הימין צווח שוב ושוב על כך שה”ריבונות” של ישראל נפגעת. הוא משתמש המון במילה הזו, אבל היא לא אומרת מה שהוא חושב שהיא אומרת

הימין היהודי למד בשנה האחרונה מילה חדשה: “ריבונות.” כל מהלך שלא מוצא חן בעיניו הוא “הפרת הריבונות.” יש משמרות של פלסטינים בהר הבית? זו “הפרת הריבונות” שם. הפגנות בישובים לא יהודיים נגד הקלגסת הכחולה? זו “פגיעה בריבונות.” הזעקות האלה עולות השכם והערב.

אתמול (א’) ביצע חיל האוויר הישראלי מספר התקפות בדמשק, בירת סוריה. לא ברור מה בדיוק הוא התקיף ולא ברור למה, אבל אין ספק שהתקפה אווירית היא אם כל הפרת הריבונות. באופן לא באמת מפתיע, לא שמענו את הימין היהודי זועק.

ולא רק משום שהוא צבוע: לא רק משום שהוא חושב, כמו רוב הציבור היהודי, שהריבונות של מדינות אחרות הן לכל היותר הצעה עבור צה”ל. גם העובדה שהממשלה הריבונית של ישראל נקטה בצעד שהוא קאזוס בלי מובהק מבלי לעדכן את הפרלמנט או את הציבור שלה, מבלי להסביר מדוע היא מפרה הפסקת אש ונוקטת בצעד שיכול לגרור מלחמה, לא הוציאה יותר מפיהוק מהימין היהודי שלנו.

הרי, אם אכן היה הימין היהודי אמון על שמירת הריבונות, הוא היה דורש להדיח מיד את הממשלה שעשתה שימוש כזה בצבא. הריבונות שייכת לנבחרי העם, לכנסת. היא הריבון בישראל, היא ולא הממשלה. מצב שבו הממשלה יכולה לקחת לעצמה את הסמכות הנכבדת ביותר, זו של יציאה למלחמה ללא התייעצות או הסברים לכנסת הוא מצב של ריבונות ריקה. שני אנשים – שר הבטחון וראש הממשלה – יכולים, בהסתמך על פקידים בכירים שאינם חייבים דיווח לאף אחד מהם, לחייב את המדינה למלחמה. ואחרי זה, הם לא יהיו חייבים בהסבר לאיש.

אפשר לטעון, בצדק מוחלט, שקודם כל כך היה תמיד; ושנית, שסמכות הכרזת המלחמה בישראל נתונה לממשלה, ולא לכנסת. כל זה נכון. אבל זה רק מבהיר עד כמה הדרישות ל”ריבונות” ישראלית מגוחכות, כשהאנשים שמעלים אותן מוותרים בקלות דעת כזו על הסמכות הריבונית החשובה ביותר. אתם רוצים ריבונות? אז אולי כדאי שתתחילו לא עם איזו עמותה שמקבלת כספים מקטאר, אלא ממוסד טיפה יותר רציני – הצבא שלכם. רוצים ריבונות? אולי תתחילו מהדרישה שהממשלה תהיה חייבת דיווח של ממש לכנסת על פעולות שיכולות לגרור את המדינה למלחמה, ושהכנסת תפסיק להיות חותמת גומי. אגב, רוצים ריבונות? אולי כדאי שתתחילו בהעפה של אביגדור ליברמן אל פח האשפה של ההיסטוריה, כי התכנית שלו לוויתור על שטחים מאוכלסים בפלסטינים ישראלים היא בגידה על פי סעיף 97 (ב’) לחוק העונשין: “מי שעשה, בכוונה ששטח כלשהו יצא מריבונותה של המדינה או ייכנס לריבונותה של מדינת חוץ, מעשה שיש בו להביא כדי להביא לכך, דינו – מיתה או מאסר עולם.” אם הריבונות הישראלית היתה חשובה כל כך לימין, אביגדור ליברמן היה מגורש ממנו בזפת ונוצות.

אבל, כמובן, הימין לא מאמין בריבונות. המילה שהוא מחפש, אבל לא ישתמש בה, היא “אדנות.” הימין שכח מה זה להיות ישראלי; הוא רק יהודי. כשהוא אומר “ריבונות,” הוא מתכוון לומר “אדנותם של היהודים על הלא-יהודים.” כשהוא תומך בלי לחשוב על כך בכלל בפעולות צבאיות מחוץ לגבולות ישראל, הוא תומך בהגמוניה יהודית במרחב. לא ריבונות ולא נעליים: אדנות והגמוניה. ריבונות היא מושג של מדינות, והימין היהודי אולי משתמש ברטוריקה של תורת המדינה, אבל במהותו הוא שבטי. אנשים שמקבלים את התפיסה של מדינה, מתייחסים ביראת כבוד לשימוש בכוח צבאי; השבט נמצא במלחמה תמידית. מדינה שייכת לכל אזרחיה; השבט שייך לאסופת הגברים נושאי הנשק.

אלה פניה של ה”ריבונות” היהודית, 2014. השתלבנו יפה במרחב: ה”מדינה” הערבית הממוצעת היתה שם קוד לאדנות סונית. ה”מדינה” היהודית היא שם קוד לאדנות יהודית. זה כל מה שנשאר.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)