סקירת דו"ח "המכון לאסטרטגיה ציונית".

"המכון לאסטרטגיה ציונית" הוציא דו"ח שמככב בכותרות לצד הדו"ח ש"אם תרצו" פרסמה בנוגע ל"הטיה הפוסט ציונית באקדמיה".  מעיון באתר, נראה שגם אין הבדל של ממש בין הארגונים. שניהם מתיימרים להחזיר ליושנה איזו עטרה ציונית דמיונית (דמיונית מפני שהציונות תמיד הכילה מחלוקות לא פחות חריפות מאלו הקיימות בישראל של היום) סטנדרטית ומחייבת. שניהם מתחמקים מקביעת עמדה בנושא הגבולות, כשהמכון מגדיל לעשות ומתרץ זאת בכך שהעיסוק בגבולות גרם להזנחה בנושאים אחרים כמו זהות יהודית, חינוך ונושאים חברתיים. אולי מישהו צריך לספר להם שמי שמקדם, להבדיל מהם, עיסוק בנושאים אלו יותר מכולם זו הקרן החדשה לישראל. אבל ניחא. מטרתם העיקרית, כמו של "אם תרצו", זה להילחם נגד השיח ה"אולטרא-ליברלי" וה"פוסט-ציוני" שלכאורה השתלט על הציבוריות הישראלית. אני לא יודע אם הם, וארגונים אחרים שמריצים גרסאות שונות של אותו קמפיין עובדים ביחד או סתם מחקים אחד את השני, אבל לדעתי, הם כולם מתפקדים כמכבסת רעיונות. הם לוקחים תפיסות שהתבשלו בימין הדתי, ומתוך מחשבה שהמניות של הציבור הזה הם לא מי יודע מה לאחרונה, מתרגמים אותם לשיח חילוני בסגנון אקדמי.

אחרי שעברתי על טיוטת הדו"ח, הייתי אומר גם שהז'רגון אכן אקדמי, המתודולוגיה לא ממש. לדוגמא: בפרק שכותרתו "השפעת הפוסט-ציונות האקדמית על החברה הישראלית, על איכות המחקר האקדמי ועל מעמדה הבינ"ל של ישראל" הם טוענים שאקדמאים פוסט-ציונים שאתם פוליטיקאים נאלצים להתייעץ משום שאין בנמצא מספיק אקדמאים "ציונים" הם הסיבה לכך שפוליטיקאים שנבחרים בקולות הימין מיישמים את האג'נדה של השמאל לאחר היבחרם. חוץ מזה שמדובר בקביעה מגוחכת לגבי המדיניות של הממשלות האחרונות, הם לא טרחו להביא שום דוגמא, שום הפניה או אפילו שם של איזה מומחה פוסט-ציוני שמייעץ למקבלי ההחלטות והם מטים לו אוזן. אז זוהי הרמה הכללית של הדו"ח, פורמט מאוד אקדמי, עם קביעות בומבסטיות והנחות יסוד "שקופות" בלי ביסוס שמוחבאות במשפטים קצרים בפנים.

לא רק הז'רגון, גם הטיעון עצמו עושה שימוש בכלים אקדמיים. הדו"ח רווי ב"שיח", "שדות כוח", "הדרה" ושאר טרמינולוגיה שלקוחה היישר מאותן גישות ביקורתיות ואף פוסט-מודרניות  שעוסקות בפירוק וביקורת של האופנים הסמויים בהם הכוח משמר את עצמו ובא לידי ביטוי בחברה. וזאת למרות שהדו"ח מתנגד לביקורת הזאת ומתייג אותה כ"פוסט-ציונית" באופן כל כך מהותי שאפילו חומרים שעוסקים ביחס לילידים אמריקאים בצפון אמריקה נספר ע"י המחברים כחומר פוסט-ציוני בסקירת הסילבוסים שלהם. בגישות האקדמיות השמרניות, להן המכון דורש להעניק מעמד שווה באקדמיה, הרעיונות הנ"ל בכלל לא היו קיימים. אז רוצים לדבר על "שדות כוח" ו"הדרה" של הימין באקדמיה? אני בעד. אבל היות שאתם מכירים בתוקפם של המושגים הביקורתיים והפוסט-מודרניים האלו, בוא נדבר עליהם גם בהקשר של פלסטינים, נשים, מזרחים ועניים בישראל.

אבל עם זה, כמובן, יש להם בעיה. הרי כל ביקורת על מה שהם מאמינים בו (תחת הקוד "ציונות") היא שלילית. כך, למשל, ביקורת פמיניסטית על הקשר שבין הצבא לתרבות המאצ'ואיסטית הישראלית מתויגת שם כ"פוסט-ציונות", וביקורת על יחס המדינה למזרחים, כר פורה לעיסוק בשביל סוציולוגים ישראלים ומשהו שנראה לי שגם רוב אנשי הימין לא יחלקו על הבעייתיות שבו, נתפסת בעיניהם כהצגת המזרחים "כמקופחים בלבד", מה שמעודד "נרטיב בכייני וקורבני של קיפוח ואפליה כתחליף למעורבות ולנטילת אחריות לגורל הפרט והקבוצה". אז כמו "הפורום למען ארץ ישראל", גם הם חושבים שדאגה לאוכלוסיות מוחלשות היא מעשה אנטי-ציוני. אני לא מופתע.

למרות שהם מלינים במילים רבות על ההתדרדרות באיכות המחקר האקדמי עקב שעבודו כביכול לאג'נדה פוליטית, מסתבר שלא תוכן המחקר עצמו הוא מה שמטריד אותם. בפרק בו הם מציגים את "ההיסטוריונים החדשים" וגוזרים גזירה שווה בין חשיפת פשעי המלחמה הישראליים לאנטי-ישראליות, הם מונים גם את בני מוריס, מי שכנראה עשה יותר מכולם כדי לחשוף אותם. אבל הם מציינים שבני מוריס "טוען שמעשי מדינת ישראל וצה"ל במלחמת העצמאות היו הכרחיים ומוצדקים, ולמעשה על אף היותו "היסטוריון חדש" איננו בשום פנים פוסט ציוני". כלומר, ציוני ופוסט-ציוני יכולים לחקור את אותו הנושא ולהגיע לאותן המסקנות, אבל כשציוני אומר את זה, זה בעד המדינה, וכשמי שהם קיטלגו כ"פוסט-ציוני" אומר את זה, זה נגד המדינה. אני לא חושב שהיה אפשר להראות באופן ברור יותר שלא ביקורת על "הטיה" אקדמית מעסיקה אותם, הם פשוט לא רוצים שמאלנים באקדמיה.

מהדו"ח אני מבין שהם דורשים יחס שווה, במונחים מספריים, בין תיאוריות ביקורתיות לתיאוריות שמרניות. העניין הוא שתיאוריות ביקורתיות הן, לרוב, מחמישים השנים האחרונות, והשמרניות קודמות להן. הדו"ח עצמו מציין שהסוציולוגים הישראלים הקלאסיים, שהיו מחויבים לנרטיב הציוני ומהווים מודל למה שהם היו רוצים שילמדו, מהווים קריאת חובה בתואר הראשון, מה שלא מפריע להם לטעון ש"הסטודנט נחשף באופן חד צדדי לנרטיב הפוסט\אנטי ציוני מבלי לאפשר בחינה ביקורתית ורב צדדית של הטענות האנטי-ציוניות".

מה שבמיוחד מעניין אותי לדעת זה מה הסטודנט האומלל לתואר ראשון, שלפי תפיסתם של מחברי הדו"ח "מקבל את הדברים כאמת צרופה מחקרית" אמור לעשות כשטוחנים לו את אייזנשטט בעשר בבוקר ואת קימרלינג בשתיים עשרה. אולי נהיה לו קצר במוח ואז הוא הולך לכתוב דו"חות בשביל המכון לאסטרטגיה ציונית. אולי, כמובן, טוחנים לו קצת אייזנשטטים והמון קימרלינגים עד שמוחו נשטף כליל, אבל הייתי אומר שעדיף שאנשים שיש להם משהו חדש להגיד על הביקורת יפלסו את דרכם באקדמיה מאשר להגיד שמה שאמרו לפני 70 שנה שווה ערך לחידושים שהגיעו מאז. עם כל הכבוד, הרעיון לתת לתפיסות לפיהן יש זהות לאומית "מהותית" (כלומר, שהשייכות ללאום מוגדר טבועה באדם באופן טבעי) מעמד שווה לתיאוריות עדכניות שרואות בזהות קונסטרקט תרבותי ופסיכולוגי (ואת זה הם דורשים במפורש), שקולה לדרישה לתת לתיאורית בריאת העולם מעמד שווה לאבולוציה בחוג לביולוגיה. אולי איזה אלוהים ברא את העולם ואולי יש ליהודים איזה "ניצוץ" מיסטי שעושה אותם כאלו, אבל עד שלא תמצאו דרך להתמודד עם התיאוריה העכשווית ותביאו ראיות חדשות חוץ מההעדפה האישית שלכם, המקום של התיאוריות הנ"ל הוא עם תומאס אקווינאס, המרקנטיליזם ותיאורית הגזע. בינתיים, כותבי הדו"ח מבכים אפילו שימוש במונחים ניטראליים כמו "הגירה" ו"קניית אדמות" במקום מונחים אידיאולוגיים לחלוטין כמו "עליה" ו"גאולת קרקע" אז תסלחו לי אם אני לא מתרשם מיומרתם להגינות אקדמית.

הטענה המוזרה ביותר, אולי, הועתקה מהביקורת הימנית כלפי בית המשפט העליון ואומרת שהאקדמה צריכה לשקף את התפלגות הדעות בציבור. נשמע מאוד דמוקרטי, אבל הייתי רוצה לדעת אילו מוסדות נוספים צריכים לשקף את הדעות הרווחות בציבור. ישיבות אולי? מכללות צבאיות? המטכ"ל? טענה מוזרה נוספת היא שהקשר עם האקדמיה בחו"ל מביא לקידום אקדמאים שמוערכים ע"י עמיתיהם בחו"ל, שלא רואים את עצמם כמשרתי הימין הישראלי ולפעמים גם לא חובבי ישראל גדולים. וזה נכון, האקדמיה היא מוסד עולמי. אם ישראל לא רוצה לממן את חלקה בחיפוש המתמשך אחרי הבנה טובה יותר של המציאות כפי שנהוג לעשותו שם, היא יכולה למשוך את ידה מהמימון ואז לא תהיה אקדמיה בישראל ונצטרך להתנחם במדרסות המקומיות. אבל מה שבטוח, אקדמיה מנותקת מהעולם ומחוייבת לאג'נדה של פוליטיקאים הוא פשוט לא אקדמיה. זאת לגמרי עסקה של קח את זה או תעזוב את זה, לא יכולה להיות אקדמיה שהיא לא אקדמיה (נא לקרוא את "הרצאת כנסיית השכל" בספר "זן ואמנות אחזקת האופנוע" למי שלא קרא, מסופר שם על סיטואציה מאוד דומה לשלנו).

בקיצור, הדו"ח מתאר בצורה הוגנת במידה סבירה תפיסות ביקורתיות שונות, ונחמד שמישהו בימין מספר לחבריו מה האנשים האלה חושבים ואפילו מביא ציטוטים. זהו שיפור ביחס לשיח אנשי הקש הרגיל של הימין. אבל אחרי כל הטררם, בסך הכול מספרים לנו שמה שהולך באקדמיה בעשורים האחרונים לא מוצא חן בעיניהם. לגיטימי לגמרי. רק שהם מבטיחים "לגבש המלצות ולהגישן למקבלי ההחלטות". רוצים לנחש לאן זה הולך?

This entry was posted in כללי and tagged , , , . Bookmark the permalink.

7 Responses to סקירת דו"ח "המכון לאסטרטגיה ציונית".

  1. שרון says:

    משהו כאן אצלך בפוסט, ובכל הדיונים מהבוקר מטריף אותי כבר יום שלם. וזה לא נסיון הסחיטה הפסיכי, אלא העובדה שאם תרצו מכוונים למעשה להנצחת התפישה לפיה אנשים הם אידיוטים המושפעים בקלות משטויות והם חסרי כל יכולת לחשיבה ביקורתית (לכאן או לכאן). מצד שני, הם הרי הצליחו לשכנע המון אנשים שהם תנועת מרכז ציונית, ולא תנועת ימין גזענית, אז אולי הם צודקים.

    כי איכשהו, למרות הכל, ישנם סטודנטים המסיימים תואר ראשון במדעי החברה, אפילו בסוציולוגיה, רחמנא ליצלן, והם עדיין חזקים ונבונים דיים כדי שמוחם הצעיר והנאיבי לא יישטף כליל ברעיונות הפיגולים של הסיטרא-אחרא הפוסט-ציונית. ועדיין יש להם יכולת חשיבה ביקורתית והם מסוגלים לבנות לעצמם תפישת עולם שהם שלמים איתה, בלי קשר למה שאומרים המרצים שלהם (יתכן אפילו שכמה מהם חברים באם תרצו!). ואני אומרת את זה עם כל הכבוד למה שקורה לכל סטודנט שנה א', אחרי שנחשף לראשונה לאיזה טקסט ניאו-מרקסיסטי בקורס מבוא לשקרכלשהו, והוא חושב לפתע שנפל לו האסימון והוא מבין עכשיו הכל.

  2. עופר says:

    ברכות על הבלוג המשובח החדש. ובקשר לאם תרצו וגרורותיהם, תזכור תמיד שמדובר באנשים חסרי כל חוש אירוניה, ולא מן הנמנע שהם היו מגנים בשמחה את טיהור גטינגן של 1933-1939, בלי שמץ של יכולת הבנה לבדיחה ההיסטורית.

  3. Pingback: Tweets that mention סקירת דו"ח "המכון לאסטרטגיה ציונית". | תניח את המספריים ובוא נדבר על זה -- Topsy.com

  4. Pingback: אם תרצו לעצור את ההטיה הפוליטית של הסוכנות היהודית « כיכר המיואשים

  5. Pingback: וגם אם לא | בלוגיקה

  6. נינו says:

    שתי בעיות מרכזיות בדו"ח:
    1) הבסיס שלו רעוע – הם אינם מנמקים מדוע חוקרים מסוימים הם פוסט-ציונים. יש שם מספר פמיניסטיות או חוקרים מזרחים (הנרייט כלב,דהאן, מאיר עמור), שמבקרים את היחס לעדות או מגדרים שונים, אך לא חותרים תחת אושיות המדינה. ברגע שאין נימוק כזה, אני מתקשה לקנות את ההיסטריה שלהם.
    2) טעויות בוטות בשמות של מרצים ושמות של קורסים, כמו גם אי-הבדלה בין פריטי חובה לפריטי רשות. יש בכך עיוות של הנתונים וחוסר דיוק. באופן כללי אני חושב שקשה להגדיר קורס כפוסט-ציוני בלי להבין באיזה אופן דנו בפרט הקריאה בשיעור, אך כשאין דיוק בפרטים זה צורם עוד יותר. לדעתי כל סטודנט לשיטות מחקר יראה שיש כאן בעיה חמורה של תוקף תוכן, תוקף מדידה ותוקף חיצוני.