בזכות הנאורות בחינוך.

לתלמיד הישראלי אין יותר מדי זכויות, או פחות מדי חובות. הזכויות שלו הן בסדר גמור, והניסיון האופנתי, ולא רק במערכת החינוך, לקשור זכויות לחובות הוא מופרך ומזיק. אך ברוח הזמן, שלילת זכויות וקשירתן לחובות הן הפיתרונות המוצעים לבעיה האמיתית מאוד של התנהגות התלמידים במערכת. הביקורת מייחסת את תוצאותיו השליליות של "שיח הזכויות" לפשיטת הרגל של רעיון הנאורות, אך למעשה, הן תוצאה של זניחת רעיון הנאורות לטובת קליפה מרוקנת מתוכן של ז'רגון "נאור" שטחי.

הריאקציה נגד זכויות התלמיד היא תגובת נגד לקריקטורה על תפיסה ליברלית שנקראת "הילד במרכז". לפי תפיסה זו, תפקידה של המערכת הוא לשרת את הילד ואת טובתו. כל זה נשמע יפה, אבל בין הכוונות הטובות והמציאות, יש הבדל. ואנחנו כבר יודעים לאן מובילות כוונות טובות. מה שנעלם מחסידי "הילד במרכז" הוא שהילד האינדיבידואל הוא לא הגורם היחיד במערכת. כאלטרנטיבה למציאות הקודמת, שבו התלמיד היה בתחתית שרשרת המזון הבית ספרית ולכן מטרה לכל גחמה כוחנית של בעלי הסמכות, המטוטלת נזרקה למצב בו הילד הוא היחיד במערכת שיש לו זכויות. עכשיו הוא האדון, וכל השאר צריכים לשרת אותו.

זכויות הן לא "טובה" או "תמורה" למילוי חובות כלשהן, זכויות הן הגנה מפגיעה על ידי אחרים. כך שאין שום בעיה בכך שלתלמידים יש זכויות, הבעיה היא שזכויות התלמיד מגנות עליו מפגיעה על ידי המערכת, ופה זה נגמר. התיאוריה מתעלמת מהאל"ף-בי"ת של רעיון הזכויות: הזכות שלך נעצרת במקום בו מתחילה זכותו של מישהו אחר. היחסים בין התלמידים לבין עצמם לא מתנהלים בהתאם לעיקרון הזכויות, ולמורים ועובדי בית הספר אין, למעשה, שום זכויות. כך שאין שום דבר שמגביל את זכויותיו של תלמיד שדורך על תלמידים אחרים,  על המורים שלו או, לצורך העניין, על השרת הבית ספרי.

במקום לבטל את חוק זכויות התלמיד, כמו שגורסת למשל ח"כ עינת ווילף, צריך להוסיף לו את חוק זכויות המורה. חוק כזה יעמיד את יחסי המורה והתלמיד על בסיס של הדדיות. זוהי תיאוריה חדשה בשוק, שמעמידה במרכז לא את הלימודים כמו בעבר או את הילד האינדיבידואל כמו בהווה, אלא את המפגש. המפגש בין התלמיד לחבריו, בינו למורה ובינו לחומר הלימודים.

ברמה המעשית, זה אומר שזכויות התלמיד לא יכולות להוות הגנה לפגיעה מצידו באפשרותו של המורה ללמד או של חבריו ללמוד. אם יש לתלמיד זכות שלא להיות מושפל על ידי המורה, לדוגמא, אז גם למורה יש זכות שלא להיות מושפל על ידי התלמיד, וחובה לנקוט באמצעים כדי למנוע השפלה של תלמיד בידי חבריו. על פניו, לא נראה שיש הבדל בין התיאוריה הזאת לדיבורים על "החזרת המשמעת" לכיתות. ואכן, באופן מעשי, הפרקטיקה דומה למדי. אבל המקום ממנו זה מגיע חשוב.

אני לא מאמין בהטלת משמעת. מבחינתי, יש הבדל בין הוצאת תלמיד מפריע מהכיתה "כי זה לא בסדר להפריע" לבין הוצאתו מהכיתה "כי אני לא מוכן לקבל ממך יחס כזה". לא צריך להעמיד את הילדים בתחילת השיעור או להלביש אותם בתלבושת אחידה כדי שמורה יזכה לכבוד. כל מה שצריך זה לאפשר למורה לדרוש מהתלמידים את אותו הכבוד שאדם דורש מאנשים אחרים. כמו שפגיעה של תלמיד באדם אחר ברחוב לא תעבור בשתיקה, כך אין שום סיבה שפגיעה של תלמיד במורה או בתלמיד אחר תעבור בשתיקה. אפשר לטרטר לתלמיד על הצורך "לכבד" מסביב לשעון, אבל כל זמן שהוא לא מרגיש על בשרו את התוצאות של חוסר הכבוד לאנשים אחרים, זה סתם פקה-פקה. אי אפשר ללמד משהו בלי ליישם אותו במציאות היום יומית הקונקרטית.

התפיסה לפיה התלמיד הוא אדם ריבוני שאמור, בהתאם לפילוסופיית הנאורות, להציב את הגבולות שלו בעצמו, הפכה לצורה של התעללות. כל אדם צריך גבולות, כי הם לא רק מגבילים אלא גם מעניקים תחושת ביטחון שבלעדיה נחווית רמה גבוהה של חרדה וקושי לתפקד, והצבת גבולות לעצמך היא יכולת נרכשת. כדי שתלמיד יוכל לבנות את היכולת להציב לעצמו גבולות, צריך שיהיו לו גבולות בטוחים שאותם יוכל לבדוק, לשנות ולהרחיב. כשתלמיד מקבל מסר שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, כיאה לאדם ריבוני, בלי שיש לו גבולות להתייחס אליהם, הוא חווה את זה כהזנחה ונטישה. התגובות נעות בין היצמדות למוכר ודריכה במקום, לחיפוש מתמשך אחרי גבול כלשהו באמצעות הקצנה מתמדת של ההתנהגות.

החוליים הנ"ל הם תוצר לא של העצמת התלמיד, דבר ראוי כשלעצמו, אלא של הניסיון לעשות זאת באמצעות שחיקה בסמכות המורה. בהתאם לגרסאות מדוללות של פוסט-מודרניזם שזלגו למערכת, המושג "סמכות" נתפס כשלילי וזוהי המקבילה החינוכית לרעיון המופרך של יפי נפש בעיני עצמם לפיו החלש הוא גם הצודק. במחשבה המודרנית, "סמכות" נתפסה כדבר חיובי, ושונה מאוד מ"כוח" שנתפס כשלילי. הביקורת הפוסט-מודרנית חשפה את העובדה שסמכות היא בעצם שימוש בכוח שנתפס כלגיטימי, כשהלגיטימציה עצמה היא תוצר של שימוש בכוח. אבל ההבנה שסמכות היא כוח לא הופכת את המעשה החינוכי לנקי מיחסי כוח. למורה עדיין יש יותר כוח מאשר לתלמיד. באמצעות הכחשת יחסי הכוח ובהימנעות משימוש בו הוא למעשה זורק את האחריות על המעשה החינוכי על הילדים, שלא יודעים להתמודד אתה. אם מורים לנהיגה היו עובדים כך, אף תלמיד לא היה שורד עד הטסט.

שיקום סמכות המורה מצריך הגדרה מחודשת של מושג הסמכות והפרדה מושגית בין "כוח" ל"כוחנות". למורה אין את הזכות לשחק אותה ליברל יפה נפש באמצעות זריקת האחריות, שנובעת מהכוח שיש לו, על תלמידיו. הם לא ביקשו את האחריות הזאת ו"מיקור חוץ" של סמכות המורה אל התלמיד באצטלה של שיח ליברלי מתחסד היא לא הוגנת כלפיהם. כדי שהתלמיד יהיה אדם ריבוני וחופשי לא מספיק לדרוש זאת ממנו, הוא צריך לזכות בזה, ומתפקידו של המורה להכשיר אותו לכך.

הפיתרון לרעות החולות שנובעות משיח הזכויות הליברלי הוא לא זניחתו לטובת תפיסות שמרניות וכוחניות אלא באימוץ מחודש של כמה ממרכיבי רעיון הנאורות ששכחנו בדרך. בראשם, הרעיון שקושר חירות לאחריות, ולכן גם לבגרות. חירות היא משהו שצריך להרוויח באמצעות רכישת היכולת לשאת באחריות לבחירות שלך וכך להפוך לאדם בוגר. חינוך הוא התהליך שאמור להוביל אותך בדרך הזאת. כשמאבדים את העיקרון הזה, חירות הופכת לסתם הפקרות וליברליזם לרחיצה מתחסדת בניקיון כפיים מדומיין.

This entry was posted in כללי and tagged . Bookmark the permalink.

19 Responses to בזכות הנאורות בחינוך.

  1. יחזקאל says:

    מרמיט שלח אותי לפה. יופי של פוסט.

  2. Pingback: סוכן זוטר, מקסימום לבלר » סיפור קטן לפתיחת שנת הלימודים

  3. דורצח says:

    חסרות לי מאוד בפוסט הזה דוגמאות קונקרטיות לרעיונות שאתה מדבר עליהם, מלבד עניין ההוצאה מהכיתה. כל מה שאתה כותב נשמע לי מאוד נכון והגיוני, אבל לא ממש ברור לי איך מיישמים את הרעיונות האלה בפועל, ואיך אתה יישמת אותם בכיתות שלימדת. אולי זה אפילו שווה פוסט נפרד.

    מלבד זה, כתיבה מצוינת.

  4. דובי says:

    אני מסכים עם הטיעון שלך, ובכל זאת חושב שאת חוק זכויות התלמיד צריך לבטל. מדובר בו, אחרי הכל, בזכויות אדם, ולא בזכויות התלמיד. הרעיון המופרך הוא שלתלמיד יש זכויות מעצם היותו תלמיד (ואחרי ההרחבה שלך, שלמורה יש זכויות שיש לו מעצם היותו מורה). לבני אדם יש זכויות. תלמידים הם בני אדם, וגם מורים, ולכן לשניהם יש זכויות.
    לכן, כל עוד הכנסת לא הצליחה לחוקק את חוק יסוד זכויות האדם, אני מציע שלא נבנה את חקיקת זכויות האדם שלנו טלאי על טלאי. תחת זאת, מן הראוי שמערכת החינוך תמסד לעצמה מעין "אמנה", כזו שלא יהיה לה תוקף של חוק אבל שתנחה גופים תוך-מערכתיים כמו ועדות שימוע וערעורים, ובה יִדונו הזכויות הבסיסיות עליהן אתה כותב ואופיו של המפגש בין התלמיד למורה ובין התלמיד לתלמיד בין כתלי בית הספר, וזאת במסגרת הגדרת המטרה של המוסד והיעדים של הפעילות היומיומית בו – ולא על בסיס שיח זכויות שמנותק מההקשר הקונקרטי של מערכות היחסים הללו.

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה) says:

      לדובי יש נקודה טובה. אני אהיה הראשון להודות שאני לא באמת יודע מה כתוב באותו חוק זכויות התלמיד, אבל זה בכל זאת נשמע לי מופרך שנצתרך חוק מיוחד כזה. אני חושב שקווים מנחים עבור מערכת החינוך, או אמנה משלהם, זה תואם יותר את המצב. למרות שבסופו של דבר, זה מסתכם בוויכוח על סמנטיקה.

      לעניין שלי, כבר עברו כמה שנים מאז שעזבתי את מערכת החינוך הבית ספרית שלנו, ואני מנסה בכח להזכר בכל המורים שיצא לי ללמוד תחתם. אני באמת מתקשה לחשוב על יותר משניים שלושה שהיו מסוגלים לקחת את הסמכות שאתה מדבר עליה, בין אם הם היו נוקשים ואחידים בדרישות שלהם, או פשוט נחמדים ומבינים כל כך שלא היה לך הלב באמת להפריע להם. אני מצטער להגיד שנחשפתי למעט מאד אנשי חינוך שאני יכול להגיד שאני מכבד ברמה האישית. יכול להיות שמצב המורים, כמו שאני זוכר אותו, הוא תוצר של המערכת שנמצאת במקום כרגע, ויוצרת גם יותר הפרעות מצד תלמידים וגם פחות התנגדות מצד חלק מהמורים. מעין מעגל קסמים שפועל כדי להגדיל את הפער בין המורים לתלמידים, ברמה החינוכית-מקצועית.

      אני מניח שאני שואל אם אתה חושב שיש לנו את האנשים האלה במערכת שמסוגלים לתת יותר? בגלל שראיתי הרבה אנשים דיי שבורים, שפשוט לא היה להם איכפת מה קורה סביבם.

    • הי דובי.

      האמת היא שלא מעניין אותי אם העיקרון עליו אני מדבר יעוגן בחוק מדינה או בתקנות פנימיות של משרד החינוך, כל זמן שהוא יהיה מעוגן בפרקטיקה. ורצוי שיהיה מעוגן בפרקטיקה בלבד כך שיהיה אפשר לוותר על כל המשפטיזציה הזאת.

      אני לא מסכים עם הטיעון שלך לגבי היותו של חוק זכויות התלמיד טלאי של חקיקה בעניין זכויות אדם שלא מצריכה התייחסות פרטנית. לאדם אין, לדוגמא, זכות שלא יעליבו אותו וישפילו אותו, אבל למשתתף במערכת חינוך צריכה להיות זכות כזאת. בדיוק כמו שלאדם אין זכות להשתכר שכר מינימום, אבל לעובד יש.

      • דובי says:

        בוודאי שלכל אדם יש זכות שלא ישפילו אותו. הזכות הזו אפילו מעוגנת בחקיקת יסוד קיימת בישראל – כבוד האדם וחרותו. זכויות עובד זה משהו שונה לגמרי, ולמעשה הן יותר חלק מדיני חוזים מאשר הדין הפלילי – מדובר בעיגון בחוק של מגבלות על חוזי העסקה. ושוב, זה מנוסח כזכויות אבל למעשה מדובר על הגנות. צריך לקרוא לזה "חוק הגנת העובדים".

        • תסלח לי, אבל אני חושב שאתה טועה. אין שום דבר לא חוקי בללעוג או לקלל מישהו. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו לא מכסה דברים כאלה (וטוב שכך), ומדובר בחוק, לא ב"זכות אדם". וזה בדיוק מסוג הדברים שאין צורך לאסור בין בני אדם באופן כללי, אבל אפשר לאסור בין מורה לתלמיד במסגרת ממלכתית.

          מבחינתי, זכויות הן הגנות. אבל אם נכנה את זכויות העובד הגנות העובד, אפשר מבחינתי גם לקרוא לחוק זכויות התלמיד חוק הגנת התלמיד. בשתיהם מדובר בענייני הגבלת שימוש בכוח בתוך מערכת מחייבת ולא שיוויונית בהגדרה.

        • גיל says:

          זה נראה לי די ברור שילדים צריכים חוקים מיוחדים שלא חלים על מבוגרים. למשל, יחסי מין עם ילד הם אונס גם במקרה של "הסכמה". עם כל הכבוד לזכויות הילד, ילדים חיים לפי חוקים שאם מבוגרים היו חיים לפיהם זה היה נחשב דיקטטורה נוראה. הורה יכול לכפות על ילדיו כמעט הכל. ילד לא יכול אפילו לסרב לאכול משהו בלי להסתכן בעונש. ודי ברור שאם מבוגר כלשהו היה מעניש מבוגר אחר כמו שמענישים ילדים המשטרה היתה מתערבת.

          הבעייה היא שהורים היום מנסים להיות החברים הכי טובים של ילדיהם במקום להיות ההורים שלהם. וכמובן, תופעות של בריונות וחוסר התחשבות מינימלית הם תופעה נפוצה אצל מבוגרים וברור שילדיהם לא יהיו יותר טובים. כשהשכנה למעלה מסרבת לגיד ילד שלה להפסיק לסוע על סקטבורד בתוך הדירה למרות שהרעש לדירה שמתחת הוא בךתי נסבל, זה גם מתוך תפיסת "הילד במרכז" אבל בעיקר מתוך תפיסת "על הזין שלי אם זה מפריע למישהו אחר". כשילד יעשה משהו שיפריע לה באופן אישי לא תהיה לה שום בעייה לצרוח עליו שיפסיק וגם להעניש אותו.

  5. Pingback: Tweets that mention בזכות הנאורות בחינוך. | תניח את המספריים ובוא נדבר על זה -- Topsy.com

  6. קני says:

    אני מבינה שאני שונה מרוב האנשים ששם-בחוץ כשאני קוראת את הפוסט הזה, ולא מבינה בכלל למה צריך להתעכב על הדברים שכתבת. רובם נראים לי מובנים מאליהם (פסקאות רלוונטיות: שלוש, חמש ושש). ואז מעציב אותי, מעציב אותי נורא, לדעת שיש אנשים שמבחינתם כבוד הדדי זה משהו שצריך להכניס לראש בבית הספר, שחייבים להלחם עליו. שצריך בכלל לעסוק בדברים האלה ברמה כל כך בסיסית.
    מצד שני אני לא אשת חינוך (אבא שלי דווקא כן, אולי בגלל זה הדברים האלו ברורים לי מלכתחילה), אני לא יודעת איך זה עובד ברמה כל כך בסיסית.
    בכל מקרה, אני שמחה שיצא לי לקרוא, ושאתה כתבת.

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה) says:

      אלה תמיד דברים שצריך להלחם עליהם ולהכניס אותם לראש. לפעמים המאבק לא קשה כל כך, אם עושים את זה מההתחלה ובצורה הנכונה. אני חושב שנפל בחלקך מזל שאולי אין לכל אותם תלמידים. וגם אז, צריך ללמוד אך להתנהג נכון בבית הספר, ואני מתכוון לזה מנקודת מבט של בעל חיים בסביבה חדשה. אני בטוח שיש לא מעט ילדים שיודעים שלבית ולמגרש המשחקים יש חוקים משלו, ולכיתה יש חוקים אחרים.

  7. Pingback: לא שומעים! » הידעת? התלמיד הוא אדם

  8. עדו says:

    ואני חושב שהפתרון נמצא בדת היהודית – לא לקפוץ , תקשיבו רגע – חוקי הדת היהודית מנוסחים כולם
    בצורת חובות ולא זכויות. לא כתוב בשום מקום ששכיר יום זכאי לקבל את שכרו ביומו, אבל כל מי שמעסיק שכיר יום חייב לשלם לו בסוף היום בלי חוכמות. לא כתוב שהוריך זכאים לכבוד – אתה חייב לכבד אותם, לא כתוב שאנשים זכאים לרכוש פרטי – אסור לגנוב וכן הלאה.
    במקום מגילת זכויות התלמיד וזכויות המורה אולי פשוט מגילת חובות ? חובת המורה לכבד את התלמיד, חובת התלמיד לכבד את המורה. חובת כל אחד מהם להקשיב לשני, התלמיד למורה שמדבר, המורה לתלמיד שהצביע וקיבל רשות דיבור וכן הלאה. היתרון בניסוח החוק בצורה של חובות ולא זכויות הוא שבשביל חובה צריך שתיהיה כתובת של מי שאחראי כשיש פגיעה בחוק. אם התלמיד 'זכאי' לדברים שונים אבל לא כתוב בדיוק ממי תמיד אפשר להתחמק ולהגיד שלא המורה המסויים הזה הוא הכתובת, בוודאי כשזה להיפך – אי אפשר להאשים תלמיד שהפריע בכיתה אם כולם הפריעו ו'זכותו' של המורה
    ללמד בשקט, הרי לא התלמיד המסויים הזה פגע בזכות הזאת לבדו, אבל אם 'חובתו' של התלמיד לא להפריע אז זה ממש לא משנה מה עשו כל השאר.

  9. Pingback: 5.9.2010 « מה אני קוראת

  10. Pingback: כשמורה ותלמיד נפגשים | פרויקט דמוקרטיה