עדן אברג'יל העם איתך!

יום שלישי, אוגוסט 17, 2010 נכתב ע"י בעז יניב

בעקבות פרסום התמונות בהן מופיעה עדן אברג'יל עם פלסטינים כפותים באתר סחים הם בכל מקום, התפתח דיון רחב בבלוגים, בעיתונות, ובטלויזיה על המקרה. רב התגובות מביעות זעזוע קשה מהמעשה ומתמקדות בעדן. מימין ועד שמאל כולם מזועזעים מההתנהגות של החיילת (שסרחה?). הזעזוע המלווה באצבע מאשימה לכיוונה של עדן נועד כדי ליצור הפרדה: יש את עדן- ויש אותנו. וממה בעצם מזדעזעים המזועזעים? מכך שהחיילת הצטלמה מחויכת ליד פלסטינים כפותים עם פלנלית על העיניים. בוא ננסה רגע להבין את הגינוי של המעשה: במידה וחייל/ת מחייכים, צוחקים, משחקים שש-בש, שומעים גלגל"צ בסמוך לפלסטיני כפות עם פלנלית על העיניים, אך הם לא מתעדים זאת הכל בסדר. מתי הדבר הופך להיות למזעזע? כאשר באותו הפריים מופיע גם החייל וגם הפלסטיני. הרי אם הייתה עדן מצלמת את הפלסטינים ללא נוכחותה לא היו קמים קולות זעזוע רבים כל כך. והמסקנה המתבקשת היא: חייכי מחוץ לפריים.

לחייך מחוץ לפריים

כל עוד החיוך נמצא מחוץ לפריים 'אנחנו' יכולים להישאר רגועים. בפריים יככב לו פלסטיני (מילה נרדפת בשפה העברית לטרוריסט) במצב הטבעי של טרוריסט (כלומר פלסטיני), כפות ועם כיסוי עיניים. היד הכופתת, היד המענה תמצא מחוץ לפריים ואיתה גם כל סיכוי לרגש של אחריות או אשמה. הישראלי היה רוצה לדמיין מצב בו הפלסטיני כפות מעצמו. הרי אנחנו שולחים לשם  בני ובנות שמונה עשרה לעשות את מעשי העוולה האלו, ומה אנחנו מצפים מהם? שלא יצחקו? שלא יחייכו? אף אחד מהמגנים לא היה מעיז להגיד שבזמן שישנו פלסטיני במצב משפיל במחסום על החיילים להיות שותפים רגשית לסיטואציה ולא להמשיך לחייך ולצחוק. הכיבוש מצליח כל כך דווקא בגלל היכולת של הישראלים לראות אותו בצורה מפורקת, כזאת שלא מחברת בין החיוך של הכובש לסבל של הנכבש. הרי מה שעדן חשפה בתמונה שלה יכול להיחשף בכל אחד מאלבומי המשפחה שמצויים בבתינו. בכל פינה של תמונה משפחתית מחויכת נמצא פלסטיני כפות. בניגוד לתמונות שנחשפו של חיילים אמריקאים בעיראק מתעללים בעצורים, התמונה של עדן לא חושפת התעללות עודפת שלה בעצירים (כלומר מעבר להוראות הצה"ליות העודפות), היא חושפת בפנינו את המציאות הישראלית. איש מהמזועזעים  לא טען משהו בגנות הפלנלית על העיניים, או הידיים הקשורות, הטענות הן על כך שעדן מחייכת בצד הלא נכון של העדשה. הכי קל להיטפל לחיילת פשוטה ולהציג את המקרה שלה כמקרה קיצון, אך הצגה זאת מצטרפת לערימת השקרים של התקשורת והמנהיגות הישראלית. עדויות על כך שהתנהגות מסוג זו רווחת בשטחים הכבושים כבר מזמן הפסיקו להפתיע. ארגון שוברים שתיקה אוסף עדויות ותמונות של חיילים מהשטחים, כך שהזעזוע הוא לא יכול להיות אלא חלק ממנגנוני הזיוף שנועדו להציג את החברה הישראלית בתור חברה מוסרית. איש מהמזועזעים לא מחה על כך שאנשים אלו יושבים (במשך כמה זמן? שעה? שעתיים? יומיים?) כפותים ומכוסי עיניים. האם הכרחי לקשור את ידיהם ולכסות את עיניהם בפלנלית? כמובן שלא. אך על כך איש אינו מוחה, זאת מכיוון שהרבה יותר קל לקעקע את שמה של עדן אברג'יל כחיילת שסרחה, מאשר להתמודד עם הסירחון של צבא הכיבוש. אז התקשורת מחייכת על חשבונה של עדן אברג'יל, עדן אברג'יל מחייכת בשם כולנו על חשבונים של הפלסטינים, השיירה עוברת, ואף לא מילה על הכיבוש. רמי סערי מיטיב לתאר את הסיטואציה הזאת בשורות" אחי סברא ושתילה/ אחי אחלה וסבבה" (מתוך "אחי אחלה וסבבה", בספר השוגון החמישי). עזבו אתכם מכל הביקורתיות הזאת, הכי אחי אחלה וסבבה פה.

אחי אחלה וסבבה

בסוף הראיון (הנוראי) שנתנה עדן לוואיי נט היא אומרת: "היינו צוחקים איתם, כאילו הם היו אמרים מילים בעברית,והיינו צוחקים איתם. לא התיחסנו אליהם מגעיל."  עוד שנייה והיא הייתה קוראת לזה דו-קיום. הכתם העיוור של החברה הישראלית הוא עד כדי כך גדול, שהוא יכול להכיל את המציאות של מיליוני פלסטינים שלולי זכויות. שוב זה מחזיר אותנו לכך שהישראלים היום מעדיפים לדמיין לעצמם איזה מצב של אחי אחלה וסבבה של כיבוש. כך קורה שהמשורר המתנחל אליעז כהן יוצא למילואים ומחבר לקסיקון לערבית מנומסת למחסומים, כדי להפוך את הכיבוש למנומס יותר. אני כבר מדמיין את שיחות הנימוסים במחסום: "במטותא ממך הסב את ידיך אל מאחורי גבך כך שאוכל לכפות אותם", או "אני מתנצל ומצטער גברתי הנחמדת, אך גם היום לא תוכלי לקחת את בנך לבית הספר מכיוון שהמחסום סגור, סבבה?".  אז החיילים מנומסים, והמ"פ מבסוט "לא היה לנו במהלך התקופה שום חיכוך קשה או הפרת סדר, שום התנהגות שגובלת בריב. ויש שם חיכוך מאוד גדול" (כלומר הניסוי הצליח, ערבים מגיבים טוב לנימוס), ויש אפילו חייל אחד שמחובר לתרבות הערבית כי הוא התחיל לנגן לאחרונה בעוד. וכמו שעדן אמרה בראיון, מה שמפריע לסי אן אן לשלום עולמי זה תמונת סטילס שלה (אפילו לא וידאו!). חברים, מצבנו מעולם לא היה טוב יותר, רק אל תשכחו לברוח מהפריים!

לקריאה נוספת- עידן לנדו על הקוסמטיקה של הרוע

בין פואטיקה לפוליטיקה פסטיבל "מטר על מטר"

יום רביעי, יוני 30, 2010 נכתב ע"י בעז יניב

בשבוע שעבר התקיים בירושלים בפעם השלישית פסטיבל השירה "מטר על מטר" שמאחוריו עומדת קבוצת "כתובת" הירושלמית. פסטיבל שירה, כמו פעולות תרבותיות שונות, נמדד לא רק באיכויותיו החד פעמיות, אלא גם ביכולת להחזיק לאורך זמן. כעבור שלוש שנים שבהם נערך הפסטיבל, ניתן לומר שהוא הפך להיות אחד הפסטיבלים החשובים והתוססים ביותר בעולם השירה הישראלית. בעוד פסטיבלים כפסטיבל מטולה ו"ימי שירה במדבר" (שנערך מדי שנה במדרשת שדה-בוקר) מייצרים מעין מרחב סטרילי שבו השירה מתקיימת למשך סוף השבוע, פסטיבל מטר על מטר משלב את השירה במרחב הישראלי היומיומי במרכז ירושלים ובאמצע השבוע. השילוב של הפסטיבל במרקם הירושלמי הטעון דווקא באמצע השבוע הוא המשך ישיר לפעילותה של קבוצת 'כתובת' שמסירותה לשילוב השירה בחברה הישראלית ולעיר ירושלים בפרט בולט בכל עשייתה. לכבוד הפסטיבל דיברתי עם חבר קבוצת כתובת גלעד מאירי:

בשנים האחרונות יש יותר ויותר פסטיבלי שירה בארץ, כיצד אתה מסביר את התופעה ומה מייחד את פסטיבל מטר על מטר משאר הפסטיבלים?

מאירי: פריחת הפסטיבלים היא שלוחה של התרבות הפופולארית המשפיעה על השירה ועל הניסיון של המשוררים להשתלט על אמצעי ייצור ספרותיים. הודות לעוצמת החשיפה וליכולת התקציבית של מנגנון הפסטיבל, השירה זוכה לבמה תקשורתית מקיפה ולמפגש יחסית רחב עם קהלים חדשים, מה שהספר הבודד, ערב קריאת השירה והביקורת מתקשים להפיק. בפסטיבל יש ביטוי משמעותי למימד האוראלי של השירה, לפרפורמנס ולדיאלוג עם הקהל, למשל, מחיאות כפיים, שיחה לאחר הקריאה וחתימה על ספר השירה שזה עתה נרכש. המפגש הקרנבלי הישיר, האינטנסיבי והמגוון בפסטיבל מעניק לשירה חיות שאיננה מצויה ברגע האינטימי של קריאת הספר בחדר. מטר על מטר מתייחד משאר פסטיבלי השירה בישראל הודות למספר מאפיינים: הוא ממלכתי ולא ממלכתי כאחד, קרי, הוא מנוהל באופן מקצועי כראוי למוסד תרבות ("מקום לשירה"), אך הוא מובל ומונחה על ידי קבוצה ספרותית ("כתובת"); הוא איננו מוגבל על ידי אג'נדה פואטית; המיקום האקזוטי שלו בירושלים – סמטאות לב העיר (נחלאות) והשוק; היקף גדול של משוררים (קצת מעל חמישים מדי שנה); במה גדולה למשוררים צעירים (קרוב לחמישים אחוז); מעמד דומיננטי להרכבי רוק ותיקים וצעירים; הישראליות שלו (הוא איננו פסטיבל בינלאומי); הוא תורם לגיבוש זהות עבור ירושלים ומרכזה כעוגן תרבותי ליברלי; הודות למרכיבים אלו מטר על מטר הוא שילוב ייחודי של פסטיבל מכובד, אך צעיר.

Meter 013

בתוך כל העשייה של קבוצת 'כתובת' שאתה חלק ממנה, וניתן אף לומר מוביל אותה בצורה מסוימת, מה תפקידו של הפסטיבל?

מאירי: הפסטיבל הוא שיא של פעילות. הוא מלכד אותנו כקבוצה ומחייב אותנו לתרום מעבר למה שאנו תורמים לשירה ברגיל. הפסטיבל יוצר אקסטזה, ריגוש והתלהבות בעשייה של כתובת ובעולם השירה בכלל. הוא מעניק במה למשוררים רבים שאנו מבקשים לארח, אך במהלך השנה לא מסתייע לתיתה. באמצעותו מתאפשרת חשיפת בוגרי סדנאות של כתובת. הפסטיבל הוא מנוף לפרסום, לשיווק וליחסי ציבור של כל הפעילות של מקום לשירה ושל משוררי כתובת עצמם. הוא מסייע להגדיל את המחזור הכספי.

בבועת השירה נוטים להתמקד רבות בויכוחים על המצב הפואטי של השירה ומזניחים את הדיון במצב הכלכלי או יותר נכון האנטי כלכלי של השירה. איזה בעיות עולות כשמארגנים פסטיבל שירה ומה החזון שלך לפתרונן האפשרי של בעיות אלו?

מאירי: פסטיבל שירה מחייב רמות ניהול אמנותי והפקה מעולות. בפסטיבל סוף סוף יש קהל לשירה, לכן זו תהא טעות גדולה להבריח אותו מהשירה עקב תקלות הפקה קשות כפי שקורה לא אחת בפסטיבלי שירה חצי מאולתרים אמנותית והפקתית.

על מנת להפיק פסטיבל מעולה יש צורך בשילוב של כוח אדם ספרותי-הפקתי מיומן ושל תקציב, וכאלו יש מעט בנמצא. מכאן, יש להכשיר יזמי ספרות בבית-הספר התיכון ובמוסדות להשכלה גבוהה. במקביל על מוסדות התמיכה להגדיר את השירה כיעד מועדף. פסטיבל שירה לא יכול להתבסס על הכנסות מכרטיסים (אולי למעט הופעות מסוימות), כי זהו מדיום מאתגר. לכן יזמי פסטיבל השירה לרוב מעדיפים לאפשר כניסה חינם, כי תמונה אחת של אולם מלא תגייס הרבה יותר כסף מתורמים ומתקציבי תמיכה מאשר כמה עשרות כרטיסים שנמכרו בדוחק. לאור זאת, הפסטיבל חייב להיות מסובסד לעומק על ידי המדינה, המועצות המקומיות וקרנות התרבות והחינוך, אלא שנכון לעתה גורמי התמיכה טרם הכירו במגבלות של המדיום והם אינם מעניקים לו סבסוד מתאים. לדוגמה, עיריית ירושלים לא תמכה השנה בפסטיבל ובכלל תמיכתה במקום לשירה מגוחכת.

הפתרון לבעיית השירה, ולא רק לפסטיבל, הוא כינונו של חוק שירה. המדינה חייבת להכיר בכך שמוסד הספרות מחייב סבסוד קבוע, שוטף ועמוק, כי כמו בית הספר והמרפאה – הוא איננו מותרות. לדוגמה, ללא המחויבות הכלכלית של מנהל מינהל קהילתי לב העיר, אורי עמדי, לא היה מקום לשירה מצליח לקדם דבר בעולם השירה. האם זהו תפקידו של מנהל מינהל קהילתי לפתח מוסדות תרבות מובילים או שמא זו תפקידה של המדינה והרשות המקומית?

למרות שפסטיבל "מטר על מטר" הצליח למשוך אליו קהל גדול, ולמקם את עצמו כאחד מפסטיבלי השירה החשובים בארץ, ישנו מקום גם לביקורת. כיצד ייתכן שבתקופה שבה השירה הפוליטית תופסת מקום כל כך מרכזי בכתיבה הישראלית לא יוחד ולו ערב הקראה או שיח אחד בנושא זה? דווקא בירושלים הטעונה פוליטית, בזמן שמגרשים אנשים מבתיהם היה ראוי ששירה כזאת ושיח כזה ישמעו.

באחד הערבים של הפסטיבל נכחה בעיר קבוצת 'גרילה תרבות' בהפגנת סולידריות עם המגורשים משיח' ג'ארח, הגיוני היה שפעולת גרילה זאת תקבל התייחסות כלשהי בפסטיבל עצמו, שהרי חוסר ההתייחסות למצב הפוליטי הוא בעצמו פעולה פוליטית. לטעמי, בניגוד לדעתו של גלעד מאירי שחוסר אג'נדה פואטית הוא יתרון, מצב זה הוא חסרון מובהק. פסטיבל "מטר על מטר" מנוהל לא על ידי עסקני שירה אלא על ידי קבוצת משוררים, ומכאן ראוי שתהיה לו איזושהי אמירה פואטית, וכקבוצה של משוררים שרואים את עצמם כפעילים חברתיים ראוי שתהיה לו גם עמדה פואטו-פוליטית. אין זה אומר שבעקבות אג'נדה פואטית על קבוצת "כתובת" להדיר משוררים שאינם עונים לטעמם האסתטי. אמירה פואטית ופוליטית יכולה להתרחש גם תוך כדי שיח, והרי פסטיבל הוא במה נהדרת לשיח שכזה. הרצון של קבוצת "כתובת" להישאר ליברלים על ידי אי-נקיטת עמדה עומד בעוכרם. ליברליות זו מעקרת את המעשה הפואטי והפוליטי כאחד ומשמשת כאקט של הסרת אחריות מהמשוררים/מפיקים בקבוצה. יצירת ערבי שיח, מעבר למפגשים עם משוררים בודדים, היתה יכולה להרחיב את הפעולה של הפסטיבל, ולייצר קרקע פורייה לדיון (הכל כך חסר) בשירה הנכתבת בישראל.

ניתן רק לצפות לפסטיבל "מטר על מטר" של שנה הבאה, ולקוות שחברי "כתובת" ימשיכו לפתח את רעיון הפסטיבל, ולחדד את עמדתם גם בתוך הרעיון הליברלי, וכמובן לא פחות חשוב שיצליחו להמשיך למשוך קהל כה רב לצפות במופעי השירה.

אל תגידו להם פוליטי- החרם התרבותי

יום רביעי, יוני 16, 2010 נכתב ע"י בעז יניב

ביומיים האחרונים הבועונת הקטנטנה של חובבי האינדי בארץ סוערת. דבנדרה בנהרט הצטרף לגל הביטולים וביטל את הופעותיו המתוכננות בארץ. אנשים נזעקים נגד הביטול, נגד הפעילים התומכים בחרם על ישראל, ונגד פוליטיזציה של האמנות (רחמנא לצלן שאמנות תגיד משהו על התנהלות בני האדם אלו מול אלו בעולם, כלומר משהו פוליטי).

רבים מהמתלוננים הלינו על המעשה כאקט של ענישה קולקטיבית, על כך שזה פוגע במשוכנעים, שזה לא יעיל וכו'. בזמן האחרון יוצא לי להתקל ביותר ויותר אנשים אשר הטענה שלהם מול טענות השמאל הרדיקלי  היא : "גם אני בעד פיתרון שתי המדינות, גם אני חושב שהכיבוש מיותר ואכזר, גם אני שמאלני". דווקא הדיבור הזה שיוצר כאן מצג שווא של אחדות כנגד הכיבוש כשלמעשה המדינה הופכת יותר ויותר ימנית, גזענית, אלימה, ובעלת קווים פשיסטים, הוא הסיבה לכך שעל התומכים האמיתיים בהפסקת הכיבוש יש לתמוך בחרם בין לאומי על ישראל.

דבנדרה עזה

אמנם נח לרבים בציבור הישראלי, במיוחד זה המשכיל והאליטיסתי, להפנות את האצבע המאשימה אל עבר אלו שלאומנותם גלויה לעין, כמו המתנחלים או מצביעי 'ישראל ביתנו', אך המנגנון המרכזי שמאפשר את המשך הכיבוש הוא דווקא המרכז-שמאל השבע שיכול גם לצקצק כאשר הוא שומע את המילה כיבוש, וגם להמשיך באורח חייו הנהנתני. מי שמאמין עדיין שהחברה הישראלית יכולה לפתור את בעיית הסכסוך ללא התערבות חיצונית, הוא רק מי שאינו מוכן להסתכל על החברה הישראלית בעין ביקורתית (ברק-נתניהו-ליברמן כבר אמרתי?). קל מאוד להגיד שתי מדינות לשני עמים, ולשתוק כשילדים נרצחים בעזה, קל מאוד להגיד שתי מדינות לשני עמים כשהדרך עוברת בפינוי מתנחלים שנתפסים בעיני הציבור ה"שמאלני" כאחד משורשי הבעיה (על אף שבדיוק אותו שמאל מרכז הוא מי ששלח אותם לשם לעשות את עבודת האפרטהייד עבורו), אך מה מוכנים אותם אנשים לעשות למען הפסקת הכיבוש עכשיו, לא בעוד שנה שנתיים, לא כשיבשילו התנאים, לא כשיהיה פרטנר פלסטיני ציוני, עכשיו.

כיצד ייתכן שאנשים שמרגישים שמאלנים לא מתרגשים מהמצור על עזה, מהענישה הקולקטיבית של הפלסטינים על בסיס יומי, אך ברגע שמישהו מבטל הופעה הם הופכים בין לילה לפעילים פוליטיים (מילה שמעבירה בהם חלחלה)  למען הזכות הבסיסית שלהם לצרוך תרבות.

ישראל היא מדינה שאיבדה את הדרך, מדינה שהאלימות היא הפתרון היחיד שהיא מכירה. לא משנה באיזו דעה אתם מחזיקים בקשר למשט, ברור לכל שישראל בחרה לטפל במשתתפי המשט דווקא בדרך של עימות פרונטאלי ללא לעצור ולו לרגע לחשוב האם זה משרת את האינטרסים שלה כמדינה, אלא אם התדרדרות נוספת בתדמיתה של ישראל בעולם היא המדיניות (הייתכן שביבי סולד מתופעת ההופעות של להקות גריאטריות בישראל?).

יש שאומרים כי חרם תרבותי שכזה הוא  חסר אפקט, פוגע באנשים הקטנים, ורק יוצר התנגדות שתוביל להליכה ימינה של הישראלים. אנשים אלו מפספסים את אחת המטרות העיקריות שטמונות בפעולה האקטיביסטית. הפעולה האקטיביסטית שואפת להפריע לסדר הקיים, לשבור את האוטומטיות של החיים, כדי להפנות את הזרקור אל עבר החושך הגדול, החושך הגדול שישראל מנסה להסתיר על ידי אותו מצג שווא של מדינתנו כמדינה דמוקרטית מערבית שניתן לנהל בה אורח חיים תקין.

מאשימים את השמאל הרדיקלי בכך שהוא נהנה לעצבן ולגרום לישראלים לסבול, בכך מתעלמים שוב מכך שהפעולה האקטיביסטית מבקשת דווקא להאיר את הסבל ומנסים להסיט את הדיון שוב מהסבל הפלסטיני אל סבלם של הישראלים, ובמקרה של ביטול הופעה סבל זה לא יכול להראות יותר ממגוחך. חשוב להפגין בבילעין, בשיח' ג'ארח, ובמקומות נוספים בשטחים הכבושים, אך לא פחות חשוב להפגין במרכז תל-אביב, לצעוד בגאווה שכם אל שכם עם אחינו הישראלים הפלסטינים ולהתנגד למדיניות הכיבוש וההפרדה הגזעית של מדינת ישראל. דווקא באמצע ה"נורמאליות", מרחק שעה אחת מעזה, בית הכלא הגדול בעולם. כי כל עוד קיומנו כאן עובר בשלילת זכויותיהם של מיליוני בני אדם אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להבלע במשחק הנורמאליות.

בשולי הדברים הערה על תרבות:

העובדה שאני מעודד את החרם התרבותי על מדינת ישראל וחושב על אמנות ותרבות בהקשרים פוליטיים אינה אומרת כי אני חושב שבישראל כיום ניתן ליצור רק אמנות המתעסקת בכיבוש, או שלישראלים אסור להתעסק בתרבות כל עוד הכיבוש נמשך. כמובן שלגיטימי לחלוטין להמשיך לכתוב גם שירי אהבה (למרות ששירים אלו נוטים להיות משעממים להחריד), להקשיב למוסיקה שמחה, לרקוד ביערות וכו'. עם זאת כל מעשה אשר מזכיר לישראלים שלמדיניות הכיבוש יש מחיר הוא חשוב פי כמה מכל הופעת רוק או מעשה אמנותי. לא ניתן להפריד את הפעולות התרבותיות שהזכרתי מהמרחב הפוליטי בו הם קורות. כל בקשה להפריד בין פוליטיקה לבין אמנות היא מופרכת מיסודה, מה גם שבקשה זאת תמיד תבוא מהצד החזק.

בשולי הדברים הערה על אלימות ואי אלימות:

כשמדברים על חרם מהר מאוד עולות זעקות שקוראות למעשה הזה "אקט אלים". חברים, בואו נשים דברים בפרופורציות, גם אם הייתי מסכים שהחרמת מדינה או מוצרים מאזור מסוים הם אקטים אלימים הרי שיהיה זה מגוחך להשוותם לאלימות האף שש עשרה, מדיניות אלימה הנרקמת בנימוס רב ממרום מגדלי אקירוב.

גאווה באר-שבעית

יום שני, יוני 7, 2010 נכתב ע"י בעז יניב

בשבוע שעבר נערך אירוע הגאווה והסובלנות בעיר באר-שבע. אירוע הגאווה אירוע הוא חשוב מאין כמותו דווקא בערים בהן הפתיחות לשיח מגדרי נמוכה יחסית. בימים בהם הטון האלים והפשיסטי משתלט על המרחב הישראלי חשוב להזכיר שהמאבק הוא מאבק כולל, הוא לא נגמר רק בשאלות על שטחים וכיבוש. אני שמח לארח בבלוג את יעל חזן, בדברים שהיא אמרה בזמן האירוע בב"ש. יעל חזן היא פעילה בסניף הבאר-שבעי של אגודת הלהט"ב, מופיעה כדראג קינג תחת הכינוי "Belly Crunch" ודוקטורנטית לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון.

מכאן הבמה כולה של יעל:

יעל חזן פעילה בסניף הבאר שבעי של אגודת הלהטב צילום עמנואל ילין

שלום לכולן ולכולם ואחה"צ טובים,

שמי יעל חזן, גדלתי באילת ואני תושבת באר שבע מזה 12 שנים.

באוקטובר 1998 עברתי להתגורר בעיר, כי התחלתי ללמוד באונ' בן גוריון.

החודש הזה סמן מפנה בחיי, הן מבחינה אינטלקטואלית והן מבחינה רגשית וחברתית.

אז לא ידעתי איזו השפעה תהיה למעבר לבאר שבע על הזהות המינית והמגדרית שלי ועד כמה אלה יתעצבו כאן בעיר. כן, בבאר שבע, באותו מקום, שרבים כ"כ היו משוכנעים שאין בו קהילה פעילה ואין בו חיים ללהטב"קים כמוני.

לראשונה פגשתי כאן יותר מאחד או שניים שדומים לי, וסניף אגודת הלהטב"ק שנמצא מטרים ספורים מכאן הפך במהרה לאחד המקומות הכי משמעותיים עבורי.

וכך, באוקטובר 1998 נפתח פרק חדש בחיים שלי, ובמקביל נסגר פרק בחייו של מישהו אחר.

קראו לו מת'יו שֶפָּרְד. הוא היה סטודנט אמריקאי, הומו ופעיל לזכויות האדם והאזרח.

ב-7 באוקטובר 1998 הוא פגש בבר שני גברים שגרמו לו לחשוב שהם הומואים, כשבעצם היו אכולי שנאה והומופוביה.

שפרד לא צפה את מה שהם עשו אח"כ: שדדו, הפשיטו והכו אותו, כשהם מותירים אותו קשור לגדר ללא הכרה. הוא נמצא קפוא מקור ולאחר מס' ימים מת בבית החולים.

אוקטובר 1998 היה החודש שבו חיי נקשרו בחייו של מת'יו שפרד, גם בלא שהכרנו זה את זו.

משהו דומה קושר ביני ובין ברנדון טינה, ניר כץ, ליז טרובישי וקורבנות אלימות מינית ומגדרית נוספים.

בימים אלה של הסתה וחוסר סובלנות לאחרות ולאחרים אני מרגישה את הקשר החזק שיש לי גם למי שלחמו על הזכות להיות חופשיות ב-1969 במהומות סטונוול בגריניץ' ווילג' בניו-יורק. רובן היו דראג קווינס וטרנסיות, שלא פעם נתפסות בשולי הקהילה שלנו, ויש מי שעדיין לא מבינים מה הומואים וטרנסיות חולקים במשותף.

אני מרגישה שדווקא הן, הדראג קווינס והטרנסיות, למדו אותי שיעור בפריווילגיות והאחריות הנגזרת מהן. החופש היחסי שיש לי לחיות את חיי ואת שלל הזהויות שלי, ניתן לי תוך הבנה שסביבי ישנם מי שלא זכו לו, הן בשל זהות מינית ומגדרית אחרת והן בשל מוצא אתני ו/או לאומי אחר.

לכן ביום הזה שהוא יום של חג ושל שמחה עצומה, יום שבו אני זוקפת את כל גובה קומתי וצועדת בגאווה רבה, אני בוחרת להרגיש גם את העצב ואת ההיעדר של מי שלא יכולים ולא יכולות להיות כאן ולחגוג איתנו. מי שעודן בארון, כי המשפחה והסביבה שלהן לוחצת אותם פנימה, מי שמתבייש בעצמו ומרגיש שהוא חוטא רק בגלל שהוא אוהב גבר אחר ומי שלא בחיים עוד, כי היא נרצחה רק בגלל היותה שונה.

אני יודעת שהרגשות שהיום הזה מעלה אצלי, טוב שישארו מעורבים, טוב שישארו מורכבים ומעט מפותלים. כך, נדמה לי, הידיעה שיש לנו עוד הרבה מה לעשות בכדי להגיע לשיוויון, לביטחון אישי ולאושר, היא ידיעה שתמשיך לבעור בתוכי ותעודד אותי, ואני מקווה גם את כולנו, לפעול כנגד כל הדיכויים באשר הם.

תודה!

מדינת כל חייליה

יום שלישי, יוני 1, 2010 נכתב ע"י בעז יניב

ביום רביעי העשרים ושישי למאי 2010 נשמעה ברחבי הארץ אזעקה עולה ויורדת. האזעקה הייתה שיאו של תרגיל העורף "נקודת מפנה 4" אותו ערך צה"ל. מטרת התרגיל המוצהרת היא כמובן לתרגל את אזרחי מדינת ישראל למקרה שבו תושמע אזעקת אמת. שמחתי לקרוא כי יושבי בתי הקפה ברחובה הראשי של נהריה לא התרשמו מהאזעקה והמשיכו בשתיית ה"אספרסו" (כך במקור) שלהם. תופעת הפיכתו של משקה האספרסו לסמל משוקץ ראויה לדיון נפרד, לפחות הפעם האפסרסו חצה את גבולות תל-אביב (המשוקצת לא פחות).

אנסה להסביר מדוע שמחה אותי אדישותם של האזרחים בנהריה. אם המטרה הגלויה של התרגיל היא הכנתו של העורף למצב מלחמה, המטרה הנסתרת היא הצבת תזכורת לאזרחי ישראל כי הם נמצאים במדינתם ראשית כסובייקטים תחת פיקוח צבאי ורק אחר כך כאזרחים. ברגע זה הופכת פעולת לגימת הקפה לאקט של אי ציות אזרחי, מינורי ככל שיהיה, המתנגד למרותו הכפויה של הצבא. אזרחי הצפון והדרום "זכו" להשתמש במרחבים המוגנים  אך לא מזמן, וספק אם יש אזרח במדינה כלשהי בעולם אשר אמון יותר מהאזרח הישראלי  על נהלי ההתנהגות בזמן מלחמה. הוגה הדעות ג'ידו קרישנמורטי אומר במסתו "הפרט והחברה" כך:

"המדינה, עם הצבאיות והחקיקה שלה, בלעה את הפרט כמעט לגמרי, הערצת המדינה החליפה את הערצת האל. ברוב המדינות המדינה חדרה לחלקים האינטימיים ביותר של אנשיה. נאמר להם מה לקרוא ומה לחשוב. המדינה מרגלת אחר אזרחיה, משגיחה עליהם בעין אלוהית, מחליפה את תפקיד הכנסייה. זאת הדת החדשה. בעבר האדם היה עבד של הכנסייה ועתה הוא עבד של המדינה. בעבר הייתה הכנסייה אחראית להשכלתו, ואילו עתה המדינה אחראית לה. לא זאת ולא זאת דאגו לשחרורו של האדם."

הרגע בו מתעקש אדם להמשיך בשגרת יומו, הוא רגע שבו האדם מתקרב אל השחרור האמיתי, אל המחשבה העצמאית, שרק דרכה יוכל לדאוג לביטחונו האמיתי. הדבר הראשון שתרגיל מסוג זה עושה, הוא להעלות על נס את הטראומה הטמונה הישראלית. נוכחותם המוגברת של כוחות ביטחון ברחובות הערים, מגיעה לשיאה כאשר אל חלל האוויר חודר קולה של האזעקה המוכרת לכל ילד במחוזותינו. ההיגיון, גם אם הוא לא מודע, של התרגיל הוא שכדי שהאזרח הישראלי יהיה מוכן למלחמה (שתמיד מובטח כי תגיע בקיץ) יש לשמור אותו ברמת פחד גבוהה. האדישות לרגשות שמבצע כזה מעורר אצל האזרחים הגיעה לשיאה בויכוח שהתנהל בין צה"ל למשרד החינוך על הפטור שנתן האחרון ל600 בתי ספר מהשתתפות בתרגיל לטובת מבחן המי"צב. אף אחד לא נתן דעתו על האבסורד שבדרישה מבני נוער להתעלם מאזעקה שחודרת לחלל החדר, ולהמשיך לפתור את המבחן כרגיל. מעל הכל בולט הניתוק שבין מתכנני התרגיל למציאות. כמה חברות מסחריות אכן עצרו את יומם ומילאו אחר ההוראה לשהות עשר דקות באיזור המוגן? כמה אנשים עזבו את דירותיהם וירדו למקלט? הרי ברור לכל שלא תרגול מסוג זה הוא שיצילם במלחמה הבאה. הניתוק של מתכנני התרגיל מהמציאות דומה לניתוק של מתכנני הקמפיין  בארה"ב של שנות החמישים להתגוננות מפני פצצת אטום:

גם ברשת החברתית פייסבוק, נרשמו תנועות אי הנוחות של אזרחים ישראלים בעקבות התרגיל. נפתחו קבוצות כמו "מתנהגות כרגיל. לא נקודת מפנה ולא בטיח" ו"תרגיל ארצי לתרחיש של שלום". הקבוצות קראו לאזרחים להתכונן לתרחיש של שלום ולנקוט בפעולות שיקדמו מטרה זאת. איני מטיל ספק בצורך של מדינות בצבאות בשנת 2010, אך אני מטיל ספק גדול בכך שתרגיל מסוג זה מקדם את ביטחונם של תושבי ישראל. עם האזרחים שהם לא רק העורף אלא גם האיברים האינטימים של החברה הישראלית רוצים לקדם את ביטחונם, מוטלת עליהם אחריות כבדה יותר מישיבה באיזור ממוגן למשך עשר דקות. עליהם לפעול על בסיס יומי כדי להפוך את ישראל למקום אשר מושתת על רעיונות של שוויון, חופש, ורב תרבותיות, שיציאו אלטרנטיבה הולמת למחשבה הצבאית שהשתלטה על כל פינה בישראליות.

פורסם במקור באתר של בית אבי חי

דהמש 2010

יום שישי, מאי 14, 2010 נכתב ע"י בעז יניב

+
אם בתעודתכם הכחולה כים

היו זורחות הכוכביות בצורת הלאום הנכון

אם עורכם היה הופך ורוד

לאור השמש המדברית הקשה

אם הייתם מקבלים את המרות

בהסכמה ובשתיקה

אם הייתם כמונו מבינים

שאם תרצו

אם תרצו

אם תרצחו וגם תרשו

ואז עוד תנשלו

אם הייתם

אנחנו. היינו מקימים פה את הקאנטרי של החשמונאים

והילדים היו שותים קוקה-קולה מהמזרקה ברחוב.

כפר דהמש 2010

מומלץ לקרוא על המאבק של הכפר הבלתי מוכר דהמש

(לא שיר) השלום

יום חמישי, פברואר 11, 2010 נכתב ע"י בעז יניב

אני אומר שלום לשפת אמי

(זאת שעדיין שוברת שיניים)

אני אומר שלום לנתניה

(רחם בצורת בניינים דפוקים על ים יפה)

אני אומר שלום לתל-אביב

(אני לא זוכר הרבה מהלילות שלי בה, היה לי טוב והייתי שיכור)

אני אומר שלום לבאר-שבע

(ומודה לה שהיא הראתה לי את עצמה)

אני אומר שלום לאישה עם צעיף אדום

(נדמה לי שינסיתי להתחיל איתה פעם באיזה פאב משעמם בתל-אביב והיא סירבה)

אני אומר שלום לבמה הזאת

(כל הבמות אותו דבר, כשאתה עליהן זה נוח אבל לעלות ולרדת מהן זה מהלך אקרובטי מסוכן)

אני אומר שלום למיקרופון

(שרק דרכו אני מבין שקולי יכול להיות אפילו יותר זר)

אני אומר שלום למילים

(שהרכיבו איזה משפט או שניים שהתכוונתי אליהם וכמה עשרות שהיו קרובים לכוונתי)

אני אומר שלום למשוררים

(אלו שיושבים בבית הקפה ההוא בתל-אביב ומספרים אחד לשני כמה הם היו טובים אתמול בלילה)

אני אומר שלום,

אבל בראש חושב

הפסקת אש,

ובלב מתכוון

להתראות .
קאסר דווי 2009

בחיפושים

יום שישי, ינואר 29, 2010 נכתב ע"י בעז יניב

אז סיימת תואר ואתה מחליט שכל האקדמיה הזאת, איך נאמר, זה לא בדיוק זה. אז נסעת להסתובב קצת בין הודו לבין אירופה. סך הכל לשוטט זה משהו שמלמד אותך המון, ואתה גם טוב זה, ובנוסף לכך זה פשוט כיף. אז אתה חוזר לארץ ומוצא את עצמך תוך שלושה ימים בפרויקט לאמנים אקטיביסטים. ואין לך בית, וגם לא עבודה. ובהתחלה זה דווקא די כיף. אתה אוכל סביח בפרישמן וזה מזכיר לך את משמעות החיים. אתה אוכל קבב אמונה בבאר-שבע ונזכר כמה התגעגעת. אבל אחרי מרק החמוסטה בירושלים אתה כבר מרגיש מיצוי, אולי זה החמיצות של המרק. כששוטטת הבנת שהגיע הזמן להפוך את כל העניין  הזה של מילים, עריכה, ויצירתיות לפול- טיים יעני מה שקוראים משרה מלאה (או שני שליש או שליש אל תתפסו אותי במילה). אז דיברת עם ההוא שמכיר את ההיא, והיא שהעבירה להוא אמרה לזה, שאתה עושה משהו. ואז התקשרה אליך ההיא דרך ההם, לא ההם, אחרים. ויש אתרי אינטרנט, ויש רשתות חברתיות, ויש סטטוסים. ואז אתה מוצא את עצמך כותב פוסט בגוף שני,  אתה לא ממש מבין למה בגוף שני, אבל אתה כותב.   אז אתה מעלה את הפוסט ופונה אל הקוראים: אם יש לכם הצעות עבודה לעריכת/כתיבת תוכן יצירתי מעניין, או כל עבודה שמאתגרת את היצירתיות של אדם חושב וכותב, שמתעניין בתרבות, אמנות, אינטרנט, אקטיביזם ובהמון דברים אחרים, אשמח אם תפנו אלי:

boazy.ya (at) gmail.com אם תרצו קורות חיים אוכל לשלוח אליכם.
אז זהו אתה מסיים לכתוב את הפוסט. ואתה לוחץ על כפתור "עדכן אתר", ואתה הולך לשוטט, כי נשאר עוד מה ללמוד.

תום ותהום

יום שלישי, ינואר 12, 2010 נכתב ע"י בעז יניב

הוראות לאם עבריה

דַּאֲגִי שֶׁיֹּאכַל
וַהֲכִי חָשׁוּב שֶׁיִּהְיֶה בָּרִיא
זֹאת אוֹמֶרֶת חָזָק
כְּלוֹמַר שֶׁיִּהְיֶה חֵלֶק מֵהַזַּן
הַנֶּאֱבָק
וְשֶׁיֵּדַע לְהִסְתַּכֵּל לָהֶם בָּעֵינַיִם
וְלֶאֱכֹל בְּפֶה סָגוּר,
וְלִזְכֹּר לְגַלּוֹת לוֹ מַזָּלוֹת
עַד גִּיל עֶשְׂרִים וְאַחַת תַּגִּיעַ לַיָּרֵחַ.
לֹא לְהַזְכִּיר
חָלָל שֶׁל מַטָּה
תָּמִיד לְהַבִּיט מַעְלָה
שֶׁיִּתְרוֹמַם
זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁיִּשְׁתַּבַּח
כְּלוֹמַר שֶׁיִּתְבָּרַךְ

השיר הזה שלי התפרסם לראשונה בדקה 1 ואני מפרסם אותו כאן שוב לכבוד צאתה של האנתולוגיה "תום ותהום- תפילת הקדיש בספרות העברית" בעריכת יורם ורטה וירון דוד שבה הוא מופיע גם כן.

האנתולוגיה הגיעה אלי בדואר אתמול וכבר מצאתי בה מספר פנינים (חלקן פנינים שכבר שכחתי מהן), בינהן שיר יפהפה (כתמיד) של רמי סערי, שלום עליכם בקטע מתוך מוטל בן פייסי החזן, ויוסף עוזר עם שיר אמיץ בשם "פליטי גטו סדום"שאצטט ממנו מספר שורות:

"ונעלה את הפחדנות על ראש בריחתנו

נברח מכל המדינות:

כל הילדים למדינות השכנות

וכל הילדים האחרים למדינות האחרות"

ספות- המדריך

יום חמישי, ינואר 7, 2010 נכתב ע"י בעז יניב

ספות או לא להיות

הן באות בכל מני צבעים גדלים וצורות, לרב הן נחשבות לריהוט שנוהגים לשבת עליו בסלון. לידם שולחן קפה (הרבה פעמים מאיקאה) אבל הכותרת אומרת ספות ולכן אזניח את תאור שולחנות הקפה (צעד שיגרום לסמנכ"לי השיווק של איקאה לנזוף בי קשות לאחר שיקראו, כמדי יום, את הבלוג). ישנם תקופות שספות של אנשים אחרים הופכות להיות הדירה הניידת שלי. אתה עולה על ספה בבאר שבע, שורף איזה שעה וחצי ברכבת במצב ישיבה רק כדי לרדת בתל-אביב על איזו ספה מחוממת במצב טוב. נרדמת על ספה במדריד ואחרי כמה כוסות בירה וכמה טאפסים אתה מתעורר על ספה בליון. כל העניין הזה משנה  לך את תפיסת המרחב. בכניסה לדירה חדשה העין סוקרת את הספות ורק אחר כך עוברת לארון הספרים [חטא קטן שאני מנסה להפטר ממנו (הספרים כמובן לא הספות)].

מדריך הספות לגולש הספות המתחיל

ספות לשני אנשים- בחיאת אתם יודעים שזה לא נחשב ספה. אפשר לישון עליהן ולפעמים כשמתקפלים בתנוחת אקורדיון אורגמי אפשר אפילו לישון טוב. אבל תכל'ס זאת לא ספה, זאת כורסא עם הרחבה, זה כמו לסגור את המרפסת ולהגיד שעכשיו זאת דירת חדר וחצי. בקיצור רצוי לבוא לכורסאות מורחבות במצב עייפות שיא.

ספות דמויות עור (ספות עור לא אזכיר בתקווה שלא תתקלו בהן בבתים של מכריכם בדרכים)- מקבלות פסילה על הסף, אלא אם כן חורף בחוץ, או שאתם ממש שיכורים וארבע לפנות בוקר ובשמונה יש אוטובוס שאתם צריכים לתפוס. לא משנה מה העונה תמיד מזיעים עליהן, והן בדרך כלל צרות מדי, ולא נעים בראש, בקיצור הספה הזאת לא תקח אתכם רחוק.  כאמור רצוי להגיע במצב עיפות שיא או במצב שכרות, בעדיפות לשניהם.

ספות לשלושה אנשים- זהו עברתם ליגה. בספות לשלושה אנשים (כמובן לא דמויות עור ידה ידה ידה) כבר אפשר לדבר על איכות חיים. הספה הזאת שאתם יושבים עליה כרגע יכולה כבר לקחת אתכם מסביב לעולם. אז יכול להיות שלפעמים יהיה יותר נוח ויהיו כריות כאלו גדולות ופלאפיות (אבל לא רכות מדי), ויכול להיות  שבפעמים אחרות איך שלא תסתובב תמיד תסיים בחור בין שתי הכריות, אבל עכשיו זאת כבר באמת התקטננות שאפילו מדריך העצות הקטנוני הזה לא מרשה לעצמו.

ספות שהן בעצם מיטת פוטון- על פניו נראה הצעה מדהימה. למעשה זאת מלכודת. כאמור אלו מיטות בתחפושת. ומכאן ההבדלים הבולטים: הנוחות מעולה, יותר מיטה מספה, מצד שני האטיות נוראית. הספה המחופשת הזאת בקושי זזה. היא יכולה לפעמים לעכב אתכם אפילו לשלושה ימים (ושמעתי על מקרה אחד של שבוע שלם). בקיצור המיטה מביאה איתה את האיטיות. לפעמים האטיות הזאת היא בדיוק מה שאתם צריכים, אבל לפעמים אתם תמצאו את עצמכם הולכים לישון ושואלים את עצמכם, רגע לא הייתי אמור להתעורר על הספה הזאת במקום אחר?

 

גולשי ספות נוספים תוכלו לפגוש באתר הרשמי לגלישת ספות