תל-אביב/ניו-יורק

יום שלישי, יולי 26, 2011 נכתב ע"י בעז יניב

בערך לפני שנה, באחד הביקורים שלי בשדה בוקר כתבתי גרסה תל-אביבית לשיר New York I love You  של LCD Soundsystem. ברוח השבועיים האחרונים נראה לי שזה זמן טוב לפרסם את הגרסה הזאת. את השיר המקורי אפשר לשמוע כאן.

אם קראתם את הגרסה ובא לכם לעשות לזה ביצוע מוזיקלי אשמח ללינק.

תל אביב אני אוהב אותך אבל את מבאסת אותי

תל אביב, אני אוהב אותך

אבל את מבאסת אותי

תל אביב, אני אוהב אותך

אבל את מבאסת אותי

כמו חולדה בתוך כלוב

בשכר מינימום עלוב

תל-אביב, אני אוהב אותך

אבל את מבאסת אותי

תל אביב את שקטה

ומבזבזת לי את הזמן

כל הרישומים שלנו מראים

את מזוהמת וזורמת

אבל הם סגרו לך את החנויות

כשפתחת את הדלתות

ליושבי מגדלים שמנים ומשעממים

אחרי שהפאבים נדחפו לתוך מתחמים

תל-אביב , את מושלמת

לא, אל תשני דבר

ראש עירך החולדה

מבושם מעצמו

אז השעמום מתגבר

אני מתכוון לעלבונות יותר ויותר

בבארים השכונתיים

שבהם חלמתי פעם לשתות

תל-אביב, אני אוהב אותך

אבל את מחרפנת אותי

יש מיליון שינויים

אבל אין כח לצעוק

כמו מוות במסדרון

שנחנק בקירות

תל-אביב אני אוהב אותך

אבל את מחרפנת אותי

תל-אביב , אני אוהב אותך

אבל את מבאסת אותי

כמו מוות ללב

אלוהים, כמה כאב?

אבל את עדיין הביצה

שבכיף בה אטבע

אז תורידי אותי מכל רשימות התפוצה

לילדים שחושבים שזה עוד בנמצא

כן, לאלו שחושבים שזה עוד בנמצא

אולי אני טועה

ואולי את צודקת

אולי אני טועה

ואולי את צודקת

אולי אתם צודקים

אולי אני טועה

ויכול להיות שאתם צודקים

אולי מה שאמא אמרה לך נכון

ותמיד יהיה שם משהו בשבילך

ולעולם לא תצעדי לבדך

אבל אולי היא טועה

ואולי אני צודק

ויכול להיות שהיא טועה

אולי היא טועה

ואולי אני צודק

ואם ככה, אז יש?

[שדה-בוקר 2010]

פעולה קרקסית- מרחיבים את תחום המאבק

יום חמישי, יוני 2, 2011 נכתב ע"י בעז יניב

לפני קצת יותר מחודש נפגשתי עם מיכל וקסלר בחוף ליד הבית לעשות קצת ג'אגלינג בשקיעה. עשינו ג'אלינג ודיברנו קצת על ג'אגלינג ועל לימוד ג'אגלינג לילדים. אני חזרתי הביתה ושכחתי את השיחה הזאת, אבל אצל מיכל השיחה הזאת הציתה רעיון. בפעם הבאה שדיברנו היא שאלה אותי מה אני חושב על יצירת קבוצה של ג'אגלריסטים אקטיביסטים שתסע למקומות שונים ותעביר סדנאות ג'אגלינג. היינו צריכים עוד לחשוב על הרעיון, מה זה בדיוק אומר לעשות סדנאות ג'אגלינג בשטחים, בכפרים בלתי מוכרים, באזורי מצוקה, ואיך הופכים את הג'אגלינג לחלק ממאבק ולא חלק מתהליך של נורמליזציה שמהותה השלמה עם המצב הקיים ואי-התנגדות.

אבל ישר מההתחלה הרעיון דיבר אלי. כתבתי כבר בעבר על החיפוש אחר שיטות אקטיביסטיות שמאפשרות מקום של שמחה. אם יש דבר שמעולם לא הבנתי בקהילה האקטיביסטית זה את החיבה המוגזמת לצבע *שחור. האם העובדה שמדינות וחברות מבצעות עוולות נוראיים אמורה לגרום לי לרצות ללבוש שחור? אישית אני מעדיף לשמור את הבגדים השחורים לטרוריסטים שהמדינה שולחת להרביץ למפגינים. מעולם עוד לא הגעתי להפגנה או פעילות סולידרית כלשהי שהרגשתי שהצבע שחור היה חסר בה. הקהילה שסובלת מהדיכוי אם זה בשטחים ואם זה בתחומי ישראל, איננה זקוקה לתזכורת מצד האקטיביסטים לכמה המצב שחור, היא זקוקה לתמיכה, לשמחה ולתקווה. ברגע שפעילות אקטיביסטית מאבדת את היכולת שלה לייצר תקווה יש בה משהו שנדון לכשלון.

מהצד השני יש משהו בקהילות היפיות שבורחות מתחושות כמו כעס וזעם שהוא מלאכותי בעיני. כעס, זעם ותסכול הם משאבים נפשיים שאפשר לעשות איתם דברים נפלאים. הנקודות בחיי בהן נתקלתי ביופי אמיתי ואור גדול היו לרב דווקא בסביבות מורכבות וקשות שהתקיים בהן מיזוג של דברים טובים ורעים כאחד. אני לא מציע שנזנח את הצבע השחור הכעס והמרי מאחור, אני מציע להרחיב את תחום המאבק.

בשבועות שהגיעו אחרי שעלה הרעיון, הבית של מיכל הפך לסדנה מתמדת לייצור אביזרי ג'אגלינג. הרעיון היה לייצר את אביזרי הג'אגלינג מחומרים ממוחזרים (למעט דבק צבעוני ודברים שאי אפשר למצוא בזבל) וזולים, אביזרים שנוכל ללמד בקלות כיצד לייצרם. כל מני אנשים טובים הגיעו והשקיעו מזמנם וכישרונם כדי לעזור, וככל שהימים עברו הבית הפך להראות כמו מחסן קרקס פסיכדלי.

אז גיבשנו את הרעיון, והציוד כבר היה מוכן והגיע הזמן לתאם את הפעילות הראשונה של "פעולה-קרקסית". הוחלט שנצטרף לקבוצת פעילים שנסעה לכפר ראס-עוג'ה שבבקעה (ממליץ לקרוא את דו"ח בצלם האחרון על הבקעה). הפעילות המרכזית באותו יום בכפר היתה בניית מבנה בוץ שישמש כבית ספר במקום בית הספר האחרון שצה"ל הרס. למקום הגיעו פעילים מקבוצת האנרכיסטים נגד הגדר, פעילים מעוררי השראה ותקווה מרמאללה מקבוצת "15 of May", ופעילי סולידריות מתנועת Jordan Valley Solidarity.

הגענו באוטו: מיכל, אסף, הידוע גם כמרמיט (שכתב על היום הזה בצורה כל כך מרגשת שכמעט גרמה לי לוותר על כתיבת הפוסט הזה), ריטה, תמר, ועבדכם. עוד לפני שהספקנו לפרוש את המחצלות וציוד הג'אגלינג ריטה כבר היתה מוקפת בילדים שנענעו את האגן בניסיון לגרום להולה-הופ לא להפסיק להסתובב. כשהוצאנו את בועות הסבון הורגשה תנועה של הילדים אל עבר אקסטזה כללית (אגב ילדים באקסטזה זה דבר מהנה ומלחיץ כאחד).

ג'אגלינג וקרקסנות באופן כללי מאפשרים יצירה של מרחב קרנבלי. כמו שזיהה **בכטין אחד המרכיבים המשמעותיים בחווית הקרנבל הוא  האפשרות לערער על ההיררכיות המובנות. גם בסדנה שאנחנו יצרנו עד מהרה התהפכו ההיררכיות. ריטה שהביאה צבעי מים בכוונה לצייר על הילדים ציורי גוף מצאה את עצמה מתמסרת לידיהן של הילדות שביקשו לצייר על פניה, ואחר כך גם עלי ובעצם על כל מי שהיה מוכן לתת להן לקשקש עליו. אני לא מגיע להפגנות מתוך רגשות לאומיים ולכן אני נמנע מלהחזיק סמלים כמו דגל פלסטין בהפגנות, אבל הרגע שבו הבנות ציירו דגל פלסטין מלא בנצנצים על מצחה של ריטה היה רגע מרגש. היה באקט הזה משהו הרבה יותר עמוק מאמירה לאומית (ושלא יובן לא נכון, אמירה לאומית היא לגיטימית לגמרי בעיני), היה שם רגע של התמסרות מצד ריטה וביטוי רגשות עמוקים מצד הבנות- הלב נפתח והיה רגע אמיתי של סולידריות.

לא פחות משהילדים למדו מאיתנו ג'אגלינג אנחנו למדנו מהם. למרות שלמתבוננים מהצד ג'אגלינג יכול להראות כעשייה טווסית או כמו שהיינו אומרים כשהיינו קטנים "שוויצריות", למעשה החוויה של רב הג'אגלריסטים שאני מכיר היא ענווה למדי. חלק מלהיות ג'אגלר זה לדעת שאתה הולך להכשל, אתה הולך שוב ושוב לאסוף את המקלות/כדורים או מה שזה לא יהיה מהרצפה, וזה לא משנה לאיזו רמה תגיע. דרך המקום הצנוע שהג'אגלינג מייצר יותר קל ליצור מפגש עם אנשים מבוגרים וילדים כאחד. לראות את אסף מוקף בילדי הכפר ויוצר איתם משחקי כדור רבי משתתפים כאשר לא ברור אם הוא מלמד אותם את החוקים או הם אותו, היה עוד רגע שיחרט בזכרוני מהיום הנפלא הזה. או הרגע שבו מיכל התייישבה עם אחת האמהות ולמרות שלא היתה להן שפה משותפת הן הצליחו ליצור יחד מקל פלאוור צבעוני ויפה.

אבל כל המילים שאכתוב לא יוכלו לתאר באמת את היום הזה:

אז מה התוכניות לעתיד…

אנחנו מתכוונים לארגן נסיעות לכפרים נוספים בקרוב, בתקווה ליצור רשת של כפרים אליהם נחזור בצורה רציפה. אם אתם ג'אגלריסטים ואקטיביזם מעניין אתכם מאוד נשמח אם תצטרפו אלינו.

אם אתם באיזור תל-אביב ובא לכם לעזור לנו להכין ציוד ג'אגלינג לסדנאות הבאות נשמח לקבל עזרה.

הציוד שבו אנו משתמשים אמנם עשוי ברובו מחומרים ממוחזרים, אך בלונים, מקלות, דבק צבעוני ולא פחות חשוב:נצנצים, עדיין עולים כסף. אם תרצו לתרום לכובע הקסמים כדי שנוכל להמשיך לקנות חומרים ולהרחיב את מבחר הציוד שלנו אנו נשמח ונודה לכם על כך בבועות סבון גדולות.

אם הפעילות שלנו מעניינת אתכן והייתן רוצות לשמוע על עוד פעילויות, לראות תמונות ולשמוע חוויות נשמח אם תתחברו אלינו בפייסבוק—>

זאת גם הזדמנות טובה להגיד תודה לכל האנשים שעזרו לנו בדרך, שבאו למיכל הביתה והכינו ציוד ג'אגלינג, למי שתמך בנו רעיונית, וכמובן לאחים ולאחיות הרוחניות שלנו שבזכותן נפגשנו.

—————————————————————————————————–

*אנשים רבים ומופלאים שפגשתי דרך האקטיביזם הם ממחבבי הבגדים השחורים. אני מלא הערכה ואהבה לאנשים האלו הם לימדו ועודם מלמדים אותי המון. כאמור הקריאה פה איננה להיפתר מן השחור אלא להרחיב את תחום המאבק.

** אני לא יכול לוותר על ההזדמנות להמליץ על הספר של בכטין על עולמו הקרנבלי של רבלה.

תג מחיר

יום חמישי, אפריל 7, 2011 נכתב ע"י בעז יניב

בשנת 2008 נתקלו אזרחי ישראל לראשונה במושג "תג מחיר" מחוץ להקשר הצרכני. בויקיפדיה גיליתי ערך מפורט יחסית על פעולות הטרור האלו. כמובן שהעובדה כי צה"ל והמשטרה לא מנסים לאכוף את החוק על הטרוריסטים היהודים הושמטה. כמו כן רק בשורה התשיעית של הערך הויקיפדים מודים שהפעולות בעצם מכוונות כמעט אך ורק נגד פלסטינים ולא באמת נגד כוחות הביטחון. אבל מה שמעניין באמת בערך הוא שמו: "מדיניות תג מחיר". אמנם הויקיפדים המסורים עושים הנחות למחבלים היהודים, אך בשמו של הערך הם דואגים להעביר את המסר החתרני שלהם. במילה מדיניות מנסים אותם ויקיפדים עבריים (הידועים בחיבה שלהם לחתרנות) לרמוז לקורא הישראלי כי אלו פעולות שאותן מקדמת המדינה, אך מכיוון שלא מצאו את המסמך אליו ניתן לתת קישור ובהתאם לתקנון ויקיפדיה העברית הוחלט על רמיזה, ודי לחכימא ברמיזא. אבל פה זה לא ויקיפדיה, ואפילו כולנו חכמים אנסה בכל זאת להרחיב קצת בנושא.

נקמה זה שם המשחק
בשנות החמישים והשישים השליטה מדינת ישראל מדיניות שנקראה "פעולות התגמול". הסיפור מוכר, בבית הספר הסבירו לנו ש"הם" מבינים רק כח (לפעמים במילים יפות יותר, ולפעמים במילים יפות פחות), שזאת היתה מדיניות של הרתעה. לא כל כך התרכזו בלספר לנו על רצח של אזרחים חפים מפשע, ועל המושג פשעי מלחמה. אולי אומרים איזו מילה או שתיים על הקמתה של יחידת 101, לא ממש עוצרים לספר על הפעולה הראשונה של יחידה זאת: טבח קיביה בו נרצחו שישים אזרחים. אמנם אני מאמין שידיעת ההיסטוריה היא דבר הכרחי, אבל המטרה שלי באיזכור פעולות התגמול והטבח איננה שיעור היסטורי. מפעולות התגמול אנחנו יכולים לראות כי פעולות נקמה הן בדי אן איי של מדינת ישראל עוד מראשיתה, ואת זה דואגת מערכת החינוך להטמיע טוב טוב במוחות ילדינו. "עין תחת עין, שן תחת שן", ללא שאלות על מוסר ללא בדיקת הלגיטימיות. כך יוצא שמעשי הטבח השונים שביצעה מדינת ישראל נדחקים לשולי התודעה (לאחרונה אף אזכורם נדחק מחוץ לחוק). כך גם קורה שמספר עשורים אחרי זה ישראל פותחת במדיניות חיסולים מוצהרת (מעניין שאת המדיניות המוצהרת הזאת הויקפדים לא מזהים כמדיניות ומעדיפים את המושג המכובס "סיכול ממוקד") וציבור שלם פשוט שותק. כמעט ולא נשאלות שאלות לגבי התוקף המוסרי של פעולה בה המדינה משמשת כמאשים, כסניגור, וכתליין. לא קמה שום תנועה רחבה של מחאה ציבורית, כלום, שקט, עין תחת עין וכולם עיוורים.

את מדיניות תג המחיר לעומת זאת מיחסת המדינה ל"קומץ מטורפים", ל"מתנחלים", ל"קיצוניים". למעשה המתנחלים תמיד היו חלק מהכוחות ששימשו את ממשלות ישראל (הימניות והשמאלניות כאחד) כדי לבצע את מה שהן לא יכלו לעשות בגלוי. בהתחלה זה היה רק לתפוס שטחים כדי לבסס את האחיזה בקרקע. כמובן שבניית מאחזים, שממשיכה את פרקטיקת "חומה ומגדל", היא "מחוץ" לחוק. אך חוק זה כמו שמראים דו"חות שלום עכשיו לא ממש נאכפים, או אם לומר את האמת לא באמת קיימים. את אחד התפקידים החשובים שלהם שיחקו המתנחלים בנסיגה מרצועת עזה, תחת פיקודו, איך לא, של אריאל שרון. חלקם עשו זאת לא במודע וחלקם במודע, אך במהלך הנסיגה הם שיחקו תפקיד חשוב בספקטקל הטלויזיוני שביים אריאל שרון. אני לא מנסה לערער על האותנטיות של הכאב שחוו אנשים שנאלצו לעזוב את בתיהם, גם אם אינני מסכים עם המצאותם שם מלכתחילה. אך יש לשים לב לתפקיד שהם שימשו במהלך הפוליטי/טלויזיוני (אם אפשר להפריד בין השניים בימינו) שתיכנן שרון. הנסיגה מהרצועה היתה חלק ממהלך שיעדו להשמיד את האפשרות ליצירת פיתרון שתי המדינות, לייצר פילוג בתוך ההנהגה הפלסטינית ולייצר ספקטקל שיבהיר כי פינוי השומרון ממתנחלים הוא משימה בלתי אפשרית. מבחינה "הסברתית" פינוי גוש קטיף היה הצלחה גדולה, אולי ההצלחה הגדולה ביותר של מה שמכונה "ההסברה הישראלית". הצילומים האין סופיים של הפינויים, זעקות השבר והדרמה המעוצבת חרגו מגבולות הארץ והגיעו לערוצי החדשות הגדולים בחו"ל. שרון ידע שכאשר ישראל תתבקש לבצע פינוי נוסף של מתנחלים יהיה אפשר לפנות לארכיונים שכבר היו עמוסים במספיק שעות של וידאו שמראה כמה קשה היה לנהל פינוי קטן בהרבה.
לא מפליא לגלות כי השם "תג מחיר" נחשף לראשונה בכתבה של רון בן ישי כשם שנתן צה"ל למבצע לכבוד החגים (ועל מבצעי צה"ל לכבוד החגים כבר כתבתי כאן). ממשלות ישראל מוכיחות שוב ושוב כי יש להן רצון להמשיך לשמור את השטח בוער. ישראל קנאית לתואר הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, והיא לא תתן לשום מהפיכה או הצבעת או"ם לקלקל לה את החגיגה. המתנחלים כרגיל פשוט ממשיכים בפרקטיקה שממשלות ישראל יצרו בעצמן, אם זה "חומה ומגדל" ואם זה "פעולות התגמול". לא ניתן יותר ליפול במניפולציה של הממשלות ולטעון כי אלו המתנחלים שאשמים. הממשלה היא זאת שאשמה במדיניות ה"תג מחיר". זו ממשלה שחתומה על פשעי מלחמה ועליה לשאת במחיר.

תג מחיר גם בתל-אביב
כבר כתבתי בעבר על מרכזיותה של אשליית הנורמטיביות במנגנון שימור הכיבוש. הציבור הישראלי חי בהכחשה גמורה של המציאות אותה הוא יוצר בשטחים (כמעט באותה מידה הוא מכחיש את המציאות בפריפריה). לא אל ציבור המתנחלים הקטן צריך לבוא בטענות נגד הכיבוש, כי אם למרכז של הציבור הישראלי שממשיך לקנות עצמו לדעת ולהכחיש את הכיבוש.
בשבוע שעבר יצאו פעילות ופעילים לבצע פעולת תג מחיר במרכזי קניות באיזור תל-אביב. המטרה היתה להחליף את תגי המחיר על בגדים ברשתות הגדולות בתגי מחיר אלטרנטיבים.

סריקה של הלינק הויזואלי באפליקצית אנדרואיד תוביל לכתבה שמתעדת את האירוע המדובר. (כדי לראות את התמונה בגודל מלא יש ללחוץ עליה)

כל תג מחיר כלל מספר שורות המתעדות את הפעילות האלימה בשטחים הכבושים. תג המחיר המקורי כוסה וכך הקונים והמוכרים נאלצו לעצור, ולו לרגע אחד, ולהביט בפער בין המציאות הנורמטיבית המדומה שיוצר הקניון לבין המציאות בשטחים. שניה לפני שהקונים מחליטים להוציא כסף מכיסם, איפשרה הפעולה לאזרחים לגלות על מה כספם כבר בוזבז.
הפעולה עצמה שואבת השראה מפעולות שיבוש-תרבות. יהיה זה קשה ולא נכון להפריד את מדיניותה של ישראל בשטחים ממדיניותה הקפיטליסטית, שכן שתי מדיניויות אלו תומכות אחת בשניה. באחת החנויות שמתגאה בשמו של מנהיג קומוניסטי הלכו עם זה צעד קדימה וחלון הראווה מנכס לעצמו את השפה האקטיביסטית בקריאה לצאת להפגנה:


. חלק מהניסיון הקפיטליסטי הוא לצייר כל מהלך של התנגדות כמהלך אנטי-שמחה או אנטי-אהבה. למעשה רב המהלכים הרדיקלים שאני מכיר הם מהלכים שבבסיסם עומדים רעיונות של אהבה ואושר. אלא אם האהבה שלכם מתבטאת בהעברת כספים לבעלי ההון.

אחד מהיתרונות של פעולה כמו הפעולה הזאת היא היכולת שלה להיות משוכפלת בכל מקום ובכל זמן, כי אקטיביזם הוא קוד פתוח. הפעולה לא מצריכה כסף רב, או שאיפת גז מדמיע. היא יכולה להתרחש בחנות הקרובה למקום מגוריכם. כל מה שאתם צריכים לעשות הוא להוריד את הקובץ הזה: תג מחיר, להדפיסו על דף מדבקה בגודל A3, ולחתוך את המדבקות בעזרת הגיליוטינה בחנות. משם אתם כבר ממש קרובים להיות חלק מתקיעת טריז (קטן) בגלגל המסתובב של הכיבוש.

נפש שטוחה בשירות הכלכלה/ לקראת אקטיביזם פסיכדלי

יום חמישי, פברואר 10, 2011 נכתב ע"י בעז יניב
השבוע הודיעו לנו כי הסם ריטלין ניתן עכשיו לצריכה ורכישה בעזרת מרשם מרופא משפחה בלבד. המושג "הפרעות קשב וריכוז" נמצא בתנופה אדירה בשנים האחרונות. אין סטודנט שעבר באוניברסיטה בלי שהיה מוקף באנשים שדיברו על התופעה, תהו על התופעה, ובעיקר חיפשו חומרים פסיכואקטיבים כדי לפתור את התופעה. תומר פרסיקו כותב על הבעייתיות שבה שרויה מסגרת הדיון בסמים כיום. גם אני כמוהו חושב שאנחנו עדיין לא איבדנו את הקרב על התודעה, הדיון סביב משני תודעה הוא דיון שעדיין ניתן לשנות.

לפני שאני ניגש להצעות לקראת אקטיביזם פסיכדלי, אני רוצה לגעת בהבדל המהותי שיש לדעתי בין ריטלין לבין משני תודעה פסיכדלים. האם אתם יכולים לדמיין את הפרסום הבא בכתבה בוואיי נט: "המדינה אישרה את התרופה המשולשת. הגלולה הכחולה- הכר את עצמך. הגלולה הירוקה- גלה את אמא אדמה. הגלולה הורודה- מוות לאגו גלה את הגאולה. זאת לאחר שמשנות החמישים מתבצעים ניסויים על המולקולות הפעילות פסילוסיבין ואל אס די ולאחר שקבוצת נסיינים הכוללת מיליוני בני אדם התנסו בתרופות בהצלחה ללא תופעות לוואי למעט מקרי שוליים." טוב ברור שלא ניתן לדמיין כזאת כתבה. והשאלה היא למה? מה בחברה שלנו מקדם כל כך שימוש בריטלין וחושש כל כך ממרחיבי תודעה?

נפש שטוחה בשירות הכלכלה

נהוג לומר שאנחנו חיים בעידן של "העצמי" של האינדיבידואליזם. למה הילודה במקומות רבים באירופה שלילית? אה כמובן אנשים יותר עסוקים במימוש עצמי. למה אחוז הגירושין עולה בצורה מתמדת? אה כן אנשים מממשים את עצמם. והדוגמאות הן כמובן עוד רבות. אם נעצור לרגע לנתח את התופעות האלו, אפילו יהא זה ניתוח שטחי וראשוני נראה שה"מימוש העצמי" הזה נשמע מקום די בודד וקר. האם המימוש העצמי הזה גורם ליותר אנשים לעסוק באמנות? ביצירה? ברצונות הפנימיים שלהם, אלו שלא "תורמים" ל"חברה" (מילה מכובסת לכלכלה)? ברור שלא. אנשים עובדים כמות שעות מופרכת, אצבעותיהן מקבלות זווית של מקלדת, עיניהן כבויות מול מסכי מחשב דלוקים, ועורם כבר שכח איך נראית השמש. החוויה הפסיכדלית קוראת למשתמשת לצאת אל החוץ, אל השמש, אל העולם (לפחות לחלקים שעדיין לא הרסנו), וזה כבר נתפס בזבוז זמן, כלומר כסף, כלומר לא יצרני, ואיזה מן אדם ממומש אתה אם אתה שוכב בתוך ערימת עשבי בר ופשוט מחייך?

באחת ההרצאות האהובות עלי של טרנס מקנה הוא אומר: "כאשר פסילוסיבין הוא חלק קבוע מן החוויה האנושית האגו מדוכא, ודיכוי האגו משמעותו הבסתם של השליטים, של החומרניים, של רוכלי המוצרים. פסיכדלים מחזירים אותנו אל הערך הפנימי של העצמי, אל חשיבות ההרגשה של החוויה המיידית- ואף אחד אינו יכול למכור לך את זה ואף אחד לא יכול לקנות ממך את זה, אז תרבות השליט איננה מתעניינת בנוכחות ההרגשה של החוויה המיידית". את החוויה הזאת, את הרגע הזה שבו אתה שוכב שקוע כולך בתוך העשב, חיוך גדול על פניך אי אפשר לקנות, ואי אפשר למכור. היא מחוץ לעולם המושגים הכלכלי. אבל היא לא רק מחוץ לעולם המושגים הכלכלי במובן שלא ניתן לשכור בה, היא ממש מסוכנת לעולם הכלכלי. החוויה הפסיכדלית מעבירה את מוקד ההנאה אל הגוף והעולם.  במקום שמוקדי ההנאה ישלטו על ידי מנגנוני צריכה קפיטליסטים הם הופכים להיות נגישים לכל, כל מה שצריך לעשות הוא מה שטימותי לירי קרא לו Tune In, וזה כבר מפחיד את שליטי תרבות הצריכה, ומכאן מנגנון ההפחדה הבזבזני והמשומן.

מה שכן מעניין את את שליטי תרבות הצריכה הם חומרים משטיחים, בראשם חומרי הריכוז ביניהם ריטלין (הס מלהזכיר את קירבתו המשפחתית לאמפטמין/ספיד), והחומרים “נוגדי הדיכאון” ציפורלקס/פרוזאק וכו'. לפני שאמשיך אני רוצה לומר שאינני מתנגד לשימוש בחומרים אלו, אלא לצורה בה החברה שבה אני חי מוקסמת וצורכת חומרים אלו. אני מכיר בכך שאצל אנשים מסוימים שימוש מושכל בריטלין יכול להשפיע לא רק על הרמה התפקודית אלא אף על המצב הנפשי. אני מכיר מקרוב לפחות מקרה אחד בו השימוש בריטלין היטיב עם המשתמש ברמה כזאת ששינתה את חייו בצורה חיובית ביותר, ואני בטוח שישנם עוד מקרים רבים כאלו.  בודאי ש"נוגדי הדיכאון" יכולים להיות חומרים אפקטיביים ומועילים ביותר אצל אנשים מסוימים.  ובכל זאת מדוע השימוש בחומרים אלו הולך ומתרחב? אני יכול להגיד בצורה חד משמעית שהאנשים הכי מבריקים שהכרתי בחיי היו אנשים שבכל יום נתון בשבוע יכלו להיכשל במבחן קשב וריכוז (או אולי צריך "לעבור" את המבחן כדי לקבל את החומר המבוקש) ולקבל את מנת הריטלין שלהם. רובם גם התנסו בריטלין כחוויה תודעתית ודווחו על שינוי חד בריכוז. האנשים האלו הם אינטליגנטים ומתפקדים ברמות הגבוהות ביותר. מדובר ברופאים, מהנדסים, אמנים, ועיתונאים מובילים, ובכל זאת הם יכולים להיות מוגדרים כ"סובלים" מ"בעיה". הם כולם מצאו לעצמם דרכים להתמודד עם שעות מרובות של עבודה, קריאה, וכתיבה ללא חומרי הריכוז. אבל אולי בעוד לא כל כך הרבה שנים הם יחשבו אנשים מוזרים, סוטים, פגועים נפשית כאלו שלא יכולים פשוט לקחת כדור קטן בבוקר ולשבת עשר שעות ברצף מול המחשב מתקתקים את דרכם לכיסו של הבוס.

במקום לעצור ולשאול מה אנחנו עושים לא בסדר כחברה שגורם לכל כך הרבה אנשים להיות מוגדרים כבעלי מום, אנחנו הולכים אל עבר סימום המוני. במקום לשאול את הנערה או הנער העומד מולנו מה מפריע לו בחייו עד כדי כך שהוא נופל לדיכאון, נפתור את זה בכדור קטן ושמח. לא עוד אינטרוספקציה, לא עוד קהילה תומכת, קדימה אל עבר עידן ההשטחה- כלום לא עצוב הכל כרגיל. קשה שלא להיזכר בתאורי הסומה בספרו של האקסלי, עולם חדש מופלא, לנוכח השימוש בחומרים האלו. האקסלי מתאר עולם שבו כולם נשלטים על ידי צריכתו של חומר שגורם להם להמשיך להיות סומים ביום יום, כך גם בחברה שלנו החומרים המקובלים הם אלו שעוזרים לנו לצלוח את היום ללא התנגדות (קפאין וניקוטין יכולים להכנס לקטגוריה זאת בקלות), ואילו חומרים מעוררי מחשבה והתנגדות נדרפים.

לקראת אקטיביזם פסיכדלי

אקטיביזם פסיכדלי הוא נושא שמעסיק אותי כבר די הרבה זמן. הוא נושא שקשה להגדיר, כלומר מהו אקטיביזם פסיכדלי. שתי הגישות המרכזיות לשאלה זאת הן: אקטיביזם למען הפסיכדלים, ואקטיביזם הנעשה ברוח הפסיכדליה. אני נוטה לחשוב שהתשובה הנכונה נמצאת בשילוב בין השניים, כלומר אקטיביזם גם למען הפסיכדלים וגם ברוח הפסיכדליה בנושאים שונים.  להפעם אסתפק בשלושה דברים ראשוניים שאפשר לעשות לקראת אקטיביזם פסיכדלי, בתקווה שבהמשך אעלה פוסט שירחיב יותר על אופציות שונות של אקטיביזם פסיכדלי.

1. מי ששולט בשפה שולט בתודעה:

ראשית מעניין לראות כיצד הריטלין מוצג בכל הכתבות כתרופה ואילו פיוטה, סן פדרו ופטריות פסילוסיבין, צמחים שנצרכים במשך אלפי שנים ועזרו לכמות בלתי מבוטלת של אנשים, לעולם יוגדרו כסמים גם בכתבות הכי פרו-שינוי תודעה. מכיוון שלדעתי כמו בהרבה מקרים התודעה מתחילה בשפה רצוי שאקטיביסטים של תודעה לא יאמצו את שפת השליט. תקראו לזה תרופה (כמו שהאינדיאנים מתייחסים לפיוטה), משני תודעה, פסיכדלים, רק לא סמים. הרבה פעמים אנשים אומרים לי שזה "בקטנה" שזה "לא באמת משנה", אבל זה משנה. מרבית האוכלוסיה פשוט נאטמת ברגע שהיא שומעת את המילה סמים. מסע ההפחדה חדר כל כך עמוק לתודעתם שאין להם אפשרות אחרת. ברגע שמשתמשים במילים כמו משנית תודעה, או פסיכדלים יש אפשרות טובה יותר לצלוח את השיחה, ורק כך יש לנו סיכוי לשינוי.

2. צרו את הקהילה שאתם רוצים לראות:

היום כבר ברור לכל מי שקצת מתעסק בשינוי תודעה שסט וסטינג הם הגורמים החשובים ביותר לאפקטיביות של ההתנסות. כבר מהתיאור החברתי בתחילת הפוסט אפשר להבין שאני חושב שאנחנו נמצאים היום במקום שבו אנחנו מתפקדים כחברה פגועה. יש עוד דברים רבים שצריכים לשנות כדי שהחברה שלנו תוכל לייצר סט נכון בתודעה של האנשים החיים בה, ותוכל להוות סטינג הגיוני לחוויה פסיכדלית מועילה. חלום ה Turn On, Tune In, Drop Out של לירי נכשל. איתו אפשר גם להיפטר מכל אשליות ה"אם רק היינו שמים אל אס די במי השתיה במזרח התיכון היה מגיע השלום". לא, זה סביר להניח היה מביא אסון. רעיון החלוקה ההמונית של משני התודעה כסוג של פיתרון הוא רעיון מסוכן. במקום זה צריך להשקיע בקהילות הקטנות. לייצר סביבנו עשרות, מאות ואלפים של קהילות פסיכדליות קטנות. הקהילות האלו צריכות לפעול לשינוי חברתי עמוק לא רק בתוכן אלא כחלק מתיקון חברתי רחב יותר. אל תחכו שתיווצר קהילה כזאת, היו הקהילה הזאת! דברו דיבור פסיכדלי, עשו אמנות פסיכדלית, לכו לעבודה בצורה פסיכדלית, צרו קשר עם קהילות פסיכדליות אחרות. אתם יודעים שהן קיימות כל הזמן סביבכם!

3. היו מאושרים:

נשמע טיפשי? ילדותי? אולי בנאלי? אבל אושר הוא אחד הכלים החזקים שיש לפסיכדליה להציע. לא אושר מזוייף, לא אושר התלוי בדבר, אושר פנימי אינסופי בכל עשייה שאתם עושים. נסו להביא את האושר הזה גם כשאתם מגיעים למקומות קשים. גם מאבקים פוליטיים מייאשים וסיזיפים זקוקים לאושר הזה, ואולי דווקא שם ישנה הזדקקות גדולה יותר לאושר ככלי עבודה. אם נוותר על פעולה מתוך אמונה באושר, אנו עשויים למצוא את עצמנו תקועים עם הפחד והייאוש שהממסד מנסה לנטוע בלבנו. הממסד הוא הסם המסוכן ביותר! הוא משנה התודעה הנורא ביותר! הוא הזיוף הגרוע ביותר! קחו בחזרה את השליטה על התודעה שלכם. הממשלה עשתה משהו נורא? אל תלבשו שחור באירועי מחאה, תבואו צבעוניים. נמשיך למחות, נמשיך לזעוק, עד שניצור פה קהילה שתהווה סטינג נפלא לשינוי תודעה כלל עולמי. אבל עד אז לא נוותר על האושר הפנימי שלנו, לא ניתן להם לשלוט לנו ברגשות ובנפש. היו מאושרים!

הכנות קק"ל לביאנלה הקרובה/מחיקת אל-עראקיב

יום רביעי, ינואר 19, 2011 נכתב ע"י בעז יניב

הכפר אל-עראקיב נהרס השבוע בפעם העשירית. למי שאינו מכיר את הסיפור של הכפר הבלתי מוכר, אל-עראקיב, אני מציע לקרוא את המידע כאן.

התמונה צולמה ע"י אורן זיו מקבוצת אקטיבסטילס

בקק"ל החליטו לנצל את ט"ו בשבט בצורה צינית כדי לעקור סופית את הבדואים מאדמתם ולהחליפם בעצים, עכשיו כשיש תאריך שווה להעלות את קצב העבודה ולקבוע עובדות בשטח. הדחפורים שהגיעו השבוע לאל-עראקיב לא באו רק להרוס את האוהלים הארעיים שבנו התושבים, הם באו כדי לפנות את ההריסות מהשנה האחרונה, לשטח את הקרקע, ולהכין את המקום לנטיעות. קשה שלא להתפעל מהצורה הפואטית שבה פועלת המדינה כשהגוף שכביכול מניע את המהלך כולו הוא קק"ל. מי שמגיע לשטח יתקשה לפספס את המהלך המבריק של פסלי הנוף של קק"ל. נדמה כי עבודת אמנות קונספטואלית שכזאת לא נתבצעה בישראל מזה הרבה זמן. מן הראוי לשלוח את הדחפורים לייצג את ישראל בביאנלה הבאה, דבר שעשוי לבטא סופסוף את הלך הרוח האמיתי באמנות הישראלית העכשווית. כאמור, הדחפורים אינם עוסקים יותר בהריסה, אלא במחיקה. כמובן שזאת מחווה עמוקה של קק"ל לעבודתו של רוברט ראושנברג. גם כאן, כמו בעבודתו של ראושנברג, תהיה זאת טעות לקרוא את העבודה כאקט של ונדליזם, זאת ללא ספק עבודה קונספטואלית. ברור לכל שלא יכול להיות שכסף רב כל כך מושקע רק למען עקירה של כ-300 איש משטח קטן בנגב. הרעיון מאחורי העבודה הוא העלמה טוטאלית. זהו מעשה כפול, פעולה של מחיקה שהיא בו זמנית פעולת כתיבה: הדחפורים והמשאיות של קק"ל מוחקים כל זכר לנוכחות הבדואים בשטח, הם ממשיכים את עיצוב האדמה למקטעים משוטחים. במעשים אלו טמונה המשמעות העיקרית של העבודה. ככל עבודה גדולה, העבודה מרפררת לעבודה קודמת בקאנון, במקרה זה אל האמירה: "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ". המהלך המשמעותי השני של עבודות קק"ל הוא נטיעת העצים, מהלך שמרפרר כמובן למילות המשורר ד. בן גוריון: "מדינת ישראל אינה סובלת מציאות מדבר בתוכה/אם המדינה לא תחסל את המדבר- עלול המדבר לחסל את המדינה". ניצול חג הנטיעות, ט"ו בשבט, למען עקירת בני אדם הוא כמובן המהלך השלישי שמתחם את האמירה האירונית של היצירה.

הבעיה בפעולה האירונית הזאת היא כמובן שאירוניה היא משהו שנוצר בין הקהל ליצירה. יותר ספציפית, האירוניה נוצרת מהפער בין מה שמוצג ביצירה עצמה לבין מה שנתפס על ידי הקהל. כאן בדיוק טמונה הבעיה, שכן הקהל בישראל 2011 כבר מזמן לא מסוגל לקרוא יצירה כזאת כיצירה אירונית, פרודיה של ממש על המהלך הציוני. החל בהתכחשות למרקם החברתי הקיים וכלה בהתכחשות למבנה הטופוגרפי אקלימי. הנקודה העיוורת שמתעקשת לראות את הארץ כמקום נקי בהתעלמות מוחלטת מהאוכלוסיה שחיה כאן, ואת הנגב כמקום שזקוק להפרחה, מגיעה לשיאים חדשים כיום בחברה הישראלית ואצל ממשלת הימין הקיצוני שמנהיגה אותה.

כשעבודת פיסול הופכת למייצג אלים

התמונה צולמה ע"י אורן זיו מקבוצת אקטיבסטילס


ביום שני השבוע (17.01.11), הגעתי יחד עם פעילים נוספים כדי לראות את העבודה. הגענו קצת אחרי הזריחה ובמקום שררה ציפיה דרוכה. אחרי שיום קודם לכן נורו במקום כדורי ספוג, גומי, וגז לא היה ניתן לדעת למה לצפות. בערך בשעה שמונה בבוקר הגיעה שיירה ארוכה מאוד של טרנזיטים לבנים של היס"ם לכיוון הכפר. היס"ם, למי שלא מכיר, הם הסדרנים בתערוכה של האמנים המוזכרים לעיל.  מיד לאחר הפריקה של לובשי השחורים מהרכבים הם קיבלו את ההוראה "לשלוף אלות ולהתחיל לעבוד, יום קצר היום". תוך כדי שהם דוחפים את הנוכחים במקום באלימות אל תוך בית הקברות של הכפר, כרז מפקד הכוח במגפון לפקודיו: "אם אתם רואים אזרחים זרים תרסקו להם את העצמות". כן, כן, כך ללא בושה (כאן נגמרת הפרודיה המציאותית ומתחילה מציאות האימה) הורה המפקד בשטח בקול רם במגפון, לבצע מעשי אלימות לא חוקיים באזרחים זרים. לאחר שהכוחות ריכזו את הפעילים ואת התושבים בבית הקברות, נאמר לנו שמי שיצא משטח בית הקברות יעצר. כמובן שלמפקד הכוחות אין סמכות לכלוא אנשים ללא סיבה, אבל כשאתה המחוקק, השופט, והתליין זה לא צריך להטריד אותך יותר מדי. כך נמנע מאיתנו למעשה לראות את העבודות הנעשות בשטח, כשסביב הכנת הקרקע לנטיעות עדיין מתקיים דיון משפטי שלא הוכרע. במקביל חסמו הכוחות את הכניסה אל הישוב ומנעו מהתושבים, שנאלצו לישון ברהט בעקבות ההריסות, לראות את הנעשה על אדמתם. בשלב זה הגיעו למקום פרופסור גדי אלגזי פעיל התחברות-תראבוט וחיה נח מנכ"לית הפורום לדו קיום בנגב. הם נעצרו בכניסה, וההגעה אל שטחי הכפר ואל בית הקברות נמנעה מהם. לאחר שלקחו מהם את תעודות הזהות, התחילו השוטרים במופע פרודיה משל עצמם (כנראה בהשראת המהלך הכולל של היצירה). הם קראו למשטרת תנועה מרהט והחלו לבחון את תקינות מכוניתה של חיה נח. הזיזי את ההגה שמאלה, הזיזי את ההגה ימינה, פתחי מכסה מנוע, מזל שמשטרת ישראל שומרת על בטחון הנהגים על הכביש (ובשטח). בשלב הזה אפילו השוטר החל לגחך, באומרו "אלו הוראות מלמעלה", תירוץ שכמובן מכשיר את הכל. בסופו של דבר שיחררו השוטרים את חיה נח ואמרו לה שנאסר עליה להכנס לבית הקברות, ואילו את אלגזי עצרו השוטרים בטוענה להעלבת שוטר ושלל האשמות מפוברקות. המהירות בה שוטרי ישראל נעלבים היא בלתי נתפסת, אך בסופו של דבר היא כמובן מובנת, ידוע לכל שנפשם של אמנים היא רגישה ושברירית.

כל אותו הזמן המשיכו לזרום אל השטח עוד ועוד משאיות ודחפורים מגובים בכוחות יס"ם, ואנחנו המשכנו להיות כלואים בתוך בית הקברות. לאחר שנחקר במשטרת רהט הוחלט לשלוח את אלגזי למעצר של 24 שעות עד שיובא לפני שופט. המעצר של אלגזי הוא הכרחי שכן הוא בהחלט מסוכן לציבור ושמועות אומרות שהוא אמן קונג פו בסתר. בערב החלו התושבים להקים אוהלים ארעיים על השטח. כוחות משטרה שהגיעו למקום החלו לירות כדורי ספוג, וגז מדמיע. חיה נח שהיתה במקום נעצרה ואיתה תשעה פעילים ותושבי המקום. בוידאו הזה בדקה 2:33 ניתן לראות את השרירותיות בה עוצרים אנשים באל עראקיב, על אחת כמה וכמה אם הם לא בעלי צבע העור "הנכון".

התוכנית למחיקת הנוכחות הבדואית במקום כבר קורמת עור וגידים. המחיקה, ושכתוב ההיסטוריה כבר כאן. הגיע הזמן שהציבור בישראל יבין שהדרך היחידה להתקיים פה היא ליצור חברה סולידרית, כזאת שתהיה מורכבת מכל האוכלוסיות בישראל, לא רק אלו שדומיינו אי שם באירופה הקרירה, מעל איזה אפפל שטרודל. המאבק פה הוא לא על אל-עראקיב בלבד, זהו מאבק על הכרה רחבה בזכויות הבדואים והמיעוטים. הנישול וההרס אינם מנת חלקם של הנגב הרחוק בלבד, הם מתרחשים בכל מקום- אפילו ממש במרכז הארץ.

—————————————————————————————————–

עדכון: ההפגנה שתוכננה למחר נדחתה. לאור הקריאה של וועדת המעקב העליונה של האזרחים הערבים להפגין ביום ראשון בשעה 14:00 מול בית המשפט בבאר שבע, החלטנו יחד עם שותפינו לדחות את ההפגנה שתכננו ולבוא לחזק את עמידתם של הגופים המייצגים של הציבור הערבי בישראל ביום ראשון. פרטים על ההפגנה הצפויה ביום ראשון, כולל הסעות יפורסמו בהקדם

—————————————————————————————————–

למי שלא שוכנע שהעבודות באל-עראקיב איננן נקודתיות, אלא חלק ממהלך כולל ל"טיהור" הנגב, אני ממליץ לקרוא את הכתבה הזאת שפורסמה בישראל היום ב23.06.10.

ולמי שממש רוצה להרחיב את הקריאה בנושא, אני מאוד ממליץ לקרוא את הפוסט הזה של גדי אלגזי.

בגלל זה נצעד יחד בשבת!

יום חמישי, ינואר 13, 2011 נכתב ע"י בעז יניב

נראה שישראל התגלשה לה בחדווה במדרון החלקלק, וכבר מזמן נמצאת במצב של צניחה חופשית. מונהגת על ידי הממשלה הקיצונית ביותר שהתקיימה אי פעם בישראל. ממשלה שביטלה כל אפשרות לשיח פוליטי ומקדמת אחדות מחשבה גזענית בלבד. כאשר מפלגת ימין קיצונית ומפלגה שנחשבת שמאל מרכז חוברות יחד כל הנורות האדומות אמורות להדלק, האזעקות אמורות לפעול, אך החברה הישראלית שותקת.

במוצאי שבת המחנה הדמוקרטי בישראל נפגש לצעדת חירום בהשתתפות עשרות תנועות, מפלגות וארגונים. ההתכנסות בקינג ג'ורג' מתחת למצודת זאב (ליד גן מאיר) בשעה 19:00, משם נצעד יחד אל רחבת המוזיאון, ונזעק יחד נגד הגזענות וסתימת הפיות שהשתלטה על המדינה.

חשוב שלצעדה במוצ"ש יגיעו גם אנשים שאינם רואים עצמם כאקטיביסטים, שאולי לא מסכימים עם כל מילה ומילה במאבקים השונים, אך עדיין שואפים לחברה דמוקרטית ומוסרית בישראל.

הנה כמה סיבות בגללן כדאי שתגיעו במוצ"ש:

  1. בשנה האחרונה הועצם השיח הגזעני, המאיים וסותם הפיות בחברה הישראלית. זה לא שהוא לא היה קיים כל הזמן, אך נראה שהיום בישראל זה כבר מקובל להשתין מהמקפצה ולצפות שכולנו נשתכשך בהנאה. פעילי שמאל סובלים ממאסרים פוליטיים, מוזמנים לחקירות על ידי השב"כ, ונתונים לאיומים מתמידים. כוחות אופל כמו "אם תרצו" מקבלים לגיטימציה להטיל את הטרור שלהם על אונבירסיטאות, מוסדות, ואישים בישראל. אני יודע שגם לכם זה לא נח, שגם אתם פותחים עיתון, צופים במהדורת חדשות, מצקצקים, אולי פולטים "אני לא מאמינה" או "לאן הגענו". אנחנו חלוקים על הרבה דעות (על הרבה דעות אנחנו מסכימים), אבל אנחנו בהחלט מסכימים שסתימת הפיות והגזענות הן רעה חולה המתפשטת שעלינו לעצור. זה הזמן לצאת מהבתים, להגיד "עד כאן! לא נשתוק וניתן לישראל להפוך למדינה שבה אנשים נרדפים בגלל זהותם הפוליטית, האתנית, או המגדרית! במוצ"ש אנו צועדים בסולידריות בעד שלטון דמוקרטי ושיוויוני במדינת ישראל!"
  2. קצב ההתדרדרות אל עבר משטר טוטליטרי הוא קצב אקספוננציאלי. זה לא קורה לאט לאט לאורך עשרות שנים, זה לא משהו שאפשר להגיד "נבוא להפגנה הבאה", זה פה וזה עכשיו על סף דלתכם. אם לא תמחו עכשיו, אז מתי? חוסר השוויון בפני החוק היה פה כבר מזמן, מעצרי שווא גם כן, ועכשיו מדובר גם ברדיפה מחשבתית. אנשים בלב החברה הישראלית מפחדים להגיד מה הם חושבים, במקום עבודתם, באוטובוס, במכולת. היום עומדות בפני אזרח ישראלי שתי אופציות, או גזען או בוגד. אז אני אומר תבגדו בגזענות, תבגדו במחשבה המיליטריסטית, תהיו נאמנים לעקרונות של חופש, שיוויון ודמוקרטיה, והפגנה היא כלי בסיסי בדמוקרטיה. אז במקום להגיד "ניפגש בהפגנה הבאה" הגידו "לא נשאר עוד זמן לבזבז. צריך לצאת מהבתים היום ולזעוק, לפני שמשטרת המחשבות תדפוק על דלתנו, במוצ"ש אננו צועדים בסולידריות בעד שלטון דמוקרטי ושיוויוני במדינת ישראל!"
  3. האנשים שבחרתם, אותם אנשים שהבטיחו לכם כל מיני הבטחות לפני הבחירות, בגדו בכם! חשבתם שמפלגת העבודה תשב יחד עם מפלגת הימין הקיצונית של ליברמן? עובדה! חשבתם שכאשר האקדמיה תרדף על ידי אנשי ימין, שינסו לעשות בה טרור מחשבתי, השרים שבחרתם בהם יקימו זעקה? אז זהו שלא! חשבתם שלבני תהווה אופוזיציה? הצחקתם אותה. למעשה כמעט לא משנה למה הצבעתם בבחירות האחרונות (אני משער שחובבי ליברמן לא המשיכו לקרוא עד כאן), האנשים שלכם בגדו בכם. זה הזמן לצאת מהבתים ולהגיד להם "לא ניתן לכם לבגוד בנו, לא בשביל זה בחרנו בכם! צאו ממשלת הגזענות עכשיו! כי במוצ"ש אננו צועדים בסולידריות בעד שלטון דמוקרטי ושיוויוני במדינת ישראל!"
  4. למרות שאם תשאל ישראלים מה מאפיין את הישראליות הם ישר ידברו בשם איזו אחווה, נראה כי זה התיאור הרחוק ביותר מהמציאות. האחווה הישראלית מתגלה כמעט תמיד כחלק מאקט אלים מלחמתי. אחווה של אנחנו נגד כל העולם. מה שחסר באמת בחברה הישראלית היא סולידריות אמיתית. הקיצוניות של החברה שלנו גוברת, החלשים נרמסים, וכמעט אין קול שזועק את זעקתם. הצעדה במוצ"ש היא הזדמנות ללכת שכם אל שכם עם קהל מגוון מהחברה הישראלית שלא נשאר לשבת בבית, כי במוצ"ש אנו צועדים בסולידריות בעד שלטון דמוקרטי ושיוויוני במדינת ישראל!
  5. בעוד הימין מבסס את המחשבה שלו על האדרת הפחד, שנאה ויאוש, המנוע של השמאל הוא תקווה. השמאל מציע תקווה, תקווה לחיים בשלווה, שוויון, וכבוד לכל. אמונה אמיתית בבני אדם באשר הם, בכך שיחד נוכל ליצור פה חברה צודקת והוגנת, שלא תבסס את עצמה על שליטה על עם אחר וקפיטליזם פרוע. בגלל שנשארה תקווה בלבנו במוצ"ש אנו צועדים בסולידריות בעד שלטון דמוקרטי ושיוויוני במדינת ישראל!

נראה לי שהרעיון ברור, אבל, אם אתם שואלים אותי מה אני עושה בשבת בערב:

אני צועד בסולידריות בעד שלטון דמוקרטי ושיוויוני במדינת ישראל!

פרטים יבשים:

מוצאי השבת הקרובה 15/01/11 בשעה 19:00

התכנסות בקינג ג'ורג' מול גן מאיר.

דף ההפגנה בפייסבוק—->

לסיום שיר יפה של אלמוג בהר שהתפרסם במוסף 'גרילה תרבות' שצורף לגיליון השישי של דקה.

שנתיים לפני הרעש / אלמוג בֶּהַר

"או שהעוגה לכולם, או שלא תהיה עוגה"

סעדיה מרציאנו (1950-2007), פנתר שחור ולוחם צדק

הַשִּׁיר הַזֶּה נִכְתַּב שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הָרַעַשׁ

כְּשֶׁעוֹד אֲנַחְנוּ יוֹשְׁבִים בְּבָתִּים, רַק לְעִתִּים

נְדִירוֹת יוֹצְאִים לְהַפְגָּנוֹת, בְּדֶרֶךְ כְּלָל לֹא

חוֹסְמִים כְּבִישִׁים, לֹא נִלְקָחִים לְמַאֲסָר, לֹא

מְשַׁבְּשִׁים אֶת הַחַיִּים לְאַף אֶחָד. לָנוּ

כְּבָר לֹא יִצְעַק טֶדִי קוֹלֶק: "פּוּשְׁטָקִים

רְדוּ מֵהַדֶּשֶׁא", עָלֵינוּ לֹא תֹּאמַר גּוֹלְדָה:

"הֵם לֹא נֶחְמָדִים", אֵלֵינוּ כְּבָר אַף

אֶחָד לֹא יְדַבֵּר. בְּעוֹד אַרְבַּע שָׁנִים

בְּעֵרֶךְ, כְּשֶׁכְּבָר נִהְיֶה שְׁנָתַיִם אַחֲרֵי הָרַעַשׁ,

לֹא נִזְכֹּר לָמָּה הִמְשַׁכְנוּ לָשֶׁבֶת בְּבָתִּים,

לָמָּה לֹא אָמַרְנוּ מַשֶּׁהוּ נוֹרָא, לָמָּה

לֹא צָעַקְנוּ, לֹא נִסִּינוּ לִמְחוֹת בְּטֶרֶם,

בְּטֶרֶם הָרַעַשׁ. דַּוְקָא קַל לֶאֱהֹב עַכְשָׁו,

שְׁנָתַיִם לִפְנֵי, קַל לְחַיֵּךְ לַחַיִּים, קַל

אֲפִלּוּ לְהַבְטִיחַ שֶׁאוּלַי בְּכָל זֹאת נִפָּגֵשׁ

אַחֲרֵי שֶׁהַכֹּל יִגָּמֵר, שְׁנָתַיִם אוֹ יוֹתֵר

אַחֲרֵי הָרַעַשׁ.

תנו לי דקה בבאר-שבע

יום חמישי, אוקטובר 21, 2010 נכתב ע"י בעז יניב

וספיישל מיוחד לערב בב"ש הקראת הסקייפ הראשונה בארץ. רוני הירש תקריא את שיריה בסקייפ הישר מאל איי!

תל-אביב/ניו יורק

יום שישי, ספטמבר 24, 2010 נכתב ע"י בעז יניב

לפני שנה באחד הביקורים שלי בשדה בוקר כתבתי גרסה תל אביבית לשיר של LCD Soundsystem  על ניו-יורק. (בסוף הפוסט יש וידאו של השיר המקורי). אחרי השבועיים האחרונים בתל-אביב נראה לי שהגיע הזמן לפרסם את הגירסה הזאת:

תל אביב אני אוהב אותך אבל את מבאסת אותי

תל אביב, אני אוהב אותך

אבל את מבאסת אותי

תל אביב, אני אוהב אותך

אבל את מבאסת אותי

כמו חולדה בתוך כלוב

בשכר מינימום עלוב

תל-אביב, אני אוהב אותך

אבל את מבאסת אותי

תל אביב את שקטה

ומבזבזת לי את הזמן

כל הרישומים שלנו מראים

את מזוהמת וזורמת

אבל הם סגרו לך את החנויות

כשפתחת את הדלתות

ליושבי מגדלים שמנים ומשעממים

אחרי שהפאבים נדחפו לתוך מתחמים

תל-אביב , את מושלמת

לא, אל תשני דבר

ראש עירך החולדה

מבושם מעצמו

אז השעמום מתגבר

אני מתכוון לעלבונות יותר ויותר

בבארים השכונתיים

שבהם חלמתי פעם לשתות

תל-אביב, אני אוהב אותך

אבל את מחרפנת אותי

יש מיליון שינויים

אבל אין כח לצעוק

כמו מוות במסדרון

שנחנק בקירות

תל-אביב אני אוהב אותך

אבל את מחרפנת אותי

תל-אביב , אני אוהב אותך

אבל את מבאסת אותי

כמו מוות ללב

אלוהים, כמה כאב?

אבל את עדיין הביצה

שבכיף בה אטבע

אז תורידי אותי מכל רשימות התפוצה

לילדים שחושבים שזה עוד בנמצא

כן, לאלו שחושבים שזה עוד בנמצא

אולי אני טועה

ואולי את צודקת

אולי אני טועה

ואולי את צודקת

אולי אתם צודקים

אולי אני טועה

ויכול להיות שאתם צודקים

אולי מה שאמא אמרה לך נכון

ותמיד יהיה שם משהו בשבילך

ולעולם לא תצעדי לבדך

אבל אולי היא טועה

ואולי אני צודק

ויכול להיות שהיא טועה

אולי היא טועה

ואולי אני צודק

ואם ככה, אז יש?

[שדה בוקר 2010]

—————————————————————————————————–

אפשר לראות את הקליפ לגרסה המקורית כאן—–>

אם אתם קוראים את הגרסה התל-אביבית ובא לכם לעשות לזה ביצוע מוסיקלי אשמח אם תשלחו לי לינק או משהו :-)

גם אתם בקטע?

יום שישי, ספטמבר 24, 2010 נכתב ע"י בעז יניב
כל פעם שראיתי את ההופעה של רייסקינדר הוא עורר בי רצון עז לכתוב עליו. אני חושב שהדרך הכי טובה לכתוב על הרייסקינדר היא פשוט תוך כדי הופעה, אבל לצערי ביקורת זאת נכתבת על השולחן המבולגן שלי (אם אתם קוראים פה בזמן האחרון בטח הבנתם שאני יותר מסור לעצמי מאשר לכתיבה, אז נראה לכם שבמקום לשתות בירה ולהינות בהופעה אני אכתוב?). די ג'ייז של מוסיקה אלקטרונית מופיעים לרב תחת אליאסים (food, shadow, וכו'), מוסיקאים שמופיעים לבד על במה בדרך כלל מופיעים בשמם. בהופעה הכפולה שלדיגיטל מי ורייסקינדר בלבונטין היה רגע שבו שי ליברובסקי (דיגיטל מי) ואסף עדן קראו אחד לשני באליאסים שלהם על הבמה. זה היה רגע מוזר. עומדים שני אנשים וקוראים אחד לשני בשמות כינוי בימתיים במקום בשמותיהם, אבל זה היה גם רגע שהבהיר לי משהו לגבי רייסקינדר. דיגיטל מי הוא הרבה יותר מדי ג'יי אבל באותו זמן הוא הרבה יותר קרוב לעולם הזה והמוסיקה שהוא יוצר הולכת בנשימה אחת עם יוצרים כמו קולד-קאט, רייסקינדר לעומת זאת מאוד רחוק מהעולם הזה מבחינה מוסיקלית. אצל יוצרים מהז'אנר של דיגיטל מי שם הבמה מהווה חלק מהפסון הבימתי אך הוא אינו חלק מרכזי, לעומת זאת אסף עדן ממש יצר דמות שהיא רייסקינדר ובמובן הזה הרייסקינדר (באחת ההופעות שאל אסף, ספק את הקהל ספק את עצמו, מה הרייסקינדר רוצה לעשות במצב כזה?) הוא דמות  של אמן פרפורמנס.

בדרך כלל התגובות לרייסקינדר מתחלקות פחות או יותר לשניים. אלו שפשוט לא מבינים מה הקטע? ואלו שיוצאים מההופעה כשבראש שלהם תקועה המנטרה הדפוקה (במובן הטוב של הדפיקות) כן כן גם אני בקטע. כשאני מנסה להסביר למה אני בקטע אני מבין שכשאני בא להופעה של רייסקינדר אני בא עם אותן ציפיות שאני בא לערבי אמנות או שירה ולאו דווקא עם ההציפיות שלי מהופעה. קשה להעביר את ההרגשה שנוצרת בהופעה כזאת על ידי קליפים ביוטיוב או הפנייה לבנדקאמפ של האמן, כי כמו שאמרתי אני רואה ברייסקינדר מעל הכל מופע פרפורמנס. כמובן שאסף עדן הוא מוסיקאי, וזה שהוא מצליח לעשות מוסיקת לואו פיי בסגנון הזה שעדיין תצליח להיות מעניינת ומרגשת זה לא דבר מובן. אפשר לדבר על השפעות מוסיקליות, על הסאונד, על הסיימפלר, על הקול שמזכיר את אהד פישוף בימים הטובים של נושאי המגבעת, אבל זה רק ירחיק אותנו מהחוויה במקום לקרב אליה.

מי אתה רייסקינדר?

רב המוסיקאים מנסים לייצר איזה מבט משתאה מהקהל שלהם. איזו פעירת פה כזאת של התרגשות, שמלווה במחשבה איזה גאון/וירטואוז/מוכשר וכו', לעומת זאת הדמות של רייסקינדר מנסה לייצר את המחשבה "איזה דפקט". כשהקהל מרגיש שהוא ניצב מול וירטואוז או גאון המרחק בינו ובין הבמה גדל, נראה שלאסף עדן חשוב לצמצם את המרחק בין הקהל לבמה ולא להגדיל אותו ולכן כשרייסקינדר מייצר את המחשבה "איזה דפקט" אצל הקהל הוא מצליח לגרוף את הקהל גם למחשבה "הוא כזה דפקט/אני כזה דפקט/הערב דפקט/העולם דפקט" בכך הוא גם מצמצם את הפער הזה שבין הבמה לקהל מבחינת הירארכית. אחד הדברים החזקים בהופעות הוא לראות כמה המוסיקאי נשאב לתוך המוסיקה, ובהופעות של רייסקינדר זה אחד הדברים הבולטים שקורים על הבמה. אם בין שיר לשיר מתנהל איזה מאבק בין אסף עדן לבין רייסקינדר מי שולט בעניינים, מאבק שלפעמים מגיע לקיצונות כזאת שאסף מטיח בקהל "לא יכול להיות שאתם באמת נהנים מזה, יאללה לכו הביתה!", בשירים עצמם רייסקינדר משתלט לגמרי ועבורו הקהל לא נוכח כלל, רק המוסיקה.

בתוך כל הלואו פיי והכאילו חוסר התיימרות הזאת רייסקינדר מצליח כמעט בכל שיר לתפוס איזה משהו מאוד בסיסי בקיום הישראלי היומיומי. האירוניה נוזלת מכל משפט שנאמר על הבמה וברור שכל משפט יכול להתפרש במספר רבדים שונים. משפטים כמו "אלוהים כמה שאתה רזה"  (אני לא מפסק אותו כדי לאפשר את שתי הקריאות) או "מלך המלכים איזה כיף לחיות במזרח התיכון!". מהבחינה הזאת רייסקינדר הוא משורר הלואו פיי אם לא הראשון אז המוצלח ביותר ששמעתי בארץ. את החזרתיות שבמוסיקה האלקטרונית שלו מביא אסף עדן אל הכתיבה. משפט כמו "הפעם באמת הלך הלילה" שנאמר פעם אחת הוא לא יותר ממשפט נחמד. כאשר המשפט נאמר פעמיים הוא קצת מטופש. בפעם השלישית הוא כבר מנדנד. אבל כשמשפט כזה נאמר עשרות פעמים ללא הפסקה (בליווי מוסיקה רפיטיטיבית) עד כדי כך שהרציפות הופכת את המשפט לדו משמעי: "הפעם באמת הלך עלי (לה)-פעם באמת הלך עלי(לה)" (כמובן שה'ע' לא נשמעת כמו 'ע'). החזרתיות הזאת דווקא מרחיקה את ההופעה ממחוזות האלקטרוניקה הרפטיטיבית (האוס, טכנו, טראנס) ומושכת את ההופעה חזק אל תוך הרוקנרול. במספר שורות קצרות קצת ביט ומעט מאוד צלילים ההופעה הזאת מצליחה לאבחן דברים רבים שנמצאים במרכז ההוויה של ישראל בימינו (לקורא לפיד, לתשומת ליבך). בצורה סופר מודעת לעצמה ולעולם הגלובאלי ומצד שני כזאת שמרשה לעצמה להתפלש בביצה הפרובינציאלית  מייצר אסף עדן את אחת ההופעות המעניינות (שבטח לא ראיתם) בארץ.

^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^

–בהקשר אחר (ואולי לא לגמרי אחר) אני ממליץ לקרוא את הפוסט של שי ליברובסקי (הלא הוא דיגיטל_מי) על חוסר התשלום לאמנים בתעשיית מוסיקת השוליים בארץ.

–בהקשר הזה אני ממליץ לקרוא את המאמר של גלעד מאירי על על ההנאה של המשורר מדיכויו וההנאה של החברה לדכאו, שעוסק באי התשלום למשוררים.

בשני המקרים אני מסכים עם חלק מהטיעונים ועם חלקם לא, אבל על זה כנראה בפעם אחרת.

מיעוטים לאומיים, שירים עממיים ואחד רמי סערי

יום שני, אוגוסט 30, 2010 נכתב ע"י בעז יניב

רדיו בלקנים/ רמי סערי

וְזוֹ תָּמִיד אוֹתָהּ שָׁעָה בַּבֹּקֶר

שֶׁמַּשְׁמִיעִים בָּהּ

אֶת הַשִּׁירִים הָעֲמָמִיִּים

וּמִתְכַּחֲשִׁים בְּעֶזְרָתָם

לַמִּעוּטִים הַלְּאֻמִּיִּים,

וּבָהּ צָרִיךְ לְהִתְעוֹרֵר כְּדֵי לְהַקְשִׁיב לָךְ

דֶּרֶךְ חֲלִילֵי רוֹעִים רַבִּים כָּל כָּךְ,

מִבַּעַד לַחֲצָאִיּוֹת הָרְקוּמוֹת

בִּנְתִיבֵי הֶהָרִים,

מֵאֲחוֹרֵי כַּפּוֹת יָדַיִם

הָאוֹחֲזוֹת רִשְׁתוֹת דַּיָּגִים

וְכַפּוֹת רַגְלַיִם הַדּוֹרְכוֹת עֲנָבִים בַּגַּת

אוֹ לָשׁוֹת בָּצֵק לִלְחָמַיִךְ.

וּמִקַּו הָרֹחַב הַזֶּה שֶׁל חֲצִי הָאִי,

מִשְּׁנֵים-עָשָׂר הַמְּחוֹזוֹת

וּשְׁלֹשִׁים וְשֵׁשׁ הַנָּפוֹת, הוֹסַפְתִּי לַעֲקֹב

אַחֲרַיִךְ, עָיֵף כְּמוֹ חַיָּה רְדוּפָה, אַחֲרֵי

שֶׁסָּגַרְתְּ בְּפָנַי דֶּלֶת אַחַר דֶּלֶת

וְשָׂרַפְתְּ לִי אֶת רֹב הַגְּשָׁרִים.

אִלּוּ הָיָה זֶה בְּשָׂפָה אַחֶרֶת, שֶׁל מָקוֹם

מְרֻוָּח וְעוֹלָם גָּדוֹל, הָיוּ חַיַּי

מִשְׁתַּקְּעִים מִן הַסְּתָם

בְּמִשְׁבֶּצֶת טוֹבָה וּמוֹעִילָה,

אֲבָל כָּךְ מִשְׁתַּכְּבִים הַלֵּילוֹת

בִּצְלִילִים, הַיָּמִים נִרְתָּמִים לַאֲסוֹנִי,

וְאַתְּ, מוֹלֶדֶת, מַגְלָה שׁוּב וָשׁוּב,

אַתְּ פֶּצַע הַנִּתְחָב תָּדִיר לְאֶצְבַּע,

אֶצְבַּע שֶׁהִיא טַבַּעַת.

השיר של רמי סערי לקוח מתוך הגיליון השישי של 'דקה' שראה אור בימים אלו ולו הצטרף מוסף מיוחד שהוצאנו לקבוצת 'גרילה תרבות'.

בימים הקרובים אעלה לבלוג מספר טעימות מהגיליון ומהמוסף.

במוצ"ש הקרוב אנחנו נחגוג את צאת הגיליון וארבע שנים לקיומו של כתב העת במיני פסטיבל.

פרטים נוספים על האירוע:

פ-ס-ט-י-ד-ק-ה

יום שבת הקרוב | 4 בספטמבר | החל מ18:00 בערב | רוטשילד 12

ארבע שנים | ששה גליונות | ארבעה הרכבים | עשרים משוררים | ומוסף אחד של גרילה תרבות

מתוך דקה 6: אסף אבוטבול | שירה סתיו | רועי דוידוביץ

יונתן קונדה | גיורא לשם  | מתי שמואלוף

ערן צלגוב | בעז יניב | רוני הירש

מתוך המוסף של גרילה תרבות: נוית בראל | רועי צ'יקי ארד | אהרון שבתאי

טל ניצן | רוני סומק | אלמוג בהר | ענת זכריה | עמית מאוטנר

מעין שטרנפלד | צאלה כץ ז"ל | רון קורדונסקי

ינגנו איתנו: טל אורן | ערופי שפתיים | ביטר ג'וז | ועל הפסנתר… הפתעה

תתקלט: נרקיס טפלר

כניסה + דקה ב-10 ש"ח

לאירוע בפייסבוק —–>