החברים של ג'ורג'

למה אני חמוץ

מדוע אני מסרב להתרשם מההסכמים עם רודנויות המפרץ

נתניהו מרבה לטעון בשבועות האחרונים שיריביו, השמאל – מה שנשאר ממנו – “חמוצים” ביחס להסדרים שהוא מביא עם רודנויות המפרץ, תחילה איחוד הנסיכויות והחל מאתמול גם בחריין. אני מודה באשמה, ולוקח על עצמי את תווית החמוץ בגאווה. להלן סיבותי:

ההונאה. ההסכמים עם האמירויות ועם בחריין אינם “הסכמי שלום.” מעולם לא היה מצב מלחמה רשמי ביניהן ובין ישראל, אין להן גבולות עם ישראל, וחיילים ישראלים מעולם לא נלחמו בחייליהן. נתניהו וטראמפ מדברים על “שלום” כדי שלא נראה את ההונאה: הסכמי נורמליזציה פומביים שהופכים לרשמיים את מה שנעשה קודם לכן במחשכים.

ומה לעשות, הסכמי נורמליזציה הם חשובים, אבל הם לא ראויים לכל תשומת הלב שנתניהו דורש מהתקשורת הישראלית להקדיש להם. למרבה הצער, היא נכנעה – הטיסה המפורסמת לאבו דאבי ביזתה את כל העיתונאים שהיו מעורבים בה. זה היה תרגיל יח”צ ותו לא, והתקשורת הישראלית שיתפה פעולה.

חשוב לציין שהאמירויות ובחריין מתייחסות להסכמים האלה בפרופורציה הנדרשת: הנציגים שלהן לחתימה יהיו בדרג שרי חוץ, לא ראשי ממשלה ועל אחת כמה וכמה לא ראשי מדינה. הימין, שלכאורה רגיש מאד לענייני כבוד כאלה, סותם את הפה – כי לא נשאר כמעט ימין שאיננו ביביסטי (זה עניין לפוסט אחר).

יתר על כן, ההסכמים האלה נחתמים על דעתו של נתניהו בלבד. הם לא הובאו לאישור בממשלה (שלא התכנסה מזה חודש, חשוב לציין), ועל אחת כמה וכמה לא בכנסת. זהו עוד סימן לדיקטטורה הזוחלת של נתניהו. זו סיבה חשובה, בפני עצמה, לדחות את ההכרה שנתניהו תובע.

הסכמים עם שליטים, לא עם עמים: הסכמי הנורמליזציה לא יתרמו דבר לעמים המעורבים בהם. עמים, אמרתי? באיחוד האמירויות אין עם. 90% מתושביה הם עובדים זרים, שזוכים ליחס רע במיוחד. בחריין ממשיכה לנהל מלחמה כנגד רוב תושביה, שהם שיעים. הדיכוי של האביב הערבי בבחריין היה ברוטלי במיוחד.

הכל יודעים למה כלה נכנסת לחופתה: טראמפ היה צריך איזשהו הישג דיפלומטי, וחשוב לו מאד להביא עסקת נשק גדולה עם האמירויות (האף-35 המפורסמים). נתניהו היה צריך איזשהו הישג, כי מצבו עגום והוא צריך להסיט את סדר היום. תעשיות הנשק בארה”ב ובישראל צפויות להרוויח ממכירת נשק שישמש להרג ילדים בתימן ולדיכוי פנימי בבחריין. לצורך זה חשוב לציין, שוב, שתעשיית ההייטק הישראלי היא בחלקה הגדול תעשיית נשק ודיכוי. אנחנו נהפוך לשותפים בכירים במלחמה המלוכלכת מאד בתימן ובמשטר הרצחני הפנימי של בחריין. גאווה ישראלית.

לאדם הפשוט לא ייצא דבר מההסכמים האלה. הבדיחה העגומה של תיירות באבו דאבי היתה צריכה להיקטל מזמן – אל-על כמעט ולא טסה יותר, סיכויי ההשרדות שלה ללא סיוע ממשלתי נמוכים מאד, ומעט מאד ישראלים יוכלו להרשות לעצמם ביקור באמירויות גם אם כאלה אכן יתאפשרו. המקום פשוט יקר מדי. הסיכוי של תיירות מהאמירויות ומבחריין לישראל נמוך למדי אף הוא: ישראל צריכה לאשר ויזות למבקרים, והנסיון עם ירדן ומצרים מראה שרק מעטים זוכים להן. הרווח יהיה כולו של האליטות הדכאניות, כאן ושם.

איראן: המטרה הגיאו-פוליטית של ההסכמים הללו היא להגביר את הלחץ על איראן, שמסרבת להתיישר על פי קו המדיניות האמריקאי. המדיניות של ממשל טראמפ ביחס לאיראן היא החלפת משטר. ועד כמה שהמשטר הנוכחי באיראן מתועב בעיני, ברור לי שנסיון להפיל אותו מבחוץ יוביל למצב שהיה בעיראק אחרי הפלישה של 2003, רק בקנה מידה גדול יותר.

אגב, תוך כדי הדיונים על מכירת האף-35 נפלטה לשר שטייניץ אמת לא נעימה: הוא טען שאין סכנה במכירת מטוסי אף-35 לאמירויות, כי ישראל נמצאת מחוץ לטווח של המטוס. אני לגמרי בעד מכירה של אף-35 לנסיכויות, ואם הדבר היה בידי, הייתי מוכר להן כבר עכשיו את צי האף-35 של ישראל: מדובר בגרוטאה מעופפת, יקרה להחריד – כנראה המטוס היקר ביותר בהיסטוריה – ולישראל אין שום צורך בו. אבל הפליטה של שטייניץ הזכירה משהו נוסף, שישראל הרשמית הקפידה להסתיר: לאף-35 שלנו אין טווח טיסה (ללא תדלוק אווירי) לאיראן.

משטר טראמפ מנסה לאחרונה להגביר את הלחץ על המשטר האיראני, במיוחד באמצעות הנושא המייגע של סנקציות snapback (שאין לי המקום, הזמן או הרצון לעסוק בו). בשלב מסוים, אם אתה בועט באיראן יותר מדי, היא בועטת חזרה. ישראל איננה שוכנת במפרץ הפרסי; אין לה גבול או סכסוך של ממש עם איראן; ובמאבק הגדול של המזרח התיכון, בית סעוד נגד האייטולות, היא צריכה לעמוד מן הצד. שימור המשטרים הדכאניים של מדינות המפרץ לא שווה את חייו של חייל ישראלי אחד.

הפלסטינים: עילת העילות להתנגדות להסכמים הללו. מטרה מרכזית של ההסכמים היא להחליש עוד יותר את מעמדם של הפלסטינים, החלש גם כך. אנחנו תוקפים בעזה כמעט כל יום, ואנחנו כולאים שם 1.8 מיליוני בני אדם, רובם קטינים. בגדה המערבית אנחנו מפעילים משטר אפרטהייד.

הבעיה המרכזית של ישראל היא הדיקטטורה הצבאית על הפלסטינים. זה הנושא המרכזי שצריך להיות על סדר היום. זהו הפשע הגדול והיומיומי שכל ישראלי שותף לו, במודע ובלי מודע.

מפה מתחיל ונגמר הכל. לישראל אין אויבים של ממש. מצרים מחוץ למעגל העוינות כבר 40 שנים; ירדן, כמעט 30. סוריה לא קיימת כמדינה. עיראק כנ”ל. הסיבה שאנחנו ממשיכים להחזיק צבא גדול כל כך היא הצורך של המשטר הישראלי הנוכחי להמשיך את דיכויים של הפלסטינים. רוב מוחלט של פעולות צה”ל הן בגדה המערבית, והן פעולות דיכוי.

הורדת הנושא הפלסטיני מעל סדר היום הישראלי משמעה שהדיכוי יימשך. אנחנו לא נשמע עליו, כי התקשורת למדה שאין קוראים ולמעשה יש סכנה בדיווח על הנושא; אבל הוא יימשך. הלילה, סטטיסטית, נכנסו כוחות צה”ל ללמעלה מ-20 בתים בגדה המערבית. ברוב מוחלט של המקרים, מדובר היה בפעולות הטרדה ואימונים.

לפני כשבועיים התגאה נתניהו שבשנה האחרונה לא היו הרוגים ישראלים מפעילות פלסטינית. שעתיים אחר כך בוצע פיגוע דקירה בפתח תקווה, אכן, ודפק את הסטטיסטיקה. אבל שימו לב: זהו השיעור האמיתי של יחסי הכוח. צד אחד עם מגף על צווארו של האחר, שמסוגל מדי פעם לפרכס.

אנחנו משלמים על כך מחיר, גם אם אנחנו לא רואים אותו. הכיבוש משחית. הסתכלו על ישראל של היום והסתכלו על ישראל שלפני 30 שנה. התרגלנו לעשות בשטחים מעשים שבישראל היו נחשבים לבלתי אפשריים, נפשעים. משהתרגלנו לעשות אותם שם, הם קורים גם פה. החוק בגדה המערבית הוא בדיחה; חוקרים, תובעים ושופטים קושרים זה עם זה נגד הנאשמים. זה מה שקורה למערכת המשפט שלנו כבר שנים. שופטים ותובעים עוברים מהגדה לישראל, והם מביאים איתם את צורת העבודה שהורגלו אליה. משטרת ישראל הפכה לקלגסת; זה קרה קודם בגדה, אחר כך כלפי פלסטינים ישראליים, ועכשיו כנגד “סתם” אזרחים.

הממשלה התרגלה לשלוט בגדה מבלי לתת דין וחשבון לאף אחד, או לראות בדין וחשבון מטרד; כך מתנהלת הממשלה כעת כלפי אזרחיה-שלה. זה לא תמיד היה כך, לא ברמות האלה.

ברמה הכלכלית, אנחנו מחזיקים צבא שגדול עלינו בכמה מידות. בפרפרזה על הנשיא אייזנהואר, כל נגמ"ש אכזרית, כל חצצית, כל פלוגה של מג"ב או גדוד של כפיר, הם, במובנם הסופי, גניבה מהרעבים שאינם מואכלים, מאלו שזקוקים לבגדים ואינם מולבשים. אייזנהאור דיבר על כך שמפציץ אחד שווה במחירו לבית ספר מודרני ב-30 ערים, או שתי תחנות כוח, או שני בתי חולים; אף אחד פה לא תוהה למה לעזאזל אנחנו צריכים את האף-35, כמה הוא עולה לנו בפועל. הוא הזהיר שמירוץ החימוש "צולב את האנושות על צלב של ברזל." קיומו של צה"ל במתכונתו הנוכחית מרעיב אותנו, פוגע בבריאותנו, מרושש אותנו, ומטפיש אותנו. ואנחנו לא מדברים על זה, כי התרגלנו לכך שאנחנו צריכים צבא שיכול לפשוט על כל נקודה בגדה המערבית.

אנחנו חוטפים ומענים שני ילדים פלסטינים מדי לילה, בממוצע. זה אומר שמדי לילה אנחנו מוסיפים קבוצה שלמה של אנשים שישנאו אותנו שנאת מוות. המעונים עצמם, בני משפחתם והמעגל הקרוב אליהם.

מדי לילה אנחנו משחיתים את נפשותיהם של אנשי הצבא והמשטרה החשאית שלנו. מדי לילה אנחנו גורמים לטראומה ולפוסט טראומה לא רק בקרב הפלסטינים, אלא בקרב אנשינו-שלנו. הם ישתחררו אחרי כמה שנים בידיעה שהאפשרות לאלימות תמיד שם, והם ישתחררו בתחושה – מוצדקת – שהמדינה חייבת להם: היא זו ששלחה אותם לסיוטים ולכעס שהם לא יעזו לומר בפומבי, אבל הם יודעים בדיוק מאיפה הוא מגיע. את האלימות הזו הם יפרקו על חפים מפשע ישראלים – בין השאר משום שקיומו של צה"ל מוודא שאין לנו שירותי בריאות נפש שראויים להתייחסות, ומשום שצה"ל מאד לא רוצה שנדבר על המחיר של קיומו, במיוחד המחיר הזה.

אנחנו מתעללים ומענים, חשוב לציין, את האנשים שאיתם נצטרך לחיות עוד כמה שנים. פתרון שתי המדינות מת. הפרדה איננה אפשרית עוד. ההסכמים עם בחריין והאמירויות הם עוד סימן לכך: הפלסטינים מעולם לא עניינו את העולם הערבי, שאחדותו תמיד היתה אשליה, אבל המשטרים הערביים נהגו לשמור על מראית עין. הפלסטינים, הם אומרים בשתיקתם, הם בעייתה של ישראל עכשיו. עניין פנימי שלה. אנחנו מחוץ למשחק.

המהלך הזה מרסק את שארית הלגיטימציה של משטר המשת”פים של אבו מאזן. הוא מותיר לפלסטינים אפשרות מאבק אחת בלבד: זו של איש אחד, קול אחד, מולדת אחת. מהבחינה הזו יש, אכן, בהסכמים האלה יתרון מסוים – כל זמן שהישראלים יבינו את משמעותם, ויחדלו מהתפיסה שהם יכולים לדרוך במגף על פני אדם, לנצח.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב’: בשבוע הקרוב לא אהיה ליד מחשב, ובהתאם לא יהיו פוסטים חדשים עד ראש השנה לפחות. עמכם הסליחה.

(יוסי גורביץ)

מי נתן את ההוראה?

מה חושפת הנחת המטענים בכפר קדום על התו”ל של צה”ל, או, במילים אחרות: שום דבר לא יעזור/צה”ל הוא ארגון טרור, גרסה 2,498,723

לפני כשבועיים, הגיעו חיילי גדס”ר נח”ל לכפר קדום, כנראה באישון לילה, והניחו בו שלושה מטענים מורכבים מרימוני הלם. הם הוסיפו לצד המטענים כתובות איום עילגות כלפי התושבים בכפר. פלסטיני נפצע קל מהמטען הראשון; הפלסטינים זיהו מטען שני, צילמו אותו והפיצו את המידע ברשתות החברתיות; ובצה”ל הבין מישהו שהצבא, שוב, ביצע פיגוע נגד מערכת ה-hasbara ידועת הסבל, ושלח את הכוחות לאסוף את המטען השלישי לפני שהפלסטינים ימצאו אותו ויעשו גם ממנו מטעמים.

אלה, חשוב לציין, העובדות כפי שצה”ל עצמו מודה בהן. עכשיו נפתחה חקירת מצ”ח בשאלה באיזו סמכות הניחו החיילים מטענים בתוך אוכלוסיה אזרחית, או, בלשון צה”ל, “התחזקה בצה”ל ההערכה שמפקדי הכוח בשטח הציבו את המטענים בלי לקבל את האישורים המתאימים ולא דיווחו על כך למפקדים שלהם.”

עבדכם הנאמר קרא בשעתו, כששימש ככותב הבלוג של “יש דין”, עשרות תיקי מצ”ח. על כן אני יכול להניח בבטחון ניכר שהחקירה תיראה כך: חוקרי מצ”ח יבזבזו זמן רב כדי לברר איזו יחידה היתה מעורבת, אף שהעובדות בנושא כבר פורסמו; אחר כך הם יחקרו, בעצלתיים ובמרחק של חודשים בין פעולת חקירה לפעולת חקירה, את המעורבים; הם ימרחו עוד זמן, ובסופו של דבר יגישו מסקנות לפרקליטות הצבאית. זו, החוליה השניה בשיבוש החקירה, תישן על התיק קצת, כנראה שנה או טיפה יותר; ואז תגלה להפתעתה הגמורה שהחיילים המעורבים כבר יצאו מתחולת חוק השיפוט הצבאי, שהוא שישה חודשים לאחר שחרורם של החיילים המעורבים. תהיה לה כמובן האפשרות להעביר את התיק לפרקליטות האזרחית, אבל מאחר ואף אחד לא נהרג, הנסיון מלמד שהיא לא תעשה את זה.

לשיטת המריחה הצבאית הזו, למעשה המגונה הזה בזמן, יש מטרה אחת: לאפשר לחיילים המעורבים לצאת מתחולת חוק השיפוט הצבאי, ולחמוק מדין. אף אחד בצבא לא רוצה עוד מקרה של דוד הנחלאווי, שהוביא לכמעט מרד, או חס וחלילה איזה תיק אלאור אזריה. כמה צקצקנים כמו הגר שיזף הנפלאה מ”הארץ” (גילוי נאות: עבדנו יחד במחלקת התקשורת ביש דין) ועבדכם הנאמן ימשיכו לעקוב, אבל מאחר ואין הרוג, בפרקליטות הצבאית יודעים בבטחה שאף בית משפט ישראלי לא יורה להם להעמיד מישהו לדין.

למעשה, גם אם החיילים היו הורגים אדם, כמו במקרה של החייל שירה רימון גז בכינון ישיר בחזהו של המפגין הלא-חמוש באסם אבו רחמה, הפרקליטות הצבאית ומצ”ח היו עושות הכל כדי למסמס את החקירה. המקרה ההוא הונח לפתחו של בג”צ שלוש פעמים, ובכל פעם הוא הצליח להיאנח ולא להורות על העמדה לדין. בשעתו תהיתי למה בכלל טורחים לבזבז זמן יקר של עורכי דין חשובים בעתירות כאלה; עכשיו אני שמח שהן הוגשו, כי הן יוכיחו לבית הדין הבינלאומי בהאג שבישראל אין מערכת חקירה ראויה, ובהתאם – פושעי צה”ל יישפטו שם.

בכל זה אין חדש; כל זה נכתב לעייפה. אבל במקרה של הטמנת המטענים בקדום יש משהו חדש. שימו לב לתגובה של צה”ל: מפקדי הכוח בשטח הניחו את המטענים מבלי לקבל את האישורים המתאימים. הבעיה של ארגון הטרור החזק במזרח התיכון היא לא עם הטמנת המטענים עצמם, אלא עם כך שהקצין הרלוונטי לא חתם על הפקודה.

אנקדוטה קצרה: עבדכם הנאמן למד לא לראות ברימוני הלם צעצוע במהלך שירותו הצבאי ברצועת עזה. היה קצין מטומטם מהמקובל בגבעתי, שהחליט לילה אחד שזה יהיה נורא מצחיק להפחיד את הפקידה שלו על ידי השלכת רימון הלם עליה. אז הוא לקח את הרימון, התחיל לספור עד ארבע, וגילה להפתעתו שלרימון הלם יש מנגנון השהיה של שתי שניות בלבד.

הפקידה באמת נבהלה. גם עבדכם הנאמן, ששמע פיצוץ מהקומה למעלה ואחריו צרחות. הקצין פונה לבית חולים עם שברים לכל אורך הזרוע שלו. לא ראינו אותו יותר. אני מקווה שחוש ההומור שלו השתפר עם השנים.

המטרה של הנחת המטענים בכפר קדום, כפר שמנהל מערכה ארוכה של התנגדות לכיבוש, היתה הטלת טרור. המילים של צה”ל על “האישורים המתאימים” חושפות לרגע – לפני שהשגרה תחזור ותאפיל על כך – את סט הפקודות הכפול של צה”ל בשטחים. מצד אחד, ישנן הפקודות הרשמיות. מצד שני, יש את סט הפקודות שכל חייל מכיר: המטרה של פעולות צה”ל בגדה הן הטלת אימה על הפלסטינים. כל הפלסטינים. השמות לסט הפקודות הזה משתנות עם השנים (”יצירת תחושת נרדפות,” “לבנת שיבוש,” והנוכחית – שנראה שגם היא בדרכה החוצה לאור החשיפה שקיבלה – היא “הפגנת נוכחות”.)

האמצעים קבועים: כוחות של צה”ל נכנסים לכפרים פלסטיניים, לרוב בלילה אבל לעתים גם ביום, ומשליכים רימוני הלם וגז לכל עבר. לעתים הם משליכים את רימוני הגז לתוך בתים. אנשים, ילדים, תינוקות מתעוררים מכל פיצוץ ומיד חשים מחנק נורא. לפעמים אנשים מתים מהתעלולים האלה; לרוב לא. הם רק למדים שאין להם בטחון בשום מקום. אין להם בטחון בבתיהם, אין להם בטחון במיטתם. בכל רגע עשוי חמוש ישראלי להעיר אותם בבום.

שיטה אחרת היא כניסה לבתים לצורך הטלת אימה. לרוב קוראים לזה “מיפויים”: כוח פושט על בית, מנסה לפרוץ את הדלת, ואם הוא נכשל דורש בצעקות מבעל הבית לפתוח את הדלת. ההמשך קבוע: מרכזים את כל בני המשפחה – לרבות ילדים שזה עתה הוצאו ממיטתם – בחדר אחד, עושים חיפוש חפוז ולא רציני בבית, פה ושם הורסים ציוד, פה ושם בוזזים כסף, פה ושם משמידים מזון סתם כך. רשמית, המטרה היא “מיפוי”: לדעת מי נמצא בכל בית ובכל חדר. אחר כך הכוחות יוצאים מהבית. בלי עצורים. המטרה לא היתה מבצעית. המטרה היתה הטלת אימה. את המידע שהם אוספים על הבית הם בדרך כלל משמידים או לפחות מזניחים: הוא לא המטרה. הוא התירוץ.

צה”ל מבצע, בהערכה גסה, עשרות פשיטות מסוג זה מדי לילה. מותר להניח שהן עיקר פעילותו המבצעית.

משימות כאלה מתבצעות בדרך כלל בהוראה בדרגת המ”פ. החיילים יודעים מה מותר ומה אסור: הם יודעים שלהשליך רימון גז לעבר בית מותר, לתוך בית אסור – אלא אם יש פקודה מפורשת לעשות זאת. כל חייל מכיר את סט הפקודות הלא רשמי הזה, עד רמת המח”ט. אבל כשמגיעים לאוגדה – לא מכירים, לא יודעים, לא שמענו. ומצ”ח מצייתת: היא יודעת שאם היא תחקור את האוגדונר, היא עשויה להגיע בטעות גם לאלוף הפיקוד.

כל אוגדונר היה מח”ט. כל מח”ט היה מג”ד. כל מג”ד היה מ”פ. הם יודעים אילו פקודות מבצעים החיילים שלהם. הם יודעים, ובדרך כלל מכסת”חים את החיילים. הם יודעים שלכיבוש אין קיום אלא אם הוא מבוסס על טרור בלתי פוסק.

אבל לפעמים החיילים מגזימים קצת, מפגינים טיפה יותר מדי יצירתיות. אף אחד בפיקוד לא היה מרים גבה אם חיילי גדס”ר נח”ל היו פושטים על קדום בלילה, ובמקום להניח מטענים פשוט משליכים רימוני הלם לתוך בתי התושבים. הבעיה של הפיקוד היא לא עם הפעולה, היא עם הנראות: כשאתה מניח מטען שילדים יכולים להפגע ממנו בלב אזור אזרחי, זה נראה ממש, ממש רע. זה לא רק טרור, זה נראה כמו טרור. ולכן מישהו בפיקוד – מישהו שעובר על התקשורת הפלסטינית, לא מישהו ברמת הפלוגה שהניחה את המטענים – שלח את החיילים לאסוף את המטען השלישי.

אז עכשיו הפיקוד מעמיד פנים שהוא לא יודע מאיפה הגיעו הדברים האלה, והוא מעמיד פנים שהקצין בדרגה הנכונה לא חתם על פקודות הנחת המטען – ומבלי משים, חושף את העובדה שבצה”ל חושבים שהנחת מטענים בלב אזור אזרחי היא תקינה לגמרי, כל זמן שמקפידים על הניירת.

זכרו את זה. עוד מעט נידרש לשכוח שוב. וביחס לשאלה "מי נתן את ההוראה" – התשובה היא הציבור הישראלי. כולנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

שום דבר לא יעזור

צה”ל הוא ארגון טרור. או: למה עדיף להיות גמל ולא פלסטיני

מאבטחים במחסום קלנדיה פצעו הבוקר ביריות (ב’) פלסטיני בן 60, חירש, ש”לא נשמע להוראות לעצור.” בהתאם, הם “הפעילו נוהל מעצר חשוד”. בין השאר הם טענו שהם חשדו שיש לו סכין ו”חששו.”

לא היתה סכין. זה בסדר, לא צריכה להיות. הם לא יועמדו לדין, משום ש”הם חששו”. לא משנה שהחשש היה פנטזיה. המאבטחים האלה ממלאים את מקום חמושי צה”ל: בצבא הגיעו למסקנה לפני כמה שנים שחמושים צעירים וחסרי סבלנות הם לא האנשים המתאימים לעמוד במחסומים. הם מייצרים יותר מדי תמונות לא נעימות. אז הם הוחלפו במאבטחים בוגרים מעט יותר. אבל תורת הלחימה של צה”ל, שאותה תמצת היטב לפני עשורים חנוך לוין

(”עובר אדם ברחוב ומעיף מבטים עצבניים לצדדיו ולאחוריו – ייחשד כמחבל ערבי.

עובר אדם ברחוב ומביט קדימה בנחת – ייחשד כמחבל ערבי קר-רוח.

עובר אדם ברחוב ומביט השמימה – ייחשד כמחבל ערבי דתי.

עובר אדם ברחוב ומבטו מושפל – ייחשד כמחבל ערבי ביישן.

עובר אדם ברחוב ועיניו עצומות – ייחשד כמחבל ערבי מנומנם.

לא עובר אדם ברחוב – ייחשד כמחבל ערבי חולה.

כל החשודים המנויים לעיל ייעצרו. במקרה של נסיון הימלטות, תיירה יריית אזהרה באוויר. הגופה תועבר למכון הפאתולוגי")

עדיין בתוקף.

המקרים האלה יישנו, גם משום שלשר הנוכחי לבטחון פנים, אמיר אוחנה, נוח שהם יישנו (הוא אסר לאחרונה על נציגי משרדו ועל נציגי המשטרה להגיע לדיונים של ועדה לשיפור הטיפול של כוחות האכיפה באנשים עם מוגבלויות), אבל בעיקר משום שזה הדיל של החפ”שים של צה”ל עם הקצונה הבכירה: אנחנו נעשה מה שאנחנו רוצים, ואתם תחפו עלינו כל זמן שלא יהיו מצלמות באזור.

מי שרצה הוכחה נוספת לתו”ל הזה, קיבל אותה אתמול (א’): הפרקליטות הצבאית תדרוש שלושה חודשי עבודות לחמוש ישראלי שרצח פלסטיני, אחמד מנאסרה, ופצע גבר פלסטיני אחר. האירוע השתלשל כך: סמוך לכפר אל חאדר, התנגשה מכונית במכוניתו של עלא ראיידה, בן 38, שהיה ברכבו עם אשתו ושתי בנותיו. ראיידה יצא מהרכב ונופף בזרועותיו לעבר הרכב שפגע ברכבו. החייל, שהיה בפילבוקס סמוך, ירה בו ופצע אותו קשה. מאוחר יותר יטען שחשב שראיידה מיידה אבנים על כלי רכב ישראליים. ראיידה העיד שהוא לא שמע שום קריאות אזהרה. למקום הגיע מנאסרה יחד עם ידידים, שחזרו מחתונה. הוא סייע בפינויו של ראיידה, שנפצע קשה, וכשבא לסייע לאשתו של ראיידה להתניע את הרכב, החמוש הישראלי ירה גם בו. כשמנאסרה יצא מהרכב וניסה להמלט, החמוש ירה בו שוב והרג אותו. על כל זה הוא צפוי לקבל שלושה חודשי מאסר בעבודות שירות. אה, סליחה, לא על כל זה – התביעה הצבאית לא העמידה אותו לדין על הירי בראיידה.

עבדתי שנים ביש דין עם תחקירן בשם מוהנד ענאתי. הוא עזב את הארגון כשהוא מריר על חוסר התוחלת של העבודה, חוסר היכולת לייצג את כל המקרים, הצורך לברור ביניהם רק את אלה שיעברו את קוף המחט של הבחינה המשפטית, שצריכה להחליט מה הסיכוי של תיק מול פרקליטים ושופטים צבאיים. (לא משהו, בדרך כלל.) והוא אמר לי משפט שלא אשכח: “אם רק הייתם מתייחסים אלינו כמו לגמל.” הדברים היו כמה חודשים לאחר שחמוש דובדבן צולם כשהוא יורה, סתם כך, בגמל.

בצה”ל הודיעו שהם לוקחים את המקרה בחומרה (פגיעה בבעלי חיים, אחרי הכל, היא אחת הדרכים הבודדות שבהן אפשר לחדור את חומת ההדחקה שהישראלים בנו סביב צבאם הפושע). ואכן, החמוש מדובדבן שהרג את הגמל נידון לארבעה חודשי מאסר בפועל, וחברו שצילם אותו – לחודשיים.

ארבעה חודשי מאסר בפועל על הרג גמל, ושלושה חודשי מאסר בעבודות שירות על הרג אדם אחד ופציעה קשה של אחר, לעיני אשתו ובנותיו. צה”ל קבע כאן את רף הענישה להרג פלסטינים, ומוהנד צדק: במדינת הסדום שבנינו, מחיר חיי גמל גבוה יותר מחיי חף מפשע פלסטיני. ועל פצוע, לא גובים מחיר כלל.

הערה מנהלתית א’: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב’: ביום שני הבא אערוך הרצאה בזום. “השליטים הנסתרים: היסטוריית הנגד של הלוזרים.” מעלילת הדם של קיקרו ועד יאיר נתניהו: היסטוריה קצרה של תיאוריות קונספירציה מאז ועד ימינו. ההרצאה תיערך ב-24 באוגוסט בשעה 19:00, והיא כרוכה בתשלום של 20 ש”ח או יותר. המעוניינים מתבקשים לשלוח לי מייל ל[email protected]

הערה מנהלתית ג’: ביום רביעי הבא, ה-26 באוגוסט, אערוך הרצאת זום קצרה למנויי הפטראון שלי (יש כפתור מצד שמאל), ושבה אענה על שאלות מהקהל. אם אתם מנויים וברצונכם להשתתף, אנא שלחו לי מייל עם שאלה ואני אחזיר לכם קישור להרצאה.

(יוסי גורביץ)

אדם נשך כלב

מה אפשר ללמוד מפרשת חייל גולני בחברון

יום שישי ושבת האחרונים היו, כמקובל, עוד יום של פוגרום מצד מתנחלים. יותר מששמרו המתנחלים, שמרה השבת עליהם: שבת היא תירוץ נהדר למשטרת ישראל לדחות חקירות עד שלא יישארו ראיות. שהרי אם יבואו לעצור את הפורעים בשבת, תהיה זו עוד הזדמנות לאחרונים להתפרע.

עם זאת, הפוגרום השבועי השתבש הפעם: חייל גולני בחברון הצליח לא להבין מה לימדו אותו, וכאשר ראה קבוצה של פורעים תוקפת פלסטיני, הוא התערב. הוא חילץ את הפלסטיני מהמקום והגן עליו, אף שהותקף על ידי הפורעים בעצמו. המראה הנדיר שודר בהתרגשות בכלי התקשורת: אדם נשך כלב. חייל שהתנהג כפי שמצופה ממנו, כפי שהיינו רוצים לראות את עצמנו.

אבהיר מראש: אני עפר לרגליו של החייל האלמוני הזה (מאז כתיבת השורות, הודיע צה"ל ששמו אפי). הוא, אחד מני רבים, שמר על מצפון ישר. כל חיינו הם הכנה לרגע כזה, למבחן הזה: נתקל ברשעות של בעלי כוח, ונצטרך להחליט האם להביט הצידה ולשוב לענייננו, או לעשות את המעשה האמיץ, הקשה, זה שלרוב יש לו מחיר, ולעזור לקורבן הפשע.

זאת ועוד: החייל הזה הצליח במקום שבו אני נכשלתי. עברתי לשרת במנהל האזרחי בדיר אל בלאח בשיא האינתיפאדה הראשונה מכמה סיבות: שעמום מוחלט מבזבוז הזמן של שירותי בבקו”ם, קצת רצון בהרפתקה, והרבה אמונה שהחייל המצפוני במקום הנכון יכול למנוע מעשי נבלה.

אבל תוך חמש דקות מתברר לך ההגיון של כיבוש צבאי: מעשי נבלה מתבצעים על ימין ועל שמאל. הם מתבצעים על בסיס לילי. אם תחשוף את החיילים שהתעללו בילד, או את ההוא שריסק שולחן זכוכית עם קת הנשק ואמר בחיוך שהוא “מחפש בשולחן”, אז עשית את שלך – ויצאת מהמשחק. לא תהיה הזדמנות שניה. יעבירו אותך למקום שבו אתה לא יכול לדווח על אירועים כאלה. לא כדאי שתשמור את המעשה שלך לרגע חשוב באמת?

והוא בא, ולא ראיתי. בספטמבר 1990 רצחו חלאות את החייל אמנון פומרנץ. הם הציתו אותו בחיים כשהתחנן על חייו. באותו הלילה, הגיע הקפטן של השב”כ עם ילד בן חמש וזקן. הוא הורה לי לשמור עליהם. הילד, הסביר, הוא אחיו של אחד משלושת הרוצחים. ואז הוא הלך לקרוואן שלו לישון קצת.

זה היה הרגע. הייתי צריך להסיר את הפלנלית מעל עיניו של הילד, לקחת אותו ואת הזקן לשער, לפתוח אותו – היתה לי גישה למפתח – ולשחרר אותם. כנראה שהייתי עף לכלא לכמה שבועות. במבט לאחור, זה לא מחיר נורא כל כך. אבל זה לא מה שעשיתי. מילאתי פקודות. הבאתי לילד משהו מהמטבח – איזשהו דג ברוטב עגבניות – והאכלתי אותו כשעיניו וידיו קשורות. הרחתי את השתן שעל מכנסיו.

ואני מריח אותו עד היום. זה היה הרגע, ואני לא זיהיתי אותו.

(לימים למדתי מהתקשורת שהקפטן איים על הוריו של הילד שאם אחיו הרוצח לא יסגיר את עצמו, הקפטן ישלח את בן החמש למחנה מעצר, שם, הבטיח להם, הוא ייאנס. גבי ניצן כינה את הקפטן “אבו מתן”, על שם מתן וילנאי, אלוף הפיקוד שמכוחו כל זה קרה. אבל לא הייתי צריך את הפרט הספציפי הזה כדי להבין שהילד הוא בן ערובה.)

החייל מחברון לא חיכה לרגע הנכון. הוא ראה עוול – וזינק. האינסטינקטים שלו היו בריאים, ולא הושחתו. ואל יהיה הדבר קל בעיניכם: חיילי צה”ל מתודרכים שוב ושוב, על ידי הדרג הנמוך אך הקריטי (מ”מ, מ”פ) שלחיילים אסור לעצור מתנחלים או למנוע מהם לפרוע. מכאן נובעת התופעה שארגון יש דין נתן לה את השם “עמידה מנגד”: חיילים רואים מתנחלים מבצעים פשע, ולא עושים כלום. במקרה הרע יותר, שהוא נפוץ למדי, הם מתלווים למתנחלים לביצוע הפשע. דו”ח של יש דין, שנשען על עדויות של שוברים שתיקה, “עומדים מנגד”, מתעד את התופעה היטב. (גילוי נאות: הייתי פרילאנסר של יש דין בתקופה ההיא וכתבתי עליו עבורם בהרחבה).

ויש גם אנימציה מועילה.

אתמצת את החלק המשפטי בדו”ח: על צה”ל מוטלת החובה לאכוף את החוק בגדה המערבית, שנמצאת תחת כיבוש, וחלק מרכזי מחובותיו הוא הגנה על הנכבשים, קרי הפלסטינים. בפועל, החייל בשטח מקבל הנחיות שאומרות שבמקרה של אלימות מתנחלים, עליו לקרוא למשטרה. זו אכן מגיעה לעתים. זהו. זה היה החלק המשפטי. הוא פשוט למדי. עכשיו לכו לקרוא את העדויות של החיילים.

כלומר, אנחנו לא צריכים להיות מופתעים – חמש שנים אחרי שדו”ח עומדים מנגד ראה אור – שחיילים לא עושים כלום כשמתנחלים תוקפים פלסטינים לנגד עיניהם. כל מה שמלמדים אותם הוא לא לעשות כלום. אל תסתבכו, אל תדליקו את הגזרה, מה אנחנו צריכים תג מחיר עכשיו או שהמח”ט יצטרך להסביר את עצמו למתנחלים. שהמשטרה תתעסק עם זה. או לא.

ומדי פעם, כאותם נמרים חמקמקים שחיים או לא בעין גדי, אנחנו רואים חייל שחוש הצדק הטבעי שלו חזק יותר מהאינדוקטרינציה, שמשליך את הפקודות לפח ומסתער על פוגרומצ’יק. אז מולו צריך לכרוע ברך, כי התופעה הזו נדירה כל כך.

אבל לצה”ל צריך לומר: זוכרים את הביטוי “אירוע נקודתי”? אז הנה, אחרי כל כך הרבה שנים, יש כזה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

עייפה נפשי להורגים

רזאן אל נג’אר נרצחה על פי הנהלים: מבט חוזר אל מקרה הרג אחד מתוך כ-200 בטבח על גדר רצועת עזה

לשם שינוי, הצלף הישראלי שרצח את רזאן אל נג’אר לא התכוון לרצוח אותה.

הוא התכוון להרוג אדם חף מפשע אחר לגמרי.

מחר (שני) יהיה יום השנה השני לרציחתה של הפרמדיקית העזתית רזאן אל נג’אר על ידי צלף ישראלי. האחרון ירה בנג'אר כחלק ממדיניות הטבח של צה”ל על גדרות רצועת עזה. בשנים 2018-2019 הרג צה”ל לפחות 183 פלסטינים בהפגנות מול הגדר, ופצע למעלה מ-9,000 מהם.

רזאן לא היתה חמושה. היא העידה בעבר שחיילים כבר ירו בכיוונה. היא נהרגה, קבע תחקיר של Forensic Architecture והניו יורק טיימס, כאשר צלף ישראלי ירה לתוך קבוצה של פלסטינים לא חמושים, רבים מהם פרמדיקים. הכדור סטה ממסלולו, ניתז ורסיס שלו הרג את נ’גאר.

וזה היה רצח לכל דבר, כי אם אתה יורה לעבר אדם חף מפשע אחד והורג בטעות אחר, בכל מקרה ביצעת רצח.

צה”ל הודיע שהוא פתח בחקירת מצ”ח. עד כה, שנתיים לאחר מעשה, היא לא הסתיימה – או, אם הסתיימה, הצבא קבר את המידע. החמוש הישראלי שרצח אותה יכול לסמוך על מצ”ח: התו”ל שלה מתמצה בסיסמה הצה”לית של “עוד לא נולד הבנזונה שיעצור את הזמן”: מושכים כמה שיותר זמן בחקירה, עד שהחייל הרוצח או המתעלל יוצא מכלל תחולת חוק השיפוט הצבאי (חצי שנה עד שנה מרגע שחרורו). אופס, נגמר הזמן. פוס, אנחנו לא יכולים לגעת בך יותר. רק אל תשכח להתייצב למילואים, כן?

מותה של נג’אר משך את תשומת הלב הציבורית העולמית מכל הסיבות שישראל מתעבת: היא היתה צעירה, פוטוגנית, נחושה ובעלת ערכים, נהרגה פחות או יותר מול המצלמות, ואי אפשר היה להאשים אותה בשום צורה בטרור.

לא שדובר צה”ל לא ניסה. השקרן הממומן ביותר במזרח התיכון צריך לתת עבודה, אחרי הכל. אז הוא ערך סרטון באופן מגושם וניסה לטעון שהיא אמרה שהיא רוצה להיות מגן אנושי. לא שברור איך מישהו שרוצה להיות מגן אנושי מעניק לצה”ל אישור לירות בו, אבל השקרן הממומן ביותר במזרח התיכון הוא גם מהגרועים שבהם; כך שתוך זמן לא רב צץ הראיון המלא, שבו אמרה נג’אר שהיא “מגן אנושי כמצילה של הפצועים.” בין השקרנים של דו”צ בלט במיוחד אביחי אדרעי, נציג דו”צ בערבית.

ככה זה כשצה”ל הורג אדם חף מפשע: הוא חייב גם לרצוח את זכרו.

הרצח הזה, חשוב לציין, בוצע על פי הפקודות והנהלים של צה”ל. לא מדובר פה ב”אירוע נקודתי.” צה”ל הוציא פקודות שהורו לירות ירי חי ב”מסיתים מרכזיים”. כלומר, לא באנשים שהיוו איזושהי סכנה לכוחותיו, אלא מי שנתפסו כדמויות מרכזיות בהפגנות.

שורה של ארגוני זכויות אדם ניסו להציל את כבודה המסמורטט של מדינת ישראל, ועתרו לבג”צ. הם טענו שצה”ל יצר מפלצת בלתי מוכרת בתחום המשפט הבינלאומי. בזמן לחימה, מותר לצה”ל לירות רק לעבר לוחמים או אזרחי אויב שנוטלים חלק ישיר בפעולות איבה. כך, למשל, אילו היו המפגינים יורים לעבר החמושים הישראלים, ומישהו היה נוהג במשאית תחמושת כדי לסייע להם, מותר היה להרוג אותם ואותו. אבל דיני המשפט הבינלאומי לא מכירים במושג “מסית מרכזי” או “מסית ראשי”; הם מכירים ב”לוחם” או “לא לוחם.”

עורכי הדין של ארגוני זכויות האדם טענו שסט החוקים הנדרש במצב כזה הוא לא חוקי הלחימה – הרי לא היתה לחימה, היה טבח – אלא זה של אכיפת חוק; ובו מותר לפתוח באש רק במקרה של סכנת חיים ברורה ומיידית.

הם צדקו בכל מילה. באותה מידה יכלו לנופף תרנגולת מעל ראשם. בג”צ, כהרגלו בקודש כשזה מגיע לחיי לא יהודים, בגד ביעודו, וכמו יאיר לפיד הודיע שהוא תמיד מקבל את החלטת מערכת הבטחון.

אבל אז, כפי שמציינת עו”ד רוני פלי – אחת מל”ו – נכנסה לתמונה ועדת החקירות של מועצת זכויות האדם של האו”ם, וקבעה שיש חשד סביר לכך שצה”ל הפר את המשפט הבינלאומי. בשיח המקובל, המונח המעודן “הפרה של המשפט הבינלאומי” מתורגם בדרך למושג גס וברור הרבה יותר: פשעי מלחמה.

וראה זה פלא: זמן קצר לאחר ההחלטה הזו, שינה צה”ל בחשאי את נהלי הפתיחה באש שלו. מומחי הבליסטיקה שלו, כמסתבר, הזדעזעו לגלות שירי קליעים חיים מעל לקו הברך עשוי להוביל בסבירות גבוהה למוות, והפקודות שונו.

אתם יודעים, הפקודות הבלתי חוקיות שאושרו על ידי בג”ץ, בראשות הנשיאה חיות. על שופטים כמותה כבר אמר התלמוד ביחס לשופטים שחששו להרשיע את הורדוס: “בעלי מחשבות אתם; יבוא בעל מחשבות וייפרע מכם.”

ואנחנו נשארנו עם גופה של צעירה, חובשת, בת 20, שדמיה זועקים מן הארץ. אם האוזן איננה ערלה והלב אינו אטום או מושחת.

איתה, ועם האיש שירה בה, שטעם טעמו של דם אדם, ושכנראה כבר שוחרר לחייו האזרחיים. מה חשב כשראה את הדיווחים? האם נקפו ליבו? האם חגג, כמקובל, אחרי הרג ראשון? (האם היה זה הרג ראשון?) האם הבין מה עשה? האם יבין? האם המוות הזה ישנה את חייו? האם ירדוף אותו ויוביל למותו בדרך דומה, מידיו שלו, כפי שקורה לעתים תכופות מדי? או שמא, כפי שנפוץ פחות, הוא ישתוקק לטעום שוב את התחושה המשכרת של היכולת לקטוף חיי אדם פשוט כי זה אפשרי?

כנראה שלא נדע, כי אלא אם האיש יחשוף את עצמו מרצונו כחלק מתהליך של וידוי, צה”ל ימשיך לשמור על שמו סודי. אחרי הכל, אסור לגרום ליורה הבא לחשוב שתהיינה השלכות כלשהן למעשה הרצח. רוצחים אלמונים; וביותר מדי מקרים, משורה משחרר רק המוות.

ובעוד אנחנו מציינים את מותה של רזאן אל נג’אר, רצחו חמושי מג”ב אתמול (ז’) בירושלים את איאד אלחלאק, פלסטיני שסבל מאוטיזם. הוא נמלט מפניהם אל חדר אשפה, ניסה להסתתר מאחורי פח, ושם ירה בו רוצחו ארבעה עד שישה קליעים. איאד אלחלאק, לא היה חמוש ולא היווה כל סכנה. כמו אל נג’אר, איתרע מזלו להיוולד לקבוצה שדמה מותר.

ומי התיר את דמם? אפשר להטיל את האשמה, במידה ניכרת של צדק, על החמושים למיניהם, מפקדיהם, השופטים שקושרים את עיניהם מראש, התועמלנים אנשי ה-hasbara שמצדיקים כל מעשה נבלה, הפוליטיקאים שקוראים לירות כדי להרוג במי שמרים ולו מברג; אבל בסופו של דבר, החמושים והפוליטיקאים והשופטים מקבלים את משכורתם ואת הכבוד המוקנה להם מידינו. לא נוכל לומר “ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו.”

ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל.

הערה מנהלתית א’: ביום חמישי הבא, ה-11 ביוני, בשעה 19:00, אארח לשיחת זום את נציגת שוברים שתיקה מרפי בוביס, בפורמט AMA (Ask Me Anything). מרפי תתחיל את השיחה בכ-20 דקות של הרצאה כללית על הארגון ופועלו, ולאחר מכן יהיו שאלות מהקהל. מי מקוראי הבלוג שרוצה להשתתף באירוע, מתבקש לשלוח לי מייל לכתובת [email protected] ואשלח לו את הקישור.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

צה”ל ממשיך לשקר לך, מותק

כשלקמפיין הטרור החקלאי של צה”ל והמתנחלים קרתה תקלה מצערת

זה התחיל בעוד דיווח שגרתי של צה”ל: לטענת ארגון הטרור החזק ביותר במזרח התיכון, פלסטינים ניסו לבצע פיגוע דקירה כנגד חמושיו. כשראיתי את המילים “שני מחבלים ניסו לדקור לוחמים שפעלו במרחב, והלוחמים הגיבו בירי לעבר החשודים”, התחלתי לחשוד.

אתם מבינים, חמושי צה”ל לא “מגיבים בירי” כשמישהו מנסה לדקור אותם. הם הורגים אותו במקום. ואם הם לא הורגים אותו במקום, הם רודפים אחריו ועוצרים אותו. במידת הצורך, הם יטילו עוצר נרחב על האזור כדי למצוא את הדוקר. “הגיבו בירי לעבר החשודים”? אין עצורים? מסריח.

אבל דובר צה”ל דיווח, אז כמעט כל התקשורת בלעה את השקר הזה והמשיכה הלאה. אין נפגעים לכוחותינו, אז אין על מה לדווח. כמעט – כי ב"הארץ" טרחו לחפור בנושא, וגילו שהפיגוע מצוץ מהאצבע.

מה שקרה היה שונה לגמרי: קבוצה של חקלאים פלסטינים עיבדה את אדמתם. עם הגברים היו גם נשים וילדים. האירוע היה בסמוך לעמק שילה, שלרוע מזלם של הפלסטינים פורה רוש ולענה ומחבלים יהודים. קבוצה של מחבלים צעירים הגיעה למקום והתעמתה עם החקלאים. הקצין המקשר בין המחבלים וצה”ל, הרבש”צ (רכז בטחון שוטף צבאי, שריף שמונה מטעם ההתנחלות ומקבל שכר ממשרד הבטחון) הגיע למקום, התעמת גם הוא עם המשפחה, ואז הזעיק את צה”ל.

החמושים שהגיעו למקום, מגדוד 97 הידוע לשמצה של חטיבת כפיר (גדוד “הנח”ל החרדי”, שמורכב בפועל משבאבניקים מההתנחלויות), טענו ששניים מבני המשפחה התקרבו אליהם עם מגלים. בתגובה החמושים תקפו אותם בגז מדמיע. אף שהשניים נפלו על הרצפה, החיילים לא לקחו את המגלים. כשניסו השניים לקום על רגליהם, ירו בהם החמושים, הפעם ירי חי. הם נפצעו קל ובינוני: אחד מהם נפצע בבטנו.

מה קרה פה? ובכן, בתור התחלה לא היה שום נסיון דקירה. יתר על כן, החמושים גם לא חשו סכנה, שאם לא כן היו משתלטים על המגלים כששני הפלסטינים קרסו לרצפה. מה שקרה פה הוא טיוח מצד צה”ל של מבצע משותף ארוך ימים בינו ובין המתנחלים: טרור חקלאי.

התייחסתי לנושא בהרחבה בפוסט שנכתב לפני שבע שנים בדיוק. הפעם אתמצת. המטרה של המתנחלים היא השתלטות על כמה שיותר אדמות חקלאיות של פלסטינים. הדרך החוקית לעשות זאת היא לטעון שהאדמות נטושות במשך עשור. למהלך הזה יש שתי זרועות, שבשתיהן משולב צה”ל באופן הדוק עם הפורעים. הזרוע הראשונה היא סגירת אדמות בפני פלסטינים, בתואנה המקובלת על צה”ל שהוא לא יהיה מסוגל להגן על הפלסטינים מפני המתנחלים. השניה היא הגנה על הפורעים עצמם, הן במהלך הפרעות – הצתות שטחים, הרעלת עצים, הרג בעלי חיים – והן באמצעות שיבוש חקירה לאחר מעשה, למשל באמצעות דיווח שקרי בתקשורת. במקרה שהפלסטינים מנסים להתגונן מפני הפורעים, ממהר צה”ל להזכר שהוא בעצם אמור לשמור על “הסדר”, ואז יורה לעבר הפלסטינים. המטרה: לייאש פלסטינים מלצאת לאדמתם, כדי שאחר כך יוכל לבוא איזה מנדלבליט ולומר שהן נטושות, ועל כן אפשר להשתלט עליהן.

זה מה שקרה אתמול. רק שלרוע מזלם של המחבלים, אלה שבמדים ואלה שבלי, הפיגוע שהם ביצעו כנגד הפלסטינים זכה לתשומת לב, והוא נחשף. הוא רחוק מלהיות היחיד מסוגו, רק כזה שהגיע לתקשורת: אתמול, למשל, דרס מתנחל שלושה כבשים למוות ופצע עוד כעשרה. בצלם וארגונים אחרים כבר הבחינו בעליה באלימות הפורעים היהודים בחודש האחרון.

למה עכשיו? ובכן, מנסיוני, עליה באלימות מגיעה כאשר הצאן הקדוש משועמם: בחגים, שבתות (שבת הפכה ליום המועדף על פוגרומצ’יקים), וחופשות בתי ספר. זה בדיוק מה שהיה לנו לאחרונה.

וזה לא הולך להגמר בקרוב, אלא אם ישראלים נחושים יקפידו לדווח ולתעד כל מעשה אלימות כזה. הדבר היחיד שצה”ל מבין – ושום דבר מזה לא היה קורה בלי צה”ל – הוא חשיפה. רצוי כואבת. רצוי בחו”ל.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם. הבלוג מציין היום 14 שנים לקיומו, יחסית באופן ענות חלושה; אבל אני עדיין כאן.

(יוסי גורביץ)

זה הכיבוש, טמבלים

ישראל נמצאת בדרכה להאג משום שכיבוש משמעו דיל אפל בין המפקדים לחיילים: אתם תעשו מה שאתם רוצים ואנחנו לא נעמיד אתכם לדין

כתריאליבקה כמרקחה. התובעת הכללית של בית הדין הבינלאומי בהאג מצאה שיש די ראיות לפתוח בחקירה כנגד ישראל בשורה של פשעי מלחמה, כשהבולטים שבהם הם ההתנחלויות בגדה המערבית, הרג חסר אבחנה במהלך מבצע צוק איתן, והרג חסר אבחנה של מפגינים לא חמושים בגדר הרצועה.

יש המון טענות מטומטמות שניתזות באוויר כרגע – החדשנית שבהן היא של ד”ר גדי טאוב שבתי משפט צריכים להתכנס אך ורק בהסכמת הנאשמים, שאם לא כן הם לא דמוקרטיים או משהו – והרבה פחות זמן (*) לטפל בהן. התיק המרכזי נגד ישראל הוא ההתנחלויות, העברה של אוכלוסיה לשטח כבוש – פשע מלחמה פר אקסלנס. ולמזלה של הנהגת ישראל הוא ייבחן רק משנת 2014 (משום שאז התקבלה פלסטין כמדינה חברה בבית הדין).

שלושת סעיפי האישום הופכים את האנשים הבאים לחשודים בביצוע פשעי מלחמה:

בנימין נתניהו

בני גנץ

נפתלי בנט

יאיר לפיד

אביגדור ליברמן

ציפי לבני

גדי איזנקוט

אביב כוכבי

אביחי מנדלבליט

יהודה “מי?” וינשטיין

ורבים, רבים אחרים. אבל הם הבולטים שבהם. חלק עצום מההנהגה הפוליטית, הצבאית והמשפטית של ישראל. ואם בית הדין יחליט לעסוק גם בהריסות בתים בגדה המערבית, זה יגרור פנימה את כל שופטי בג”ץ בערך.

כל זאת, למה? זה הכיבוש, טמבל. ישראל החליטה בשנות השבעים והשמונים לספח את הגדה המערבית ולנסות לספח את הרצועה, אף שמסמכים סודיים של המשפטנים שלה הבהירו לה כבר ב-1968 שמדובר בפשעי מלחמה. מכתב האישום נגד ההתנחלויות אין כנראה שום הגנה אפשרית (לא, אף אחד בעולם לא מקבל את הטענה שלישראל יש זכויות בגדה מתוקף הצהרת בלפור), אבל מכתבי האישום היה אפשר כנראה להתחמק.

כל מה שצריך היה לעשות הוא לוודא שכל חייל שחורג מפקודותיו ומתעלל בפלסטינים, שלא לדבר על ירי בהם, היה חוטף את כל הזימבור שהחוק הצבאי מסוגל לגייס. בית הדין בהאג מוגבל על ידי עקרון המשלימות: אם ישראל היתה מסוגלת להוכיח שיש לה מערכת צדק צבאית מתפקדת, ושהיא מתמודדת עם טענות לפשעי מלחמה ברצינות ובמלוא חומרת הדין, התביעה בהאג היתה נסוגה. מקרים כאלה אינם בסמכותה.

אבל, כמובן, החקירות של ישראל הן בדיחה. עד כמה בדיחה? בחוק הצבאי הישראלי אין אפילו הגדרות לפשעי מלחמה. הפרקליטות טענה לאורך השנים שאין צורך בכך, ושדי בחוק הפלילי. זה, איך לומר, שקר גס. והסיבה לו ברורה למדי: חיילי צה”ל מבצעים פשעי מלחמה על בסיס קבוע, אבל אוי לתובע הצבאי שיעז לומר שמה שהם עושים הוא פשע מלחמה. ועדת טירקל – זוכרים אותה? – המליצה (זהירות, מסמך) לפני שבע שנים בערך (עמוד 307) לקבע את חקיקת פשעי המלחמה בחוק הצבאי הישראלי. צה”ל עדיין חושב על זה.

ממצא התביעה מס’ 1: לישראל אין בכלל חקיקה נגד פשעי מלחמה. למה? או. הדיל האפל בין החיילים ובין הפיקוד הישראלי, שעליו מתבסס הכיבוש. המפקדים אומרים לחיילים בשקט: תראו, יש פה שני סוגי פקודות, הרשמיות ואלו שבהן משתמשים בפועל, אלו שכל חפ”ש מכיר וכל אלוף מכחיש. המשימה שלכם היא הטלת אימה על הפלסטינים, שלא ירימו את הראש. אתם תעשו מה שאתם חושבים שצריך לעשות, תכו את מי שתרצו ואם אין לכם ברירה גם תירו. זו המשימה המזוהמת שהוטלה עליכם, אנחנו מבינים אתכם לגמרי, רק אל תתפסו, כן? רק בלי מצלמות. כל זמן שאין מצלמות, נגן עליכם מפני הכל. אם יהיו מצלמות, נזרוק אתכם לכלבים. מצטערים. ככה זה. אנחנו לא יכולים להתפס בציבור כארגון הטרור החזק במזרח התיכון. דיסוננס קוגניטיבי, אתם מבינים.

התוצאה של מערכת הפקודות הכפולה הזו, של המסרים הכפולים האלה, היא כפולה: השחתה של החיילים, שממילא נמצאים במצב משחית, והשחתה של מערכות החקירה של הצבא. במצ”ח ובפרקליטות הצבאית יודעים מה הדיל של הפיקוד עם החיילים. בהתאם, הם חוקרים מקרי ביזה – אלה מסוכנים למשמעת הצבאית – אבל לא מקרי אלימות כנגד פלסטינים: אלה פשעים, אבל פשעים מותרים. השיטה של מצ”ח והפרקליטות הצבאית פשוטה: למשוך זמן, עד שהחשודים יוצאים מתחולת חוק השיפוט הצבאי, או עד שהעדים שוכחים. ובמשיכת זמן, מצ”ח יצירתית מאד.

נסכם: מערכת צבאית שהיתה רוצה להגן על חייליה מהעמדה לדין במוסדות בינלאומיים, היתה אוכפת עליהם את החוק בחומרה יתרה. זה היה משפר לא רק את התפקוד הצבאי, לא רק גם את מצבם של פלסטינים שנתונים למשיסה, אלא גם את מעמדם המשפטי של החשודים לעתיד. אבל צה”ל לא יכול לעשות זאת, כי המשימה שלו היא הטלת טרור על השטחים הכבושים – “יצירת תחושת נרדפות”, בעגה הצה”לית – כדי להקל על משימת הדיכוי של האוכלוסיה; ו”יצירת תחושת נרדפות” וחוק, אפילו חוק צבאי, לא עולים בקנה אחד. אז צה”ל בחר במשימה ובהתרת הרסן מעל חייליו. הוא, כמוסד, בישל את הדייסה הזו; שיאכל אותה.

כמובן, צה”ל יוכל לומר: מה אתם רוצים מהחיים שלנו? הפוליטיקאים – שאתם בחרתם – הכנסתם אותנו לביצה הזו. במשך שנים, הסיסמה בבסיסים שלנו היתה “לקנות זמן לדרג המדיני.” מה הוא עשה עם הזמן הזה, שנקנה בדם ועינויים, שנקנה בפוסט טראומה של חיילים? מה עשיתם אתם עם הזמן האבוד הזה? הסתכלתם הצידה. אנחנו השעיר לעזאזל שלכם. הלכנו, אם לא לפי הפקודות, לפי רוח המפקד. לקחנו חיילים ובפקודתכם השתוקה הפכנו אותם לקלגסים. מה, אתם חושבים שנהנינו מזה?

לא. אבל כפי שלמדנו מרבותינו, “רק ביצעתי פקודות” איננה הגנה. לא לחפ”ש ועל אחת כמה וכמה למי שנתן אותן.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

הערה מנהלתית ב' (*): לאחרונה התחלתי מחדש לימודים לתואר שני בהיסטוריה, ובין עבודה ולימודים הזמן לכתיבה ארוכה התדלדל הרבה יותר משחשבתי. עמכם הסליחה.

(יוסי גורביץ)

למוֹלך, שור!

בימים האחרונים אני תחת השפעת הספר "לבנון: המלחמה האבודה" של חיים הר-זהב. סקירה קצרה על הספר אפשר לקרוא כאן. (אתמצת: לכו לקנות.) וביממה האחרונה התחלתי לחבר כמה נקודות.

כפי שאתם ודאי יודעים, הוושינגטון פוסט פרסם לאחרונה את "מסמכי אפגניסטן" – ארכיונים סודיים של הממסד הבטחוני האמריקאי, שבקצרה מעידים שהדרגים הבכירים בצבא האמריקאי ובפנטגון ידעו, כבר מימי רמספלד, שאין להם מושג מה קורה באפגניסטן ועל אחת כמה וכמה שאין להם אסטרטגיית נצחון שם. כל הנסיונות לקושש כזו נכשלו. גנרל עם שלושה כוכבים דיבר על כך "לא היה לנו המושג המעורפל ביותר על מה שאנחנו עושים", ודיבר באימה על 2,400 הרוגים אמריקאיים לשווא.

אבל הוא לא התפטר, לא הלך להפגין, לא הצית את עצמו במחאה. מותם חסר הטעם של 2,400 מחייליך אולי מזעזע, אבל לא מספיק כדי שתזרוק את עצמך על גלגלי מכונת המלחמה כדי לבלום אותה. כוח האינרציה של מלחמה הוא עצום, גם כשלאף אחד לא ברור למה היא טובה בעצם. הכוח הזה חזק מספיק כדי ששורה של מנהיגים וגנרלים ישקרו לאומה האמריקאית, אומרים שוב ושוב שהם על סף נצחון גם כשהיה ברור להם שלא יהיה שום נצחון.

הר-זהב מציין בספרו שהיק"ל, יחידת הקישור ללבנון, הבינה כבר ב-1996 שצד"ל נמצא בתהליך של התפוררות ותושבי דרום לבנון מאבדים אמון בישראל. בלבנון היתה תופעה משונה: דגנרל אחרי דגנרל היו משתחררים מתפקיד בכיר בדרום לבנון, ומיד מודיעים שאין שום תועלת בשהיה שם. למה הם לא אמרו כלום כשזה עוד שינה משהו? כי למלחמה יש כוח משיכה משלה.

ויאטנם היא, כמובן, המקרה הקלאסי. שם, בסופו של דבר, מי שאילץ את הפסקת המלחמה היה הציבור האמריקאי, שלא היה מוכן עוד לשלם את המחיר. כך קרה, למזלנו, גם בלבנון: ארבע אמהות הן הגיבורות האמיתיות, שהפסיקו את האינרציה, הפסיקו את הנטיה הטבעית להעלות עוד קורבן למולך.

אפגניסטן היא עדיין תיק פתוח מהבחינה הזו. לרוע מזלם של החיילים האמריקאים, יש נתק גדול בינם ובין הציבור. אבל בפעם הבאה שיגידו לנו שאין ברירה, זו גזירת גורלנו ובחירת דורנו, רצוי שקודם כל נפקפק, קודם כל נשאל שאלות. מי יודע, אולי עוד 15 שנה יצאו המסמכים שמעידים שהפיקוד ידע מראש שהכל אבוד.

הפרסום פחות סביר: בישראל יש צנזורה. אבל צאו מנקודת הנחה שהמסמכים האלה שם, ושלפיקוד ולפוליטיקאים קל יותר להעלות עוד קורבן למולך מאשר להפסיק את הטרגדיה. היו ארבע אמהות.

(יוסי גורביץ)

הרתעה, שובי הביתה. סלחנו על הכל

ארבע הערות על סיבוב ההרג הנוכחי

הדק שיש לו מדינה: הגרסה הרשמית של צה”ל וראש הממשלה לחיסולו של בהא אבו אל עטא – על הדרך, הרשנו לעצמנו, במילותיו של בוגי יעלון, לרצוח גם את אשתו ולפצוע את שני ילדיו – היא שזה פשוט הזדמן. היה מידע מודיעיני מדויק, אז ירינו טיל. וכמובן, מיד לאחר מכן הודענו שאנחנו בכלל לא רוצים הסלמה.

התוצאה המיידית, והצפויה לכל אדם שעיניו בראשו, היתה הרעשה ארטילרית בלתי מדויקת ונרחבת מצד הג’יהאד האיסלמי לעבר מטרות אזרחיות בישראל. בפועל, חצי מדינה שותקה היום. מה הרווחנו בזה? כלום, כי באיזשהו מקום היורש של אבן אל עטא כבר מטפס בשורות הג’יהאד. ואין סיבה להניח שהוא יהיה גרוע משמעותית בתפקידו מיורשו. למעשה, לא יהיה מסובך לטעון שבחיסולים החוזרים ונשנים שישראל מבצעת, היא מפעילה תהליך של ברירה דארוויניסטית על אויביה: המוצלח, קרי במקרה שלנו הפרנואיד עם מספיק שכל לא להשתמש בשום אמצעי אלקטרוני, שורד.

גם אין סיבה להניח שהיכולות של הג’יהאד ירדו בצורה ניכרת. אחרי הכל, אף אחד לא שמע אל אבו אל עטא לפני שלושה שבועות. הוא לא בדיוק בן לאדן או אבו מוסאב אל זרקאווי. בצה”ל כינו אותו “מח”ט”, כי צריך לנפח את ההישג, אבל ספק אם היה בפועל משהו מעבר למ”פ, ואפילו זו כנראה הגזמה.

אז למה היה בעצם כל זה טוב? לשום דבר, פרט לתזכורת שלישראל אין מדיניות בטחונית. יש לה אופורטוניזם. נכון לכתיבת שורות אלה, חמושינו האמיצים הרגו חמישה פלסטינים, מה שכנראה מבטיח את המשך הירי. היה שווה?

אי אפשר להרתיע מיליציות: בישראל מרבים לדבר על “הרתעה.” הבוקר חגג טמקא עם כותרת, שכבר איננה, שדיברה על כך ש”ההרתעה שבה לדרום.” זה היה לפני שהתחוור שאנשי הג’יהאד האיסלמי לא מורתעים בכלל ודווקא יורים כל רקטה שהם יכולים לשים עליה את ידם.

מה שלא היה צריך להיות מפתיע במיוחד. הרתעה יכולה לעבוד מול מדינות. להללו יש ממשלות שרואות את עצמן כאחראיות – במידה משתנה, אבל במידה כלשהי – לאוכלוסיה שלהן. מאזן האימה בין ארה”ב וברה”מ החזיק מעמד כי אף מדינה לא רוצה להסתכן בהשמדה של חלק ניכר מאוכלוסייתה. מדינות הן, להוציא מקרים חריגים מאד, רציונליות. שאם לא היו רציונליות, היו מתקשות להפוך למדינות.

הג’יהאד האיסלמי איננו מדינה. הוא מיליציה. קרי, אוסף של גברים צעירים וזועמים שרוצים להרוג אנשים ולהתהלך עם כלי זין. לרוע מזלו של המין האנושי, הוא סובל מגודש מוגזם של גברים צעירים וזועמים עם נשק. לפעמים הם בכנופיות, לפעמים הם במיליציות, שהן כנופיות עם שכבה דקה של אידיאולוגיה, ולעתים הם בצבאות. ההבדל בין צבא ומיליציה הוא כפיפות לממשלה אזרחית. כלומר, שמירה על משמעת אש.

מיליציות לא ידועות במשמעת האש שלהן, החברים בהן נמצאים שם בדיוק בגלל שהם מתלהבים מנשק ובגלל שיש להם תחושה מפותחת של כבוד, או במילים מדויקות יותר רגישות לפגיעה באגו. כתוצאה מכך, אי אפשר להרתיע מיליציות מהסיבה הפשוטה שהן לא מייצגות ולא מחויבות לשום דבר חוץ מלעצמן. תביא להן את הסעיף מספיק, והן תפתחנה באש, בלי לחשוב יותר מדי על המחיר שהאוכלוסיה מאחוריהן תשלם. חשיבה היא לא בדיוק התחום המפותח ביותר אצל גברברים עם אגו מנופח.

ויש להניח שהדבר היחיד שהוא פחות תבוני ממיליציה הוא צבא שעדיין חושב, למרות כל הראיות ולמרות כל הנסיונות, שהוא יכול להרתיע מיליציה.

עריפה לא עובדת: ישראל מנסה לחסל את הג’יהאד האיסלמי באמצעות חיסול ההנהגה שלו כבר כמעט 25 שנים. ימים ספורים לפני רצח רבין, חיסלה ישראל את פתחי שקאקי, המנהיג של הארגון. הארגון שרד. היא חיסלה את המנהיג הקודם של חיזבאללה, השייח’ מוסאווי, ב-1992; היא קיבלה את נסראללה. היא רצחה מהאוויר את השייח’ יאסין בכסא הגלגלים שלו; חמאס שרד, תודה ששאלתם. יש יסוד סביר להניח שהיא הרעילה את ערפאת. הפתח עדיין שם. תנועות עממיות לא מתות רק בגלל שהמנהיג שלהן חוסל. התוצאה המתבקשת היא יצירת קדוש מעונה.

מה שלא מפריע לצה”ל ולשב”כ להתאהב ברעיון. אחרי הכל, זה לא משנה שום דבר, אבל זה יוצר אחלה תמונת נצחון, ותמונות נצחון זה דבר נהדר כשמגיעה עונת התקציב. ואם, כתוצאה מהחיסול, הארגון שפגעת בו מגיב באופן קשה, זה רק מוכיח למה אתה הכרחי. מי יגן על האזרחים מפני קן הצרעות אם לא מי שהרגע בעט בו?

הצחנה: אם המטרה של מערכת הבטחון היתה להרתיע את הג’יהאד, ספק אם הצליחה; אבל היא עשתה עבודה הרבה יותר טובה עם אזרחי ישראל. ילדים נכנסו לפאניקה, מבוגרים לא הלכו לעבודה, בתי הספר היו סגורים בדרום ובמרכז, וכך גם רבים מהעסקים. הדיזינגוף סנטר נסגר לראשונה בתולדותיו.

ופה צריך לחשוד. אם אפשר לקבל את הטענה של נתניהו שהוא בסך הכל שימש כהדק העיוור של מערכת הבטחון, כעווית השריר הלא רצונית שלה, בכל מה שקשור לחיסולו של אבו אל עטא, הרי שבכל מה שבא אחר כך צריך להטיל ספק. בתי הספר בגוש דן לא נסגרו מאז מלחמת המפרץ ב-1991. קשה מאד להאמין שלא מדובר בתרגיל של הטלת אימה, שמטרתו היא למנוע מגנץ לנצל את הזמן שנותר לרשותו להקמת ממשלה. אחרי הכל, הנוהג במקומותינו במצבים כאלה – שהופעל אוטומטית גם הבוקר – הוא לעבור לדום ולזמר שכולנו לא פוליטיים. יש להניח שאם חילופי האש יימשכו וצה”ל יכניס כוחות קרקעיים לרצועה – די יהיה במחלקה – גם הרופס המשפטי לממשלה לא יעז להודיע על כתבי אישום דווקא בימים כאלה. ומי שלקח את ישראל למבצע צבאי אחרי שגנב את המנדט בבחירות הקודמות ולא הצליח להקים ממשלה אחרי הבחירות הללו, הרוויח ביושר את החשד הזה.

ולא תהיה למוות ממשלה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

התשלובת הצבאית-ביביסטית

מה אומרת ההתמזגות של דובר צה”ל עם לשכת ראש הממשלה

שלשום (א’) תקפו חמושי חיזבאללה קבוצה של חמושי צה”ל. האחרונים השיבו באש ארטילרית ובירי מסוקי קרב. לא דווח על נפגעים בקרב החמושים משני הצדדים. דובר הזרוע הצבאית של ממשלת ישראל, עמיד רונן מנליס, נקט בשלושה מהלכים. ראשית, הוא התייחס לתקיפות של חיזבאללה כנגד מטרה צבאית מובהקת כאל “פיגוע”; שנית, הוא אמר – כחלק מתרגיל הונאה – שכתוצאה מההתקפות של חיזבאללה צה”ל ספג “פגיעות”; אנשים שמורגלים בשיח ההונאה של דובר צה”ל זקפו אוזניים, משום שמנליס לא דיבר על “נפגעים”, שם קוד להרוגים, אבל בו זמנית רמז לכאלה. מאוחר יותר חשף מנליס את תרגיל ההונאה בשלמותו: צה”ל הטיס חמושים פצועים-לכאורה לקבלת אי-טיפול בבית חולים.

נפרק.

הזרוע הצבאית של הממשלה תוקפת בלבנון וסוריה כבר שנים. לאחרונה היא הרחיבה את תחום פעולתה גם לעיראק, ולכך נחשפנו בעיקר בשל חוסר שביעות הרצון של האמריקאים מהתקיפות הללו, שמערערות את האיזון העדין שהם יצרו שם. יהיה קשה מאד לשכנע עיראקים שתקיפה ישראלית על אדמתם לא בוצעה באישור אמריקאי ואפילו לממשל טראמפ, כנראה הכנוע שבממשלים, אין מוכנות לספוג את הנזק האגבי של פעולות כאלה עבור ישראל.

אחת ההתקפות הישראליות האחרונות בסוריה בוצעה כנגד מטרה לא ברורה. לטענת הזרוע הצבאית של ישראל, היא תקפה כוחות איראניים שעמדו לבצע תקיפה כנגד ישראל באמצעות מל”טים; הזרוע הצבאית התהדרה בכך שהיא יירטה תשדורות של מפקד כוח קודס האיראני, אלוף קאסם סולימאני. עם זאת, החיזבאללה טען לאחר ההתקפה הזו שהנפגעים היו דווקא אנשיו. ואם אנחנו צריכים לבחון את האמינות של נסראללה מול זו של מנליס, למנליס יש בעיה.

מה התרחש פה? כמה דברים חריגים:

א. ישראל לקחה אחריות על התקיפה בסוריה, בניגוד מוחלט למדיניותה עד כה, שהקפידה על עמימות במצבים כאלה.

ב. ישראל חשפה בפומבי שיש לה גישה לתשדורות של סולימאני, כלומר חשפה יכולות מודיעיניות, לכאורה רק לשם הטרלה בטוויטר.

לאלה יש לצרף את:

ג. ההחלטה המודעת של מנליס לחשוף את תרגיל ההונאה שבוצע כלפי החיזבאללה (תרגיל שיש לציין שהופנה קודם כל כלפי הציבור הישראלי, באמצעות יצירת לחץ עקב השימוש במונח “פגיעות”.)

למה זה מצטרף?

העמימות שישראל נוקטת בה באופן שגרתי מיועד לאפשר לה plausible deniability, הכחשה אמינה. מישהו עשה משהו, אבל אין לנו מושג מי עשה את זה. זה מאפשר לצד השני להבליג בלי לפגוע בכבודו. הוא יכול לומר שהוא “בודק” את הנושא, והבדיקות האלה, בדיוק כמו ה”בדיקות” של צה”ל כשהוא הורג אזרחים, לעולם לא יסתיימו. כשישראל מפרה את העמימות ומודה בתקיפה בסוריה, היא יורקת בפרצופה של סוריה, וכמעט מאלצת אותה להגיב. כשהיא חושפת את תרגיל ההונאה שבוצע מול החיזבאללה, היא משםילה אותו בפומבי.

מה שקורה פה הוא שיש ראש ממשלה שהוא גם שר הבטחון, שאין עליו שום פיקוח אפקטיבי, שהחליט לצרכי הבחירות שלו שהוא צריך לחמם את הגזרה ולהזכיר שהוא מר בטחון. נתניהו הוא, בוודאות גבוהה, ה”גורם הבטחוני הבכיר” שהחליט להשפיל את חיזבאללה עוד יותר, ולומר שהוא “התחנן” להפסקת אש. הוא גם מי שהתרברב בכך ש”אנחנו מטפלים במספר גזרות, חלקן לא ידועות לתקשורת ולציבור, לכל אחת מהגזרות יש התייחסות ופעולות מדיניות וצבאיות, שאת רובן הציבור לא רואה.” או, במילים אחרות, נתניהו אומר לציבור שהוא מנהל קרבות בעצימות נמוכה בכמה גזרות ושהציבור לא צריך להטריד את ראשו הקטן והיפה בנושא. כאילו מלחמה היא לא העניין החשוב ביותר של הציבור.

למה מנליס משתף פעולה, בשם ארגון שמתיימר להיות ממלכתי, עם תרגילי השופוני של נתניהו? מדוע עובר ציבור משתתף בפועל במערכת בחירות? ראשית משום שמה לעשות, נתניהו (בכובעו כשר בטחון נטול כנסת שמפקחת עליו) הוא הבוס שלו; שנית, משום שהזרוע הצבאית של ישראל די אוהבת את נתניהו.

האחרון, כזכור, הבטיח לציבור ש”לעד נחיה על חרבנו”, ושצה”ל צריך “לשלוט על כל השטח בטווח הנראה לעין.” זה היה לפני ארבע שנים, אכן, ומאז אפשר לראות את ההתקרבות הבלתי פוסקת בין הצבא ונתניהו. בפועל, נתניהו הבטיח לחונטה הצבאית שאף אחד לא יפגע במעמד העליון שלה במדינה, שאף אחד לא יפגע בתקציבים שלה, וזאת משום שהוא אישית ידאג לכך שאף אחד לא ינסה לצמצם את הפעילות הצבאית.

והצבא אוהב פעילות. הוא משתוקק לכזו. חיילים רוצים איקסים על הנשק, קולונלים וגנרלים רוצים קידום. צבא שלא עושה כלום הוא צבא שאין בו קידום, אין לו מעמד, יש בו רק שעמום, ונתניהו מבטיח לצבא אקשן, קידום, מעמד וכסף. במשתמע, הוא מבטיח לתשלובת התעשייתית-צבאית הישראלית, אחת מהחזקות בעולם, שתמיד תהיה לה עבודה.

תפקידו של ראש ממשלה הוא לא להפציץ את כל המרחב מתי שבא לו ובלי לנמק את החלטותיו, הכל תחת מחסה הסודיות שהצבא יספק לו בחדווה. תפקידו הוא למנוע מלחמות. אלימות גוררת אלימות, וההתקפה של החיזבאללה שהתפקששה שלשום יכולה להפוך למתקפה חוזרת שדווקא תצליח – במיוחד אחרי שנתניהו ומנליס הקפידו להשפיל אותו. לתושבים בעוטף עזה מגיעים חיים שאינם מבוססים על פוסט טראומה.

הבעיה היא שהורגלנו לשני דברים. קודם כל, לתפקיד המרכזי של הצבא בחיינו – מבלי להבין שצבא, מעצם טיבו, שואף לאלימות; שכחנו את מה שידע כבר הומרוס, שהלהב עצמו שואף לדם. ושנית, הורגלנו לתפיסה של נתניהו, שלנצח תאכל חרב. בדורות הקודמים, היו מאמצים – ולמצער, הצהרות – לקידום שלום; לא עוד. הצבא נמצא במצב המאושר ביותר מבחינתו, “המערכה שבין המערכות”: שימו לב למילים האלה. הן אומרות שכל חיינו הם מערכה. יש מערכות גדולות, שלמרבה הצער אזלו בינתיים, אבל אנחנו במערכה לקראת המערכה הבאה, האמיתית. בינתיים נחיה במלחמה שאין לה קץ, כמו שצה”ל אוהב.

ושכחנו שתפקידה של ממשלה הוא למנוע אותן בכלל. וראשי האופוזיציה האומללה שלנו נמתחים דום ומודיעים שהם מצדיעים לכוחות הבטחון ותומכים בצה”ל בכל אשר יעשה – מה שלא מפתיע במיוחד, כשיש שם טרויקה של רמטכ”לים. נתניהו מנהל מלחמה עם איראן שאיש לא הכריז עליה, שהכנסת לא הצביעה עליה, שהממשלה לא דנה בה, שאף אחד לא יודע מה עשויות להיות תוצאותיה כי אף אחד לא טרח לשאול. הוא לא מנהל אותה מי יודע מה טוב – מאז שהוא התחיל, איראן כבר מתבססת בסוריה. אבל אין שאלות, כי זה בטחון וצריך לסמוך על צה”ל.

נתניהו מקבל יתרון פוליטי עצום: לאופוזיציה אין על מה לתקוף אותו פרט לשחיתות, ולזה כבר התרגלנו. הגנרלים מקבלים יוקרה וכסף; התעשיינים הצבאיים, שיום אחד הגנרלים יצטרפו לשורותיהם, מקבלים המון כסף. ודובר צה”ל משקר כדי לחפות על כל זה. מחול שוטים, שיתחלף באחת ביבבות לאומיות כשהטיל, הרקטה או הפצמ”ר יפגעו; מחול שוטים, שלא מתעכב על המחיר שאנחנו משלמים – בדמים, בדם, בפגיעות נפשיות של חיילים ואזרחים. ואף אחד לא מדבר על הפסקת המחול הזה, כי זה לא פטריוטי.

והוא ייפסק. באלימות. כשזה יקרה, שיהיה לכם לפחות היושר לא ליילל.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)