בעוונותי, רק היום הגעתי אל מוסף "תרבות וספרות" מן השבוע שעבר. כרגיל, התהדר המוסף במאמר של יצחק לאור, ובניגוד לכל אינסטינקט בריא, קראתי אותו. חוששני, אגב, שאאלץ גם אתכם לקרוא אותו, למרות שלא עושים דברים כאלה לחברים.

מאמרו של לאור דן בפרופ' נועם חומסקי, שהתחנף לאחרונה לאנשי החיזבאללה ולשליטי סוריה. ייאמר לזכותו שבניגוד לאותו אליל אחר של השמאל האקדמי, אדוארד סעיד, הוא לא טרח להשליך אבנים לכיוון ישראל.

לאור מציין בעוקצנות שבישראל, נוטים לייחס כל מפנה לכיוון דמוקרטיה לטובת ארצות הברית, כולל את הדמוקרטיזציה בלבנון – אבל אז משאיר אותנו תלויים באוויר ועובר לנושאים אחרים. וטוב שכך: מנהיגים בכירים בהתנגדות הלבנונית לכיבוש הסורי ציינו במפורש שנוכחות הכוחות האמריקניים בעיראק היתה גורם מדרבן. סוריה, אחרי הכל, כבר רצחה בעבר ראשי ממשלות בלבנון, ושום דבר יוצא דופן לא קרה.

אבל לא: לאור מעדיף להתעלם מרצח רפיק אל חרירי, מההמונים שבאומץ נדיר – תחת התקפות טרור יומיות – גירשו מלבנון כוח כובש ורצחני. הוא מעדיף להתמקד בנסיון החיסול שביצעו אנשי הסי.איי.איי. כנגד מנהיג החיזבאללה ב-1985.

בלשונו הנקיה של חומסקי, שלאור מצטט בהערכה, מכונה ראש החיזבאללה "כוהן דת מוסלמי"; ולמי שלא יודע, או למי ששכח, החיסול היה מיועד כתגובה לשני פיגועים קטלניים – האחד כנגד השגרירות האמריקנית בביירות, האחד כנגד מפקדת המארינס – ולחטיפתו, עינויו ורציחתו של ראש סוכנות הסי.אייי.איי. בביירות, ויליאם באקלי, על ידי החיזבאללה. חומסקי אף טוען שמכונית התופת שהפעיל הסי.איי.איי. היתה "הנוראית ביותר בביירות" – אבל משאית התופת שהפעיל החיזבאללה כנגד מפקדת המארינס הביאה למותם של 241 חיילים, והיא כלל איננה נזכרת.

לאור טוען עוד שמכונית התופת של הסי.איי.איי. "איננה מופיעה בהיסטוריה המערבית". בולשיט. בספר Veil של בוב וודוורד, שיצא בסוף שנות השמונים, מוקדשים עמודים ארוכים לתיאור האירוע. וודוורד, מחושפי פרשת ווטרגייט, איננו עיתונאי שוליים – אבל יכול להיות שלאור וחומסקי פשוט לא קראו את ספרו. אחרי הכל, הוא עיתונאי לא חתרני, ששומר על האינטרסים של הממסד.

עיוורון דומה – פעולות קרביות של המערב וישראל מגונות בזעם קדוש, תוך התעלמות מפעולות הצד השני, בין אם הוא סובייטי או איסלמיסטי – נוגע להפצצה הישראלית באותה שנה בטוניסיה. זו היתה פעולה מיותרת, יש שיאמרו מטומטמת – אבל חיל האוויר "לא הפציץ רובע בטוניס", ולא "רצח באכזריות קיצונית" 75 בני אדם. המטרה המותקפת היתה מפקדת אש"ף, שעדיין היה אז ארגון טרור, אם כי דועך. משום מה, העובדה השולית הזו לא מוזכרת.

מכאן מפליג ליאור על כנפי זכרונו לימים הטובים ההם של המלחמה הקרה, כשכולם ידעו באיזה צד נמצאת הדיקטטורה הקפיטליסטית ואיפה נמצא גן העדן הסוציאליסטי. הוא מבכה את ההתערבות האמריקנית באינדונזיה – אבל שוכח את המעורבות הסובייטית שם. לאור מעלה מן האוב את הקונטראס בניקרגואה, שהסי.איי.איי. מימן באופן בלתי חוקי – אבל שוכח את מעורבתם הפעילה מאד של כוחות קובניים במדינה, ואת העובדה שיריביהם הסנדניסטים עפו מהשלטון, ברגע שנערכו בחירות דמוקרטיות במדינה.

אבל כשלאור נוגע בהפיכה המפורסמת בצ'ילה ב-1973, ובאירועי אבו גאריב בעיראק, אתה חייב לשפשף עיניים ולתהות מה הוא לקח. מי לא יודע שהסי.איי.איי. תמך ועודד את הצבא הצ'יליאני באותה הפיכה? סרט פופולרי בנושא נעשה עוד בסוף שנות השבעים. מי לא יודע על מעשי הזוועה בעיראק? הם לא ירדו מהכותרות העיתונים האמריקניים בשנתיים האחרונות, מאז נחשפו.

כשלאור מדבר על אלה כעל סודות גנוסטיים, שהוא וחומסקי חולקים עם קומץ יודעי דבר, אתה חייב לתהות אם הוא חוצפן או בור. היה גם מקום לתהות מיהו העורך שאישר את דברי ההבל האלה – אבל אז אתה נזכר שמדובר בבני ציפר, והכל מתחיל להתבהר.

לאור וחומסקי ממשיכים את מסורת "האידיוטים המועילים" שטבע לנין ושעליה עמד אורוול: הם דורשים פציפיזם מן המערב, אבל שותקים לנוכח הזוועות שמבצעים יריביו. לאור מכנה את עיראק "בית מטבחיים" – אבל מתעלם משתי עובדות קריטיות: שקודם לפלישה האמריקנית, שלט במדינה עריץ רצחני במיוחד; ושרוב ההרוגים העיראקיים נובעים מפיגועים בלתי פוסקים מצד איסלמיסטים. הוא מצא לנכון לבכות את הפיגוע שהיה אמור לחסל את ראש החיזבאללה, וחיסל עשרות חפים מפשע; אבל אם הוא כתב ולו מילה אחת בגנות עשרות הפיגועים שבוצעו בשנתיים האחרונות כנגד מסגדים שיעיים, אני לא ראיתי אותה.

ג'יימס ג'ויס אמר פעם שהאנטי-קתוליות היא האנטישמיות של האינטלקטואלים. בשנים האחרונות, החליפה אותה האנטי-אמריקניות: התפיסה שכל מה שעושה ארצות הברית הוא רע, רע בהכרח, רע מעצם זה שהוא אמריקני. במקרה של לאור, כל מה שעושה ארצות הברית הוא רע – מפני שהיא תומכת בישראל.

והתשפוכת הזו, בישראל, מתפרסמת במוסף שכותרתו היא "תרבות וספרות".

(יוסי גורביץ)