בגלל זה נצעד יחד בשבת!

יום חמישי, ינואר 13, 2011 נכתב ע"י

נראה שישראל התגלשה לה בחדווה במדרון החלקלק, וכבר מזמן נמצאת במצב של צניחה חופשית. מונהגת על ידי הממשלה הקיצונית ביותר שהתקיימה אי פעם בישראל. ממשלה שביטלה כל אפשרות לשיח פוליטי ומקדמת אחדות מחשבה גזענית בלבד. כאשר מפלגת ימין קיצונית ומפלגה שנחשבת שמאל מרכז חוברות יחד כל הנורות האדומות אמורות להדלק, האזעקות אמורות לפעול, אך החברה הישראלית שותקת.

במוצאי שבת המחנה הדמוקרטי בישראל נפגש לצעדת חירום בהשתתפות עשרות תנועות, מפלגות וארגונים. ההתכנסות בקינג ג'ורג' מתחת למצודת זאב (ליד גן מאיר) בשעה 19:00, משם נצעד יחד אל רחבת המוזיאון, ונזעק יחד נגד הגזענות וסתימת הפיות שהשתלטה על המדינה.

חשוב שלצעדה במוצ"ש יגיעו גם אנשים שאינם רואים עצמם כאקטיביסטים, שאולי לא מסכימים עם כל מילה ומילה במאבקים השונים, אך עדיין שואפים לחברה דמוקרטית ומוסרית בישראל.

הנה כמה סיבות בגללן כדאי שתגיעו במוצ"ש:

  1. בשנה האחרונה הועצם השיח הגזעני, המאיים וסותם הפיות בחברה הישראלית. זה לא שהוא לא היה קיים כל הזמן, אך נראה שהיום בישראל זה כבר מקובל להשתין מהמקפצה ולצפות שכולנו נשתכשך בהנאה. פעילי שמאל סובלים ממאסרים פוליטיים, מוזמנים לחקירות על ידי השב"כ, ונתונים לאיומים מתמידים. כוחות אופל כמו "אם תרצו" מקבלים לגיטימציה להטיל את הטרור שלהם על אונבירסיטאות, מוסדות, ואישים בישראל. אני יודע שגם לכם זה לא נח, שגם אתם פותחים עיתון, צופים במהדורת חדשות, מצקצקים, אולי פולטים "אני לא מאמינה" או "לאן הגענו". אנחנו חלוקים על הרבה דעות (על הרבה דעות אנחנו מסכימים), אבל אנחנו בהחלט מסכימים שסתימת הפיות והגזענות הן רעה חולה המתפשטת שעלינו לעצור. זה הזמן לצאת מהבתים, להגיד "עד כאן! לא נשתוק וניתן לישראל להפוך למדינה שבה אנשים נרדפים בגלל זהותם הפוליטית, האתנית, או המגדרית! במוצ"ש אנו צועדים בסולידריות בעד שלטון דמוקרטי ושיוויוני במדינת ישראל!"
  2. קצב ההתדרדרות אל עבר משטר טוטליטרי הוא קצב אקספוננציאלי. זה לא קורה לאט לאט לאורך עשרות שנים, זה לא משהו שאפשר להגיד "נבוא להפגנה הבאה", זה פה וזה עכשיו על סף דלתכם. אם לא תמחו עכשיו, אז מתי? חוסר השוויון בפני החוק היה פה כבר מזמן, מעצרי שווא גם כן, ועכשיו מדובר גם ברדיפה מחשבתית. אנשים בלב החברה הישראלית מפחדים להגיד מה הם חושבים, במקום עבודתם, באוטובוס, במכולת. היום עומדות בפני אזרח ישראלי שתי אופציות, או גזען או בוגד. אז אני אומר תבגדו בגזענות, תבגדו במחשבה המיליטריסטית, תהיו נאמנים לעקרונות של חופש, שיוויון ודמוקרטיה, והפגנה היא כלי בסיסי בדמוקרטיה. אז במקום להגיד "ניפגש בהפגנה הבאה" הגידו "לא נשאר עוד זמן לבזבז. צריך לצאת מהבתים היום ולזעוק, לפני שמשטרת המחשבות תדפוק על דלתנו, במוצ"ש אננו צועדים בסולידריות בעד שלטון דמוקרטי ושיוויוני במדינת ישראל!"
  3. האנשים שבחרתם, אותם אנשים שהבטיחו לכם כל מיני הבטחות לפני הבחירות, בגדו בכם! חשבתם שמפלגת העבודה תשב יחד עם מפלגת הימין הקיצונית של ליברמן? עובדה! חשבתם שכאשר האקדמיה תרדף על ידי אנשי ימין, שינסו לעשות בה טרור מחשבתי, השרים שבחרתם בהם יקימו זעקה? אז זהו שלא! חשבתם שלבני תהווה אופוזיציה? הצחקתם אותה. למעשה כמעט לא משנה למה הצבעתם בבחירות האחרונות (אני משער שחובבי ליברמן לא המשיכו לקרוא עד כאן), האנשים שלכם בגדו בכם. זה הזמן לצאת מהבתים ולהגיד להם "לא ניתן לכם לבגוד בנו, לא בשביל זה בחרנו בכם! צאו ממשלת הגזענות עכשיו! כי במוצ"ש אננו צועדים בסולידריות בעד שלטון דמוקרטי ושיוויוני במדינת ישראל!"
  4. למרות שאם תשאל ישראלים מה מאפיין את הישראליות הם ישר ידברו בשם איזו אחווה, נראה כי זה התיאור הרחוק ביותר מהמציאות. האחווה הישראלית מתגלה כמעט תמיד כחלק מאקט אלים מלחמתי. אחווה של אנחנו נגד כל העולם. מה שחסר באמת בחברה הישראלית היא סולידריות אמיתית. הקיצוניות של החברה שלנו גוברת, החלשים נרמסים, וכמעט אין קול שזועק את זעקתם. הצעדה במוצ"ש היא הזדמנות ללכת שכם אל שכם עם קהל מגוון מהחברה הישראלית שלא נשאר לשבת בבית, כי במוצ"ש אנו צועדים בסולידריות בעד שלטון דמוקרטי ושיוויוני במדינת ישראל!
  5. בעוד הימין מבסס את המחשבה שלו על האדרת הפחד, שנאה ויאוש, המנוע של השמאל הוא תקווה. השמאל מציע תקווה, תקווה לחיים בשלווה, שוויון, וכבוד לכל. אמונה אמיתית בבני אדם באשר הם, בכך שיחד נוכל ליצור פה חברה צודקת והוגנת, שלא תבסס את עצמה על שליטה על עם אחר וקפיטליזם פרוע. בגלל שנשארה תקווה בלבנו במוצ"ש אנו צועדים בסולידריות בעד שלטון דמוקרטי ושיוויוני במדינת ישראל!

נראה לי שהרעיון ברור, אבל, אם אתם שואלים אותי מה אני עושה בשבת בערב:

אני צועד בסולידריות בעד שלטון דמוקרטי ושיוויוני במדינת ישראל!

פרטים יבשים:

מוצאי השבת הקרובה 15/01/11 בשעה 19:00

התכנסות בקינג ג'ורג' מול גן מאיר.

דף ההפגנה בפייסבוק—->

לסיום שיר יפה של אלמוג בהר שהתפרסם במוסף 'גרילה תרבות' שצורף לגיליון השישי של דקה.

שנתיים לפני הרעש / אלמוג בֶּהַר

"או שהעוגה לכולם, או שלא תהיה עוגה"

סעדיה מרציאנו (1950-2007), פנתר שחור ולוחם צדק

הַשִּׁיר הַזֶּה נִכְתַּב שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הָרַעַשׁ

כְּשֶׁעוֹד אֲנַחְנוּ יוֹשְׁבִים בְּבָתִּים, רַק לְעִתִּים

נְדִירוֹת יוֹצְאִים לְהַפְגָּנוֹת, בְּדֶרֶךְ כְּלָל לֹא

חוֹסְמִים כְּבִישִׁים, לֹא נִלְקָחִים לְמַאֲסָר, לֹא

מְשַׁבְּשִׁים אֶת הַחַיִּים לְאַף אֶחָד. לָנוּ

כְּבָר לֹא יִצְעַק טֶדִי קוֹלֶק: "פּוּשְׁטָקִים

רְדוּ מֵהַדֶּשֶׁא", עָלֵינוּ לֹא תֹּאמַר גּוֹלְדָה:

"הֵם לֹא נֶחְמָדִים", אֵלֵינוּ כְּבָר אַף

אֶחָד לֹא יְדַבֵּר. בְּעוֹד אַרְבַּע שָׁנִים

בְּעֵרֶךְ, כְּשֶׁכְּבָר נִהְיֶה שְׁנָתַיִם אַחֲרֵי הָרַעַשׁ,

לֹא נִזְכֹּר לָמָּה הִמְשַׁכְנוּ לָשֶׁבֶת בְּבָתִּים,

לָמָּה לֹא אָמַרְנוּ מַשֶּׁהוּ נוֹרָא, לָמָּה

לֹא צָעַקְנוּ, לֹא נִסִּינוּ לִמְחוֹת בְּטֶרֶם,

בְּטֶרֶם הָרַעַשׁ. דַּוְקָא קַל לֶאֱהֹב עַכְשָׁו,

שְׁנָתַיִם לִפְנֵי, קַל לְחַיֵּךְ לַחַיִּים, קַל

אֲפִלּוּ לְהַבְטִיחַ שֶׁאוּלַי בְּכָל זֹאת נִפָּגֵשׁ

אַחֲרֵי שֶׁהַכֹּל יִגָּמֵר, שְׁנָתַיִם אוֹ יוֹתֵר

אַחֲרֵי הָרַעַשׁ.

תנו לי דקה בבאר-שבע

יום חמישי, אוקטובר 21, 2010 נכתב ע"י

וספיישל מיוחד לערב בב"ש הקראת הסקייפ הראשונה בארץ. רוני הירש תקריא את שיריה בסקייפ הישר מאל איי!

תל-אביב/ניו יורק

יום שישי, ספטמבר 24, 2010 נכתב ע"י

לפני שנה באחד הביקורים שלי בשדה בוקר כתבתי גרסה תל אביבית לשיר של LCD Soundsystem  על ניו-יורק. (בסוף הפוסט יש וידאו של השיר המקורי). אחרי השבועיים האחרונים בתל-אביב נראה לי שהגיע הזמן לפרסם את הגירסה הזאת:

תל אביב אני אוהב אותך אבל את מבאסת אותי

תל אביב, אני אוהב אותך

אבל את מבאסת אותי

תל אביב, אני אוהב אותך

אבל את מבאסת אותי

כמו חולדה בתוך כלוב

בשכר מינימום עלוב

תל-אביב, אני אוהב אותך

אבל את מבאסת אותי

תל אביב את שקטה

ומבזבזת לי את הזמן

כל הרישומים שלנו מראים

את מזוהמת וזורמת

אבל הם סגרו לך את החנויות

כשפתחת את הדלתות

ליושבי מגדלים שמנים ומשעממים

אחרי שהפאבים נדחפו לתוך מתחמים

תל-אביב , את מושלמת

לא, אל תשני דבר

ראש עירך החולדה

מבושם מעצמו

אז השעמום מתגבר

אני מתכוון לעלבונות יותר ויותר

בבארים השכונתיים

שבהם חלמתי פעם לשתות

תל-אביב, אני אוהב אותך

אבל את מחרפנת אותי

יש מיליון שינויים

אבל אין כח לצעוק

כמו מוות במסדרון

שנחנק בקירות

תל-אביב אני אוהב אותך

אבל את מחרפנת אותי

תל-אביב , אני אוהב אותך

אבל את מבאסת אותי

כמו מוות ללב

אלוהים, כמה כאב?

אבל את עדיין הביצה

שבכיף בה אטבע

אז תורידי אותי מכל רשימות התפוצה

לילדים שחושבים שזה עוד בנמצא

כן, לאלו שחושבים שזה עוד בנמצא

אולי אני טועה

ואולי את צודקת

אולי אני טועה

ואולי את צודקת

אולי אתם צודקים

אולי אני טועה

ויכול להיות שאתם צודקים

אולי מה שאמא אמרה לך נכון

ותמיד יהיה שם משהו בשבילך

ולעולם לא תצעדי לבדך

אבל אולי היא טועה

ואולי אני צודק

ויכול להיות שהיא טועה

אולי היא טועה

ואולי אני צודק

ואם ככה, אז יש?

[שדה בוקר 2010]

—————————————————————————————————–

אפשר לראות את הקליפ לגרסה המקורית כאן—–>

אם אתם קוראים את הגרסה התל-אביבית ובא לכם לעשות לזה ביצוע מוסיקלי אשמח אם תשלחו לי לינק או משהו 🙂

גם אתם בקטע?

יום שישי, ספטמבר 24, 2010 נכתב ע"י
כל פעם שראיתי את ההופעה של רייסקינדר הוא עורר בי רצון עז לכתוב עליו. אני חושב שהדרך הכי טובה לכתוב על הרייסקינדר היא פשוט תוך כדי הופעה, אבל לצערי ביקורת זאת נכתבת על השולחן המבולגן שלי (אם אתם קוראים פה בזמן האחרון בטח הבנתם שאני יותר מסור לעצמי מאשר לכתיבה, אז נראה לכם שבמקום לשתות בירה ולהינות בהופעה אני אכתוב?). די ג'ייז של מוסיקה אלקטרונית מופיעים לרב תחת אליאסים (food, shadow, וכו'), מוסיקאים שמופיעים לבד על במה בדרך כלל מופיעים בשמם. בהופעה הכפולה שלדיגיטל מי ורייסקינדר בלבונטין היה רגע שבו שי ליברובסקי (דיגיטל מי) ואסף עדן קראו אחד לשני באליאסים שלהם על הבמה. זה היה רגע מוזר. עומדים שני אנשים וקוראים אחד לשני בשמות כינוי בימתיים במקום בשמותיהם, אבל זה היה גם רגע שהבהיר לי משהו לגבי רייסקינדר. דיגיטל מי הוא הרבה יותר מדי ג'יי אבל באותו זמן הוא הרבה יותר קרוב לעולם הזה והמוסיקה שהוא יוצר הולכת בנשימה אחת עם יוצרים כמו קולד-קאט, רייסקינדר לעומת זאת מאוד רחוק מהעולם הזה מבחינה מוסיקלית. אצל יוצרים מהז'אנר של דיגיטל מי שם הבמה מהווה חלק מהפסון הבימתי אך הוא אינו חלק מרכזי, לעומת זאת אסף עדן ממש יצר דמות שהיא רייסקינדר ובמובן הזה הרייסקינדר (באחת ההופעות שאל אסף, ספק את הקהל ספק את עצמו, מה הרייסקינדר רוצה לעשות במצב כזה?) הוא דמות  של אמן פרפורמנס.

בדרך כלל התגובות לרייסקינדר מתחלקות פחות או יותר לשניים. אלו שפשוט לא מבינים מה הקטע? ואלו שיוצאים מההופעה כשבראש שלהם תקועה המנטרה הדפוקה (במובן הטוב של הדפיקות) כן כן גם אני בקטע. כשאני מנסה להסביר למה אני בקטע אני מבין שכשאני בא להופעה של רייסקינדר אני בא עם אותן ציפיות שאני בא לערבי אמנות או שירה ולאו דווקא עם ההציפיות שלי מהופעה. קשה להעביר את ההרגשה שנוצרת בהופעה כזאת על ידי קליפים ביוטיוב או הפנייה לבנדקאמפ של האמן, כי כמו שאמרתי אני רואה ברייסקינדר מעל הכל מופע פרפורמנס. כמובן שאסף עדן הוא מוסיקאי, וזה שהוא מצליח לעשות מוסיקת לואו פיי בסגנון הזה שעדיין תצליח להיות מעניינת ומרגשת זה לא דבר מובן. אפשר לדבר על השפעות מוסיקליות, על הסאונד, על הסיימפלר, על הקול שמזכיר את אהד פישוף בימים הטובים של נושאי המגבעת, אבל זה רק ירחיק אותנו מהחוויה במקום לקרב אליה.

מי אתה רייסקינדר?

רב המוסיקאים מנסים לייצר איזה מבט משתאה מהקהל שלהם. איזו פעירת פה כזאת של התרגשות, שמלווה במחשבה איזה גאון/וירטואוז/מוכשר וכו', לעומת זאת הדמות של רייסקינדר מנסה לייצר את המחשבה "איזה דפקט". כשהקהל מרגיש שהוא ניצב מול וירטואוז או גאון המרחק בינו ובין הבמה גדל, נראה שלאסף עדן חשוב לצמצם את המרחק בין הקהל לבמה ולא להגדיל אותו ולכן כשרייסקינדר מייצר את המחשבה "איזה דפקט" אצל הקהל הוא מצליח לגרוף את הקהל גם למחשבה "הוא כזה דפקט/אני כזה דפקט/הערב דפקט/העולם דפקט" בכך הוא גם מצמצם את הפער הזה שבין הבמה לקהל מבחינת הירארכית. אחד הדברים החזקים בהופעות הוא לראות כמה המוסיקאי נשאב לתוך המוסיקה, ובהופעות של רייסקינדר זה אחד הדברים הבולטים שקורים על הבמה. אם בין שיר לשיר מתנהל איזה מאבק בין אסף עדן לבין רייסקינדר מי שולט בעניינים, מאבק שלפעמים מגיע לקיצונות כזאת שאסף מטיח בקהל "לא יכול להיות שאתם באמת נהנים מזה, יאללה לכו הביתה!", בשירים עצמם רייסקינדר משתלט לגמרי ועבורו הקהל לא נוכח כלל, רק המוסיקה.

בתוך כל הלואו פיי והכאילו חוסר התיימרות הזאת רייסקינדר מצליח כמעט בכל שיר לתפוס איזה משהו מאוד בסיסי בקיום הישראלי היומיומי. האירוניה נוזלת מכל משפט שנאמר על הבמה וברור שכל משפט יכול להתפרש במספר רבדים שונים. משפטים כמו "אלוהים כמה שאתה רזה"  (אני לא מפסק אותו כדי לאפשר את שתי הקריאות) או "מלך המלכים איזה כיף לחיות במזרח התיכון!". מהבחינה הזאת רייסקינדר הוא משורר הלואו פיי אם לא הראשון אז המוצלח ביותר ששמעתי בארץ. את החזרתיות שבמוסיקה האלקטרונית שלו מביא אסף עדן אל הכתיבה. משפט כמו "הפעם באמת הלך הלילה" שנאמר פעם אחת הוא לא יותר ממשפט נחמד. כאשר המשפט נאמר פעמיים הוא קצת מטופש. בפעם השלישית הוא כבר מנדנד. אבל כשמשפט כזה נאמר עשרות פעמים ללא הפסקה (בליווי מוסיקה רפיטיטיבית) עד כדי כך שהרציפות הופכת את המשפט לדו משמעי: "הפעם באמת הלך עלי (לה)-פעם באמת הלך עלי(לה)" (כמובן שה'ע' לא נשמעת כמו 'ע'). החזרתיות הזאת דווקא מרחיקה את ההופעה ממחוזות האלקטרוניקה הרפטיטיבית (האוס, טכנו, טראנס) ומושכת את ההופעה חזק אל תוך הרוקנרול. במספר שורות קצרות קצת ביט ומעט מאוד צלילים ההופעה הזאת מצליחה לאבחן דברים רבים שנמצאים במרכז ההוויה של ישראל בימינו (לקורא לפיד, לתשומת ליבך). בצורה סופר מודעת לעצמה ולעולם הגלובאלי ומצד שני כזאת שמרשה לעצמה להתפלש בביצה הפרובינציאלית  מייצר אסף עדן את אחת ההופעות המעניינות (שבטח לא ראיתם) בארץ.

^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^

–בהקשר אחר (ואולי לא לגמרי אחר) אני ממליץ לקרוא את הפוסט של שי ליברובסקי (הלא הוא דיגיטל_מי) על חוסר התשלום לאמנים בתעשיית מוסיקת השוליים בארץ.

–בהקשר הזה אני ממליץ לקרוא את המאמר של גלעד מאירי על על ההנאה של המשורר מדיכויו וההנאה של החברה לדכאו, שעוסק באי התשלום למשוררים.

בשני המקרים אני מסכים עם חלק מהטיעונים ועם חלקם לא, אבל על זה כנראה בפעם אחרת.

מיעוטים לאומיים, שירים עממיים ואחד רמי סערי

יום שני, אוגוסט 30, 2010 נכתב ע"י

רדיו בלקנים/ רמי סערי

וְזוֹ תָּמִיד אוֹתָהּ שָׁעָה בַּבֹּקֶר

שֶׁמַּשְׁמִיעִים בָּהּ

אֶת הַשִּׁירִים הָעֲמָמִיִּים

וּמִתְכַּחֲשִׁים בְּעֶזְרָתָם

לַמִּעוּטִים הַלְּאֻמִּיִּים,

וּבָהּ צָרִיךְ לְהִתְעוֹרֵר כְּדֵי לְהַקְשִׁיב לָךְ

דֶּרֶךְ חֲלִילֵי רוֹעִים רַבִּים כָּל כָּךְ,

מִבַּעַד לַחֲצָאִיּוֹת הָרְקוּמוֹת

בִּנְתִיבֵי הֶהָרִים,

מֵאֲחוֹרֵי כַּפּוֹת יָדַיִם

הָאוֹחֲזוֹת רִשְׁתוֹת דַּיָּגִים

וְכַפּוֹת רַגְלַיִם הַדּוֹרְכוֹת עֲנָבִים בַּגַּת

אוֹ לָשׁוֹת בָּצֵק לִלְחָמַיִךְ.

וּמִקַּו הָרֹחַב הַזֶּה שֶׁל חֲצִי הָאִי,

מִשְּׁנֵים-עָשָׂר הַמְּחוֹזוֹת

וּשְׁלֹשִׁים וְשֵׁשׁ הַנָּפוֹת, הוֹסַפְתִּי לַעֲקֹב

אַחֲרַיִךְ, עָיֵף כְּמוֹ חַיָּה רְדוּפָה, אַחֲרֵי

שֶׁסָּגַרְתְּ בְּפָנַי דֶּלֶת אַחַר דֶּלֶת

וְשָׂרַפְתְּ לִי אֶת רֹב הַגְּשָׁרִים.

אִלּוּ הָיָה זֶה בְּשָׂפָה אַחֶרֶת, שֶׁל מָקוֹם

מְרֻוָּח וְעוֹלָם גָּדוֹל, הָיוּ חַיַּי

מִשְׁתַּקְּעִים מִן הַסְּתָם

בְּמִשְׁבֶּצֶת טוֹבָה וּמוֹעִילָה,

אֲבָל כָּךְ מִשְׁתַּכְּבִים הַלֵּילוֹת

בִּצְלִילִים, הַיָּמִים נִרְתָּמִים לַאֲסוֹנִי,

וְאַתְּ, מוֹלֶדֶת, מַגְלָה שׁוּב וָשׁוּב,

אַתְּ פֶּצַע הַנִּתְחָב תָּדִיר לְאֶצְבַּע,

אֶצְבַּע שֶׁהִיא טַבַּעַת.

השיר של רמי סערי לקוח מתוך הגיליון השישי של 'דקה' שראה אור בימים אלו ולו הצטרף מוסף מיוחד שהוצאנו לקבוצת 'גרילה תרבות'.

בימים הקרובים אעלה לבלוג מספר טעימות מהגיליון ומהמוסף.

במוצ"ש הקרוב אנחנו נחגוג את צאת הגיליון וארבע שנים לקיומו של כתב העת במיני פסטיבל.

פרטים נוספים על האירוע:

פ-ס-ט-י-ד-ק-ה

יום שבת הקרוב | 4 בספטמבר | החל מ18:00 בערב | רוטשילד 12

ארבע שנים | ששה גליונות | ארבעה הרכבים | עשרים משוררים | ומוסף אחד של גרילה תרבות

מתוך דקה 6: אסף אבוטבול | שירה סתיו | רועי דוידוביץ

יונתן קונדה | גיורא לשם  | מתי שמואלוף

ערן צלגוב | בעז יניב | רוני הירש

מתוך המוסף של גרילה תרבות: נוית בראל | רועי צ'יקי ארד | אהרון שבתאי

טל ניצן | רוני סומק | אלמוג בהר | ענת זכריה | עמית מאוטנר

מעין שטרנפלד | צאלה כץ ז"ל | רון קורדונסקי

ינגנו איתנו: טל אורן | ערופי שפתיים | ביטר ג'וז | ועל הפסנתר… הפתעה

תתקלט: נרקיס טפלר

כניסה + דקה ב-10 ש"ח

לאירוע בפייסבוק —–>

עדן אברג'יל העם איתך!

יום שלישי, אוגוסט 17, 2010 נכתב ע"י

בעקבות פרסום התמונות בהן מופיעה עדן אברג'יל עם פלסטינים כפותים באתר סחים הם בכל מקום, התפתח דיון רחב בבלוגים, בעיתונות, ובטלויזיה על המקרה. רב התגובות מביעות זעזוע קשה מהמעשה ומתמקדות בעדן. מימין ועד שמאל כולם מזועזעים מההתנהגות של החיילת (שסרחה?). הזעזוע המלווה באצבע מאשימה לכיוונה של עדן נועד כדי ליצור הפרדה: יש את עדן- ויש אותנו. וממה בעצם מזדעזעים המזועזעים? מכך שהחיילת הצטלמה מחויכת ליד פלסטינים כפותים עם פלנלית על העיניים. בוא ננסה רגע להבין את הגינוי של המעשה: במידה וחייל/ת מחייכים, צוחקים, משחקים שש-בש, שומעים גלגל"צ בסמוך לפלסטיני כפות עם פלנלית על העיניים, אך הם לא מתעדים זאת הכל בסדר. מתי הדבר הופך להיות למזעזע? כאשר באותו הפריים מופיע גם החייל וגם הפלסטיני. הרי אם הייתה עדן מצלמת את הפלסטינים ללא נוכחותה לא היו קמים קולות זעזוע רבים כל כך. והמסקנה המתבקשת היא: חייכי מחוץ לפריים.

לחייך מחוץ לפריים

כל עוד החיוך נמצא מחוץ לפריים 'אנחנו' יכולים להישאר רגועים. בפריים יככב לו פלסטיני (מילה נרדפת בשפה העברית לטרוריסט) במצב הטבעי של טרוריסט (כלומר פלסטיני), כפות ועם כיסוי עיניים. היד הכופתת, היד המענה תמצא מחוץ לפריים ואיתה גם כל סיכוי לרגש של אחריות או אשמה. הישראלי היה רוצה לדמיין מצב בו הפלסטיני כפות מעצמו. הרי אנחנו שולחים לשם  בני ובנות שמונה עשרה לעשות את מעשי העוולה האלו, ומה אנחנו מצפים מהם? שלא יצחקו? שלא יחייכו? אף אחד מהמגנים לא היה מעיז להגיד שבזמן שישנו פלסטיני במצב משפיל במחסום על החיילים להיות שותפים רגשית לסיטואציה ולא להמשיך לחייך ולצחוק. הכיבוש מצליח כל כך דווקא בגלל היכולת של הישראלים לראות אותו בצורה מפורקת, כזאת שלא מחברת בין החיוך של הכובש לסבל של הנכבש. הרי מה שעדן חשפה בתמונה שלה יכול להיחשף בכל אחד מאלבומי המשפחה שמצויים בבתינו. בכל פינה של תמונה משפחתית מחויכת נמצא פלסטיני כפות. בניגוד לתמונות שנחשפו של חיילים אמריקאים בעיראק מתעללים בעצורים, התמונה של עדן לא חושפת התעללות עודפת שלה בעצירים (כלומר מעבר להוראות הצה"ליות העודפות), היא חושפת בפנינו את המציאות הישראלית. איש מהמזועזעים  לא טען משהו בגנות הפלנלית על העיניים, או הידיים הקשורות, הטענות הן על כך שעדן מחייכת בצד הלא נכון של העדשה. הכי קל להיטפל לחיילת פשוטה ולהציג את המקרה שלה כמקרה קיצון, אך הצגה זאת מצטרפת לערימת השקרים של התקשורת והמנהיגות הישראלית. עדויות על כך שהתנהגות מסוג זו רווחת בשטחים הכבושים כבר מזמן הפסיקו להפתיע. ארגון שוברים שתיקה אוסף עדויות ותמונות של חיילים מהשטחים, כך שהזעזוע הוא לא יכול להיות אלא חלק ממנגנוני הזיוף שנועדו להציג את החברה הישראלית בתור חברה מוסרית. איש מהמזועזעים לא מחה על כך שאנשים אלו יושבים (במשך כמה זמן? שעה? שעתיים? יומיים?) כפותים ומכוסי עיניים. האם הכרחי לקשור את ידיהם ולכסות את עיניהם בפלנלית? כמובן שלא. אך על כך איש אינו מוחה, זאת מכיוון שהרבה יותר קל לקעקע את שמה של עדן אברג'יל כחיילת שסרחה, מאשר להתמודד עם הסירחון של צבא הכיבוש. אז התקשורת מחייכת על חשבונה של עדן אברג'יל, עדן אברג'יל מחייכת בשם כולנו על חשבונים של הפלסטינים, השיירה עוברת, ואף לא מילה על הכיבוש. רמי סערי מיטיב לתאר את הסיטואציה הזאת בשורות" אחי סברא ושתילה/ אחי אחלה וסבבה" (מתוך "אחי אחלה וסבבה", בספר השוגון החמישי). עזבו אתכם מכל הביקורתיות הזאת, הכי אחי אחלה וסבבה פה.

אחי אחלה וסבבה

בסוף הראיון (הנוראי) שנתנה עדן לוואיי נט היא אומרת: "היינו צוחקים איתם, כאילו הם היו אמרים מילים בעברית,והיינו צוחקים איתם. לא התיחסנו אליהם מגעיל."  עוד שנייה והיא הייתה קוראת לזה דו-קיום. הכתם העיוור של החברה הישראלית הוא עד כדי כך גדול, שהוא יכול להכיל את המציאות של מיליוני פלסטינים שלולי זכויות. שוב זה מחזיר אותנו לכך שהישראלים היום מעדיפים לדמיין לעצמם איזה מצב של אחי אחלה וסבבה של כיבוש. כך קורה שהמשורר המתנחל אליעז כהן יוצא למילואים ומחבר לקסיקון לערבית מנומסת למחסומים, כדי להפוך את הכיבוש למנומס יותר. אני כבר מדמיין את שיחות הנימוסים במחסום: "במטותא ממך הסב את ידיך אל מאחורי גבך כך שאוכל לכפות אותם", או "אני מתנצל ומצטער גברתי הנחמדת, אך גם היום לא תוכלי לקחת את בנך לבית הספר מכיוון שהמחסום סגור, סבבה?".  אז החיילים מנומסים, והמ"פ מבסוט "לא היה לנו במהלך התקופה שום חיכוך קשה או הפרת סדר, שום התנהגות שגובלת בריב. ויש שם חיכוך מאוד גדול" (כלומר הניסוי הצליח, ערבים מגיבים טוב לנימוס), ויש אפילו חייל אחד שמחובר לתרבות הערבית כי הוא התחיל לנגן לאחרונה בעוד. וכמו שעדן אמרה בראיון, מה שמפריע לסי אן אן לשלום עולמי זה תמונת סטילס שלה (אפילו לא וידאו!). חברים, מצבנו מעולם לא היה טוב יותר, רק אל תשכחו לברוח מהפריים!

לקריאה נוספת- עידן לנדו על הקוסמטיקה של הרוע

בין פואטיקה לפוליטיקה פסטיבל "מטר על מטר"

יום רביעי, יוני 30, 2010 נכתב ע"י

בשבוע שעבר התקיים בירושלים בפעם השלישית פסטיבל השירה "מטר על מטר" שמאחוריו עומדת קבוצת "כתובת" הירושלמית. פסטיבל שירה, כמו פעולות תרבותיות שונות, נמדד לא רק באיכויותיו החד פעמיות, אלא גם ביכולת להחזיק לאורך זמן. כעבור שלוש שנים שבהם נערך הפסטיבל, ניתן לומר שהוא הפך להיות אחד הפסטיבלים החשובים והתוססים ביותר בעולם השירה הישראלית. בעוד פסטיבלים כפסטיבל מטולה ו"ימי שירה במדבר" (שנערך מדי שנה במדרשת שדה-בוקר) מייצרים מעין מרחב סטרילי שבו השירה מתקיימת למשך סוף השבוע, פסטיבל מטר על מטר משלב את השירה במרחב הישראלי היומיומי במרכז ירושלים ובאמצע השבוע. השילוב של הפסטיבל במרקם הירושלמי הטעון דווקא באמצע השבוע הוא המשך ישיר לפעילותה של קבוצת 'כתובת' שמסירותה לשילוב השירה בחברה הישראלית ולעיר ירושלים בפרט בולט בכל עשייתה. לכבוד הפסטיבל דיברתי עם חבר קבוצת כתובת גלעד מאירי:

בשנים האחרונות יש יותר ויותר פסטיבלי שירה בארץ, כיצד אתה מסביר את התופעה ומה מייחד את פסטיבל מטר על מטר משאר הפסטיבלים?

מאירי: פריחת הפסטיבלים היא שלוחה של התרבות הפופולארית המשפיעה על השירה ועל הניסיון של המשוררים להשתלט על אמצעי ייצור ספרותיים. הודות לעוצמת החשיפה וליכולת התקציבית של מנגנון הפסטיבל, השירה זוכה לבמה תקשורתית מקיפה ולמפגש יחסית רחב עם קהלים חדשים, מה שהספר הבודד, ערב קריאת השירה והביקורת מתקשים להפיק. בפסטיבל יש ביטוי משמעותי למימד האוראלי של השירה, לפרפורמנס ולדיאלוג עם הקהל, למשל, מחיאות כפיים, שיחה לאחר הקריאה וחתימה על ספר השירה שזה עתה נרכש. המפגש הקרנבלי הישיר, האינטנסיבי והמגוון בפסטיבל מעניק לשירה חיות שאיננה מצויה ברגע האינטימי של קריאת הספר בחדר. מטר על מטר מתייחד משאר פסטיבלי השירה בישראל הודות למספר מאפיינים: הוא ממלכתי ולא ממלכתי כאחד, קרי, הוא מנוהל באופן מקצועי כראוי למוסד תרבות ("מקום לשירה"), אך הוא מובל ומונחה על ידי קבוצה ספרותית ("כתובת"); הוא איננו מוגבל על ידי אג'נדה פואטית; המיקום האקזוטי שלו בירושלים – סמטאות לב העיר (נחלאות) והשוק; היקף גדול של משוררים (קצת מעל חמישים מדי שנה); במה גדולה למשוררים צעירים (קרוב לחמישים אחוז); מעמד דומיננטי להרכבי רוק ותיקים וצעירים; הישראליות שלו (הוא איננו פסטיבל בינלאומי); הוא תורם לגיבוש זהות עבור ירושלים ומרכזה כעוגן תרבותי ליברלי; הודות למרכיבים אלו מטר על מטר הוא שילוב ייחודי של פסטיבל מכובד, אך צעיר.

Meter 013

בתוך כל העשייה של קבוצת 'כתובת' שאתה חלק ממנה, וניתן אף לומר מוביל אותה בצורה מסוימת, מה תפקידו של הפסטיבל?

מאירי: הפסטיבל הוא שיא של פעילות. הוא מלכד אותנו כקבוצה ומחייב אותנו לתרום מעבר למה שאנו תורמים לשירה ברגיל. הפסטיבל יוצר אקסטזה, ריגוש והתלהבות בעשייה של כתובת ובעולם השירה בכלל. הוא מעניק במה למשוררים רבים שאנו מבקשים לארח, אך במהלך השנה לא מסתייע לתיתה. באמצעותו מתאפשרת חשיפת בוגרי סדנאות של כתובת. הפסטיבל הוא מנוף לפרסום, לשיווק וליחסי ציבור של כל הפעילות של מקום לשירה ושל משוררי כתובת עצמם. הוא מסייע להגדיל את המחזור הכספי.

בבועת השירה נוטים להתמקד רבות בויכוחים על המצב הפואטי של השירה ומזניחים את הדיון במצב הכלכלי או יותר נכון האנטי כלכלי של השירה. איזה בעיות עולות כשמארגנים פסטיבל שירה ומה החזון שלך לפתרונן האפשרי של בעיות אלו?

מאירי: פסטיבל שירה מחייב רמות ניהול אמנותי והפקה מעולות. בפסטיבל סוף סוף יש קהל לשירה, לכן זו תהא טעות גדולה להבריח אותו מהשירה עקב תקלות הפקה קשות כפי שקורה לא אחת בפסטיבלי שירה חצי מאולתרים אמנותית והפקתית.

על מנת להפיק פסטיבל מעולה יש צורך בשילוב של כוח אדם ספרותי-הפקתי מיומן ושל תקציב, וכאלו יש מעט בנמצא. מכאן, יש להכשיר יזמי ספרות בבית-הספר התיכון ובמוסדות להשכלה גבוהה. במקביל על מוסדות התמיכה להגדיר את השירה כיעד מועדף. פסטיבל שירה לא יכול להתבסס על הכנסות מכרטיסים (אולי למעט הופעות מסוימות), כי זהו מדיום מאתגר. לכן יזמי פסטיבל השירה לרוב מעדיפים לאפשר כניסה חינם, כי תמונה אחת של אולם מלא תגייס הרבה יותר כסף מתורמים ומתקציבי תמיכה מאשר כמה עשרות כרטיסים שנמכרו בדוחק. לאור זאת, הפסטיבל חייב להיות מסובסד לעומק על ידי המדינה, המועצות המקומיות וקרנות התרבות והחינוך, אלא שנכון לעתה גורמי התמיכה טרם הכירו במגבלות של המדיום והם אינם מעניקים לו סבסוד מתאים. לדוגמה, עיריית ירושלים לא תמכה השנה בפסטיבל ובכלל תמיכתה במקום לשירה מגוחכת.

הפתרון לבעיית השירה, ולא רק לפסטיבל, הוא כינונו של חוק שירה. המדינה חייבת להכיר בכך שמוסד הספרות מחייב סבסוד קבוע, שוטף ועמוק, כי כמו בית הספר והמרפאה – הוא איננו מותרות. לדוגמה, ללא המחויבות הכלכלית של מנהל מינהל קהילתי לב העיר, אורי עמדי, לא היה מקום לשירה מצליח לקדם דבר בעולם השירה. האם זהו תפקידו של מנהל מינהל קהילתי לפתח מוסדות תרבות מובילים או שמא זו תפקידה של המדינה והרשות המקומית?

למרות שפסטיבל "מטר על מטר" הצליח למשוך אליו קהל גדול, ולמקם את עצמו כאחד מפסטיבלי השירה החשובים בארץ, ישנו מקום גם לביקורת. כיצד ייתכן שבתקופה שבה השירה הפוליטית תופסת מקום כל כך מרכזי בכתיבה הישראלית לא יוחד ולו ערב הקראה או שיח אחד בנושא זה? דווקא בירושלים הטעונה פוליטית, בזמן שמגרשים אנשים מבתיהם היה ראוי ששירה כזאת ושיח כזה ישמעו.

באחד הערבים של הפסטיבל נכחה בעיר קבוצת 'גרילה תרבות' בהפגנת סולידריות עם המגורשים משיח' ג'ארח, הגיוני היה שפעולת גרילה זאת תקבל התייחסות כלשהי בפסטיבל עצמו, שהרי חוסר ההתייחסות למצב הפוליטי הוא בעצמו פעולה פוליטית. לטעמי, בניגוד לדעתו של גלעד מאירי שחוסר אג'נדה פואטית הוא יתרון, מצב זה הוא חסרון מובהק. פסטיבל "מטר על מטר" מנוהל לא על ידי עסקני שירה אלא על ידי קבוצת משוררים, ומכאן ראוי שתהיה לו איזושהי אמירה פואטית, וכקבוצה של משוררים שרואים את עצמם כפעילים חברתיים ראוי שתהיה לו גם עמדה פואטו-פוליטית. אין זה אומר שבעקבות אג'נדה פואטית על קבוצת "כתובת" להדיר משוררים שאינם עונים לטעמם האסתטי. אמירה פואטית ופוליטית יכולה להתרחש גם תוך כדי שיח, והרי פסטיבל הוא במה נהדרת לשיח שכזה. הרצון של קבוצת "כתובת" להישאר ליברלים על ידי אי-נקיטת עמדה עומד בעוכרם. ליברליות זו מעקרת את המעשה הפואטי והפוליטי כאחד ומשמשת כאקט של הסרת אחריות מהמשוררים/מפיקים בקבוצה. יצירת ערבי שיח, מעבר למפגשים עם משוררים בודדים, היתה יכולה להרחיב את הפעולה של הפסטיבל, ולייצר קרקע פורייה לדיון (הכל כך חסר) בשירה הנכתבת בישראל.

ניתן רק לצפות לפסטיבל "מטר על מטר" של שנה הבאה, ולקוות שחברי "כתובת" ימשיכו לפתח את רעיון הפסטיבל, ולחדד את עמדתם גם בתוך הרעיון הליברלי, וכמובן לא פחות חשוב שיצליחו להמשיך למשוך קהל כה רב לצפות במופעי השירה.

אל תגידו להם פוליטי- החרם התרבותי

יום רביעי, יוני 16, 2010 נכתב ע"י

ביומיים האחרונים הבועונת הקטנטנה של חובבי האינדי בארץ סוערת. דבנדרה בנהרט הצטרף לגל הביטולים וביטל את הופעותיו המתוכננות בארץ. אנשים נזעקים נגד הביטול, נגד הפעילים התומכים בחרם על ישראל, ונגד פוליטיזציה של האמנות (רחמנא לצלן שאמנות תגיד משהו על התנהלות בני האדם אלו מול אלו בעולם, כלומר משהו פוליטי).

רבים מהמתלוננים הלינו על המעשה כאקט של ענישה קולקטיבית, על כך שזה פוגע במשוכנעים, שזה לא יעיל וכו'. בזמן האחרון יוצא לי להתקל ביותר ויותר אנשים אשר הטענה שלהם מול טענות השמאל הרדיקלי  היא : "גם אני בעד פיתרון שתי המדינות, גם אני חושב שהכיבוש מיותר ואכזר, גם אני שמאלני". דווקא הדיבור הזה שיוצר כאן מצג שווא של אחדות כנגד הכיבוש כשלמעשה המדינה הופכת יותר ויותר ימנית, גזענית, אלימה, ובעלת קווים פשיסטים, הוא הסיבה לכך שעל התומכים האמיתיים בהפסקת הכיבוש יש לתמוך בחרם בין לאומי על ישראל.

דבנדרה עזה

אמנם נח לרבים בציבור הישראלי, במיוחד זה המשכיל והאליטיסתי, להפנות את האצבע המאשימה אל עבר אלו שלאומנותם גלויה לעין, כמו המתנחלים או מצביעי 'ישראל ביתנו', אך המנגנון המרכזי שמאפשר את המשך הכיבוש הוא דווקא המרכז-שמאל השבע שיכול גם לצקצק כאשר הוא שומע את המילה כיבוש, וגם להמשיך באורח חייו הנהנתני. מי שמאמין עדיין שהחברה הישראלית יכולה לפתור את בעיית הסכסוך ללא התערבות חיצונית, הוא רק מי שאינו מוכן להסתכל על החברה הישראלית בעין ביקורתית (ברק-נתניהו-ליברמן כבר אמרתי?). קל מאוד להגיד שתי מדינות לשני עמים, ולשתוק כשילדים נרצחים בעזה, קל מאוד להגיד שתי מדינות לשני עמים כשהדרך עוברת בפינוי מתנחלים שנתפסים בעיני הציבור ה"שמאלני" כאחד משורשי הבעיה (על אף שבדיוק אותו שמאל מרכז הוא מי ששלח אותם לשם לעשות את עבודת האפרטהייד עבורו), אך מה מוכנים אותם אנשים לעשות למען הפסקת הכיבוש עכשיו, לא בעוד שנה שנתיים, לא כשיבשילו התנאים, לא כשיהיה פרטנר פלסטיני ציוני, עכשיו.

כיצד ייתכן שאנשים שמרגישים שמאלנים לא מתרגשים מהמצור על עזה, מהענישה הקולקטיבית של הפלסטינים על בסיס יומי, אך ברגע שמישהו מבטל הופעה הם הופכים בין לילה לפעילים פוליטיים (מילה שמעבירה בהם חלחלה)  למען הזכות הבסיסית שלהם לצרוך תרבות.

ישראל היא מדינה שאיבדה את הדרך, מדינה שהאלימות היא הפתרון היחיד שהיא מכירה. לא משנה באיזו דעה אתם מחזיקים בקשר למשט, ברור לכל שישראל בחרה לטפל במשתתפי המשט דווקא בדרך של עימות פרונטאלי ללא לעצור ולו לרגע לחשוב האם זה משרת את האינטרסים שלה כמדינה, אלא אם התדרדרות נוספת בתדמיתה של ישראל בעולם היא המדיניות (הייתכן שביבי סולד מתופעת ההופעות של להקות גריאטריות בישראל?).

יש שאומרים כי חרם תרבותי שכזה הוא  חסר אפקט, פוגע באנשים הקטנים, ורק יוצר התנגדות שתוביל להליכה ימינה של הישראלים. אנשים אלו מפספסים את אחת המטרות העיקריות שטמונות בפעולה האקטיביסטית. הפעולה האקטיביסטית שואפת להפריע לסדר הקיים, לשבור את האוטומטיות של החיים, כדי להפנות את הזרקור אל עבר החושך הגדול, החושך הגדול שישראל מנסה להסתיר על ידי אותו מצג שווא של מדינתנו כמדינה דמוקרטית מערבית שניתן לנהל בה אורח חיים תקין.

מאשימים את השמאל הרדיקלי בכך שהוא נהנה לעצבן ולגרום לישראלים לסבול, בכך מתעלמים שוב מכך שהפעולה האקטיביסטית מבקשת דווקא להאיר את הסבל ומנסים להסיט את הדיון שוב מהסבל הפלסטיני אל סבלם של הישראלים, ובמקרה של ביטול הופעה סבל זה לא יכול להראות יותר ממגוחך. חשוב להפגין בבילעין, בשיח' ג'ארח, ובמקומות נוספים בשטחים הכבושים, אך לא פחות חשוב להפגין במרכז תל-אביב, לצעוד בגאווה שכם אל שכם עם אחינו הישראלים הפלסטינים ולהתנגד למדיניות הכיבוש וההפרדה הגזעית של מדינת ישראל. דווקא באמצע ה"נורמאליות", מרחק שעה אחת מעזה, בית הכלא הגדול בעולם. כי כל עוד קיומנו כאן עובר בשלילת זכויותיהם של מיליוני בני אדם אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להבלע במשחק הנורמאליות.

בשולי הדברים הערה על תרבות:

העובדה שאני מעודד את החרם התרבותי על מדינת ישראל וחושב על אמנות ותרבות בהקשרים פוליטיים אינה אומרת כי אני חושב שבישראל כיום ניתן ליצור רק אמנות המתעסקת בכיבוש, או שלישראלים אסור להתעסק בתרבות כל עוד הכיבוש נמשך. כמובן שלגיטימי לחלוטין להמשיך לכתוב גם שירי אהבה (למרות ששירים אלו נוטים להיות משעממים להחריד), להקשיב למוסיקה שמחה, לרקוד ביערות וכו'. עם זאת כל מעשה אשר מזכיר לישראלים שלמדיניות הכיבוש יש מחיר הוא חשוב פי כמה מכל הופעת רוק או מעשה אמנותי. לא ניתן להפריד את הפעולות התרבותיות שהזכרתי מהמרחב הפוליטי בו הם קורות. כל בקשה להפריד בין פוליטיקה לבין אמנות היא מופרכת מיסודה, מה גם שבקשה זאת תמיד תבוא מהצד החזק.

בשולי הדברים הערה על אלימות ואי אלימות:

כשמדברים על חרם מהר מאוד עולות זעקות שקוראות למעשה הזה "אקט אלים". חברים, בואו נשים דברים בפרופורציות, גם אם הייתי מסכים שהחרמת מדינה או מוצרים מאזור מסוים הם אקטים אלימים הרי שיהיה זה מגוחך להשוותם לאלימות האף שש עשרה, מדיניות אלימה הנרקמת בנימוס רב ממרום מגדלי אקירוב.

גאווה באר-שבעית

יום שני, יוני 7, 2010 נכתב ע"י

בשבוע שעבר נערך אירוע הגאווה והסובלנות בעיר באר-שבע. אירוע הגאווה אירוע הוא חשוב מאין כמותו דווקא בערים בהן הפתיחות לשיח מגדרי נמוכה יחסית. בימים בהם הטון האלים והפשיסטי משתלט על המרחב הישראלי חשוב להזכיר שהמאבק הוא מאבק כולל, הוא לא נגמר רק בשאלות על שטחים וכיבוש. אני שמח לארח בבלוג את יעל חזן, בדברים שהיא אמרה בזמן האירוע בב"ש. יעל חזן היא פעילה בסניף הבאר-שבעי של אגודת הלהט"ב, מופיעה כדראג קינג תחת הכינוי "Belly Crunch" ודוקטורנטית לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון.

מכאן הבמה כולה של יעל:

יעל חזן פעילה בסניף הבאר שבעי של אגודת הלהטב צילום עמנואל ילין

שלום לכולן ולכולם ואחה"צ טובים,

שמי יעל חזן, גדלתי באילת ואני תושבת באר שבע מזה 12 שנים.

באוקטובר 1998 עברתי להתגורר בעיר, כי התחלתי ללמוד באונ' בן גוריון.

החודש הזה סמן מפנה בחיי, הן מבחינה אינטלקטואלית והן מבחינה רגשית וחברתית.

אז לא ידעתי איזו השפעה תהיה למעבר לבאר שבע על הזהות המינית והמגדרית שלי ועד כמה אלה יתעצבו כאן בעיר. כן, בבאר שבע, באותו מקום, שרבים כ"כ היו משוכנעים שאין בו קהילה פעילה ואין בו חיים ללהטב"קים כמוני.

לראשונה פגשתי כאן יותר מאחד או שניים שדומים לי, וסניף אגודת הלהטב"ק שנמצא מטרים ספורים מכאן הפך במהרה לאחד המקומות הכי משמעותיים עבורי.

וכך, באוקטובר 1998 נפתח פרק חדש בחיים שלי, ובמקביל נסגר פרק בחייו של מישהו אחר.

קראו לו מת'יו שֶפָּרְד. הוא היה סטודנט אמריקאי, הומו ופעיל לזכויות האדם והאזרח.

ב-7 באוקטובר 1998 הוא פגש בבר שני גברים שגרמו לו לחשוב שהם הומואים, כשבעצם היו אכולי שנאה והומופוביה.

שפרד לא צפה את מה שהם עשו אח"כ: שדדו, הפשיטו והכו אותו, כשהם מותירים אותו קשור לגדר ללא הכרה. הוא נמצא קפוא מקור ולאחר מס' ימים מת בבית החולים.

אוקטובר 1998 היה החודש שבו חיי נקשרו בחייו של מת'יו שפרד, גם בלא שהכרנו זה את זו.

משהו דומה קושר ביני ובין ברנדון טינה, ניר כץ, ליז טרובישי וקורבנות אלימות מינית ומגדרית נוספים.

בימים אלה של הסתה וחוסר סובלנות לאחרות ולאחרים אני מרגישה את הקשר החזק שיש לי גם למי שלחמו על הזכות להיות חופשיות ב-1969 במהומות סטונוול בגריניץ' ווילג' בניו-יורק. רובן היו דראג קווינס וטרנסיות, שלא פעם נתפסות בשולי הקהילה שלנו, ויש מי שעדיין לא מבינים מה הומואים וטרנסיות חולקים במשותף.

אני מרגישה שדווקא הן, הדראג קווינס והטרנסיות, למדו אותי שיעור בפריווילגיות והאחריות הנגזרת מהן. החופש היחסי שיש לי לחיות את חיי ואת שלל הזהויות שלי, ניתן לי תוך הבנה שסביבי ישנם מי שלא זכו לו, הן בשל זהות מינית ומגדרית אחרת והן בשל מוצא אתני ו/או לאומי אחר.

לכן ביום הזה שהוא יום של חג ושל שמחה עצומה, יום שבו אני זוקפת את כל גובה קומתי וצועדת בגאווה רבה, אני בוחרת להרגיש גם את העצב ואת ההיעדר של מי שלא יכולים ולא יכולות להיות כאן ולחגוג איתנו. מי שעודן בארון, כי המשפחה והסביבה שלהן לוחצת אותם פנימה, מי שמתבייש בעצמו ומרגיש שהוא חוטא רק בגלל שהוא אוהב גבר אחר ומי שלא בחיים עוד, כי היא נרצחה רק בגלל היותה שונה.

אני יודעת שהרגשות שהיום הזה מעלה אצלי, טוב שישארו מעורבים, טוב שישארו מורכבים ומעט מפותלים. כך, נדמה לי, הידיעה שיש לנו עוד הרבה מה לעשות בכדי להגיע לשיוויון, לביטחון אישי ולאושר, היא ידיעה שתמשיך לבעור בתוכי ותעודד אותי, ואני מקווה גם את כולנו, לפעול כנגד כל הדיכויים באשר הם.

תודה!

מדינת כל חייליה

יום שלישי, יוני 1, 2010 נכתב ע"י

ביום רביעי העשרים ושישי למאי 2010 נשמעה ברחבי הארץ אזעקה עולה ויורדת. האזעקה הייתה שיאו של תרגיל העורף "נקודת מפנה 4" אותו ערך צה"ל. מטרת התרגיל המוצהרת היא כמובן לתרגל את אזרחי מדינת ישראל למקרה שבו תושמע אזעקת אמת. שמחתי לקרוא כי יושבי בתי הקפה ברחובה הראשי של נהריה לא התרשמו מהאזעקה והמשיכו בשתיית ה"אספרסו" (כך במקור) שלהם. תופעת הפיכתו של משקה האספרסו לסמל משוקץ ראויה לדיון נפרד, לפחות הפעם האפסרסו חצה את גבולות תל-אביב (המשוקצת לא פחות).

אנסה להסביר מדוע שמחה אותי אדישותם של האזרחים בנהריה. אם המטרה הגלויה של התרגיל היא הכנתו של העורף למצב מלחמה, המטרה הנסתרת היא הצבת תזכורת לאזרחי ישראל כי הם נמצאים במדינתם ראשית כסובייקטים תחת פיקוח צבאי ורק אחר כך כאזרחים. ברגע זה הופכת פעולת לגימת הקפה לאקט של אי ציות אזרחי, מינורי ככל שיהיה, המתנגד למרותו הכפויה של הצבא. אזרחי הצפון והדרום "זכו" להשתמש במרחבים המוגנים  אך לא מזמן, וספק אם יש אזרח במדינה כלשהי בעולם אשר אמון יותר מהאזרח הישראלי  על נהלי ההתנהגות בזמן מלחמה. הוגה הדעות ג'ידו קרישנמורטי אומר במסתו "הפרט והחברה" כך:

"המדינה, עם הצבאיות והחקיקה שלה, בלעה את הפרט כמעט לגמרי, הערצת המדינה החליפה את הערצת האל. ברוב המדינות המדינה חדרה לחלקים האינטימיים ביותר של אנשיה. נאמר להם מה לקרוא ומה לחשוב. המדינה מרגלת אחר אזרחיה, משגיחה עליהם בעין אלוהית, מחליפה את תפקיד הכנסייה. זאת הדת החדשה. בעבר האדם היה עבד של הכנסייה ועתה הוא עבד של המדינה. בעבר הייתה הכנסייה אחראית להשכלתו, ואילו עתה המדינה אחראית לה. לא זאת ולא זאת דאגו לשחרורו של האדם."

הרגע בו מתעקש אדם להמשיך בשגרת יומו, הוא רגע שבו האדם מתקרב אל השחרור האמיתי, אל המחשבה העצמאית, שרק דרכה יוכל לדאוג לביטחונו האמיתי. הדבר הראשון שתרגיל מסוג זה עושה, הוא להעלות על נס את הטראומה הטמונה הישראלית. נוכחותם המוגברת של כוחות ביטחון ברחובות הערים, מגיעה לשיאה כאשר אל חלל האוויר חודר קולה של האזעקה המוכרת לכל ילד במחוזותינו. ההיגיון, גם אם הוא לא מודע, של התרגיל הוא שכדי שהאזרח הישראלי יהיה מוכן למלחמה (שתמיד מובטח כי תגיע בקיץ) יש לשמור אותו ברמת פחד גבוהה. האדישות לרגשות שמבצע כזה מעורר אצל האזרחים הגיעה לשיאה בויכוח שהתנהל בין צה"ל למשרד החינוך על הפטור שנתן האחרון ל600 בתי ספר מהשתתפות בתרגיל לטובת מבחן המי"צב. אף אחד לא נתן דעתו על האבסורד שבדרישה מבני נוער להתעלם מאזעקה שחודרת לחלל החדר, ולהמשיך לפתור את המבחן כרגיל. מעל הכל בולט הניתוק שבין מתכנני התרגיל למציאות. כמה חברות מסחריות אכן עצרו את יומם ומילאו אחר ההוראה לשהות עשר דקות באיזור המוגן? כמה אנשים עזבו את דירותיהם וירדו למקלט? הרי ברור לכל שלא תרגול מסוג זה הוא שיצילם במלחמה הבאה. הניתוק של מתכנני התרגיל מהמציאות דומה לניתוק של מתכנני הקמפיין  בארה"ב של שנות החמישים להתגוננות מפני פצצת אטום:

גם ברשת החברתית פייסבוק, נרשמו תנועות אי הנוחות של אזרחים ישראלים בעקבות התרגיל. נפתחו קבוצות כמו "מתנהגות כרגיל. לא נקודת מפנה ולא בטיח" ו"תרגיל ארצי לתרחיש של שלום". הקבוצות קראו לאזרחים להתכונן לתרחיש של שלום ולנקוט בפעולות שיקדמו מטרה זאת. איני מטיל ספק בצורך של מדינות בצבאות בשנת 2010, אך אני מטיל ספק גדול בכך שתרגיל מסוג זה מקדם את ביטחונם של תושבי ישראל. עם האזרחים שהם לא רק העורף אלא גם האיברים האינטימים של החברה הישראלית רוצים לקדם את ביטחונם, מוטלת עליהם אחריות כבדה יותר מישיבה באיזור ממוגן למשך עשר דקות. עליהם לפעול על בסיס יומי כדי להפוך את ישראל למקום אשר מושתת על רעיונות של שוויון, חופש, ורב תרבותיות, שיציאו אלטרנטיבה הולמת למחשבה הצבאית שהשתלטה על כל פינה בישראליות.

פורסם במקור באתר של בית אבי חי