החברים של ג'ורג'

כן, לכבוש; התביעה הנלעגת של השנה; התיאוקרטיה הישראלית; והעליה המבורכת במחירי הנסיעות לפולין. ארבע הערות על המצב

לחזור ליסודות: אחרי שמונה שנים של "שליחת מסרים" ו"צריבות תודעה", של לוחמת בט"ש שנפסקת ברגע שיש נפגע ראשון לכוחותינו, שכחה הבהמה הירוקה מה תפקידו של צבא. לא, הוא לא הגנה על ה'ילדים' במדים: הוא השמדת צבא האויב.

מה שצה"ל צריך לעשות עכשיו, מה שהוא היה צריך לעשות כשהתחילו הרקטות ליפול על שדרות, כרוך בדם יזע ודמעות, אבל הוא לא מסובך. יש לכבוש מחדש את רצועת עזה, לטהר אותה בית אחר בית, ולהרוג או לשבות את כל חמושי האויב. כן, יהיו עשרות הרוגים לצה"ל, אולי אפילו מאות; אבל זה תפקידו של צבא, שהוא מגן בחייו על אזרחים.

זה לא מעבר ליכולתו של צה"ל, זה גם כנראה הפתרון ההומני ביותר – הפגזות והפצצות הינן תגובה הרבה פחות מדויקת והרבה פחות הומנית – אבל זה כנראה לא יקרה בקרוב. התרגלנו שדם החיילים אדום מדם האזרחים.

ולפני שתעלה הטענה של "צריך לדבר עם החמאס", צריך להזכיר שהחמאס הודיע לא פעם ולא פעמיים שהוא לא יפעל כנגד לוחמים פלסטיניים אחרים – מה שאומר שהג'יהאד או ועדות ההתנגדות העממית, או ג'ש מוחמד, או כל כנופיה אחרת, יוכלו להמשיך ולשגר קטיושות לאשקלון, בעוד החמאס רוחץ בנקיון כפיו.

ישראל צריכה להציב אולטימטום: אנו מפסיקים אש לשבוע. אם לא תירו במהלך השבוע, נשקול את הארכת הפסקת האש. אם תירו, נכנס בכם עם כל מה שיש לנו. וזו תהיה מלחמה, לא 'מבצע' ולא 'עימות בעצימות נמוכה' – מלחמה שמטרתה הפסקת קיומו המדיני והצבאי של הצד השני.

שיטת מצליח מכה שנית: קבוצה של חברות פרסום מנסות, בהצלחה, להשתלט לנו על הנוף כבר כמה שנים טובות. אחד הבולטים במאבק נגדן הוא אברי גלעד.

שלשום הוגשה תביעה משונה במיוחד כנגד גלעד: שני מפרסמים בכירים האשימו אותו בכך שהוא מוציא להם שם רע כדי לקדם את עסקיו-שלו. "הנתבע נחזה להיות איש רדיו וטלויזיה. למעשה, המדובר באיש עסקים לכל דבר וענין בתחום של שידורי רדיו וטלויזיה, המתכנן את מעשיו, דרכיו ודבריו בקפידה רבה… כל המעשים המתוארים בכתב התביעה, לא נועדו אלא על מנת להעשיר את הנתבע באופן אישי ועל מנת לחשוף אותו בפני מפרסמים וחברות תקשורת שונות על מנת לקבל עוד עבודות ועוד כספים". התובעים דורשים 2.8 מיליון ₪.

לתביעה הזו אין על מה להשען – אפילו אם גלעד אכן היה איש עסקים מחושב. זו פשוט שיטת מצליח, בענק: איים בתביעה, אולי הצד השני יבהל. אילו אני השופט, הייתי קונס את התובעים ב-2.8 מיליון ₪ על בזבוז זמנו של בית המשפט, ושיערערו על זה. כנראה שאין לי מזג שיפוטי.

דמוקרטיה? פחחח: משרד הפנים סירב להנפיק תעודת לידה לבנה של ערביה ישראלית, תושבת אום אל פאחם, בטענה שהיא איננה נשואה. מה הקשר? ובכן, לטענת משרד הפנים, על פי ההלכה המוסלמית אין מעמד כזה, של ילד לאשה מוסלמיה בלתי נשואה.

הרקע לתשובת משרד הפנים – הרצון של יהודי ישראל לצמצם את מספר הערבים החיים בישראל – ברור. בכל זאת, אצא מנקודת הנחה שמשרד הפנים צודק ולא מבלשט. כלומר, זה שקר טיפשי מדי, אפילו למשרד שמנוהל על ידי מאיר שטרית, וסביר שהוא נשען על איזו נקודה הלכתית טכנית.

אבל תגובתו של חנין מפתיעה בבורותה (ויש לומר שזה ממש לא מתאים לאחד הח"כים החרוצים ביותר): "[תגובת משרד הפנים]… מכפיפה את חוקי המדינה לחוקים דתיים, בצורה שמכשירה אפליה על רקע דתי"? ודאי. בוקר טוב. איפה היית ב-60 השנה האחרונות?

המעמד האישי בישראל איננו נקבע מתוקף אזרחות ישראלית כוללת – המדינה מתנגדת לרעיון הזה נחרצות – אלא מתוקף היותו של אדם חבר במילט, עדה דתית. מקורה של השיטה הזו הוא בימי הטורקים. בישראל יש ערימה שלמה של מילטים: יהודים ספרדים, יהודים אשכנזים, מוסלמים סונים, נוצרים מארונים, נוצרים קתוליים, נוצרים אורתודוקסיים ועוד – וכל אחד מהם כפוף, מבחינת מעמדו האישי, לבית הדין של עדתו. נישואים בקרב חברים ממילטים שונים אינם אפשריים; יהודי לא יכול לשאת נוצריה, מוסלמית לא יכולה לשאת דרוזי. כדי שהזוג יוכל להתחתן, חייבת להתבצע המרת דת רשמית – תהליך ארוך, מסובך, ולעיתים קרובות כרוך בסכנה.

וכל זאת למה? למה לא לאפשר נישואים אזרחיים ולסגור עניין? כי אז, כמובן, יוכלו יהודים להנשא עם לא יהודים. ואת זה, במדינת היהודים, אי אפשר להרשות. טוהר הדם חשוב יותר משטויות כמו זכויות אדם.

החיים בין הקברים: ארגון ההורים הארצי קרא לפני כשבוע להחרמת מסעות העליה לרגל לפולין. הסיבה: מחיר הנסיעות עלה ו"המסע מאבד את הערכיות שלו ברגע שתלמיד בלי אמצעים נשאר בבית".

נהדר. אם ככה, אולי כדאי להעלות את המחיר עוד יותר.

ה'ערכים' של המסע הזה, ששיאו בבריאה מחודשת בתוך תא גזים במחנה השמדה, הם ערכים אנטי הומניים. הם מלמדים את הישראלים הצעירים הנוסעים לפולין שיהדותם נובעת מהשואה, שהמסר "לעולם לא עוד" משמעו "לעולם לא עוד לנו". הם חוזרים מלאים בלאומנות – אותה, אגב, הם פורקים על הפולנים בתדירות מבהילה – וישראליותם משתנה. הם הופכים לישראלים של אין ברירה.

במדינה שרואה את נוכחותם של אזרחיה בה כחובה מצידם כלפי דורות היהודים כולם, מחנות ההשמדה הם ההצדקה האחרונה לקיומה. אם תלכו מפה – ואלוהים יודע שאתם רוצים, ואלוהים יודע שאנחנו לא מספקים לכם סיבות להשאר – מחכה לכם זאב בחוץ.

ישראל מעולם לא היתה מדינה שתושביה ראו בקיומם היומיומי משהו שגרתי, שאין לתהות אחריו, כפי שמתקיימים רוב בני האדם; היא מעולם לא היתה בית. המדינה לימדה את תושביה שהם ממלאים חובה בעצם השארותם בה. על כן התהיה הבלתי פוסקת, כשאתה אומר לישראלי הממוצע שישראל היא מדינה פושעת: "אז למה אתה נשאר פה?". האפשרות שאתה נשאר פה מפני שזה ביתך, שכאן ידידיך, שזו שפתך, לא עולה אפילו על הדעת.

כי אם יבחרו הישראלים במדינתם כבית, במקום כהתרסה בלתי פוסקת כלפי העולם האכזר וההיסטוריה העוינת שהם מתעקשים לגרור איתם, כל העוולות שהמדינה בנויה עליהן – ובראשן יחסה למיעוט הערבי-ישראלי – יראו לפתע כעוולות, ולא כפשיטת נקמה קטנה כנגד שבעים האומות.

על כן – המסע לאושוויץ. הבית איננו בית, הוא מחנה – והמחנה איננו ביתך, ואתה לא תשקיע בו מאמץ; אתה חייל בחופשה של 11 חודשים; המדינה טרודה מכדי שתטפל בצרותיך – יש צורך ליישב את משכב רחב יג'; קוסמי ההפרטה מוכרים אותה, נתח אחר נתח, ל-18 המשפחות; אבל בחוץ יש זאב. לא מאמין לנו? בוא ותריח את הגז.

ומאחר ואיננו יודעים היסטוריה (ואין זה מקרה); מאחר ואנחנו מתמודדים עם טראומה אמיתית; מאחר ושכנינו החביבים היו בצד הלא נכון באותה מלחמה, והם ממשיכים לאיים בהשמדה גם היום, כשהם עסוקים בו זמנית בהכחשת השואה ובהפיכת מיין קמפף לרב מכר, זה עובד.

יאמרו: צריך לזכור. אענה: לשם מה? ההחלטה לזכור היא החלטה מודעת. החלטנו לשכוח כל כך הרבה דברים: את מאות כפרים וכמה וכמה ערים שנעלמו מן העין, ולא הותירו מאחוריהם אפילו משוכת צבר; את פושעי המלחמה שלנו; את היחס של החברה שלנו-עצמנו כלפי ניצולי השואה. ההחלטה לזכור – ולשמר את הזכרון באופן מלאכותי – היא החלטה מודעת ופוליטית. יש לה מטרות פוליטיות, וצריך לדבר עליהן.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

עוד מנשרים מחזית מלחמת התרבות

חמושי חמאס פרצו לספריית ימק"א ברצועת עזה, ופוצצו אותה. אלפי ספרים הושמדו. בארבעים השנים האחרונות, נפוצים שרידי הקהילות הנוצריות במזרח התיכון לכל עבר; הנה עוד דוגמא למה. בעזה חיים חיי שפלות כ-3,500 נוצרים; כנראה שמבחינת החמאס הם לא מושפלים דיים. המשפט הנפתל בידיעת "הארץ" – 'שני אנשי הבטחון במקום לא היו יכולים לעצור את החמושים שפרצו למקום. השניים הועברו לצפון הרצועה ושוחררו שם' – זוכה במועמדות לפרס ניוספיק לתקשורת העברית לשנת 2008. אבל, חזרו אחרי: האיסלם הוא דת סובלנית, במיוחד לבני עמי הספר. (תודה לאיתמר שאלתיאל שהפנה את תשומת לבי לידיעה הזו).

הנה ידיעה שלא תשמעו עליה, ולמרבה הפלא היא מופיעה דווקא בגארדיאן. בשנת 2006, הורה טוני בלייר להפסיק חקירת שחיתות הקשורה לסחר בנשק עם ערב הסעודית. עכשיו אנחנו גם יודעים למה: הסעודים – ספציפית הנסיך בנדר בן סולטן, החשוד בקבלה של כמיליארד (!) שטרלינג כדמי שוחד – איימו כי אם תמשך החקירה, הם יפסיקו העברת מודיעין על טרוריסטים מוסלמים לבריטניה. החוקרים אוימו כי אם תמשך החקירה, הם יהיו אחראים ל"עוד 7.7". סביר להניח שבנדר, שאשתו היתה מעורבת בהעברת כספים לאל קאעדה, ידע על מה הוא מדבר.

ואם אנחנו כבר בבריטניה, מחקר של המשטרה מעלה כי מספר הנשים הנופלות קורבן לאלימות – עד כדי רצח – על רקע 'כבוד המשפחה' עומד על כ-17,000 מדי שנה. הנתון הזה גבוה פי 35 ממה שהיה נהוג לחשוב עד כה. מאות ילדות, חלקן בנות 11 בלבד, מוברחות מבריטניה ונישאות בכפיה בחו"ל. למשטרה יש יחידה מיוחדת לנישואי כפיה, ולדבריה היא מחלצת שלוש נערות מדי שבוע מאונס חוקי באיסלמבד – וזה קצה הקרחון.

הנתון הזה מגיע בדיוק בזמן, משום שאם תתקבל הצעתו של הארכידרואיד מקנטרברי להכניס את חוקי השריעה לבריטניה, כפי שציין יפה כריסטופר היצ'נס, תמנע מן הילדות הללו הגנת המשטרה; זה יהיה חוקי לחלוטין. השריעה, למי שאינו יודע, מכירה בנישואים מגיל תשע שנים (וזהו גיל הנישואין החוקי באיראן, למשל), משום שזה היה הגיל שבו כפה עצמו מוחמד על עיישה. לזכור ולשמור, בפעם הבאה שיאמרו לכם שהטענה שמוחמד היה פדופיל היא 'איסלמופובית'.

אגב הארכידרואיד, אפילו הוא הביע התנגדות להקמתה של מערכת כריזה במסגד באוקספורד, שתשמיע חמש פעמים ביום את הקריאה לתפילה. רוב המתגוררים באזור המסגד אינם מוסלמים. כפי שיעיד מסגד המריבה המאפיל על כנסיית המולד, וכפי שיעידו קריאות המואזין הנשמעות בווליום גבוה במיוחד בכנסיית הקבר, זה לא מקרה.

משטרת דנמרק נחלה הצלחה השבוע, ועצרה שלושה מוסלמים שתכננו התנקשות בחייו של אחד ממאיירי קריקטורות מוחמד (כן, ההן מלפני שנתיים). כאקט של סולידריות עם קולגה מאוים, חזרו העיתונים הדנים ופרסמו אותן. התוצאה היא חמישה ימים של מהומות ברובעי מהגרים – ויאטנמים, יש להניח – בקופנהאגן. מישהו שמע על זה? אין מה לראות פה, עברו הלאה.

קל ללגלג על האיסור הסעודי על מכירת ורדים אדומים, שמא יחטאו תושבי החסודים של הממלכה הקסומה בפולחן זר של הקדוש ולנטינוס, אבל הסיפור הבא מצחיק פחות. אשה סעודית בשם פאוזה פליח נעצרה בחשד… לכישוף. היא צפויה להוצאה להורג. היא אושפזה בעקבות עינויים בידי המשטרה הדתית, המוטאווה. סביר להניח שכמו רוב החשודות בכישוף, היא גם הודתה. המערב התקדם קמעא מאז המאה ה-17; ערש האיסלם – לא כל כך.

וזו, כמובן, אשמת המערב. מי עוד יכול להיות אשם?

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

לונדוניסטאן על הקו

דר' רואן וויליאמס – המוכר יותר כארכיבישוף מקנטרברי, ראש הכנסיה האנגליקנית – מורגל בשערוריות. המוכרת שבהן היא העובדה שהוא גם ארכידרואיד. וויליאמס טוען בתוקף שהתואר הוענק לו על ידי ארגון משוררים וולשי, שאיננו פגאני; השמרנים בכנסיה האנגליקנית לא התרשמו, ו'ארכידרואיד' הפך לתואר לגלוג ובוז כלפי וויליאמס. בצדק מוחלט, כפי שמסתבר.

בסוף ינואר, הצליח הארכיבישוף לעצבן חלקים נכבדים מתושבי בריטניה, כשדרש לבטל את חוק חילול הקודש המיושן – כה מיושן, עד שבית המשפט העליון הבריטי סירב לפני כחודש לאשר תביעה כנגד אזרח, שנשענה עליו – ולהחליף אותו בחוק דרקוני הרבה יותר. אליבא דארכידרואיד, יש להעניש דיבור "חסר-מחשבה ואכזרי, אפילו אם הפגיעה נעשתה ללא כוונה". להרבה אנשים זה נשמע קרוב מאד לאיסור, למשל, על פרסום הקריקטורות של מוחמד, או של 'פסוקי השטן' של רושדי.הארכידרואיד מקנטרברי; צולם על ידי משתמש פליקר SouthBankSteve

עוד זה מדבר וזה בא: מי שרצה לדעת בדיוק באיזה צד עומד הארכיבישוף במלחמת התרבויות – פואד ע'גמי הודה לאחרונה שסמיואל הנטינגטון צדק ממנו בשאלה זו – קיבל את התשובה אתמול. הארכידרואיד אמר ש'אין מנוס' מאימוץ חלקים מסוימים של השריע'ה האיסלמית בבריטניה, ביניהם חוק המשפחה וחוקי כלכלה. השריע'ה, יש לציין, הוגדרה על ידי בית המשפט האירופי לזכויות אדם כ"מנוגדת לעקרונות הבסיסיים של דמוקרטיה".

זו היתה עמדה מטומטמת במיוחד, אפילו מצד ראש כנסיה שכבר הצהיר שאיננו מאמין בסיפור לידת ישוע, שלושת המאגי וכל השאר. החוקה הבלתי כתובה של בריטניה מעניקה עליונות לכנסיה האנגליקנית, וראש המדינה חייב להיות אנגליקני. תמיכתו של הארכיבישוף בהכנסתה של מערכת חוקים דתית אחרת מערערת את כל האיזון העדין והלא כתוב הזה – מה גם ששמועות בלתי מבוססות טוענות שהנסיך צ'ארלס התאסלם – ומתקבל הרושם שהוא לא טרח להתייעץ עם אף גוף ממשלתי בטרם יצא בהצהרה הזו.

זו היתה עמדה מטומטמת במיוחד משתי סיבות נוספות: האחת, רוב המוסלמים בבריטניה אינם רוצים בשריע'ה. הם נמלטו ממנה. אלא שהם חלשים ומפוחדים מכדי להתנגד לגופים של האחים המוסלמים, כגון המועצה המוסלמית בבריטניה – גוף בלתי נבחר – שמצליח להשתלט על השיח הציבורי, ושמו נקשר לא פעם באלימות ובהטפה לטרור.

שנית, לפני כשבוע התחיל הבישוף האנגליקני של רוצ'סטר, מייקל נאזיר-עלי, לחיות תחת הגנה משטרתית. חטאו של הבישוף? הוא האשים גופים איסלמיים קיצוניים בבריטניה ביצירת אזורים האסורים בכניסה ללא-מוסלמים. ובנוהל הרגיל – על פיו התגובה הנכונה לקריקטורה המציגה את ה'נביא' הפדופיל והאנלפבית כחובש טורבן-נפץ היא הצתת שגרירויות, והתגובה ההולמת לציטוט של קיסר ביזנטי הוא רצח נזירה – ציון העובדה שהאיסלם הוא אלים גררה אלימות. בהקשר הזה, ההצהרה של הארכידרואיד היתה, איך לומר, מעט חסרת רגישות.

שלא במפתיע, הבישוף מרוצ'סטר היה מראשי תוקפיו של הארכיבישוף. נאזיר-עלי ציין שהשריע'ה תיצור מתח 'עם המסורת האנגלית בשאלות כגון מונוגומיה, עילות גירושין, זכויות נשים, משמורת על ילדים, חוקי ירושה ודיני ראיות. וזאת מבלי להזכיר את הקשר בין חירות האמונה והדיבור ובין תקנות בדבר חילול קודש וכפירה'. בניגוד לארכידרואיד, הבישוף מכיר את דת השלום היטב: הוא יליד פקיסטן.

נאזיר-עלי היה אחד מרבים. בין היוצאים כנגד הארכיבישוף, היה גם בן אחר של וויילס, ג'יימס לי, שבילה שנתיים מחייו כלוא בערב הסעודית בהתאם לחוקי השריע'ה. הוא ציין שמדובר במערכת חוקים ברברית, וקרא להתפטרותו של הארכידרואיד.

הקריאות להתפטרותו של הארכיבישוף כה רבות, עד שמקורביו אמרו כי הוא "נדהם לחלוטין" מגל ההדף, וכי הוא שרוי "בהלם". בנזיפה חצי רשמית, אמר ראש ממשלת בריטניה, גורדון בראון, ש"על החוקים הבריטיים להשען על ערכים בריטיים". אם ייאלץ להתפטר – הסינוד האנגליקני מתכנס, בלי קשר, מחרתיים – יוכל הארכידרואיד להתנחם בתמיכתה של המועצה המוסלמית של בריטניה.

הארכיבישוף צודק בנקודה אחת: הכרה רשמית למחצה בשריע'ה כבר קיימת בבריטניה. מסתבר שאף שהחוק הבריטי אוסר פוליגמיה, כולם שווים בפני החוק חוץ מאלה ששווים יותר: גברים הנשואים ליותר מאשה אחת – נחשו בני איזו דת? – יקבלו תוספת סעד עבור כל אשה, ובלבד שהנישואים הבלתי חוקיים נערכו במדינה המכירה בהם.

בהחלט יתכן, אם כן, שהארכידרואיד ישלם בתפקידו כקורבן חטאת על הכנסתה של השריע'ה בדלת האחורית. הוא היה צריך לדעת לסתום את פיו, לתת לסרטן הזוחל לעשות את שלו, ולא להפנות אליו זרקור.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

משולשים מסוכנים

זמן קצר לאחר הדיון שהיה כאן לאחרונה – על תיאוריות קונספירציה, מאסונים, ציונים ומחורפנות מוסלמית – נתקלתי בספרו החדש של אומברטו אקו, Turning Back the Clock, בידיעה משעשעת למדי, לפחות במבט ראשון.

מסתבר שבשנת 2001 אסרה ממשלת סעודיה על יבוא משחקי, סרטי וקומיקסי פוקמון לארצה. זה לא היה התקף נדיר של טעם טוב: היתה כאן בעיה הלכתית – וקונספירטיבית. בשנת 2003, הוציא איש הדת הבכיר יוסוף אל קרדאווי – שבהקבלה גסה ניתן לומר שמעמדו מקביל לזה של עובדיה יוסף בקרב יהודי המזרח בישראל – פאתווה האוסרת על שימוש במוצרי פוקימון, וטעמיו עמו.

לאחר ששיבח את מתרגמי הסדרה על הערבית הקלאסית המשובחת שלהם, מסביר קרדאווי ש"הופצץ" בפניות של הורים שרצו לדעת האם מותר לצפות בסדרה ולשחק במשחקים, ועל בדק את הנושא לעומק, ובין השאר צפה בסדרה. משעשה כן – ויאמר לזכותו שהבדיקה שלו הרבה יותר מעמיקה מזו המקובלת בקרב פוסקי ההלכה שלנו, האוסרים על ספרים מבלי שקראו אותם כלל – הוא אסר על פוקימון מכל וכל.

לאיסור היו כמה סיבות. ראשית, היצורים בפוקימון עוברים אבולוציה – ויש בכך משום תמיכה "בתיאוריה השנויה במחלוקת של דארווין". שנית, הסדרה מציגה יצורים לא קיימים, וכמנהגם של אבות חמורי סבר מסולון והלאה, לקרדאווי יש בעיה משמעותית עם הצגת דברים חסרי ביסוס במציאות. שלישית, הסדרה אלימה, מציגה את החיים כסדרה של קרבות, ועל כן בעייתית לילדים. רביעית, משחק הקלפים מעודד הימורים. עד כאן, שמרנות גרידא. וזה בסדר: אין לצפות מיוסוף קרדאווי או מעובדיה יוסף להיות חברים נושאי כרטיס במרצ.

הסיבות האחרונות, מצד שני, מדאיגות יותר. קרדאווי מצביע על ה-Hexa Star, או, בנוסח של אקו, "הכוכב בעל שש הפינות", כעל סמל "שיש לו קשר לציונים ולבונים החופשיים". יתר על כן, בסדרה מופיעים משולשים, שלדברי קרדאווי הם סמל מאסוני מובהק. קרדאווי הגון דיו כדי להודות שאיננו יודע אם יש אמת בטענה שחלק מהדמויות אומרות ביפנית "אני יהודי", או "היה יהודי" – "משום שכמה יפנים הכחישו זאת; על כן איננו יכולים לפסוק בנושא כה שנוי במחלוקת".

הנה הוא כאן, לפנינו, הקשר הישיר – לא רק במוחה הרעוע של חברת מועצה מרוטרדם, אלא גם בפסיקתו של אחד החשובים שבפוסקים המוסלמים – בין הציונות ובין המאסוניות; הקישור שהופיע בחוקיה של עיראק תחת סדאם חוסיין, שאסרה על "כל צורות הציונות, המאסוניות בכלל זה"; הנה היא כאן לפנינו, הקנוניה העתיקה, שמנציחה את עצמה באמצעות התיווך של אותו זיוף ישן, "הפרוטוקולים של זקני ציון" – שלגמרי לא במקרה, הם מהספרים המצליחים בעולם הערבי, שאיננו מרבה לתרגם ספרים.

* * * * *

למקהלה הקבועה שתצוץ ודאי עכשיו, ותשאל למה אני כותב את זה, ולמה בעצם אנחנו צריכים לדעת את זה, ולמה זה טוב חוץ מחרחור מדנים, יש כמה תשובות. הדמגוגית והמהירה – שאיננה נטולת ערך, למרות זאת – היא שהם כנראה לא מחו כשפורסמו כמה מהפאתוות היותר נלעגות של עובדיה יוסף (הקלאסית, כמובן, היא זו שאוסרת תלישת שערות מהאף בשבת); מדוע הם נזעקים יותר כאשר הזוהמה המחשבתית האיסלמית נחשפת ללעג לו היא ראויה? האם זה משום שלאחינו בני עדות הקאלאץ' יש נטיה להתפוצץ מזעם?

התשובות האחרות מורכבות יותר. אני חושב שהשמאל – הישראלי והעולמי – עושה עכשיו עוד טעות ענקית מהסוג שקבר אותו במלחמה הקרה. אז הוא תקף שוב ושוב את מי שמנע את כיבושה של מערב אירופה והפיכתה לפרובינציה סובייטית; אז הוא עצם את עיניו לזוועות הקומוניזם ולסבלם של הכבושים על ידיו; היום הוא עוצם עיניים מול האידיאולוגיה הסלפיסטית שפושה בקרב המהגרים לאירופה, מתעלם מהאנטישמיות שלהם ומשנאת האדם שלהם. פעם, הקומוניסטים דיקלמו סיסמאות על אהבת שלום ואהבת אדם כשהם התכוננו למלחמת כיבוש; היום מדקלמים לנו ש"איסלם פירושו שלום", וכל מיני חלאות מכסים את עצמם ברטוריקה על "זכויות מיעוטים" תוך שהם משוררים על העונג שבעריפת ראשים.

ושוב, סביר להניח שיש מוסלמים לא מעטים שכל זה גורם להם בחילה. אבל זה הצד הליברלי שלהם, זה שנחשף למערב. עד כה הם לא הראו כל יכולת לעמוד מול המיינסטרים הסלפיסטי – שרוכש לעצמו תומכים דווקא במערב. הדור הראשון של מוסלמים שהיגר מערבה ידע מדוע הוא נוטש מאחור את ארצות הפיגור; הדור השני לא הכיר את מרוקו, פקיסטן או סוריה. הוא לא היה פקיסטני, סורי או מרוקני; הוא היה רק מוסלמי. הוא בז לחברה שקלטה אותו, שציפתה ממנו לאמץ את ערכיה. והבוז והניכור הזה הפכו מהר מאד לשנאה.

מכאן העליה של חיזב אוט-תחריר, שרוצה להקים ח'ליפות עולמית; מכאן המשיכה לתיאוריות קונספירציה ישועיות מיושנות, כי הן מסבירות שהצלחתה של ישראל – והיא הצלחה על פי כל קנה מידה – והפיגור הערבי (ומדינות ערב מפגרות על פי כל קנה מידה) נובעות לא מערכיה המערביים-ברובם של ישראל, אלא מאיזה קשר אפל. מכאן האנטישמיות: לא רק בשל כיבושה של ישראל, אלא בשל העובדה שהישגיהם של שישה מיליוני יהודים עולים עשרות מונים, בכל קנה מידה, על הישגיהם של כמיליארד מוסלמים.

השמאל והאיסלמיסטים נפגשים בנקודת השקה אחת: התיעוב כלפי הקולוניאליזם המערבי. המוסלמים מציגים את עצמם כמיעוט מדוכא, והשמאל תמיד נופל למלכודת הזו. לצורך התמיכה במדוכאים עלי אדמות, השמאל מתעלם מהאנטישמיות, מהלך המחשבה הקונספירטיבי, משנאת ההומוסקסואלים, ממעמדן הנחות אינהרנטית של הנשים המוסלמיות (והוא מגיע עד כדי הגנה על המנהגים התרבותיים של מילת נשים המיובאים למערב) – קיבינימט, הוא מתעלם מכך שהמוסלמים הם הציבור הריאקציונרי ביותר בעולם.

לצורך כך, השמאל גם מטאטא את ההיסטוריה של האיסלם. מסעות הצלב מובאים כדוגמא לתוקפנות מערבית – תוך התעלמות מהכיבוש המוסלמי של אפריקה הנוצרית, אסיה הקטנה הנוצרית, ספרד, הפלישה לצרפת, הפשיטות על חופי איטליה וצרפת. הוא מתעלם מהפרובוקציות המוסלמיות כלפי הנוצרים בפלסטינה, ששימשו כעילה למסעות הצלב; והדיבורים על "הסובלנות של האיסלם" מעלימים את העובדה שהכנסיה הגדולה ביותר בעולם – האגיה סופיה שבקונסטנטינופול – משמשת היום כמסגד.

ההיסטוריה של העבדות היא דוגמא נוספת. כולם יודעים שהאמריקנים המרושעים שיעבדו אפריקנים. מעטים יודעים שמספר העבדים שנחטפו לארה"ב מאפריקה הוא כ-645,000, ושמספר העבדים שנחטפו מאפריקה לארצות האיסלם הוא יותר מ-11,000,000 (אמנם, בתקופה ארוכה יותר); שסחר העבדים האפריקני בוצע בעיקרו על ידי ערבים; שמספר העבדים שנחטפו מאירופה לארצות האיסלם בין 1500 ל-1800 עומד על יותר ממיליון; שמדי שנה חטפו הטורקים בתחומי שלטונם בארצות הנצרות – הונגריה, בולגריה, יוגוסלביה – אלפי ילדים נוצרים לעבדות, בחלקה עבדות מינית. האיסלם, שעדיין מקדש את העבדות, מעולם לא נדרש להתנצל על כל זה; בערב הסעודית נהגה העבדות כחוק עד 1963; בסודאן, עד 2007; בניז'ר היא עדיין בתוקף. רוב השמאלנים הטובים שלנו אפילו לא יודעים את העובדות הללו. הן לא בקאנון.

וכשאנחנו – כאנשי שמאל – מעדיפים לא לראות את כל זה; כשאנחנו – מתוך תפיסה רלטיוויסטית מטופשת להפליא – לא מאלצים את המהגרים המוסלמים להתעמת עם עברם ועם הערכים שהם גוררים איתם מארצות הפיגור אל העולם החופשי; כשאנחנו מאפשרים בשתיקה לנורמות של מילת נשים ושל רצח על 'כבוד המשפחה' לחלחל לחברות הליברליות שנבנו במערב בעמל רב; כשאנחנו עוצמים עיניים מול המארה של תיאוריית הקונספירציה של המאסונים-הציונים – אותה תיאוריית קונספירציה ששימשה כה יפה את הנאצים – אנחנו משמשים כאידיוטים מועילים של הרעילה באידיאולוגיות, זו הטוענת כי האדם הוא עבדם של כהנים וכתבי דת.

בעימות האידיאולוגי הגדול של המאה העשרים – העולם החופשי מול הפאשיזם, הן זה האדום הן זה החום – נכשל השמאל בצורה מבישה; חלק ניכר ממנו התייצב בצד הדיקטטורות הגרועות ביותר בהיסטוריה האנושית. רצוי שבמה שמסתמן כעימות של המאה ה-21 – זה מול האיסלמו-פאשיזם, מושג נכון גם אם ג'ורג' בוש משתמש בו – יהיה השמאל, סוף סוף, בצד הצודק.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

חרפת שדרות, סופה של פלסטין

הייתי אתמול בשדרות. קצת פחות משעתיים. רובם בתוך אותו מבנה. ענייני עבודה. אודה ואבוש: פחדתי.

כששלחו אותי לשם, אמרתי לעצמי שיותר גרוע מעזה זה לא יוכל להיות, והרי בעזה הייתי שנתיים וכמעט שלא פחדתי. מסתבר שהייתי אז צעיר וטיפש, כי החשש התחיל לנקר איך שנכנסתי לעיירה. זה היה פחד אחר, לא מוכר. הפחד שמשהו, אין דרך טובה יותר לנסח את זה, יפול עליך מהשמיים ויגמור את הקריירה שלך. משהו שבכלל לא תספיק לראות, כנראה שגם לא לשמוע. הסיכויים שזה יקרה נמוכים, סטטיסטית, מהסיכון להדרס בחציית כביש. ובכל זאת.שדרות, אתמול בצהרים

עשיתי את שבאתי לעשות ועפתי מהמקום במהירות האפשרית. כשאשקלון היתה מולי התקשרתי לחבר טוב ואמרתי לו 'אני יוצא עכשיו מטווח הקסאמים'. היה הצחוק הזה שנלווה להודאה-למחצה בחולשה. בנסיעה היתה, כמובן, הסקרנות האנתרופולוגית של תייר מארצות המרכז המוגנות, שבא לראות כיצד חיים הנייטיבז בערבות הדרום הפראיות, התקווה הקלושה לראות קסאם – ממרחק בטוח, כמובן; משהו לספר עליו, ואולי גם לצלם.

בכל מקום בעיירה אפשר לראות עמדות מחסה מבוטנות, עם שלטים של פיקוד העורף, שכמעט ומורים לתושבים להודות למדינה על רוב חסדה. ואני לא מבין איך הם נשארים שם. התשובה המרירה היא, כמובן, ששדרות היא ישראל בזעיר אנפין: כל מי שיכול, בורח; נשארים רק מי שאינם יכולים לברוח, או מי שבנו כאן את עולמם לפני האינתיפאדה השניה, יודעים שערך הנדל"ן שלהם שווה לאפס, ויודעים שלא יוכלו כלכלית לבנות את עצמם מחדש במקום אחר.

אני לא זוכר מי היה האידיוט חסר הרגישות – בני ציפר הוא מועמד בולט – שהחליט לפני שבוע ללעוג לנפגעי החרדה. ב"הארץ" תיארו מה משמעותה של פגיעת חרדה: ילדים שקופאים באמצע הרחוב. הסירנות מייללות, איזו רקטה שועטת בכיוונם, והם לא מסוגלים לזוז. אני לא יודע איך אפשר לחיות ככה.

אני יודע שאנחנו גובים מהעזתים מחיר עצום, דיספרופורציונלי, ושחלק ניכר מן ההרוגים היו בלתי מעורבים בלחימה. אבל, עם כל הכבוד, הפלסטינים מנהלים פה את משחק "רחמו על היתום שרצח את הוריו" הקבוע שלהם. החמאס שולט בעזה: הוא העיף משם את הפתח במלחמת אזרחים קטנה, תוך שהוא נשען – לדעתי, בצדק – על העובדה שניצח בבחירות הכלליות. אם הוא לא מסוגל להפסיק את ירי הקסאמים, והוא לא מסוגל כי הדבר יהפוך אותו לבוגד בעיני האספסוף הפלסטיני – ובכן, יש לזה מחיר. גם המשחק הכפול של ירי ארטילרי מתוך שטח בנוי, הסתתרות בקרב אזרחים ויללות כשמגיעה התגובה צריך להפסק.

מי שהגיב על הנסיגה מהרצועה בהמשך הירי לעבר אזרחים, שהוא פשע מלחמה; מי שהחליט לבחור בחמאס; מי שהחליט ששיקום ה'כבוד' שלו באמצעות שיגור רקטות עדיף מחיי שגרה; מי שהחליט שהוא רוצה, אידיאולוגית, לחזור למאה השביעית – לא יכול להתלונן שמוטל עליו מצור. מלחמה היא עסק דו צדדי, ואם אין בעזה חשמל – נו, אז ישראל תורמת את שלה להחזרתה של עזה למאה השביעית. לא נורא. האנומליה הזו, שבה ישראל מופגזת מעזה ובמקביל מספקת לה חשמל, צריכה להפסק. אין אף מדינה בעולם שהיתה מקבלת מצב פסיכי כמו זה שקיים בשדרות.

ואם זה לא יספיק כדי להשבית את הפגזת שדרות, אז כנראה שהגיע הזמן לכבוש מחדש את עזה, והפעם שלא כדי לצאת. הכיבוש יהיה עוולה גדולה, בלי שום ספק, ויהיה מלווה בשורה של מעשי זוועה שגרתיים, אבל הוא עדיין לא יגיע לכדי פשע המלחמה של הפגזת אוכלוסיה אזרחית מדי יום.

הישראלים שתמכו בפתרון שתי המדינות ובנסיגה ישראלית יצאו מנקודת הנחה שהפלסטינים הם רציונליים, ושהם יבינו שהאינטרס העצמי שלהם מחייב אותם לרסן את הקנאים שלהם. תמכתי בפתרון הזה בשנות השמונים, כשהיה צריך לא מעט אומץ לעשות זאת, והבעת הרעיון הזה לוותה לעיתים תכופות באלימות מינורית.

עכשיו, ככל הנראה, צריך לא פחות אומץ כדי לומר שהנחת היסוד הזו – של רציונליות פלסטינית – היתה חסרת בסיס. שהלאומיות הפלסטינית היתה רקובה מלכתחילה, שהיא נבנתה על קורבניות ואומללות שאלו הישראליות מחווירות לעומתן, שהיא קידשה ומקדשת רומנטיקה של דת ואדמה, ושהיה בה יסוד איסלמי עמוק, שתמיד העדפנו לא להביט בו. הנחנו, בטעות, שמוסלמים מסוגלים לדמוקרטיה; שהם מסוגלים לראות בזכויות אדם משהו שהוא מעבר לכלי נשק במלחמת התעמולה. הנחנו, בטעות, שהפלסטינים מסוגלים להסכין לשלטונם של ד'ימי במה שהוגדר כהקדש איסלמי. הפתח, אותו ארגון שדגל ב'מדינה חילונית ודמוקרטית', פתח את כל הכרוזים שלו ב'בשם אללה הרחמן והרחום'. אבל צריך לומר את זה, משום שאני פטריוט ישראלי ולא פטריוט פלסטיני, והפסקת הכיבוש נראתה בעיני כאינטרס ישראלי. לא עוד.

והבחינה המחודשת הזו של המצב נכונה לא רק לרצועת עזה; בגדה, הסתירו בעלי הברית שלנו כביכול, אנשי אבו מאזן, את העובדה שהם מחזיקים בידיהם את מחסלי שני המתנחלים. חזרנו לדפוס הקבוע של שנות התשעים, שבו הרש"פ קורצת לכל הכיוונים, ונעדרת אומץ לעשות את מה שיהפוך אותה מקבוצה של בנדיטים לתנועה לאומית: אכיפת משמעת ויכולת לצאת נגד האינסטינקטים של האספסוף.

כן, אני יודע. ישראל ניהלה משחק כפול והקימה התנחלויות לאורך כל שנות אוסלו. כן, אני יודע. שני הצדדים לא הגיעו לשולחן המשא ומתן בידיים נקיות. אבל אחרי הנסיגה מהרצועה, כ-70% מהישראלים היו מוכנים גם לנסיגה מהגדה; על כך בנתה קדימה, אם מישהו עוד זוכר, את מסע הבחירות שלה. ואז חזרו הקסאמים, ועכשיו יותר מ-70% מהציבור תומך בימין. ואני לא מאשים אותו.

הפלסטינים אוהבים להאשים את ההנהגה האומללה למדי שלהם; אבל הטענה שההנהגה לא קשובה לרחוב הפלסטיני היא שטות. הבעיה שלה היא שהיא קשובה לו מדי, ומפחדת לעמוד מולו.

כשהעובדות משתנות, אני משנה את דעתי. הגיע הזמן לומר שלום לכל זה, ולהפסיק – לפחות לשנות דור – לדבר על הקמת מדינה פלסטינית. לא תהיה בה כל תועלת וסביר להניח שהיא תגרום רק נזק לישראל ולמזרח התיכון כולו, שלא יציב גם כך. לפלסטינים היו מגוון הזדמנויות לקבל מדינה; פעם אחר פעם, הם הוכיחו שהם מעדיפים להרוג יהודים ושהם לא מכירים בקיומה של ישראל, אפילו לא בגבולות 48'. יש להוציא את המתנחלים מהגדה, משום שהתנחלויות הן פשע מלחמה והן גורמות להחרפת היחסים ולדרדור מעמדה של ישראל בעולם. אבל שדרות מוכיחה שאסור להעביר לידי הפלסטינים שליטה בטחונית בשטחים, מהם הם מסוגלים להפגיז את רוב ישראל.

אולי הנסיגה הזו מעמדות אוסלו – הפלסטינים התרגלו לחשוב שהגדה והרצועה כבר שלהם, ושאפשר לנהל משא ומתן על דברים אחרים – תגרום לזעזוע ולבחינה מחודשת בצד הפלסטיני. ההימור שלי הוא שזה לא יקרה, אבל שווה לנסות. לא נשארו הרבה ברירות אחרות.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

חוזרים לטעויות אוסלו

מזכ"ל "שלום עכשיו", שמתנועה עממית התדרדרה לשדולה שעיקר כוחה בבתי המשפט, קורא לאהוד ברק שלא לפרוש מן הממשלה עם הגשת דו"ח וינוגרד. ברק התחייב בפומבי לפרוש במידה ודו"ח וינוגרד יטיל אשם באהוד "זה מקום העבודה שלי" אולמרט. אופנהיימר רואה בעמידה בהתחייבות שנתן מנהיג נבחר לבוחריו "כניעה לפופוליזם".

אין לי כוח לנתח את ההבלים השבועיים של יואל מרקוס, אז אגש ישר לשורה התחתונה שלו: אולמרט חייב להשאר. גם אהוד אשרי, מהישרים והבהירים שבכותבי הדעות שלנו, מגיע לאותה המסקנה: השארותו של אולמרט בתפקידו היא "אחריות לאומית". אופנהיימר, מרקוס, אשרי ורבים אחרים אומרים בגלוי: אולמרט מקדם את השלום, הפלתו תעלה את נתניהו שיחסל את התהליך, ועל כן יש לסתום את האף ולהניח לאולמרט.

התפיסה הזו היא למעשה חזרה לשלהי תקופת פרס, לאחר גל הפיגועים של 1996. בשבוע הנורא ההוא של פורים קרסו למעשה הסכמי אוסלו ומעולם לא קמו לתחיה. הקונספציה של פרס וביילין כשלה; הם היו צריכים ללכת הביתה. אבל התקשורת התגייסה להגנתו של פרס; כששתה קצת יותר מדי, ודיבר אחרי טבח כפר קנא על "הערבים הדפוקים האלה, שלא יודעים מה טוב להם", התקשורת העלימה את האמירה הזו. השלום – או, ליתר דיוק, אשליית השלום – גבר על חובת הציבור לדעת.

התמיכה של אולמרט בציבור אפסית. זה נתון קבוע. היא אפסית מאז המלחמה. ברגעי השפל שלו, ירד אולמרט לשני אחוזי תמיכה; נסראללה היה יותר פופולארי ממנו. הסקרים השבוע מראים שכ-75% מהציבור סבור שעל אולמרט להתפטר בעקבות דו"ח וינוגרט, אם יצביע עליו כאחראי לכשלון – ולפי הצו שמונה שהוצא לגווארדיה הוותיקה, כנראה שזה יהיה דו"ח חמור מאד. אומרים שהוא יתמקד ב-60 השעות האחרונות למלחמה, נקודת השפל של אולמרט.

המלחמה נתפסת, בישראל ומחוצה לה, ככשלון. האוגדונרים שהיו אחראים לברבור התפטרו (הירש תוך יבבות ונסיון חזרה), אלוף הפיקוד התפטר, הרמטכ"ל התפטר, שר הבטחון התפטר. רק ראש הממשלה נשאר על מקומו, והוא לא מתכוון ללכת. אי הנכונות הזו לשלם את המחיר המתבקש היא חלק ניכר מהזעם העממי כלפיו – לדעתי, עוד יותר מהכשלון עצמו. האיש פשוט משתין עלינו מהמקפצה.

וכעת באים פרשני השמאל ומפצירים בנו להשאיר אותו, כי הוא יגיע להסכמים עם הרשות. נניח שכך הדבר. נניח שאולמרט מסוגל להגיע להסכם סופי עם אבו מאזן, במסגרתו תיסוג ישראל מהגדה המערבית ויפונו התנחלויות. מה יקרה רגע לאחר החתימה?

מה שיקרה הוא שההסכמים יוכתמו, לדורות, באי-הלגיטימציה של אולמרט. הם ייתפסו כהמצאה של ראש ממשלה נואש, שמנסה בכל כוח להשאר על כסאו. השמאל, שיתמוך בהם, ייתפס כמי שעקף את רצון העם, כסייען של תופס-שלטון. יקרה לו מה שקרה למפלגה הדמוקרטית בארה"ב אחרי מלחמת האזרחים: הוא יוקע כבוגד.

עד כאן באשר לחזון התעתועים שאולמרט מאכיל בו את השמאל (הוא ביקר במרכז מרצ לאחרונה). עכשיו הבה נסתכל על המציאות. להסכם כזה אין סיכוי בכנסת הנוכחית. אם אולמרט ישחד כמה חברי כנסת בכיבודים ויעביר את ההסכם כך, יש סיכוי משמעותי למלחמת אזרחים.

אפילו אם לא תפרוץ מלחמת אזרחים, עם מי יחתום אולמרט על ההסכם? עם אבו מאזן, שכפי שראינו בפרשת הסיכול הממוקד של המתנחלים לפני שבועיים, גם על אנשיו אין לו שליטה? האם אבו מאזן בכלל יהיה מסוגל לחתום על הסכמים כאלה מבלי שיחוסל? האם ירצה?

ומה חושבים התומכים באולמרט? שבחירות לא יגיעו? שאולמרט ישאר על כסאו לנצח? שנתניהו לא יעלה בסופו של דבר? שהוא לא יבטל את ההסכמים האלה, כמנוגדים לרצון העם? הם חושבים, כנראה, כמו יוסי ביילין: שיש למהר ולבצע הסכמים עם הפלסטינים בטרם בחירות, משום שאין להסכמים האלה תמיכה עממית.

וזה אנטי דמוקרטי. זה גם קרוב מאד לבגידה. אנחנו חוזרים לימי אוסלו: חותמים על הסכמים שאנחנו לא יכולים למלא עם אנשים שלא יכולים למלא את חלקם-שלהם בהסכם, תוך הפצת שקרים לכל עבר וכיפוף ההליך הדמוקרטי. אלא שלאנשי ההסכם המקורי יש לפחות תירוץ: השבר בקרב הפלסטינים, בין פלסטינים ואיסלמיסטים, לא היה ברור כל כך בזמנו, והם האמינו שלערפאת היתה יכולת ביצוע. רק שוטה יאמין בכך לגבי אבו מאזן.

הבעיה הן של הישראלים והן של הפלסטינים היא שעל פי הנראטיבים של שתי הקבוצות, הקיצונים הימניים נתפסים כאותנטיים יותר מאשר הפרגמטים שרוצים שלום. שני הנראטיבים טבולים עמוקות בסמלים דתיים – בית אל וחברון, אל אקצה והקדש פלסטין – והחלקים הלאומיים שלהם נפרמים במהירות. שני הנראטיבים מתרפקים על עבר מיתולוגי ותבוסות איומות. כתוצאה מכך, קבוצות המרכז בשני העמים אינם מעיזים להתעמת ישירות עם הקנאים הדתיים, ולהעמיד נראטיב עתידי מול נראטיב העבר. כל זמן שזה לא יקרה, כל זמן שההתבטלות בפני הקנאים תמשך, כל זמן שהמרכז לא יהיה מוכן להפעיל אלימות כנגד קנאיו-שלו כדי למנוע מהם להפעיל אלימות, אין מה לדבר על שלום. ולא נראה שיש מישהו, בישראל או בפלסטין, שמסוגל לעשות את זה. כל זמן שזה לא יקרה, המחוות של אולמרטים ואבו מאזנים למיניהן תשארה ריקות. ומי שיתמוך בהן, יאבד את עולמו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

בדרך לסומליה

הרמז הראשון שמשהו דפוק באמת קרה ברצועה, היה במהלך חטיפתו של גלעד שליט. שלוש קבוצות השתתפו במבצע: הזרוע הצבאית של החמאס, ועדות ההתנגדות העממיות – זרוע של אנשי פתח חסרי משכורת – וקבוצה לא ידועה עד כה, בשם ג'ש איסלם, “צבא האיסלם".

הקבוצה אולי לא היתה מוכרת כאן, אבל היא פעילה מאד בעיראק. היא חלק מתנועת הג'יהאד העולמי – שם שמגדיר הרבה יותר טוב את האויב שמולו אנו ניצבים מאשר "אל קאעדה". אל קאעדה הוא ארגון אחד, עם מנהיג כריזמטי וכמה מאות אנשים. בפני עצמו, הוא מהווה סכנה קטנה למדי. הוא מסוגל לבצע מדי פעם מבצעים ספקטקולריים – השמדת שתי שגרירויות ביום אחד, הטבעת המשחתת קול, וכמובן פיגועי ה-11 בספטמבר – אבל, בהנחה שבן לאדן וחבריו לא יצליחו לשים יד על פצצה גרעינית, ארגון אל קאעדה, כארגון, הוא איום טקטי ולא אסטרטגי.

הבעיה היא שגם אם פעולותיו הממשיות של אל קאעדה מוגבלות, התדמית שלו איננה מוגבלת כלל. בקרב מאות מיליוני מוסלמים זועמים, אל קאעדה הוא מודל להערצה ולחיקוי. רוב פעולות הטרור שבוצעו מאז ה-11 בספטמבר על ידי מוסלמים – היו למעלה מ-4,000 פיגועים כאלה – לא בוצעו על ידי פעילי אל קאעדה, אלא על ידי אנשים ששאבו מהארגון השראה, לעיתים נדירות הנחיות ובמקרים נדירים עוד יותר, גם משאבים. הג'יהאד העולמי פועל בשיטת הקוד הפתוח. מורי הדרך הרוחניים הם בן לאדן והשייח' קרדאווי, וזה כל מה שצריך.

במקרה בולט אחד – זרקאווי ו"אל קאעדה במסופוטמיה" שלו – ארגון שהשתמש בסימן הרשום של "אל קאעדה" עמד למעשה בסכסוך עם המשרד הראשי. זרקאווי ובן לאדן נפגשו בשנות התשעים, ולפי כל העדויות, תיעבו זה את זה ממבט ראשון. הצלחתו של זרקאווי, שלא עלתה לבן לאדן פרוטה, אילצה את אל קאעדה להכיר בו ובפעולותיו – אבל שני הארגונים הסתכסכו בשל חיבתו של זרקאווי לשחיטת שיעים. זאווהירי, סגנו של בן לאדן, אף שלח לזרקאווי מכתב נזיפה חודשים ספורים קודם לחיסולו.

ניתן, עם זאת, לומר שכאסטרטג, הירדני בן העניים עלה על האריסטוקרט הסעודי. ההתקפות הברוטליות על שיעים אולי הוציאו לאל קאעדה שם רע – אבל השיגו את המטרה, ריסוק עיראק לחלקיה העדתיים. ומהבחינה הזו, הופעת "ג'ש איסלם" בעזה היא חדשות רעות מאד.

* * *

הג'יהאד העולמי מבטא, בין השאר, יאוש מהתמודדות המוסלמים עם העולם המודרני. הלאומיות הערבית – הנאצריזם, הבעת' ושאר המפלצות – כשלו לחלוטין. התוצאה היתה נטישת הלאומיות ופניה אל האיסלם. התהליך הזה לא פסח על הפלסטינים: הם עברו דרך השלב של מנהיגות לאומנית כושלת ומושחתת תחת ערפאת, ניסו כמה חודשים מנהיגות נטולת כריזמה אך חילונית, ואחר כך קפצו ראש אל תוך הבריכה האיסלמיסטית והצביעו בעד החמאס. אחרי הכל, החמאס הביא תוצאות – הוא לקח את האשראי על הנסיגה הישראלית מרצועת עזה, ומוסדות החינוך והצדקה שלו תפקדו ועד כה הוא היה מושחת פחות. השודדים ואנסי הקטינות היו, עד כה, אנשי פתח.

ההוכחה שהתהליך שעובר על החברה הפלסטינית לא ייעצר בחמאס הגיעה השבוע. שני עיתונאים מרשת פוקס נחטפו לפני שבועיים; ביום ראשון שעבר, הם שוחררו – לא לפני שאולצו להתאסלם. ההתאסלמות הכפויה היא שטיק חדש באזורנו; היא מזכירה את העיתונאית שנחטפה בעיראק, ושחוטפיה צילמו אותה בצ'אדור; את דבריו של מנהיג הג'מעאה איסלמייה, שנשאל לאחר הטבח בבאלי אם יש לו עצה לתושבי אוסטרליה: “התאסלמו", הוא אמר. אין ישועה אלא באללה ובמוחמד נביאו.

אבל מי היו החוטפים הללו? על פי השבועון "טיים", אלו היו חלק מחוטפיו של גלעד שליט, שהתרגזו על כך שהחמאס לוקח לעצמו את כל הקרדיט. ואכן, תמורת שחרור אנשי פוקס, הבטיח ראש הממשלה הנייה כי אנשי הקבוצה יקבלו חלק מהשלל שיתקבל תמורת שחרור שליט, וכי המשא ומתן בעניינו ייעשה תוך התחשבות בהם. ה"טיים" לא נקב בשמה של הקבוצה, אבל, בהתחשב בתנאי המוזר לשחרור, האם יהיה זה מוגזם להניח שמדובר באנשי "ג'ש איסלם"?

* * *

אז יש ג'ש איסלם בעזה. ארגון קטן, אבל חזק מספיק כדי לכופף את ראש הממשלה הפלסטיני. המצב בעזה עגום: החמושים הפלסטינים אינם מצליחים לפגוע בישראלים: הגדר מונעת זאת. אבל הגדר איננה מעלימה את האנשים הצעירים, שיכורי הכוח, בעלי הנשק. “תרבות הרובה" פלסטינית היא נחש המכיש את עצמו: ובעזה נחטפים עיתונאים, מתפוצצים כלי רכב, כנופיות מנהלות קרבות יריות, וממשלתדמה אחת מנסה נואשות להשליט תדמית של סדר.

בקצרה, הפלסטינים הצליחו – עם המון עזרה מישראל, יש להודות להפוך את עזה לסומליה, ממש על גבולנו. יש לציין שהם משתלבים היטב במרחב. על סומליה עצמה השתלטה מיליציה איסלמיסטית – “בתי הדין המוסלמיים" – והיא גוזרת דין מוות על כל מי שלא יתפלל חמש פעמים ביום. בתקרית מוקדמת יותר, ירו חברי המיליציה לתוך קהל שצפה במונדיאל. בעיראק, יורים חברי מיליציות סאדריסטיות במוכרי קרח ופלאפל, בטענה שלא היה קרח או פלאפל בזמן מוחמד; הם גם יורים בגברים שהולכים במכנסיים קצרים או בעלי זקנקן "יהודי" – מה ששאר העולם מכנה "זקן צרפתי".. חלק מהם מאלצים רועים לחתל את עיזיהם, בטענה שעיזים בלתי מחותלות מפתות את הגברים.

הפלסטינים עוד לא שם, אבל האירועים האחרונים בעזה מעידים שהם כבר לא רחוקים כפי שהיו לפני שנה.

הערה: אני יוצא לחופשה, אשוב לקראת סוף השבוע.

(יוסי גורביץ)