משה דרורי מוכיח, שוב, שמסוכן לתת ליהודים אורתודוקסים סמכות שפיטה

השופט משה דרורי, בעוונותינו סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, שחרר ללא הרשעה מחבל יהודי שיידה בקבוק תבערה ומספר אבנים לעבר מכוניות של פלסטינים. הפיגוע התרחש זמן קצר לאחר חטיפתם ורציחתם של שלושה נערים מבני המגזר, ביוני 2014, ולטענת המחבל היהודי – ששמו לא הותר לפרסום – הוא חש טראומה עקב החטיפה, שכן אחד החטופים היה בן מחזורו.

דרורי פסק ש”אכן מדובר בעבירות חמורות”, אבל פצצת התבערה והאבנים לא פגעו באיש; שהמפגע הוא “נער נורמטיבי”; שהוא עבר “טרגדיה וחיים לא פשוטים”; שהמפגע הביע חרטה על המעשה; ושהוא מעוניין בשירות קרבי בצה”ל, שהרשעה עשויה לפגוע בו. אי לכך ובהתאם לזאת, נמנע דרורי מלהרשיע את המחבל וכזר עליו עונש לתועלת הציבור ללא הרשעה.

לח”מ אין יותר מדי הערכה למערכת המשפט הישראלית, על אחת כמה וכמה כשהיא באה לדון בקורבנות פלסטיניים או במחבלים יהודים. אף על פי כן, פסק הדין של דרורי הוא חרפה אפילו ביחס למקובל.

נפרק את הטיעונים אחד-אחד. ביחס לטענה – שהיא אכן טענה קריטית – שהמפגע לא הצליח לפגוע באיש, הטענה הזו לא עומדת למפגעים פלסטינים. גם אם הם השליכו בקבוק תבערה שלא פגע באיש והם מתרחקים מהמקום לא חמושים, יש סיכוי סביר מאד שהם יירו על ידי החמושים האמיצים שלנו. אם הם לא יירו אבל ייתפסו, הם יילכו לכלא במלוא חומרת הדין. יש לציין שהמפגע היהודי והמפגע הפלסטיני גרים באותו האזור, אבל נשפטים בשתי מערכות משפט שונות.

באשר לטענת הטראומה, גם אם נניח שהמפגע היהודי אכן סובל מטראומה – וטענת “המשוגע התורן” היא טענה נפוצה בקרב מחבלים יהודים – הרי שהטענה הזו כלל לא היתה עומדת למפגע פלסטיני. חלק ניכר מהתוקפים הפלסטינים יוצאים לתקיפות משום שקרובי משפחה או ידידים שלהם נפגעו, לעתים קרובות נהרגו, על ידי חמושינו האמיצים. אם הם שורדים את ההתקפות – וחמושינו הורגים אותם, כאמור, גם כאשר הם לא מהווים סכנה – העובדה שהם פעלו כנקמה על פגיעה בקרובים לא תעמוד להם. יתר על כן, מערכת הבטחון שלנו תנסה להחריב את בתי משפחותיהם כנקמה, גם אם המפגע עצמו נהרג.

ואשר ל"נורמטיביות" של המפגע – כאן קשה לחלוק על דרורי. אין ספק שמחבל יהודי הוא נורמטיבי במגזר הזה.

חשוב לציין שעיני אינה צרה בעורך דינו של המפגע, איתמר בן גביר; הוא עשה כמיטב יכולתו המוכחת עבור הלקוח שלו. אם אתם נחשדים אי פעם בעבירה פלילית, אני לגמרי ממליץ על שירותיו. לא, הבעיה היא לא בבן גביר. הבעיה היא בדרורי.

אתם עשויים לזכור את השופט דרורי מפסק דין מקומם שכתב בשנת 2009, שבו נמנע מלהרשיע אברך מקושר, שדרס במכוון קופאית אתיופית שניסתה למנוע ממנו לצאת מבלי לשלם. דרורי גזר על הנאשם היהודי 180 שעות שירות, ואת ההמנעות מהרשעה נימק בשתי סיבות: קודם כל, על פי דיני הרמב”ם, עצם העובדה שהדורס ביקש את מחילתה של הנדרסת אומרת שהוא חזר בתשובה, ועל כן אפשר להמנע מהרשעה; ושנית, משום שהרשעת הדורס היתה פוגעת בסיכוייו להפוך לדיין.

נראה מוכר?

בפסק הדין מ-2009, קבע דרורי שיש לאמץ את כללי הדין העברי בכל סוגיה. והנה, הפעם בא לפניו מקרה של גבר יהודי צעיר, שמילא כהלכתה את מצוות הנקמה, ושניסה לפגוע באנשים שעל פי ההלכה הרמב”מית בכלל לא ברור שפגיעה בהם אסורה. מה הפלא, אם כן, ששוב יצא לו פסק דין כזה?

כשכתבתי על הנושא לפני יותר מדי שנים, ציינתי ש”אללה ירחם על המוסלמי או הנוצרי שייאלצו להשפט בפניו, ודאי אם איש ריבם יהיה יהודי, על אחת כמה וכמה אם יהיה יהודי 'טוב': הלכה פסוקה היא שאין להצדיק בדין לא-יהודי על פני יהודי.” זה היה צפוי, צפוי לגמרי; ואף על פי כן, דרורי נשאר בתפקידו.

נקודה אחרונה שיש לעמוד עליה: דרורי נמנע מלהרשיע את המפגע היהודי משום שהרשעה תפגע בגיוסו לשירות קרבי. כלומר, הוא נמנע מלהרשיע אדם שזרק פצצת תבערה לעבר אנשים חפים מפשע, כדי שזה יוכל לשאת נשק ברשות ובסמכות מול אותם אנשים חפים מפשע.

מה נותר עוד לומר, פרט לקוות שגם פה, כמו במדינות עוול אחרות, יהיה בעתיד משפט שופטים?

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)