איך להפוך מצב מחורבן להפליא למחורבן יותר בצעד אחד

טרול בשם חיים שדמי הצליח בתחילת השבוע לדפוק כנס שעסק בטרור יהודי בגדה, בכך שצץ משום מקום והודיע שאם רק יתנו לו ולחברים שלו נשק, הם כבר ידאגו לטפל בפלסטינים בעצמם. שדמי הוא זבוב לא חשוב, אבל הבוקר גם גדעון לוי החליט להצטרף לחגיגה הזו וקרא ל”רבש”צים משמאל.”

עכשיו, אני מבין את פנטזיית הנקמה. באמת. יש לי פנטזיות כאלה בעצמי מדי פעם, אבל אז אני משתלט על הזעם ומזכיר לעצמי את ההבחנה בין פנטזיות ובין מציאות. והמציאות היא שטרור המתנחלים הוא טרור פרוקסי של צה”ל. המתנחלים לא היו יכולים לעשות כלום, אם צה”ל לא היה רוצה. חלק ניכר מפעולות הטרור של המתנחלים מלוות על ידי חמושי צה”ל, וכשהפלסטינים מנסים להגן על עצמם מפני הפורעים, נכנס הפוגרום הרשמי לפעולה: חיילים יורים רימוני הלם, רימוני גז, כדורי גומי, כדורי רוגר (קטלניים לכל דבר), וירי חי.

צה”ל, צריך לזכור, הוא עיקר הטרור היהודי בגדה. הוא הורג הרבה יותר, פוצע הרבה יותר, ומתחת לרדאר, הוא הורס המון מבנים ותשתיות של פלסטינים. המתנחלים והרבש”צים הם הפרטה של האלימות הצה”לית, שמיועדת לפעולות שהצבא (עדיין?) לא מוכן לקחת עליה אחריות. המטרה ידועה: טיהור אתני, לפחות של שטחי סי. המערכה על שטחי סי, קוראים לזה המתנחלים ולא מעט קצינים.

כלומר, התעמתות חמושה עם מתנחלים היא בפועל התעמתות חמושה עם צה”ל. למישהו יש איזשהו ספק איך זה ייגמר? יתר על כן, עם כל הכבוד לפנטזיית הגבר הלבן שקם להגנת המדוכאים, למישהו יש ספק מי ישלם את המחיר? נניח שמיליציה שמאלית תוריד שני פורעים יהודים. מה היא תעשה כשיגיעו למקום חמושי צה”ל, מה שיקרה תוך לכל היותר דקות? ומה יקרה אחר כך? במקרה הטוב אנשי המיליציה ייעצרו, במקרה הרע יחוסלו – ואז תבוא הנקמה הצבאית הגדולה. מי שישלם את המחיר על הפנטזיה של אנשי שמאל שלא יכולים יותר לראות את מה שנעשה בשמם יהיו הפלסטינים.

רצח, עינויים, מעצרים המוניים, כולל של קטינים; הריסת בתים, אולי כפרים; הידוק הדיקטטורה הצבאית עוד יותר, עוד שחרור של הרסן מעל המתנחלים. וכל זה בשביל מה? כמה דקות של סיפוק פראי?

הפלסטינים זכאים להגנה עצמית, בראש ובראשונה משום שצה”ל לא מספק אותה ובכך מועל בחובתו להגן עליהם. אבל הגנה עצמית פלסטינית צריכה להשמר לפלסטינים. התפקיד שלנו, כישראלים, הוא למוטט את המשטר שבנינו – ולשם כך הפעולה האפשרית היחידה היא פעולה בלתי אלימה. להציג את הדיקטטורה הצבאית הישראלית לזעווה אל מול השמש, להפיץ את פשעיה בכל רחבי העולם, ולקרוא לחרם ולסנקציות. עד שהמשטר יקרוס תחת עצמו.

שום מדוכא לא שוחרר בלי כוח ואלימות. זו עובדה היסטורית. אין לנו יותר – ספק אם היתה לנו אי פעם – זכות למחות כשפלסטינים קמים על מדכאיהם, הפציפיזם המזויף והדוחה שכל כך הרבה ישראלים נוקטים בו כשהאלימות מגיעה לשם שינוי מהפלסטינים. אנחנו צריכים לדרוש מהם לשמור על חוקי המלחמה, אבל לא יותר. אבל מיליציות שמאליות – שעצם הקמתם היא פנטזיה – רק יחמירו את המצב. עצם הדיבור על הפנטזיה בפומבי צפוי לגרור נזק: חמושי צה”ל ירשו עכשיו לעצמם לירות על פעילי שמאל בטענה שהם “חשו מאוימים.”

האם, כשלוי מדבר על “רבש”צים משמאל”, הוא שכח מה ההגדרה של רבש”צ? רכז בטחון שוטף צבאי. הוא חלק מהמערך של צה”ל. איך לעזאזל אפשר לבנות מערך כזה בלי צה”ל? האם, שוב, לוי הרשה לעצמו להסחף כדי להטריל את קוראיו? אם כן, ההטרלה הזו – בניגוד לזו שהוא עורך ביחס לנתניהו – גורמת נזק של ממש. ויש די ממנו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

איך נראית “מנהיגות” בצבא של כוכבי

צה”ל החליט, דיווח הארץ אמש (ג’), לקדם את סרן גיא אליהו. למי שפספס את החלק הראשון של הסאגה, אליהו היה קצין בסיירת גולני, שהחליט לפלוש לסוריה על דעת עצמו וללא פקודות; הוביל את חייליו לפשיטה על בית בתחומי סוריה, והרג שניים או שלושה – רק ערבוש, כן? לא משנה אחד יותר או פחות – מתושבי הבית. זו לא היתה הפלישה היחידה שביצע אליהו על דעת עצמו. הפרסום על פשע המלחמה של אליהו (כן, הרג אזרחים על דעת עצמך וללא פקודה הוא פשע מלחמה פר אקסלנס) הביא את צה”ל במבוכה, ואז הסתבר שאליהו ביצע “תג מחיר” בשכם בשנת 2018, כנקמה על תאונת דרכים שבה נהרגו שלושה מחמושיו. הנהג הפוגע היה בכלל ממזרח ירושלים, אבל, נו, הוא היה פלסטיני, אז פוגעים בפלסטינים אחרים בנקמה.

היתה תשומת לב תקשורתית, אז צה”ל העמיד לדין את אליהו ואפילו כלא אותו. אפשר היה לצפות – אחרי הכל, צה”ל טוען שאיננו כנופיה – שהוא יודח משורות הצבא. אבל, כאמור, לא רק שהוא לא הודח – לאחרונה הוחלט לקדם אותו. אליהו יהיה קצין הבטחון באוגדה חדשה שהיא בבת עינו של הרמטכ”ל, אביב “לונדון לא מחכה לי” כוכבי. תדע כל אם עבריה וגו’.

אני מתעכב על כוכבי בכוונה: הרמטכ”ל נאלץ להמלט מלונדון לפני יותר מעשור, משום ששם ניסו פעילי זכויות אדם לעצור אותו בשל חלקו בפשעי מלחמה ברצועת עזה. במשך שנותיו בתפקיד, הוא מברבר ללא הרף על הפיכת הצבא ל”קטלני” – בעוד שהקטלנות של הצבא הממומן ביותר במזרח התיכון מופנית בעיקרה כנגד לא חמושים, חלקם הניכר קטינים. הוא גם התפרסם לאחרונה, כשהתחוור שהוא מנסה להוציא תוך כדי תפקידו ספר על מנהיגות.

אז כך נראית ה”מנהיגות” בצבא של כוכבי: קידום של קצין שביצע פשעי מלחמה, פלש למדינה אחרת (ריבונות! ריבונות!), זייף מסמכים כדי להסתיר את חלקו בתאונה, וביצע “תג מחיר”. אי אפשר להפיל את כל התיק על סרן אליהו. אחרי הכל, הוא פועל בארגון שהחליט לקדם אותו. הוא הבין היטב את רוח המפקד.

מי שלא מכיר אותה, מתבקש לעיין בידיעה אחרת: צה”ל תקף הלילה בחומס שבסוריה. שוב. הפעם הרגנו שני אזרחים, על פי הדיווח הסורי. צה”ל מבצע תקיפות כאלה על בסיס שבועי בערך. כל תקיפה כזו היא הפרת ריבונות של סוריה, כל אחת מהן היא קאסוס בלי, כל אחת מהן היא הפרה מובהקת של הסכמי שביתת הנשק עם סוריה מ-1973. בצה”ל מאמינים שסוריה חלשה מכדי להגיב. עד כה זה נכון. אבל באיזשהו שלב, משטר אסד יצטרך להגיב. יש גבול להשפלות שהוא יכול לספוג.

וכשזה יקרה, ויהיו פה כמה חיילים הרוגים, הציבור הישראלי יתקפד ויילל עד השמימה ולא יבין מאיפה זה בא לו, מה עשינו, מה אשמתם של הילדים החמודים שלנו.

וכוכבי ימשיך לחפש מו”לים להוצאת ספר על “מנהיגות”, בלי שאף אחד ישאל איזו מין סוג מנהיגות זו, שמחרחרת מלחמה עם מדינה שכנה. איזה סוג מנהיגות? זו שציבור אדיש וטיפש ראוי לה.

(יוסי גורביץ)

פרט קטן מהסקר ביחס לדימויו של צה”ל

“הארץ” פרסם הבוקר (ג’) ידיעה על סקר נרחב של המכון הישראלי לדמוקרטיה ביחס לדימויו של צה”ל. עיקר הידיעה מוקדש לכך שרוב הציבור מגלה אי שביעות רצון מהבהמה הירוקה. מי שעקב אחרי הבלוג הזה במשך שנים, לא יופתע מהתהליך הזוחל שבו צה”ל הופך למשטרת ישראל. אי אפשר שיהיה אחרת כשעיקר פעילותו של צבא הוא הטלת טרור על אוכלוסיה אזרחית כבושה; עמידה בנשק מעל מיטתו של ילד לא מקדמת, בלשון המעטה, מצוינות צבאית, והרקבון מחלחל לכל המערכת. הסקר כולל נתון שצריך לגרום לאלופי צה”ל להרטיב בלילות: 46.8%, רוב מבין הנשאלים, סבורים שצה”ל צריך להפוך להיות צבא מקצועי.

אני רוצה, עם זאת, להתייחס לנתון שלא זכה ליותר מדי תשומת לב. על פי הסקר, 54.1% מהנשאלים חושבים שצה”ל לא צריך להקפיד על פעולה בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי. רוב אוכלוסיית ישראל, אם כן, מאמינה שצה”ל צריך לבצע פשעי מלחמה – זו המשמעות של פעולה שלא בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי – או, אם לדייק, מאמינה שצה”ל לא מבצע מספיק פשעי מלחמה.

במקביל, רוב עצום של הציבור (77.4%) מאמין ש”ההתנהגות המוסרית בזמן לחימה” היא “טובה או מצוינת.” איך מיישבים את שני הנתונים האלה? אה, זה לא כל כך מסובך. הציבור מולעט בתעמולה מזה עשרות שנים, שאומרת שכל מה שצה”ל עושה הוא צודק ונכון, במיוחד כשהוא רוצח עזתים. לא היתה לנו ברירה, אתם מבינים, ועל כן “ההתנהגות המוסרית בזמן לחימה” היא “טובה או מצוינת”: הציבור הישראלי רוצה שצה”ל יבצע עוד פשעי מלחמה, אבל הוא לא מוכן לקרוא להם פשעי מלחמה.

צה”ל תומך בציבור, כמובן. בנקודה הזו, על כל פנים, לא כשהוא מחסל את עתידו של הציבור בכך שהוא ממשיך מלחמת נצח לצרכי קיומו ושותה את התקציב שהציבור זקוק לו נואשות. טכנית, חיילי צה”ל לא יכולים לבצע פשעי מלחמה – לצה”ל אין חוקים ביחס לפשעי מלחמה. ועדת טירקל דיברה על הנושא הזה לפני כמעט עשור (בפברואר 2013) ודרשה שצה”ל יקבע חוקים כאלה. אבל, נו, זו רק ועדת חקירה ממלכתית. צה”ל העדיף להתעלם מההמלצה הזו. מי צריך את כאב הראש הזה?

אז המשמעות היא שגם כאשר חיילי צה”ל רוצחים, והם רוצחים, הם יועמדו לדין – במקרה של הפנטזיה הפרועה שבה הם עומדים לדין – רק על עבירות של הריגה. הם לא יועמדו לדין באשמת פשעי מלחמה – והרשעה בפשע מלחמה היא הרשעה שאי אפשר למחוק, שהולכת אחרי הפושע לכל מקום ולתמיד. יש להניח שגם שופטי בג”ץ נשמו לרווחה: נחסכה מהם התפתלות קבועה בעתירות שדורשות להגדיר פשע מסוים כפשע מלחמה.

אז כולם מרוצים, חוץ מקורבנות הדיקטטורה הצבאית הישראלית. שאותם, למותר לציין, אף אחד לא סופר. זו הרי משמעותו של משטר אפרטהייד. הם צריכים כנראה להתנחם בכך שהציבור הישראלי מאמין שההתנהגות המוסרית שלו היא טובה או מצוינת.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: הכתיבה בבלוג היתה בלתי סדירה, אם להיות סלחני כלפי עצמי, בחודשים האחרונים. השקעתי את מירב זמן הכתיבה שלי בבדיון. אני מאמין שהתוצאות היו ראויות, אבל זו בינתיים דעתי בלבד. שקלתי לסגור את הבלוג, כי המטלה “לכתוב בבלוג” בלוח המטלות שלי העלתה אבק והיתה מקור מבוכה מתמשך. תהיתי אם יש בכלל טעם לכתוב: מה אני כבר יכול לשנות? לפחות, כשאני כותב על מאגי באימפריה הביזנטית, אני יוצר סוג של יופי. מה הטעם להמשיך לדפוק את הראש בקיר? מי בכלל קורא? למי אכפת?

והבוקר החלטתי שעוד לא. הבוקר הגעתי למסקנה שמה שחסר לי הוא הרגל הכתיבה, ועל כן אני אנסה לחזור אליו גם בעל כורחי. הפוסט הזה הוא הפוסט הראשון בסדרת פוסטי 300: אני אכתוב – על כל פנים, אנסה – 300 מילים לפחות מדי יום במשך חודש. אחרי זה, נראה לאיפה אנחנו הולכים.

(יוסי גורביץ)

במובן העמוק ביותר, בצה”ל שכחו מה זה להיות יהודים

חמושים שגויסו לצה”ל, שמוגדרים במשרד הפנים כנוצרים או חסרי דת, דיווחו לאחרונה כי הם נדרשו להגיע, בפקודה, לטקס שבו הוסבר להם שהם צריכים לעבור גיור ושהצבא, בחסדו, יאפשר להם זאת. בצה”ל אומרים שהמטרה היא “לחזק את תחושת השייכות של החיילים העולים וילדיהם למדינת ישראל וצה”ל.” בצבא מודים שמדובר בכפיה: “החיילים העומדים בקריטריונים מוזמנים לכנס הסברה על אודות הקורס, שאליו מחויב החייל להגיע על מנת שתהיה לו היכולת לקבל החלטה מושכלת ביחס לרצונו להשתתף בתכנית. חייל שבוחר בתום הכנס לחתום ויתור, לא יוזמן לכנס נוסף והתהליך עמו ייפסק. במידה וחייל בחר להשתתף בתכנית אך מעוניין לפרוש, הוא זכאי לכך בכל עת.”

מה שאנחנו רואים פה הוא התפיסה, שהוטמעה בימיו של העבריין אלעזר שטרן – מי שהגניב מידע על חייל סורר מרשות הצבא והעביר אותו לבעל הטור יאיר לפיד, ואחר כך הפך לחבר כנסת במפלגתו של לפיד – על פיה חייל יהודי הוא בהכרח חייל טוב יותר. התפיסה הזו היתה גוררת הרמת גבה אצל שורה של מצביאים, מיוליוס קיסר דרך ג’ינג’יס חאן וכלה בארווין רומל, אבל את המסמר נטול הראש שנעץ שטרן בתודעה של צה”ל קשה לחלץ.

חשוב לציין: צה”ל רוצה לגייר אותך, אבל רק אם הוא רואה בך יהודי אבוד. צה”ל לא היה מעז להציע קורסי גיור למוסלמים, דרוזים או נוצרים ילידים; ברור היה לו שנסיון כזה היה גודע באיבו כל מגע בין צה”ל ובין האוכלוסיות הללו. אז מסתבר שאתה יכול להיות חייל מעולה אם אתה דרוזי, מוסלמי או דרוזי, אבל לא אחד מאבותיך היה יהודי. זה השלב שבו צה”ל פוסע פנימה כדי להגשים את היעוד שלך, גם אם לא היית מודע לכך, וגואל את הנשמה שלך באמצעות הליך גיור מזורז.

ואם צה”ל לא היה מעז לעשות את זה לחיילים דרוזים, הוא עושה את זה לחיילים שמגיעים מחבר העמים – ומשם מגיע רובם המוחלט – משום שהם קבוצה חלשה ולא מיוצגת. לך תסביר מה אתה עושה במדינה היהודית, אם העזת להגיע אליה כשאתה לא יהודי.

התהליך עובד כך. צה”ל מקבל מידע ממשרד הפנים על ההשתייכות הדתית של המגויסים, ובמידה והם “עומדים בקריטריונים” – יש להם הורה יהודי או סב יהודי, אך הם עצמם מכריזים על עצמם כנוצרים או כחסרי דת – הוא מציע להם הצעה שקשה מאד לסרב לה. החייל נדרש להתייצב לקורס שבו מסבירים לו שהוא יהודי סוג ב’ ושצה”ל פה כדי להציל אותו. הוא חייב להגיע לכנס הזה. ההשתתפות שלו בקורס ההמשך, כלומר בהליך הגיור עצמו, היא ברירת המחדל; הוא צריך לחתום ויתור אם הוא לא רוצה להמשיך. במונחים טכניים, זה opt-out: אתה נדרש להשתתף ונאלץ לבצע צעדים מודעים כדי לצאת.

מה יקרה לחייל שיסרב? בצה”ל אומרים שכלום. האם, כחייל, היית מאמין לדבר כזה? מי יתקע לידך שאין סימון שקט בתיק האישי שלך, סימון שישפיע על היכולת שלך – נניח – לצאת לקורס קצונה, או לקבל סיווג בטחוני? כמי שניסו לאלץ אותו לצאת לקצונה, אני זוכר טוב מאד את המשמעות של ההתעקשות על שלך מול הצבא. מישהו באמת חושב שחיילים מגיעים לקורס כזה עם איזשהו רצון חופשי?

נסו לתאר לעצמכם את השערוריה שהיתה פורצת אילו צבא צרפת היה מזמן חיילים יהודים לקורס התנצרות, מודיע להם שיש להם כמובן זכות ויתור אבל שצרפתי טוב הוא צרפתי קתולי ושהמטרה של הקורס היא לחזק את השייכות שבין החיילים היהודים ובין הרפובליקה הצרפתית והצבא הצרפתי. נשמע מגוחך? זה משום שזה מדגים את ההבדל שבין מדינה דמוקרטית ובין מדינה יהודית. נשמע מבהיל? כי כן, אבות אבותינו היו בסרט דומה מאד, וגילו שקשה לצאת באמצע. מסתבר שמישהו בצה”ל שכח מה זה להיות יהודי.

אתה קורא את זה ומברך על הרגע שבו קצין זועם בדובר צה”ל הודיע לך שאתה לא מכבד את הצבא, את המדינה היהודית ואת הדת היהודית.

ונקודה אחרונה: החיילים שמוצאים את עצמם נגררים לקורס שבו ימירו את דתם, עשויים לגלות אחר כך שהכל היה לשווא. המדינה תכיר בגיור, היא מבטיחה, אבל מי שיחליט אם אתה מספיק טוב להתחתן בישראל יהיה בסופו של דבר דיין חרדי.

(יוסי גורביץ)

עתידו של הנחש בנעליים הגבוהות מאחוריו, אז הוא עושה את מה שהוא יודע: להכיש

אחד האנשים המסוכנים והבזויים ביותר שהחזיקו אי פעם בתפקיד רשמי בישראל, בוגי “משה” יעלון, פתח הבוקר (ב’) שוב את לועו והודיע ש”היה צריך לחקור את נתניהו בפרשת הצוללות. זה לא קרה כי גורמי אכיפת החוק לא עושים את עבודתם.”

הח”מ איננו, בלשון המעטה, ממעריצי מערכת אכיפת החוק בישראל, אבל רבאק ערס. בוגי יעלון היה שר הבטחון בזמן שעסקת הצוללות בוצעה. לפני כשבועיים הוא הכריז שאם לא יוגשו כתבי אישום, הוא “יספר את כל מה שהוא יודע.”

הלו! נראה לי שהתבלבלת. אתה לא חבר במאפיה. אתה נבחר ציבור. הנאמנות שלך אמורה להיות לציבור. אם אתה יודע משהו על שחיתות במשרד הבטחון, חובתך הציבורית היא ללכת קוממיות למשטרה ולדווח על כך. לא לחכות שיבואו אליך, על אחת כמה וכמה לא לאיים שאתה יודע משהו ושאתה עשוי – כשזה לא יהיה רלוונטי יותר – לחשוף אותו.

עכשיו אנחנו צריכים להחליט איזו משתי האפשרויות גרועה יותר: שבוגי ידע על שחיתות בקנה מידה עצום בפרשת הצוללות אבל העדיף לסתום את הפה כדי להשאר בתפקיד שר הבטחון, או שהוא לא ידע שום דבר ושהוא מנסה עכשיו להכיש את האיש שפיטר אותו.

מנסיוננו עם הנחש בנעליים הגבוהות, ובהתחשב בכך שהוא כנראה הגנרל המפוטר ביותר בהיסטוריה של ישראל, ההנחה הסבירה היותר היא שיעלון משקר. יש לו היסטוריה, אחרי הכל. כשפוטר בפועל על ידי שרון – רשמית, שרון פשוט נמנע מלהעניק לו שנה רביעית בתפקיד הרמטכ”ל – הוא התלונן על שחיתותם של שרון ושל סובביו. הוא לא אמר מילה על כך כשהיה בתפקיד, וכמובן שהוא לא מסר עדות כלשהי במשטרה. אחרי מלחמת לבנון השניה, שבה התמודד צבא הבט”ש שהותיר יעלון ליורשו בתפקיד עם מיליציה ונכשל טקטית, הוא מיהר להתגולל על חלוץ ולטעון שהצבא לא מאומן. מי אחראי לזה, נחש קטן שלי?

אז עכשיו, אחרי שהוא פוטר גם על ידי נתניהו; אחרי שהתברר לו שכרגיל, הוא שגה בהערכת עצמו ושאף אחד לא מתגעגע אליו, ושאין לו קיום בפני עצמו, הוא מנסה להכיש נשיכה אחרונה. עוד חודשיים, אחרי הכל, השם “בוגי יעלון” כבר יהיה פריט טריוויה.

יעלון תמיד היה צדיק בעיני עצמו, ותמיד הוכיח את עומק שחיתותו. מי שסדרתית יודע – לטענתו – על שחיתות, אבל איננו עושה דבר אלא לילל לאחר שהודח מעיד שאין לו בעיה עם השחיתות או עם המושחתים, אלא עם העובדה שהם לא רוצים אותו יותר בחברתם. ספק אם יש דוגמא ממאירה יותר להתנהלות של איש ציבור מאשר כזה שבכשלונו מעמיק את חוסר האמון הציבור במערכת שממנה אכל כל חייו.

כל זה לא אומר, כמובן, שאין שחיתות בפרשת הצוללות. סביר מאד שיש. אבל אף שהמושחתים הגדולים הם בני חוגו של נתניהו ואולי נתניהו עצמו, עצם העובדה שיעלון מנצל את הפרשה לצרכיו בעוד שלא אמר דבר עליה כשהיה בתפקיד מעידה על שחיתותו-שלו. קטנה ביחס, כנראה, אבל עדיין ראויה לציון.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מה אפשר ללמוד מהקריירה של שלווה לוין, תובעת סדרתית של חפים מפשע

בראשון בפברואר 1996, נרצח האסיר עבדול אלכילאני בכלא מגידו. החלה חקירה, וב-18.3.96 נחקר האסיר ניזאר זקזאק בפעם הראשונה. גרסתו היתה אז שהוא לא ראה את הרצח, משום שהאוהל שבו נרצח אלכילאני היה סגור. למחרת הוא נחקר שוב: זקזאק הציע לחוקרים להחזיר אותו לכלא, כדי שהוא יוכל לברר פרטים נוספים. זקזאק נחקר בשלישית למחרת, ולא היה לו מידע נוסף. התיק דשדש שבעה חודשים – לא דבר בלתי שגרתי – כשלפתע מסר זקזאק הודעה רביעית. זו סתרה את כל הודעותיו הקודמות.

כעת, בספטמבר 1996, אמר זקזאק כי הוא ראה את הרצח; הוא ראה אותו משום שהאוהל, שלדבריו בהודעתו הראשונה היה סגור, היה פתוח. זקזאק האשים שלושה אסירים, נידאל אבו סעדה ושני אחרים, ברציחתו של אלכילאני. הוא אמר לחוקריו שהוא מוכן להעיד, בתנאי שישוחרר וינתן לו לצאת לירדן.

דברים זזים בעצלתיים בפרקליטות בכל מה שקשור למותם של פלסטינים, אבל באוקטובר 1997 – שנה וחצי אחרי הרצח – הוגש כתב אישום כנגד אבו סעדה. זקזאק מסר את העדות המרכזית במשפט, ב-20.11.97. שלושה שבועות לאחר מכן, הוציאה הפרקליטה שלווה לוין פקודת חסיון על 32 מסמכים בתיק הרצח של אלכילאני. עורך דינו העירני של אבו סעדה, אביגדור פלדמן, הבחין במהלך החריג ודרש את הסרת החסיון.

בתגובה, אמרה הפרקליטה לוין לבית המשפט כך: “אני מזמינה את בית המשפט לעיון בחומר בדלתיים סגורות. כאשר בית המשפט יעיין בחומר, כבודכם ידעו שבחומר החסוי אין כדי לשפוך אור על הגנת הנאשם או לתרום לכך.” בית המשפט בלע את זה, בנוהל. פלדמן ערער. ורק כאשר בחנה הפרקליטות, בתגובה לערעור, את החומר החסוי – עכשיו היא היתה צריכה להגן על כך בעליון – התברר לה שהחסיון הוטל על שלוש ההודעות הראשונות של זקזאק, כמו גם על מסמכים אחרים שהיו תורמים לזיכוים של הנאשמים. כזכור, בשלוש ההודעות הראשונות שלו טען זקזאק שהוא לא ראה את הרצח, לא יכול היה למעשה לראות את הרצח, ואינו יודע מי אחראי לו.

בית המשפט העליון לא קיבל את זה טוב. הוא קבע שבלי שההגנה יכלה לעמת את זקזאק עם ההודעות הראשונות שלו, נשללה מאבו סעדה היכולת להגן על עצמו. על התנהלותה של לוין כתבו השופטים כך:

“שנית, התביעה התנגדה להסרת החסיון, שכאמור כלל לא היה בו צורך. חמור מזאת, התובעת אף הציגה בדיון הפומבי בפני בית המשפט המחוזי, באוזני המערער וסניגורו, מצג מטעה ביחס לתוכנו של החומר החסוי, שחיוניותו להגנה היתה גלויה לעין. […] ההסבר שניתן על ידי התביעה למצג המטעה אף מצביע על ליקוי בהבנת תפקידו של עורך דין, שסעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין התשכ”א 1961 מחייב אותו לעזור לבית המשפט לעשות משפט. על אחת כמה וכמה נכונים הדברים לגבי הפרקליטות, המייצגת את האינטרס הציבורי בכללותו ומוטלת עליה החובה לפרוס בפני בית המשפט את מלוא הראיות שנאספו, לרבות ראיות רלוונטיות העשויות ליצור ספק ביחס לאשמתו של הנאשם.”

השופט קדמי כל כך לא התרשם מהתנהלותה של לוין ושל הפרקליטות בפרשה, שהוא הציע שבעתיד יוגש חומר כזה לבית המשפט על ידי פרקליט עצמאי. את סיפור העלילה הזה אפשר לדלות מפסק הדין, כאן.

בשל חלקה בהפללתו של אדם חף מפשע, החל נגד לוין הליך משמעתי בלשכת עורכי הדין. הרועץ המשפטי לממשלה דאז, אליוקים רובינשטיין הרחום והחנון – היום המשנה לנשיאת בית המשפט העליון – התערב למענה. לוין זוכתה, והמשיכה הלאה, אל ההפללה הבאה.

[…]

ב-21 ביולי 2003 נחטף החייל אולג שייחט על ידי חוליית מפגעים, שרצחה אותו וגנבה את נשקו. השב”כ מיהר לעצור שלושה חשודים, ותוך זמן קצר הוציא מהם הודאה. השלושה הובאו לבית המשפט, שם התעקשו כי לא ביצעו את הרצח וכי ההודאה הוצאה מהם בלחץ. הפרקליטה הבכירה שלווה לוין התייצבה בבית המשפט והודיעה חגיגית כי החומר נבדק היטב, וכי ההודאה של אחד החשודים מגובה… בהודאה של שאר החשודים. הם אפילו מסרו הודאה בכתב!

למזלם של החשודים, ולביש מזלה של לוין, באפריל 2004 ביצעו המפגעים האמיתיים פיגוע נוסף – והם ביצעו אותו באמצעות הנשק של שייחט. מאחר ושלושת העצורים המקוריים – אלה שהודו, ואפילו בכתב – היו במעצר בזמן הפיגוע השני, ומאחר ואדם איננו יכול להיות בשני מקומות בו זמנית אלא אם הוא ציפור, אפילו השב”כ נאלץ להודות שהם לא האחראים לרצח שייחט. ב-9 במאי 2004, שוחררו שלושת העצורים.

לוין קודמה.

[…]

על התיק הבא של לוין כנראה שמעתם, אלא אם חייתם במערה בעשור האחרון: היא היתה האחראית על תיק רומן זדורוב.

כזכור, באותו התיק העיד פתולוג של המכון המשפטי, ד”ר קונסטנטין זייצב, כי רצח תאיר ראדה בוצע בסכין יפנית. הטענה הזו תאמה את ההודאה שהוצאה מזדורוב. לרוע מזלה של לוין, פתולוגית צעירה בשם ד”ר מאיה פורמן-רזניק מצאה שהפצעים על גופתה של ראדה היו דווקא מסכין משונן. עדותה של פורמן-רזניק גרמה לכך שהתיק יגיע לבית המשפט העליון, והפרקליטות ניהלה מסע ארוך וביזארי של נקמה נגד פורמן-רזניק בשל העובדה שהעזה לומר את האמת – ובין השאר האשימה אותה בשקר לבית המשפט.

בואו נדבר שניה על ד”ר זייצב. ב-16 בינואר 2006, הרגו שוטרי מג”ב את עביר עראמין בת ה-10 כשיצאה מחנות ממתקים בירי כדור גומי בראשה. בנתיחת גופתה נכחו זייצב, מטעם המדינה, וד”ר חן קוגל. מטעם המשפחה. שניהם הסכימו כי הפגיעה בראשה מתאימה לפגיעה מכדור גומי, אם כי יתכן שהפגיעה נוצרה כתוצאה מידוי אבן במשקל זהה ושנעה במהירות זהה לזו של כדור גומי. קוגל קבע שסביר יותר שהפגיעה היא מכדור גומי. המדינה הסתמכה על חוות דעתו של זייצב כדי לסכל את העמדתם לדין של החמושים. קוגל משמש כיום כמנהל המכון הפתולוגי; הוא גם עמד לצידה של פורמן-רזניק כשהפרקליטות ביקשה את דמה. האחרונה אף שיקרה לבית המשפט ואמרה כי קוגל חולק על פורמן-רזניק – ואז ניסתה למנוע ממנו להעיד בנושא.

בשנת 2010, טען זייצב בעדותו בבית המשפט בפרשת אריה קרפ כי אין אפשרות שסיבת המוות שלו היא טביעה. בפרשת קרפ, כזכור, העמידה הפרקליטות לדין צעירים פלסטינים שהיכו יהודי, ונטען כי בכך גרמו למותו, לא באשמת הריגה אלא ברצח.

היום פורסם דו”ח קטלני של נציב התלונות נגד הפרקליטות, השופט דוד רוזן. הוא מצא שפרקליטים העלימו ראיות, הסתירו חומרי חקירה, והגישו כתבי אישום מבלי לקרוא את כל חומר הראיות. רוזן התייחס בין השאר לתיק קרפ, ובו מצא שהדו”ח שהוכן במכון הפתולוגי שונה שורה של פעמים – בכל פעם לרעת הנאשמים.

מאוחר יותר היום אמר ד”ר קוגל כי הוא משוכנע שיש אנשים שהורשעו שלא בצדק בשל חוות דעת לא תקינות שבוצעו במכון המשפטי. הוא קרא לפתוח מחדש תיקים שלגביהם יש חשש כזה.

חשוב לציין: הפרקליטות מסוכנת לאזרח הפשוט הרבה יותר מהמשטרה המושחתת. שוטר יכול לעצור אדם ל-24 שעות. פרקליט רשלן או מנוול יכול לשלוח אותך ל-25 שנה – והמערכת תחפה עליו גם שנים אחר כך.

הפרקליטות מיהרה להתקפד, לומר שהדברים הוצאו מהקשרם ושהכל בסדר. החשש שצריך להדיר שינה מעיניו של כל אדם במדינה חופשית, שמא אדם חף מפשע יושב בכלא בשל טעות שיפוטית, לא כל כך מטריד את הפרקליטות. הרבה יותר חשוב שם להגן על התחת.

אפשר לקרוא לזה מורשת שלווה לוין.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אם ארה”ב רצינית בדרישתה – חתיכת “אם” – להעברת יותר שטחים לשליטה פלסטינית, יתכן ש-20 שנים של קפאון במו”מ על סף שבירה

על פי ידיעות שטרם אושרו, אבל כבר זכו להדים בתקשורת ובמערכת הפוליטית הישראלית, ארה”ב דורשת מישראל להעביר שטחים משטחי סי לשטחי בי. מאחורי ההגדרה הסתומה הזו עומדת או פריצת דרך או משבר גדול.

הסכמי אוסלו, שנחתמו בספטמבר 1993, היו הסכמי ביניים. היה להם תוקף פקיעה, מאי 1999. במסגרתם, חולקה הגדה המערבית לשלושה חלקים: שטחי איי, שטח מצומצם יחסית שכלל בעיקר את הערים הפלסטיניות, הועבר לשליטה פלסטינית מלאה. שטחי בי הוגדרו כשטחים שהשליטה האזרחית בהם היא פלסטינית והשליטה הבטחונית בהם ישראלית. שטחי סי, שהם יותר מ-60% משטח הגדה ושמכילים בו זמנית את כל ההתנחלויות והמאחזים ואת רוב השטחים החקלאיים בגדה, הוגדרו כמיועדים למשא ומתן עתידי ונמצאים תחת שליטה ישראלית מלאה עד שיושג הסכם.

מי שזוכר את השנים האינסופיות של התמקחות בין נתניהו וממשל קלינטון, לאחר שפרס הובס על ידי נתניהו ב-1996, יזכור ששוב ושוב עלה לדיון המושג של “פעימות.” אלו היו השטחים שישראל היתה אמורה להעביר לידי הפלסטינים כחלק מהמו”מ: להעביר אותם מאזור סי (שבשליטה ישראלית מלאה) לשטחי בי או איי. נתניהו הצליח למסמס את המחויבות הזו, הובס לאחר מכן על ידי הכושל שבראשי ממשלת ישראל, אהוד ברק; וזה הוביל אותנו לבטחה אל האינתיפאדה השניה. במהלכה, הכריזה ישראל שוב ושוב שלהסכמי אוסלו אין עוד כל תוקף. היא נתנה לכך ביטוי בעובדה שצבאה מפר בשיטתיות את העאלק-ריבונות הפלסטינית ופושט על בסיס קבוע על שטחי איי.

הדרישה האמריקאית שנתניהו יעביר שטחים ממעמד של שטחי סי לשטחי בי אומרת שמישהו בממשל האמריקאי זוכר טוב מאד איך נתניהו עבד על ממשל קלינטון. והוא חוזר עם הדרישה שממלכדת את נתניהו. עם זאת, מאז 1999 קרו הרבה מאד דברים. קודם כל, מספר המתנחלים גדל פי שניים כמעט. שנית, ישראל חילקה בפועל את שטחי סי למתנחלים ומנהלת קמפיין שקט אך נחוש של טיהור אתני של הפלסטינים בשטחי סי באמצעות טרור יהודי שמגובה על ידי הצבא. שלישית, ואולי חשוב מכל, לרוב הישראלים אין שמץ של מושג מה קורה בשטחים ומה לעזאזל ההבדל בין שטחי איי, בי וסי. נפתלי בנט אפילו בנה תכנית של סיפוח שטחי סי.

התכנית של בנט נשענה על אי ההבנה של רוב הישראלים. על פי התיאור שלו, אפשר לחלק את השטח בצורה ברורה לשלושה חלקים. זה הבל מוחלט. מבט על המפה בשטח יראה שלא מדובר בשטח שניתן לחלוקה: מדובר באסופה של מובלעות.

וכאן המלכוד של נתניהו: הוא לא הצהיר על כך בפומבי, אבל המתנחלים והימין רואים את שטחי סי כמשהו שכבר הובטח להם. ספק אם אפשר לבצע העברה של שטחים למעמד בי מבלי לפגוע במאחזים או התנחלויות קיימות, ובוודאות אי אפשר לעשות זאת בלי לפגוע בפוטנציאל ההתרחבות שלהן. נתניהו, בקיצור, יצטרך בקרוב להתעמת עם הימין – או להתעמת עם ממשל טראמפ.

זה אומר, שוב, שמישהו בממסד יחסי החוץ של ארה”ב זוכר היטב את ההבטחות המופרות של נתניהו, הבטחות מופרות בנות 20, ואין לו שום בעיה להעלות את ה”פעימה השלישית” שלא בוצעה מימי קלינטון שוב על שולחן הדיונים. השאלה הגדולה היא האם לגורמים הללו בממשל יש יכולת להשפיע על דונלד טראמפ לקרוא יותר משלושה פסקאות שלא מכילות את שמו, והאם זה בעצם מעניין אותו. אם זה אכן יקרה, וזה חתיכת “אם”, לגמרי יתכן שהשינוי המשעמם בין בי לסי יהיה המהלך שינפץ קפאון של 20 שנה.

חשוב לציין שהמהלך הזה, הרבה יותר מהקפאת התנחלויות, מאיים על הסטטוס קוו כפי שישראל נהנית ממנו, ולא במקרה אף ממשל לא העז להעלות את הרעיון הזה ב-17 השנים האחרונות. נעקוב בעניין.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

משטרת ישראל מותחת פסק דין של בג”ץ, בעייתי כשלעצמו, אל מעבר לגבולות הסביר. תגידו שלום לחופש המחאה שלכם

שלשום (ג’) עמד אורן סימון בכיכר גורן בפתח תקווה, עם שלט שמצטט את ישעיהו א’: איכה היתה לשונה קריה נאמנה וכו’. אתם יודעים, הפרק היחיד מישעיהו שכולם מכירים. זמן קצר לאחר מכן הוא עוכב על ידי משטרת פתח תקווה, תושאל, נעצר, והובא לפני שופט. האחרון דרש ממנו ערבות בסך 1,000 ש”ח, כמו גם 5,000 ש”ח בערבות עצמית ו-5,000 ש”ח בערבות צד ג’, ולקינוח גם הרחיק אותו מפתח תקווה ל-15 יום.

על פניו, רוב אוכלוסיית המדינה היתה שמחה לקבל הרחקה מפתח תקווה, ולהרבה יותר מ-15 יום. עבדכם הנאמן, שלאחרונה נאלץ לגרור את עצמו חזרה לעיר מולדתו, מזדהה למדי. על עצם קיומה של כיכר גורן נודע לו מהחדשות, ובהתחלה היה סבור שמדובר בשם חדש לכיכר המיואשים המפורסמת. ואחרי שצחקנו, זה לא מצחיק, בעצם.

אורן מימון הוא חלק מהקבוצה של מני נפתלי, שעל האלימות המשטרתית נגדה כתבתי כאן. המשטרה נתלתה בכמה תלונות של שכנים כדי למנוע הפגנות מול ביתו של היועץ המשפחתי מנדלבליט, ואילצה את המפגינים להתייצב מאות מטרים מהמקום. הם עתרו לבג”ץ נגד ההחלטה הזו, ובג”ץ דחה את העתירה.

הפסיקה הזו מעניינת כשלעצמה. השופט העליון, מני מזוז, כתב את חוות הדעת שהתקבלה. הוא מציין (סעיף 17) שהפסיקה הישראלית ביחס לשאלה האם מותר להפגין מול ביתו של עובד ציבור איננה חד משמעית, וכותב (סעיף 16) שהוא עצמו נוטה לראות בהפגנה מול ביתו של עובד ציבור נסיון להשפעה לא לגיטימית על עובד הציבור. הוא מצטט שורה של תקדימים, בארץ ובחו”ל, שתומכים בעמדה הזו.

עד כאן, סבבה. אפשר לחלוק על העמדה הזו – אני סבור שהיא מסרסת במידה ניכרת את היכולת להפגין, כי כפי שאמר האדמו”ר יאיר לפיד, בתוך משרדי הממשלה לא שומעים את המגפון החזק ביותר, והמפגינים נשארים כשנאצורים רטובים בגשם – אבל זו עמדה שאנשים הגונים וסבירים יכולים להתווכח עליה.

ואז מזוז מבצע סטיה מעיקר הדיון, ובסעיף 23 מדגיש כי יש בעייתיות ניכרת בהפגנה מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה, משום שלזה יש סמכות מעין שיפוטית, וזו צריכה להתבצע “ללא השפעות חיצוניות אחרות”; לדברי מזוז, החלטות היועץ המשפטי לממשלה “אינן אמורות להיות מושפעות מדעת קהל או מלחץ ציבורי, אלא לשקף את החוק ואת האינטרס הציבורי שבאכיפת החוק.”

אבל כל השאלה מהו “האינטרס הציבורי שבאכיפת החוק” היא, במהותה, שאלה ציבורית ובמידה ניכרת פוליטית. כשמנדלבליט מחליט שלא לחקור את ראש הממשלה אלא רק לבצע “הליך בדיקה”; כשהפרקליטות מחליטה שלמרות העובדה שאשת ראש הממשלה גרמה להעסקה פוגענית, ולמרות שהמדינה תאלץ לפצות את קורבנותיה בכסף רב, אין עילה ציבורית לתבוע ממנה את הנזק שגרמה למדינה; כשהיועץ המשפטי לממשלה מני מזוז מחליט שלא להעמיד לדין את משה קצב בעילת אונס ואת אריאל שרון בתיק האי היווני, אלה… אה, פאק.

אבל הנושא שלנו הוא לא הסאבטקסט של מזוז אלא הטקסט שלו, והוא, כאמור, משהו שאנשים הגונים יכולים לא להסכים עליו. לרוע המזל, אנחנו צריכים לעסוק במשהו קוטבי לאנשים הגונים, קרי משטרת ישראל. זו, כזכור, עצרה את סימון לא בעת הפגנה מול ביתו של מנדלבליט, ואפילו לא על הפגנה שמתייחסת למנדלבליט. היא עצרה אותו על כך שעמד בכיכר עם שלט שמצטט את ישעיהו א’. טכנית, הוא נעצר לא על הפגנה אלא על “הפרעה לשוטר” כשסירב להתפנות מהמקום.

קרן נויבך ראיינה אתמול (הקטע הרלוונטי מתחיל בשעה ו-11 דקות) קצין בדוברות המשטרה, סנ”צ עמי בן דוד, שהבהיר שלטענת המשטרה, מעצרו של סימון הוא חלק מיישום םסיקת בג”ץ ביחס להפגנה מול בתי פקידי ציבור. סביר להניח שהשופט מזוז ייחרד לשמוע שהפסיקה המנומקת שכתב ביחס להפגנות מול בתים שימשה כאמתלה למעצרו של אדם שהחזיק שלט מחאה סתמי למדי מאות מטרים מביתו של מנדלבליט, כמו גם לתשאולו (וכנראה גם למעקב ראשוני אחריו); אבל הוא יוכל להאשים רק את עצמו. אתה אוכף את החוק עם המשטרה שיש לך, ואם מזוז לא יודע מה שווה המשטרה שלו, ואיך היא מפרשת את פסיקות בתי המשפט, צריך לתהות אם הוא כשיר לתפקידו.

עורכת הדין של האגודה לזכויות האזרח, רוני פלי (היה לי הכבוד והעונג להכיר אותה כששימשה כעורכת דין של יש דין), שלחה אתמול (ד’) מכתב בהול לסנ”צ עליזה ארבל, היועצת המשפטית של מחוז מרכז במשטרת ישראל. פלי ציינה במכתבה שמעבר לכל מה שכבר צוין פה, מפגינים קיבלו שיחות טלפון משוטרים שהבהירו להם שהם לא יוכלו להפגין יותר נגד מנדלביט בכל פתח תקווה כולה. פלי כתבה ש”לשיטת משטרת פתח תקווה, אסור להפגין נגד היועץ המשפטי לממשלה לא בכיכר גורן בפתח תקווה, לא בכיכר רבין בתל אביב, לא בכיכר ציון בירושלים אלא אך ורק מול אחת משתי לשכותיו של היועץ המשפטי לממשלה. זוהי פרשנות מרחיקת לכת, לא חוקית ולא חוקתית, שאין בינה ובין פסיקת בג”ץ ולא כלום.” פלי קראה למשטרה להפסיק להתנכל למפגינים נגד מנדלבליט, כל זמן שהם לא מול ביתו.

עכשיו תורה של המשטרה להוכיח שמעצרו של סימון היה תקלה, ולא בלון ניסוי לקראת מדיניות כוללת לדיכוי הפגנות בשירות אלשיך ושקד. הכדור במגרש שלה. נעדכן.

ונסיים, אלא מה, בישעיהו א’ (כולי תקווה שמשטרת פתח תקווה מרשה לי לכתוב את זה בתחום שיפוטה): הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני; חדלו הרע; למדו היטב; דרשו משפט; אשרו חמוץ; שפטו יתום, ריבו אלמנה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

המועצה להשכלה גבוהה החליטה שנשים הן מרצות סוג ב’, ושהן צריכות ללכת לחלק האחורי של האוטובוס

אחת הסדרות המדוברות ביותר לאחרונה, ובצדק, היא The Handmaid’s Tale (”מעשה השפחה”), שמבוססת על ספרה המוצלח עוד יותר בשם זה של מרגרט אטווד (Atwood). בקצרה ובמינימום ספוילרים, הספר והסדרה דנים בעולפ דיסטופי, אפוקליפטי-כמעט, שבו חברה פטריארכלית שוברת את זכויות הנשים ומשעבדת אותן, ויוצרת מעמד של שפחות המבוססות על הסיפור המקראי של בלהה וזלפה. השעבוד הפתאומי הוא תוצאה של מגפה שפוגעת אנושות בפוריות, שעל הרקע שלה פורצת הפיכה צבאית פונדמנטליסטית בארה”ב.

אטווד כתבה את ספרה כעשרים שנים בלבד לאחר שתנועת זכויות הנשים פרצה לתודעה, ונשים קיבלו לראשונה את הזכות לשוויון בתעסוקה. כל שנה שעברה מאז הפחיתה את האפשרות של הפיכה צבאית כזו: כל שנה העמיקה את התפיסה של נשים כשוות בזכויותיהן, וכל שנה שלחה לקבריהם עוד גברים ונשים שהאמינו ב”סדר הישן” (ואטווד מקדישה מקום מצמרר בספרה לנשים שהיו שותפות מלאות לשעבוד אחיותיהן). כל שנה חולפת הפכה את הרעיון של שוויון נשים – במובן הפורמלי, על כל פנים – למשהו שהוא חלק מהסדר הקיים, שהפיכתו בלתי נתפסת כמעט.

כמובן, נשים עדיין אינן שוות. מספר עצום של גברים עדיין חושב שמותר לו להכות אותן, להשפיל אותן, במקרים קיצונים לרצוח אותן, משום שהן לא פועלות כרצונם. המושג המחליא “רצח על רקע רומנטי” או “רצח על כבוד המשפחה” עדיין קיים איתנו. נשים עדיין מפחדות ללכת ברחוב, במיוחד בלילה; השיעור של נשים שעברו תקיפה מינית או הטרדה מינית הוא בלתי נתפס. שאלו את בת הזוג שלכם. יש סיכוי סביר מאד שתופתעו לרעה ממה שתשמעו.

אבל נסיון של הפיכה צבאית לזרוק אחורה מחצית מהאוכלוסיה אל עבר מדומיין, גרוע משמעותית מימי הביניים, היה נתקל בתגובה אלימה לא פחות – במיוחד בארצות חמושות כמו ארה”ב. התוצאה הסבירה של הפיכה צבאית תהיה מלחמת אזרחים (ובספרה של אטווד, כזו אכן מתרחשת ברקע המרוחק מאד והלא ברור).

אבל מי צריך הפיכה צבאית?

המועצה להשכלה גבוהה הורתה אתמול (ג’) על הרחבת תוכנית ההשכלה הגבוהה לחרדים כך שתכלול גם דתיים לאומיים. מה המשמעות של התכנית הזו? חרדים לא מוכנים ללמוד מנשים. עכשיו גם דתיים לאומיים מקבלים את ה"זכות" הזו, ואם עד כה התכנית הזו פעלה מחוץ לאקדמיה, כעת יהיו כיתות חופשיות מנשים גם בין כתלי האקדמיה עצמה.

וטראח! בהחלטה קצרה של גוף רשמי ומשעמם, שרוב האנשים כמעט לא ישימו אליה לב, נאמר לכל אשה שטרחה ויגעה ועמלה והגיעה לתפקיד מרצה, שהיא מרצה מסוג ב’. היא לא תוכל להרצות בפני חלק מהגברים שלומדים באוניברסיטה. ומאחר והאוניברסיטה זקוקה להכנסות, היא תעדיף תוך זמן קצר לקדם מרצים על פני מרצות. השקעת עשר שנים והגעת לתואר דוקטור? הוא שווה עכשיו פחות, בגלל מה שיש לך בין הרגליים.

ותוך כמה זמן, כמובן, יתחיל לחץ על האוניברסיטה להרחיב יותר ויותר את הכיתות שמקבלות רק מרצים גברים. הממשלה הרי רוצה להוציא כמה שיותר חרדים לשוק העבודה, ובצדק. אבל בדרך, אין לה בעיה – כמסתבר – לרמוס את זכויות הנשים.

שימו לב: התהליך הזה התחיל בצה”ל. הוא התחיל לא מהחרדים, אלא מהחרד”לים. הם אלה שעשו את כל הבלגאנים סביב שירת נשים, והם אלה שלא מוכנים לשרת עם נשים, והם אלה שלא מוכנים לקבל פקודות מנשים. ההרחבה של ה”פטור” מנשים לדתיים לאומיים לא מקרית: היא חלק מנסיון מודע של החרד”לים להסיג את זכויות הנשים אחור. הוא מתרחש, לא במקרה, בדיוק כאשר נשים במגזר הדתי-לאומי דורשות יותר זכויות. זו הריאקציה.

המל”ג כפופה, כידוע, לשר החינוך. זהו נפתלי בנט, איש שמדי פעם מדבר על זכויות אדם אבל עד כה לא הראה כל יכולת או רצון להתמודד עם הפלג החרד”לי במפלגה שלו. זה האיש שלא פצה את פיו כאשר חבר במפלגתו תמך ברצח עם ונעלם אל מתחת לאדמה כאשר חבר אחר בזז את קופת המדינה בעשרות מיליונים וחילק לפעילי מפלגתו. אם בנט היה רוצה למנוע את ההחלטה הזו, הוא יכול היה לצאת למאבק ציבורי בנושא, לשים שם את כל כובד משקלו ולבנות לעצמו שם של מנהיג ראוי – אבל, כרגיל, במקרה הטוב הוא מפחד מהפלג החרד”לי ובמקרה הרע הוא סוס טרויאני שלו.

ההגנה על זכויות נשים מפני הדרתן נמצאת, במידה ניכרת, באחריותו של משרד המשפטים. אבל בראשו עומדת עוד אחות יהודיה, איילת שקד. אטווד, כזכור, ציינה את חלקן של נשים בבגידה באחיותיהן ובשעבודן. אם מישהו חושב שאיילת שקד תשחק תפקיד אחר בטרגדיה הזו, הוא מתבקש להסביר למה, ומה בשקד גורם לו לחשוב שהיא תצא נגד הלך הרוח של המפלגה שלה.

אז התחלנו בהדרת נשים בצבא. המשכנו עם האקדמיה. במערכת החינוך הממלכתית התחילו פתאום, על פי דיווחים בשבועות האחרונים, לדרוש מנערות להמנע מלהגיע עם מכנסיים קצרות. השלב הבא, יש להניח, יהיה במקומות העבודה. יש לך עובד חרד”לי. הוא לא מוכן לעבוד עם נשים. תשכור אשה, או שתעדיף גבר פחות מוצלח ומקום עבודה שקט יותר?

ככה עושים את זה. לא בהפיכה צבאית דרמטית, שתגרור תגובה דרמטית לא פחות ותחדד את קווי המאבק, אלא בהסגה איטית אך מתמשכת של זכויות. לא ייקח זמן רב, ונשים יבינו שאין טעם לבחור בקריירה אקדמית, כי אם עכשיו המאבק נגד אפליה שקטה קשה, המאבק נגד אפליה רשמית יהיה קשה הרבה יותר. והם ילמדו, בסיועם הנדיב של כוחות השוק, שאין טעם להתחרות על משרה מול גבר חובש כיפה. ולאט לאט, כפי שתיאר מרטין לותר קינג את בתו הקטנה, הן יחושו את “העננה המדכאת של תחושת הנחיתות מתחילה להיווצר בשמי מוחה הקטנים, ויתחילו לעוות את אישיותה הקטנה על ידי פיתוח מרירות בלתי מודעת כלפי” גברים. כל זה קורה בסיוע ממשלתי שקט. ראש הממשלה “הדי פמיניסטי” שלנו לא נעמד על טלפיו האחוריות, אולי כי הוא עסוק בהכנסת מטריד המין המקורב אליו, נתן אשל, לארוחה עם נשיא ארה”ב.

ומול המסע השקט הזה של אפליה שיטתית, צריך לומר מילה אחת: זדיינו.

לא מתכוונים לשתוק. לא מתכוונים להסכים. לא נעמוד מן הצד. אוניברסיטה שתתחיל להצר את רגלי המרצות שלה, תמצא שמרצים בעלי שם נוטשים אותה ותמצא חרם אקדמי מתארגן עליה. עסקים שיתחילו להדיר נשים, ימצאו את עצמם מול חרם. שניהם כאחד ימצאו את עצמם תחת מאבק נחוש, בכל כלי חוקי ובכל כלי בלתי אלים, עד שהחרפה הזו תעבור מן הארץ. מי שחושב שזה רק מאבק של נשים, בעצם לא מקבל את הנשים כחלק בלתי נפרד ושווה מן המין האנושי. התורה של החרדים והחרד”לים לא מאפשרת להם לעבוד עם נשים? אז שיצאו הם מן הקהל, שיזחלו אל המאורות שלהם ויישארו שם. לא נעוות את החיים שלנו למענם, לא נגזור על 51% מהאוכלוסיה – רוב, אגב – מצב של נחיתות.

זדיינו. לא הפעם. לא עוד.

אנא קדמו את הפוסט הזה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)