תגיות רגעים

הדימוי

נכתב ע"י בעז יניב ב: יום ראשון, 12 יולי, 2009

בהתחלה זה היה כמו כדור פורח. הוא יכל לראות כיצד הכדור נסחף בתוך מה שנראה כמו רוח מזרחית. הצבעים נמרחו בשמיים והוא כמו עקב אחר הכדור פורח מבעד למשקפת. פעמים הוא גילה שזה בורח ממנו, ותחושה של אימה הייתה עוטפת אותו. הוא נרדם והתעורר כשבראשו הדבר הזה, נו… זה שהוא כמו כדור פורח. יום אחד הוא לא יכל יותר לעמוד בזה והוא ויתר על תחושת הכמו מעקב שהוא כה אהב ואימץ לעצמו תחושה אחרת. זה היה כמו להיות בתוך הכדור פורח עצמו. גאוני הוא חשב לעצמו, כיצד לא חשבתי על כך קודם, במקום להביט בו, אוכל להיכנס לתוכו וכמו לשוט מעל העולם כולו. כך היה קם ונרדם כאילו היה נסחף בתוך כדורים פורחים. הימים עברו והדברים לא יכלו להראות טוב יותר, עד שיום אחד הוא התעורר וגילה שהרוח פסקה. הוא מצא את עצמו בתוך מה שהיה דומה לכדור פורח תקוע על מה שהיה נדמה כמצוק. הוא יצא בחיפוש אחר דרך לרדת מאותו מצוק עליו נתקע, אך כל מה שמצא היה מה שנראה כמו חבל טיפוס. הוא ישב ובכה. הוא היה זקוק נואשות לחבל טיפוס.

האש

נכתב ע"י בעז יניב ב: יום חמישי, 21 מאי, 2009

זאת אותה האש מגיל עשר, זאת עם האצבעות הלוחשות. אלו אותן האצבעות שקוראות לך לבעור, ועליהן אסור היה לספר לאמא. בעצם זאת אותה האש שהוציאה אותך מהמערה, שירדה מהאלים, שהיא היא האלים עצמם,  המראה הראשונה בה ראית את עצמך, בוער ולא אוכל, בוער. היא חוזרת אליך בחלומות, מספרת לך את סיפור התכלותך, למרות ההזיה על ההר, היא מעכלת אותך אט אט. היא חוזרת בטקסים, מזמינה אותך להצמיד אותה אל עינך הסגורות, לראות מבעד החשיכה את החום, להרגיש את האור. והאצבעות שלה שלוחות אליך מכל פינות החיים, לפעמים מותר כבר לספר עליהן, אבל רצוי לא להכביר במילים. האצבעות שלה כותבות את חייך, עוברות איתך אות אות על המילים, מספרות את סיפורם של הדפים השרופים, ואתה הולך אחר האצבעות השלוחות כמו איש דתי, מאמין לכל ניצוץ, חומד כל להבה, מסיט עיניך מהחריכות בקצוות. אם רק אפשר היה לרגע אחד להיות בתוך הלהבה, רק לרגע אחד, כמו אדם שנקלע לעינה של סופת טורנדו, לרגע אחד של שקט ודאי מתרחשת הבנה גדולה, לפני הרוח, לפני הריח השרוף.

הבועה

נכתב ע"י בעז יניב ב: יום שבת, 11 אפריל, 2009

להמשיך ללכת אחרי משהו שאתה יודע שיתפוצץ זה כל הקסם. לשמר על הידיעה המוקדמת על מי הסבון שיתיזו על העיניים הבוהות והפה השמוט, ועדיין להמשיך ללכת עם כל מה שיש בך בנחישות מלאה ללוות אותה, להיות איתה, להיות היא, לעוף ולהתפוצץ, מלא בהכל ובכלום. להסתכל לתוך השקוף הזה ולהבין ששקוף זה הדבר הצבעוני ביותר בעולם. להיות שם לרגע יחיד שאולי אפילו לא התרחש, להביט בשקוף של הבועה, בבבואה, לראות דרכה,  ולא מבעדה, את העולם. להפריח בועות בעזרת הבל הפה הצוחק, בעזרת העיניים המנצנצות של אישה יפה, להפריח בועות מקצות האצבעות, לגדל אותן לאט בעדינות כמו מרבדי דשא, ולהפריח. לכלוא מחשבה יחידה בתוך קיר נוזלי ולשחרר אותה לאוויר, לתת לה להשתנות, לרקוד, לרצד, להתעצב על ידי האוויר,ובסוף להתאחד עם האוויר בפיצוץ פתאומי וצפוי. להפוך כל מילה לבועה צבעונית שמתפוצצת בראשו של אחר,  לראות מבעד לבועה שלך את הבועות של אנשים אחרים, ולדעת להזמין אותן ולו לרגע אחד לגעת בבועה שלך, להדבק אליה, לזמן קצוב עד שהבועות המשותפות יתפוצצו חזרה אל הבועה הגדולה.