תגיות מצב השירה

תל-אביב עיר של משוררים?/חברים בארגזים/ העט והמקלדת

נכתב ע"י בעז יניב ב: יום שני, 20 אפריל, 2009

לפני יומיים שודרה ביומן כתבה לכבוד מאה שנים לתל-אביב. הכתבה הורכבה משילוב של שני קטעים, האחד הוא ראיון עדכני עם מאיר ויזלטיר תוך כדי שיטוט בתל-אביב, והקטע השני הוא קולאז' מתוך קטעי וידאו של דוד אבידן בנושא תל-אביב. על פניו זה משמח שבוחרים לעשות כתבה על תל-אביב דרך משוררים, אך השמחה לא יכולה להמשך למי שקורא לעומק את המהלך הטלוויזיוני הזה. כתבות מסוג הכתבה הזאת משתמשות בשירה כליצן החצר ולא כדבר מה בעל עומק. הליצן תפקידו למהול את כאב המציאות, מהלך ממש הפוך למהלך שמבצע ויזלטיר בשיריו. אך מה עושה הכתבה? מה עומד מאחורי הבחירה  לייצג את תל אביב  דווקא דרך דמותם של משורר מזדקן ומשורר מת? התשובה פשוטה למדי, הכתבה בונה על כך שהנוסטלגיה תשכיח מלבו של הצופה הישראלי ככלל והתל-אביבי בפרט את המציאות התל-אביבית שהיא רחוקה ממסיבת המאה, וקרובה יותר למסיבת סוף מאה בסגנון שמתאר סחרוף ("ברוכים הבאים למסיבת סוף המאה, אצלנו תקבל אקדח ומסיכה").
יסלחו לי חברי המשוררים התל אביבים, אותם אני אוהב מאוד, אך חשיבות המשוררים בהתנהלות של תל-אביב היום שואפת לאפס. תל אביב היא עיר שבה אנשים כמו דוד אבידן כבר בקושי יכולים לחיות מפאת שכר הדירה הגבוהה. תל אביב היא עיר של בעלי הון שרוצים שפאבים יסגרו מוקדם ומועדונים ינגנו מוזיקה בשקט, ואם בכלל  אפשר לדחוף את כל הצעירים האלו לאיזה מתחם, נגיד בנמל (אותו נמל שדון חולדאי חיסל בו את המועדון המצליח במזרח התיכון ובתקופות מסוימות מועדון (האוקטיפוס) שנחשב משמעותי בסצנה הבינלאומית של המוזיקה האלקטרונית, כל זאת כדי לבנות דק עץ שבו יאפים יוכלו ללגום משקאות בצבעים זוהרים במחירים מגוחכים), ואז אחת ולתמיד יהיה שקט בעיר הזאת. כל זאת עוד לפני שהתייחסנו לכפר שלם, ליפו, לשכונות בדרום העיר ועוד ועוד… אבל פשוט הרבה יותר קל לעשות כתבה שמשתמשת בשירה כליצן החצר שמכסה על האמת, והרי מהלך זה הפוך למהותה של השירה עצמה שבבסיסה עומד הרצון לחשוף באמצעות השפה משהו מן המהות האנושית, משהו מן האנטי שפה.
די ברור מדוע לא פנו לאף משורר צעיר לכבוד הכתבה אלא הסתפקו במשורר המת ובזה שכבר לא ממש כותב. הרי כל משורר צעיר שאני מכיר שפועל בתל אביב יצריך הרבה יותר שעות עריכה באולפני הערוץ הממלכתי. פה למחוק תלונה על מצב הדיור, שם למחוק הערה על האדישות הפוליטית, וכו' וכו'…
אני מאוד אוהב את שירתם של ויזלטיר ואבידן ובאמת שאני שמח לראות אותם מעל מסך הטלוויזיה, אבל לא בתור ליצנים, לא כדי להסתיר את האמת. אני גם ממש אוהב את תל-אביב ולא חושב שהכל רע שם, אבל ראבק מה אתם חוגגים כל כך? בקצב שבו הדברים מתקדמים עוד עשור לא יישארו צעירים תפרנים בעיר הזאת, וצעירים תפרנים מה לעשות הם חלק מאוד מרכזי במה שהופך את תל-אביב לעיר כל כך מיוחדת. כי איפה באירופה תגידו לי אפשר לרדת לקנות ירקות בשלוש לפנות בוקר?

חברים בארגזים

פרידות הן דבר מוזר. כמעט ובלתי אפשרי לתפוס את העניין לפני שהוא מתרחש. המח האנושי מסרב לקבל את הפתאומיות החד משמעית שבפרידה, ומעדיף את הרצף הנרטיבי. מה שמוזר הוא שהחיים מורכבים הרבה יותר ממקטעים ופרידות מאשר ממשהו רציף, ובכל זאת אנו דוחסים את המקטעים השונים של חיינו, את אלפי הפרידות שמתרחשות כל רגע סביבנו ומנסים ליצור משהו שידמה לרצף, מדמים ריצוד נר לאור רציף, ומאירים בו את חיינו.
כבר כמה חודשים שאני ארוז בארגזים. היום נזכרתי במחברת ישנה, ובה סיפור קצר שכתבתי בשדה התעופה בתאילנד לפני שבע שנים. זה סיפור סוריאליסטי שהושפע רבות מסגנון הכתיבה של ויליאם בורוז, ומאוד שונה מהכתיבה הרגילה שלי. רציתי להוציא אותו ולערוך אותו. בשביל זה הייתי צריך לנחש באיזה ארגז שוכנת המחברת מתוך ערימות ארגזי הספרים. את המחברת לא מצאתי.
כשפתחתי את הארגזים נזכרתי בהמון  חברים, שברגע זה מצאתי שוכבים זה ליד זה  בערימות. חלקם שעונים בלחץ על מתנגדיהם הגדולים, בעוד אחרים הקדימו את זמנם ופגשו חברים מלאי השראה מהעתיד. הספרים שמצטברים עם השנים הם כמו חברים טובים שמחכים לך כשאתה חוזר הביתה. הם מציצים עליך מהמדף,מזכירים לך רגעים נשכחים. חלקם לקחו אותך למקומות חדשים עם עצמך, וחלקם (אולי היותר טובים שבינהם) גרמו לך לצאת מהבית כשהם זרוקים על הרצפה, ללכת לפאב, או סתם לרדוף אחרי נערה יפה. וברגע הזה הם מציצים מהארגז, מנסים ליצור סיפור רציף מכל המקטעיות הכאוטית הזאת.
שלום.

העט והמקלדת

הרבה אנשים ששמעו שאני לוקח איתי מחשב להודו התפלאו. הרבה מהם התפלאו בגלל שהם יודעים שחלק לא קטן מהתוכניות שלי מורכב מטרקים בהימלאיה ומבחינתם המחשב (מחשב קטן וחמוד :) הוא פשוט סוג של משקולת. כבר שנים שאני לא כותב (חוץ מרשימות למכולת) שום דבר בכתב יד. בתחושה שלי המדיום בו כותבים משנה גם את הכתיבה עצמה, ואינני מוצא את עצמי נובע מעט או מתחדד מעיפרון, אני נענה לקולות התקתוק של המקלדת ובמיוחד ליכולת המופלאה למחוק הכל כלא היה, והרי מחיקה היא החלק החשוב ביותר בחייו של כותב (או לפחות כך אני מאמין). ואולי הדימוי של המחשב למשקולת הוא מדויק, וכל העניין הזה של הכתיבה הוא סוג של משקולת שאני נושא איתי לכל מקום.

עוד מספר שעות אני כבר אהיה על מטוס לדלהי. אין לי מושג לאיזה כיוון הבלוג הזה ילך בזמן השהות שלי בהודו, וכמו שאמרתי עוד בהתחלה מעולם לא ידעתי לאן הוא ילך. סביר להניח שלא אוכל לענות לתגובות ממש במהירות, אבל אני מבטיח לענות לתגובות כשאגיע למקומות עם רשת. הפוסט הבא יהיה כבר מדלהי או רישיקש או איפשהו.

אתם מוזמנים להצטרף לרשימת התפוצה של הבלוג כך אולי יהיה קל יותר לעקוב אחרי הפוסטים שיעלו בסדירות משתנה.

הערות שוליים: שירה-פריפריה-מרכז

נכתב ע"י בעז יניב ב: יום שני, 16 מרץ, 2009

+

מה כל כך מרכזי בלכתוב במרכז? עם צאת דקה, ואף בפרויקט שקדם לה, נתקלתי לא אחת  בממסד שהתעקש להדגיש את העובדה כי הפרויקט צמח מחוץ לתל-אביב – כלומר בפריפריה. משעשעת ואפילו מעוררת קינאה היא  העובדה שכתבים שכל עיסוקם הוא סיקור של נושא כה איזוטרי ופריפריאלי כמו שירה התרגשו כל כך מהפריפריה.

+
השירה מתפקדת כפריפריה גם אם היא נכתבת בתל-אביב, באר-שבע, או ניו-יורק, שירה טובה לעולם לא נכתבת מהמרכז. המרכז הוא השיעמום, השחיקה, המובן מאילו.

+
השירה מתקיימת בפריפריה של השפה, היא נמצאת במאבק מתמיד עם העולם ועם המילה. הרחוב הראשי כבר מזמן הפך משמים, גם אם לא שומם. הרחוב הראשי מאפשר דיבור רק בשפה המרכזית, שפת הפירסום. אך הרחובות הצדדיים שוקקים חיים, מדממים, ואיתם מדממת השירה.

הקראת שירה במדרחוב בן-יהודה, בירושלים.

+
ברחובות הצדדיים אף אחד לא יתקן את שפתך, שם קיימת הבנה אחרת של השפה. השפה ככלי יצירתי לתקשורת שחוקיו אינם יכולים להיות נוקשים. השירה צריכה לשאוף אל הפריפריאלי שבשפה, אל אותו מקום המאפשר טעויות, כי רק מקום שמאפשר את הטעות יאפשר גם את הניסוי, ושירה ללא ניסויים היא שירה אפיגונית.

+
הפריפריה לא צריכה שיצילו אותה, מה שכן היא לא תתנגד ל120 שקל חדש. לרוב המשוררים שאני מכיר אין 120 שקל חדש, ואם הם חיים בפריפריה זה מפני ששם הבית שלהם.

+
להתעקש לדבר עדיין על "המרכז" זהו ניסיון נואש להחיות גופה. אין מרכז לספרות הישראלית, יש כלכלה לספרות הישראלית. לשירה אפילו כלכלה אין.

+
עבודת העריכה של רוב כתבי העת כיום נעשית ברשת. מרחק כפתור האנטר שלי מכפתור האנטר בניו-יורק זהה למרחק כפתור האנטר שלי ממרחק כפתור האנטר בתל-אביב.

+
הדיבור על השירה, על מצב השירה, ועל מצב המשוררים, כבר מזמן השכיח את הדבר עצמו – השירה. מעניין כמה מהכותבים על — קוראים את —.

+
נדמה כי לשיח אין צורך יותר בקריאה, הרפרור אשר לעתים מלווה בחברו הרפרוף הרגו מזמן את הקריאה לעומק.

+
משוררים בארץ נחשבים משוררים צעירים עד שעוטפים אותם בסדינים. אז הם ממתינים לתורם בוועדות הממשלתיות. בעצם משוררים הם כמו רוב גיבורי התרבות שלנו בארץ- אנחנו מעדיפים אותם מתים.

+
הגיל הממוצע של הקהל ברוב ארועי הספרות בארץ הוא סביב החמישים. הסיבות הן כלכליות וחברתיות כאחד. אם הדבר לא ישתנה, תהה התוצאה סוף לארועים מסוג זה תוך עשרים שנה.

+
כש"המרכז" כל כך מפורר ולא מספק, לשוליים יש הזדמנות לפרוח. הפריחה הזאת אכן מתרחשת מזה זמן מה  בישראל. אמנם מבקרים ספרותיים שמרנים ימשיכו להלעיז על הפעילות בשוליים, אך אין הם שמים לב שהסכר נפרץ, הקוראים פרצו אותו, ובעוד הראשונים מעדיפים להמשיך לצקצק ולהשאר יבשים האחרונים משכשכים במים בהנאה.

פורסם לראשונה בגיליון 003 של כתב העת "דקה"