קו פרשת המים.

פעילות אחת בסדנה שהייתי מעביר בזמנו, הייתה שנויה במחלוקת במיוחד בקרב צוות המנחים. הנושא היה יהדות מול ישראליות, והמתודיקה הייתה למיין אוסף של מונחים, להחליט האם בעיני הקבוצה הם מתקשרים יותר ל"יהדות" או ל"ישראליות" ולנמק למה. זה היה אמור להיות הטריגר לשיחה על המשמעויות שהקבוצה מייחסת למונחים הנ"ל, על המתחים שקיימים ביניהם ועל האופן שבו התפיסות שעולות בקבוצה משליכות על המציאות הישראלית.

במהלך השנים, ראיתי תופעה בולטת: דתיים לאומיים מגלים התנגדות עמוקה לעצם הרעיון של הפרדה בין שני המונחים. המנחים, כדרכם של מנחים כולל אותי, פירשו ועיקמו את המתודיקה כמיטב הבנתם והדתיים שבהם, במקום להציף את המתח והסתירות כדי להכיר בהם ולהתמודד אתם, כמו שאני עשיתי, לקחו אותה למקום של יצירת הרמוניה או זהות בין המושגים. בכל הנוגע למשתתפים, כמעט בכל קבוצה שהיו בה דתיים לאומיים, היה מישהו שסירב במופגן לשתף פעולה כעיקרון, ומי ששיתפו פעולה, נזקקו לשכנוע והפעלת סמכות.

לי, כחילוני ודמוקרט, ברור שלמרות שיש חפיפה לא מבוטלת בין המושגים הנ"ל, אין ולא יכולה להיות ביניהם זהות. יש ישראלים שאינם יהודים, יש בישראליות מרכיבים של מדינה חילונית מודרנית שאינם יהודיים ויש יהודים ויהדות שאינם ישראלים. לי ברור שהמתח בין המושגים הוא מובנה, יש דרכים לחיות עם המתח הזה ואפשר גם, כמו שקורה לנגד עינינו, להביא אותם לכדי התנגשות חזיתית.

אבל האספקטים המציאותיים לא עניינו את הדתיים הלאומיים. כן, יש מתח במציאות, אבל אין מתח באידיאל. באידיאל, היהדות והישראליות חד הם, ותופעות שחורגות מהאחדות, חילונים, ערבים אזרחי ישראל, יהודים בגולה, דמוקרטיה ליברלית, הם אילוצים שצריך לסבול, או טעויות שיתוקנו. כמו כל מי שהאידיאולוגיה חשובה לו יותר מבני אדם אמיתיים, הם לא היו מוכנים לנסות ולהכיל סתירות.

כשאני אומר שהמפה הפוליטית בישראל מתחלקת לא בין התומכים במדינה יהודית למתנגדיה, כמו שהימין עמל להציג זאת, אלא בין תומכי הדמוקרטיה למתנגדיה, שם אני מעביר את קו פרשת המים. הדמוקרטיה היא שיטה מעשית שמטרתה להתמודד עם המתחים והסתירות שמתרחשות כשבני אדם שונים חיים באותה מסגרת מדינית, ונסמכת על הנחת יסוד אחת: שום אידיאולוגיה לא יכולה להיות חשובה מספיק כדי לקחת את הדברים שדמוקרטיה נותנת לבני אדם: הגנה על חייהם וחירותם. לכן, מדינה דמוקרטית ויהודית אפשרית רק כל זמן שהדמוקרטיה תצליח להכיל את המתחים והסתירות בלי לפגוע בזכויות האזרחים בה.

מהצד השני נמצאים אלו שחושבים שהאידיאולוגיה, מדינה יהודית לצורך העניין, גוברת על הדמוקרטיה, ושהדמוקרטיה תתקיים רק במידה שלא תפגע באידיאולוגיה. כך שתומכי מדינה יהודית יש בשני הצדדים, ובכל זאת מדובר בצדדים יריבים.

אין שום ישראליות בלי יהדות, זה ברור. השאלה היא האם הישראליות היא מסגרת רחבה יותר מהיהדות, או שלא. מי שעונה בחיוב, טוען בעצם שמי שאיננו יהודי יכול להיות ישראלי שווה זכויות ומי שהמדינה היא גם שלו. אולי הוא לא יהיה במיינסטרים, בדומה לפרוטסטנטי בפולין או סוציאליסט בארה"ב, אבל הוא יהיה חלק מהמדינה כמו כל אזרח אחר ויוכל לקדם את השקפותיו כמו כל אזרח אחר, כולל אלו שטוענות שהמדינה צריכה להפסיק להיות יהודית. מי שחושב שגבולותיה של הישראליות הם גבולותיה של היהדות, מדיר את כל מי שלא יהודי ועושה ממנו אזרח סוג ז'. אחד שמקבל ביטוח לאומי ומצביע, אולי, בבחירות, אבל לא מורשה להחשיב את המדינה כשלו ולקדם את השקפותיו כמו כל אזרח אחר.

הימין טוען שרוב העם אתו כי העם רוצה מדינה יהודית ודמוקרטית. זה נכון, אבל לא מדויק. חלק מאותו רוב רוצה מדינה דמוקרטית ויהודית. מדינה שתהיה יהודית עד כמה שהדמוקרטיה מאפשרת, ולא דמוקרטית עד כמה שהיהדות מאפשרת. מישהו כזה יהיה קרוב בנטיותיו והשקפת עולמו למישהו אחר מצידו השני של קו פרשת המים, ולכן קל לימין לנכס את כל מי שרוצה צביון לאומי כזה או אחר למדינה לצד שלו, אבל למעשה, הוא ישתייך לאותו צד פוליטי יחד עם פוסט-ציונים ואנטי-ציונים. מי שבצידו השני של הקו, גם אם הוא מתון וליברל, יעשה יד אחת עם הימין המשיחי והגזעני ביותר, וזה בלתי נמנע.

מי שמנסה לאחד את היהדות והישראליות ולהפכם למילים נרדפות מקבל על עצמו, בעצם, את הבסיס של השקפת העולם הדתית-לאומית. וזהו הבסיס האמיתי להגות האנטי-דמוקרטית הישראלית החדשה, והכוח המאחד של מגזרים שנראים, על פניו, שונים מאוד.

יש, בעצם, ארבעה מגזרים בחברה היהודית-ישראלית: יש ציבור דמוקרטי, ציבור חרדי שרוצה מדינת הלכה, ציבור חילוני מסורתי ציוני (מיינסטרים) וציבור דתי לאומי שתמיד תפס את עצמו כגשר, או הדבק המאחד של כל המגזרים הנ"ל, היות שהוא מכיל את הרעיונות של כולם ומחויב להם.

הבאג בסיפור הוא ארץ ישראל השלמה, או יותר נכון, הערבים שחיים בה. ארבעת המגזרים הנ"ל יכולים, תיאורטית ועם חריקות ובעיות, להסתדר זה עם זה ועם מיעוט פלסטיני במסגרת של מדינת לאום דמוקרטית עם צביון יהודי כזה או אחר. ברגע שארץ ישראל השלמה נכנסת לתמונה והיהודים בה מפסיקים להיות רוב מבוסס, האפשרות הזאת מפסיקה להתקיים שכן מדינה שמחצית מתושביה פלסטינים לא יכולה להיות יהודית אלא במחיר ויתור על הדמוקרטיה.

המגזר הדתי לאומי, המקדם העיקרי של רעיון ארץ ישראל השלמה, זונח את המחויבות לדמוקרטיה ומתחיל לבנות ברית עם הציבור החרדי. זוהי תופעת ההקצנה הדתית וההתחרד"לות אצלם, וזוהי תופעת הלאומנות הגוברת בציבור החרדי. הציבור הדמוקרטי מאמץ את עמדת חלוקת הארץ כי זוהי דרכו להמשיך להשתייך לאותה חברה יחד עם שלושת המגזרים האחרים והמיינסטרים המסורתי חילוני ציוני הוא המקום בו מתנהל ויכוח הכן שטחים-לא שטחים שהכרנו בשנות התשעים ושהווה את קו פרשת המים הפוליטי אז.

אבל אז, שאלת השטחים נראתה כקרובה לפיתרון, ושאלת מערכת היחסים בין ארבעת המגזרים נדחתה עד להכרעה בנושא. היום, חמש עשרה שנה מאוחר יותר, הפיתרון נראה רחוק מהישג יד, הזמן עושה את שלו והיותנו מדינה דו-לאומית דה פקטו, גם אם לא באופן רשמי, מעלה את שאלת היחס בין המגזרים, שבליבה המתח בין מדינה ישראלית דמוקרטית למדינה יהודית לא דמוקרטית, למרכז השיח הציבורי.

גם היום, עיקר הויכוח מתרחש במיינסטרים המסורתי חילוני ציוני, ולכן האסטרטגיה של מי שמצא את הפיתרון למשבר הזהות של בין יהדות וישראליות בהגות הדתית לאומית היא ליצור זיהוי של המושגים "יהדות" ו"ציונות" עם משנתם האנטי-דמוקרטית, ולכנות את הדמוקרטים כ"אנטי-ציונים" ו"אנטי-יהודים" גם אם אינם כאלה. את זה, כמובן, אי אפשר להשיג בלי השטחת השיח. אי אפשר להגיד למישהו "אם אתה יהודי וציוני-מקומך אתנו" כשמתקיים בירור עמוק השאלה למה, לעזאזל, אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים את המילים האלו, והאם, למשל, אנחנו מתכוונים למשהו שמתנגש עם דמוקרטיה או לא.

כשהאסטרטגיה הזאת מצליחה וגבולות הישראליות מצטמצמים כדי להתאים לגבולות היהדות, לא רק מי שלא יהודי נזרק אל מעבר לגדר, אלא גם מי שמחזיק בהגדרה דמוקרטית של ישראליות, כזו שמכילה גם לא יהודים. וכך, הדמוקרטים מוצאים את עצמם מורחקים מהחברה שלהם, והימין מסביר זאת ב"סחף פוסט-ציוני" ומציג אותה כהתנתקות וולונטארית.

זוהי המסקנה והתוצר הפוליטי של שיח בירור הזהות שהיהודים בישראל התמכרו אליו וניהלו באמצעות עשרות ארגונים, גופים ועמותות בעשור האחרון. זה בירור חשוב וחיוני, נטלתי בו חלק והתפרנסתי ממנו, אני חושב שהוא צריך להימשך, אבל התוצאות, מה לעשות, אינן לרוחי.

ואחרי שהנחנו את המסגרת התיאורטית הזאת, בפעם הבאה נראה גם איך מאותו שיח בירור זהות אינטנסיבי שמתקיים בחברה היהודית, בישראל ובחו"ל, שבעיקרו הוא פלורליסטי ורב-תרבותי, צמחו כמו גרורה סרטנית ידידינו הותיקים, "אם תרצו", המייצגים הבוטים, האופייניים והמכוערים ביותר של הסחף האנטי-דמוקרטי שמתרחש כשמעמיקים מספיק כדי להגיע לשאלת פרשת מים, ונעמדים בצד הלא נכון.

This entry was posted in כללי and tagged , , , , , , , , , , . Bookmark the permalink.

17 Responses to קו פרשת המים.

  1. אמדאוס says:

    פוסט בנזונה.

    • ארנון says:

      לגמרי. עושה הרבה סדר בראש.

    • אלכס says:

      אשכרה…

      כבר כתבתי את זה פה, אבל כשאני קורא את הדברים האלה, מבין אותם ומבין את מידת אי-הקבלה שיש כלפיי כישראלי לא יהודי, התגובה הראשונית שלי היא לצעוק "אז תלך תזדיין ותקבר פה בחול עם הערבים שלך. לא רוצים לא צריך."

      שתדע לך שרק מלקרוא את הבלוגים שלך הדעה שלי לגבי החלק שלי במדינה השתנתה כבר כמה פעמים. אחרי הפוסט הבא שלך אני בטח אכעס כל כך שאני ארצה להשאר פה רק כדי לעשות דווקא…

      כל מה שאני יכול להגיד זה, שאני מקווה שאלו שישארו פה יאכלו מספיק חרא כדי לקחת את עצמם בידיים ולהציע אלטרנטיבה פוליטית ראויה שתוכל להתנגד לגל הזה של הפשיזם היהודי. ואני אומר את זה מתוך ידיעה שליהודים אין באמת מקומות אחרים לברוח מהם, זה הבית ועל זה צריך להלחם. זה יהיה לי כואב, ואני אומר את זה ברצינות, לראות את ישראל גומרת בתור עוד מדינת חול הפוכה במזרח התיכון.

      חבל שהמציאות לא פשוטה, ושאתה לא באמת יכול להכיל את האידיליאות הכוללניות של אף אחד על המצב כאן ופשוט לסגור עניין. אני שונא את המיזמוזים האלה לפה ולשם. זה אולי אחד הדברים החיוביים היחידים שאני יכול להגיד על האנשים שמכוונים את המדינה היום, שלפחות הם העבירו הילוך ועובדים מהר יותר, אז קל יותר לראות איפה עובר הגבול, בדיוק כמו שכתבת.

  2. עדו says:

    ובגלל זה יש חפיפה בין הקיצוניים בימין ובשמאל, אלו וגם אלו טוענים שציונות פרושה גזענות ושאם אתה ציוני 'אמיתי' אז אינך דמוקרט ומתנגד לזכויות האדם.

  3. דניאל says:

    צדקת לגמרי במיקום קו פרשת המים. ואז אתה אומר:

    "יש, בעצם, ארבעה מגזרים בחברה היהודית-ישראלית: יש ציבור דמוקרטי, ציבור חרדי שרוצה מדינת הלכה, ציבור חילוני מסורתי ציוני (מיינסטרים) וציבור דתי לאומי שתמיד תפס את עצמו כגשר, או הדבק המאחד של כל המגזרים הנ"ל, היות שהוא מכיל את הרעיונות של כולם ומחויב להם."

    הנה, גם אתה מתייחס ל-"חברה היהודית-ישראלית", שהיא עצמה רק מגזר שולט, ומוציא מכלל התייחסותך את שאר תושבי המדינה, שאדם שחושב קודם-כל במונחים דמוקרטיים לא היה מעלה על הדעת לא להתיחס אליהם, בלי קשר לא"י שלמה או מחולקת.

    הוויכוח הפנים-יהודי על זהויות לא ממש רלוונטי לדמוקרט.

    • אני ממש לא מסכים.

      הפוסט מדבר על טרנדים אידיאולוגיים שצמחים בציבור היהודי, שאכן הוא הציבור ההגמוני, כפי שצמחו מתוך שיח הזהות שלו בתוך עצמו. נראה לי מאוד במקום לנתח את החלוקה הפנימית שבו.

      אדם שחושב במונחים דמוקרטיים היה בהחלט מעלה על הדעת להתייחס לדברים הנ"ל אם הוא רוצה להבין את המציאות ולא רק לספר על המצב הרצוי מבחינתו. בנוסף, הרעיון שבדמוקרטיה אין חשיבות לזהויות קבוצתיות הוא מופרך. זהו מצב קיים שדמוקרטיה חייבת להתמודד אתוו, וההגות הדמוקרטית בעשורים האחרונים בהחלט מתעסקת בשאלות של זכויות קולקטיביות וזהויות תת-מדינתיות.

      אזרחי ישראל הפלסטינים מקדמים את התפיסה הזאת יותר מכולם, אגב, גם ובמיוחד הדמוקרטים שבהם.

      • דניאל says:

        אני לא חולק על הניתוח שלך – כתבת יפה.
        אני גם לא מכחיש את החשיבות של זהויות קולקטיביות. בכלל לא.
        אני גם לא מתבלבל בין מציאות למצב רצוי.

        אבל אני אומר שמי שמגביל את "המציאות" למציאות היהודית-ישראלית שבה הוא שוחה, בין אם הוא חלק מאותה מציאות ובין אם הוא זר לה, מפספס חלק חשוב מהתמונה – והמציאות. מה גם שדווקא במציאות ישראליות אינה כוללת חלק גדול מהאוכלוסיה שבתוכה הישראלים חיים.

        ולגבי השאלה על היחס בין יהדות לישראליות עצמה: גם זאת צריכה להענות בפרספקטיבה רחבה יותר. מי מארבעת המגזרים שלך עוד יתקיימו במציאות פוסט-ציונית (בין אם בארץ או בעולם)? מי עוד ירגיש יהודי? מי עוד ירגיש ישראלי? ומי ירגיש שייכות למכלול אוכלוסיות הארץ? ואכן, מי, אפילו מהדמוקרטים שביניכם, מרגיש שיתוף השתייכות אליהם היום?

        הגיע זמן לתת לזה יותר חשיבות – במציאות.

  4. הופ says:

    כמעט כל הפוסטים שלך מצוינים, וזה אחד המצוינים שבהם.

  5. אורי says:

    אחלה פוסט, עושה סדר
    תודה, בלוג מעולה
    אורי

  6. Pingback: Tweets that mention קו פרשת המים. | תניח את המספריים ובוא נדבר על זה -- Topsy.com

  7. עוז says:

    הבעיה במחשבה שיש סתירה בין יהודי לדמוקרטי, היא שבלי יהודי אין דמוקרטי.
    מרכיב הדמוס בדמוקרטיה הישראלית הוא העם היהודי. הדמוקרטיה הזאת נובעת מזכות ההגדרה העצמית. הערבים בישראל הם מיעוט לאומי והמחלוקת היא האם ההגדרה העצמית שלהם היא במסגרת מדינות ערב האחרות, מדינה חדשה, או בתוך מדינת ישראל.
    דמוקרטיה בלי לאומיות היא דבר נדיר שכמעט אפשר לראות באירופה אחרי עשרות שנות שלום(רובן בצל המלחמה הקרה) ובארה"ב.
    בלי דמוקרטיה העצמאות הלאומית חסרת משמעות ובלי לאומיות כמעט לאף אחד אין אינטרס לדמוקרטיה.

  8. Gili says:

    חובה על כל אדם חושב בישראל לקרא את הפוסט הזה. פוסט ענק.

  9. זה כמובן מחדד את האבחנה הבנאלית למדי שכבר אין מקום לדת בהגדרת המדינה הישראלית כ"מדינה יהודית", הדמוקרטיה חייבת לקבל קדימות אם אנו רוצים איזשהו עתיד נסבל באזור הזה.