלו לעשות זאת כאן (אתם לא חברי ועידה, למזלכם, אז שלמו את ה-80 ש”ח). ההתפקדות פתוחה עד ה-12 בינואר.  אנא ציינו בתגובות שהתפקדתם, כדי שיהיה לי מושג מה מידת התמיכה בי.

בשנות ה-80 וה-90 רווח בשמאל הוויכוח בשאלת הדגל האחד או שני הדגלים: האם להתמקד בשאלת הכיבוש ובפתרונו, או בשאלות חברתיות. ההנחה הרווחת היתה אז שלא ניתן להניף יותר מדגל אחד. אני מתחייב לעשות כמיטב יכולתי להניף את שניהם. ועידת מרצ אכזבה השבוע רבים מאד מחברי המפלגה ומתומכיה; אני מתחייב לעשות כמיטב יכולתי שלא לאכזב אתכם.

לא להתנצל, לא להכנע, להלחם בכל הכוח ובלי נימוסים מיותרים. דמיינו שעכשיו שתיים בצהרים בצהרי יולי: הכל עדיין על כף המאזניים, זה עוד לא קרה, זה אפילו עוד לא החל, ולא רק שזה לא החל אלא שיש עוד זמן כדי שזה לא יתחיל.

(יוסי גורביץ)