תניח את המספריים ובוא נדבר על זה

ימים לא פשוטים עוברים על בחורינו המצוינים בבריגדות התעמולה השחורה. הנה למשל, היו כאלו שכבר שנים מספרים לנו שממשלות הימין לא יכולות למשול כי החונטה השמאלנית בבג"צ מונעת זאת מהן. כל דבר שהם רוצים לעשות, בא איזה ארגון שמאלני ממומן בכסף זר, מגיש בג"צ, והשופטים אומרים לא.

אחרי כמה שנים של חגיגה, החליט מי שהחליט במכון לאסטרטגיה ציונית לכתוב דו"ח מסודר, שייתן לעניין נופך עובדתי כזה או אחר. למרבה הפלא, מסתבר שרוב העתירות של הנ"ל נדחות וסניף מרצ בבית שבפסגת גבעת רם מקבל, ברוב המקרים, דווקא את עמדת המדינה. אם היו בודקים מעט יותר לעומק, היו מגלים שגם שבפעמים בהן בג"צ פסק נגד המדינה הוא עשה זאת בעניינים קוסמטיים למדי שעיקרם ניפוח התדמית הנאורה שבין המשפט העליון בנה לעצמו ולעולם לא הולך ראש בראש מול המדינה בסוגיה עקרונית באמת. וגם במקרים האלו, הרקורד של המדינה בביצוע פסיקות בית המשפט ירוד ביותר, ובית המשפט לא עושה דבר בנידון חוץ מלהשמיע קולות ממורמרים.

היות שכך, המסבירנים שינו נעימה. הבעיה המרכזית היא לא בכך שבג"צ מונע מהממשלה לעשות ככל העולה על רוחה (אם כי מאט אותה, מציק לה ותובע ממנה אשכרה לפעול לפי חוקי המדינה), אלא שעצם קיומן של עתירות פוליטיות עקרוניות מנכיח את הנושאים בשיח הציבורי ולכן, "מטה" אותו. ואכן, מי שמצוי מעט בעניין יודע שמה שמכונה כאן (לרוב בטעות) "שמאל" אכן גילה שעתירות לבג"צ הן דרך זולה למדי לפוצץ נושאים שונים בתקשורת. האם מדובר בהזניית מערכת המשפט? ייתכן מאוד. אני, לפחות, חושב שהשמאל צריך להפסיק עם זה. אבל בין זה לבין שליטה בפועל במדינה וכבילת ידי הממשלה הנבחרת, המרחק, איך נגיד זאת בעדינות? לא קטן. בכל מקרה, לעומד בראש המכון, זה לא הפריע להמשיך לטעון את מה שטען גם קודם.

לא רק לחללית האם אלא גם לחברת הבת של המכון, אם תרצו, הייתה אי נעימות קלה. אחרי שזיהמו את השיח הציבורי בדיבורים על האקדמיה שכולה פוסט\אנטי ציונית ושבה סטודנטים ציונים מהלכים ברעד במסדרונות וחוששים לפצות פה מפחד המרצים השמאלנים, עשו ספירה וגילו שעשרה אחוזים שלמים מהמרצים הם בוגדים ועוכרי ישראל.

עכשיו, אנחנו יודעים משהו על הקריטריונים של החבורה לבדיקת שנאת ישראל בקרב מרצים. הרי כל קורס שעוסק, למשל, במגדר הוא פוסט או אנטי ציוני לשיטתם, וכך גם קורסים שעוסקים בקולוניאליזם. בעולמם של הנ"ל, גם קורס על מדיניות ממשלות קנדה כלפי האסקימוסים בשטחה יכול להיחשב כ"אנטי-ציוני", החבר הדמיוני יודע איך. אז חזקה עליהם שכשבאו לספור את אויבי ישראל באקדמיה הם ספרו לא רק שמאלנים-רדיקלים-מחרימי ישראל-מנבלי פה להכעיס אלא גם פוסט-ציונים שלא יודעים שהם פוסטי-ציונים לסוגיהם: "פוסט-ציונים במשתמע", "פוסט-ציונים מודחקים", פוסט-ציונים בשבתות וחגים ופוסט-ציונים בלילות ירח מלא. ובכל זאת, שוד ושבר, הצליחו לגרד עשרה אחוזים בלבד. לעזאזל, אולי זה אפילו תת-ייצוג. מה לעזאזל עושים עם מספר לא מרשים כמו 10%, קמפיין שלטי חוצות כבר לא ייצא מזה.

כנראה שזה עלה לרונן שובל בבריאות לכתוב במאמרו האחרון לא על האקדמיה הפוסט-ציונית, כמנהגו, אלא על "חלק קטן מהאקדמיה הישראלית". אך אל דאגה. מיד התעשת והתאים את עצמו למציאות החדשה: קטן קטן, אבל קולני, עושה יותר מדי רעש לטעמו. כנראה צריך להעלים אותו בכלל, אם למרות שהוא כזה קטן הוא עדיין כזה בלתי נסבל.

אבל האמת היא שאת הרעש, לא עושים קצוות התירוץ המקומי לשמאל. הם, לרוב, מדברים בעיקר עם עצמם. אבל כל השאר מדברים עליהם. על כל אמירה של שמאלני שכזה בזירה הציבורית יש עשר אמירות שמספרות לנו מה השמאלנים כביכול אומרים שכן תמיד קל יותר להתמודד עם טיעונים ששמים לאחר בפה מאשר עם טיעוניו האמיתיים. הכתיבה והדיבור משלי יחימוביץ' וצפונה עמוסים בעיסוק אובססיבי במה "השמאל" אומר, מה הוא רוצה ולמה הוא שואף. בכלי תקשורת שמזוהים במופגן עם הימין, בכלל לא ניתנת שום במה לשום שמאלני ("איזון" הוא חובתם של כל השאר, כידוע, לא שלהם) אבל אוהו – כמה אנשי ימין שמסבירים לנו מה השמאל חושב.

היות שכך, אפשר לטפול עליהם בערך כל דבר שרוצים. הנה למשל, אותו רונן שובל באותו מאמר טוען שהאנשים והארגונים שמזהירים השכם וערב מזה עשרות שנים שאם לא נחלק את הארץ תהיה פה מדינה דו-לאומית, ואנחנו לא רוצים דבר כזה, בעצם רוצים מדינה דו-לאומית. ואלו שיצרו וקיבעו פה מדינה דו-לאומית בפועל, מסתבר, מתנגדים למדינה דו-לאומית ורוצים מדינה יהודית. מה הרציונל? ובכן, הנחת היסוד – הנכונה, ככל הנראה – של הימין היא שחלוקת הארץ לא תתרחש. מה כן יתרחש? משחק בסטטיסטיקות.

ד"ר משה עמירב, שכתב ספר מצוין על קריסת המדיניות לאיחוד ירושלים בשם "סינדרום ירושלים", סיפר פעם על שיחה עם שר כלשהו בה הוא נשאל כיצד אפשר להבטיח את הרוב היהודי הנשחק בבירת ישראל המאוחדת לנצח נצחים. תשובתו הייתה: "תספחו את תל-אביב לשטחה המוניציפאלי של ירושלים". לתמיהתו המופגנת של השר, השיב שזה לא שונה ממה שעשו עד אז.

ואכן, הסיבה שבכלל יש "בעיה דמוגרפית" בירושלים היא ששילשו את שטחה סיפחו אליה 28 כפרים פלסטינים. בשנות התשעים, עלה רעיון שלא צלח, לאזן את המאזן באמצעות הרחבת הגבול מערבה וסיפוח מבשרת ציון לשטחה של העיר. היום, ראש העירייה כבר מדבר בגלוי על ציור מחדש של גבולות העיר כך שיחפפו לגדר ההפרדה וישאירו מחוצה לה כמאה אלף פלסטינים ממחנה הפליטים שועפאת, כפר עקב ועוד כמה מקומות. החלטה מנהלית אחת, חתימה על מסמך ופוף! הבעיה הדמוגרפית הצטמצמה בשליש שלם בלי שפלסטיני אחד זז ממקומו. אז זה הטריק גם ברמה הארצית. שטחי C שמיושבים בדלילות בפלסטינים יסופחו לישראל (הפייגלינים כבר משגרים בלוני ניסוי, להרגיל אותנו לרעיון) ורוב הפלסטינים ירוכזו ב"תחום מושב" סביב הערים הגדולות ביהודה ושומרון.

אתם מבינים? האוכלוסיה בארץ ישראל\פלסטין תמשיך להסתובב סביב החצי-חצי בין שני העמים. לטרנספר את הפלסטינים כנראה אי אפשר, לטרנספר את עצמינו מהשטחים ולהניח להם להקים מדינה משלהם אנחנו לא רוצים. מה נשאר? לטרנספר אותם מהמוח שלנו, מהמרחב הציבורי, מהמעמד האזרחי ומהפוליטיקה. הם עדיין יתקיימו לידינו פיזית, אבל אנחנו לא נראה אותם. הם יהיו נוכחים-נפקדים, אולי יוחלפו באיזה דחליל מעורפל של "האיסלאם הבין לאומי" או משהו. הרי עבור הימין של היום, אין מציאות, יש רק "תודעה". מחקנו את הפלסטינים מהתודעה – קיבלנו "מדינה יהודית". וקצת קשה לקיים את הפנטזיה הזאת כשבאים כל מני יהודים ואומרים "הלו, הפלסטינים עדיין כאן, הם לא הלכו לשום מקום". אפילו אם היהודים האלה הם רק עשרה אחוז, אפילו אם הם אחוז אחד.

עקב מעבר לשרת חדש, הפוסט האחרון נמחק. עם הכותבים והמגיבים הסליחה. אבל הי, זה אומר שכבר לא יהיה הבלגאנים הטכניים. אם ירצה החבר הדמיוני.

מאת נועם הופשטטר.

עשרות ההתקפות של אנשי ימין על פעילי שמאל, פלסטינים, ולאחרונה גם אנשי צבא, הן חלק ממהלך מהפכני, רציני ומסודר, המתממש בימים אלה, לשינוי המשטר במדינת ישראל. בנימין נתניהו, ראש-הממשלה, יכול לעצור את המהפכה–אך בינתיים תומך בה. בדומה למנהיגים של דמוקרטיות מסוימות בהיסטוריה, הוא מרחיב את סמכויות החירום, מגביר את השימוש בכוח, חולק את השלטון מבחירה עם גורמים גזעניים ואלימים, ופותח את השער בפני כוחות אנטי-דמוקרטיים. חשוב לעמוד על מאפייני הסיטואציה העכשווית – ולהשתדל להשפיע עליה.

בימים אלה, אזרחי ישראל הולכים ונחשפים לרשת יהודית אזרחית חמושה, מסועפת ותוקפנית–הזרוע הצבאית של המהפכה היהודית הפונדמנטליסטית. לאחר שנים של אלימות קשה ומתגברת נגד פלסטינים אזרחי ישראל ובשטחים, הורחבהלאחרונה שגרת הטרור היהודי האזרחי, והיא מכוונת גם אל אנשישמאל ואנשי צבא–במקביל לשריפת מסגדים וחבלות אחרות. המערכה הזו אינה אקראית. היא משרתת משנה סדורה, עם נציגים בכנסת וגם מדינה נפרדת, שעשרות-אלפי ישראליות וישראלים מתייחסים אליה ברצינות רבה.לתנועה הרעיונית הזו יש קדושים מעונים בדמות רוצחים, ותרבות כהניסטית גאה ותוססת–סדנאות הכשרה, מפעלות חינוך, וקהילות-גבעות המהוות חממות אידיאולוגיות מיליטריסטיות לדור הצעיר. יש להם (ולהן) ניסיון רב בפעילות לא-חוקית אלימה, והם אינם חוששים גם להמריד אחריםלמעשי חבלה ועבירות שונות.רשת אוונגרדית זו של  קבוצות (למשל –'הסנהדרין החדשה', המוסד ההלכתי העליון (והפּעיל); או 'נאמני ארץ', הארציים יותר), שבאה לכונן מדינת-הלכה יהודית, מובילה אחריה את נתניהו (ואותנו) למלחמת-קודש.

קיצונים תמיד היו, ויהיו. אלא שלזרוע הצבאית של המהפכה היהודית הפונדמנטליסטית יש גם זרוע פוליטית, הפועלת בגלוי בלב מוסדות השלטון. לא מדובר רק בהעברת השליטה בקרקעות המדינה ובתקציבים רלוונטיים לידי אידיאולוגים של תנועת ההתנחלות. מבט מפוכח בעשייה הפרלמנטרית הישראלית מגלה שבשנתיים האחרונות הופכת הכנסת מבית-נבחרים של מדינה בעלת עקרונות דמוקרטיים, לכלי המכונן שיטת משטר חדשה: הגדלה מכוונת של הפערים החברתיים, החרפת העוני ובכלל זה עוני בקרב ילדים ומשפחות עובדות; הפרטת קרקעות המדינה; חקיקה נגד המגנים על זכויות החלשים, לצמצום (סלקטיבי) של חופש הביטוי והמחאה, ולהרחבת עוצמת כוחות שיטור שונים מול האזרח; הכפפתם הפוליטית של בתי המשפט; דחיקת רגלי אזרחי ישראל הערבים מהשותפות האזרחית במגוון אמצעים וחיזוק היסודות האתניים של ישראל על-חשבון אלה הדמוקרטיים. כל אלה כבר אינם בגדר אזהרה, אלא מציאות קיימת ומקצינה. תכליתם כפולה – מחד, להפריד כדי למשול ולדכא כל תקווה; ומאידך –להחליף את כללי המשחק הדמוקרטי בתשתית חוקתית גזענית, דכאנית, טוטליטרית. מתוקף תפקידו, מי שמתזמר את המהלכים הוא דווקא זה שאמור להגן על שלטון החוק ולבצר את הדמוקרטיה –שר המשפטים עצמו.

מאמצים דומים מתנהלים גם בזירות ציבוריות לא פורמליות: החל בהסתה עממית בראשות שר החוץ, דרך שלוחות אידיאולוגיות כגון 'אם תרצו', כלי תקשורת מגויסים כ-'ישראל היום' ורשות-השידור, שמופעלת לשביעות רצונו המלאה של ראש הממשלה,סגירה או חידוש פוליטי של ערוץ 10 הביקורתי ופיטורי עיתונאיםביקורתיים, ולצדם–הקצנה מכוונת במוסדות החינוך והתרבות, לחץ אידיאולוגי על אוניברסיטאות ומטעמן על אקדמאים; בעיטתהנשיםמהמרחבהציבורי; ועוד.

למרבה הצער, תנועת-המלקחיים הזו כבר אינה בבחינת תיאורית קונספירציה. במרחב הפוליטי שיצרו בין ממלכתיות ליהודים בלבד לבין מרד בממלכה, הזרוע הצבאית והזרוע הפוליטית מזינות ומגבות זו את זו:הגיבוי הרעיוני מגיע, שוב, משר-המשפטים, יעקב נאמן (מינוי אישי של רה"מ) – המבקש לכונן כאן את משפט התורה; וכן בהכשר החוקי למנהיגים הנותנים השראה של הזרוע הצבאית, אשר מכנים את הדמוקרטיה'עבודה זרה' ומסיתים לגזענות ולאלימות כבר שנים– בלי לתת את הדין. בשטח, מתקיימת מדיניות של אי-אכיפת החוק על הטרור היהודי, והשתתפות של הצבא והמשטרה בשגרת האלימות. אלה מתועדות במאות ידיעות, דו"חות, סרטונים (כמו זה, או זה) ועדויות.המדינה אף מזרימה בעקיפין אמצעי לחימה לזרוע הצבאית: הקבוצות הקיצוניות נהנות מגישה מועדפת לכלי-נשק פרטיים. והנשק הצבאי זמין להן לא רק מחיילים בשירות סדיר, אלא גם הודותל מודלים שונים ומשתנים של שיתוף-פעולה עם המדינה, במציאות שבה כמעט אי אפשר להפריד בין 'חוקי' ו'בלתי חוקי', 'צבאי' ו'אזרחי'.

התהליכים הללו הולכים ומתכנסים לנקודת הכרעה– לא משום שהעיתוי הוא מיסטי, אלא כיוון שההזדמנות (בלי ובוודאי עם תקיפה באיראן) קיימת. רבים משינויי החקיקה כבר התרחשו, ואחרים הולכים ומבשילים. ובפוליטיקה אין ואקום. הימין הקיצוני זיהה זירה פרוצה – ונכנס אליה בכל הכוח: הפלסטינים זנחו את ההתקוממות האלימה, מה שהפך את השפעתם על השיח הפוליטי הישראלי לזניחה; נתניהו וברק (להלן – 'נתניהו') מחסלים, כרגיל, כל אפשרות להתקדמות, תוך המשך הדיכוי בשטחים ואפס עשייה מדינית. ובעוד נתניהו מתחזק את הדיכוי הכלכלי והצבאי במינימום נזק אלקטורלי, הימין המשיחי מלא אנרגיות. הם דוחפים למלחמת גוג ומגוג.

ובכן, לא הקוורטט, לא השמאל ולא הפלסטינים, לא ה-OECD ולא ארגוני זכויות-האדם –דווקא הימין המשיחי, הוא שכופה על ישראל את ההחלטות הקשות. הפונדמנטליסטים הלאומניים היהודים אינם מסוגלים להכיל את הסתירות שהמרכז הפוליטי הישראלי הפרגמטי מלהטט בהן כבר עשרות שנים: זכויות שוות לכולם – או זכויות רק לכוח. או דמוקרטיה – או שטחים ואפרטהייד.הם תובעים את הכל, עכשיו, מהר, ובאלימות.בדחיפות הזו יכולה להיות ברכה – ויש בה גם סכנה.תוצאותיה אינן ניתנות לחיזוי. היא תלויה בהתפתחויות שלפנינו, ולכן גם בנו.

כל יום שעובר על הממשלה הנוכחית, הוא יום בו מוותרים נתניהו, ארדן, סער, איתן, מרידור ובגין על עוד שמץ שלריבונות ישראלית לטובת מיליציות המתנחלים, המעורבבות עם הצבא והמשטרה. נכון, זה לא חדש. אבל עכשיו זה רשמי, ונפוץ. או, בעצם – עכשיו חשים בכך גם יהודים. ודוק: יהודים שאינם דווקא שמאלנים. וגם בתוך ישראל.אלימות המשטרה המקבילה נגד אזרחיםבשטחי ישראל היא רק הפרומו. כפי שהרחיב כבר יוסי גורביץ', הדבר האמיתי נמצא מעבר לפינה: יציר-כלאיים של כוח שיטור/צבאי אידיאולוגי, שמשרת מגזר פוליטי לאומני ומשיחי, ופועל בין הירדן לים, לפי תערובת של פקודות רשמיות, הוראות מרבּנים, ומוטיבציות אישיות.

המהפכה היהודית הפונדמנטליסטית נבנית על שיסוי והפרדה; היא אינה יכולה לסבול עשייה אזרחית סולידרית, כמו המאבק החברתי, אשר מפעפע ומתעצב בהדרגה לגל התקוממות שני. לכן, אפשר לצפות להחרפת האלימות הפנימית, ולהמשך מגמת קיצוץ הכנפיים של החברה האזרחית; למערכת בחירות ללא תקשורת ביקורתית; ולמסעות הפחדה והסתה בהשראת טובי המומחים בתחום. בכל יום שעובר, ישראל נעה עוד קצת לכיוון הלא נכון על הסקאלה שבין מדינה דמוקרטית לבין מדינת אפרטהייד טוטליטארית. בכל יום מתקרבים לתרחיש הנורא של מלחמת-אזרחים אכזרית, משיחית.

האופציה הפטריוטית של נתניהו היא להפעיל את זרועות השלטון נגד הימין המהפכני בשטח, ולהיפטר מהמורסה מקדמת-האפרטהייד שבכנסת.מעשית: לעצור את פעילי הטרור הימנים, עד האחרון; להוריד את ההתנחלויות שישראל עצמה רואה כבלתי חוקיות ("מאחזים"); לפרק כוחות צבאיים או שיטוריים שמכילים קבוצות אורגניות של מתנחלים; לפטר את המוציא לפועל הראשי, שר המשפטים; לבטל את החקיקה האנטי-דמוקרטית; לרסן את הכוח המופעל על מפגינים בכל האזורים;לבטל כל מופע ממסדי של הדרת נשים; לבצר את מעמדם של כלי-התקשורת, ושל השידור הציבורי בפרט, את זכויות האזרח הבסיסיות ואת מעמדו של בית-המשפט העליון כנגד התקפות עתידיות– ואז, אחרי טיפול החירום, להתקדם ממש בסוגיות המכריעות שעל סדר-היום.

האם הציפייה לשינוי כיוון אצל נתניהו אינה טפשית, או לכל הפחות מוזרה? אחרי הכל, רבות מהרעות החולות המתוארות לעיל הגיעו אלינו ביוזמת ראש הממשלה, ובגיבויו. וייתכן שחלקים רחבים בציבור חשים עכשיו במצוקה דווקא משום שכבר עברנו את נקודת האל-חזור. אך צריך לזכור שהמהפכה השלטונית עדיין לא התרחשה בפועל, ושאפילו לשיטתו של נתניהו והליכוד, במצב שנוצר עליו להכריע מיד –האם הוא ממשיך להתחרות על הנהגת החטיבה היהודית בליכוד, או מתחיל להיות ראש ממשלת ישראל.המשמעות הברורה היא שינוי הרכב הקואליציה.לליכוד יש יותר מנדטים מאשר לש"ס ולישראל ביתנו יחד, ואופציה נוחה למדי בדמות 'קדימה', ולידה 'העבודה'. נתניהו יכול גם ללכת לבחירות עכשיו, כשהוא עדיין חזק, ולקוות לצאת מהן טוב.זהו סיכון; המהפכה הפונדמנטליסטית היהודית לא מחכה לביבי, ונדמה שגם הציבור כבר לא. האם זו הסיבה למהלך לדילול השפעת קיצוני הימין במרכז הליכוד?ימים יגידו.

בינתיים, נראה שנתניהו לא רוצה להיות מנהיג אזרחי, דמוקרטי, אמיתי. ואולי אינו מסוגל.כלי התקשורת והעיתונאים שעדיין מחויבים לערכים דמוקרטיים חייבים להבהיר לציבור את משמעות החודשים הקרובים, ולדרוש מהממשלה פתרון חברתי, מדיני ופוליטי; ואנחנו, האזרחיות והאזרחים– עלינו מוטלת החובה לדאוג לעתידנו. עלינו להמשיך במאבק על חברה ישראלית סולידרית, דמוקרטית, שוויונית, המחויבת לקיומם הפיזי והתרבותי שלכל הפרטים והקבוצות שחיות בה.בזמנים קריטיים כל-כך, ובהיעדר מנהיגות נבחרת רצינית, עלינו להראות לממשלה את הדרך. את השינוי צריך לעשות עכשיו,ברחובות, ועוד מעט –גם בקלפי.

הערות מנהלתיות: 1. העמדות והדברים המובאים בפוסטים אורחים הם על דעת הכותב ובאחריותו בלבד. אני שם אותם כי לדעתי יש בהם חומר למחשבה ולדיון. 2. מודה לתורם על תרומה לתחזוקת הבלוג, זה ילך לתרופות. 3. עקב כניעה מבישה מצדי לשיקוץ הצילום הדיגיטלי, פתחתי חשבון פליקער אותו אפשר למצוא כאן, ובקישורים משמאל. התמונות חופשיות לשימוש שאיננו מסחרי, עם קרדיט.

יש לא מעט מן המשותף בין ישראל לרוסיה. תמיד היה, בהתחשב במקום ממנו באו רוב מקימי המדינה ומנהיגיה הראשונים. אפילו הטענה המסורתית ההיא של אשכנזים מקומיים לפיה הם נציגי הליברליזם והדמוקרטיה המערביים היא מין גרסה של הניסיונות הפרובינציאליים מצד האליטה הרוסית לחקות את מערב אירופה, עוד מימי פטר הגדול.

רוסיה עברה תהליך מקביל במידה רבה לזה שעברה ישראל. היה בה שלטון חד מפלגתי, חברה וכלכלה מגויסות ומנוהלות ביד רמה ע"י הממשלה. בשנות התשעים, באופן פתאומי ביותר, היא נפתחה לעולם וצמח בה אחד ממשטרי ההפרטה הפראיים שבנמצא, שהצמיח קבוצה כוחנית של בעלי הון שהכינוי שלהם: "אוליגרכים" אומץ גם אצלנו. עשור מאוחר יותר, ובמקביל לגל של טרור אסלאמי, התפתחה בה ריאקציה שמרנית. השלטון החל לכרסם בעקביות בדמוקרטיה שעוד לא הספיקה להתפתח, החברה והכלכלה חזרו להיות מנוהלות ונשלטות וחזרו הסיסמאות הישנות של המלחמה הקרה, אלו על האיום וניסיונות ההשתלטות של המערב. רוסיה עברה סובייטיזציה מחודשת, אך הפעם לא בשם "גן העדן לפועלים" אלא בשם הלאומנות הרוסית וללא הביטחון הכלכלי היחסי שהיה בתקופה הסובייטית.

גם הלאומנות הרוסית דומה לזו הישראלית, או שמא להיפך, שכן הציונות התפתחה בעיקר במזרח אירופה ואימצה את אותו המודל שהצמיח אותה כתגובה לחוסר יכולתו להכיל את היהודים כחלק מהלאום. גם שם, הלאומיות איננה של אזרחות, תרבות ושפה אלא לאומנות אתנו-דתית.

כמובן שבין שלל ההבדלים בין ישראל לרוסיה, בולט בעיקר הבדל העוצמה. שום דבר שקרה כאן לא מתקרב לקיצוניות שבה התנהלו הדברים שם. אך כמדינה שצביונה הושפע כל כך מרוסיה, שבה אחוז דוברי הרוסית בקרב האזרחים דומה לאחוז דוברי הערבית, שממשלתה חותרת תחת אסטרטגיית ההישרדות הבסיסית ביותר של ישראל מאז בן גוריון ומעבירה אותה ממעגל ההשפעה האמריקאי לזה הרוסי, יהיה מוזר – בלשון המעטה – להתעלם ממה שקורה שם.

זה יהיה מוזר גם מפני שהמודל השלטוני המתגבש כאן הוא אותו המודל שהתגבש שם וכנראה בכל מקום: דמוקרטיה שכל מה שנותר ממנה הוא הקליפה הפורמאלית ומערכת המונחים. גם כאן וגם שם הבינו ש"דמוקרטיה" היא מותג חזק ואתה לא יוצא נגד מותגים חזקים. עדיף לנכס את המותג, לרוקן אותו מכל תוכן, לשנות את משמעותו מקצה לקצה ולהמשיך להשתמש בו. כך, לאור המודל הפוטיניסטי שמשלב את הגרוע שבשני העולמות – דומיננטיות ממשלתית בנוסח סובייטי עם קפיטליזם חזירי – ולא לאור המודל הפשיסטי, ייראו הדיקטטורות של המאה ה-21. אלה יהיו דיקטטורות שמדברות בשפת הדמוקרטיה, ורק כמה זקנים יזכרו שפעם, כשאמרו "דמוקרטיה", התכוונו בעצם למשהו אחר לגמרי.

שם, כמובן, סדרי הגודל אחרים, וגם הסגנון. עיתונאים עם פה גדול לא רק מושתקים באיומי מיטוט כלי התקשורת שלהם – שתלוי בחסדי המדינה – ולא רק מפוטרים מטעמי "לא עוברת מסך" אלא נרצחים בביתם. שם, מפגין שבא לא טוב למשטרה חוטף יותר מבעיטות, ומעצר שווא יכול להיות 72 שעות בתא דחום בגנגסטרים צ'צ'נים שיודעים בשביל מה שמו אותו אצלם.

עלייתה של המיזוגניה – הסימן הבטוח ביותר לזה שהחברה יורדת מהפסים והופכת לעריצות – מורגשת היטב גם ברוסיה. רק ששם, במקום לכסות את הנשים ולהחביא אותן – מערטלים אותן ומציבים אותן תחת אור הזרקורים ותחת זכוכית מגדלת. כאן לא רוצים שהן ישירו כי הן ערווה– שם מרשים להן לשיר רק מסיבה זו, ובתנאי שגם יציגו אותה. כאן יש לנו את "נשות השאלים", חרדיות שמביאות את פרקטיקת הדיכוי לכדי אבסורד, נגד דעתם של גדולי הרבנים, כי רק הכיסוי המוגזם מאפשר להן שליטה כלשהי על משהו. באוקראינה (לא רוסיה, אבל אותו עיקרון) יש את FEMEN , פמיניסטיות שעושות שימוש אבסורדי בהחפצה של הנשים, ויוצאות להפגין בעירום מלא. העיקרון – אותו עיקרון.

שם, הזרועות הלא רשמיות של הממשלה הן מה ש"אם תרצו" רוצים להיות כשיהיו גדולים. דברים כמו ארגון הנוער "סטאל" (פלדה), שיוצאים להפגנות "ספונטאניות" לתמיכה בממשלה, מייצרים בהוראתה לחץ ציבורי פיקטיבי שמעודד אותה לעשות את מה שהיא רוצה לעשות ממילא – להקצין, ומכפישים את האופוזיציה באופנים שמאפשרים לממשלה לא רק ליהנות מכך, אלא גם להציג את עצמם כ"מתונים" ו"אחראיים" ביחס.

המשטר הרוסי הצליח להתקדם למקום הזה במשך עשור שלם – ואז העם התחיל לצאת לרחובות, וקשה להסביר אפילו עד כמה מדהימה העובדה הזאת.

הרוסים מפורסמים באדישות, באסקפיזם ובפטליזם שלהם אפילו יותר מהישראלים. כמו כאן, גם ברוסיה מעמד הביניים הוצף בתרבות צריכה מרצדת ובחלומות שווא על "הצלחה". קרוב משפחה שביקר לא מזמן בנובוסיבירסק, עיר הולדתי, סיפר לי שאף אחד לא עובד שם. עבודה אמיתית אין, אז כולם לובשים מותגים ומגלגלים כסף וירטואלי ממקום למקום בכל מני מיזמים ספקולטיביים מפוקפקים.

גם שם התקשורת מטמטמת את הציבור בבידור זול על גבול הפורנוגרפיה ובתכניות "סגנון חיים" שאמורות להחליף את החיים האמיתיים בארוחות אותן לא נאכל ובטיולים אותם לא נטייל. "כלב השמירה של הדמוקרטיה" הוא כלב תקיפה שמקבל מהממשלה למאכל את מי שהיא רוצה להיפטר ממנו או מוכנה לוותר עליו כדי לייצר מעט מצג שווא על "עיתונות חוקרת". את המטרות האמיתיות, התקשורת לא תוקפת.

שם הוטמע בהצלחה האתוס של "כל אחד לעצמו" והתחליף הזמין היחיד הוא חיקה החמים של הכנסייה, שמספקת נחמה ותחושת ביחד כלשהי, אך הממסד שלה הוא חלק אורגאני מתשלובת הקרמלין\אוליגרכים\פשע מאורגן השלטת. התחליף האחר: תרבות אזרחית דמוקרטית וסולידארית, לא הייתה שם מעולם כמו שלא הייתה אצלנו מעולם.

המשכילים הרוסים מיומנים אפילו יותר מאחיהם הישראלים באמנות הליגלוג, הדאחקות והאיניואנדו ברשתות החברתיות על חשבון הממשלה ובעלי הכוח. גם שם, נכתבים כל הטקסטים הנכונים והטובים, רק שאף אחד לא בטוח איך מתרגמים אותם ליצירת שינוי. וגם שם יש את קומץ המפגינים המקצועיים, שיוצאים החוצה כרפלקס מותנה, כבר לא כדי להשיג שינוי אלא כי זו דרכם לספק את הצורך לעשות משהו, להגיב למצב איכשהו. וגם שם, מי שיכול להרשות זאת לעצמו כבר היגר לחו"ל או מתכנן לעשות זאת.

ובכל זאת, העם יוצא לרחובות. במספרים קטנים יחסית, אבל הייתי רוצה לראות את המספרים אצלנו בקור של מתחת לאפס ויחס של עשרה שוטרים ברוטאליים על כל מפגין, שהונחו למלא את בתי הכלא במטרה להרחיק דור שלם של מפגינים מהרחובות.

ועוד דבר משותף למשטרים של מודל ההתחזות לדמוקרטיה שמרוקנת מכל תוכן הוא הזחיחות. משטרים כאלה טובים מאוד בלעורר פרנויות בקרב הציבור ולספק לו חדשות לבקרים דחלילים חדשים לפחד מהם. זה תמיד משהו "זר", מישהו מבחוץ ש"בוחש" בעניינים הפנימיים, משהו "קוסמופוליטי", זיהום חיצוני כלשהו שחודר ומטמא את גוף האומה. השלטון הוא תמיד "הרע במיעוטו", הוא תמיד מבטיח "יציבות" ותמיד, אבל תמיד מוצא איזה שעיר לעזאזל שאפילו כוח להגן על עצמו אין לו, אבל כל הבעיות בעצם בגללו.

אבל הם עצמם לא חיים בפחד. הם על הסוס, הם יהיו שם תמיד. להם – יש ביטחון עצמי מופרז ולכן הם גם ייפלו. לא מחר, אבל יום אחד. הזחיחות הזאת שלהם היא זאת שלא יודעת מתי לעצור, לא מסתפקת בשליטה שיש להם, לא יודעת – אחרי שמצאה את השעיר לעזאזל שלה – לחבק את כל השאר אלא ממשיכה לייצר שעירים חדשים לעזאזל עד שבוקר אחד מגלה שיש יותר שעירים לעזאזל מנתינים נאמנים וממושמעים. הזחיחות הזאת, היא שמביאה את אביגדור ליברמן הזחוח לשבת עם פוטין הזחוח ולהצהיר שהבחירות ברוסיה, שכולם יודעים שהיו מזויפות, הוגנות ודמוקרטיות. למה? כי "המשקיפים", חברי מפלגתו בעיקר, הצליחו לא לראות את מה שאין ספור אחרים ראו בעיניים שלהם. אפילו במגזר שהוא חושב שנמצא בכיס שלו נרשם WTF לא מבוטל. אולי לראשונה, המונולוטיות הפוליטיות שמאפיינת את המגזר נסדקת.

יש קטע רוסי מסורתי ששווה לשקול. האם זה באמת נכון להתעסק בכל מני קרבות בלימה קטנים? אתם יודעים, "להצליח" לרכך את חוק ההשתקה, שסכום הפיצויים על לשון הרע ללא הוכחת נזק יוכפל "רק" פי 3 ולא פי 6. דברים כאלה. וואו. אולי דווקא לתת להם לפלוש, לתת להם לשרוף את הדלק שלהם ולמתוח את קווי האספקה שלהם, לתת לטנקים שלהם לשקוע בבוץ כשהדרכים יפשירו בקיץ. ובכל הזמן הזה, לא לבלום אלא להתכונן. ובסוף, לא לעצור אותם באמצע הדרך אלא לעלות על ברלין. נפוליאון אמר שהוא אף פעם לא מפריע לאויב שלו לטעות. השלטון בארץ, כמו ברוסיה, עושה טעות גדולה וממציא את האופוזיציה שלו מחדש. טוב מאוד.

"אני בטוח שברוטשילד תתחיל לא רק המחאה החברתית, אלא גם המהפכה הדמוקרטית ". (יריב אופנהיימר)

אני רואה את האמירה הזאת, בהפגנה התל-אביבית אתמול, ומה שיש לי להגיד זה שהובסתם. ומגיע לכם. נכון, זאת בסך הכול אמירה אחת מני רבות שנזרקו בהפגנה – שאליה לא הייתה לי שום כוונה להגיע, אבל היא מגלמת כמה וכמה דברים שכדאי שנדבר עליהם. אז בואו, ברשותכם, ניטפל רגע לאמירה האומללה הזאת ואולי נגיע לכמה מהסיבות שבגללן מה שמכונה "השמאל" מוכה כאן בקלות כה רבה.

המחאה החברתית לא התחילה ברוטשילד. קשה להגיד איפה היא התחילה אז נבחר מקום אחד מני רבים שהוא גם, במקרה, המקום שגדלתי בו. פעם, השכונה הייתה גאווה ישראלית, עוד אפשר למצוא כל מני אלבומי כרומו מהסבנטיז שמציגים את מרכז הקליטה הגדול בארץ בהתנחלות גילה במזרח ירושלים כמופת של בנייה טרומית יעילה וארכיטקטורה מודרניסטית פורצת דרך. המהגרים הובאו לשם ישר מהמטוס, המגורים בחצי השנה הראשונה היו בחינם, חיכו להם מצעים בארון, כלים במטבח ושיעורי עברית בבניין הסמוך. זוהי אותה מדינת רווחה שמעבר לקו הירוק, ובזכותה הייתה לי ההזדמנות לגור בעיר גדולה וללמוד בבית ספר אליטיסטי עם מורים טובים שלימדו אותי על דמוקרטיה והומניזם.

המקום הפסיק לתפקד כמרכז קליטה בשנות התשעים (אם הייתי מגיע לארץ אז, הייתי כנראה גר באשדוד ומצביע ליברמן) ועבר לרשות חברת הדיור הציבורי "עמידר". לעמידר יש מין קטע כזה, להשאיר את הדירות שבבעלותה ריקות במקום לאכלס בהן אנשים שזקוקים לדירה. מה שאומר, למשל, שאם את אם חד הורית עמוק מתחת לקו העוני, את תצטרכי ללדת עוד כמה ילדים או להתמכר לסמים כדי לקבל את אחת הדירות הריקות שבבעלות המדינה.

היות שכך, כבר בשנות התשעים התקיימה הראשונה מבין הרבה השתלטויות של אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם דיור, על דירות עמידר ריקות. השיטה חוזרת על עצמה: פורצים לדירה ומשתקעים בה עם המשפחה, וכשמתקרב מועד הפינוי מכניסים פנימה בלוני גז אותם מאיימים לפוצץ, קושרים כלבים מפחידים לדלת הכניסה ומחזיקים את השכנים בכוננות, כי הם ירדו למטה ויעשו מהומה כשהמשטרה תגיע. הסרט הזה קורה כל הזמן, בכל רחבי הארץ. גם מחאות אוהלים מתקיימות באופן מחזורי מאז שנות התשעים המוקדמות. שוב, אותם האנשים, אותם הנושאים: מחסור בדיור בר השגה, יוקר מחייה, שירותי רווחה קורסים. רק מיעוטם זוכה להבליח לרגע בתקשורת.

ואז, כמה צעירים תל-אביבים מעמידים כמה אוהלים ברוטשילד, נהיה שם קרנבל, כל התקשורת מתלבשת עליהם. ואותם אנשים בכל הארץ שרואים את הנושא שעליו נאבקו עוד לפני שדפני ליף נגמלה מהמוצץ מקבל, סוף סוף, חשיפה, מוציאים את האוהלים הישנים מהבוידעם, מנערים את האבק מקריאות הקרב הישנות – ומצטרפים. הגחלים שאף פעם לא כבו מתפרצות באש חדשה.

המחאה התחילה ברוטשילד?! המחאה הגיעה לרוטשליד! עשרים שנה זה לקח לה. עשרים שנה של התעלמות מוחצת כי התקשורת, חברים, "כלב השמירה של הדמוקרטיה", יושבת עמוק בתל-אביב ומגיעה למקומות כאלו רק פעם בשנה, בפסטיבל דו"ח העוני, כדי להביא פוטג' אקזוטי על זקנים שמשחקים שש-בש במרכז המסחרי הישן, איזה מזרחי כועס על המדינה, איזו חד הורית עם פן ולק שיהיה אפשר לצקצק עליה על כך שהיא מוציאה את הפרוטות האלו כדי להרגיש כמו בן אדם במקום לחסוך אותן לתואר האקדמי של ז'וז'ו הקטן. וכמובן – התמונה המסורתית של המקרר הריק. אחר כך, חבורה של גברים אשכנזים מדושנים תשב באולפן התל-אביבי ותפרשן. ואפילו המקומות האלו, הם לרוב כל מני שמות אייקונים מוכרים לצופה ממרכז הארץ. למרכז הקליטה לשעבר בגילה הם לא יגיעו. ב-2005, האנשים הנואשים האלו קראו לי, באותו זמן סטודנט לצילום שגר שתי בלוקים משם ונהג לצלם אצלם, כדי שיהיה מישהו שיתעד פינוי של משפחה. כשהגעתי, הכול נגמר. השוטרים ירדו מהגג באישון לילה, ניפצו את דלת הזכוכית במרפסת וגררו את המשפחה לרחוב.

ההצלחה של הימין נשענת, כידוע, על הכעס המוצדק לחלוטין של הפריפריה כלפי המרכז. זוהי מניפולציה בוטה משום שהימין האידיאולוגי מנותק מהפריפריה אפילו יותר מהשמאל האידיאולוגי. ההתנחלויות המרכזיות של גוש אמונים הן אליטיסטיות, אשכנזיות והומוגניות פי אלף ממה שתל-אביב תוכל להיות אי פעם וההיכרות של יושביהן (בהכללה ומהתרשמותי) עם מציאות החיים מחוצה להן פשוט מבישה. הדבר נכון לא פחות, כמובן, למרכיבי הימין האחרים, אם זה בעלי הון נובורישים ובטח אם מדובר ביהודים חמים מניו-יורק ונוצרים לוהטים באש יום הדין מערבות טקסס, שבקושי יודעים למצוא את ישראל על מפה.

אני לא יודע מי מארגן את כל ההפגנות האלו של "השמאל" ומהם הנימוקים לערוך אותן במקום בו הן נערכות ובאופן בו הן נערכות. זאת בהנחה המפוקפקת שנושאים כמו מיקום ההפגנה בכלל עולים לדיון מעמיק יותר מאשר התלבטות חפוזה בין כיכר רבין לכיכר הבימה. מה שבטוח הוא שקיומן דווקא שם, ומיצוב המקום הזה דווקא – רוטשילד, מרכז תל-אביב – כלב הדמוקרטיה הישראלית הוא דוגמא יפה ל"תראו, הנה מוקש. בואו נדרוך עליו" המסורתי של השמאל המקומי. אבל ברור לי שיש כאן משהו עמוק יותר מטקטיקה וקופירייטינג. ברור לי שאכן יש איזו קבוצה תל-אביבית חזקה ובולטת שרואה את העיר שלה כמקום עליו שורה שכינת הדמוקרטיה וההומניזם ואת עצמם כנציגיה עלי אדמות.

אני כותב על התפוררות מעט הדמוקרטיה שיש בישראל מאז שהבלוג עלה לאוויר. ולמרות זאת, אני לא יכול להזדהות או להשתתף בסדרת ההפגנות התל-אביביות להצלת הדמוקרטיה. הן פשוט נראות לי כמו הפגנות להצלת תל-אביב, הממסד שלה, הברנז'ה שלה והתקשורת שלא טורחת להוציא את האף מחוץ לגבולותיה. אני יודע שהעניין היחיד שיש לאותה תל-אביב בי היא כחייל וכעריק. מישהו שיעזוב את עירו הברברית, יצטרף כנושא כלים זוטר לאנשים הנאורים שהתבצרו בתל-אביב ויעזור להם להדוף את הברברים שצובאים על חומותיה. מצטער, לא מעוניין.

בשורה התחתונה, הזיהוי הסטריאוטיפי בין דמוקרטיה והומניזם ל"שמאל" של היום ולתל-אביב של היום ייגמר רק בזה שגם השמאל וגם הדמוקרטיה ייכחדו. זאת הסיבה שהימין משקיע את כל מרצו בפרופגנדה שכל מטרתה היא לחזק את הזיהוי הסטריאוטיפי הזה, והוא מצליח רק כי יש יותר מדי אנשים בצד השני שהזיהוי הזה כל כך נוח וחמים להם שהם נהפכו למשת"פים פעילים של הימין.

תהליך ההתפכחות יהיה איטי וכואב, אבל החדשות הטובות הן שהוא כבר התחיל מזמן. כי לפחות מהמקום בו אני עומד, כשאני מסתכל על "שמאלנים" סביבי, ובמיוחד הראויים להערכה ביניהם, אני רואה מעט מאוד שתואמים את הסטריאוטיפ התל-אביבי. הבעיה היא שהסטריאוטיפים הם עדיין מי מארגנים את ההפגנות, ועושים זאת מתחת לבית שלהם. אז הנה עצה קטנה: אם מה שיש כאן זה מאבק למען הדמוקרטיה ולא שימוש בסיסמאות של דמוקרטיה לטובת איזה אינטרס מגזרי כמו שחקלאים משתמשים בסיסמאות של "ציונות" כדי למנוע קיצוץ בסובסידיות – ההפגנות הבאות צריכות להתקיים בירושלים.