החברים של ג'ורג'

בסבירות גבוהה: חמוש צה”ל רצח את שירין אבו עאקלה

הסימנים מעידים שצה”ל מטייח את העובדה שהעיתונאית שירין אבו עאקלה נורתה במכוון על ידי חמוש צה”ל – שהורעל על ידי תרבות הגיימיפיקציה של צלפי צה”ל

בשנת 2003, ירה סמל צה”ל תייסיר אל הייב בצלם הבריטי טום הרנדל ברפיח, בזמן שהרנדל ניסה להגן בגופו על ילדים שלעברם ירו חמושי צה”ל. באותה התקופה מותו של נתין זר מירי צה”ל עורר עדיין סערה, ולאור העובדה שלרוע מזלו אל הייב לא נולד יהודי, הוא ריצה חמש שנות מאסר על מה שהיה הרג במקרה הטוב, רצח במקרה הרע.

מקרי רצח אחרים על ידי צה”ל ברפיח באותה התקופה לא עירבו נתינים זרים, כך שלעולם לא נדע מי היה הצלף הישראלי שהרג ילד בן חמש שהלך עם מטבע של חצי שקל לקנות ממתקים.

[…]

באותה השנה, דרס דחפור צה”ל למוות את רייצ’ל קורי, פעילת שלום שלבשה אפוד זוהר והתייצבה בין הדחפור ובין הבית הפלסטיני שהוא ניסה להרוג. ישראל טוענת עד היום שמדובר בתאונה, אבל כשמצ”ח החלו לחקור את נהג הדחפור, עלוב הפיקוד דורון אלמוג הורה להפסיק את החקירה. הערפד הרשמי של המכון הפתולוגי, ד”ר יהודה היס, שמר לעצמו חלקים מגופתה של קורי.

[…]

שנה לאחר מכן, ב-2004, גם באזור רפיח, התקרב סרן ר’ אל ילדה פצועה אנושות, איימן אל המס (שתוארה במערכת הקשר כ”ילדה בת 10, מתה מפחד”) וירה בה שני קליעים. הוא טען אחר כך – בלא יודעין, מבצע הטרמה לאלאור אזריה – שהוא “חשש שהיא נושאת מטען” – ועל כן, כמובן, המעשה ההגיוני היה לירות בה מטווח קצר. אחר כך הוא נתן פקודה בקשר “לירות בכל מי שמתקרב, גם אם הוא בן שלוש.”

ר’ הועמד לדין צבאי באשמת חילול גופה. הוא זוכה.

[…]

ב-15 במאי 2014, בן דרי, חמוש משמר הגבול, החליף את קליעי הגומי שבמחסנית שלו בקליעים חיים, וירה והרג לפחות פלסטיני אחד, כנראה שניים; צה”ל שיקר ושיקר ושיקר – בכלל זה שר הבטחון, בוגי “משה” יעלון – ואמר שהוא לא היה מעורב, כי הכוחות שלו ירו רק גומי. הסרטון של בצלם, טען בוגי, מבושל. אבל אז צץ סרטון נוסף, ולצבא לא היתה ברירה אלא לפתוח בחקירה.

דרי הורשע, במסגרת הבדיחה שהיא הצדק הצבאי, ב”גרימת מוות ברשלנות”. הוא ריצה פחות משנת מאסר.

[…]

בפורים 2016, כידוע לכל, התקרב אלאור אזריה לפלסטיני פצוע אנוש, עבד אל פתח אל שריף, הסיר את הקסדה שלו, ורצח את אל שריף. לרוע מזלו של אזריה, הוא נלכד במצלמות. תחילה רצתה התביעה הצבאית להאשים אותו ברצח, שזה מה שקרה שם, אבל אז נבהלה מדעת הקהל והלכה על הריגה. אזריה טען שהוא ירה באל שריף כי חשב שיש עליו מטען, ועל כן, כמובן, עשה זאת מטווח אפס. הוא ריצה שנת מאסר בקושי.

[…]

במארס 2010 דיווח דובר צה”ל בקול מתנשף על כך שקבוצת חיילים הגנה על עצמה מפני פיגוע קלשון. יממה לאחר מכן כבר נאלצו בצה”ל להודות שלא היה קלשון, ושמפקד הכוח חש מאוים ממזרק, שאגב כלל לא נמצא. ההרוגים היו שני פלסטינים כפותים שהכוח עיכב זמן קצר לאחר מכן. על כל פנים, הסמל שירה בשני פלסטינים כפותים לא הועמד לדין, כי בצה”ל אמרו שהוא “חש בסכנה.”

[…]

הבאתי את כל המקרים האלה, שאין ספק שהם טיפה בים – רוב ההרוגים הפלסטינים לא מושכים תשומת לב – כי הטענה המרכזית של צה”ל אחרי הרג שירין אבו עאקלה היא ש”אנחנו לא הורגים עיתונאים.” וואלה. אולי הייתם צריכים לחשוב על קו ההגנה הזה לפני שהפצצתם את משרדי AP.

הפרקליטה הצבאית הראשית, יפעת תומר-ירושלמי (זכרו את השם: צפוי לה עתיד מזהיר בהאג) החליטה שלא לפתוח בחקירה פלילית ביחס להריגתה של אבו עאקלה משום שלדבריה אין חשש לפלילים. שזו, תצטרכו להודות, טענה מעניינת כשהיא מגיעה לפני חקירה. שלא לציטוט, אמרו בצה”ל שהם חושבים שהציבור לא היה עומד במראה של לוחמים שנחקרים באזהרה. כמובן, מה שהם מתכוונים לומר שהוא שהם לא מוכנים יותר לעמוד מול הציבור ולהסביר לו שיש לאכוף חוק על חיילים שהרגו או פצעו פלסטינים.

למותר לציין, חקירת מצ”ח לא היתה בדיוק איום של ממש על חיילי צה”ל שפגעו בפלסטינים גם קודם לכן. כפי שעולה מנתוני יש דין הטריים, 72% מהתלונות שקיבל צה”ל ביחס לפגיעה בפלסטינים נסגרו ללא חקירה פלילית. וכמובן, חקירה פלילית לא מובילה להעמדה לדין. השטיק של מצ”ח הוא למרוח את הזמן עד שהחייל יוצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי. הסיכוי של פלסטיני שהתלונן על אלימות מצד חייל לראות אותו עומד לדין הוא 2%. ביחס למאות התקיפות שהובילו להרג אזרחים ברצועת עזה לפני שנה, במבצע “שמור על נתניהו” (השם הרשמי יותר הוא ‘שומר החומות’), מצא יש דין שהועברו 84 מקרים לחקירת “המנגנון” שהקים צה”ל; ומתוכם רק אירוע אחד (1) הוביל לחקירה עד כה. 30% מהתלונות נסגרו ללא חקירה. השיטה, יש להניח, היא השיטה הרגילה של צה”ל: למסמס את החקירה עד שישכחו ממנה. זוכרים את פרשת השופט הירדני? לא? מצוין. ככה צה”ל אוהב אתכם.

ביחס להרג של אבו עאקלה, דובר צה”ל התנהל מלכתחילה כמי שיש לו מה להסתיר. הטענה הראשונה שלו היתה שהיא נהרגה מאש חמושים פלסטינים, וכדי לערבב את השיח – כמו שעשה בפרשת הטבח על המרמרה – הוא הפיץ סרטון שלא קשור לכלום. לרוע מזלו, צה”ל מתמודד עם מקצוענים: תוך שעות, בצלם הראו שבליסטית, בלתי אפשרי שקליע שנורה מהמקום שבסרטון של צה”ל יפגע באבו עאקלה.

שעות לאחר מכן (לא לפני שדובר צה”ל אמר, בקולו, ש”עיתונאים חמושים במצלמות”), צה”ל כבר התחיל לבצע תמרון לאחור. פתאום זה נהיה “אנחנו לא יודעים מי הרג אותה”, “הפלסטינים משבשים את החקירה”, ואחר כך “כן, זה כנראה היה חמוש שלנו, אבל אנחנו לא פותחים בחקירה כי אין חשד לפלילים.”

מה קרה בפועל? כפי שמראה התחקיר של בלינגקט, שלושה ימים לאחר הרצח (לא שימוש מקרי), האש הגיעה מכוח של צה”ל שנמצא כ-170 עד 190 מטרים ממיקומה של אבו עאקלה. לחמושים הפלסטינים, שהיו במרחק של 300 מטרים, לא היתה יכולת לפגוע בה. התחקיר של CNN מהשבוע שעבר מוסיף מידע חסר: מקבץ הירי לעבר אבו עאקלה היה צפוף מאד. קליע אחד פגע בה, שלושה אחרים בעץ שהיא נפלה לצידו. זה לא ירי מקרי.

כאן אציין נקודה משלי: אבו עאקלה חבשה קסדה. חמושים פלסטינים בגדה המערבית לא חובשים קסדות. החמוש הישראלי שכיוון אליה את נשקו פגע בין השכפ”צ לקסדה. הוא אולי לא ידע שמדובר באזרחית אמריקאית מפורסמת, אבל הסיכוי שהוא לא ידע שהוא יורה לעבר עיתונאי/ת נמוך מאד.

למה הוא ירה? כנראה שלעולם לא נדע, כי צה”ל יסתיר אותו עד יומו האחרון. אבל יש כמה סיבות אפשריות. ראשית, הוא ידע שהוא לא יסתבך. הוא ידע שדובר צה”ל יכסתח אותו ושהפצ”רית תחפה עליו. כלומר, הוא ידע שלא יהיה מחיר.

שנית, לקלעים וצלפים בצה”ל יש תרבות ציד. הם מתרברבים ב”הבאת ברכיים” וב”איקסים.” צלפים ששהו על הגדר בעזה בזמן הטבח שם התרברבו במספר ה”ברכיים שהביאו”, כלומר מספר האנשים שהם הפכו לנכים. אחד מהם אמר ל”הארץ” ש”בגדוד היו מסתלבטים עליי, 'תראו, הנה הרוצח'. כשהייתי חוזר מהשטח היו שואלים: 'נו, כמה היום?' צריך להבין שלפני שאנחנו הגענו, ברכיים היו דבר שקשה להשיג. הסתובב סיפור על אחד הצלפים שיש לו 11 ברכיים, והדיבור היה שאין מצב שמישהו עובר אותו. ואז אני הבאתי שבע־שמונה ברכיים ביום אחד. תוך כמה שעות כמעט שברתי את השיא שלו.”

צלפים שהתראיינו ל’המקור’ של דרוקר אמרו דברים דומים מאד. אחד מהם החזיק את התרמיל של הקליע של האדם הראשון שרצח ואמר ‘זה התרמיל שהפך אותי לגבר’.” אחר דיבר על כך שיש “דור של ילדים ברצועת עזה שלא ישחקו כדורגל.” הם דיברו על ‘יש פה משחק עם נקודות’ ו’המסיבה התחילה’.

זה לא קרב בשום צורה: זה משחק, ציד, כשהמטרה היא אדם. המטרה של הצלף היא להביא ברכיים, להביא איקסים, להביא כבוד לפלוגה. הירי באבו עאקלה היה, בסבירות גבוהה למדי, בניגוד לפקודות; מפקד הכוח לא רצה בו, אלוף הפיקוד עוד פחות מכך. לצה”ל הרצח הזה גרם כאב ראש ענקי. אבל הוא לא יכול לצאת נגד הרוצח, גם כי דעת הקהל היודו-נאצית לא תסבול זאת, וגם משום שעל דוכן העדים הוא יוכל לפלוט דברים מזיקים מאד. הוא יכול לדבר, למשל, על תרבות הציד והגיימיפיקציה של הרג ונכות שצה”ל מעודד, וזה יכול לגרום לכל מיני עיתונאים לבחון מקרי הרג שהיו שורה ורבע בדיווח, שהתבסס כולו על הסחריר של דו”צ.

מי צריך את זה? מה גם שהמולך במדים הירוקים צריך את הקלעים האלה, צריך לשכנע אותם שמדובר במשחק, צריך לזרוק אותם לכלבים אחר כך. אז לא, בואו לא נחקור. בואו לא נעמת את הגרסה של היורה עם הגרסה של האנשים שהיו סביבו במהלך הירי ולאחריו. בואו לא נשאל אם הם פרצו בצחוק, אם הם שאגו “דפקת אותה, אחי!”, אם לא היו חגיגות ספונטניות – עד לרגע שבו הסתבר שאופס, זו עיתונאית בינלאומית עם אזרחות אמריקאית.

ככה זה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

להרוס את המסמר של ג’וחא

את קבר יוסף צריך להרוס, כי דם חשוב מאבנים. ומי שמיילל על “זכות הפולחן” מעדיף לשכוח שישראל מנעה כניסה של מוסלמים אליו אף שהיה אתר מוסלמי

המון פלסטיני השתלט הלילה (א’) לזמן קצר על קבר יוסף, גרם נזק למקום והצית אותו, אבל לרוע המזל לא גרם מספיק נזק. היתה להם הזדמנות להחריב את המקום עד היסוד, והם החמיצו אותה. חבל. נקווה שבפעם הבאה מישהו יזכור להביא טרקטור.

ואוטומטית, כמובן, עולה הזעקה על “פגיעה במקומות קדושים”, וכרגיל מי שמעלה אותה לא מכיר את המציאות. קבר יוסף נמצא בתוך העיר שכם, שלכאורה היא שטח פלסטיני אוטונומי – אבל בפועל שטחי איי הם בדיחה. צה”ל פועל בהם על בסיס לילי. הנוהל הוא שהמת”ק מתקשר למשטרה הפלסטינית, זו מתקפלת, ואז צה”ל נכנס פנימה. הסכמי אוסלו דיברו על “מרדף חם”, לא על מעצרים שגרתיים, אבל הם משרתים רק את צה”ל והימין היהודי מזה שני עשורים. צה”ל נכנס לג’נין אחרי שני הפיגועים האחרונים, הרג לא מעט בני אדם, ואף אחד לא עצר ואמר “רגע, ג’נין זה לא בשטח איי?” כי הפנמנו מזמן שלשטח איי אין שום משמעות.

המקרה של קבר יוסף מיוחד. מדי כמה שבועות, כוחות גדולים של צה”ל מלווים לשם – לתוך עיר פלסטינית, נדגיש שוב – כמה אוטובוסים של מסוממי יהוה, חלקם הגדול מתנחלים. הם מטילים עוצר על כל האזור, סוגרים את העסקים בסביבה, ומגרשים מהאזור כל פלסטיני כדי ליצור “סביבה סטרילית” למתנחלים. מאחר ואנשים לא אוהבים שכוחות חמושים ופסיכיים של דת אחרת פולשים לעיר שלהם, יש התנגדות. כתוצאה מההתנגדות, חמושי צה”ל יורים בפלסטינים.

ב-20.3.2019, צה”ל הרג שני פלסטינים במהלך כניסה לשם; הצבא טען – אתם רשאים להאמין לו, אבל אין סיבה טובה – שהם השליכו מטענים. ברגע שצה”ל מעלה טענה כזו, קורה משהו ראוי לציון: אוטומטית אין חקירת מצ”ח. זו “פעולה מבצעית.” כחודש לאחר מכן, חמושי צה”ל פצעו 11 פלסטינים בירי גומי ואמצעים אחרים; עשרות סבלו משאיפת גז. בדצמבר אותה שנה, חמושי צה”ל פצעו תשעה פלסטינים בירי גומי. ב-5.7.21, צה”ל ירה בפלסטיני שהיה ברכבו; הוא איבד שליטה ונפגעו אנשים אחרים. ב-27.7.21, חמושי צה”ל פצעו חמישה פלסטינים, ביניהם עיתונאי, במהלך כניסה לקבר יוסף. בנובמבר 2021, שוב ירו חמושי צה”ל בפלסטינים במהלך הגנה על מסוממי יהוה בלב עיר פלסטינית. הפעם המקרה משך תשומת לב כי החמושים גם נכנסו לבתים ותפסו גגות. כשבוע לאחר מכן, החמושים ירו קליעי גומי בשלוה פלסטינים (אחד מהם נפגע בחזהו), וגרמו לעשרות לשאיפת גז. הפעם האחרונה שמשהו כזה קרה, על פי הרישומים שלי (והם חלקיים), היתה ב-15.3.22. פעם אחר פעם.

במילים אחרות, כדי להגן על אבנים קדושות ופסיכים דתיים, חמושינו האמיצים יורים באנשים. שוב ושוב ושוב. והתקשורת היהודית, כמובן, לא מדווחת על התקריות האלה, כי האנשים שנורים אינם יהודים. כל כניסה לקבר יוסף מצריכה הפעלה של כוחות גדולים מאד של צה”ל – כלומר, הרבה אנשים עצבניים בלב עיר זרה ועוינת בצדק. מדי פעם, צה”ל עורך “כניסה מדומה” לשכם – מביא אוטובוסים ריקים, מחכה שהפלסטינים יצאו, ויורה בהם. המינוח הצבאי המקובל לפעולות כאלה הוא “גירוי ותגובה.”

בפועל, קבר יוסף הוא המסמר של ג’וחא מהבדיחה הידועה. ג’וחא מכר את הבית שלו לאדם אחר במחיר נמוך, אבל תוך גביית הבטחה שהוא יוכל לבוא לבקר מסמר שתקע בקיר שם. נשמע זניח. אבל ג’וחא הגיע לבקר את המסמר פעם אחר פעם, בעיקר בלילה, עד שהקונה המסכן התחרפן וויתר על הבית. קבר יוסף הוא המסמר של ג’וחא, שמספק לצה”ל תירוץ לפרוץ לשכם פעם אחר פעם ולירות בתושבי המקום.

אז מאחר ודם אנושי – גם אם הוא פלסטיני; אני יודע, אני יודע, זה לא מובן לישראלים – יקר יותר מאבנים, הפלסטינים יעשו לכולנו טובה ענקית אם, בפעם הבאה, הם לא יסתפקו בשריפה פוטוגנית, אלא יביאו דחפור וישטחו את המקום היטב. לקציני צה”ל אין את עמוד השדרה לומר לדרג המדיני שאין שום הגיון בסיכון חיי אדם עבור פלישה לעיר זרה לצורך תפילות, ולכן הפלסטינים הם אלה שצריכים לנקות אחרי צה”ל והמתנחלים.

ומה לגבי הזכות לפולחן? פולחן תעשה בארץ שלך. אין לך זכות פולחן שדורשת פלישה צבאית לעיר זרה. כמו כן, נוהגים לשכוח אבל האתר היה בשעתו מוסלמי, ומאז 1967 ועד היום כניסתם של מוסלמים למקום אסורה. כנראה שזכויות פולחן הן, איך לומר, לא בדיוק חקוקות בסלע.

(אגב, קבר יוסף הוא המקום הידוע ביותר, אבל הוא לא היחיד: “קבר יהושע בן נון” בכיפל חארס הוא עוד מוקד לפלישות צבאיות לצרכי פולחן.)

למותר לציין, אנחנו חיים במדינה יהודית, כך שהטיעון “אבל יוסף/יהושע בן נון הוא דמות מיתולוגית והקבר הזה בוודאות לא שלהם” לא עולה בכלל לדיון. אבל את הדיון הזה נצטרך לנהל עם קהל רציונלי יותר.

ועוד דבר אחד: חמושי צה”ל ירו היום (א’) למוות בע’אדה אברהימי עלי סבתין, בת 49 מבית לחם, כי “התקרבה בצורה חשודה לכוח.” הבהמה הירוקה נאלצה להודות שהיא לא נשאה עליה כל נשק. הפלסטינים אומרים שהיא נורתה בדם קר, אבל זה בסדר: אף אחד לא יחקור. היא לא יהודיה.

הערה אישית: כל מה שקרה בחודש וחצי האחרונים, בדגש מובהק על האירועים באוקראינה, הרחיק אותי מאד מכתיבה אקטואלית. הכל היה כואב מדי. עמכם הסליחה.

(יוסי גורביץ)

על קבר אחים

מה אפשר ללמוד מהתפנית בפרשת הטבח בטרטורה: האזינו לקורבנות

בשנת 2000 פרצה שערוריה כבדה: מאסטרנט מאוניברסיטת חיפה, תדי כ”ץ, הגיש עבודת מאסטר שזכתה לשבחים, שבה תיאר – בהסתמך בעיקר על עדויות של הקורבנות – את הטבח שביצעו אנשי חטיבת אלכסנדרוני בכפר טנטורה ב-1948. אנשי החטיבה הגישו מיד תביעת דיבה, כ”ץ הוקע כאויב העם, ואחרי דיון אחד בבית המשפט הגיע לפשרה עם התובעים. במקביל, אוניברסיטת חיפה מסרה את העבודה שלו למספר חוקרים, והם פסלו אותה ושללו את התואר שלו.

ביום חמישי האחרון נערכה הקרנת הבכורה של הסרט “טנטורה”, שבו שורה של אנשי אלכסנדרוני מאשרים כי אכן בוצע טבח בכפר. לא רק זה: תחת חוף דור יש קבר אחים, שבו נטמנו הקורבנות, ומסמכים מעידים שבפיקוד תהו מה מצבו של קבר האחים, ומפקד מקומי העיד שבדק אותו ו”מצאתי שהכל בסדר.”

שימו לב מה קרה פה: תדי כ”ץ חשף את אמת לא נעימה – וכל הממסד הישראלי נפל עליו. כמעט אף אחד לא עמד לצידו. כ”ץ מצא את עצמו במצב קפקאי: הוא היה צריך להתמודד במשפט כשמה שיש לו הוא מילה של פלסטינים מול מילה של לוחמים יהודים. הוא העריך נכון: סיכוייו היו אפסיים. אחר כך הגיע הממסד האקדמי, ובאמתלה של “בעיות מתודיות” קבר את המחקר של כ”ץ ובפועל הכתים אותו כבדאי. החלק הזה חשוב: תפקידם של היסטוריונים ממסדיים, והם מבינים אותו אוטומטית, הוא להבנות את תפיסת ההיסטוריה שהממסד רוצה. אחרי הכל, הוא משלם את המשכורת שלהם ומעניק להם את התפקיד והיוקרה. היסטוריונים התייצבו שוב ושוב לצד כל משטר נפשע. אין פה דבר חריג, אבל מדי פעם צריך לטהר את האקדמיה מהמקבילים המקומיים של לישנקו.

אנחנו מתייחסים שוב לסיפור טנטורה בגלל שלוחמים יהודים הסכימו להודות בפשעים שביצעו. אילו עשו את מה שנדרש מהם, הקפידו לשמור על שתיקה, סביר להניח שסיפור טנטורה היה נמחה מן ההיסטוריה ונכנס לקטגוריה של תיאוריית קונספירציה. האמת היתה מוכתרת כשקר, בחותם הממסד. אבל הם לא עמדו בעומס השתיקה.

מותר לתהות עד כמה צה”ל עמד מאחורי התביעה של אלכסנדרוני, כפי שעמד כמה שנים אחר כך מאחורי שלל התביעות כנגד מוחמד בכרי. מדינת ישראל אימצה מזמן את התפיסה של “המלחמה על התודעה” – התבשרנו לאחרונה שיאיר לפיד, שמשחק בתפקיד שר החוץ, מבקש לממן מחדש את “קלע שלמה”, הזרוע הכושלת למלחמה במציאות של ממשלת ישראל – והתוצאה היא שחלקים נרחבים של ממשלת ישראל הפכו למעשה לזרוע במלחמת התעמולה. כאן חובה להזכיר שאחת הזרועות הבזויות ביותר של ממסד השו-שו שלנו, המלמ”ב, הרשתה לעצמה להעלים מסמכים על הנכבה מארכיונים. הפעולה נעשתה ככל הנראה ללא סמכות אבל לגמרי ברשות. ישראל היא לא רק מסע הנקמה של יהודים בהיסטוריה: היא מסע להעלמת ההיסטוריה.

ומה עכשיו? קודם כל, אנחנו יודעים איפה יש קבר אחים. צריכה לקום תביעה ציבורית לחפור את המקום, ולבצע נתיחה בגופות, כדי לקבל מספר מינימלי של הקורבנות. את המספר האמיתי כנראה לא נדע – חלף יותר מדי זמן וחלק גדול ממנו הושקע בטשטוש העובדות. ואחרי הנתיחה, שצריכה להיות פומבית ככל האפשר, צריכה להיערך לוויה ממלכתית לקורבנות, ובקשת סליחה פומבית. ככל שיש ניצולים וצאצאיהם, יש לפצות אותם. הסיכוי שדבר כזה יקרה כשתומכי טרור יהודי קשים כמו זאב “הבוגד” אלקין ורכים, כמו יאיר לפיד, יושבים בממשלה קלוש; אבל הדרישה הציבורית צריכה לעלות. זה החוב שלנו לנרצחים.

שנית, צריכה לקום ועדה שמורכבת מהיסטוריונים זרים בעלי שם שתעבור מחדש על עבודת התזה של תדי כ”ץ, ותקבע האם אכן נפלו בה קשיים מתודיים שהצריכו את פסילתה. אם לא, כל ההיסטוריונים הישראלים שהיו מעורבים במה שהוא לכל דבר ועניין קשירת קשר להסתרת האמת צריכים להיות מפוטרים, ואם כבר יצאו לפנסיה, מוקעים בפומבי. המנעות מההליך המביך אך הכרחי הזה תכתים את כל ההיסטוריונים הישראלים.

ושנית, המקרה הזה צריך לשחרר אותנו סופית מהתפיסה שחמושי צה”ל אומרים את האמת ופלסטינים הם שקרנים. הפלסטינים שחוו את הטבח אמרו את האמת לתדי כ”ץ לפני יותר מ-20 שנים. כל הממסד הישראלי קם עליהם, והערים ערימה גבוהה של שקרים. הנושא לא מסובך: הקורבנות אומרים את האמת. תמיד צריך להקשיב להם. הם אולי טועים בפרטים בשל גודל הטראומה, אבל הם לא טועים בתיאור האירוע. המקרבנים, מצד שני, כמעט תמיד משקרים. מופעל עליהם לחץ בלתי נסבל, ה”רעות” הממאירה, ליישר שורה ולשקר. מי שרוצה דוגמא עכשווית, יוכל למצוא אותה בהתנהלות של הציבור היהודי מול שוברים שתיקה. ההנחה שלנו צריכה להיות שחמושים, שמואשמים בביצוע פשעים, משקרים משום שהם לא רוצים לעמוד לדין ועוד יותר מכך, לא רוצים להיחשב כבוגדים בעיני עמיתיהם לפשע.

ושוב: צריך להאמין לקורבנות. יהודים ישראלים, כרגיל, מבצעים השלכה כלפי הפלסטינים: הם מניחים שהפלסטינים שקרנים ושטופי לוחמת hasbara משום שזה המצב המקובל בקרב יהודים ישראלים. זו הנחה נפוצה מאד, שאין לה על מה להתבסס. לפני תשע שנים הגיע רגע ההארה שלי: הגעתי לכפר יאסוף, כחלק מצוות של יש דין. במקום בוצעה לפני זמן קצר התקפה של מחבלים יהודים שיצאו מההתנחבלות תפוח. הפלסטינים אמרו שהם תקפו אותם באבנים, וגנבו חמור וכלים חקלאיים.

את הטענה של התקפה באבנים קיבלתי מיד. היא התאימה לנסיון שלי. את הטענה על גניבת החמור והמחרשה פסלתי. מי לעזאזל יגנוב חמור ומחרשה? אבל, כמה דקות לאחר מכן, נפתח השער של התפוח, וקצינה של המנהל האזרחי החזירה דרכו את החמור. מאוחר יותר הושבה גם המחרשה. זה היה שיעור חשוב בענווה.

הקשיבו לקורבנות: הם יודעים מה קרה. לעתים הם טועים בפרטים (פלסטינים נוטים להתבלבל בין סוגים שונים של מדים ישראלים, שימושי מאד למצ”ח ומטייחים אחרים), ויש להם מיתוסים משלהם שצריך לדעת לסנן (פלסטינים נוטים להתייחס לכל תחמושת חריגה כאל קליעי דום-דום), אבל הם יודעים מה קרה. החזירו את זווית הראיה הטבעית: הקורבן הוא קורבן, המקרבן פושע שמנסה לטייח את מעשיו. ואולי, אולי, יתחיל להיות פה טוב יותר.

ועוד דבר אחד: לפני כשבועיים חטפו חמושי נצח יהודה פלסטיני בן 80, עמר אסד, סתמו את פיו, כבלו את ידיו וקשרו את עיניו, ונטשו אותו במבנה נטוש. כשפרמדיקים פלסטינים הגיעו למקום, אסד כבר מת. הפלסטטינים – האזינו לקורבנות! – אומרים שאסד לא רק נכבל, אלא גם הוכה. תחקיר של צה”ל, כמובן, מנקה את החמושים, והכתבלבים הצבאיים ממהרים להדהד אותו. החמושים, במיטב המסורת, חיפו זה על זה, ופה הם בבעיה חריגה: אסד היה אזרח אמריקאי. כאן יש לציין שתי נקודות: למה לקחו אדם בן 80 למבנה נטוש, אם לא כדי להכות אותו? ושנית, בהנתן שנצח יהודה הוא הגדוד הרשמי-למחצה של לה פמיליה, למה צה”ל ממשיך להפעיל אותו?

אפשר, כמובן, לתהות על מידת הניתוק של צה”ל מהעולם אם זו רמת התירוצים שהוא מספק, אבל קשה להאשים אותו: הוא התרגל לשקר לציבור שרוצה שישקרו לו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מזהה התהליכים כתהליך, הרצון למחיקה של נווה דרומי, ונקודות חיוביות בדו”ח אפל

שלוש הערות על המצב

תת-עלוב: הדבר החיובי היחיד ביאיר גולן הוא שהוא מספק לי נחת מדי שבוע – היכולת לומר “אמרתי לכם.”

השבוע אמר פושע המלחמה של מרצ שמתנחלי חומש הם “תת אדם.” המילה “תת אדם” מגיעה מהגרמנית של תחילת המאה הקודמת, Untermensch, והיא מייצגת, ובכן, אנשים שאינם באמת אנשים ושיש להרחיק אותם מהחברה במקרה הטוב, או להדביר אותם במקרה הרע. אני מניח שעמדתי ביחס למתנחלי חומש ידועה – הפורעים שם שוב תקפו פלסטינים ופגעו במצבות בשבוע שעבר, שוב בחסות צה”ל – אבל ברור לי שהם לא “תת אדם.” הם בני אדם בדיוק כמוני. הם פושעים, ופשיעה היא תופעה אנושית. אין שום דבר לא אנושי במה שהם עושים. להיפך, למרבה הצער פוגרומצ’יקים חמושים שנתמכים על ידי מדינה הם תופעה אנושית מדי.

גולן הגיע לתודעה הציבורית לא בגלל שהוא השתמש בבני ערובה – השם הצה”לי המכובס הוא “נוהל שכן” – אחרי שבג”ץ אסר על כך, אלא בגלל נאום ה”התהליכים” שלו, שבו אמר שהוא מזהה תהליכים בחברה הישראלית שמזכירים משטרים אפלים במרכז אירופה בשנות ה-30 (TM). הנאום הזה, לא פשע המלחמה שלו, הוא מה שמנע מגולן את הרמטכ”לות. אחר כך הוא חובר בהלחם גס מאד למרצ, ומאז הוא ממשיך לאמלל אותה. לפני כשבועיים, גולן היה היחיד מחברי הכנסת של מרצ שתמך במהלך של איילת שקד – הגדלת הישובים שיכולים להפעיל ועדות קבלה מ-400 משפחות ל-600. גולן לא הבין מה הבעיה: הבייס תומך, הוא אמר.

בדיוק. גולן הוא דוגמא מובהקת לאליטה הישנה, של ההתיישבות העובדת, שממש לא אוהבת איך אליטה חדשה, של המתנחלים, דוחקת את רגליה. לגולן אין בעיה עם פשעי המלחמה שצה”ל מפעיל בגדה, הוא היה חלק ישיר מהם; הוא מתנגד להעמדה לדין של חיילים שביצעו פשעים. הוא בעד סיפוח חלקי. הוא חלק ממרצ בשל חדלון היד של המנהיגות שלה. הוא יכול היה באותה המידה להשתלב בעבודה, יש עתיד או הליכוד. המתנחלים מגעילים אותו, והם תירוץ טוב להפיל עליו את כל שקיעתה של ישראל “הישנה והטובה” – אבל האשם האמיתי במצב הזה הוא הצבא, שגולן היה חלק ממנו ושלעולם לא ימתח עליו ביקורת אמיתית. אנשי שמאל לא היו משתמשים בביטוי “תת אדם”, ותומכיו של גולן אומרים לנו שהוא “מדבר ימנית שוטפת.” זה נכון, וזאת משום שהוא חלק מהימין הישראלי – הימין של האליטה השוקעת של יפי הבלורית והתואר.

למחוק. סערה-זוטא פרצה השבוע, כאשר חברי כנסת פלסטינים דיברו ביניהם בערבית במליאה. סוג מסוים מאד של ימין התפוצץ. נווה דרומי, מהעילגות והפחות אינטליגנטיות שבנציגי הימין, התחרפנה במיוחד. “למה אני צריכה ללמוד ערבית במדינה יהודית ששפתה היחידה צריכה להיות עברית?”, כתבה.

naveh

מבחינת דרומי, הפלסטינים צריכים להמחק. עצם הקיום שלהם לא נוח, במיוחד קיום שעומד על זכותו להתקיים. השפה שלהם צריכה להיעלם מהמרחב. העובדה שהם הילידים ושהיהודים הם הפולשים צריכה להמחק. כל ההיסטוריה צריכה מחיקה. השפה, במיוחד, היא אויב. שפה היא פחות או יותר הדבר האחרון שנעלם. האזרחים הפלסטינים של ישראל צריכים להגיד תודה שהם אזרחים, ולומר את התודה הזו בעברית. דרומי רוצה את הפלסטינים על הברכיים, עם פלנלית עם העיניים.

דרומי רוצה שנשכח שבמשך כל שנות קיומה של ישראל, עד מעבר חוק הלאום – שאושר פחות או יותר שלשום – ערבית היתה שפה רשמית פה. אפילו בן גוריון, המטהר האתני הגדול, שביקש (וקיבל) תעודת זהות נטולת ערבית, לא העז למחוק את הערבית. הוא ידע איזה מחיר ישראל תשלם על כך. וזה היה בתקופת המשטר הצבאי.

דרומי היא חלק מהימין החדש, זה שלא מהסס לדבר על מחיקה של הפלסטינים ועל נכבה שניה. הגיע הזמן שיובהר לדרומי שזה לא יקרה, אבל שנשמח, ונפעל, לראות אותה במקומה הראוי – בית דין בינלאומי. היא תוכל לטעון שהיא בסך הכל מייצגת את האסטרטגיה הציונית. היא כנראה צודקת.

להסתכל על האור. הרבה מאד תשומת לב שגויה הוקדשה לסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שמצא שהאמון בצה”ל בקרב יהודי ישראל צנח בארבעה חודשים מ-90% ל-78%. זה בוודאי צריך להדאיג את מסניפי הפנסיות מהקריה, אבל ספק אם זה צריך להדאיג את האזרחים עצמם. אי אמון בצבא הוא דבר חיובי בדמוקרטיות.

הנתונים האחרים מטרידים הרבה יותר. האמון בממשלה (בקרב היהודים) עומד על 27%, בכנסת על 21% ובמפלגות על 10%. ממשלה שאמון הציבור בה נמוך כל כך, קצת יותר מרבע, היא ממשלה לא לגיטימית. היא יכולה לקרוא לעצמה ממשלת שינוי עד מחר, וזה לא ישנה את העובדה הזו. כנסת שרק חמישית מהציבור תומך בה היא פרלמנט שאיבד את הלגיטימיות שלו. כאן העובדה שהאמון בצבא גבוה כל כך צריכה להפחיד עד מוות: אמון כה נמוך בנבחרי הציבור וכה גבוה במנשנשי תקציב במדים אומר שהדבר היחיד שמציל אותנו מהפיכה צבאית הוא שהמצב הנוכחי פשוט נוח מדי לצבא.

אבל, למרות הכל, יש נקודות אור בסקר הזה. האמון של הציבור הפלסטיני בכל מוסדות הציבור הישראלים נמוך מאד, וביחס לצה”ל הוא מתקרב לנקודת האמון הנכונה – 36%. אבל כמעט בכל נקודה, האמון הפלסטיני במוסדות הציבור עולה. הם תומכים בממשלה יותר מהיהודים (28%), כך גם בכנסת (25% לעומת 21%) ובמפלגות – כאן התמיכה של הפלסטינים הישראלים יותר מכפולה, 22% לעומת 10%. לפחות מבחינת הציבור הפלסטיני-ישראלי, הממשלה הזו, מקרטעת ככל שתהיה, עמוסת באויבי המין האנושי ככל שתהיה, מתפקדת – מתפקדת טוב יותר מכל ממשלה מאז ממשלת רבין השניה.

ולחברי קואליציית הזדון והחדלון הזו רצוי לשים לב לכך: בלעדי הפלסטינים הישראלים, הם ייעלמו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

יש לנו די פרגמטיות, בן דרור ימיני כסייען טרור, וצה”ל מדבר חלש

שלוש הערות על המצב

הבעיה שלנו היא עודף פרגמטיות: בתגובה למה שכתב עדו, אני רוצה להשיב בכמה נקודות. ראשית כל, זה לא התפקיד שלי לשחק את ה”פרגמטי”. כאלה יש לנו מספיק, למעשה יותר מדי. “פרגמטיות”, במובנה הישראלי, איכשהו תמיד מתכנסת לתמיכה ברוב היהודי ובדיקטטורה הצבאית הישראלית. לדבר על הגולן? את מי תשכנע? עזוב עכשיו שהממשלה היא זו שהעלתה את נושא הגולן לסדר היום, כשהחליטה לערוך שם הפגנה – היא קראה לזה “ישיבה חגיגית” – ולהעביר מיליארדים לחיזוק ההתנחלויות שם.

פרגמטיות היא לא לדבר על הגולן, לטעון שהפלסטינים צריכים לקבל את גושי ההתנחלויות הישראלים (ולא להסביר, כי אין איך, מאיפה הם יפוצו על כך), ולהתייחס לאלימות הפלסטינית המזערית כשוות ערך לאלימות הישראלית המסיבית, השקופה והיומיומית. כן, חיילים שמפטרלים בכפר פלסטיני הם אלימות. אנחנו פשוט רגילים אליה. פרגמטיות היא להסתפח באיטיות למחנה שאומר עזוב, זו המציאות, אי אפשר לשנות אותה.

אני לא מחסידיו של בשאר אסד, ויעידו כל חברי חד”ש שעצבנתי בנושא, אבל השאלה של הגולן גדולה מבשאר אסד, שלא לדבר מנפתלי בנט. זו שאלה של עקרון היסוד של המשפט הבינלאומי: שאדמה לא נרכשת יותר בכוח הזרוע. המשפט הבינלאומי גדול מישראל וסוריה גם יחדיו. מה שהפרגמטיות הישראלית – תמיד פרגמטיות על חשבון מישהו אחר, כמובן – מנסה להשיג הוא להחזיר אותנו לימים שלפני המשפט הבינלאומי. ואלו היו ימי ברבריות מובהקים. כשישראל מספחת את הגולן, היא מסיגה את כל העולם אחורה ב-80 שנים. נוח לישראל להתעלם מהמשפט הבינלאומי, נוח לשר החוץ הבור שלה להתרפק על הסכם ווסטפאליה מבלי שיהיה מסוגל להבין את משמעותו: רודנות בפנים המדינה וסמכות הכרזת מלחמה על פי רצון השליט. במאמר שלו, לפיד אפילו הביע התנגדות לעצם קיומו של האיחוד האירופי, כי המשמעות שלו היא ויתור על סמכויות לאומיות. העמדה הזו נחשבת ימין קיצוני באירופה; בישראל היא מתיימרת להיות מרכז.

כל זה לא מובן לישראלים, כי הקפידו מאד לא ללמד אותם על זה; ועל כן הם מופתעים שוב ושוב לשמוע אחרים, במיוחד אירופאים, מעלים את הנושא. משפט בינלאומי נשמע להם כמו פנטזיה, ומרושעת במיוחד, כי היא מציבה אותם בצד הרע של ההיסטוריה.

שבו, מה לעשות, הם נמצאים. ולא נצא מפה בלי שנצטרך ללמוד מושגים חדשים, ממשפט בינלאומי ועד זכויות אדם. אני יודע שהם לא פופולריים פה, אבל, מה לעשות, אלה הדעות שלי ואני לא מתכוון להמיר אותן במקטרת אופיום של “פרגמטיות.” כשהימין הקיצוני הוא המרכז פה, על אחת כמה וכמה שחובה להשמיע עמדות שמאל, כי כשאנחנו מקפלים את הדגלים שלנו כדי להיחשב פרגמטיים, אנחנו מפסידים מראש.

האם בן דרור ימיני תומך בטרור יהודי? אתמול עשיתי טעות וקראתי את הטור של בן דרור ימיני בידיעות אחרונות. כצפוי, ימיני התנגד לפגישה של תלמידי בית הספר בויאר עם פורום המשפחות השכולות. הטיעון המרכזי שלו הלך כך: המנכ:ל לשעבר של הארגון הוא רמי אלחנן; ימיני מייחס לאלחנן תמיכה, פרי דמיונו הפורה, בפיגועי התאבדות; אחר כך הוא טוען שאלחנן מזוהה עם Jewish Voice for Peace, שאותו בן דרור ממהר להגדיר כארגון אנטישמי, וזאת משום ש-JVP תומך ב-BDS, וה-BDS תומך בחיסול מדינת ישראל. ובגלל שבפורום המשפחות חבר אלחנן, ובגלל שאלחנן תומך ב-JVP, ובגלל שה-JVP תומך ב-BDS, יש לאסור על כניסת הארגון לבתי ספר.

נתעכב לרגע על ההגדרה של JVP כארגון אנטישמי. כפי שאפשר להבין משם הארגון, מדובר בארגון של, אפעס, יהודים. קצת מסובך לקרוא לארגון של יהודים אנטישמי, אם אנחנו רוצים שלמילה ‘אנטישמיות’ תהיה איזושהי משמעות; אז צריך לעשות תרגיל “תראה, ציפור.” שניים מהם, בעצם. צריך להגדיר את התמיכה ב-BDS כאנטישמיות. אבל המצע של BDS לא אומר שום דבר על יהודים, ושיעור היהודים התומכים ב-BDS גדול יחסית.

מה עושים? אומרים שההתנגדות לקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית הוא אנטישמיות, כי זכות ההגדרה עצמית – ומקפידים להשמיט את החלק של “כמדינה יהודית.” זה יעלה יותר מדי שאלות. ובמילים “זכות ההגדרה העצמית” נמצא תרגיל ה”תראה, ציפור” השני. אף שלעמים יש זכות להגדרה עצמית, לאף עם אין זכות להגדרה עצמית באדמתו של עם אחר. הסיבה לצורך בפירוקה של המדינה היהודית היא לא העובדה שהיא מדינה יהודית; היא העובדה שזו מדינת עוול קולוניאליסטית, ואיננה יכולה אלא להיות מדינת עוול קולוניאליסטית.

בואו נעשה תרגיל מחשבתי. האם בן דרור ימיני תומך בטרור יהודי? לשיטתו שלו, ודאי. בן דרור תומך בפעילות של “אם תרצו” והרצה בכנסים שלהם. “אם תרצו” הוא לא רק ארגון פאשיסטי, כפי שקבעו בתי המשפט, הוא גם מקבל כמות גדולה של כספים ממחבלים יהודים. יתר על כן, אם תרצו מקבלת כספים גם מה-Central Fund for of Israel” ארגון ימני שמממן גם את חוננו, ארגון שתומך בעצירי טרור יהודי. כלומר, על פי שיטת האשמה באמצעות קרבה של בן דרור, הוא-עצמו תומך בטרור יהודי. על כן, אני קורא לכל ארגון ישראלי שלא לאפשר לבן דרור לדבר בפניו, שהרי בכך גם מי שמזמין את בן דרור הופך בעצמו – מעצם ההזמנה של ימיני – לתומך טרור.

או, אתם יודעים, שנתייחס למה שאנשים אומרים ולא מה שתועמלנים מקצועיים מייחסים להם.

דבר חלש: הפורעים שבמאחז קומי אורי שסמוך ליצהר – ההתנחלות היחידה שערכה הצבעה בשאלה האם להסגיר תושבים שתקפו חמושי צה”ל, והחליטה נגד – פצעו קלות שלושה שוטרים אתמול (ו’), במהלך הריסה של קרוואן במקום. בתגובה, הודיע הרמטכ”ל אביב “צבא קטלני” כוכבי שהוא מגנה “את האלימות שהופעלה כלפי לוחמים.”

נזכיר שוב: אם פלסטינים היו מיידים אבנים על חמושים ישראלים, הם לא היו מסתפקים בגינוי רפה. הם היו יורים. בשנת 2021, הרגו חמושים ישראלים 86 קטינים פלסטינים בגדה, ברצועה ובמזרח ירושלים. כשחמושי צה”ל והמפקדים שלהם מתייחסים לאבנים של פורעים יהודים ככאלה שלא מצריכות ירי, הם בעצם מודים שכאשר הם יורים בפלסטינים מיידי אבנים, הם רוצחים אותם. ההרג איננו הכרחי, כי אם היה הכרחי הוא היה מופעל גם כנגד מתנחלים. זה ירי שמופעל על פי שיקול אתני, לא על פי שיקול בטחוני. הרג של אנשים מבלי שהם מהווים סכנה ובשל מוצאם הוא רצח.

תודה על התזכורת, כוכבי, ונקווה שבית הדין בהאג יסדר לך את הזמן לכתוב על מנהיגות.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פרויקט 300: צה”ל מוצץ את הדם שלך, מותק

צה”ל קיבל בלי הסברים עוד 7.4 מיליארדי שקלים. ככה זה כשמחכים לשואה שניה

נציגי צה”ל הגיעו לועדת הכספים ביום חמישי האחרון, ודרשו תוספת תקציב של 7.4 מיליארדי שקלים. הם לא הסבירו למה, וכפי שהסתבר הם לא היו צריכים: התוספת אושרה כאילו כלום. כאן המקום להזכיר שלפני חודש ומשהו עבר תקציב, לראשונה מזה שנים, ובו התקציב של צה”ל כבר הועלה בעוד שבעה מיליארדי שקלים.

14 מיליארדי שקלים, בשתי הצבעות חפוזות. בין השאר, צה”ל דרש החזר של שלושה מיליארדים על מבצע “שומר החומות.” כלומר, בתפיסה של מערכת הבטחון, אנחנו צריכים לשלם לה אקסטרה אם היא אשכרה עושה משהו. כל הכסף שאנחנו מעבירים לה בשוטף כנראה לא מספיק. אה, כן: בבג”ץ עדיין מתנהל דיון על “תוספת הרמטכ”ל”, בונוס שכוכבי מחלק על חשבון הציבור ובלי סמכות לחלק מהקצינים. בג”ץ דורש הסברים. אולי הוא אפילו יקבל אותם מתישהו. בינתיים, צה”ל ברח עם הקופה.

ישראל משוועת נואשות להשקעות בבריאות, בתחבורה ציבורית, בתשתיות, במערכת החינוך. קצב גידול האוכלוסיה שלנו עצום ביחס למדינות מערביות, וכמו שיוכל לכם כל מי שנאלץ להשתמש בתשתיות התחבורה לאחרונה, או ניסה לאסוף חבילה מהדואר, או חיכה לתור לטיפול לא שגרתי במערכת הבריאות, כל התשתיות האלה במצב של קריסה. ובהנתן גידול האוכלוסיה, המצב יהיה חמור יותר עוד עשור, שלא לדבר על שניים או שלושה.

שאר התוספות התקציביות שאישרה הכנסת עמדו על כ-1.1 מיליארד שקלים. כלומר, הכסף שהלך לצה”ל – שכזכור, כבר קיבל תוספת של שבעה מיליארדים – גדול פי שבעה מהכספים שהוקצבו למשרד החוץ, המשרד לבטחון פנים, הרשויות המקומיות ושורה של גופים אחרים. התוספת התקציבית של משרד התחבורה, למשל, היא שמונה מיליוני שקלים – קצת יותר מאלפית הסכום שקיבל צה”ל. התוספת של משרד הרווחה היא 17 מיליונים, שתי אלפיות מהסכום שבזז הצבא.

צה”ל לא מייצר כלום, והתקציב שלו לא כולל את העלויות יוצאות הדופן של גיוס החובה – גריעתם של כ-100,000 צעירים בשיא אונם ויכולתם מהמשק. היכולת הצבאית שלו מפוקפקת, בלשון המעטה. הוא לא נלחם בצבאות, הוא נלחם במיליציות שהכינוי “חמושות למחצה” הוא מחמאה לחלקן. אז איך אנחנו זורקים ככה 7.4 מיליארדים, בלי שמץ של דיון ציבורי? איך זה לא פותח מהדורות?

את התשובה אפשר למצוא בפרויקט “עדים במדים” ובטיסות השנתיות של חיל האוויר מעל אושוויץ, שיש לקוות שהממשלה הלאומנית של פולין תבטל בקרוב. מאז ימי בן גוריון והלאה, פותחה פה התפיסה של “שואה וגבורה” – כשצה”ל מייצג את הצד של הגבורה. סוכני הזכרון של החברה שלנו מקפידים לומר שוב ושוב ששואה שניה תמיד בפתח. זו קצת סתירה במונחים – אותם האנשים עצמם, אחרי הכל, טוענים שהשואה היא אירוע חסר תקדים ובלתי ניתן להשוואה לכל אירוע אחר, אבל הנה, הוא תמיד עומד לקרות שוב. נתניהו, כהרגלו, לחץ על הדוושה עד הסוף עם “השנה היא 1938 ואיראן היא גרמניה” שלו, אבל הוא בסך הכל הגביר את הווליום. זה היה באוויר עשורים.

וכשמצד אחד יש את אושוויץ, ובצד השני פחות רופאים, פחות תחבורה ציבורית, כיתות צפופות יותר, ותשתיות נרקבות, ברור במה יבחר הציבור, לא? החיים עצמם. האגדה על השואה השניה שבפתח שימושית מאד למדינה הציונית בכלל, כמובן, לא רק לצה”ל: היא מאפשרת למדינה להטיל אימה על ישראלים שהגיעו למסקנה שהחיים פה קשים מדי ומרים מדי ומחפשים חיים טובים יותר. לכו, לכו, יא נפולת של נמושות, אבל תזכרו שיש נאצים בחוץ. מכאן התיאבון לפרסם כל רבע תקרית אנטישמית. המטרה היא לא מלחמה באנטישמיות: כמו כל מערכת ההסברה, המטרה היא לפרכס את דעת הקהל היהודית בארץ.

ועד שלא נשחרר את עצמנו מהמיתוס הרעיל הזה, העייטים שמנקרים את כבדנו ימשיכו לעשות זאת.

קו הסיום: תם ונשלם פרויקט 300 של 2021. היעד, כזכור, היה 300 מילים מדי יום במשך חודש, ועמדתי בו. סך כל המילים שנכתבו הוא 20,085, כתבתי 31 ימים, כך שהממוצע הוא 648 מילים (לא כולל שתי פסקאות הסיום הללו). הפוסט שאני מרוצה ממנו יותר מכל היה על סאלי המינגס ופסלי ג’פרסון: אני יודע שהוא שינה את דעתו של קורא אחד (אני מקווה ליותר, אבל יודע על אחד), ואני יודע עד כמה זה נדיר.

זה היה סוחט רגשית, צללתי לחומרים שהכאיבו לי, והזנחתי את פרויקט הבדיון שלי; הייתי צריך את תרגיל משמעת הכתיבה הזה, אבל לא אעשה זאת שוב בעתיד הנראה לעין. התכנית שלי כרגע היא לעבור לכתיבה פעם בשבוע. אבל הוכחתי לעצמי שלבלוג עדיין יש קיום ושיש בו טעם; וזו היתה מטרת הפרויקט. אני מקווה שנהניתם, ואני רוצה להודות שוב לכל מי שתרם. נתראה שוב בסוף השבוע, וזו כבר תהיה שנה חדשה.

(יוסי גורביץ)

פרויקט 300: צה”ל היכה אותנו אל החומש

צה”ל איפשר למתנחלים לפרוע בבורקה, וירה בכ-100 מתושבי הכפר בעצמו. אנחנו חווים כפר מימון שני, והפעם הוא מצליח

צה”ל איפשר אמש (ה’) לאלפי פורעים יהודים לבצע פוגרום בבורקה. הוא אישר צעדה של אלפי מתנחלים לאדמות הכפר (המאחז “חומש”), סגר את כל הכניסות לכפר ולמעשה הטיל על תושביו עוצר כדי שאנשים שאין להם דבר וחצי דבר עם המקום יוכלו לצעוד שם. הצבא חסם את הכניסות לארבעה כפרים פלסטינים נוספים. הצעדה לוותה בשירת “נקמה נא אחת מעיני מפלסטין,” שיר הסתה מוכר, ואף שמדובר בעבירה של הסתה לגזענות, כמובן שאיש לא נעצר. הארץ מדווח שלמרות שהצעדה היתה ללא אישור, צה”ל הניח לצועדים להכנס לאוהל צבאי כדי למצוא מפלט מהגשם, והניח להם להביא גנרטור למקום.

הפורעים ניפצו מצבות בבית הקברות של בורקה, יידו אבנים על בתים, טיפסו על בית ותלו עליו דגל ישראל, ופלסטיני אחד נפצע מהאלימות ונזקק לטיפול. כוחות הצבא הגדולים שהיו במקום, כמובן, לא התערבו.

24.12

(קרדיט: מועצת בורקה)

אה, רגע, לא: זה לא מדויק. על פי דיווחי הצלב האדום, חמושי צה”ל ירו קליעי גומי בכ-100 מתושבי בורקה שניסו למחות על המגף שדרס את צווארם. כל זה מוכיח, שוב, שפוגרומים של יהודים לא יכולים להצליח אלא אם יש להם גיבוי צבאי. ואת זה הם מקבלים על בסיס יומי.

נזכיר שוב: המאחז הבלתי חוקי במקום מוקם על אדמות פרטיות רשומות של תושבי הכפר. בג”צ כבר הורה על החזרת האדמות לפני שמונה שנים. צה”ל מסייע שיטתית ויומיומית להפרת חוק ולהפרת זכויות האדם של התושבים המוגנים של הגדה המערבית, הפלסטינים, שעל פי המשפט הבינלאומי הוא אמון על הגנתם ועל הגנת רכושם.

מספר הצועדים הגדול שהגיע לאדמות בורקה, שנאמד בכ-20,000, מעלה את החשד שמועצת י”ש בישלה לנו שידור חוזר של כפר מיימון. שם, ערב ההתנתקות, התכנסו עשרות אלפי מתנחלים כשהתכנית שלהם היא לפרוץ לרצועת עזה, להגיע לגוש קטיף, ולהפוך את פינויו לבלתי אפשרי. הרמטכ”ל דאז, דן חלוץ, החליט שזה לא יקרה במשמרת שלו ואמר “תביאו לשם חצי צה”ל.” אלפי חיילים חסמו כל כניסה ויציאה מכפר מיימון. קבוצה של נערים הצליחה לפרוץ לרצועת עזה, וחיילים רדפו אחריהם והחזירו אותם, אבל שם זה נגמר.

במועצת י”ש ראו במשך שנים את כפר מיימון ככשלון גדול שלהם, אולי הגדול ביותר שלהם. זה היה מרד בממשלה נבחרת, והוא דוכא – אם כי, כמסתבר, לא בנחישות הנדרשת. איש לא הועמד לדין, ומאוחר יותר כל האנשים שנעצרו במהלך ההתנתקות זכו לחנינה.

עכשיו, כשבראש הממשלה עומד פאניקר ששימש בעבר כראש מועצת יש”ע, עם שר חוץ שאמר שלא יהיה פתרון לנושא הפלסטיני, עם רמטכ”ל שמהגג על צבא קטלני ושאורך הספר שלו על מנהיגות מתחרה רק בהעדרה, ועם שרי העבודה ומרצ ששותקים כדגים שמא יחזור הדמון נתניהו, מועצת י”ש ניסתה סיבוב נוסף של ההפיכה. ואם לא יפנו את המאחז הבלתי חוקי, ההפיכה הזו תצליח. היא תאמר שלחוק הבינלאומי ולפסיקות בג”צ אין שום משמעות, כי הצבא לא רוצה לאכוף אותם. ובזה ייגמר הסיפור של הדמוקרטיה הישראלית: כפי שאמר בני קצובר לפני כעשור, “הדמוקרטיה הישראלית סיימה את תפקידה.”

ואם מישהו חושב שזו תשאר בעיה של הפלסטינים בלבד, ובכן, הוא לא קרא מספיק היסטוריה.

עוד זה מדבר וזה בא: חמוש צה”ל ירה היום (ו’) קליע ספוג בראשה של שרית מיכאלי, רכזת קשרי חוץ של בצלם, בזמן שתיעדה את ההפגנה השבועית בביתא. מיכאלי נפצעה קל, ואמרה אחר כך שהיא מעריכה שהחמוש לא ירה לעברה אלא לעבר צעירים; ציינה שמדובר בהמשך מדיניות האש המופקרת של צה”ל; ושעד כה חמושי צה”ל הרגו שמונה פלסטינים כדי להגן על מאחז – מאחז, צריך לציין, שכלל לא מאויש.

ארורים אתם בבואכם וארורים אתם בצאתכם; ארורים אתם בעיר וארורים אתם בשדה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פרויקט 300: מצבא לכנופיה, שלב 4,934

מה עומד מאחורי שינוי הנחיות הירי של צה”ל

רועי שרון חשף אמש (א’) שינוי בפקודות הירי של צה”ל: מעתה, חמושיו יוכלו לירות בפלסטינים שיידו אבנים או בקבוקי תבערה גם כשהם לא מהווים עוד סכנה, או, בלשון צה”ל, כשהם נמלטים. השינוי הזה מעלה שלוש הערות.

ראשית, העיתוי. שרון מציין שהפקודה שונתה בשבועות האחרונים – אבל צה”ל הוציא את המידע הזה החוצה דווקא אתמול. למה אתמול? כי בצבא יודעים שהם יצטרכו לעשות משהו עם המאחז הבלתי חוקי על אדמות בורקה (”חומש”), והם יצטרכו לעשות משהו בקרוב. אז הם משחדים את המתנחלים: הנה, תראו, הקלנו על ירי בפלסטינים.

(וכאן תהיה בכל זאת הערת אגב: אתמול ירו חמושי צה”ל קליעי גומי ב-15 תושבי בורקה, שמחו על העליה המסיבית של מתנחלים לאדמותיהם, וגרמו לכ-50 פלסטינים לשאיפת גז. שלשום ירו החמושים קליעי גומי בשמונה תושבי בורקה. ופגעו בכ-50 אחרים בשאיפת גז. התקשורת היהודית לא דיווחה על התקריות הללו. תיראו מופתעים.)

לצה”ל יש היסטוריה מתועדת של פגיעה בפלסטינים כדי לרצות מתנחלים. ב-2015 אמר הגנרל תמיר ידעי, אז מפקד אוגדת איו”ש ובעבר שימש כעלוב פיקוד המרכז, למתנחלי חלמיש שהוא שינה את הפקודות “וקצת החמרנו עם האנשים פה בסביבה, במקומות שבהם היינו יורים גז או גומי אנחנו יורים רוגר ולעתים חי.” רוגר הוא נשק בקוטר 0.22 והוא נשק קטלני לכל דבר. ידעי אמר למתנחלים, הקליינטלה האמיתית שלו, שהוא הפעיל כוח מעבר לנדרש – במשתמע, כדי לרצות אותם.

הערה שניה: הפעלת כוח מעבר לנדרש, כשאתה יודע שהוא מעבר לנדרש, היא פשע מלחמה. כשאתה יורה באדם נמלט שלא מהווה לך כל סכנה, אתה מבצע פשע מלחמה. פשעי המלחמה האלה מתבצעים במידה ניכרת לצרכי דעת קהל. צה”ל חוזר כאן לפקודות הפתיחה באש במבצע שומרי הסף – הטבח שבוצע על הגדרות בעזה ב-2018-2019. הוא נסוג מהן בשקט בשעתו משום שהן הסבו לו הרבה יותר נזק מתועלת. אבל, שוב, צריך לשחד את המתנחלים. וצה”ל כבר התרגל לבצע פשעי מלחמה, והוא יודע שאף אחד בישראל לא יתלונן, ושאם הוא יהרוג ילדים שהשליכו אבנים ונמלטו, התקשורת היהודית פשוט לא תדווח על זה, או תדברר את השקר התורן של דובר צה”ל. אז למה לא?

ושלישית, הפיל שבחדר: הפקודה הרשמית לא מבחינה בין יהודים ופלסטינים, אבל הנהלים בשטח מבחינים גם מבחינים. שום חייל צה”ל לא יירה כדי להרוג, או אפילו כדי לפצוע, במיידי אבנים יהודים. הוא לא יירה לעברם גז. הוא לא יירה לעברם קליעי גומי. הוא לא ישליך לעברם רימוני הלם, אפילו אם הפורעים היהודים יתקפו אותו. לא רק שהוא לא יירה בהם, הוא אפילו לא יעצור אותם.

אבנים שיהודים משליכים הורגות ופוצעות באותה המידה כמו אבנים שמשליכים פלסטינים, אבל הנוהל – כמקובל במשטר אפרטהייד – משתנה על פי הקבוצה האתנית של משליך האבן. ואנחנו מתרגלים לזה, יום אחרי יום.

(יוסי גורביץ)

פרויקט 300: למי מותר לתקוף חיילים

מתנחלים באזור בורקה תקפו חיילים. אף אחד מהם לא נעצר

כ-200 מתנחלים ניסו הבוקר (א’) להגיע לשטח המאחז הבלתי חוקי בחומש, שבו בנו המתנחלים מספר מבנים מאז ההרג של יהודה דימנטמן ביום חמישי האחרון. כדי להגיע למאחז, המתנחלים תקפו את חיילי צה”ל ופרצו מחסומים. באחד המקרים, דרסו מתנחלים חייל ופצעו אותו באורח קל. על הדרך, הם גם השמידו ציוד צבאי.

בצה”ל נורא נפגעו. דובר צה”ל הודיע שהוא “מגנה כל גילוי אלימות” כלפי חמושיו, ושהוא “יפעל בנחישות ביחס לכל נסיון פגיעה באנשי כוחות הבטחון הממלאים את תפקידם לשמירה על בטחון אזרחי ישראל.” אממה?

אף מתנחל לא נפגע. פלסטיני שהיה דורס חייל, גם אם הוא היה עושה את זה בטעות, לא היה יוצא מהאירוע בחיים. אף אחד לא היה טורח לברר אם מדובר בטעות או בפיגוע. פלסטיני שהיה מנסה לחבל ברכוש צבאי היה נורה; כך גם פלסטינים שהיו מעיזים לפרוץ מחסום. פה, לא רק שהחיילים לא פתחו מיד באש, אף פורע לא נעצר.

מהאירוע הקטן הזה אנחנו יכולים ללמוד שני דברים. קודם כל, הדברים שחמושי צה”ל טוענים שמסכנים אותם לא באמת מסכנים אותם. לא המעשה הוא גורם הסיכון, אלא הזהות של מבצע המעשה. אבן של פלסטיני קטלנית, והחמושים יירו כדי להרוג; אבן שמיידה יהודי – טוב, במקרה הזה החמושים פשוט יסתכלו הצידה.

למשטר שבו לא המעשה קובע אלא העושה יש כל מיני שמות, לא כל כך נעימים. אבל אנחנו כבר יודעים שאנחנו חיים במשטר אפרטהייד. זה לא באמת מפתיע: זו פשוט הדגמה מוצלחת מאד של העקרון – העקרון שפועל בגדה כל העת, גם כאשר התקשורת מקפידה לא לדווח.

ומעבר לתקרית, יש פה אמת עמוקה יותר. החמושים לא פועלים כנגד המתנחלים משום שהם חלק מאותו כוח כיבוש. המתנחלים הם רשות בלתי רשמית – והיתרון של רשות בלתי מוכרת היא שהיא יכולה לעשות דברים שלכוח רשמי הרבה יותר קשה לעשות. רשויות רשמיות, אחרי הכל, כפופות לחוקים ונהלים. החיילים לא פועלים נגד המתנחלים לא רק משום שהמפקדים שלהם לא רוצים להסתבך: הם לא פועלים נגדם משום שיש הבנה כללית שהמתנחלים הם “משלנו”, הם משרתים את אותה המטרה, גם אם הם מעצבנים אותנו לפעמים. הם “משלנו” באופן שפלסטינים לעולם לא יוכלו להיות.

ועל כן רצוי להסיר את הפיקציה כביכול צה”ל “אוכף חוק” בשטחים. אין שום אכיפת חוק כשצד אחד הוא בעל הברית שלך וצד שני הוא האויב. והימים האחרונים, עם כל הכאב שבהם, מציגים לנו את האמת בפרצוף. חקקו אותה בזכרונכם: עוד מעט והיא תצלול שוב.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

פרויקט 300: שלא יהיה האדם אנוס

ביום זכויות האדם, צריך להזכיר את זכות היסוד של ההתקוממות כנגד עריצות. כן, כולל זו הישראלית

“הואיל והכרח חיוני הוא שזכויות האדם תהיינה מוגנות בכוח שלטונו של החוק, שלא יהא האדם אנוס, כמפלט אחרון, להשליך את יהבו על מרידה בעריצות ובדיכוי.”

היום ה-10 בדצמבר, יום זכויות האדם הבינלאומי: הוא מוכר ככזה משום שב-10 בדצמבר 1948 קיבלה עצרת האומות המאוחדות את ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. אפשר, ורצוי, לקרוא אותה כאן. כדי להתקבל לאו”ם, ישראל נאלצה לחתום על האמנה, אבל הסירו דאגה מלבכם: מאז החתימה, היא מפירה אותה על בסיס יומיומי. לפני כשמונה שנים, כשכתבתי פוסט ליום זכויות האדם עבור ארגון יש דין, מצאנו שישראל מפרה לא פחות מ-15 סעיפים של האמנה בשגרתיות.

ההפרה המהותית מכולן, ראוי לציין, היא של סעיף ב’ לאמנה: “כל אחד זכאי לכל הזכויות והחרויות המפורסמות בהצהרה זו, ללא הבדל משום סוג, כגון גזע, צבע, מין, שפה, שפה, דת, דעה פוליטית או אחרת, מקור לאומי או חברתי, רכוש, מוצא או מעמד אחר. יתר על כן, שום הבדל לא ייעשה על הבסיס של המעמד הפוליטי, שיפוטי, או בינלאומי של הארץ או התחום אליו משתייך אדם, באם היא עצמאית, מונופול, לא תחת ממשל עצמאי, או כל הגבלה אחרת של ריבונות.” ההדגשה שלי. ישראל, כידוע, היא מדינת אפרטהייד; זו מהות קיומה; ועל כן היא בהכרח מפירה את סעיף ב’ יום-יום ושעה-שעה.

כל ההפרות (הרג ללא חשש דין של פלסטינים, עינויים על בסיס יומי, מעצרים מנהליים והחזקת אסירים פלסטיניים בישראל, העדר חזקת החפות לפלסטינים והגשת “חומר סודי” לבתי המשפט, הכניסה השרירותית לבתים בעת ליל ועוד ועוד) תועדו לעייפה, והן גלויות לכל מי שעיניו בראשו וליבו פועם – אם העין איננה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת (מיעוט בקרב הישראלים, למרבה הצער). אני רוצה להתמקד, אם כן, באחת העילות שבפתיחת המגילה: זו שמצוטטת בראש הפוסט.

ככל שמדינה היא דיקטטורה, רשאים – יש שיאמרו, חייבים; אבל איננו יכולים לדרוש זאת מאדם – התושבים רשאים להתקומם כנגד המדכא. אין להם צורה אחרת להגן על עצמם. הם אנוסים להשליך את יהבם על מרידה בעריצות ובדיכוי. הדברים נאמרים, כמובן, כלפי הפציפיזם המזויף שפוקד את הישראלים כאשר פלסטינים מעיזים להפעיל אלימות כלפי ישראלים.

זה אחד מסוגי הצביעות היותר מעצבנים פה. ישראל מפעילה אלימות יומיומית כלפי הפלסטינים – אבל, מאחר והיא יומיומית, היא לא חדשות ואף אחד לא מדווח עליה, וברוב המקרים גם לא חושב עליה. הכוח שמפעילה ישראל עצום. היא מחזיקה עשרות אלפי חמושים בשטחים הכבושים, היא מצותתת לכל שיחה, מנטרת כל תעבורת רשת, מסוגלת ומגיעה לכל מקום. זו רוב הפעולה של מערכת הבטחון, המערכת היקרה ביותר שמפעילה ממשלת ישראל. היא מתרחשת כל הזמן. פעם היו פה המבזקים היומיים של דובר צה”ל, על כך וכך אנשים שנעצרו הלילה, כך וכך כלי נשק שנתפסו, כך וכך אנשים שנורו. הם הפסיקו. הציבור לא רוצה לדעת יותר.

את האלימות חובקת-הכל הזו הישראלים מקבלים כמובן מאליו. היא שקופה להם. הם לא חושבים עליה. אבל מדי פעם בפעם, הנכבשים – אנוסים להשליך את יהבם על מרידה בעריצות ודיכוי – מעיזים להתנגד. הם הורגים חמוש על הגדר, כזה שירה לתוך המון לא חמוש, והציבור היהודי מתקבל לתנוחה עוברית ומיילל שבועות. הם תוקפים מתנחל או מתנחלת, יהודי או יהודיה, והזעקות עולות השמימה. איך הם מעיזים. איזה חיות אדם.

כאילו האדם הפלסטיני הבודד, המבודד, שמערכת שלמה מפעילה עליו אטומיזציה, צריך להיות בררני ומדויק יותר בהתקפות שהוא מבצע מאשר צה”ל או מג”ב. כאילו יש לאדם הבודד הזה – התארגנויות כמעט בלתי אפשריות יותר, בעידן הסמארטפון – איזושהי הבנה יוצאת דופן בטיבם של הישראלים. כאילו יש לו יכולות טקטיות או אסטרטגיות כלשהם. לא, הוא מרים סכין והולך לפגוע במי שנראה לו כמי שמייצג את מדכאיו.

וכמובן, לרוב הוא פוגע בחפים מפשע. זה כלל הזהב שאנשי מצפן זיהו כבר ב-1967:

“כיבוש זר גורר אחריו התנגדות.

התנגדות גוררת אחריה דיכוי.

דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי.

קורבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע.

החזקת השטחים תהפוך אותנו לעם של רוצחים ונרצחים.” (ההדגשה שלי.)

צריך לציין, כי אנחנו מכחישים את המציאות בתוקף, שארגון הטרור החזק ביותר במזרח התיכון הוא צה"ל. הוא מבצע פעולות טרור על בסיס יומי. כל מהותו היא הטלת אימה על אוכלוסיה אזרחית כדי שלא תתקומם.

החלטתם לדכא את חירותו של עם אחר? לא הותרתם לו ברירה אלא להשליך את יהבו על מרידה בעריצות ודיכוי? לפחות אל תייללו. זו היתה בחירתכם, פעם אחר פעם. החלטתם, שנה אחרי שנה, לשבת על כידונים. אז עכשיו יש רסיס בתחת. תחיו עם זה. זה המחיר של בחירתכם. הפציפיזים החד צדדי שלכם (שהוא, למותר לציין, הכל חוץ מפציפיזם) מעורר קבס.

או, אתם יודעים, תפסיקו להפעיל עריצות ודיכוי כלפי אוכלוסיה אחרת. זו תמיד אפשרות. אני יודע, אני יודע – זה הרגל של 74 שנים. קשה להגמל ממנו. ובכל זאת.

(יוסי גורביץ)