מתנחלים רצחו, הצבא העלים את המצלמות, דו”צ הוציא הודעה שקרית, התקשורת לא בדקה: מורשת אזריה האמיתית

עדכון חשוב – ראו סוף הפוסט.

לפני כשבועיים, ב-3.4.19, תקף פלסטיני בשם מוחמד עבד אל-פתאח, תושב ח’ירבת קייס, מכוניות עם לוחות רישוי ישראליות סמוך לכיכר הכפר ביתא. מתנחל ירה לעברו מתוך רכבו; לאחר מכן המתנחל וישראלי נוסף התקרבו לעבר עבד אל פאתח, פצעו אותו בירי, התקדמו הלאה ורצחו אותו ביריות בעודו שרוע פצוע על הרצפה.

עד כאן, בנוהל.

מיד לאחר מכן, הודיע דובר צה”ל שעבד אל פאתח נהרג “תוך כדי ביצוע פיגוע דקירה.” לא היה פיגוע דקירה, אבל היי, זה דובר צה"ל.

עד כאן, בנוהל.

התקשורת הישראלית דיווחה על הרצח כאילו היה נסיון פיגוע דקירה שסוכל, בדיוק כמו שדובר צה”ל היה רוצה שיעשו.

עד כאן, בנוהל.

עד כמה שידוע לי, משטרת ישראל לא עצרה את היורים לחקירה ולא חקרה את התקרית, אף שנהרג בה אדם. אחרי הכל, הוא לא באמת אדם, הוא פלסטיני.

עד כאן, בנוהל.

מה שהיה חריג, לפחות מהנוהל כפי שהכרנו אותו עד עתה, הוא שזמן קצר לאחר הרצח פשטו חמושי צה”ל על שני בתי עסק באזור, שבהם היו מותקנות מצלמות אבטחה, החרימו את התוכן שלהם, והשמידו את המידע שעל אחת מהן. כך עולה מחקירת בצלם, שכרגיל עושה את העבודה שכלי התקשורת, מצ”ח, המשטרה והפרקליטות הצבאית לא טורחים לעשות.

החמושים לא עיכבו את הישראלים היורים, כפי שאמורים היו לעשות על פי חוק, אבל זה צפוי לגמרי. רוב מוחלט של החמושים לא יודע שיש לו סמכויות עיכוב כלפי מתנחלים. עם זאת, הם לחלוטין גילו יוזמה כשהחרימו את התיעוד והשמידו את חלקו. יופי של חתירה למגע.

מה קרה פה? זה לא כזה מסובך. אני אופתע מאד אם קצין בדרג גבוה ממ”מ היה אחראי להשמדת הראיות. אף קצין בדרג גבוה יותר לא היה מסתכן בפקודה כזו, שהיא שיתוף פעולה עם פשע. החמושים פשוט יישמו את לקחי פרשת אזריה: הם השמידו את המצלמות.

מאז הרצח שביצע אזריה בחברון, שעליו קיבל עונש מגוחך והמון סימפטיה ציבורית, טען הימין שמעתה חיילים יחששו לירות במחבלים. בנט ושקד – אל תתנו לדלת לחבוט בכם בדרככם החוצה, מוצ’אצ’וס – אפילו הפכו את הטענה הזו לחלק מהקמפיין שלהם. “המפקד שלי אומר: אתה חייב להסתער,” שר בנט, “עורך הדין שלי אומר: אתה עלול להצטער.” הטענה היבבנית של הימין, כביכול חיילים זקוקים לעורך דין בשדה הקרב בגלל שמשפטנים קושרים להם את הידיים, לא חדשה. הימין משתמש בה מאז האינתיפאדה הראשונה (סכסוך שכמי שהשתתף בו אני יכול להעיד שאף אחד מאיתנו לא שמע בכלל על עורכי דין), אבל היא הפכה למגפה של ממש בעקבות מקרה אזריה. בנט וחבר מרעיו אמרו לנו שאחרי אזריה, חיילים יפחדו לירות.

וכמובן, זה לא מה שקרה. חיילים מעולם לא פחדו לירות. הם תמיד ידעו שהפיקוד יחפה עליהם, כל זמן שלא יצלמו אותם. הם הפיקו את הלקח הנכון מבחינת צה”ל מפרשת אזריה: הם מעלימים את המצלמות.

למה הם מעלימים את המצלמות כשמתנחלים מבצעים את הרצח? כי הם אמונים על תפיסת hasbara. מסלקים את כל מה שיכול לפגוע בתדמית של הכיבוש. אחרי הכל, המתנחלים הם רק זרוע אחרת של המשטר הישראלי. כן, יש חיכוכים לעתים בין הזרועות, אבל כולם יודעים שהם פועלים לאותה המטרה. כמו העיתונאים שלא בדקו את הודעת דו”צ, הם לא היו צריכים פקודה. הם ידעו בעצמם מה תפקידם.

הכדור עכשיו במגרש של משטרת ישראל: האם היא תפתח בחקירת רצח? אחרי הכל, על פי חוק אין צורך בתלונה במשטרה: היא צריכה לפתוח בחקירה ברגע שנודע לה על חשד לפשע. לא הייתי כוסס ציפורניים. החוק הוא מילה מתה בגדה המערבית, ולחיי פלסטינים אין ערך. משטרת ש”י, שבחלקה הניכר מורכבת ממתנחלים, יודעת שלא יהיה שום לחץ ציבורי עליה לחקור את התיק הזה.

ככה זה בדיקטטורה הצבאית היהודית היחידה במזרח התיכון.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הערות על בחירות 2019

א. הגוש המלוכני. הדבר המדכא ביותר בבחירות האלה היתה ההצלחה של נתניהו. הוא השיג שיא שהוא עצמו לא הצליח לרשום, תוך שהוא שותה מנדטים מחלק ניכר מהגוש שלו. התזוזה בגושים היא מינימלית, אם בכלל, וגושים הם כל הסיפור. אבל נתניהו זכה בהישג אישי ניכר.

יש קבוצה גדולה בציבור היהודי שהמחויבות שלה לערכים דמוקרטיים עמומה, והיא מהווה את מצביעי מפלגת השלטון. 36 מנדטים ניתנו למפלגה שבמכוון לא פרסמה מצע מזה מערכת הבחירות השלישית ברציפות. הליכוד לא צריך מצע: המצע שלו הוא נתניהו. לאיש הזה נוסף שובל של שחיתות אישית עוד קודם לתקופה שהיה בכלל נבחר ציבור. זה לא מרתיע את המצביעים שלו. גם העובדה שנתניהו ניצב בפני שלושה כתבי אישום לא משנה לו.

אפשר להתווכח עם מצביעי ליכוד על הרבה דברים, ויש על מה. קשה הרבה יותר להתווכח עם תומכי נתניהו. נתניהו מרוקן את הדמוקרטיה הישראלית מתוכן במשך עשור שלטונו, מערער מוסד אחרי מוסד כדי לשמור על שרידותו האישית. מי שעובר על כך בשתיקה ושב ומצביע לו – למרות לא מעט אלטרנטיבות – מעיד על עצמו שהמשטר הדמוקרטי וטוהר המידות חשובים בעיניו כקליפת השום.

נתניהו יילך, בסופו של דבר. לא ברור כמה נזק ימשיך לגרום, אבל הוא ישאיר ליורשיו גוש גדול של הציבור שמאס במשטר דמוקרטי. ספק אם נתניהו עצמו מסוגל לבצע את המעבר הנפשי לדיקטטור. הוא בכל זאת גדל בתקופה אחרת. אבל הוא משאיר דלת פתוחה לאחד מיורשיו, וציבור גדול עליו יוכל הדיקטטור העתידי להשען.

ב. חיסול הגוש הדמוקרטי. נכון לשעה זו, עומד מניין המחנה הדמוקרטי בישראל על 20 ח”כים בלבד: שישה של העבודה, שישה של חד”ש-תע”ל, ארבעה של מרצ וארבעה של רעם-בל”ד. לגוש האנטי דמוקרטי יש רוב מוצק של 65 (שוב, לא הפתעה גדולה), אבל את רוב הקולות של הגוש הדמוקרטי שתתה מפלגת כחול לבן.

האחרונה מכילה נציגות נכבדת למדי של כוחות ימניים של ממש, מבוגי “משה” יעלון ועד צבי האוזר, שכתב את הגרסה הסופית של חוק הלאום והתעקש שלא להכניס לתוכו סעיף שוויון. בכל משבר דמוקרטי של ממש, צפויה הסיעה הלא אפויה הזו להתפרק. מנהיגיה, חשוב לציין, הביעו לאורך כל מערכת הבחירות סירוב להכיר בח”כים פלסטיניים נבחרים לגיטימיים והודיעו שלא ישבו איתם בשום מצב. (ולמקהלה הקבועה של “אבל הערבים לא רוצים”: חד”ש-תע”ל הודיעה שוב ושוב שהיא פתוחה למשא ומתן.)

מאחר והשסע הדמוקרטי בישראל הוא על קווים אתניים, קרי זכותם של מיעוטים לא יהודיים לשוויון, די ברור איפה יעמדו הח”כים הימניים של כחול לבן בשעת משבר. לפיד, יש להניח, יברח מנושאים מעוררי מחלוקת, ועד היום אין לנו מושג איך ינהג גנץ.

הולך להיות כיף.

ג. מצביעים מטומטמים. מי שהגדיל את הגוש האנטי-דמוקרטי הם מצביעי שמאל-מרכז אפויים למחצה, שכל פעם מחדש נופלים במלכודת של טענת המפלגה הגדולה יותר. הם העניקו את ראשות הממשלה לנתניהו ב-2009 והבטיחו אופוזיציה לא מתפקדת כשהצביעו ללבני. הם עשו אותו הדבר שוב עם לבני ובוז’י ב-2015, ושוב ב-2019 עם כחול לבן.

יש בישראל רוב ימני, כך שאי אפשר להאשים אותם בסטיה האנטי-דמוקרטית של ישראל, אבל הם אשמים בכך שפעם אחר פעם אין פה אופוזיציה מתפקדת. פעם אחר פעם, הם יוצרים אופוזיציה מסורסת שרוצה להיראות נחמדה. אנחנו צריכים אופוזיציה מהגיהנום, שתעשה כמיטב יכולתה לבלום את הזליגה האנטי-דמוקרטית של ממשלות נתניהו – עד שיבוא הזמן שבו הציבור בישראל יבין שמדיניות הימין מובילה למלחמה בעצימות נמוכה כדרך חיים, ויחליט שמגיע לו יותר. עד אז, לבלום כל יוזמה בכל תרגיל פרלמנטרי אפשרי.

רק שמספר גדול של ממצביעים שלא יודעים לספור עד 61 (מי אמר שהמאבק הימני בלימודי האזרחות לא נשא הישגים?), ושלא טורחים לברר מי המועמדים שהם קונים בשק, הביאו אותנו למצב שבו יש בפועל אופוזיציה של 20 מושבים. עלה תאנה ל"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", אבל לא הרבה מעבר לכך. נהדר.

ד. דיכוי הצבעה. הליכוד שלח ביום הבחירות כ-1,300 “משקיפים” מצוידים במצלמות נסתרות כדי להטיל אימה על מצביעים במגזר הפלסטיני. ה”משקיפים” היו אנשי משרד הפרסום של שגיא קייזלר, לשעבר ראש עמותת ועד מתנחלי השומרון, שבשעתו הפעילו את אנשי “עד כאן.” במצלמות נסתרות קייזלר מבין.

המטרה של הצבת המצלמות בקלפיות, והחשיפה המהירה של היקף הפרישה שלהן – לא פחות מ-1,300, נטען – היתה מיועדת לעשות למצביעים הפלסטינים את מה שעד כאן עשתה לארגוני זכויות האדם: השתבללות, לחץ, פחד זה מזה, פראנויה, צמצום מאבק כדי להתגונן. המטרה היתה שמצביעים פלסטינים יאמרו לעצמם שמה הם צריכים את כאב הראש הזה, אם מפלגת השלטון מרגלת אחריהם. ונתניהו נתן גיבוי ל”מבצע” הזה באמצע יום הבחירות.

קשה לדעת כמה אנשים נמנעו מלהגיע לקלפיות בגלל השפיונים של קייזלר. הוא וחבר מרעיו התגאו אחר כך שהורידו את אחוז ההצבעה שם לפחות מ-50%, אבל אי אפשר לדעת כמה אמת יש כאן וכמה רהב, רהב שמטרתו למשוך לקוחות עתידיים. ברור, עם זאת, שהמשטרה גררה את רגליה, שיו”ר ועדת הבחירות המרכזית לא עשה יותר מדי, ושרק ח”כים ממרצ, מחד”ש-תע”ל ומארגון עדאלה דרשו חקירה. מה זה הרקע הזה שאתם שומעים? אה, זה לפיד וגנץ סותמים את הפה לאחר שמפלגת השלטון קשרה לבצע פשע נגד מצביעים. הם לא יהודים, אתם מבינים, זועבי’ז, ואם נעמוד על הזכויות שלהם זה ירתיע בוחרים.

ה. וכמה חדשות טובות בכל זאת. שלושה שרלטנים פוליטיים נמחקו בבחירות האלה. המסוכנים שבהם, כמובן, הם איילת שקד ונפתלי בנט, שני מומחי פרסום והפצת שנאה שעלו לגדולה. נראה שלשם שינוי, הפרסומאים של בנט ושקד עקצו אותם. מה לעזאזל היה הקמפיין הזה? מישהו ראה את סרטון היונה ולא חרד לגורלה? ברוך שפטרנו מעונשם של אלה.

יחד איתם עף מי שהתיימר לבצע את ההונאה הגדולה ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית: משה פייגלין, האיש שניסה בשעתו לקחת את הליכוד למחוזות של כהנא (הליכוד הגיע לשם לגמרי בכוחות עצמו, כפי שהסתבר) ושעכשיו ניסה לברוא את עצמו כליברטריאן שוחר מקדש. למרבה השמחה, הציבור היה חכם יותר, ולא קנה את הדארוויזיזם החברתי שניסו למכור לו בעננת מריחואנה.

מרצ שרדה. היא שרדה בזכות קולות הפלסטינים. אולי עכשיו המפלגה תהיה ערוכה לטלטול רציני, למהפך לקראת מפלגה דמוקרטית יהודית-ערבית. מפלגה יהודית-ערבית בהכרח לא תהיה ציונית. הקולות הפנימיים במפלגה מבטיחים, נראה לי, ניעור – לא בהכרח שינוי, אבל ניעור שתמר זנדברג לא תוכל להתעלם ממנו.

יהיה רע לתפארת בשנים הקרובות, אבל אין לנו הפריווילגיה להתייאש. לחשוק שיניים, ולהיאבק.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ואין חלום שלא הורד על ברכיו: להגיע לקלפי עם אטב על האף

סולון, המחוקק האגדי למחצה של אתונה, קבע כי אזרח שלא התייצב לצד כלשהו במלחמת אזרחים חייב גלות. בהתאם, ומאחר ואנחנו אזרחים – ומאחר ואזרחות היא חובה אקטיבית, וכאזרחים אנחנו חייבים בחובת ממשלתנו ואנחנו אחראים מוסרית למעשיה – אין לנו הזכות להשתמט מן הבחירות. ומשהגיע אזרח לקלפי, חובה עליו להצדיק את בחירתו.

אצביע מרצ. אני מניח שזה לא מפתיע יותר מדי אנשים. אבל אני עושה זאת הפעם בתחושה כבדה. אנמק. נתחיל מצד הזכות. כל מה שנכתב פה, יש לציין, יוצא מנקודת הנחה (שנשענת על הסקרים כולם) שנתניהו יצליח שוב לבנות ממשלה בעקבות הבחירות, וההנחה שלי היא סוציאל-דמוקרטיה מתגוננת.

מרצ מייצגת את מה שנשאר מהחלום הישראלי/כנעני. אזרחות שווה לכל, ליברליזם בלתי מתנצל ובלתי מתפשר, אי דמוקרטי בלב של מפלגות אנטי-דמוקרטיות וא-דמוקרטיות. אין ספק שיש רוב – כמה גדול, אפשר להתווכח – שדוחה את עמדות היסוד הללו: שרוצה מדינה שבטית, אתנית, מדינת כל יהודיה, עם מידה משתנה של סמכותניות.

מפלגות ליברליות וסוציאליסטיות נמצאות במגננה בכל רחבי העולם, אבל מדובר בגלגל שסב לאיטו ותורו יבוא להסתובב שוב. בסופו של דבר, האינטרנציונל השחור יקרוס לתוך עצמו, משום שהלאומים השונים החברים בו יתקוטטו. לפני שזה יקרה, תהיה כנראה תקופה שחורה למדי. במהלך התקופה הזו, מרצ חשובה משום שהאידיאלים שהיא מייצגת חשובים. אנחנו צריכים מי שימשיך לדבר על המושכלות הראשונות של הליברליות – בראש ובראשונה, התפיסה הרדיקלית שכל בני האדם שווים – ושייצר את התשתית למהפכת הנגד. מהבחינה הזו, האידיאלים של מרצ קריטיים. המצע החדש שלה, למשל, הוא עבודת מופת.

הפרקטיקה היא סיפור אחר, קשה יותר. נראה שהמחלה הדיגיטלית של תיבת התהודה – כלומר, היכולת שלנו ליצור לעצמנו בועות שבהן אנחנו שומעים רק את קולות הדומים לנו – היכתה במפלגה בצורה חזקה. התוצאה היא חוסר סובלנות לדעות אחרות, שונות יחסית אך במעט. ספק אם יש מקום בו הקבעון המחשבתי הזה מובהק יותר מאשר בנושא הפתרון המדיני שמציעה מרצ, שהוא עדיין הפרה הקדושה של שתי המדינות.

בפני עצמו, זה לא צריך היה להטריד יותר מדי. אחרי הכל, אני לא באמת יכול להצביע לאבי “השמאל שכח מה זה להיות יהודי” גבאי; יאיר לפיד, בנימין נתניהו, בוגי יעלון ובנימין גנץ צריכים, מבחינתי, לחלוק את אותו ספסל הנאשמים בהאג על פשעי צוק איתן; הייתי יכול לשקול ברצינות הצבעה לאחמד טיבי אלמלא חבר לחד”ש; והייתי יכול לשקול הצבעה לבל”ד אלמלא חברה לרע”ם. התאמה של 80% צריכה להספיק וקשה לבקש יותר מזה.

אבל.

[…]

אבל יש שני נושאים שטורדים את מנוחתי. האחד הוא פרגמטיות משונה במיוחד של תמר זנדברג. במהלך הקמפיין שלה להנהגת המפלגה היא חזרה על כך שהיא תסכים לשבת בממשלה אחת עם ליברמן.

מבחינתי, זה היה מהלך פסול. פסול מספיק כדי שאצביע לאבי בוסקילה ולא לזנדברג בפריימריז. למרצ יש מספר גדול של בוחרים פלסטינים. יתר על כן, מרצ תומכת במדינת כל אזרחיה. מפלגה כזו לא יכולה להעניק לגיטימציה לאדם כמו אביגדור ליברמן, שכל הקריירה הפרלמנטרית שלו – להבדיל מהקריירה הפלילית שלו – נבנתה על שלילת הזכויות האזרחיות של פלסטינים ישראלים, בראש ובראשונה עצם אזרחותם.

כל עוד זנדברג אמרה את זה רק במסגרת הפריימריז, אפשר היה להחליק את הנושא. אין מועמד בלי אמירות מביכות. אבל שלשום (ז’) היא חזרה ואמרה שהיא תשב עם ליברמן בממשלת שמאל-מרכז, אם הוא יקבל את קווי הממשלה הזו.

תהרגו אותי למה היא היתה צריכה לומר את זה. ליברמן מתנדנד על סף אחוז החסימה. בכלל לא בטוח שהוא יהיה איתנו עוד כמה שבועות. למה לומר שוב לאזרחים הפלסטינים, שעימם את אומרת שאת בסולידריות ושאת הסולידריות שלהם את מבקשת, שאת תסייעי לאיש שגזענותו היא סחורתו היחידה – כל זה, שלושה ימים לפני הבחירות? כמה פעמים אפשר להקריב את האזרחים הפלסטינים על מזבח פרגמטיזם מזויף? האמירה הזו של זנדברג גרמה לי להתקף זעם שכמעט הוביל להתפטרות מהמפלגה.

והיתה פרשת נמרוד ברנע.

בקצרה ולאחר יעוץ משפטי, נמרוד ברנע הוא בכיר במרצ שארבע ששלוש (*) נשים דיווחו שפגע בהן מינית. הרחבתי יותר בטוויטר, אין לי רצון לחשוף את עצמי לתביעות השתקה, אבל הפרשה ערערה לחלוטין את אמוני בהנהגת מרצ. (ברנע, יש לציין, מכחיש.)

ואף על פי כן. נמרוד ברנע לא חשוב מספיק מכדי שלא אצביע למרצ, ואני קורא לכם לעשות זאת גם כן, ולו משום שאנחנו לא יכולים לוותר על האידיאלים שמרצ מייצגת. אבל.

תמר זנדברג אמרה אחרי פרשת קלוגהפט שהיא מבינה שעשתה טעות גדולה. יש מספר מוגבל של טעויות גדולות שמפלגה יכולה לעשות, לפני שהפער בין האידיאלים שלה ובין הפרקטיקה שלה יהפוך לגדול מדי. בקדנציה הקרובה, מרצ תצטרך להוכיח שהיא מסוגלת לפעול להגשמת האידיאלים שלה, ולו בתוכה-עצמה. ספק אם תהיה הזדמנות חוזרת.

(*) לאחר פרסום הדברים, חזרה בה אחת המתלוננות, אלישבע פלדמן, ופרסמה התנצלות כלפי ברנע.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כמה הערות על הסערה הנקרופילית החדשה

זכריה באומל נהרג באחד הקרבות היותר מיותרים ויותר מטומטמים במלחמת לבנון הראשונה, שהיתה רוויה בקרבות כאלה. באומל הועלה לקורבן-שווא על ידי מדינת ישראל על מזבח ההזיה של שליטה בלבנון. מדינת ישראל היתה חייבת לו התנצלות ובקשת סליחה. ספק אם העברת שרידי גופתו לקבר ישראל, 37 שנים לאחר מעשה, עונה על ההגדרה הזו; אבל מובן מאליו שבבואנו לדון בו יש לחזור על הנוסח העתיק: “הנני מבקש ממך סליחה ומחילה, כל שעשינו היה לכבודך כפי מסורת ישראל. לך בשלום ונוח על משכבך בשלום.”

אין מלחמה במתים; גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה, וחלק אין להם עוד בעולם. אבל במנצלים את זכרם לרעה – יש גם יש. כמה הערות על מה שקרה כאן בימים האחרונים.

א. ניצול שקרי של צנזורה לצרכי ניפוח. אתמול (ד’) יצאה מערכת הבטחון בקול תרועה, והודיעה על “מבצע מודיעיני” מורכב ומסובך להשבת גופתו של באומל. שלל קולונלים התראיינו, תוך ציון אות אחת משמם, והסבירו כמה הם היו נפעמים ונרגשים מ”המבצע.”

הסיפור היה חשוד, אם לא הזוי, כבר אתמול. היתכן שמישהו אכן סיכן חיי חיילים במבצע כדי להשיג שרידי גופה? הבעיה בסיפור הזה היא שהוא כבר קרה. נוח לימין להשכיח את זה היום, אבל הסיבה שלשרון היה קל כל כך להעביר את הפינוי של רצועת עזה היו התמונות של חיילים שסורקים חול באזור רפיח בחיפוש אחרי שרידי גופות – ומאבדים שם חברים חדשים בשל כך. הרגעים הללו, והפיגוע במגורי החיילות בצומת נצרים, היו הקש ששבר את גב הגמל. כן, ישראל לגמרי מטורפת מספיק בשביל לשלוח חיילים אל האש כדי להחזיר שרידי גופות.

כך שההכרזה של הווז’ד הרוסי, ולדימיר פוטין, על כך ששרידי הגופה הועברו לישראל – יחד עם שרידי עשרות גופות אחרות – על ידי חיילים רוסים וסורים גרמה, אצלי לפחות, ראשית לאנחת רווחה כבדה. לפחות לא זה. לא שוב.

ואז בא הזעם על ההונאה. אמונים על שיטות התעמולה של הק.ג.ב., ועל ההבנה שהידיעה הראשונה היא זו שתתקבע ואלה שיגיעו אחר כך יצטרכו להיאבק בזו שכבר התקבעה, לשכת ראש הממשלה וצה”ל עבדו על הציבור הישראלי ואמרו לו שהגופה הושבה לא במשא ומתן, אלא במבצע. בדובר צה”ל הדגישו, לשם הונאה, שלא היתה כאן “עסקת שבויים.” השקר הזה לא החזיק 24 שעות, אבל החזיק כנראה מספיק.

ב. התזמון. הבחירות ייערכו בעוד פחות משבוע. ב-2011, כשסר אליו מר התבוסה בעקבות המחאה החברתית, נתניהו שלף את גלעד שליט וחתם על עסקה שקודם סירבו לה הוא וקודמו עם החמאס – עם החמאס הוא אוהב להגיע לעסקאות. עכשיו הוא חתם על איזושהי עסקה עם פוטין וקיבל שרידי גופה. המטרה היא לתת לו עוד מנדט או שניים בבחירות. לא במקרה הוא הגיע היום למוסקווה.

זה תרגיל כל כך ציני, שיש לקוות שהוא יתפוצץ לו בפרצוף. אבל אנחנו חיים בישראל.

ג. החשבון. לעסקאות יש מחיר. פוטין לא מזיז סתם כך גדודי חי”ר בסוריה. אנחנו משלמים לו במשהו. אבל ראש הממשלה הוא גם שר הבטחון וגם שר החוץ, ולא בא לו לכנס את הקבינט ועל אחת כמה וכמה שלא בא לו לעדכן את הציבור במחיר. למה, מה קרה, הוא חייב לכם דין וחשבון? הוא עובד אצלכם או משהו? סביר להניח שעל המחיר נשמע רק אחרי הבחירות.

ד. פולחן הבשר. השער של ידיעות אחרונות היה הבוקר “ושבו בנים לגבולם”, שער שהזכיר במידה את הכותרות של התקשורת הישראלית עם השבת גופות רגב וגולדווסר, כשהתקשורת פמפמה שוב ושוב את הציפיה חסרת התקווה שהחיזבאללה יחזיר אנשים חיים ולא גופות.

בדרך הזו מטשטשת התקשורת הישראלית, שוב ושוב, את ההבדל בין אנשים חיים ובין גופות, ומאפשרת הפנמה של המסר האיום שעל המדינה לשלם כל מחיר כדי להשיב גופות – איום, בין השאר, כי אזרחי ישראל יודעים היטב שהמדינה הרבה פחות מהכל עבורם בעודם בחיים.

אף בן לא שב היום לישראל. הושבו שרידי בשר. הקצינים שאחראים למותו של באומל לא נענשו. הפוליטקאי ששלח אותו ללבנון הפך אחר כך לראש ממשלה פופולרי, ונשכח מלב. ישראל לא למדה דבר ממותו, והתייחסה לגווייתו בכבוד שלא טרחה להעניק לאיש החי.

נוח על משכבך בשלום, זכריה באומל. אנו מבקשים ממך מחילה; ואפשר שלא עשינו לפי כבודך. בקש אתה רחמים עלינו. נראה שנזדקק להם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)