החברים של ג'ורג'

צה”ל בחר להיות כנופיה

גזר דינו של אלאור אזריה לא צריך להפתיע איש: הציבור רוצה כנופיה

פרשת אזריה הגיעה היום (ג’) לקיצה: הרוצח אלאור אזריה ירצה 18 חודשי מאסר על הרג של אדם חף מפשע. בכך גווע בקול ענות חלושה הנסיון של צה”ל לטעון שהוא צבא. לפני כחצי שנה, העמיד הרמטכ”ל איזנקוט את הברירה באופן חד: “אם מישהו רוצה אתוס של כנופיה, שיגיד.” היום הכריע צה”ל שהוא כנופיה. הערב כבר מיהר שר הבטחון לשעבר והגיבור לשניה של השמאל הציוני, בוגי “משה” יעלון, להודיע שהוא בעד חנינה לרוצח ושההתבטאויות שלו נגד אזריה היו משהו שהוא “נאלץ” לומר “מתוך דאגה לבטחון המדינה וכדי למנוע התלקחות.”

אחרי התוצאות המביכות של משפט דמיאניוק – הוא הורשע ונידון למוות בבית המשפט המחוזי, רק כדי שיתברר אחר כך שהוא היה פושע מלחמה בסוביבור ולא בטרבלינקה, כלומר היה זכאי מהאישום שבו הורשע – ישראל הפסיקה לנסות להעמיד לדין פושעי מלחמה נאציים. מותר להניח שיותר לא יהיה פה משפטי “טוהר הנשק.” גזר הדין במשפט אזריה מגיע על רקע פסק הדין במשפטו של בן דרי, הרוצח מביתוניא שניסה להסוות את הרצח שלו כירי כדורי גומי: על פי הסכם הטיעון שנחתם עם דרי, הוא יורשע רק ב”גרימת מוות ברשלנות.”

שני המקרים האלה חריגים מאד: על אף שרצח של פלסטינים על ידי חמושי צה”ל הוא דבר תדיר ביחס, העמדה לדין על רצח לא אירעה כבר 20 שנה בערך, והעמדה לדין על הריגה היא דבר נדיר מאד. בשני המקרים האלה, היו ראיות מצולמות שאי אפשר היה לערער עליהן. במקרה של דרי, אגב, הוא הועמד לדין רק על מקרה אחד של הריגה, אף שרצח שני אנשים וככל הנראה פצע עוד שניים.

כלומר, בפועל אין אםשרות להעמיד היום לדין חיילים על רצח בבית דין צבאי. גם לא על הריגה. את המילה המכוערת “פשעי מלחמה” אף אחד לא מזכיר, למרות שזה בדיוק מה שהם: החוק הישראלי לא מאפשר בכלל העמדה של חיילים על פשעי מלחמה.

מה קרה פה? מה גרם לאיזנקוט להזהיר מהסכנה של הפיכת הצבא לכנופיה ולמה החליט הצבא להפוך בכל זאת לכנופיה? מה שמבדיל בין צבא ובין כנופיה הוא ההקפדה הנוקשה על משמעת אש: על ירי רק כשצריך לירות ורק בכמות הנדרשת. צבא שמאבד את היסוד הבסיסי הזה של משמעת, שמתיר לחייליו לראות באזרחים או לוחמי אויב שאינם מהווים סכנה כמטרות מותרות, הופך במהירות לכנופיה. ברגע שהפיקוד מעלים עין מרצח והריגה, נוצר עליו לחץ מלמטה להמשיך ולעשות זאת – כי החמוש שהורג היום ומועמד לדין יתמרמר, בצדק, על כך שהוא מופלה לרעה לעומת החמוש שרצח אתמול ולא הועמד לדין. יצירת מתח כזה בין הפקודות הרשמיות ובין הפקודות בפועל מערערת את מבנה הפיקוד: קצינים שמסתכלים הצידה כשהחיילים שלהם מבצעים “וידוא הריגה” (מושג נפשע כשלעצמו), יידרשו תוך כמה זמן להעלים עין מביזה – כי אחרת החמושים שלהם יאיימו לפתוח את הפה במצ”ח או בתקשורת. מי שעוקב אחרי העליה במקרי הביזה בצה”ל (ב-2015, 26% מתיקי החקירה של מצ”ח שעסקו בפגיעה בפלסטינים דנו בביזה או בפגיעה אחרת ברכוש) עשוי לשים לב שזה כבר קורה.

איזנקוט רצה את הצבא שלו כצבא מתפקד. הוא עדיין מגיע מתפיסה שאומרת שיום אחד צה”ל אשכרה עשוי להצטרך להתמודד עם צבא אחר, וזה יצריך צבא שיודע להלחם. אבל רוב הקצינים שלו מכירים רק לוחמת בט”ש, שאיננה כלל לוחמה אלא שיטור-דיכוי. והצבא השתנה, משום שהחברה הישראלית השתנתה: רובה לא רואה עוד בעיה בהרג פלסטינים, מסוכנים או לא. איזנקוט התייחס שוב ושוב לאזריה כאל חייל, כלומר אדם שהוא חלק מארגון, שחייב במשמעת, שלוקח על עצמו סיכונים מודעים ומוכן לסכן את חייו כדי לעמוד במשימות ובנהלים שנדרשים ממנו; הציבור היהודי בישראל רואה באזריה ילד. אבל זה ילד עם נשק, ילד עם נשק ובלי משמעת, ילד שפועל מתוך רצון נקמה ולא מתוך פקודות או משימה.

או, במילים אחרות, חבר כנופיה מצוי.

המשפט הראה את ההתפלגות בצורה חדה: הפיקוד, כלומר קציני הקבע, מהמ”פ ועד הרמטכ”ל, נתחחצבו לצד האתוס הצבאי והעידו כנגד אזריה. רוב החיילים הפשוטים, אחד המ”פים וכמה קצינים בכירים לשעבר – אם אי פעם היה לכם כבוד לדרגות, עוזי דיין הוא סיבה להפטר מהשאריות שלו – התייצבו לצד אזריה. פרשנים בכירים, כמו בן דרור ימיני, טענו שהפיקוד מנותק מהחיילים וצריך “להבין” אותם יותר. שלי יחימוביץ’, שמעמידה מדי פנים שהיא אשת שמאל, העניקה לגיטימציה למעשה של אזריה ודרשה להעניק לו חנינה. היה לה אפילו תקדים: החנינה השערורייתית ביותר בתולדות ישראל, זו של אנשי השב”כ בפרשת קו 300 – הרוצחים, המטייחים של הרצח, והאנשים שניסו להעליל על יצחק מרדכי כאילו הוא הרוצח. זה היה המופת של יחימוביץ’. וכשככה נראה ה”מרכז” הישראלי, כשמה שמבדיל בינו ובין החוליגנים של כהנא הוא לא הטיעון אלא הטון, קצינים כמו איזנקוט וסגנו צריכים להבין שהקרב אבוד; שהציבור הישראלי בחר להפוך את הצבא שלו לכנופיה. ובסופו של דבר, משום שהצבא מבוסס גיוס חובה, אין לצבא אפשרות ממשית להתייצב מול הציבור.

ומאחר וגנרלים לא אוהבים להפסיד בקרבות, ומאחר והיום הם הובסו, סביר להניח שהם לא יבחרו בשדה הקרב הספציפי הזה שוב.

נחזור אליו רק אחרי שהמשטר הנוכחי יקרוס.

ועוד דבר אחד: הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד ארדן, התייחס היום להריגתו של יעקוב מוסא אל קיאען באום אל חיראן כאל “האירוע הקשה והמצער באום אל חיראן […] שבו לצערנו גם נהרג שוטר וגם נהרג אזרח.”  לפני כחודש התייחס ארדן לאל קיאען כאל “מחבל”, זמן קצר לאחר שבדה ממוחו הקודח “פיגועי הצתה” שעד כה לא נמצאו להם כל ראיות. העובדה שהוא ממשיך בתפקידו כאילו כלום מבהירה את הנקודה המרכזית של הפוסט הזה – ומעידה מה חושבת החברה היהודית בישראל על פלסטינים בכלל, ללא קשר לאזרחותם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

שבים ומרסנים את החיה

עם כל הבעיות, הפסיקה בתיק אזריה חשובה – משום שהיא משיבה סטנדרטים שאבדו

בית המשפט הצבאי הרשיע הבוקר (ד’) את אלאור אזריה בהריגה, ומדברי השופטים עולה הרושם המובהק שמדובר ברצח ולא בהריגה, ושאלמלא השתפנה התביעה הצבאית והעמידה לדין את אזריה בפשע הנכון, הוא גם היה מורשע בו.

קל לזלזל בפסיקה הזו, ולא חסרות לכך סיבות. הפסיקה הזו היא למרבה הצער החריג ולא הנורמה. אזריה הוא החמוש הישראלי הראשון שהורשע בהריגה מאז תייסיר אל היב, שרצח את תום הורנדל ביריה בראשו בזמן שהאחרון ניסה לסוכך על ילדים. אל היב הורשע ב-2005. עונשו הקצר גם כך קוצר עוד יותר.

בימים אלה מסתיים משפטו של בן דרי, חמוש מג”ב שרצח את נדים נאוורה בן ה-15 וככל הנראה גם את מוחמד אבו טאהר בביתוניה. כפי שציין הבלוג הזה בזמן אמת, הירי היה רצח ולא הרג  כי היורה החליף קליעי גומי בקליעים חיים – בזמן שצה”ל טען שטכנית ירי כזה בלתי אפשרי, ושכנע כתבים צבאיים לחזור על השקר הזה. ובכן, אף שדרי החליף את קליעי הגומי שלו בקליעים חיים, הוא לא הועמד לדין באשמת רצח אלא באשמת הריגה – והוא צפוי להיות מורשע ב”גרימת מוות ברשלנות”, כשבכתב האישום המתוקן ייכתב ש”כדור חי השתרבב למחסנית כדורי הגומי.”

אבל דרי הוא עדיין חריג: המקרה שלו נחקר והוא הועמד לדין. מנתוני יש דין לשנת 2015 עולה שכוחות הכיבוש הרגו 116 פלסטינים באותה השנה, אבל נפתחו רק 21 חקירות – בניגוד לעמדה הרשמית של הפרקליטות הצבאית, על פיה היא חוקרת כל הרג אלא ב”נסיבות מבצעיות.” מקרה דוגמא הוא מותה של סמאח עבד אללה, צעירה בת 18 שחייל צה”ל הרג אותה ביריה אחת לראשה כשישבה ברכב בין אחיה, אף שלא היתה מעורבת בשום תקרית. החמושים טענו אחר כך שהיא “נשאה סכין.” לאחרונה הודיעה הפרקליטות הצבאית, רק שנה וחודשיים אחרי התקרית, שהיא החליטה שלא לפתוח בחקירה. לא להמנע מהעמדה לדין – לא לחקור. (גילוי נאות: הח”מ מספק שירותי בלוג בתשלום ליש דין.)

כך שאי אפשר אפילו לטעון שמערכת הצדק הצבאית מתפקדת. ואף על פי כן, פסק הדין בפרשת אזריה חשוב.

[…]

ומכמה סיבות. קודם כל, פסק הדין מפרק את ההגנה העיקרית של חמושי צה”ל לדורותיהם – “תחושת הסכנה.” לכאורה, עצם העובדה שחמוש חש בסכנה די בה כדי להביא להריגה מצידו, ושעל ההרג הזה אי אפשר להעמיד אותו לדין. בית המשפט הצבאי ציין שתנאי לירי הוא סיכון “ממשי ומיידי” – בדגש על ממשי. העובדה שאזריה לא זיהה מטען על גופו של האיש שרצח – אפילו לא לטענתו-שלו, השקרית בעליל – שומטת את ההגנה שלו. כלומר, כדי שחייל יוכל לא רק “לחוש מאוים” אלא גם לפעול על סמך התחושה הזו, הוא צריך ראיות.

שנית, הדברים הנכוחים מאד של הרמטכ”ל איזנקוט אמש (ג’), על פיהם חיילי צה”ל אינם “ילדים.” אני חושב שהפעם האחרונה ששיבחתי רמטכ”ל היתה כשדיברתי על השתיקה המתמשכת של גבי אשכנזי, ואני מקווה שלא אקלל את הרגע הזה, אבל בפרשה הזו איזנקוט נהג היטב לאורך כל הדרך. הישראלים רגילים לראות בחיילים שלהם “ילדים”, וההתיילדות הזו מתירה לחמושים, מצד אחד, לעשות ככל העולה על רוחם ומצד שני מרגילה את הציבור הישראלי לתפיסה של פושעי מלחמה: התפיסה שכדי למנוע פגיעה בחיילים מותר לפגוע באזרחים לא מעורבים. התפיסה הזו חוזקה על ידי טיפוסים כמו אסא “פושט טלפיו ואומר ראו” כשר.

ושלישית, וכנראה חשוב מכל, תחושת “רוח הרפאים.” חמושים ישראלים מבצעים פשעים על בסיס יומיומי. רובם כמובן לא מגיעים לרצח או הריגה, אבל כולם מתודלקים בתפיסה שאין להם באמת ממה לפחד. התחושה הזו מאותגרת על ידי החשש מ”רוח הרפאים המתבוננת” – הפחד שדווקא אותך תתפוס מצלמה, שדווקא את הפשע שלך יראו בפריים טיים, והידיעה שברגע שזה יקרה הצבא יזרוק אותך לכלבים, שהקצינים שלך יעמדו מאחוריך עד לרגע שבו ההגנה עליך תסכן את הקריירה שלהם.

ולאור העובדה שמצ”ח והפרקליטות הצבאית לא עושים את העבודה שלהם – ואני מאד נדיב פה – בהרתעה של חמושים ישראלים בגדה; ולאור ההערה הנכונה כל כך של ציון נאנוס – שאלמלא הסרטון, אזריה היה חופשי ושחייל שהיה חושף את התקרית היה מוקע כמי שמכפיש את הצבא – רוח הרפאים הזו חשובה. היא בעליל עושה את העבודה שלה הרבה יותר ברצינות מאשר הפרקליטות הצבאית.

בדיוק מהסיבה הזו צריך לדחות על הסף את הרעיון של חנינה לאזריה – רעיון שמדהים בעיני ששלי יחימוביץ’ תמכה בו היום. המסר של חנינה יהיה הפוך: גם את יתפסו אותך, גם אם יהיו מצלמות, גם אם תגיע לבית המשפט עם ערימה של שקרים מטומטמים וחצי אפויים, גם אם תורשע – אתה לא תשב יום בכלא. להיפך, אתה תוכל לצאת מהצבא כגיבור של הימין היהודי.

וזה יהיה כנראה המסר הרצחני ביותר. חמושים, כפי שצריך להזכיר, הם חיות טרף. כדי לתפקד, צבא צריך לעבוד על הסרת המחסומים שיש לאזרחים טובים מפני רצח. אחרי הכל, הג’וב של צבא הוא השגת משימה באמצעות אלימות, לעתים קרובות מאד אלימות קטלנית (לאלימות פחות קטלנית יש לנו משטרה.) בו זמנית, הצבא חייב לוודא שכאשר הוא משחרר את החיה שבאדם, היא לא תסתובב ותנגוס בו. זה לא סנאריו בלתי סביר: דמוקרטיות או דמוקרטיות למחצה מחוסלות בדרך כלל על ידי הצבא שלהן. צבא חייב גם לוודא שהוא לא יהפוך לכנופיה – ולאור תרבות ה”רעות” הרעילה שלו, הוא מלכתחילה נמצא מרחק קצר משם.

מה שמונע מצבא להפוך לכנופיה הוא משמעת פלדה, שאומרת שכן, אנחנו מתירים לך להרוג אבל בתנאים מסוימים מאד; ואם תחרוג מהם, תחטוף, ותחטוף הרבה. בלי זה, אנחנו נשארים עם הדבר המסוכן ביותר למין האנושי – בן 19 שטוף הורמונים עם נשק ואפס אחריותיות (accountability). כשתומכי אזריה קוראים לחנון אותו, הם קוראים בעצם להפוך את צה”ל לכנופיה – אפילו לארגון טרור יש יותר משמעת.

כך שפסק הדין הזה הוא דבר חיובי, ועכשיו נשאר לראות איך סייעני פשעי המלחמה בכנסת, מלפיד עד בנט, ינסו למסמס אותו. וכשזה יקרה, וכשיגיע הרוצח הבא, צריך יהיה לזכור מי התיר מעליו את הרסן.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

חמושים יקרים, אתם לא בשדה קרב

צה”ל ממשיך להתנהל בגדה המערבית כאילו היה כוח לוחם ולא כוח שיטור

בקרב חמושי צה”ל קמה לאחרונה סערה: סרטון הדרכה של חטמ”ר שומרון קרא למפקדים לאמן את כוחותיהם כך שיימנעו ככל האפשר מהריגתן של חשודות פלסטיניות בביצוע פיגועי דקירה. מעבר לשאלה האם כל פיגוע שעליו מדווח צה”ל הוא אכן כזה (יש יותר מדי מקרים שבהם זה איננו המצב, אבל הדיווח הראשוני מקשה מאד על חקירה אפקטיבית של התקרית), הסרטון מעלה – לראשונה ובהיסוס – את שאלת השימוש של החמושים בכוח לא קטלני כנגד תוקפים.

כמובן, חמושים אלמונים מיהרו לזעוק שמפקירים אותם ושופכים את דמם. “לוחם” מילואים אמר לנרג ש”אי אפשר לצפות מלוחם להסתער בשדה הקרב כאשר מעמיסים עליו ערימה של ספקות משפטיים או שיקולים של אווירה ברחוב. תפקידו של לוחם הוא להסתער בשדה הקרב ולמגר את האויב, כפי שלימדו בצה״ל מאז ומתמיד. בכלל, כדאי שבמקום להתעסק כל היום בשאלת מוסריותו של הצבא המוסרי בעולם, יתעסקו מידי פעם בחיזוק רוחם של הלוחמים בצדקת הדרך ובדבקות במשימה.”

כמה דברים. קודם כל, המשימה של החמושים היא לשמור על כמה שיותר שקט וכמה שפחות אלימות. הריגה לא הכרחית של אנשים מעוררת, בצדק, שנאה ותחושות נקם בקרב קרוביהם וידידיהם. תחושות אלו היו מתורגמות, במצב נורמלי, לפעולה משפטית כגון פעולה להעמדה לדין של החמוש שהפעיל כוח מוגזם או לתביעה אזרחית. הנתיבים האלה חסומים בפועל בפני האוכלוסיה הפלסטינית, אשר על כן היא פועלת להשיג סוג כלשהו של צדק – סוג מעוות ומזיק מאד של צדק – על ידי פגיעה בחמושים או בלתי חמושים ישראלים, שברוב מוחלט של המקרים אינם האדם שביצע את הפגיעה. בהנתן שהמשימה של צה”ל היא צמצום האלימות, אז “דבקות במשימה” היא בדיוק הפעלת אמצעים פחות קטלניים, וכן, היא “שיקולים של אווירה ברחוב.” חמוש אחר שדיבר עם נרג, גם הוא פחדן אנונימי, אמר ש"כל שיקול של 'עלול לעורר תחושות נקמה' הוא אידיוטי ומסוכן, ואני לא מוכן לסכן את החיים שלי בשביל תחושות.” ובכן, יקירי, אתה פועל כחלק מכוח רשמי של מדינת ישראל, ואתה תסכן את חייך עבור מה שיאמרו לך לסכן אותם. זה הג’וב. ואה, כן: כלובש מדים, מצפים ממך להסתכן כדי להשיג מטרות צבאיות ומדיניות. לא מתאים לך? סרב לשרת.

שנית, וחשוב הרבה-הרבה יותר: אתם לא בשדה קרב ואתם לא חיילים.

אני יודע, אני יודע. אמרו לכם שאתם חיילים. הלבישו אתכם במדים של חיילים. ארגנו אתכם במסגרת צבאית וגידלו אתכם על מסורת קרב. אבל אתם לא חיילים ואתם לא במצב של קרב. אתם שוטרים בקרב אוכלוסיה עוינת. אם אתם חיילים סדירים, הסבירות שמישהו מכם חווה קרב היא אפסית.

האשליה הזו – שאנחנו מפעילים חיילים ושהם צריכים לפעול במסגרת של דיני הלחימה – היא אולי הקטלנית ביותר מבין האשליות של הסכסוך עם הפלסטינים. דיני הלחימה מתירים פעולות קיצוניות מאד, בין השאר מתוך התפיסה הברורה שתבוסה במלחמה עשויה להיות קיצה של המדינה; ושיחד איתה יכולה האוכלוסיה של המדינה לחוות פשעים קיצוניים, מהגליה ועד השמדה.

לצה”ל ולמדינת ישראל תמיד נוח היה להפעיל בגדה וברצועה טענה כפולה: מצד אחד, לטעון שחמושי צה”ל נמצאים במצב של לחימה וככאלה, מותר להם לפעול לפי החוקים הקיצוניים מאד של לחימה; ובו זמנית, מצד שני, לא להכיר בצד השני כצד לוחם ולהתייחס אליו כאל פושע. אילו התייחסה ישראל ברצינות למצב בגדה כמצב של לחימה, היא לא יכלה להעמיד לדין פלסטינים בשל פעולות לחימה. כמובן, היא יכלה להעמיד לדין אנשים שביצעו לטענתה פשעים כנגד האנושות, כגון פגיעה מכוונת או אדישה באזרחים, אבל יש לצה”ל סיבות טובות מאד לא לפתוח את תיבת הפנדורה הזו.

וכמובן, העובדה שישראל טוענת שהיא במצב לחימה עם הפלסטינים מאשפרת לה לקשקש על “פעולות מבצעיות” ולהודיע שכאלה היא לא חוקרת. היא מאפשרת הרג או פציעה קשה של פלסטינים תחת חסות חוקי המלחמה.

אבל לא זה המצב. ישראל לא מתמודדת עם צבא. היא מתמודדת עם מצב הביניים של אוכלוסיה מתקוממת, לא חמושה ברובה. לא פשיעה פלילית, אבל גם לא לחימה. המצב מתבטא בשיאו הפרדוקסלי בחמושים מזוינים מכף רגל ועד ראש שלא מכירים שום פתרון לתוקף חמוש בסכין אלא להרוג אותו.

וזה לגמרי לא הכרחי. יש המון שיטות לניטרול תוקף כזה שלא מביאות למותו, החל מאקרחי טייזר ועד לימוד יעיל של קרב מגע. כן, במסגרת המיליטריזציה של המשטרה האמריקאית – שהיא כוח המשטרה שיותר מוכר לישראלים – התפיסה גם שם היא ששוטר הוא סוג של חייל ושאם הוא חש סכנה, אז התגובה הראשונה שלו צריכה להיות קטלנית. אבל בבריטניה, למשל, יודעים טוב מאד לנטרל תוקף שחמוש בסכין בלי להרוג אותו. זה לא כל כך מסובך. רק צריך לרצות.

גם בישראל עצמה, מג”ב טובים משמעותית יותר בהתמודדות עם אלימות נמוכה או לא קטלנית. שוב ושוב, אם אתה מסתכל על חקירות מצ”ח, אתה מוצא שקציני מג”ב מתגאים ביכולת שלהם לנטרל מצב מבלי להרוג אף אחד, בעוד שלטענתם חוסר האימון של צה”ל מביא לכך שהוא הורג הרבה יותר.

אבל זה לא חוסר אימון. זו בחירה מודעת, בחירה שסרטון ההדרכה של חטמ”ר שומרון עשה צעד מגושם ראשון אחורה ממנה. הסיבה לבחירה הזו ברורה: צה”ל הוא הגוף המכונן של ישראל. לרוע המזל, כבר שני עשורים בערך שהוא לא גוף לוחם אלא גוף שיטור אלים, גוף קלגסות. הפעם האחרונה שבה צה”ל נלחם בצבא קונבנציונלי אחר היתה ב-1982, במלחמת לבנון הראשונה, מול הצבא הסורי. וההצלחה שלו היתה מוגבלת מאד.

מלחמת 1982, צריך להזכיר, היתה מיועדת לשימור השליטה של ישראל בגדה וברצועה. המטרה היתה חיסול כוחו הצבאי ובהתאם הפוליטי של אש”ף, כדי לאלץ את הפלסטינים הכבושים להסכים לכל מיני תכניות שלטון עצמי לחצי ולרביע ששרון הגה. זה לא כל כך עבד. הכוח הצבאי של הפלסטינים בדרום לבנון נשבר, אבל ספק אם מישהו חשב אי פעם ברצינות שזה הכוח שישחרר את פלסטין או שיש לו סיכוי כלשהו מול צה”ל.

כלומר, עיקר פעילותו של צה”ל ב-40 השנים האחרונות, בשטחים הכבושים ומחוצה להם, מיועדת לשמר את הדיכוי של הפלסטינים. ואף על פי כן, מפקדיו נמנעו מלהפוך את צה”ל רשמית לכוח שיטור ולאמן אותו בהתאם.

למה? כי צה”ל הוא הגוף המרכזי של מדינת ישראל. בן גוריון בנה את המדינה סביב הצבא ומאז אין מוסד אחר שלה שזוכה להערכה כמוהו – אף שמדובר בבהמה גסה ודי כושלת. כולם מרשים לעצמם לרדת על המשטרה – בצדק – או על השב”ס (עוד יותר בצדק), אבל אם תצא נגד צה”ל, תהפוך למכחיש שואה.

להודיע רשמית שתפקידו של צה”ל הוא לא להדוף צבאות אויב, כי כבר לא נשארו כאלה, אלא שתפקידו הוא לשמר כיבוש; להודיע רשמית שכל אם עבריה צריכה לדעת שהיא שולחת את בנה להיות קלגס – זה משהו שלא הממשלה, לא הציבור וודאי לא הצבא לא מוכנים לו. הצבא לא רוצה לרדת למעמד של המשטרה.

התוצאה היא חמושים לא ערוכים, שמקבלים אימונים לא רלוונטיים לסוג מלחמה שכבר לא יקרה – הפעם האחרונה ששריון ישראלי נלחם בשריון היתה, שוב, ב-1982 – ושמגיבים בכוח יתר קטלני על אנשים שמהווים להם סכנה נמוכה מאד.

התגובה הזו, כאמור, פוגעת במשימה, שהיא הורדת האלימות, אבל יש דברים שהם מעבר למשימה: שימור מעמדו של הצבא, למשל. וכמובן, אם ישראל תהפוך את הצבא שלה לשוטרי ימ”מ ויס”מ, היא תצטרך להודות לא רק בפני עצמה אלא גם בפני העולם שהיא לא מנהלת כיבוש קצר, שאו טו טו נגמר, ועל כן לא צריך לדון בו יותר מדי “כי כולם יודעים מה יהיה הפתרון”, שאיכשהו לא מגיע – אלא סיפוח ואפרטהייד קבועים מאד.

אז נמשיך להעמיד פנים שילדות עם מספרים הן סיכון שווה ערך לחוליית חי”ר חמושה, ונהרוג איש לפצענו וילד לחבורתנו. רק לא להסתכל בראי.

הערה אישית: אני מתנצל על חוסר הכתיבה בחודש האחרון, הוא היה קשה למדי. אני מקווה שמחסום הכתיבה שלי נשבר ושיהיה פוסט נוסף בשבוע הקרוב.

(יוסי גורביץ)

לדיכוי תמיד אנחנו

בצה”ל הודיעו בגאווה שמג”ב הוא היחידה המבוקשת ביותר בקרב מתנדבים לשירות קרבי. יש רק בעיה אחת: מג”ב איננה יחידה קרבית

אחרי שנים של השמצות, מוצדקות במידה ניכרת, במג”ב מוצאים סיבה לגאווה: צה”ל, שמספק את רוב כוח האדם של החיל, מצא שבקרב המתגייסים לשירות קרבי, יש עדיפות ניכרת למג”ב על פני כוחות אחרים. על כל תפקיד במג”ב, אומרים בצה”ל – נניח לצורך הדיון שלא עשו בנתונים מניפולציה – יש שבעה עד שמונה מתנדבים; בחטיבת החי”ר הוותיקה גולני, רק 5-6 על כל תפקיד; ובצנחנים, חמישה מתנדבים עצ כל מקום פנוי. בחילות השדה האחרים – שריון, תותחנים, והנדסה – אין די מתנדבים.

צריך, קודם כל, לתת את הקרדיט המתאים למג”ב. עיקר פעילותו, כמו עיקר פעילותו של הצבא כולו, הוא בהתמודדות עם האוכלוסיה הפלסטינית המתקוממת. אלא שבניגוד ליחידות צה”ל, על כל פנים יחידותיו הסדירות, הוא קמצן באש חיה. קציניו מתגאים, במידה של צדק, שהם מיומנים בהכלת אירוע תוך גרימת מינימום הרוגים ונפגעים בעוד שיחידות צה”ל הבלתי מיומנות גורמות להרוגים רבים.

אבל אחר כך צריך לומר את העובדה הלא נעימה: מג”ב איננה יחידה קרבית. יחידה קרבית היא כזו שמסוגלת להתמודד עם יחידה קרבית אחרת. לגדוד של מג”ב, על הנשק הקל שלו, על העדר השריון והארטילריה שלו (אפילו הארטילריה הקלה) אין סיכוי מול גדוד צבא סדיר. גדוד מג”ב רגיל מסוגל לשני סוגים של פעילויות: הכלה של המון מתקומם אך לא חמוש; וציד של מספר קטן של אנשים חמושים למחצה, כאשר מספר הציידים עודף במובהק והם נהנים מסיוע אווירי. יחידות מיוחדות של מג”ב מתמחות בהסתערבות, כלומר התחזות לפלסטינים ומעצר שלהם תוך חילוץ מהיר של הכוח.

אלו פעולות משטרתיות במהותן, לא קרביות. מג”ב הוא כוח של משטרת סדר חמושה מהרגיל, לא יותר. הצורך בשמירה על כבודם של שוטרי מג”ב הביא לכך שהם קיבלו את הכינוי “לוחמים”, כמו היו חיילי צה”ל. התוצאה ארוכת השנים לא היתה העלאת מג”ב לדרגת לוחמים, אלא הורדת שאר יחידות צה”ל לדרגת שוטרים עם נק”ל.

מעידה על כך העובדה שהיחידות ההכרחיות לצבא לוחם – השריון, הארטילריה, ההנדסה – נדחקות לאחור. אף אחד לא חושב יותר במונחים של הקרבות הענקיים של 1967 ו-1973, על צבאות שריון שמתמרנים באזורים כמו הגולן או מרחבי פתוחים כמו סיני. הזמנים ההם הם זכרון מתעמעם והולך. כל מה שיש הוא הבט”ש, הצורך הבלתי פוסק לדכא אוכלוסיה.

יש לזה מחיר צבאי: צה”ל לא יצא כל כך טוב מול החיזבאללה ב-2006, ודאי לא בהתחשב בהבדלים בסדרי הכוחות, וברצועת עזה יצאנו בתיקו. כן, לצה”ל היה די כוח אש כדי להרוג המוני אזרחים ולהחריב את רוב הרצועה, אבל בהתמודדות הממשית מול לוחמי החמאס, התוצאות לא היו מיטביות, בלשון המעטה. טבעה של לוחמת בט”ש היא שהיא נמנעת מנפגעים, פשוט מתוך השיקול ההגיוני שיש לך כוח עודף ממילא, מדוע להסתכן. ואז, כשצריך כוח צבאי שיודע להסתער תחת אש, יש בעיה.

ובמובן חשוב, הבעיה עמוקה יותר. הצבא המודרני נחלק לצבאות מתנדבים וצבאות שכירים או שכירים למחצה. צה”ל הוא צבא עממי. המצב שבו חלק ניכר מהמתנדבים לשירות קרבי רואים במג”ב את החיל הרצוי להם מעיד על שני דברים: על הבנה שמלחמת בט”ש, כלומר מלחמה בהתקוממות עממית, זה כל האופק הנראה לעין; והתלהבות לקראת מלחמה כזו. ההתלהבות מעידה על השחתה עמוקה. איזה סוג של אדם צעיר, גאה בעצמו ובכישוריו, רואה את עיקר תכליתו ברדיפה אחרי צעירים לא חמושים או בציד אדם?

הצעיר המיליטריסטי הישראלי, כמסתבר. זה שעוד מתגייס לקרבי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הרעל שהזריק שמני

גדי שמני מגלה, באיחור ניכר, שהוא לא אוהב את הכיבוש. כשהקריירה שלו היתה תלויה בכך, הוא אמר את ההיפך

אלוף פיקוד המרכז לשעבר, גדי שמני, יצר סערה-זוטא השבוע כשהודיע שהכיבוש פוגע בישראל ושישראל היא “אלופה בכיבוש.” רוגל אלפר עמד כאן על חלק אחד בבעיה של שמני – העובדה שהוא תירץ את מעשיו בכך שהוא מילא פקודות – ואני רוצה לעמוד על נקודה אחרת.

מבין המאוסות בתופעות שקשורות בקצינים בכירים, כנראה שהמאוסה שביניהן היא הנטיה שלהם להודיע – תמיד כמה שנים אחרי שהשתחררו – שהמשימה שהם ביצעו היתה בעצם מיותרת ושהם הרגו אנשים לשווא וסיכנו את חייליהם ללא כל סיבה. התופעה הזו הגיעה לשיאה בתקופה שקדמה לנסיגה מלבנון וזו שבאה מיד אחריה, שבה התייצבו שורה של קצינים בכירים והודיעו שבעצם לא היה טעם בכל זה. הבכיר שבהם היה עמירם לוין, אולי היחיד בהיסטוריה שקודם לדרגת גנרל אף שהוכיח כסרן שאיננו יודע לספור עד שתיים, ששימש אלוף פיקוד צפון. כמה שנים אחרי, נזכר לוין להודיע שבעצם, כל הבלגאן הזה היה סתם, בזבוז מוחלט של משאבים וחיי אדם.

לשם תזכורת, השהיה ברצועת הבטחון גבתה מישראל מחיר בהרוגים של כ-24 מדי שנה, עם כמה שנים חריגות במיוחד: 1997 היתה כנראה הגרועה שבהן, עם אסון המסוקים ואסון השייטת. שני האירועים הללו, שבהם ההרוגים לא היו בתפזורת אלא באו במספרים גדולים, הכריעו את דעת הקהל בעד נסיגה. מספר ההרוגים הלבנונים לא ידוע, אבל כנראה שמדובר באלפים. כולם מתו לשווא.

עמירם לוין, כמובן, לא אמר את זה לחיילים שלו. להיפך: הוא היה ידוע כאלוף מורעל במיוחד, כזה שבא לכל יחידה ומדגיש את חשיבות המשימה, לכאורה הגנה על ישובי הצפון. גם גדי שמני, כאלוף פיקוד מרכז, לא אמר לחיילים שלו – ובתקופתו, כבר רוב פעולות הצבא מתבצעות בפיקוד שלו – שאין כל טעם במה שהם עושים ולמעשה, יש בכך נזק אסטרטגי ניכר.

לא, הוא אמר להם שהמשימה – חטיפת ילדים וצעירים מדי לילה והעברתם לידי מענים, פריצה לבתים בלילות כדי להטיל אימה, שיבוש שגרת החיים של האוכלוסיה (”נוהל לבנת שיבוש”), פיזור אלים של הפגנות, חיפושי פתע, השתלטות על בתים לצרכים עאלק-צבאיים – היא קריטית. המטרה היתה לא פחות מהגנה על ישראל ועל ההתנחלויות. הוא שיכנע אלפי חיילים ומאות קצינים בדרגי ביניים שמה שהם עושים הוא לא פחות מחיוני, משהו ששווה לסכן עבורו את חייהם ולהרוג עבורו פלסטינים.

האם שמני האמין לדברים שהוא מכר להם? האם הוא לא הבין אז את מה שהוא טוען שהוא מבין היום? יכול להיות שהבין, אבל ודאי הבין שאם יאמר את זה, הוא לא יקודם. כשהוא שיקר לאלפי צעירים נלהבים, אולי הוא אטילו האמין לעצמו לכמה דקות. זה קורה, כשאתה נסחף. וזה הכרחי אם אתה רוצה להיות שקרן טוב. אתה צריך להיראות משוכנע במה שאתה אומר כדי שיאמינו לך, ובשביל זה, ובכן, רצוי שתשכנע את עצמך, ולו זמנית.

בסופו של דבר, כמו כל כך הרבה קצינים, שמני העדיף להקריב את מה שהאמין בו על מזבח הקריירה שלו. התוצאה מוכרת לעייפה: החיילים יודעים שהקצינים הבכירים משקרים להם, ובהתאם חוסר האמון שלהם בקצין עולה בקו אחד עם דרגתו. הבעיה היא, מבחינת שמני ודומיו, היא שהחיילים מאמינים שהקצין משקר כשהוא יוצא בפומבי נגד הדברים שאמר להם פעמים כה רבות אישית.

הבעיה עם גדי שמני – ושמני הוא כמובן רק דוגמא למספר הרב של קצינים מסוגו – היא שהם מרעילים אלפי חיילים. הם לוקחים אנשים צעירים, עמוסי אדרנלין, שולחים אותם לפרוק את האדרנלין הזה על אנשים אחרים ומסבירים להם שהחוקים של חיי האזרחות לא חלים עכשיו, כי יש משימה קריטית. האנשים הללו הולכים ומבצעים פעולות שהם מאמינים שמסכנות אותן למען מטרה עילאית. מבחינת הרבה מאד מהאנשים הללו, הלילות הללו שבהם הם התפרצו לבתים שבהם עשוי היה להיות מישהו חמוש יהיו אחר כך השנים היפות ביותר בחייהם.

זה האדרנלין, כמובן. וכמובן, החיילים הללו כמעט תמיד לא בשום סכנה. אלפי פשיטות כאלה מתבצעות מבלי שמישהו מגלה התנגדות כלשהי. והאיש שעצרת, לך אין שום מושג אם הוא אכן מפקד החמאס האגדי בכפר של 123 תושבים או סתם מישהו שהשב”כ רוצה לטלטל כדי להפוך אותו למשת”פ.

אבל לא כך אנשים בוחרים לזכור את השירות הצבאי שלהם. הם שרפו שלוש שנים מהחיים, היה גנרל שאמר שלפעילות שלהם יש משמעות, והם ייצמדו אליה. הרעות המפורסמת לא מחזיקה מעמד הרבה זמן; חברים מהיחידה נפרדים ולרוב לא נפגשים שוב, אבל הם נושאים איתם את הזכרון של לילות שבהם אמרו להם שלמה שהם עושים יש משמעות.

מהבחינה הזו, גדי שמני לא רק שיקר לאנשים; הוא גרם נזק לציבור הישראלי. הוא לקח אלפי אנשים, שאין להם את רוחב היריעה שלו ושלעולם לא יהיה, ושכנע אותם שהמשימה הכרחית, מוצדקת. בהתאם, הם תומכים ביורשיהם, באנשים הבאים ביחידה שמבצעים את אותה המשימה. מעטים מהם יחשבו על מה שהם עשו, שנים אחר כך, וייחרדו. חלק מהם יהפכו לשוברי שתיקה. אבל גדי שמני (גדי שמני כמשל) הוא מי שהזריק לכל חבריהם לנשק לשעבר את הרעל שמהווה התנגדות אוטומטית למחשבה מחדש.

כשהשמאל מחבק את הגדי שמנים, הוא מחזק את התפיסה שצמרת הצבא שמאלנית (היא לא), ואת התפיסה ששמאלנים משקרים כדי להשיג את מטרותיהם. את הנזק שהגדי שמנים עשו הם כבר לא יכולים לתקן. שיסתמו את הפה ושיצאו לנו מהווריד. ואם מצפונם המודחק מציק להם, שישלמו לפסיכולוג. גרמתם די נזק. לכו.

(יוסי גורביץ)

“תחושת הסכנה” עומדת לדין

המשפט של אלאור אזריה הוא משפטו של המפלט האחרון של הנבל במדים, “תחושת הסכנה”

אלאור אזריה, אחד הרוצחים של חטיבת כפיר, ניצב השבוע בבית המשפט הצבאי וייבב את עצמו לדעת. אכלו לו, שתו לו, היה לו ערפל בקיטבג, הוא “סיים את יום העבודה” (איזה חייל מתייחס כך ליומו?) בלי לדבר עם המשפחה והחברה, הוא היה צריך להזמין אוכל לבסיס. והחלק שבו אזריה הציג את עצמו כחייל שוקולד (הוא שלח את אבא לדבר עם המ”פ, כי היה קשה לו) היה עוד החלק הקל יותר של עדותו, היום הראשון.

היום השני והשלישי הוקדשו לחקירה הנגדית. התובע האזרחי ששכרה התביעה הצבאית לייצג אותה עשה את העבודה היטב. הוא ניהל חקירה נגדית צולבת. אפשר לעקוב אחריה כאן, בפיד של כתב וואלה שבתי בנדט (קראו אחורה בסדר כרונולוגי). שוב ושוב התעקש אזריה שהסרטון לא מייצג את המציאות וחזר ללא הרף על הסיסמה שפה, “במזגן”, אי אפשר להסביר מה היה “שם”, בשטח. הוא התעקש שהטמפרטורה היתה 30 מעלות, גם כשהתובע הביא נתונים מטרואלוגיים שמצביעים על כך שהיא היתה 18. לו זה הרגיש 30.

אלאור אזריה הוא אשפה אנושית שחשבה שתוכל, במיטב המסורת של חטיבת כפיר, להגניב רצח ולהסוות אותו כפעולה מבצעית, רק שלרוע מזלו היו שם מצלמות, המצלמות שהוא התעקש שאינן קשורות למציאות גם כשבית המשפט שב והזכיר לו שעורכי הדין שלו קיבלו את הסרטונים שלהן כראיה.

הרצח שביצע אזריה, רצח יומיומי כמעט מבחינת כוחות צה”ל, הפך לסמל משום שבאופן חריג כל כך הוא הועמד לדין. והסיבה להעמדה לדין היו, שוב, המצלמות של ארגון בצלם. כן, כן – הצבא מיהר להודיע שחקירת מצ”ח נפתחה לפני שבצלם פרסמו את הסרטון. זה כנראה נכון, למרות שאסור להאמין לצה”ל בלי בדיקה. אבל העובדה שנפתחה חקירת מצ”ח לא אומרת כלום. חקירות מצ”ח יכולות, כשצריך, להמרח שנים. ראו, למשל, את המקרה של הריגתו של מחמוד בדראן בן ה-15 לפני כחודש על ידי כוח כפיר שירה לעבר המכונית שבה נסע והרג אותו לשווא; הדיווח הראשוני של שקרני דובר צה”ל היה שהחמושים שלהם הרגו “מחבל”. רק שהתחוור שיש יותר מדי עובדות סותרות, נפתחה חקירה. מי היורה? אנחנו לא יודעים. למה הוא ירה? אנחנו לא יודעים. האם הוא יעמוד לדין? אל תבנו על זה. אין מצלמות, אין סרטון מביך, ובמצב הזה לצה”ל יש כבר נוהל – ממזמזים את הזמן עד שהחייל יוצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי.

במקרה של אזריה, עומד לדין המגן הקבוע של החמושים הרצחניים: “תחושת הסכנה.” הרגת מישהו בלי סיבה? אמור שחשת בסכנה, וזה יוציא אותך. מצ”ח לא תתאמץ לחקור והפרקליטות תקבור את התיק. זוכרים את בני הדוד קוואריק? לא? ובכן, הם שני הפלסטינים שרצחו חמושי כפיר במארס 2010. תחילה הודיע דובר צה”ל ש”סוכל פיגוע קלשון”, אחר כך הוא שונמך ל”פיגוע מזרק”, וזה נגמר בכך שהוחלט לא להעמיד לדין את המפקד שעצר אותם, כי הוא “חש בסכנה.” צה”ל לא האמין לו, וצה”ל לא אוהב מפקדים שמשקרים לו, אז הוא הודח; אבל הוא לא הועמד לדין.

פעם אחר פעם, לאורך השנים, חיילים רוצחים פלסטינים ללא סיבה, ואחר כך אומרים לחוקרים שלהם שהם “חשו בסכנה.” ברוב גדול של המקרים, זה מספיק כדי להוציא אותם מזה. זוכרים את המקרה של השופט הירדני שנורה כי חייל “חש סכנה”? התיק נקבר. כזכור, במקרה ההוא “המצלמות לא עבדו.” זוכרים את הרצח הכפול בביתוניא? ובכן, יש חמוש שמועמד עליו לדין, בן דרי ממג”ב. מה היה מיוחד במקרה ההוא? נכון, הוא תועד בשתי מצלמות. יש לציין שבשני המקרים הנדירים האלה, זה של דרי וזה של אזריה, שבהם חמוש צה”ל (ובגדה, נזכיר, מג”ב הוא כוח שכפוף לצה”ל) הועמד לדין על הריגה, הוא צריך היה להיות מועמד לדין על רצח. דרי שיחק עם מחסניות כדי להסזות את הירי החי שלו כירי גומי; אזריה ניגש לאדם שאליבא דכולי עלמא לא היווה סכנה וירה בראשו.

ובמשפט שלו, אנחנו רואים מה שווה “תחושת הסכנה”: הגנה שמטרתה לחלץ את החייל מאישום. ממה חששת, שואל התובע. מהסכין, אומר אזריה. אבל הסכין בכלל לא היתה בסביבה. ממה חששת? חששתי ממטען. אז למה החשש ממטען לא עולה בכלל בדברים שלך עד אחרי חקירת מצ”ח? אם חששת ממטען, למה הזזת את הגופה אחר כך, למרות שאמרו לך שיש חבלן בדרך? מתי חשת סכנה? לא יודע, אי אפשר לדעת, לא היה מזגן.

כשמציבים, פעם אחת לרפואה, את “תחושת הסכגה” מול תובע נחוש, לא נשאר ממנה אלא ערפל של שקרים, ולא שקרים מוצלחים במיוחד. ובמשפט רב הסמליות הזה, מאד סמלית היא העובדה שמי שחושף כך את השקרים הוא עורך דין אזרחי. התובעים הצבאיים הרגילים, איך לומר, לא להוטים כל כך בתפקידם וגם לא טובים בו במיוחד. הם רגילים לסגור תיקים, לא לרדת לחקר האמת.

וכמובן, מעל לכל השקרים של אזריה ריחף אחד השקרים הגדולים מכולם, זה שמקובל על כמעט כל החברה היהודית: שאזריה הוא “לוחם” או “חייל.” הוא לא. הוא שוטר שמבצע תפקיד של דיכוי אוכלוסיה. הפעילות שלו היא פעילות שיטור גרידא. ישראל מעדיפה להתייחס אליו כאל חייל הן משום שהתדמית הנמוכה של המשטרה תקשה מאד על גיוס המוני אליה, הן משום שנוח לה להתייחס לפעולות שלה בגדה כאילו הן פעולות צבאיות, בעוד שאין להן דבר עם פעילות צבאית. תחת חוקי המלחמה, אפשר לדחוף הרבה מאד פשעים. אבל אםנדבר על אזריה כעל שוטר, אנחנו בבעיה. את החוקים של מי הוא אוכף? האם הוא עושה זאת בהסכמת הנשלטים? מי העניק לו לגיטימציה?

התשובה – שהוא שוטר של דיקטטורה צבאית, חלק מיחידה שתפקיד מרכזי מהפעילות שלה הוא לעצור מתנגדי משטר ולהעביר אותם לידי המשטרה החשאית – לא נוחה. אבל אחרי 50 שנים, אולי כדאי שנישיר אליה מבט.

המשפט של אזריה הוא במידה מסוימת משפט ראווה. הוא בא בתקופה שבה הפיקוד חש שהוא מאבד שליטה על החיילים והמטרה של המשפט היא להחזיר לעצמו שליטה, ולכוחותיו – סוג של משמעת. אבל אם התוצאה שלו תהיה שהחמושים של צה”ל בגדה יחששו לפני שהם יורים בחפים מפשע; יחששו שמא יש מצלמה שהם לא זיהו ולא כיבו; יחששו שמא דווקא עליהם יחליט סגן הרמטכ”ל שהוא מבצע יעף קמיקזה – אז יש סיכוי שמספר הנרצחים הפלסטינים ירד. טוב הדבר.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הצבא המוסרי יותר מדאע”ש

בשבוע שעבר, הדגים לנו צה”ל במי הוא בוחר ומה המוסר שהוא מעדיף

לפני שבוע, צפה ועלתה לכותרות שוב פרשת הרב מקדם האונס, אל”מ אייל קרים, שנחשפה במקור בבלוג הזה. לרוע המזל, היא לוותה בציטוטים שהושמו בפיו של קרים אף שזה לא אמר אותם מעולם; הדברים שאמר חמורים דיים. עיונים במשנתו של קרים העלו לא רק תמיכה באונס בזמן מלחמה (ושוב, כן – על זה הוא נשאל, על אונס מצד חיילי צה”ל בימינו, ועל זה הוא ענה בחיוב), אלא גם בעינוי שבויים, קבע שמחבלים אינם בני אדם אלא חיות, ושיש מקום לשקול פגיעה בבני ערובה – אם הם אינם יהודים.

qarim

אלאור אזריה לא היה מנסח את זה טוב יותר. ואף על פי כן, הרמטכ”ל אישר את מינויו  של קרים לתפקיד הרב הראשי לצה”ל, אחרי האחרון פרסם מכתב מביך שבו לכאורה הוא חוזר בו מדבריו. אף אחד לא יוצא טוב מהסיפור הזה: לא קרים, שלהיטותו לדרגה גורמת לו לחזור בו מדברים שבהם הוא לכאורה מאמין, אבל גם לא צה”ל.

מילא קרים; אישית, אני מעדיף את אנשי הדת שלי מושחתים על הגונים. הגינות אצל אנשי דת מובילה לעתים רבות מדי לשפיכות דמים. תנו לי תאווי בצע וכבוד על פני מאמינים נחושים. וכמובן, הוויתורים שעשה קרים מסירים חלק מהסכנה שבו. הוא התמסד והתוצאה היא שהוא יתקשה לתת הנחיות לקנאים.

הבעיה היא יותר עם צה”ל. קרים, כזכור, לא רק הסתבך בפרשת אישור האונס; הוא גם כתב, בחוברת הלכות של הרבנות הצבאית שאחר כך נאלץ לגנוז, ש”ממילא התפיסה שרואה את הגויים כשקולים לישראל בזכויותיהם במדינה נוגדת את דעת התורה, ואין תןקף הלכתי לנציגי המדינה לפעול בניגוד לרצון התורה.” באותה חוברת הלכות, הוא גם כתב שרצוי למנוע מקצינות לתקוע מזוזות. יחסו לנשים כמפקדות היה ברור יותר בשו”תים שלו:

qarim2

השו”תים, חשוב לציין, נכתבו כשקרים היה אזרח. הם נכתבו כמסיח לפי תומו: הוא לא חשב שמישהו יחפור אותם ושהם יהפכו לו לרועץ בדרכו אל הדרגה הנכספת. הוא אפילו לא ידע שהוא יוחזר לצבא. הם מציינים את דעתו האמיתית, נקיה משיקולי קריירה והצורך לא להביך את הממונים עליו.

אבל למרות הכל, צה”ל בחר בו לתפקיד הרב הצבאי הראשי.

חשוב להבהיר כאן שתי נקודות. קודם כל, הפסיקה בנושא האונס איננה טעות. היא עומדת קודם כל על הנקודה המרכזית של קרים כרב צבאי: שמלחמות ישראל אינן כמלחמות הגויים והן כולן מלחמות מצווה ושעל כן מותר לחיילים היהודים לעשות דברים שאינם מותרים לחיילים גויים. כך הוא פותח את התשובה שלו. זו בדיוק התפיסה של הרבנות הצבאית בעשור האחרון, שבו לא במקרה שימש בה קרים בתפקיד בכיר. היא לקחה על עצמה ליצור “חיילים יהודים” עם “מוסר יהודי.”

שנית, צה”ל בחר בקרים כרב הראשי. יש המון רבנים צבאיים. חלקם, יש להניח (לקוות?) לא השפריצו פסקי דין שבהם הם אומרים שצריך לענות שבויים (במילים האלה ממש), לירות בבני ערובה אם הם לא יהודים, לאנוס את נשות האויב ושיש בעיה עם נשים כקצינות. ואף על פי כן, צה”ל קידם את הרב שקידם את כל זה.

יכול להיות שבצה”ל פחדו לצאת מטומטמים שלא טרחו לבדוק את הרב שהם בחרו; יכול להיות שיש כאן שטיק ערמומי, נסיון לעשות פה תרגיל תומאס בקט – למנות איש דת מקורב כדי שירגיע את אנשי הדת ויתאים אותם לקו של הרמטכ”ל. כאן צריך לזכור שתרגיל בקט המקורי התפוצץ להנרי השני בפרצוף. יכול להיות שהגיעו עם קרים לדיל שקט – אנחנו ניתן לך את הדרגה ואתה תיתן לנו את פסקי ההלכה המתונים ביותר שבאפשר ואז ננפנף בהם מול הפסיכים. וכפי הראה לנו השבוע האחרון, צה”ל צריך להתמודד עם הרבה רבנים פסיכים.

יכול להיות. אבל, בשורה התחתונה, הצבא שמתיימר להיות הצבא המוסרי בגלקסיה מינה רב שתומך באונס בזמן מלחמה, בעינויים, ביחס של “חיות” ל”מחבלים”, ובכך שיש בעיה הלכתית עם מינוי אשה לתפקיד קצין. שלוש העמדות הראשונות מנוגדות לפקודות הצבא; האחרונה הופכת את השירות של נשים בו לבעייתי, בלשון המעטה. יכול להיות, אבל בסופו של דבר זה הרב שצה"ל רוצה. מעתה, הדימוי המוסרי של צה”ל הוא זה של קרים.

ובמקביל, קרה עוד משהו. בשבוע שעבר, הפסיק צה”ל את ההתעללות שלו בסרבנית הגיוס תאיר קמינר, ואחרי 155 ימים בכלא הצבאי הוא המשיך לסרב להכיר בה כסרבנית מצפון – אבל גירש אותה משורותיו בשל “התנהגות רעה וחמורה.”

אמור מעתה, תמכת אונס בזמן מלחמה – גנרל תהיה לנו; תמכת בעינויים? קבל קידום; פסלת את כל הנשים מתפקיד פיקוד? הנה, תן לי להדק לך את הדרגות החדשות. אבל שמרת על מצפונך וסרבת לשרת? איכס! זו התנהגות רעה וחמורה. מגורשת, מגורשת, מגורשת!

זה צה”ל. לאנשים בעלי מצפון אין מה לחפש בו. לכל היותר הם יהיו עלה התאנה שיכסה על מבושיו של קרים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ושוב הציבור משלם על הפאשלות של צה”ל

המיליונים שהולכים לפיצוי קורבנות הטבח על המרמרה הם תוצאה של צבא שיצא משליטה ותקשורת רצועה

בנימין נתניהו, גאון אסטרטגי, שוב הצליח להגיע לעסקה אחרי שקנה את הדגים הבאושים, הולקה וגורש מהעיר: הוא הודיע היום (ב’) על חתימת הסכם עם טורקיה, במסגרתו התחייבה ישראל לפצות את קורבנות הטבח על המרמרה ב-21 מיליוני דולרים. הציבור הישראלי, שהוטעה על ידי הצבא, הממשלה והתקשורת שלו בפרשה, לא מבין איך זה קרה. אז הנה תזכורת.

עד מאי 2010, ניהלה ישראל מדיניות של כמעט-הרעבה של רצועת עזה. עמוס גלעד ספר את הקלוריות שיכלו תושבי רצועת עזה לקבל, ואסר עליהם לייבא שוקולד או צעצועים. המדיניות הזו לוותה בשתיקה מתמדת של התקשורת היהודית, וכאשר העזה עמותת גישה לדרוש את המידע על מדיניות הכמעט-רעב באמצעות בתי המשפט, התועמלן הלאומי בן דרור ימיני הגדיר את המידע כמשמש ל”תעמולת זוועה נגד המדינה.”

שורה של משטי הזדהות עם תושבי רצועת עזה, אחד האזורים האומללים בעולם, נועדו להעלות את התודעה העולמית לנסיבות המצור על עזה. ישראל הניחה לחלק מהם להכנס. את המשט שהספינה המרכזית בו היתה המאווי מרמרה החליטו צה”ל והממשלה לעצור.

ימים ספורים קודם למשט, הודיע “קצין בכיר” בצה”ל שיש לצה”ל “חשש גדול מפעולת טרור שתתבצע מהספינות […] אנחנו רוצים להמנע מהפעלת כוח אבל ברגע שתהיה סכנת חיים לכוחות ניאלץ להשתמש באש חיה כמוצא אחרון.”

בלילה של ה-31 במאי, הסתער הקומנדו הימי על המשט שהמרמרה היתה הספינה המרכזית בו. כפי שמצא דו”ח האו”ם בנושא של ועדת פאלמר (כאן המסמך עצמו, כאן ההתייחסות המפורטת שלי אליו), חמושי צה”ל ירו על הספינה אש חיה ממסוקים ומספינות לפני שניסו להסתער עליה; ה”מוצא האחרון” שתיאר צה”ל היה בפועל המוצא הראשון. חמושי צה”ל ירו על הספינה 308 קליעים חיים – ואלה הנתונים של ישראל.

כשהכל נגמר, היו תשעה הרוגים על הסיפון של המאווי מרמרה וכ-50 פצועים מירי צה”ל – זאת, כשגם לטענת צה”ל מספר האנשים שהיו מעורבים בתקיפה של חמושים היה כמחצית מכך, כ-30. חמישה מן ההרוגים נורו מגבם ובטטח קצר; שלושה מהם נורו בעורפם; אחד מהם נורה על ידי ספינה של צה”ל, כשהחזיק נשק להשמדה המונית בדמות צינור כיבוי אש; אחד מהם, פורקם דוגאן, נורה בעורפו, כשהוא שוכב על הסיפון, מטווח אפס, במה שהוועדה היתה קרובה מאד לומר שהוא רצח בסנגון הוצאה להורג (סעיף 128 לדו”ח שלה.) נציג צה”ל לא הצליח להסביר את הפגיעות (סעיף 127) או לספק כל הוכחות שהאנשים הללו היו חמושים (סעיף 128).

אבל דו”ח פאלמר יצא בספטמבר 2011, שנה וחצי אחרי האירועים. בינתיים, יצא צה”ל במהירות למתקפה פסיכולוגית על הציבור הישראלי. השלב הראשון שלה היה האפלה. ישראל נמנעה מלמסור גרסה ראשונית במשך כ-12 שעות. אחר כך, יצאה הגרסה שאמרה שחיילי צה”ל הותקפו על ידי טרוריסטים בזמן שהם ניסו להשתלט על הספינה בדרכי שלום; החלו להפיץ את הגרסה השקרית על פיה החמושים הישראלים הגיעו לספינה כשהם מצוידים באקדחי פיינטבול בלבד ושהם הפכו לקורבן ללינץ’. דובר צה”ל העלים או השמיד את כל המידע העצמאי שצולם על הספינה ומעולם לא שחרר את המידע שהוא עצמו צילם, פרט לכמה עשרות שניות. אירוע ההשתלטות נמשך שעות.

מה קרה שם? לפי אחת הגרסאות של צה”ל, והוא החליף גרסאות כמו גרביים, חלק מהחמושים נתפסו כבני ערובה. עם זאת, צה”ל נאלץ להודות שמתוך שלושה בני ערובה כאלה (שקיבלו טיפול רפואי ולא היו בסכנת חיים), שניים נמלטו. הם לא היו אזוקים או קשורים. זו כנראה גרסה שיש לה קשר למציאות: חייל או שניים נתפסו, אבד איתם הקשר, וקצין כלשהו איבד את העשתונות והורה להגביר את הירי (זה, כזכור, החל עוד קודם להסתערות) ולירות בכל מה שזז.

היינו יכולים לדעת מה קרה, אם צה”ל היה טורח לשחרר את הצילומים של האנשים על הספינה או את אלה שלו; אבל, כמו כל פושע, צה”ל בחר להשמיד ראיות.

למזלו, היתה לו תקשורת מאולפת. היא מיהרה לפמפם את הגרסה שלו, מיהרה לשתף פעולה עם האגדה על כך שהחמושים הסתערו על הספינה בלי נשק חם, תוך שהיא פשוט לא מדברת על כך שהיו שם 60 נפגעים מאש חיה, ואחר כך עשתה הכל כדי לקבור את דו”ח פאלמר באי דיווח עליו. כשישראל הקימה דמיקולו של ועדת חקירה, ועדת טירקל, הרמטכ”ל מיהר להודיע שהוא לא יאפשר לחיילים להופיע בפני ועדת החקירה; הוא ורק הוא אחראי. כפי שהסתבר לנו שנה ומשהו אחר כך, אשכנזי אולי לא היה גנרל מוצלח כל כך, אבל בטיוח וקשירת קשר לביצוע פשע הוא היה מדופלם.

אז לא היתה עדות רשמית של החיילים על מה שהתרחש שם. את התיעוד צה”ל העלים או השמיד. והתקשורת היהודית התאמצה מאד לא לשאול מה באמת קרה שם.

המצב הזה היה מאד נוח לממשלת נתניהו. היא לא היתה צריכה להתמודד עם שאלות קשות. היא יכלה להתקרבן ולהאשים את ממשלת טורקיה במה שאתם לא רוצים. גם העובדה שלא היה נשק על המרמרה לא בלבלה את התקשורת היהודית, והיא הפיצה לכל עבר את התמונות של כמה סכינים שנתפסו על הספינה.

כתוצאה מן הסיוע הארטילרי התקשורתי, צה”ל חמק משאלות כמו איך הוא הצליח להפוך פשיטה על ספינה לא חמושה לאסון אסטרטגי. כולם היו עסוקים בלחבק את הילדים שלנו וליילל שהם עברו לינץ’, ואף אחד לא שאל שאלות על שיקול דעת.

אבל טורקיה היא לא ישראל, והיא המשיכה במשבר דיפלומטי עם ישראל על רצח אזרחיה במשך שש שנים. היום, כשלוש שנים אחרי ההתנצלות הרשמית, ישראל הודיעה שהיא תשלם פיצויים של 21 מיליוני דולרים לקורבנות הפשיטה של צה”ל. בתמורה הטורקים צפויים להעביר חוק שיגנוז את התביעות שהוגשו נגד ישראל ונגד שורה של קצינים ושרים בבתי משפט טורקיים.

מעבר לסיוע שישראל מספקת לארדואן בחיסול מערכת המשפט העצמאית בארצו, יש פה שתי נקודות חשובות. ישראל מודה במשתמע שלתביעות הללו היה בסיס. אתה לא משלם 21 מיליונים ללא סיבה. יתר על כן, משהו שהתקשורת היהודית שוב מתעלמת ממנו: ארדואן אולי יכול להעביר חוק ולקבור את התביעות בארצו, אבל אין לו השפעה על ההליכים בהאג. ואלה כבר נפתחו, ביוזמת איי קומורו (שהמאווי מרמרה היתה רשומה בהם.) בניגוד לעמדת התובעת בבית הדין, שסבורה שהטבח על המרמרה היה כנראה פשע מלחמה אבל שהוא לא עולה לדרגת החומרה (gravity) הנדרשת להעמדה לדין בבית המשפט הבינלאומי, השופטים דווקא חושבים שכן.

עוד שתי נקודות שצריך לשים אליהן לב כי התקשורת מתעלמת מהן: נתניהו טוען שהוא קיבל מכתב מארדואן שמורה לשירותי המודיעין שלו לפעול כמיטב יכולתם לשחרור הנעדרים הישראלים ברצועת עזה. יכול שיש מכתב כזה, יכול להיות שאין, יכול להיות שיש מכתב אבל שהנוסח שלו מעורפל משמעותית ממה שנתניהו טוען, ויכול להיות שמדובר במכתב כסת”ח ששירותי המודיעין של טורקיה יודעים שהם צריכים להתעלם ממנו. אין לנו מושג, שכן אף אחד לא ראה את המכתב, אבל הטענה של נתניהו – הידוע באמינותו – דווחה בכלי התקשורת כעובדה.

שנית, ראש ממשלת טורקיה הודיע היום שההסכם מכיל התייחסות לשאלת המצור על רצועת עזה, שעדיין בעינו – אם כי בעקבות אירועי המרמרה, הסירה ישראל את מרבית מדיניות החנק של עמוס גלעד. נתניהו הכחיש. כדאי יהיה מאד לבחון את ההסכם הזה, כשמישהו סוף סוף יזכה לקבל אותו, בשבע עיניים. הסבירות שנתניהו משקר גבוהה למדי.

אז מה היה לנו? מדיניות אנטי-אנושית של מניעת צעצועים ושוקולד מאוכלוסיה שהגיל החציוני שלה היה בשעת המצור 17; כשל אסטרטגי של הצבא הממומן ביותר במזרח התיכון, כמה קילומטרים מהחופים שלו, בשל הבעיה הקבועה שלו, משמעת ירי; העלמת כל המידע הרלוונטי על ידי הצבא; עיתונות נרצעת שלא מעיזה להצביע על העובדות הללו; ועדת חקירה שמסכימה שהחיילים המעורבים לא יעידו בפניה (וששנתיים אחר כך, לגמרי במקרה, מוציאה דו”ח שקובע שצה”ל לא יודע לחקור חשדות לפשעי מלחמה); ובסופו של דבר, כניעה לדרישות הטורקיות מלפני שלוש וארבע שנים.

נהדר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הגנרל הישראלי קסטנייטס

למה נזעקו שלושה גנרלים בכירים להודיע לנו שאין איום קיומי על ישראל? כי כת הקצינים חשה איום קיומי על עצמה

שלושה גנרלים – ברק, יעלון וגנץ – הודיעו ב-48 השעות האחרונות שאין איום קיומי על ישראל.

הם כנראה צודקים. הבעיה היא שכמו תמיד עם גנרלים, הם נזכרים לומר לנו את האמת רק אחרי שהם לא במערכת. זוכרים את התקופה שבה ישבנו ברצועת הבטחון בלבנון, איבדנו שני חיילים מדי חודש (לא כולל אסון מסוקים פה ושם), וכל החנרלים הופיעו בטלוויזיה בפרצוף חמור סבר ואמרו שהנוכחות של צה”ל שם חיונית? זוכרים איך כל החנרלים האלה הופיעו, פונקטליש חודש אחרי השחרור, בכותרת של “אני לא יודע מה בעצם אנחנו עושים שם”?

אז ברור, התפקיד של הגנרלים הוא לא לחלוק על המדיניות של הממשלה בציבור. אבל אם אכן הם חושבים שהממשלה עובדת על הציבור, שיואילו בטובם להודיע שאם הממשלה רוצה לעשות דאווינים, שתשלח לאולפן את אקוניס. שיפסיקו להשאיל את הדרגות שלהם לעמדות שהם לא מאמינים בהן.

המקרה של ברק חמור במיוחד, כי לפני עשרה חודשים הוא הדליף את העובדה שהוא, כשר בטחון, עמד להוציא את מדינת ישראל למלחמה באיראן בשנת 2012. זו היתה התקופה, אתם עשויים לזכור, שבה ארי שביט כינה אותו “מקבל ההחלטות”, ושבה תכניות סאטירה התבדחו על כך שלא כדאי להכין תכניות לקיץ, כי ברור שתהיה מלחמה.

איכשהו, ואני מעלה מדי פעם מנחה למפלצת הספגטי המעופפת בכל פעם שאני נזכר בזה, חמקנו מהמלחמה ההיא. אבל רק לפני שנה, שוב, ברק אמר שהוא רצה להוציא את ישראל למלחמה שהיו לה סיכויים יפים מאד להתפתח למלחמה אזורית.

אם אין סיכון קיומי על מדינת ישראל, אז למה לעזאזל רצית להוציא אותנו למלחמה עם מעצמה אזורית?

השאלה הזו מופנית במלוא החדות לברק, שכן הוא זה שהתלונן על כך שהצבא קשר את ידיו, אבל היא צריכה להיות מופנית לכל השלושה. רבותי, אתם התבכיינתם עם כל עונת תקציב. מהצבאות ההיסטוריים שאיימו על ישראל, הצבא המצרי יצא מהמשחק; הירדני הוא בעל ברית; העיראקי מנהל מלחמת אזרחים, לא התאושש מ-2003 ולא יתאושש ממנה בעתיד הנראה לעין; הצבא הסורי הצטמק לכדי מיליציה להגנת משטר אסד, והיכולת שלו לנהל מלחמה תוקפנית לא קיימת, ולא תתקיים בשנים הקרובות. ולאחרונה אמר ראש אמ”ן שהחיזבאללה איבד בסוריה כ-1,500 איש, כלומר כ-75% מהסד”כ הלוחם שלו לפני עשור. אף אחד לא הזכיר ש”בכיר בצה”ל” איים עלינו לפני שנתיים שהחיזבאללה מסוגל לכבוש נתחים מהגליל.

אין איום קיומי? אין איום בכלל. לא, הפלסטינים הם לא איום. יש להם שלוש חטיבות, אם להיות נדיבים. וחמאס הפגין יכולת לחימה ברמת המחלקה, לכל היותר. יש מטרד, וטרור הוא מטרד, אבל אין איום. הוא יכול לזנב בנו, אבל הוא לא יכול להכריע אותנו.

אז אחרי שאנחנו מברכים את ה”ה ברק, יעלון וגנץ על כך שהם מצביעים על מה שהבלוג הזה מצביע עליו כבר עשור בערך, מגיע שלב השאלה הזהה: אז למה זייפתם איום במשך זמן כה רב? למה שתיתם את האוצר של מדינת ישראל? למה צריכים עוד צוללות ועוד ספינות ועוד מטוסים ועוד טנקים? למה אנחנו עדיין קונים טייסות של הכשלון היקר בהיסטוריה של התעופה, ה-F35? איפה בתי החולים שלנו, הרופאים שלנו, סל התרופות שלנו, מערכת החינוך שלנו?

איפה הם? אתם חיסלתם אותם. אתם העברתם את האוצר שלנו לכיסיכם ולכיסים של שותפיכם לחונטה, כשאתם במדים ועוד יותר מכך כשאתם בקריירה השניה שלכם, כשאתם יודעים כל הזמן שהאיום שעליו אתם מדברים לא באמת קיים. הוא טוב כדי לארגן לכולכם פנסיות נאות, והוא סולם מועיל לתפקיד יועץ או סוחר נשק אחרי פשיטת המדים; אבל כשהוא מתחיל להפוך לאיום על השאיפות הפוליטיות שלכם, הוא מתפוגג.

ולגמרי לא במקרה, אתם יוצאים עכשיו נגד הפיקציה של “איום קיומי” משום שהמנפנף בה, נתניהו, מעז לאיים על החונטה שלכם. הוא החליף את שר הבטחון שבא משורות החנרלס, הוא נזף פומבית בסגן הרמטכ”ל, והוא מראה סימנים שאין לו שום בעיה לזרוק את הקצינים לאספסוף. זו הנקודה הקריטית שבה נזכרתם שרגע, בעצם אין דבר כזה, איום קיומי.

כלומר, כל זמן שהפיקציה הזו שירתה אתכם ואת המעמד שלכם, תמכתם בה. עכשיו כשהיא משמשת את אויב המעמד, אתם נגדה. אז אתם אולי אמיצים מול פני האויב (אני מחריג את בוגי מהטענה הזו), אבל אתם פחדנים ציבוריים. זה המקרה הטוב. המקרה הרע יותר הוא שאתם מועלים באמון הציבור, קצינים ששבועתם שבועת שווא.

בימים כתיקונם, ואפילו בשעות מלחמה, כת הקצינים מסוכסכת מאד בינה ובין עצמה. זכורה לרעה “מלחמת הגנרלים” של מלחמת יום הכיפורים, העוינות בין פלג אשכנזי ופלג ברק של הכת חצתה כנראה את קו הפלילים, ורק לאחרונה ייבב גל הירש שבזמן מלחמת לבנון השניה קצינים “שכחו את ערך הרעות” ולכלכו עליו בתקשורת. הוא העדיף לשכוח שהוא עשה בדיוק את זה. מצרים? סוריה? איראן? חיזבאללה? זו לא סיבה להפסיק את המלחמה הפנימית. מחאה חברתית שמסכנת את ההכנסות? גנרל שרוצה רפורמה בצבא? ראש ממשלה שמתחיל לנשל את הכת מעמדות הכוח שלה? עצרו הכל, חניבעל בשער!

צריך לזכור את זה, ולא לשכוח, גם כשהסערה הנוכחית תחלוף. ישראל לא מעניינת את כת הקצינים. בטחון אזרחיה לא מעניין אותם. הם “החוליה החלשה”, כפי שהיטיב לבטא הפחדן המאובטח בוגי יעלון. כל מה שחשוב לה הוא המשך קיומה-שלה. זכרו את הרגע הזה: הוא מראה לנו עד כמה צה”ל מתפקד בעצם ברמות משטרתיות.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הכמיהה לאיש חזק בקומנדקר

למה אני לא מתרשם מיאיר גולן, ומבוהל ממש מהרעיון שהוא ודומיו יצילו אותנו מעצמנו

סגן הרמטכ”ל, יאיר גולן, שאני ספק אם רבים מתושבי ישראל היו בכלל מודעים לקיומו עד לפני כמה ימים, נשא נאום אגרסיבי בערב יום השואה. גולן מתח (זהירות, מסמך) השוואה בין המדינה היהודית במזרח התיכון של ימינו ובין מדינות בתקופות אפלות באירופה (TM). הימין היהודי נכנס להתקף היסטריה, כמו בכל פעם כשקוראים לו בשמו האמיתי, וראש הממשלה תבע שגולן יתנצל או יתקן את דבריו. למחרת אכן הגיע התיקון, ובו הבהיר גולן שהוא חושב שהישראלים מטומטמים ושהם יבלעו את הטענה שהוא לא התכוון למה שהוא בעליל התכוון.

מעט ורעים היו ימי האומץ האזרחי של יאיר גולן, אבל אני מודה שלא התרשמתי מהם גם קודם לתיקון. למה? כי הנה מה שיש לגולן לומר על המוסד הוא כמעט עומד בראשו:

“חריגות בשימוש בנשק, ופגיעה בטוהר הנשק, אירעו בתולדות צה”ל מאז היווסדו. גאוותו של צה”ל מאז ומעולם נסובה סביב יכולתנו לתחקר אירועים קשים, ללא משוא פנים, לתחקר התנהלות בעייתית באומץ, וליטול אחריות מלאה על הטוב, אך גם על הרע ועל הפסול. לא הצטדקנו. לא כיסינו. לא טייחנו. לא קרצנו עין. לא פלבלנו עיננו למרום, ולא תירצנו. דרכנו היתה ותהיה דרך האמת והנשיאה באחריות.”

כלבתא, במטותא.

מישהו באמת מסוגל להאמין לקשקוש הזה על צה”ל החוקר את עצמו בקפידה וללא משוא פנים ב-2016? בימים אלה עסוק צה”ל בטיוח של אחד ממקרי הטבח היותר גסים בצוק איתן, ההפגזה וההפצצה של רפיח בעקבות פקודת החניבעל של עופר וינטר. לנוחותו של גולן, שלא ברור אם הוא מאמין בדברים שאמר ועל כן בור בהיסטוריה של הארגון שלו או שהוא מנסה לאחז את אוזני שומעיו, רשימה קצרה (מאד) של תקריות שצה”ל הקפיד לא לחקור:

* רצח טוביאנסקי. ההוצאה להורג הרשמית היחידה בהיסטוריה של צה”ל של האדם הלא נכון עברה בלי זעזוע או תשלום מחיר. בן גוריון שכנע את משפחת הקורבן לא לעשות בלגאן, והנושא הועלם.

* טבח קיביה. צה”ל יוצא לפעולת תגמול וחמושיו של אריאל שרון רוצחים, אחרי שקיבלו פקודות לגרום “הרס ופגיעה מקסימלית בנפש במגמת הברחת תושבי הכפר מבתיהם”, יותר מ-60 מתושבי הכפר קיביה ומחריבים חלק ניכר מבתיו. הפקודה שהגיעה מהפיקוד דיברה גם על פשיטה על שוקבא וניעלין “במגמת חבלה במספר בתים והרג תושבים וחיילים בכפר.” ההדגשה שלי. אף אחד מהקצינים והחיילים שהיו מעורבים בפשע המלחמה החמור ביותר שביצעה ישראל מאז מלחמת 1948 לא הועמד לדין; כמעט כל הקצינים קודמו. הקצין שחיבר את הפקודות הללו, שחיבורן הוא פשע מלחמה בפני עצמו, לא הועמד לדין ולמעשה עד היום לא ברור מיהו. בשנים שלאחר מכן, יבסס צה”ל את המורשת שלו על זו של טובחי קיביה. ראש הממשלה בן גוריון שיקר לכנסת ואמר ש”אף יחידה של צה”ל לא נפקדה מבסיסה.” כמובן שלא נוהלה שום חקירה.

* החטיפה של מטוס אזרחי סורי בדצמבר 1954. בלי ליידע את ראש הממשלה, ביצע צה”ל את פעולת הטרור האווירית הראשונה במזרח התיכון, וטייסיו חטפו מטוס סורי אזרחי לישראל. המטרה היתה שימוש באזרחים כבני ערובה (או, בלשון הצה”לית הנקיה, “כלי מיקוח”) כדי לשחרר חוליה של חמושים ישראלים שנתפסה בצד הסורי של הגבול. ראש הממשלה המזועזע שרת קרא לכך “פיראטיות אווירית” ואילץ את הצבא לשחרר את המטוס. אף קצין לא הועמד לדין על המהלך הזה.

* טבח כפר קאספ. צה”ל, שאחראי לפקודת העוצר המוקדם ולהבהרת “אללה ירחמו” בשאלה מה לעשות בכפריים השבים לבתיהם, חומק מן הפרשה, מפיל את כל התיק על מג”ב (בסיוע נמרץ של הדרג הפוליטי) והמח”ט שלו, יששכר שדמי, חוטף קנס של 10 אגורות. הקידום שלו בשירות הקבע אכן נבלם, אבל הוא משתחרר רק שבע שנים אחרי הטבח והוא מקודם בתפקידי מילואים.

* טבח השבויים במיתלה. אחד המ”פים של שרון, אריה בירו, רוצח עשרות שבויים מצריים. אף אחד לא היה יודע מזה אם בירו לא היה מתרברב ברצח ב-1995. הוא קונן על כך שהמצרים שמו לב שהשבויים נרצחו כי הוא שכח להסיר את האזיקים מידיהם. לאחר הרצח קודם בירו עד לדרגת תת אלוף. אף אחד לא חשב אפילו לחקור אותו, גם לא אחרי שהתרברב ברצח – זאת, למרות שעל פשעי מלחמה אין התיישנות. זה המקום להזכיר שהתחיקה הצבאית בישראל לא מכירה במושג של פשעי מלחמה ואין לה חקיקה מתאימה להם; היא גם לא מכירה במושג של אחריות מפקדים. באורח מעניין, בראיון שבו התרברב בירו ברצח השבויים הוא גם אמר שהוא שלף נשק על פקוד שלו שביצע ביזה. ערכי צה”ל בהתגלמותם.

* מי שיעיין בדו”ח “לאקונה” של יש דין, שמופיע בקישור האחרון (גילוי נאות: הח”מ כותב בלוג בתשלום עבור הארגון ומיודד עם חלק ניכר מעובדיו. הטקסט הזה לא מייצג את יש דין בשום צורה) יגלה איך צה”ל מתייחס לפשעי מלחמה בעשור האחרון. במקרים הבודדים שבהם מנוהלת בכלל חקירה, העבירה משונמכת כלפי מטה. זוכרים את שני הפחדנים במדי גבעתי שהשתמשו בילד בן תשע כמגלה מוקשים במהלך “עופרת יצוקה”? הם קיבלו שלושה חודשים על תנאי.

* וכל זה, כמובן, מבלי לדבר על הנחת הסלב שצה”ל עושה לבכיריו. המעשים של גנדי שנחשפו לאחרונה בתכנית עובדה היו מוכרים לבכירי צה”ל; אף אחד לא חקר. אף אחד גם לא העלה על דעתו לחקור את משה דיין על אלוהים יודעת כמה הטרדות מיניות ומקרי מין ספק בכפיה, כמו גם על שוד עתיקות שנמשך עשורים ושעשה שימוש נרחב בציוד צבאי. מבין אלו מהם שלרוע המזל עדיין איתנו, איציק מרדכי הורשע במעשים מגונים כלפי פקודות שלו; בית משפט צבאי סירב להוריד אותו בדרגה.

מה שמביא אותנו להנחת הסלב שקיבל גולן עצמו. בשנת 2007, הביא גולן את צה”ל ומערכת ה-hasbara למבוכה רצינית: החמושים שלו תועדו משתמשים במגנים אנושיים, מה שצה”ל מכנה בלשון נקיה “נוהל שכן.” בג”ץ עשה הכל כדי לא לדון בנושא, אבל אחרי ארבע שנים לא היתה לו ברירה הוא קבע ב-2005 שהנוהל בלתי חוקי. גולן ביצע את פשע המלחמה הקטן שלו שנתיים לאחר פסיקת בג”ץ.

מה עשה צה”ל בעקבות פשע המלחמה הקטן הזה? האם הוא תלש את דרגותיו של גולן ושלח אותו לכלא? מה פתאום. גולן ננזף והקידום שלו עוכב קלות. כיום, כידוע, הוא סגן הרמטכ”ל. אין מתאים ממנו לדבר על ערכי צה”ל והיעילות שבה הוא חוקר את עצמו.

[…]

ברור לי שגולן מתמודד עם מרד שקט בצה”ל, בעקבות הרצח שביצע אלאור אזריה. אבל ברפיח בוצע, ברשות ובסמכות, הרג של עשרות אזרחים בלתי מעורבים. הוא בוצע על ידי מח”ט באישור האוגדונר ובידיעת האלוף. המח”ט הוא אחד מנערי הפלא של צה”ל, לא איזה חפ”ש מזרחי מרמלה, ועל כן לא יקרה לו כלום. ישנה גם העובדה שצה”ל לא יכול להודות שיש לו נוהל פשעי מלחמה.

בצלאל סמוטריץ’ שוב משך תשומת לב השבוע, כשאמר שהוא היה רוצה שצה”ל ייקח על עצמו את הנקמה בפלסטינים במקום שיעשו זאת אנשים פרטיים. סמוטריץ’ לא אמר כאן שום דבר חדש: זו העמדה הקבועה של רבני צהר כבר יותר מעשור. כמובן, כשסמוטריץ’ אומר את זה אנחנו אוטומטית מסויגים יותר, כי כידוע רבני צהר יתחמקו מחובתם להשמיד עמלקים במחנות השמדה בעוד שיש לנו חשד מובהק שאחרי שסמוטריץ’ אומר את הדברים האלה לתקשורת הוא הולך ללחוש דברים אחרים לגמרי לטיפוסים מפוקפקים שמדיפים ריח דלק.

אבל בהשוואה לצה”ל של גולן, סמוטריץ’ הוא צמחוני. צה”ל הרג 252 ילדים ב”עופרת יצוקה” וכ-500 ילדים ב”צוק איתן.” כשהחמוש בן דרי רצח שני נערים פלסטיניים בביתוניא, צה”ל הכחיש שבכלל קרה משהו במשך שבוע עד שהובאו צילומים מרשיעים. הוא לא פתח בחקירה מרצונו אלא אולץ לכך, ודרי עומד בימים אלה לדין באשמת הריגה. לא רצח. למרות שהוא החליף תחמושת כדי להסוות את הירי שלו. גם אלאור אזריה עומד לדין על הריגה, לא על רצח – ולגמרי יכול להיות שזה מה שיוביל לזיכוי שלו.

[…]

אבל אחרי שטיפלנו במשיח החדש של חלקים מהשמאל, צריך לטפל בו-עצמו. הפיד שלי, אני מניח, לא אומר הרבה על השיח הלאומי, אבל זיהיתי בו שלושה מקרים לפחות בימים האחרונים של כמיהה להפיכה צבאית מצד גולן ואיזנקוט.

הסנטימנט ברור: המדינה אבודה, אנחנו בידיים של האחים היהודים, אנחנו צריכים שהצבא יציל אותנו מעצמו. שיעשה לנו איזו טורקיה. או אלג’יר.

אבל זו למעשה מצרים.

מעבר להנחה שהחלקים האלה של השמאל הציוני עושים לצבא בכל מה שקשור לפשעים שלו, הם שוגים כמה שגיאות פטאליות. נמנה אותם:

א. כאמור, גולן מתמודד עם מרי צבאי שקט. הדרך הטובה ביותר להפוך מרי שקט למרד חמוש גלוי הוא נסיון להפיכה צבאית. גולן יגלה אז שאין לו חיילים, שהצבא הלוחם פשוט לא עומד עם הפיקוד, ואנחנו נקבל אקספרס לגיהנום.

ב. הפיכה צבאית כזו תיצור פה את תקדים סולא ברומא. סיר רונלד סיים כתב שסולא, שהיה הנגרל הראשון שכבש את מולדתו רומא בכוח הנשק, יכול היה למחוק הכל פרט לתקדים שלו: מעתה, כל גנרל ידע שהאפשרות של הפיכה צבאית קיימת. היה ואיכשהו ההפיכה שמדמיינים שגולן יעשה תצליח, מה יעצור את עופר וינטר והמח”טים של איו”ש לבצע הפיכת-נגד שבועיים אחר כך?

ג. עצם העובדה שאנחנו מתחילים לחשוב כך, לתהות איזה גנרל לנו ואיזה לצרנו, מי מהם יעמוד איפה בעת הפיכה צבאית, היא סממן של התדרדרות.

ד. האם מי מהאנשים שמפנטז על הפיכה צבאית (ואני אתן את הקרדיט שמדובר רק בהזיה) יודע איך יוצאים מדיקטטורה צבאית בלי שפיכות דמים נוראית?

ה. האם מי מהאנשים שמפנטז על הפיכה צבאית חושב שהדיקטטורה הצבאית, מרגע שתיכון, אכן תהיה “טובה” יותר למחנה שלו? הרי הגנרל הקושר יצטרך להדגים לחייליו שהוא לא פחות גבר-גבר מקודמיו בדיכוי הפלסטינים, ושהוא בכלל לא שמאלני רופס, ואת זה הוא יעשה על ידי הגברת הדיכוי בגדה ומעצר מנהלי של שמאלנים. היי, הכלים המשפטיים קיימים והמפקד הצבאי שלכם (אלוף פיקוד העורף) השתמש בה על אזרחים בתחומי הקו הירוק לא פעם ולא פעמיים.

ו. האם מי מהאנשים שמפנטז על הפיכה צבאית חושב שאחריה, לפלג הפוליטי שלו יש סיכוי לשוב לשלטון בבחירות חופשיות? כי אם כן, אני לא רק רוצה את מה שהוא מעשן, אני רוצה להיות סוכן המכירות שלו.

ז. האם מי מהאנשים שמפנטז על הפיכה צבאית חושב שלדיקטטורה צבאית יהודית יש איזשהו שמץ של סיכוי ללגיטימציה בינלאומית? האם הוא באמת חושב שזה יכול להגמר במשהו שאיננו מלחמת אזרחים, עם אופציה מרעננת לנכבה מס’ 2?

חלקים מהמחנה הליברלי שלנו – אין לי מושג כמה גדולים, אבל אני רואה יותר מדי פינגים כאלה – נמצאים עכשיו במצב של הליברלים במצרים: תמיכה בדיקטטורה צבאית כשד הנורא פחות ביחס לאחים המוסלמים/יהודים.

אם התייאשתם, זוזו. ואם אתם חושבים שהפיכה צבאית היא הפתרון, אתם חלק מהבעיה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)