קטגורית הודו

יום מטוייל- רצף מחשבות לא מאורגנות ביותר

נכתב ע"י בעז יניב ב: יום שבת, 3 אוקטובר, 2009

נסיעה של שבע שעות היא נסיעה קצרה. באמת עניין של מה בכך. נכנסים בצד אחד, משתקשקים, אוכלים קצת אורז, משתקשקים, נזרקים על רצפה שחורה באיזו תחנת מעבר לכמה שעות, משתקשקים, ונפלטים בצד השני. אבל אז כשהראש עוד משוקשק, וגם הבטן במצב טעון שיא צריך לחפש מקום לישון. לפעמים אוטובוסים בהודו הם לא פחות מ"יא אללה!"

לפעמים אוטובוסים בהודו הם לא פחות מ"יא אללה!"

מצאנו משהו לא רע, אנחנו חולקים שירותים ומקלחת עם איזו יפנית. יש שתי דלתות למקלחת, אחת בכל חדר, עם קצת מזל אשכח את זה בבוקר ואכנס בלי לדפוק. בחדר ליד יש בחור הולנדי שבכלל גדל בערב הסעודית ודובאי, הוא מקשיב למוזיקה נוראית בפול ווליום. אני נכנס לראות מה הולך שם ומוצא אותו אורז ספרים. הבן-אדם שומע רימיקס של בריטני ספירס ואורז ספרים של דנטה ודוסטוייבסקי, החיים מוזרים. אחרי שהוא מגלגל את הג'וינט השלישי האנגלית שלו שמלכתחילה הייתה קשה להבנה הופכת לבליל של צלילים לא מוסבר, אבל הוא הבטיח לבעל המקום שיקפוץ לעשן איתו, אז הוא מגלגל גם את הרביעי. השיחה עם אנדרס  מתגלגלת לדרום ספרד. הוא מספר על איזור של מערות באנדלוסיה שאנשים חיים בהם. הוא בילה שם שמונה חודשים במערה, הכין חלילים מבמבוק. זה לא אותו מקום שאנחנו מתכוונים לנסוע אליו, אבל זה קרוב ונשמע שווה ביקור, אם היו לו יותר תאי מח היינו יכולים לרשום את השם של המקום, במקום זה הוא ממליץ לנו על איזו דבה (מסעדת פועלים) פונג'בית במעלה הרחוב. בצ'איי שופ אנחנו פוגשים את דייויד, בחור אוסטרלי יהודי שלמד עברית עוד באוסטרליה ועכשיו בעקבות הטיול בהודו עמוסת הישראלים הוא כבר מדבר עברית די שוטפת, אמרתי כבר שהעולם מוזר? מהצ'איי עוברים למקום הקרוב שמוכר לאסי. דייויד מספר על הקהילות ההיפיות שחיות ברחבי אוסטרליה, ובמהרה השיחה ממשיכה לסמלים השבטיים שמצוירים לו על התיק, ולעולמות המקבילים שהסמלים האלו באו מהם. למחרת אנחנו ממשיכים להחליף רעיונות, אני נותן לו חומר למחשבה והוא נותן לי אבן יפה שהפכה בסוף לשרשרת. הבחור מבית חב"ד עובר בפעם האלף ומנסה לגרום לדייויד לבוא לארוחת ערב, אותי הוא עוזב אחרי שרשם בפנקס את קולות ההתנגדות שלי. הגסט האוס שלנו מושך אליו המון אנשים שמטפלים ברפואה אלטרנטיבית. אולי זה המקום המרוחק יחסית על ההר, ואולי סתם צירוף מקרים. כמעט כל ערב, מישהו מקבל טיפול כלשהו, בעיקר שיאצו ודיקור. עם קצת מזל ידקרו אותי קצת גם כן. השיחות מתגלגלות לדיונים בטיפולים אלטרנטיבים ובכמות השרלטנות שקיימת בתחום. השמש יורדת אל מאחורי ההר ועוד ערב נפלא מסתיים לו. יותר מאוחר יורדים לאכול פיצה. מוזר אבל יש פה פיצה נפלאה במקום הזה, לא משהו אופייני להודו. אחרי הפיצה ממשיכים למקום ליד, חבורת מוסיקאים מכל מני מקומות בעולם מתקבצת שם כל ערב להופיע. הכלים מגוונים, מג'מבה וגיטרה, ועד כינור. הבחור על הכינור מנסה להראות כמו ג'ון לנון, והאמת שממש מצליח לו, משהו בזקן, במשקפיים, ובלוק המוזר. הוא בחור אקסצנטרי וכשהוא מנגן על הכינור הוא לא מפסיק לקפץ. הם מנגנים כל מני דברים אתניים מכל העולם, וגם רוק, באיזשהו שלב הגיטריסט הישראלי מציג בפניהם את השיר האתני "אלינור", וחבורת ישראלים שיושבת בפינה מצטרפת אליו בשירה, פאק החיים מוזרים. למטה, בחלק הטיבטי, אנשים מכל קצוות תבל "משחקים" בלהציל את העולם, דרך לימוד אנגלית לפליטים טיבטים. הפעילות למען טיבט במקום הזה מוגזמת לחלוטין. המטרה כמובן מבורכת, אך קשה שלא לתהות מדוע האנשים שמגיעים לפה הופכים להיות פעילים פוליטיים וחברתיים דווקא פה (בחברת הטיבטים המקסימים) ולא בארצות שלהם. בכל מקרה כרגע הכל סובב את הביקור הקרוב של הדלי למה, הוא מגיע עוד שבוע והקרנבל וכבר בעיצומו. צריך להוציא אישור כניסה כדי ללכת לראות אותו מלמד. בחוץ יש תור של אנשים שמחכים בנימוס ובהתרגשות לקבל את האישור. ההרצאות של הדלי למה מהסוג הזה שונות מאוד מההרצאות שלו במערב, והן כמעט בלתי ניתנות להבנה למי שאינו בקיא ברזי הבודהיזם. בלי קשר למה שנאמר בהרצאות האלו, החוויה של לראות את הדלי למה היא חוויה מדהימה. רק מלהביט בו יושב, ולשמוע את הצחוק המתגלגל שלו, ישר ניתן להבין שהוא במצב תודעה שונה משלך, ולא סתם שונה אלא שונה לטובה. מחכים שהאוטובוס יצא, בינתיים יורד מבול על ההרים בחוץ, עוד צ'איי קטן אחד לפני הדרך, היינו אמורים לצאת כבר לפני יותר משעה, כלומר איחור קטנטן. ברגע אחד הנהג מתניע את האוטובוס ומתחיל לנסוע, אנשים רצים אחרי האוטובוס וקופצים פנימה. נסיעה של שתים-עשרה שעות לדלהי מתחילה,עוד יומיים נהיה בפריז, אבל זה כבר סיפור אחר, החיים מוזרים…
————————————————————————————————-

החלק של הודו בטיול הנוכחי הסתיים והפוסטים הבאים יכתבו ברחבי אירופה (בקרוב פוסט על החוויה עם הפיראטים בפריז).

לקריאת הרשימות מהודו:

פסיכדלהי- דלהי העיר הפסיכדלית

רגעים שונים/ בין החתן לשדרן הרדיו

פוסתמונות – קצת מילים וקצת תמונות

לתת לשינוי לצמוח- בין מזרח למערב

Krishnamorti I

Krishnamorti II

The Poet Leeldhar Jagoori

לתת לשינוי לצמוח- בין מזרח למערב

נכתב ע"י בעז יניב ב: יום חמישי, 10 ספטמבר, 2009

הודו עוברת שינויים מאוד מהירים בשנים האחרונות. השילוב בין צמיחה כלכלית, מודרניזציה, ומעבר מהכפרים לערים הגדולות גורם לשינוי עמוק במרקם החברתי והתרבותי של תת היבשת. הטיול בהודו מציב בפני הטייל שאלות מוסריות רבות, האם לתת כסף לקבצנים? כיצד להתנהג בהגיעך לכפר מרוחק בו דרך החיים המסורתית השתמרה? האם להיענות לבקשותיהם של המקומיים במקומות מרוחקים לכדורים משככי כאבים? הרי מחר אתה כבר לא תהיה בכפר ואילו כאביו של בן המקום יישארו איתו ומשכך הכאבים שלך רק ישכיח מראשו את הידע בדבר צמחי המרפא בהם השתמשו במשך אלפי שנים. השאלות בדבר השינוי החברתי והתרבותי מעסיקות גם את ההודים עצמם.

הגעתי לפסטיבל בנושא בכפר ששמו סנגלה בעמק קינור. זאת השנה השניה בה נערך הפסטיבל שמבקש להעלות לדיון את התרבות הייחודית לעמק קינור אשר הולכת ונעלמת ככל שהשנים עוברות. הפסטיבל ממומן על ידי מספר גורמים כאשר הראשי שבהם הוא ארגון ללא מטרות רווח אשר נקרא:

Sangla Valley Sustainable Development Society

הארגון נוסד בשנת 2003 בתמיכתם של תורמים שוויצרים שהגיעו לעמק סנגלה שבקינור בכדי לחקור את הרגלי החקלאות של העמק. בעקבות מעורבותם של הפעילים השוויצרים התאפשר קיומו של הפסטיבל הראשון בסנגלה אליו הגיעו מאות רבות של אנשים מן העמק לשמוע ולהשמיע את דעתם בנושאים של אקולוגיה, פיתוח תיירות, שימור התרבות המקומית, ויצירת מקומות עבודה לנשים. בעקבות הפסטיבל ובסיוע החוקרים השוויצרים, אשר מצאו כי האקלים בעמק והאקלים בהרים בשוויץ דומה, קם פרויקט שהכשיר נשים לגידול פטריות מאכל מנבגים ועד למוצר הסופי, וכך נפתחו הזדמנויות עבודה נוספות לנשים בעמק.

בשיחה עם אשוק, דובר האירגון, הוא ניסה להציג בפניי את הבעיות איתן מנסה להתמודד הארגון, בין היתר על ידי הגברת המודעות לבעיות המועלות בזמן הפסטיבל. לפני שבע שנים כשביקרתי בעמק קינור הכפרים כולם היו בנויים בצורה המסורתית ובכביש המרכזי בעמק נסעו מספר בודד של אוטובוסים ביום, ועוד מספר דומה של משאיות. היום הכביש הרבה יותר סואן ורבים מהאנשים זנחו את הבניה המסורתית ועברו לבניה בבטון וגגות פח. אשוק מסביר לי כי הדגש של הארגון לעידוד בנייה מסורתית איננו נובע מסיבות אסתטיות (אם כי הוא מציין כמובן את יופיים של הכפרים המסורתיים) אלא מסיבות פרקטיות יותר. בצורה המסורתית הבתים בקינור בנויים מעץ ובוץ וגגותיהם עשויים מרעפי צפחה המסודרים בצורה מסויימת. אשוק מסביר לי כי הבנייה המסורתית מותאמת לרעידות האדמה אשר פוקדות את האזור לעתים תכופות. בהמשך הוא מספר לי שלפני כמה שנים הייתה רעידת אדמה גדולה ורבים מהכפריים נהרגו מכיוון שבתי הבטון שלא היו מותאמים לעצמת רעידת אדמה שכזאת קרסו עליהם ולא הייתה יכולת לחלצם.

בנוסף מספר לי אשוק כי בשנים האחרונות הולכים ונעלמים המאכלים המסורתיים של עמק קינור ואותם מחליפים מאכלים אשר חדרו אל העמק מהערים המקיפות אותו. מעבר להפסד התרבותי, כניסתו של האוכל המהיר לעמק הביא איתו מחלות אשר קודם לא היו קיימות בו. בדומה לארגון slow food

אשוק מדגיש את החשיבות התרבותית של שימור המסורת הקולינרית כחלק מההיסטוריה החברתית של העמק, וגם כאמצעי לשימור המרקם החברתי. בנוסף עורך הארגון סדנאות הסברה לחקלאי העמק בדבר חשיבות המשך הגידולים של צמחי המרפא המסורתיים. אשוק מדגיש כי הם אינם נלחמים בקדמה, ולהיפך הם מקבלים אותה בברכה, אך עם זאת הוא מדגיש יש לקבל את השינוי בזהירות ולא בעיניים עצומות. בתי החולים עדיין נמצאים הרחק מהעמק והרפואה הקונבנציונלית מיוצגת בעיקר על ידי בתי מרקחת מפוקפקים אשר מחלקים כדורי אנטיביוטיקה כאילו היו סוכריות. הידע בדבר צמחי המרפא, אומר אשוק, הוא ידע רב עצמה אשר עובר בעמק במשך דורי דורות ואסור לנו לזנוח אותו. כמובן שטיפול רפואי מתקדם הוא דבר מבורך, אך אין הוא עומד בסתירה לשימור הידע של אבותינו, הוא מוסיף.

הפסטיבל עוסק גם בחשיבותו של שימור התרבות המקומית. הקינורים ידועים בתכשיטים הייחודים אותם הם מייצרים, בריקודים המסורתיים שלהם, ובגילופי העץ עותקי הנשימה המקשטים כמעט כל בית (אפילו אלו הבונים את בתיהם מבטון מתעקשים לבנות ולו חלק קטן מעץ ובו גילופים מסורתיים). בין היתר הדיון נסב לשאלה כיצד להתמודד עם התיירות ההולכת וגוברת אשר מגיעה לעמק בד בבד עם שימור המסורת, וכיצד לשלב בין מסורת העבר לחיים המודרניים. אחד מחלומותיו של אשוק הוא לפתוח בעמק חווה אורגנית אשר תהיה חברה בארגון הWWOOF, ובה יוכלו טיילים לעבוד בהתנדבות (תמורת מגורים ואוכל) ללמוד על שיטות הגידול האורגניות המסורתיות של העמק, ולחוות את חיי הכפר המסורתיים.

הארגון מנסה לייצר מודעות גם בקרב הטיילים המגיעים לעמק. הרעיון הוא לפתח בעמק אקו-תיירות, כלומר תיירות אשר משתלבת במבנה האקולוגי חברתי של המקום, בניגוד לתיירות אשר מנסה להפוך את העמק למחנה קיט שוויצרי אך זול (דבר אשר קורה במקומות רבים בהימליה ולטיילים הישראלים יש חלק גדול בדבר). כמובן שאנו רוצים תיירות בעמק, אומר אשוק, אך ביחסים בין התיירים למקומיים חייבת להימצא פשרה. מצד אחד המקומיים רואים בתיירות מקור פרנסה מבורך,ומצד שני התייר המערבי צריך להבין שהוא מטייל במקום שהמסורת והתרבות זרים לו ולכן עליו לנהוג ביתר זהירות וכבוד בבני המקום ומנהגיהם.

באחד הכפרים המרוחקים פגשתי בחור גרמני שהטיול הראשון שלו להודו היה בשנות השבעים, ומאז הוא חוזר אליה כמעט כל שנה. הוא סיפר לי על השינויים שראה, על הסכרים ההולכים ונבנים בכל נהר ראשי בהימליה, ועל השינוי התרבותי העז בארבעים השנה האחרונות. לאחר שיחה ארוכה הוא אמר: "אנחנו המכורים להודו של פעם, להודו הרוחנית, מתקשים לקבל את השינוי. אך השיעור הראשון בתירגול רוחני אמיתי הוא הבנת הארעיות של הדברים. אל לנו להתנגד לשינוי המתחולל בהודו, עלינו להניח להם להתפתח כרצונם, אחרי הכל גם להם הזכות לסבול ממש כמונו." אני מסכים לגמרי עם דבריו, אך עם זאת על הטייל בהודו לזכור כי לא רק שהוא מטייל במקום זר בעל מסורת עמוקה וזרה, המסורת הזאת והמקום הזה נמצאים כיום במקום מאוד עדין, ועל הטייל לחשוב על מעשיו במקום רגיש שכזה, אפילו לבוש חושפני ברחוב הוא סוג של התערבות במרקם החברתי.

בהמשך השיחה עם אותו טייל גרמני הוא אמר: "כנראה שעכשיו תורם של ההודים לשעוט על עבר המודרניזציה ולזנוח את הרוחניות. אני מוצא היום הרבה יותר התפתחות רוחנית אמיתית בטיולי באירופה מאשר בהודו, דבר שלא יכולתי לומר בשנות השבעים. זה איננו דבר מפתיע, אחרי הכל ההתפתחות הרוחנית מתרחשת היכן שהכי זקוקים לה, ולכל בר דעת ברור כי הפצע הנפשי הגדול ביותר כיום נמצא במערב."

אולי זאת תקוות שווא, אך אני מאמין כי דווקא במערב השינויים החברתיים מתרחשים לטובה. המערכת הכלכלית הקפיטליסטית זאת שייצגה יותר מכל את האינדיבידואל הדואג לעצמו בלבד קורסת, היא קורסת מהבחינה הכלכלית אך קריסתה היא גם קריסה רוחנית, קריסה פנימה אל תוך הוואקום הרוחני.

———————————————

ומשהו שלא קשור לפוסט: אצל מתי שמואלוף התפרסמה הביקורת של אלי הירש על דקה 5 ותגובותינו, וכמובן גם התגובות של המגיבים על אלי הירש ועלינו וכמובן על עצמם.

פוסתמונות

נכתב ע"י בעז יניב ב: יום ראשון, 30 אוגוסט, 2009

בחודשים האחרונים אינני מוצא מילים לחוויה ההודית והמילים אינן מוצאות אותי, לכן החלטתי להעלות פוסט שעיקרו תמונות… בתקווה להעביר חלק מהחוויוה:

רק בהודו הרחוב מזכיר לך שכל יום הוא סיבה למסיבה:

 

- והממשל מזכיר לך, שהטבע הוא האלוהים והאלוהים הוא הטבע:

אותו ממשל הוא זה המאפשר לעובדי מדינה להראות גם כך:

 

   פערי המעמדות ניכרים בכל מני דרכים- אם יש לך כסף תוכל להנשא אל המקדש בצורה הזו:

 

- ואם יש לך פחות כסף…

 

הדרך בהודו מזמנת מפגשים בין מזרח למערב, למשל הרגע בו אתה משווה את ציוד הטיולים שלך עם הציוד המקומי:

 
 

    אך ככל שאני מטייל אני מבין שהמסקנה היא אחת, העולם הוא אותו עולם (רק הפוך)

רגעים שונים/ בין החתן לשדרן הרדיו

נכתב ע"י בעז יניב ב: יום שישי, 29 מאי, 2009

רדיו הודי

באחת מנסיעות האוטובוס החלטתי לבדוק את אופציית הרדיו בנגן האמ פי שלי . אחרי זגזוג בין תחנות שונות מצאתי תחנה שהשדרן בה דיבר גם באנגלית וגם בהינדית. לפני כל שיר השדרן דיבר כעשר דקות. הוא סיפר כיצד נתקל בשיר לראשונה, או על איזה קרוב או חבר אהוב שהשיר מזכיר לו, כשהוא מהלל ומשבח את תכונותיו השונות של כל שיר. כמה זה שונה מתוכניות הרדיו הפלייליסטיות בארץ. אמנם כמות הדיבורים הייתה מוגזמת לחלוטין (בשעה שהקשבתי לתוכנית הזאת שמעתי אולי שבעה שירים) אך היה משהו מרגש בכך שמישהו מציג כל שיר בצורה מפורטת ורגשית כל כך, נותן לו את מלוא הבמה.

 

חתונה הודית

המורה שלי להינדית ברישיקש הזמין אותי לחתונה של חבר שלו. כמובן שנעניתי בשמחה להזמנה, לא כל יום מקבלים הזמנה אישית לחתונה בהודו. המורה קבע איתנו בשש בערב בבית החתן (מה שהסתבר כשש שעות מוקדם מדי…)  הערב התחיל בתהלוכה מבית החתן שבה השתתפו רק אורחים מהצד של החתן. במהלך השעתיים נסעה לפנינו מכונית מקושטת באורות פסיכדליה קיטשים כשאליה מחוברים שני רמקולים ענקיים שבקושי הצליחו להחזיק את עצמת הסאונד שבקעה מתוכם. החתן (שיומיים קודם שבר את הרגל) נע מאחור רכוב על סוס מקושט לעייפה בקישוטי זהב, כשמלפנים בצמוד לרמקולים התנהלו ריקודים סוערים לאורך כל הדרך. רק כשהגענו לאולם הצטרפה אלינו הכלה ובני משפחתה. האורחים אכלו ורקדו עוד קצת, ואז הסבירו לנו שלמעשה טקס החתונה מתרחש רק לפנות בוקר לאחר שרב האורחים כבר יעזבו לבתיהם. אחד הדברים שאני לא אוהב בטקס החתונה הנהוג בישראל היא העובדה שטקס שאמור להיות מאוד אינטימי בין שני בני זוג "נחגג" לפני כל מני דודות שבני הזוג פגשו פעם לפני 10 שנים ו"חברים" לעבודה של ההורים ש"חייבים" להזמין. יש משהו מאוד יפה בכך שטקס החתונה עצמו נערך לפנות בוקר (בשעה שנקבעת על ידי כהן הדת שמכריז על השעה הנכונה ביותר לחתונה) בחברת המשפחה המצומצמת ובחברתם של החברים שהיה להם מספיק חשוב להישאר עד השעות הקטנות כדי לראות את חבריהם מתחתנים.

שתי פנים לאסתטיקה של ריבוי

משהו מאוד בולט לגבי התפיסה האסתטית ההודית הוא עניין הריבוי והעוצמה. התפיסה האסתטית בהודו גורסת כי כדי שמשהו יהיה יפה הוא צריך להיות הרבה ממנו והוא צריך להיות בעצמה מאוד גבוה. כך למשל כאשר החצוצרנים בתהלוכות ברחובות מנגנים הם עושים זאת בעצמה הגבוהה ביותר שהם יכולים, ואם עוברים לידם הם מכוונים את החצוצרות שלהם ישר לכיוון הראש שלך, לא מתוך רצון להציק אלא באמת מתוך מחשבה שככל שהחצוצרה נשמעת בקול רם יותר כך הניגון יפה יותר. הדבר נכון גם לגבי כמויות הפרחים, ריבוי הקישוטים על המכוניות וכו'. אין זה יוצא דופן לראות פינה של חסר בית ברחוב מקושטת בהמון המון פרחים וקטורות.
 תרבות נוספת שרואה בגודל ובעוצמה ערך אסתטי היא התרבות האמריקאית. אנדי וורהאל  שבמובנים רבים מייצג נכונה את הלך הרוח האמריקאית הקפיטליסטית טען כי אם מונה ליזה אחת היא יפה אזי אלף מונה ליזות יהיו יפות אף יותר (בעבודותיו של וורהאל השיכפול תופס מקום מרכזי). גם בצעידה ברחוב האמריקאי קשה שלא לשים לב שהתפיסה האסתטית שמה דגש על הריבוי והגודל/עצמה. אך שתי חברות אלו כל כך שונות. התפיסה האסתטית בתרבות האמריקאית מניעה את אזרחיה לבנות בתים ענקיים (שבשבילם נלקחות הלוואות ענק שאותן מסתבר אזרחי ארה"ב לא יכלו להחזיר), להצטופף בקניונים ענקיים עם חנויות עמוסות מדפים. בהודו נדמה שהתפיסה האסתטית הזאת לא גלשה (עדיין) אל התפיסה הכלכלית, אלא נשארה בעיקר בתחום האמונה והחגיגה (ובהודו כמעט כל יום חוגגים משהו אחר). מעניין לחוות שתי חברות שאסתטיקת הריבוי היא כל כך מרכזית בהם ולחוות דברים כל כך מנוגדים.

ירושלים?? התנ"ך??

בדרך כלל כשאנשים בחו"ל שומעים שאתה בישראל מקבלים אחת משתי תגובות: אוי יש לכם הרבה מלחמה אנחנו כל הזמן שומעים עליכם בחדשות, או ווואוו ישראל הארץ הקדושה, ישו הלך שם על המים וכו'. לפעמים מקבלים את שתי התגובות גם יחד. חזרתי לפני כמה ימים מטרק של 9 ימים בכפרים מרוחקים במחוז אוטרנצ'ל שבהודו (חוויה שאני מקווה להקדיש לה פוסט נפרד בעתיד). בכל מקום שהגענו אליו שאלו אותנו מאיפה אנחנו, וכששמעו שאנחנו מישראל ביקשו שנסביר להם איפה או מה זה. האנשים בכפרים האלו הם הינדואים ולא היה להם מושג מה זה התנ"ך או מיהו משה או ישו. המלחמות שלנו מעניינות אותן כקליפת השום, הרבה יותר חשוב האם ירד היום גשם או לא, כדי שיוכלו להוציא את הבקר למרעה. אך הם התעקשו שנסביר להם איפה ישראל או לפחות מה יש שם. זאת חוויה מאוד מרתקת לנסות ולהסביר היכן הבית שלך נמצא ללא שימוש בהיסטוריה, חוויה שמעטים המקומות שיתנו לך הזדמנות להתנסות בה. פתאום צריך לנסות להגדיר לעצמך מחדש איפה בכלל המקום הזה שאני בא ממנו? 

 

ילדים פסיכדלים

עידו הרטוגזון כבר כתב כאן על השפעתה של הפסיכדליה על עיצוב מוצרים. לפני שנסעתי להודו קיבלתי מתנה מעולה, חוברת דגמי אלתר. זאת חוברת צביעה שנועדה לילדים (לפי התמונה על הכריכה היא נועדה לילדים משנות השבעים). כל דף מכיל דוגמה אשר מורכבת מצורות גאומטריות שאפשר לעצב לדוגמאות שונות לפי הצביעה. הדוגמאות מזכירות מאוד צורות שחושפות את עצמן בפני הטרמפיסט הפסיכדלי. הדף הצבוע מזכיר מאוד את המנדלות הטיבטיות. חווית הצביעה בחוברות של דגמי האלתר היא חוויה מאוד מדיטטיבית, ומומלצת מאוד גם למבוגרים (למעשה אני לא  מכיר יותר מדי ילדים שמסוגלים לצבוע דגמים כמו אלו על הכריכה, אך מי יודע מה הילדים בשנות השבעים אכלו…). לצערי המקום היחיד שאני יודע בוודאות שמוכר את החוברות האלו היא רשת צומת ספרים… אבל אני בטוח שאם תבקשו מהחנות העצמאית הקרובה לביתכם להזמין את חוברות דגמי אלתר מהוצאת זמורה ביתן הם ישמחו לעשות זאת, וכך תוכלו על הדרך לתמוך גם בתרבות מקומית.

 
הרשימה פורסמה בגירסה קצת שונה בnrg

הזמנת למשמרת מחאה מול אוניברסיטת בן-גוריון

נכתב ע"י בעז יניב ב: יום רביעי, 27 מאי, 2009

בעקבות החוקים הפשיסטים המוצעים בפני הכנסת קיבלתי דוא"ל ובו הזמנה למשמרת מחאה, אני מביא אותו כלשונו:

 

שלום לכולן,

מחר (ה28) תתקיים משמרת מחאה נגד חוק הנאכבה וחוק הנאמנות הבאים עלינו לרעה.

על-מנת להימנע מחיכוכים עם רשויות החוק, נקבע שהמשמרת תהיה שקטה ומצומצמת.

המשמרת נערכת בשיתוף פעולה עם חברי תא חד"ש וחברים נוספים. בואו!

שעה: 13:30, אוניברסיטת בן-גוריון, ליד שער הכניסה הראשי (מול סורוקה).

דלהי- העיר הפסיכדלית

נכתב ע"י בעז יניב ב: יום חמישי, 23 אפריל, 2009

מאז שהגעתי להודו אני מנסה לנסח לעצמי את הגורמים שהופכים מקום למקום פסיכדלי. ישנם מקומות שונים שהם ט.א.ז אשר מכריזים על עצמם כבעלי מהות פסיכדלית, כך קורה באסיפות הגדולות של הריינבואוו ובפסטיבלי הטראנס הגדולים באירופה. קהילה שלימה מייחדת מקום וזמן לפעילות שמהותה פסיכדלית (ניתן להשתתף בהתרחשות פסיכדלית ללא שימוש בסוכנים פסיכדלים, אך כמובן שיש לכך השפעה על רמת ההבנה של המתרחש סביבך), אך האם עיר יכולה לתפקד כמקום פסיכדלי?

T.A.Z בפסטיבל VuuV 2008 בגרמניה

ראשית אולי כדאי שאנסה לנסח חלק מהמאפיינים של מקום פסיכדלי.  אפתח בהודאה בכך שהניסיון לנסח מאפיינים לחוויה הפסיכדלית בצורה הרמטית נידון לכישלון, שכן חלקים רבים ומהותיים בחוויה הפסיכדלית מתרחשים מחוץ לשפה, ויותר מזה החוויה הפסיכדלית מכוונת את הטרמפיסט הפסיכדלי להסתכל על המקומות בהם השפה קורסת, נכשלת תחת העומס החווייתי. ובכל זאת, אנסה לנסח מספר קווים מרכזיים.
הגורם הראשון הוא החוויה הויזואלית הצבעונית. אין זה אומר שהכל צריך ללבוש גוונים אשר זוהרים תחת אור אולטרה סגול, אלא שהויזואליות הופכת למוקד מרכזי בחוויה. האדום הוא הכי אדום שאפשר והכתום הוא הכי תפוז שאפשר. כל אחד מהנוכחים במקום הפסיכדלי מביא עמו את הגוון של עצמו עד הסוף, בלי לפחד להראות את גוונו האמיתי.

הגורם השני בחוויה של המקום הפסיכדלי היא התחושה החזקה של הראשוניות. כל דבר שעינך רואות קורה באינטנסיביות של "פעם ראשונה" ובשל כך יש לו משמעות. השעמום נמצא מחוץ למגרש המשחקים הפסיכדלי, כיצד יכול אדם להשתעמם כאשר אל מול עיניו נברא עולם חדש. אם להשאיל מניסוחו של שקלובסקי את שאיפותיהם של הפורמליסטים האבן חוזרת לאבניותה. כך גם לגבי התרחשויות קטנות כמו הליכה, ריקוד, או חריצת לשון, שנטענות במשמעות מיסטית, ממש כרגע הבריאה. חיוך יפה באמצע חוויה פסיכדלית יכול לברוא עולם שלם, להצמיח פרחים ויערות גשם.

הגורם השלישי הוא הרגשת האחדות. העולם נגלה כאורגניזם יחיד. המחשבה היומיומית שלנו מחלקת כל דבר לקטגוריות, מפרידה בין חי- צומח- ודומם, וגם בתוך קטגוריות אלו ממשיכה לפרק את הכל לקטגוריות שונות, אני הוא לא אתה ואתה לא אני. החלוקה האשלייתית הזאת אשר מפרידה בין הגורמים השונים מתמוססת במקום הפסיכדלי שם התלותיות של הכל בכל חשופה. כבר הזכרתי בעבר את הצעתו של אלן וואטס לראות בדבורים ובפרחים אורגניזם אחד, ואם נרחיב את התובנה הזאת ניתן להבין שכולנו אחד, תלויים אחד בשני גם אם לרב תלות זאת היא תלות נסתרת. הכל הוא חלק מהאחד ולכן כל אחד חשוב בצורה אבסולוטית לקיומו של אחד זה, ובאותו זמן איננו חשוב כלל כמהות עצמאית.

הגורם הרביעי יכול להיתפס כמנוגד לגורם השלישי, אך הוא קורה במקביל אליו. בתוך המקום הפסיכדלי כל אינדיבידואל מרגיש כאילו הוא מחזיק בתוכו את המהות של החוויה כולה. כלומר המציאות פורחת ונובלת מתוך תודעתו. הסובייקט חווה את המקום כאילו הוא נמצא במרכז והמקום הפסיכדלי סובב אותו (ובאותו זמן הסובייקט חווה את עצמו כחלק קטן מתוך חוויה אחדותית גדולה יותר).

דלהי מספקת את כל הגורמים הללו ועוד מספר גורמים פסיכדלים שאני עדיין בשלבי ניסוח שלהם. ההבעה הויזואלית המוגברת נוכחת בכל מקום. צורות שחושפות את עצמם רק לטרמפיסט הפסיכדלי נוכחות בכל פינה בתרבות ההודית, אולי אלו שאריות מהשפעתו של הסומה על תרבות זאת. הרחוב ההודי אינו משעמם לרגע, ולא רק לטייל המזדמן. ההודים עסוקים כל הזמן בצפייה בנעשה ברחוב, מהומות קמות ושוכחות רגע אחרי רגע, בין צעקות עזות לצחוק רם אין רגע דל. את תחושת התלות של הכל בכל לא ניתן להרגיש חזק יותר מאשר במקום כמו דלהי. כולם נתמכים ותומכים בכולם, הכל אחד. כאשר הקטגוריות המבדילות בין אדם אחד לשני נמסות, נעלם גם מושג הפרטיות.

התרבות הפסיכדלית הושפעה רבות מהודו ואימצה סממנים הודים רבים כמו סמלי האום הקיטשים שתלויים במסיבות רבות ודמויות האלים, אך לא לקרבה זאת כיוונתי. הקרבה עליה אני מדבר היא קירבה שאיננה יכולה להיווצר על ידי חיקוי שכן היא קירבה המבוססת על המתרחש ברמת החוויה במוחו של הטרמפיסט בזמן השהייה בעולמות המקבילים.

לתמונה אין שום קשר לדלהי- מצד שני לא יכולתי לדחות את הדחף להעלות תמונה מהפוג'ה ברישיקש

האם ההשפעות הפסיכדליות של הסומה הן שהובילו תרבות זאת לתובנות עמוקות אלו אשר להן קשר ישיר עם החוויה הפסיכדלית? קשה להכריע בשאלה זאת. בכל מקרה דלהי ככל חוויה פסיכדלית נשארת בסופו של דבר כשאלה פתוחה. החוויה הפסיכדלית איננה מכוונת אל התשובה הנכונה, אלא מכוונת את האדם לשאלה הנכונה.