החברים של ג'ורג'

יודנריין? להפך, ליברמן, להפך (הערה קצרה על Hasbara)

אחת הטענות הקבועות של תועמלני הימין, בבואם להסביר מדוע אסור להחזיר פליטים פלסטינים למולדתם (ויובהר כאן ועכשיו שאני חושב שהחזרתם תיצור רק עוד צרות), היא שיש לכך תקדים – הגירוש המסיבי של הגרמנים ממזרח אירופה, ובמיוחד מצ'כוסלובקיה, אחרי מלחמת העולם השניה. וואלה. מסתבר שבימין הישראלי מוכנים לקחת דוגמא גם מסטאלין, אם זה מועיל.

אבל, כידוע, מה שמותר ליופיטר אסור לשור: לפני מספר ימים אמר השגריר הפלסטיני בוושינגטון, מען עריקאת, שהוא חושב שלא רצוי שיהודים יחיו במדינה הפלסטינית העתידית. הוא אמר ש"אחרי הנסיון של 44 שנות כיבוש צבאי, וכל הסכסוך והחיכוך, אני חושב שהפרדה תהיה האינטרס הטוב ביותר של שני הצדדים." מאוחר יותר, אחרי שפרצה הסערה, יתקן עריקאת את עצמו ויאמר שהוא התכוון לישראלים, לא יהודים – והמילה יהודים אכן לא מופיעה בציטוט שלו.

אבל זה כבר לא שינה. מערכת ה-Hasbara, מאביגדור ליברמן ועד סייעניה של ישראל בתקשורת האמריקנית, כבר צווחה שמדובר בנסיון להפוך את המדינה הפלסטינית ל"יודנריין". תומך העינויים והשקרן המקצועי אלן דרשוביץ – אם מישהו צריך סיבה לא להאמין לישראל, העובדה שדרשוביץ הוא תומך נלהב שלה מספיקה בהחלט – מיהר להגדיר זאת גם כ"אפרטהייד". מזמן לא נראה היפוך כל כך מרשים של המציאות.

אבל לא מדובר ב"יודנריין". להיפך: אם להסתמך על המודל האהוב על אנשי הימין, מדובר ב"דוייטשריין". אחרי השחרור מעול צבא הכיבוש, האזרחים ששיתפו איתו פעולה והיו עילת הכיבוש – קרי, המתנחלים; בהגדרה, אין יהודים או ישראלים אחרים שחיים בשטחים הפלסטיניים – יתבקשו לעזוב. מי שמקבל ומקדש את האחד, יצטרך להסכים גם לשני – מה גם שבמקרה הזה, מדובר בפולשים שהגיעו למקום בניגוד לחוק הבינלאומי. ולא בילידים.

מי שאומר שהפלסטינים צריכים לקבל מדינה שבה חיים גם רודפיהם, המתנחלים, מוכיח את חוסר אמינותו בשאלת העצמאות הפלסטינית. זה לא רלוונטי יותר מדי למציאות – פתרון שתי המדינות לא רלוונטי יותר – אבל הוא מאפשר לנו לזהות ביתר קלות את העושים כזמרי ודורשים שכר כפנחס.

(יוסי גורביץ)

רציתם "ארץ ישראל השלמה"? קיבלתם

אם למישהו היה ספק מה חושב בנימין נתניהו על תהליך השלום, האמירה שלו השבוע – שהופיעה ונעלמה בתקשורת הישראלית כאבן ששקעה במים אדירים – על כך שהליכה פלסטינית לאו"ם "תתקע את המשא ומתן ל-60 שנה" אומרת כל מה שצריך לומר. ראש ממשלת ישראל, 18 שנה ויותר אחרי תחילת המשא ומתן הישיר בין ישראל ונציגי הפלסטינים ו-44 שנה ויותר אחרי הכיבוש, חושב שאפשר לסחוב ככה עוד איזה 60 שנה, פלוס מינוס – וזו, כמובן, תהיה אשמת הפלסטינים. אתם מבינים, אם זה היה תלוי בו – בו, שסירב לקבל את מתווה אובמה ולהתחייב לקווי 67' – כל הסיפור כבר היה נגמר. אבל הפלסטינים המרושעים הולכים לאו"ם.

ובצדק גמור. את המשחק הזה צריך להפסיק. המו"מ בין ישראל והפלסטינים, שאין בו אף צד צדיק, החל לפני יותר מ-18 שנה, כאמור. הוא היה אמור להסתיים במאי 1999 בהסכם קבע. באמצע קרו שלוש שנות בנימין נתניהו, שמוסס את המו"מ עם הפלסטינים ולימים יסביר לקהל הבית שלו, משפחת מתנחלים, איך מוטט אותו בשורה של דרישות נוסח "כן, אבל לא". אחר כך הגיע אהוד ברק, אריק שרון עלה על הר הבית, צה"ל ירה מיליון כדורים באוקטובר תוך שהוא מצפצף על הוראות הפסקת האש של הממשלה, הפלסטינים עברו לטרור, שרון הפך לראש ממשלה, וההמשך ידוע. בין לבין, בין ספטמבר 1993 לספטמבר 2010, מספר המתנחלים יותר מהוכפל.

זה לא היה במקרה: ההתנחלויות בגדה היו הפרויקט הלאומי הראשון במעלה של ישראל. בעשור האחרון, בעוד הגרזן יורד על תקציבי האיזון של הממשלה למועצות המקומיות בישראל גופא, בהתנחלויות עמד שיעור תקציב האיזון למתנחל על 951 ₪ לנפש לשנה, בהשוואה ל-303 לנפש בישוב ממוצע בישראל (776 ₪ לנפש בישובים ערביים, 616 ₪ לנפש בעיירות הפיתוח); ההשתתפות המיועדת – סעיף סיוע נוסף של הממשלה – עמדה, בהתנחלויות, על 2,264 ₪ לנפש, לעומת 1,478 ₪ בישובים מבוססים, 1,859 ₪ לנפש בישובים ערביים ו-1,719 ₪ לנפש בעיירות פיתוח. ממשלת ישראל היתה אחראית ל-50% מהתחלות הבניה בגדה המערבית וברצועת עזה (בתקופה שעדיין עמדו שם ההתנחלויות על תילן), כמו גם ל-35% מההשקעה בבניה שם. לשם השוואה, בישראל גופא היתה הממשלה אחראית ל-18% מהתחלות הבניה ורק ל-10% מההשקעה בבנייתן.

אם גידול האוכלוסיה בישראל גופא עמד על כ-18% בממוצע, בשטחי הגדה והרצועה הוא עלה בכ-47% – כמעט פי שלוש. עמדתי כאן בעבר על מחירי הדיור הנמוכים בהתנחלויות בהשוואה לאלה בישראל: שוב, לא מדובר במקרה. זו היתה מדיניות ממשלתית מכוונת, ארוכת ימים – ראשיתה בימי בגין – שמטרתה לפתות את הישראלים לנטוש את ישראל ולעבור לשטחים הכבושים, בעיקר בגדה. בהתחשב בכך שחלק ניכר מהמתנחלים החדשים הם חרדים, זו הצלחה כבירה: בשנות השמונים, נחשבו החרדים למתנגדים עקשנים למדיניות ההתנחלויות, כשמנהיג הליטאים הרב ש"ך מגדיר אותן כהתגרות בגויים וכסכנת נפשות. משבר הדיור בקרב החרדים, שהגיע אליהם מוקדם משמעותית יותר משהגיע אל שאר הישראלים, מצא את פתרונו בהסכמה שקטה עם ההתנחלויות ומעבר רבבות חרדים אל מעבר לקו הירוק.

אם לצטט את עלי אבו ניעמה, ישראל מעמידה פנים כמנהלת משא ומתן על חלוקת קרטון פיצה, בעודה מכרסמת את הפיצה. ישראל כבר בלעה 78% מפלסטינה המנדטורית – אפילו ישראל של קווי 1949, נזכיר, איננה דומה לישראל שתוכננה בהחלטת האו"ם מהכ"ט בנובמבר 1947 – ועכשיו היא חוטפת עוד ועוד נתחים מהאחוזים הבודדים שנותרו, תוך שהיא מתעקשת על כך שהמשא ומתן צריך להכיר "בעובדות בשטח", כלומר פשעי המלחמה שהיא ביצעה. כל מי שמנהל מו"מ עם ממשלה ישראלית שאיננה מוכנה למינימום שבמינימום, הקפאת התנחלויות, כלומר מתעקשת על זכותה לגזול עוד אדמות תוך כדי המו"מ, הוא אידיוט.

והפלסטינים הפסיקו להיות אידיוטים. הם השכילו להפוך את המצב לדרמת מוסר. הם הולכים לאו"ם, והם יציגו את ישראל, מיקרונזיה וארה"ב כפי שהן: מצורעות בדעת הקהל העולמית, התומכות האחרונות של משטר כיבוש שתחת נתניהו הפסיק להעמיד פנים שהוא זמני. 60 שנה, זוכרים? שר חוץ מתנחל, שאומר מעל במת האו"ם שלא יהיה הסכם?

אלא שלמרבה הצער והאימה, בכלל לא ברור שאפשר עוד לחזור לגבולות 1967. בסוף שנות השמונים, כתב מירון בנבישתי מאמרים וספר שעוררו שערוריה. התזה שלו היתה שבהתחשב במספר המתנחלים בגדה, בירושלים וברצועה חזון שתי המדינות הוא פיקציה: בשטח קיימת מדינה דו לאומית. הרבה מאד שמאלנים קיבלו את זה ממש לא טוב.

כשבנבנישתי כתב, מספר המתנחלים בגדה עמד על כ-30 אלף. עכשיו הוא עומד על יותר מ-300,000. בהתחשב במה שקרה כאן בהתנתקות, ישראל לא תעמוד בפינוי הזה – אפילו אם היה כאן מישהו עם הרצון הפוליטי לבצע נסיגה כזו. היא לא תעמוד בפינוי משום שהיא תתמוטט כלכלית אם היא תצטרך להציע למתנחלי הגדה את הפיצויים שהגישה למפונקי גוש קטיף. וגם אם היא תציע פיצויים כאלה, קיימת סכנה משמעותית למרד צבאי.

יתר על כן, ההתנחלויות נבנו במכוון כמוקשים, ככלי שמיועד למניעת אפשרות קיומה של מדינה פלסטינית. לפני כשמונה ימים השתתפתי בסיור שעורכת עמותת "עיר עמים", ושמסביר את המציאות המורכבת, שלא לומר מטורפת, בירושלים רבתי. מבט אחד במפה שחילקה העמותה – אפשר לראות אותה כאן – מסביר את הכל. הכתמים הכחולים הם התנחלויות. הקו הסגול מציין את הקו המוניציפלי הפיקטיבי של ירושלים שאחרי הכיבוש של 1967. שימו לב לבליטה של הקו האדום מזרחה – זהו תוואי הגדר, כביכול עוטף ירושלים, שמיועד להכניס אליה גם את מעלה אדומים, כפר אדומים, והתנחלויות אחרות.

חלק ניכר מתושבי ההתנחלויות הללו – הגבעה הצרפתית, גילה, הר חומה, הר גילה, פסגת זאב – כלל לא יודע שהם גרים בהתנחלות. לימדו אותם שהם גרים בירושלים. אין להם, ולא במקרה, מושג שהמקום שהם גרו בו לא היה אי פעם "ירושלים" בשום מושג שהוא. את השטחים האלה פשוט אין אפשרות לפנות, לא בלי טראומה גדולה בצד הישראלי, ששעתה הגיעה מזמן. בימים אלה, שורה של ארגוני שמאל קוראים להכרה במדינה פלסטינית, תחת הסיסמה של “50 סיבות”: קשה להמנע מהמחשבה שהמהלך הזה מפגר אחרי זמנו ב-20 שנה לפחות.

מהבחינה הזו, המהלך הפלסטיני באו"ם – הבהרה לישראל שהכיבוש והסיפוח תוך עצימת עיניים אינם יכולים להמשך עוד – הוא מהלך ראשוני נכון וחיובי, שכל ישראלי צריך לתמוך בו. בהנתן שממשלת נתניהו תמשיך בסירובה, ולא תאפשר את קיומה של מדינה פלסטינית עצמאית ובת קיימא, השלב הבא צריך להיות הודעה של הפלסטינים שהם דורשים להכיר בהם כאזרחים שווי זכויות של המדינה הקיימת דה פקטו בין הים לנהר – הם לא חייבים לקרוא לה "ישראטין" – כי המצב האחר, קיומה של מדינת אפרטהייד, תוך ציפיה בלתי פוסקת לסוף 60 שנות המשא ומתן של נתניהו, פסול מכל בחינה מוסרית.

ולא, זה לא יהיה קל. וכן, זה יעלה בדם ודמים ובפרדיגמות מנותצות, בראש ובראשונה זו הציונית. כן, טרוריסטים משני הצדדים – נעזרים באלמנטים של הכוחות המזוינים של ארצם – ינסו למנוע את הפתרון. ובכלל לא בטוח שיהודים ומוסלמים, ועוד במזרח התיכון, מסוגלים להכיר באחרים כשווים. אבל 44 שנים אחרי תחילת ההתנחלות, לא נשארו אפשרויות סבירות אחרות לסיום הסכסוך.

(יוסי גורביץ)

שקרנים, שקרנים ארורים, ומתנחלים

שורה של מתנחלים בכירים – גרשון מסיקה; בועז העצני, הבן של והבריון המשפטי של "אם תרצו"; בני קצובר; רון נחמן, ראש העיר שמתעקשת שהיא לא התנחלות אלא אם היא צריכה לשלם מסים; ואחרים – פרצו בגאון דרך אל מחוזות טרלול בלתי מוכרים, ושלחו מכתב איום לבאן קי מון, מזכ"ל האו"ם. הם הודיעו לו קוממיות כי אם לא יחדל ממנהגו הנלוז לציין עובדות ולהתייחס לשטחי הגדה המערבית כשטחים כבושים, הם יתבעו אותו לדין וידרשו פיצויים.

וזאת על שום מה? ובכן, מספרת לנו הידיעה בלהיטות, ההצהרות של באן קי מון מנוגדות לסעיף 80 של אמנת האו"ם מ-1945, המכונה "סעיף ארץ ישראל", אשר לטענת המתנחלים מעגן את "הזכויות המשפטיות של העם היהודי על ארץ ישראל כזכויות נצחיות, אשר אי אפשר לבטלן ללא הסכמת העם היהודי".

זה היה נראה לי משונה משהו. כלומר, אם היה סעיף כזה, אני חושב שהייתי שומע עליו. יתר על כן, הוא היה מייתר את כל הדרמה של הכט' בנובמבר 1947. אחרי הכל, אם יש סעיף באמנת האו"ם, שיצאה שנתיים ויותר קודם, שמעניק ליהודים זכויות על פלסטינה, אז על מה כל הרעש, המתח סביב הרדיו, ספירת הקולות והריקודים?

אז הלכתי לברר מהו אומר בעצם סעיף 80 לאמנת האו"ם. עכשיו, הוא די מסובך ופתלתל – קראו בעצמכם – אבל אפילו רש"י לא היה מצליח למצוא שם זכר ל"ארץ ישראל", שלא לדבר על "זכויות נצחיות, שאי אפשר לבטלן ללא הסכמת העם היהודי". כלומר, הידיעה בנרג משקרת בכמה נקודות קריטיות. לגמרי לא במקרה, מי שחתום על הידיעה – וכנראה לא טרח לברר מה כתוב באמנת האו"ם, ולו כדי לשמור על שאריות של אמינות – הוא כתב המתנחלים של נרג, עמיחי אתאלי. זוכרים את האגדה על העיתונות השמאלנית? אתאלי לקח תעמולה שקרית והציג אותה כידיעה עיתונאית, ואפילו לא טרח להביא תגובה או דעה נגדית. אחרי הכל, כבר אמר אחד מראשי הממשלה שלנו שלמען ארץ ישראל מותר לשקר, אבל מה קרה לעורכים של נרג? אומרים שפעם היו כאלה.

אז מה בעצם אומר סעיף 80? הוא אומר שעד שלא יהיו הסכמים באשר לשטחים המוחזקים ב-trusteeship, מעין אפוטרופסות ובפועל מנדטים, אין באמנת האו"ם כדי לפגוע בזכויות של העמים שלמענם נערך המנדט או של האומות המיישמות אותו בפועל. כלומר, חבר הצ'יזבטיונרים של המתנחלים מחזיר אותו לחבר הלאומים ולהחלטת סאן רמו, שמקימה את המנדט הבריטי.

למה הם רוצים לחזור לשם? כי החלטת האו"ם, שמקימה את ישראל, מדברת על חלוקה. בהחלטת סאן רמו אין חלוקה ולמעשה גם ירדן שייכת לשטחים המיועדים להקמת מדינה יהודית.

יש שלוש בעיות מסיביות בגישה הזו, של דילוג על החלטה 181 של האו"ם וחזרה לסאן רמו. קודם כל, חבר הלאומים היה בעיקר ארגון של מדינות קולוניאליסטיות. הוא היה הרבה פחות יצוגי והאו"ם למעשה ביטל אותו. המתנחלים רוצים להחזיר אותנו לעידן המאושר של הקולוניאליזם, אבל – איפה סופרמן כשצריך אותו – כדור הארץ מסרב בתוקף להסתובב אחורה.

שנית, החלטת סאן רמו – שמחלקת את המזרח התיכון בין בריטניה לצרפת – לא אומרת את מה שהמתנחלים חושבים שהיא אומרת. היא מדברת על הקמת "בית לאומי" – לא "מדינה", וזה לא שהדיפלומטים הצרפתים והבריטים לא הכירו את המונח הזה – ליהודים בשטחי המנדט; אבל היא לא אומרת מילה על "זכויות נצחיות", והיא מכילה סעיף שהמתנחלים מעדיפים לשכוח. הוא אומר שההחלטה מתבצעת כאשר "מובן וברור שלא ייעשה דבר אשר עשוי לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של קהילות לא-יהודיות קיימות בפלסטינה, או בזכויות ובמעמד הפוליטי ממנו נהנים יהודים במדינות אחרות." ההדגשה שלי. אם המתנחלים רוצים לחזור לסאן רמו, בהנחה המפוקפקת שיימצא מישהו מחוץ לישראל שיסכים לכך – מה לעשות, ברוב העולם חושבים שגם לא יהודים הם בני אדם – הם יצטרכו להעניק לכל הפלסטינים זכויות אזרח. ואשר לזכויות הדתיות – אוי, אוי, אוי. כל קברי השייח'ים שהפכו לקבר רחב הזונה יצטרכו לחזור לבעליהם.

שלישית, בפשטות, התעקשות שהחלטה 181 בטלה ומבוטלת, ושלמעשה לאו"ם אין סמכות לקבל אותה שומטת את ההכרה הבינלאומית היחידה בקיומה של מדינת ישראל. אבל אם הם יאמרו זאת בפירוש – בלי הממבו ג'מבו על "סעיף ארץ ישראל" ו"זכויות נצחיות" –הישראלי הממוצע יזרוק אותם מכל המדרגות.

אז מה עושים? משקרים, מפברקים מציאות, וסומכים על הבטאון הגווע של "אם תרצו" שיעביר את זה בלי בדיקה רצינית מדי. ככה זה: מי שהתרגל לחיות בכזב, להעמיד פנים בו זמנית שהוא גר בבסיס צבאי ובאותה מידה בבית כמו כל בית בישראל, כבר לא יכול להגמל מזה.

אה, ועצה בחינם לה"ה קצובר, נחמן, העצני ושות': במקומכם לא הייתי מתקרב יותר מדי לבית דין בינלאומי כלשהו. זה יכול להגמר רע מאד.

ועוד דבר אחד: משרד החינוך מקצץ במרץ בשיעורי האזרחות, כדי שהאזרחים לעתיד לא ידעו מהו אזרח – להבדיל מנתין – ובמקביל, הוא גם מכין אותם לעתידם כבשר תותחים. תכנית לתלמידי כיתות ז' עד י"ב אמורה לגרום להם לאמץ אנדרטאות וקברים של לוחמי צה"ל. לגזור ולשמור, לפעם הבאה שמישהו ינסה לומר שגדעון סער הוא שר מתון או שפוי, כמו גם לפעם הבאה שאחד מדובריה של ישראל יעז למלמל משהו על תרבות המוות הפלסטינית. והשיר הזה נכון מאי פעם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו בקרן הטבק והאלכוהול שתי תרומות. אני רוצה להודות בזאת לתורמים, ולאחל להם שלא יחיו בממלכה המדומיינת של המתנחלים.

(יוסי גורביץ)