האתוס הישראלי הישן אמר שכולנו (כל היהודים, כמובן) באותה סירה. אנחנו מדינה קטנה מוקפת אויבים ועלינו להדק את החגורה ולאכול מאותו מסטינג. שלושים שנה לקח לאתוס להתפרק, ועכשיו ברור לנו שלא היה ולא נברא. מה שיש לנו כאן זה אסופה של שבטים. חברה מקוטבת מעמדית ומגזרית. הפוליטיקה שלנו היא פוליטיקה של זהויות שרק מתחזה לפוליטיקה של עמדות כשלמעשה, כל מגזר מנסה לנסח את האינטרסים הפרטיים שלו בברברת פסאודו-אידיאולוגית.

רוב הטקסטים בבלוג הוקדשו לפרויקטים לאחד את היהודים בישראל סביב אתוס חדש, שמוצג באופן שקרי כהחייאת האתוס הציוני הישן. מדובר בזניחת הטיעון לפיו מדינת ישראל היא, או לפחות צריכה להיות, מדינה שהיא בו זמנית יהודית ודמוקרטית, והחלפתו בטיעון שגורס שישראל היא קודם כל מדינה יהודית, ורק אחר כך דמוקרטית. לפחות ככל שזה נוגע ליהודים שעמדותיהם נוחות למשטר. בימים האחרונים, העניין הזה עוגן בתהליך חקיקה.

האופן בו בחרו הכוחות השולטים במדינה לאחד את מרבית הציבור היא באמצעות הדגל הדתי-לאומני. הם ניסו להחריף את תחושת המצור באמצעות טענה די משונה לפיה אנחנו אמורים לפחד מכל מני שבדים שאומרים עלינו דברים רעים יותר מאשר מפלישת הצבא המצרי או מכך שזק"א יגרדו את שרידינו מהאספלט באמצעות כפית. הם סימנו חלק מהעם הזה כ"אויבים מבפנים" שאין להם זכות להשתתף בדיון הציבורי. הם פתחו במתקפה על כל מי ומה שהאתוס שלו הוא חילוני-אזרחי ולא דתי-לאומני, החל מארגוני חברה אזרחית, דרך החוגים למדעי הרוח והחברה באקדמיה וכלה במקצוע האזרחות בבתי הספר.

אבל הם פישלו. האתוס הישראלי הישן, מעוות ככל שיהיה, החזיק מעמד מפני שאיכשהו, זה עוד נראה שכולנו באותה הסירה. זה לא היה כך באמת, אבל האנשים שנדפקו ע"י המערכת טואטאו לפריפריה הגיאוגרפית, הפוליטית והתודעתית. הבעיה שלהם הובנתה כשלהם בלבד. אתם יודעים: אין עוני בארץ, זה רק החרדים והערבים שלא רוצים לעבוד, וכל מני מסעודות משדרות שמוציאות כסף על לק לציפורניים במקום על לשלוח את ז'וז'ו הקטן לאוניברסיטה.

מצד שני, אותם אנשים שקיבלו את הקצפת של העוגה הציבורית השכילו לשמר מידה של צניעות, והצדיקו את המעמד המועדף שלהם בכך שהם "תורמים למדינה" יותר מכל אחד אחר. את המהלך הזה מנסים לשחזר היום המתנחלים האידיאולוגיים, אך ספק אם זה יעלה בידם. אבל מה שבאמת החזיק את החבילה ביחד זה מעמד ביניים. מעמד ביניים הם אנשים שאין להם הרבה כסף, אבל יש להם יציבות כלכלית וביטחון מה בעתיד. זה – ולא גודל ההכנסה, הוא הדבר שמבדיל בין מעמד הביניים לעניים. והיציבות הזאת אבדה.

הימין יכול היה ליצור את הסדר החדש הדתי-לאומני שרצה אם רק היה מלווה אותה במדיניות חברתית-כלכלית פופוליסטית. אבל בתור סניף מקומי של ניאו-שמרנות אמריקאית שמחויב לקפיטליזם חזירי, הוא לא יכול לעשות זאת. אי אפשר לטעון שעל כולנו לאכול מאותו מסטינג בנושא המדיני וזלול ככל יכולתך ואם אין לך מה זבש"ך בתחום החברתי-כלכלי. זה לא מסתדר ביחד. ביטוי גרוטסקי במיוחד לדיסונאנס הקוגנטיבי בו ממשלות הימין מנסות להאכיל אותנו ראינו כשאולגרך שקיבל בחצי-חינם נכסים ציבוריים לרוב, החזיק באזרחות מונקו כדי להימנע מתשלום מס למדינה, סחר עם מי שראש הממשלה מתאר כגרמניה הנאצית מודל 2011 ואותו ראש ממשלה ספד לו – אחרי שנקבר לצד גדולי האומה בבית קברות אקסקלוסיבי, כאחד מגדולי הציונים.

אולי אז זה נעשה ברור: אנחנו לא באותה סירה ומה שיש כאן זאת לא מלחמה אלא חגיגה. בזמן שאותנו שולחים החוצה לעשות פטרולים ולחפש אויבים מבחוץ ומבפנים, הם יושבים במגדלים שלהם ובולסים מכל טוב הארץ.

המגמה השנייה שתוארה בבלוג זה במהלך השנה היא מגמת הנגד. או ליתר דיוק – היעדרה. מי שאמון, להלכה, על המשנה הסדורה של האלטרנטיבה לאתוס הדתי-לאומני-חזירי הוא השמאל, שמחזיק באתוס אזרחי, שוויוני וסולידרי. אבל רק בתיאוריה, שכן השמאל המקומי מעולם לא החזיק באף אחד מהערכים הללו. השמאל הישראלי הוא בסך הכול שבט, שכמו השבטים האחרים ממסך את האינטרסים הסוציולוגיים והמעמדיים שלו במלל פסאודו-אידיאולוגי. החלק המתון בו – שרידי אליטת מפא"י הישנה – הפך את מי שמתיימר להחליף אותו כאליטה, הציונות הדתית בהתנחלויות, לשק חבטות והריץ בכל כוחו פתרון של שתי מדינות לשני עמים עקב פנטזיה מופרכת שמדינת ישראל בגבולות הקו הירוק תחזור להיות "ארץ ישראל הקטנה והיפה" שבה הוא משל ביד רמה.

השמאל הרדיקלי אמנם הבין עד כמה חולה המדינה הזאת, אך בתסכולו ויתר על הציבור הישראלי והפך לחבורה של אקטיביסטים מקצוענים, מעין שבט הררי לוחמני שנלחם לא כדי לנצח אלא כדי לשרוד ולהילחם עוד יום. את הבדידות שנכפתה עליו ניסה לשבור לא באמצעות הכרה בטעויותיו ופנייה מחודשת לציבור הישראלי, אלא באמצעות חבירה לשותפים מקרב הפלסטינים ולגורמים בינ"ל שאוהדים אותם.

אסטרטגיה זו נחלה כישלון שכן הפלסטינים אולי נעזרים בשמאל הישראלי במאבקים קונקרטיים כאלה ואחרים, אך אין להם עניין לחבור אליהם. "מאבק משותף" של ישראלים ופלסטינים נתפס על ידם – בצדק – כאינטרס פרטי של השמאל הרדיקלי הישראלי ושותפותם בו נשארה מוגבלת מאוד ומהוססת מאוד. עם התמשכות המאבק, התברר גם שהפעילים הבינלאומיים, בחלקם הגדול, הם תיירי קונפליקט שלא מבינים את המציאות המקומית ולא נושאים באחריות להשלכות התערבותם בה.לאט לאט, הם התחילו לעורר סלידה גם בשותפיהם למאבק.

בשורה התחתונה, השמאל הישראלי הוא חלק מהסדר הקיים. הוא ממלא בנאמנות את תפקידי השעיר לעזאזל ועלה התאנה לדמוקרטיה הפיקטיבית שיועדו לו. אך כמעט בכל פוסט בבלוג זה נאמר משהו על האפשרות לצמיחת מחנה דמוקרטי, אזרחי וסולידרי באמת, נטוע במציאות המקומית וחוצה מגזרים. לאחרונה, פורסם כאן הפוסט האופטימי הראשון, שאיגד את כל הערות האגב וגרם לחלק מהקוראים לתהות שמא השתחרר לי בורג, יען כי כאן לא ישתנה כלום בשלושים השנים הקרובות.

ואז, הכול השתנה. פתאום, מאות אלפים יוצאים לרחובות כדי לדרוש את מה שאמור להיות הלחם והחמאה של שמאל אמיתי: חברה סולידרית ומדינה שמשרתת את אזרחיה במקום לדרוש מהם לשרת אותה. הפוסט על השריפה בכרמל הסתיים בקריאה "תביאו לי כבאים, רופאים ומורים" ומגיבה אחת כתבה שזאת צריכה להיות סיסמת המהפיכה. מי חשב, אז, שזה יקום ויהיה.

המאבק הנוכחי הביא לכולנו כאפה. אני קיבלתי את הכאפה כשמגמות סולידריות אזרחית חוצת מגזרים שאני צפיתי\קיוויתי שייבנו לאט לאט במשך שנים התחילו בהתפוצצות. ההתפוצצות אמנם תיגמר, והמגמות אכן ייבנו במשך שנים, אבל האג'נדה האזרחית הונחה אחר כבוד במרכז השולחן, והיא תישאר שם.

השמאלנים למיניהם קיבלו את הכאפה כשהבינו שלא רק שהציבור הישראלי מסוגל לדברים שהם לא ציפו ממנו ומצאו את עצמם צועדים לצד מי שלא דמיינו כשותפים למאבק, אלא גם נאלצו להשלים עם העובדה שהשינוי לא יקרה כשההמונים יצטרפו לאיזה גרעין קשה של אידיאליסטים מקצועיים, אלא כשהאידיאליסטים ייאלצו להצטרף לציבור.

ואת הכאפה המצלצלת ביותר והמשמחת ביותר קיבלו כמה מגיבורי הבלוג, אותם ספינים מתוקשרים שמתחזים לארגונים ציבוריים, כמו "אם תרצו" ו"ישראל שלי". האיש שעיצב את תפיסת העבודה של רובם, היועץ האסטרטגי המוכשר משה קלוגהפט, התהדר ביכולתו לעצב מאחורי הקלעים את מה שידברו עליו על הבמה. במשך רוב השנה, הם הצליחו בכך וכולם דיברו על בוגדים, חתרנים ואיום הדה-לגיטימציה. פתאום, הציבור החליט שמעניינים אותו דברים אחרים לגמרי והם נחשפו בכל עליבותם כשמבין "58,000 החברים" של "ישראל שלי" ו"אלפי הפעילים" של "אם תרצו" הצליחו לגרד בקושי מאתיים אנשים לצעדת הספין שלהם ברוטשילד. הציבור אמר את דברו: אנחנו רוצים מקום ליד השולחן, וספינים פרנואידים על הקונספירציות של הסמולנים אי אפשר לאכול.

מנהלי: בשלב מסוים הפסקתי לבדוק סטטיסטיקות, אבל לרגל יום ההולדת של הבלוג, זה קצת מתבקש והן כדלקמן, במספרים מקורבים: כ-31,000 איש נכנסו לבלוג במהלך השנה כ-150,000 פעמים. הקבוצות הגדולות ביותר הן של קוראים קבועים ושל מבקרים חד פעמיים. הקבוצה הקטנה ביותר היא של קוראים שנכנסו שמונה פעמים. לא יודע למה דווקא שמונה. אחוז הכניסות החדשות עומד באופן קבוע סביב ה-20% ובחודש האחרון, בימים בהם פורסמו פוסטים, נכנסו כ-1500 קוראים.

סון דזה. "אמנות המלחמה", כ-500 לפנה"ס.

לפני חמש עשרה שנה, לא ידעתי מה זה "נכבה". הייתי כנראה מעורה פוליטית יותר מאשר היום, כבר יצא לי לנהל דיאלוג עם פלסטינים, הכרתי את האמנה הפלסטינית וכל מני שטויות כאלה, לא בדיוק בור בעניינים האלו, אבל לא הכרתי את המונח "נכבה" פשוט כי אף אחד בסביבה לא השתמש בו.

היום קשה למצוא מישהו שלא מכיר את המונח. הוא בפי כל ובכותרות כל העיתונים. נתניהו נואם לכבודה נאום מיוחד, "אם תרצו" מפיצים חוברות בולשיט על אודותיה וטובי הפובליציסטים כותבים עליה מאמרים. זה שהתגובה של רוב הישראלים נעה בין התכרבלות לכדור מייבב בפינה להכחשה מתלהמת זה שולי. העניין המרכזי הוא שהנושא על השולחן. כי הצלחה פוליטית נמדדת בעל מה מדברים אפילו יותר מאשר במה אומרים. כמעט אף אחד במערכת הפוליטית היהודית לא רצה לדבר על הנכבה. הם לא היו פותחים את הנושא מיוזמתם, ובכל זאת, הם נאלצו לעסוק בו.

הקרדיט על ההצלחה הולך בעיקר לפלסטינים אזרחי ישראל. דוקטרינת אוסלו של שתי המדינות הלאומיות השאירה אותם על תקן סרח עודף. הנושאים שמטרידים אותם לא זכו להתייחסות במסגרת הפיתרון המוצע וכך, לא מיוצגים ע"י ממשלת המדינה היהודית וזנוחים ע"י אחיהם הפלסטינים, פתחו במהלך של הפיכת ציבור ערביי 48 לציבור פוליטי שדורש הכרה ככזה הן מהפלסטינים, הן מישראל והן מהקהילה הבינ"ל.

כאן יש הקבלה מעניינת בינם לבין המתנחלים. גם המתנחלים נדרשו לשלם את מחירו של פיתרון שלא נותן מענה לצרכים שלהם. גם המתנחלים נדחפו להתארגן מחדש ולהנכיח את עצמם בשיח הציבורי וגם הם השתמשו ב-1948 כדי לעשות זאת ומסיבה דומה: הצפת נושא 48, התזכורת שלב הסכסוך נמצא שם, היא הדרך הטובה ביותר להציף גם את מגבלות הפיתרון שמבוסס על קווי 67. אז המתנחלים, כמו הנהגת ערביי 48, טרחו שוב ושוב להזכיר שגם שייח מוניס היא שטח כבוש, ולא ייכון פיתרון בלי התייחסות רצינית יותר לעובדה זו. מבחינה זו, הדבר הכי רדיקלי בפוליטיקה של היום יהיה אם המתנחלים וערביי 48 יתחילו לדבר. לא סביר? אולי, אבל דברים מוזרים יותר קרו ואני לא אופתע אם גם זה יקרה.

ב-1923, זאב ז'בוטינסקי כתב את מאמרו המופתי "קיר הברזל" (PDF). מלבד היותו בית ספר לכתיבה פוליטית, המאמר מדויק למדי לשעתו, ובמידה לא מבוטלת, גם לשעתנו. ז'בוטינסקי מציג את התנועה הציונית כפרויקט קולוניאליסטי שאינו שונה מהקולוניאליזם האירופי המוכר לנו (היום היו קוראים לו "בוגד" ו"אנטי ציוני" ודורשים לבדוק את מקורות המימון שלו על זה). הוא טוען שהניסיונות להידברות עם הערבים הם פנטזיה, שכן אף עם (והוא מכיר בהם ככזה) לא יסכים להקמת ישות זרה על אדמתו ומסקנתו, שאותה כינה "קיר הברזל", היא שעל היהודים להפוך לכוח כזה שלא תהיה אפשרות להזיז אותם מכאן או למנוע את הגשמת שאיפותיהם. אבל ל"קיר הברזל" יש תאריך תפוגה: כשיבינו שהפרויקט הציוני הוא עובדה מוגמרת, כתב ז'בוטינסקי, יבואו אלינו המתונים עם הצעות לוויתורים הדדיים, ואז יהיה אפשר לפתור את הקונפליקט באמצעות דיאלוג.

ב-1923, כל זה היה על תקן מדע בדיוני. אבל כיאה לטקסט שמשקף הכרה מפוכחת במציאות יותר מאשר אידיאל פוליטי כזה או אחר, זכינו לראות בהגשמתו. "קיר הברזל" הוקם, הערבים נכשלו בניסיונם למנוע את הפרויקט הציוני, תוך אסון כבד להם עצמם, ומאז שנות השבעים באים אלינו המתונים עם הצעות לוויתורים הדדיים. הם לא עושים זאת משום שהם מכירים בצדקת דרכה של הציונות – את זה לא יעשו לעולם – אלא מפני שברור להם שנוכחות היהודים כאן כציבור לאומי היא עובדה קיימת. הם מצטערים עליה, אבל מוכנים לחרוק שיניים ולמצוא דרכים לקיום ביחד. בדיוק כמו שז'בוטינסקי ידע שיהיה.

אבל יורשיו בעיני עצמם בימין הישראלי החליפו את "קיר הברזל" המעשי שעשוי מכוח ב"קיר ברזל" אידיאולוגי שעשוי מפחד.

זכות הקיום שלי כאן נובעת מעצם הקיום שלי כאן, כי הפסקתו תהיה עוול בלתי ניתן להצדקה. זכותה של הקבוצה אליה אני משתייך להגדיר את עצמה במונחים לאומיים נובעת מזכות ההגדרה העצמית ולא משום דבר אחר. איפה נשמע כדבר הזה, שזכויות בסיסיות כאלו יהיו תלויות באיזו אמונה ב"צדקת הדרך"? מי היה מעלה בדעתו להתנות את זכות קיומה של ארה"ב, למשל, באמונה בכך שהאסון שהומט על האינדיאנים היה צודק? מה זה החרטא הזה?

הקהילה הבינ"ל מכירה בזכויות היהודים בארץ ישראל מעצם נוכחותם בה. אפילו הערבים, ברובם, מוכנים להכיר בהן על בסיס זה ודווקא הפוליטיקאים היהודים, פטריוטים דה לה שמעטע שכמותם, צועקים על כל גבעה ותחת כל עץ רענן שאם רק יוכח שההיסטוריה שלנו לא מצטיינת בצדק ובמוסר ושהנרטיב שלנו אינו אמת מוחלטת, אנחנו נצטרך לארוז את המזוודה ולשחות בחזרה לאוקראינה. ואתם יודעים מה? ההיסטוריה שלנו מכוערת לא פחות משל אחרים, ומלאה במעשי זוועה לתפארת. מי שמאמין שההכרה בכך מבטלת את זכות קיומו כאן מוזמן לשחות לאוקראינה בעצמו. אני לא נמצא כאן בגלל אמונה עיוורת בסיפורי בדים, ובכוונתי להישאר גם אם יוכח שאבות הציונות היו ערפדים מכוכב אחר שהגיעו כדי לעשות ניסויים רפואיים על הפלאחים המקומיים.

אז זהו "קיר הברזל" שלי: זכויותיהם של בני אדם לא תלויות בטוהר המוסרי של הנסיבות ההיסטוריות שהביאו אותם למקום בו הם נמצאים. על עמדה כזאת אנחנו יכולים להגן. אם נצטרך, כמו שהימין רוצה, להגן על כל מעלליה של הציונות אם לא של היהודים באשר הם, אנחנו ניכשל. וזה בדיוק מה שקורה עכשיו.

אני דווקא שמרני למדי ביחס לאסון הפלסטיני. אני לא מקבל, למשל, את הטענה שמעמד הפליט עובר בתורשה. אם כך זה היה, כל תושבי כדור הארץ היו צריכים לקבל מעמד כזה. אני גם חושב שחשוב להזכיר שהטיהור האתני של 48 היה דו כיווני, היהודים גורשו משטחים שנתפסו ע"י הערבים. אני חושב שהטיהור האתני שביצענו היה עניין של נסיבות יותר מאשר קנוניה אפלה ואני בהחלט לא עסוק בהלקאה עצמית על פשעי הציונות.

אבל אני בהחלט מודה ומכיר בהם, לא מתיימר להצדיק את כולם ובהחלט חושב שאנחנו צריכים לקחת עליהם אחריות ולפתור את הנושא מול הפלסטינים. לא מפני שיש כאן עניין של צדק אבסולוטי אלא מפני שזה עניין לא פתור בינינו, ואת הפינה הזאת נצטרך לסגור. וכן, יהיו לזה גם מחירים שלאו דווקא ימצאו חן בעיני. ככה זה.

אבל כדי שנוכל להתמודד עם העניין, צריך שהפוליטיקאים שלנו יפסיקו עם הלהג הפרנואידי הבלתי פוסק הזה שלהם. אולי זה מועיל לקריירה שלהם לקשור את עצם זכות הקיום שלנו כאן לאידיאולוגיה הפרטית שלהם, אבל זה לא משרת שום אינטרס ישראלי. להיפך. הטרטור הבלתי פוסק הזה שלהם הוא זה שמערער את ההצדקה לקיומנו והוא זה שנותן "רוח גבית" לדה-לגיטימציה של ישראל. כמובן שגם זה משרת לא רע את הקריירה שלהם. העיסוק בנכבה לא מפחיד אותי בכלל, הטמטום של הפוליטיקאים שלנו, כן. הם הסכנה הקיומית היחידה בסביבה.

מינהלי: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג. אני מודה לתורם ומאחל לו לא להתנגש בקירות.

אחת מהשאלות המעצבנות האלה שהייתי מטריח בהן קבוצות הייתה לגבי יום העצמאות: האם זה חג יהודי או חג ישראלי. לרוב היו עונים לי "ישראלי". במקהלה. כשהייתי שואל אותם איזה עם זכה בעצמאות ביום ההוא, ב-48, המקהלה נשמעה הרבה יותר מסויגת. תראו מה זה, אפילו את יום העצמאות לא נותנים לחגוג בשקט, בלי כל החפירות האלו.

משבר זהות זה דבר מפחיד, אולי מפחיד יותר ממוות. כשאני מת, "אני" מפסיק להתקיים. כשאני מאבד את הזהות, אין בכלל דבר כזה כמו "אני". פחד מוות אנחנו חווים בהזדמנויות  נדירות, פחד מאבדן זהות אנחנו חווים בכל פעם שאנחנו נדרשים להשתנות. השקר הישראלי הגדול ביותר הוא ההחלפה ביניהם. הפחד שקיים בארץ כמו רעש רקע תמידי, מוסבר ומונחל לנו כפחד מוות, "איום ביטחוני". אבל למעשה, זה הפחד שישראל תצטרך להיות משהו אחר ממה שהיא הייתה. בגלל זה, אומרים על מי שרוצה לראות כאן שינויים גדולים, שהוא "רוצה להשמיד את המדינה". ובגלל זה, אנחנו פוחדים היום הרבה יותר מאשר בראשית ימי המדינה, כשהאיום הביטחוני היה גדול הרבה יותר ומשבר הזהות נוכח פחות.

ומשבר זהות, בישראל, מובנה לתוך המערכת. הבסיס המשותף והמאחד שמציעה הציונות הוא ארץ ישראל. אבל הבעיה היא שלא מדובר בארץ ישראל שעליה אני יושב עכשיו ומתקתק על המחשב, אלא אותה ארץ ישראל שהיהודים פינטזו עליה בשטעטל. זה לא מקום, זה רעיון. אם אתה מקבל אותו, אתה בפנים. אם לא, אתה בחוץ.

וזהות מבוססת רעיון זה רעיון גרוע ביחס למצב הנפוץ יותר של זהות מבוססת מקום. תראו את ספרד. היא יחידה פוליטית רציפה, פחות או יותר, כבר חמש מאות שנה. מה לא עבר עליה? היא הייתה אימפריה ואיבדה אותה. היא הייתה רפובליקה ומונארכיה, היא הייתה דתית וחילונית, הייתה שם מלחמת אזרחים וכמעט 40 שנות פשיזם דתי למדי, ועכשיו היא מדינה נחמדה מאוד, כך אומרים. אף אחד מהשינויים האלה לא גרם לספרד להפסיק להתקיים, כנראה משום שהזהות הספרדית הבסיסית היא מבוססת מקום. שפה, תרבות, אנשים והיסטוריה ולא איזה "רעיון ספרדי".

זהות מבוססת מקום תתקיים כל זמן שהמקום יתקיים. זהות מבוססת רעיון תיעלם בקצב התחלפות הרעיונות. הזהות הפלסטינית, למשל, היא זהות מבוססת מקום, ומכאן ה"צומוד" שהימין הישראלי מתקנא בו כל כך. אבל הזהות של הימין היא זהות של רעיון, אז הוא מגיב ב"צומוד" משלו, אבל לאדמה הוירטואלית של ארץ ישראל הרעיונית מהשטעטל, בצורת אינדוקטרינציה לאומנית ודתית.

זה לא חייב להיות כך. פעם, היה נהוג בתנועה הציונית להשתמש במילה "עברי". זוהי זהות של מקום. היא מדברת על שפה, ולכן על תרבות (שכמו כל תרבות, מקורותיה הטרום מודרניים הם בעיקר דתיים), מניחה קשרי מוצא והיסטוריה משותפת כלשהי, מעוגנת בחיי היום יום בארץ הזאת אבל לא דורשת להחזיק באידיאולוגיה מסויימת. מעניין באמת, איך קרה שכולם הפסיקו להשתמש במילה "עברי" והחליפו אותה ב"יהודי", מילה שבמפורש מציינת רעיון, אם כי לא ממש ברור איזה.

לי יש תיאוריה: בן גוריון הבין שהגולים שהגיעו לכאן מהשטעטל, כולל הוא עצמו, רואים הכול הפוך. הוא ידע שכשהם מדברים על ארץ ישראל העברית שנמצאת להם מתחת לרגליים הם בעצם מתכוונים לארץ ישראל היהודית שנמצאת להם בראש. לכן, הוא נהג ללכת לים ולעמוד על הראש, ורק אז הוא היה רואה ישר. כשהגיע הרגע להכריז על הקמת המדינה, בן גוריון רצה שכולם ירדו לחוף ויעמדו על הראש בזמן שהם מקריאים את הכרזת העצמאות, אבל חיים וויצמן אמר לו שזה ייראה רע בחו"ל. אז בן גוריון התהפך והלך לבית ההוא ברוטשילד, ובמקום להכריז על מדינה עברית הכריז על מדינה יהודית.

זעם נרקיסיסטי.

כולנו משתתפים בטקס יום העצמאות. ו"הטקס" בשבילי הוא בליל כל האירועים של יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות, בדיוק כמו שממציאיהם התכוונו שיהיה. כולנו משתתפים בו כי הטקס כולל הרבה יותר מאשר הנאומים, השירים והתפאורה שיש על הבמה. החלק הפורמאלי, הממוסד, המונחל של הטקס, למעשה, מהווה רק חלק קטן ממנו.

הרבה טקסים מתרחשים בשוליים: חיילים באים לטקס יום הזיכרון בתיכון כדי לעשות עוואנטות על הבחורות, אלו שיודעים לשיר או לנגן מוצאים שם הזדמנות להפגין את כישוריהם, הטינאייג'רים הציניים משחיזים אמירות בשורה האחורית, צלם העיתונות יוצא לחפש חרדי שלא עומד בצפירה, כל מני ארגונים דוחפים את האג'נדה שלהם, בין אם היא "אלטרנטיבית" ובין אם היא "מלחמה בהשתמטות" או כל דבר אחר, מדורי האוכל מתמלאים במדריכי בשר למנגל, הפלסטינים אזרחי ישראל עולים לרגל להריסות כפריהם וזקני עדת דוברי הרוסית, ש"יום הניצחון" שלהם חל בערך באותו זמן, צועדים בשרב הישראלי חנוטים בחליפות עמוסות במדליות כהפגנת נוכחות של תרבותם במרחב הציבורי ועוד ועוד.

ויש גם את טקס החפירה המסורתי במשמעויות של יום העצמאות, שאותו ערכתי בחלקו הראשון של הפוסט. ובתוך זה, יש גם שלל טקסים של עדת השמאלנים בארה"ק, שנסובים על הציר שבין אלטרנטיבה להתרסה. ואכן, פסטיבל הקיטש הלאומני המתקרבן שמתפוצץ בחגיגה וולגארית וממוסחרת תעשה רע לכל אדם שפוי. ומי שביקורתי או עוין כלפי המסרים שדוחפים לנו במורד הגרון בתקופה זו, בכלל צפוי להתחרפן. דווקא ביום הזה, כשהקונסנזוס הישראלי סוגר שורות ומתקבץ לדבוקה מהבילה, אלו שגם בימים כתיקונים מתקשים למצוא את מקומם בו, נשארים בחוץ במופגן.

ושם מופיע הזעם הנרקיסיסטי (מונח שנטבע ע"י קוהוט). זוהי תגובה פסיכולוגית תוקפנית של פרט כלפי קבוצה שלא מבינה אותו ולא עונה על צרכיו. ככזו, זוהי תגובה בריאה שכן תוקפנות, בבסיסה, היא מנגנון הגנה ובמקרה הזה, הגנה על זהות עצמית מפני קבוצה ששואפת לבטל אותה. מעשי התוקפנות, וההתגרות למיניהם, כגון החצנה בוטה של ביקורת דווקא בימים אלו אפילו יותר מבכל יום אחר הם למעשה אקטים של יצירת מרחב, במקרה הזה פוליטי, אוטונומי שבו אפשר להביא את עצמך לידי ביטוי.

אבל כשהזעם הנרקיסיסטי ממלא את תפקידו ההגנתי ויוצר את המרחב הפוליטי האוטונומי, ההיצמדות אליו הופכת לפתולוגיה. השמאלנות הופכת אז מעמדה פוליטית לזהות שבטית ומאמצעי למטרה, שכן ההתרסה כלפי הקונסנזוס הדביק לא משמשת ככלי לשינוי המציאות אלא כפרקטיקה של אישוש זהות "שמאלנית" כלשהי. התוצאה המרכזית היא אימפוטנציה פוליטית, מחלה שקשה להתווכח עם העובדה שה"שמאל" לוקה בה. דיון באחד התופעות הנלוות לזעם הנרקיסיסטי בארץ האמורי – בלוג שלאחרונה מנהל חשבון נפש נוקב ונחוץ בצד השמאלי של המפה, הזכיר לי את הציטוט הזה של ג'ורג' אורוול ואני מביא אותו גם כאן כחומר למחשבה:

גדלתי באווירה שהיה בה נופך של מיליטריזם, ואחר כך ביליתי חמש שנים משעממות לקול חצוצרות צבאיות. עד היום אני חש תחושה קלה של חילול הקודש מלא לעמוד דום לשמע 'אלוהים נצור את המלך'. זה ילדותי, כמובן, אבל הייתי מעדיף שיהיה לי סוג החינוך הזה מאשר להיות כמו האינטלקטואלים השמאליים שהם 'נאורים' עד כדי כך שהם לא מסוגלים להבין את הרגשות הרגילים ביותר. בדיוק אותם אנשים שהלב שלהם לא ניתר למראה הדגל הבריטי הם שיירתעו ממהפיכה כשיבוא הרגע

ג'ורג' אורוול. ארצי לטוב או לרע, לימין או לשמאל. 1940

מינהלי1: הבלוג הסאטירי המצויין "סרטן בגב האומה" עבר כתובת. הקישור למעלה משמאל עודכן בהתאם, וזו הזדמנות טובה לבקר, למי שעוד לא עשה זאת למנהג קבוע.

מינהלי2: ביום שישי הקרוב אערוך שיחה ניידת נוספת בירושלים העתיקה שבה ננסה להבין למה הטירוף שלה זה הטירוף של כולנו ואיך היא עוזרת לנו להבין איפה אנחנו חיים. נדבר, בין השאר, על למה התכנון העירוני של הרומאים שורד יותר מזה של עיריית ירושלים, מושג הקדושה ככור גרעיני, ישו סוגר מעגלים חשמליים, יחסי מין בין גברים נותנים בוסט לקדושת העיר למוסלמים, מי הזיז את הכותל שלי ואיך ירושלים של מעלה מצאה את דרכה דווקא אל מתחת לפני הקרקע. מינימום חמש מקסימום תריסר משתתפים, פרטים והרשמה במייל:put.scissors@gmail.com

אם יש סיבה טובה באמת לסיים את הסכסוך הישראלי פלסטיני, זה כנראה כדי לפטור אותנו ממראות כמו שנראו במוקטעה אתמול. החלק המעניין היה הנסיעה לשם. מגבעת התחמושת, ממש על צדו המערבי של הקו הירוק, ועד לב רמאללה זה רצף עירוני אחד, בערך כמו לנסוע מתל אביב לפתח תקווה. הסימנים היחידים לזה שאנחנו כבר לא בירושלים, טוטו, זה מחסום, שלטי חנויות בערבית בלבד במקום השלטים בערבית ובעברית כמו בשכונות הפלסטיניות של מזרח העיר וקלצ'ניקובים במקום M-16 על הז'נדרמים. מבוא נהדר לפער בין מציאות בשטח למציאות של לובשי חליפות שרכונים על מפות.

ספי רכלבסקי כבר כתב מאמר קולע על הכשל היסודי של "הלא ימין". החלק הממוסד יותר בו אפילו לא מנסה להיות אלטרנטיבה פוליטית. יותר ויותר הוא ממצב את עצמו בתור איזה פורום מומחים שמחלק לממשלה עצות שהיא ממש לא רוצה לקבל. "ביבי לא הסכים להיפגש איתנו", אמר ראש השב"כ בדימוס דני יתום, "אבל אבו מאזן הסכים".

מאז התרסקות הסכמי אוסלו, זאת סוג של מכת טבע מחזורית. באים כמה אח"מים מהאולד בוייז קלאב: בדימוסים, לשעברים, במיל'ים ואוליגרכים עם כוונות טובות, מוצאים כמה אפראצ'יקים של אש"ף מהדור של תוניס על תקן פרטנרים, עושים איזה אירוע חגיגי שבו כולם חותמים על טיוטת הסכם ואז רצים לממשלת ישראל כדי להגיד לה, שוב, שזה אפשרי וצריך רק לקשקש חתימה כאן, כאן וכאן והכול יהיה בסדר. לפעמים זה גם מלווה בקמפיין פרסומי. אבל אף פעם לא בעבודת שטח אמיתית.

סירבתי להתרשם מזה גם בפעם הראשונה. אם ביילין, ממציא השיטה, היה מניח את גביע השמפניה, מוריד את העניבה ושם את התחת שלו על מטוס מז'נבה לירושלים, עושה את האירוע שלו בכיכר ציון או בבנייני האומה, אולי הייתי מתרשם קצת.

אבל הפגישה במוקטעה הייתה צל חיוור אפילו של הנ"ל והאירוע היה רחוק מלהיות חגיגי. אם יש אמת בסיפורים על הניואנסים השונים במסורת הכנסת האורחים הערבית, אז זאת לא הייתה הכנסת אורחים מהסוג שבו מבשלים בשבילך קפה חדש ומגישים בפינג'אנים קטנים, אלא מהסוג שבו משקים אותך ב"סעדה" שעל הגחלים, מכוס גדולה. הכנסת אורחים של לצאת ידי חובה, לזכר הימים ההם.

הפלסטינים, עושה רושם, כבר לא שם. קטונתי מלספק פרשנות ראויה על המהלכים הפוליטיים הפנימיים שלהם אבל תודעתית, לפחות, הם במקום אחר. הצבע הבולט בתזמורת הפלסטינית הוא כבר לא ההתקרבנות הפרנואידית בסגנון ערפאת, לא ההסתקבקות על תקן ערבי מחמד עם בכירים ישראלים סטייל ג'יבריל רג'וב של ימי אוסלו העליזים, מתי שהישראלים כינו אותו "גבריאל רגב", ואפילו לא המאצ'יזמו המתלהם והמגוחך של החמאסניקים. כל זה עוד שם, ברקע, אבל הקול המרכזי שעולה מזכיר יותר ויותר את התנועה הציונית של תקופת "המדינה בדרך".

הם כבר הפסיקו לחכות לישראל, הם מתעסקים בעצמם. ישראל, לעומת זאת, לא רק שלא השכילה להניח מאחוריה את אתוס המדינה בדרך לטובת אתוס של מדינה ריבונית קיימת ומבוססת, אלא נסוגה אחורה מהמדינה בדרך לשטעטל ולגטו. בזמן שהפלסטינים משלימים את הפיכתם מאוסף מקרי למדי של שבטים וחמולות לישות פוליטית, היהודים מתפרקים מישות פוליטית לאסופה של קהילות שמה שמגדיר אותן זה דת או הימנעות מדת.

הטענה שנשמעת נגד הימין, לפיה אין לו מדיניות אלא רק ערימה של תחושות בטן עממיות היא נכונה. אבל הצד השני של המטבע הוא הלא-ימין, שכל מה שיש לו זה מדיניות. זוהי פוליטיקת טפטוף שמאמינה שאם רק יעשו שלום אי שם למעלה, ברמת המנהיגים, הוא יטפטף מטה גם לציבור. לא לחינם הכינוי מושאל מ"כלכלת הטפטוף". דור אוסלו הישראלי הוא גם הדור שהביא את הכלכלה הכושלת הזאת לארץ, וה"שלום" שלו הוא "פאקס-מק'דונלדס", האמונה שהצמיחה הכלכלית שאמורה "לטפטף" מטה ולהועיל גם לעניים, גם תוציא להם את החשק להרוג אחד את השני.

אני חושב שההנשמה המלאכותית הזאת, המחזור החוזר והנשנה של פתרונות פוליטיים ישנים שכבר לא תואמים את המציאות, היא לא בריאה. אני חושב שזוהי תגובה פסיכולוגית. אם לא יהיה לנו פיתרון מוכן בכיס, אנחנו נצטרף פשוט להתייאש. אבל לפעמים, ייאוש זה בריא. כשאתה מיואש מהיאחזות במוכר, אתה לפחות מוכן נפשית למשהו חדש, גם אם אין לך מושג מה.

אני חושב על הרצל. לא על הרצל הפלקטי שהונחל לנו ע"י המדינה כלוגו גנרי של "ציונות", זה שמדפיסים על חולצות של "אם תרצו", אלא על ההוא שיושב לבד בבית קפה בווינה בפרק הפתיחה של "אלטנוילנד". הוא מסתכל לצד אחד ורואה את היהודים ה"מתקדמים", מתוחכמים וציניים, חושבים את עצמם אנשי העולם הגדול, סוג של היפסטרים נוסח תחילת המאה העשרים, ונגעל מהם. מסתכל לצד השני ורואה יהודים מנוונים שמתבשלים במיץ של עצמם ומעלים קורי עכביש בשטעטל ונגעל מהם גם כן. אחר כך, בייאושו, יעלה על אנייה ויפליג למציאות עתידנית. אחרי מאה וקצת שנים, המציאות שהוא דמיין תספיק לעבור לשלב המימוש רק כדי לעשות מעגל שלם ולחזור בדיוק לאותה הנקודה.

ובעניין אחר…

הסאטיריקן האמריקאי סטיבן קולבר טבע את מונח ה"אמיתנות" (על משקל "בריאתנות"). זוהי תפיסת המציאות לא כפי שהיא באמת אלא כפי שהיא צריכה או אמורה להיות לאור האידיאולוגיה. הימין בארץ – חקיין ידוע של כל דבר שמגיע מהימין בארה"ב – אלוף באמיתנות, ולאחרונה ראינו הפגנה אחת מני רבות: פעילי ימין הדביקו ברחבי גוש דן שלטי הכוונה מזויפים כגון "לחתונה של יעלי ומוחמד" או "לחתונה של באסמה ויוסי". חתונות כאלו הן נדירות, ורחוקות מאוד מלהתקבל בזרועות פתוחות גם במחוזות החילוניים ביותר של הציבור היהודי. לכן גם אין בנמצא שלטים אמיתיים כגון אלו.

אבל במציאות כפי שהיא צריכה להיות שבמוחם הקודח של אנשי הימין, לא רק שמדובר במכת מדינה שנעשתה מקובלת ומובנת מאליה עבור כולם חוץ מיהודים אמיתיים שכמותם, מדובר גם בעניין ש"השמאלנים" מקדמים כדי… ובכן, כדי להשמיד את העם היהודי. ממתי הם עושים משהו מסיבה אחרת?

עבור שמאלנים, חתונה זה בעיקר עניין פרטי שבין בני הזוג ולכן גם אף אחד לא ייכנס לזולתו לתחתונים ויתעסק בלהטיף למישהו עם מי להתחתן ועם מי לא. אבל בעולם האמיתנות, "השמאל" הוא תמונת ראי של הימין. אם הימין שונא ערבים – השמאל אמור לאהוב ערבים. אם הימין מתנגד להבאת עובדים זרים ופליטים – השמאל אמור לרצות להביא כמה שיותר מהם וכמובן, אם הימין מתעסק ב"מניעת התבוללות" אז ברור שהשמאל אמור להתעסק ב"עידוד התבוללות".

אז חסרונם של שלטים כאלו במציאות האמיתית פשוט לא הסתדר עם המציאות כפי שהיא צריכה להיות, והדיסונאנס נפתר בפשטות: הם תלו שלטים כאלו. עצם זה שהם תלויים מוכיח ש"מדובר במציאות כואבת", וסביר להניח שזה בכלל קמפיין של שמאלנים.

מה שעושה את העניין ליותר משעשע, או נוגע ללב, זה שכמה שמאלנים ראו שלט אחד, חשבו שזה מאוד חמוד שבמציאות של ישראל 2011 ערביה ויהודי יכולים להתחתן ולשים שלט הכוונה, כאילו שאנחנו במדינה נורמאלית, והפיצו את העניין ברשתות חברתיות. אמנם לשמאל המקומי יש מסורת ארוכה מאוד של ריקוד לפי החליל של הימין, פעם אחר פעם הוא נופל לספינים שלהם, אבל רבאק. איפה אתם חיים? זה שהשלטים הודבקו ע"י פעילי ימין זה ניחוש מושכל שלי, כמובן. אם במקרה שמאלנים עשו זאת, אז האמור במשפט הקודם נכון אפילו יותר.

מינהלי: ביום רביעי הבא יתקיים באוניברסיטת ת"א פאנל של בלוגרים פוליטיים על "תג מחיר", בניסיון להעמיק קצת בהבנת התופעה וההקשר הרחב שלה, ולא להסתפק רק באזכורים הספוראדיים שלה בתקשורת. ידברו שם איתמר שאלתיאל, יוסי גורביץ ואנוכי. בואו בהמוניכם.

עד לרעידת האדמה הגדולה שבוא תבוא, עד שיפגע טיל במיכל האמוניה בקריות או אחת מהפצצות הסביבתיות המתקתקות האחרות שפזורות בארץ. עד ששוב תיחשף לא אוזלת היד של פקיד או שר זה או אחר אלא חוסר העניין המוחלט והעקבי מצד וועדת הקישוט של השטעטל המזרח תיכוני בחייהם האמיתיים של הנתינים.

הכשל הזה הוא רק סימפתום וביטוי. כמעט ולא עבר יום בלי ששר הפנים יידחף לתקשורת וישחרר עוד איזה התגוללות על הזרים, על ההומואים או על הסמולנים האלה בצפון תל אביב אבל בשירותי הכבאות שתחת אחריותו הוא לא טיפל. הוא "התריע", כמו שעשה בוגי יעלון בפרשת המשט ושאר הפשליונרים עושים, לפחות בדיעבד. הוא כנראה שלח מזכר לרב עובדיה וביקש ממנו לשלוח בקשה דחופה לחבר הדמיוני להעמיס כמה מטפים על חמורו של משיח. ואולי ההתראה הזאת עוד מחכה במגש הדואר היוצא לצדיק הבא שיתפגר כדי שיהיה אפשר לשלוח אותה עם הגופה שלו סטייל מרדכי אליהו. אף פעם לא הבנתי בפני מי בדיוק "מתריעים" כל אותם אנשים שזוהי אחריותם הישירה לפתור את הבעיות עליהן מתריעים.

מערכת החינוך כושלת באל"ף-בי"ת של ללמד קרוא וכתוב והבנת הנקרא, לא מצליחה לגרום לשיעורים להתנהל בצורה סבירה וצמרת משרד החינוך מתעסקת בצנזורה על ספר בו משתמשים חמישה עשר תלמידים בבית ספר אחד ובניפוח הגאווה הלאומית של התלמידים הבורים. כמעט עשור אחרי וועדת אור ושירותי הביטחון עדיין לא מצליחים לדכא מהומות אלימות, שכמותן סטודנטים פריזאים מפיקים כל שני וחמישי, בלי מרחץ דמים.

חמש וועדות שונות התחננו להסדיר את מצבם של היישובים הלא מוכרים בנגב לפני הפיצוץ אך דבר לא נעשה. מערכת הבריאות קורסת ושר הבריאות, סליחה, סגן שר, שכן הוא לא מכיר בלגיטימיות של המדינה מספיק כדי לכנות את עצמו שר, מתעסק במניעת בנייה של חדר מיון ממוגן ובהקצנת ההפרדה בין נשים וגברים במוסדות לפגועי נפש. מדינות דמיקולו באפריקה פתרו בעיות תחבורה חמורות הרבה יותר משלנו במהירות וביעילות בזמן שאצלנו ממררים את חיי תושבי בירת הנצח המאוחדת לנצח נצחים מזה עשור בבניית איזה רכבת קלה, שלא לדבר על הביוב שזורם ברחובות מזרח העיר.

אז כבאים אין,  אבל שלושה משרדים ממשלתיים שלמים, משרד החוץ, משרד ראש הממשלה ועוד משרד יעודי לפרופוגנדה מתעסקים בלספר לנו שאנחנו פשוט אחלה מדינה, ולדרוש מאתנו לשכנע בזה את שאר העולם שמסתכל עלינו ולא מבין מה לעזאזל עובר לנו בראש.

רוצים להבין מה מעניין באמת את וועדת הקישוט של השטעטל? תקשיבו לנאומים הקבועים של טקס יום השואה, זאת מדינת ישראל בקליפת אגוז. העניין הוא לא בזה שקנינו עוד מטוס, הצעצוע החדיש ביותר שעומד להפוך למוצג מוזאני בקרוב, שכן יוחלף ע"י מל"טים, בנימוק של "יתרון פסיכולוגי" ובמקום לרכוש עוד כמה מטוסי כיבוי. העניין הוא שכל המדינה הזאת היא פרויקט פסיכולוגי. כל מה שמחזיק אותנו זו פנטזיה פוסט-טראומטית לפיה ביום הדין, כשהנאצים יחזרו, מה שקרה אז לא יקרה שוב.

אנחנו מאמינים שאי שם, מתחת לכשל התמידי שעל פני הקרקע, עמוק עמוק במרתפי הבונקרים שבהרי ירושלים שוכנים אנשים שיודעים מה הם עושים. חיי היום יום של האזרחים יכולים להתחרבש אבל קבוצת סופרמנים שהשתיקה יפה להם תהדוף את הוורמאכט ותפציץ את תאי הגזים באושוויץ. רק שהבונקרים האלה לא שוכנים בעומק האדמה אלא בעומק תת המודע הקולקטיבי שלנו ולא בשום מקום אחר.

במקלטים הממוגנים שמכובדי הגטו הכינו לעצמם יושבים בדיוק אותם אנשים שכושלים שוב ושוב במשימות פשוטות בהרבה. אין שם שום ארי בן כנען שינהל את מלחמת גוג ומגוג על גבי מסכי הפלזמה. מה שיהיה שם זה ביבי ובוגי, ליברמן ואלי ישי שינצחו ממרכזי השליטה המתקדמים על צבא צללים של יועצי תדמית שיכניס באבי אביהם של המוסלמים הרשעים, החתרנים הבוגדניים מבית ובעלי בריתנו הצבועים והאנטישמים שבאותו הזמן בדיוק, ישלחו לנו עזרה.

הבעיה היא לא בזה שהכול נדחף הצידה כשדת הביטחון עוברת, אלא שאלוהי הביטחון הוא אליל כזב. הוא לא יציל אותנו מאם כל המלחמות שכולנו יודעים שחייבת להגיע כי כבר אלף שנה ויותר אנחנו מכנסים את כל המשפחה, פעם בשנה, ומספרים לילדים ש"בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו". העניין הוא ששריפות, רעידות אדמה, אסונות סביבתיים, פשע, תאונות דרכים וקריסת התשתיות בהן החיים שלנו תלויים זה נושא הביטחון האמיתי.

כל אחד מהדברים האלה יהרוג אותנו יותר מהר, יותר בוודאות ובמספרים גדולים הרבה יותר מכל מלחמה. אוטובוס אחד שנלכד בשריפה (תיכנסו לקישור הזה, אל תתעצלו) גובה יותר חיים מעשרות שנות קסאמים, ואת השריפה הזאת ניתן היה למנוע בשבריר ממחיר התחמיש שנזרק על עזה לאחרונה. רעידת האדמה, שאנחנו לא מוכנים לה אפילו לא קצת, תחסל יותר אנשים מכל מלחמות ישראל עד עכשיו וריכוזי החומרים הרעילים שעלולים לעוף לכל הרוחות בגללה או בגלל כמה קטיושות של חיזבאללה יעשו נזק שיתחרה במתקפה גרעינית איראנית. אז איפה לעזאזל הביטחון שלי?

המדינה הזאת לא צריכה שום וועדת חקירה, הפניית תקציבים שממילא תטורפד ע"י נערי האוצר באמצעות חוק ההסדרים או החלפת שי"ן-גימ"לים. מה שהמדינה הזאת צריכה זה החלפת דיסקט. מטוסי הכיבוי שהמריאו לעזרתנו מרחבי העולם צריכים ללמד אותנו שאין דבר כזה "בכוחנו ובעוצם ידינו", אם הרכבת האווירית של תחמושת באדיבות ארה"ב לה נזקקנו ב"מלחמה" נגד כמה מאות לוחמי גרילה שיעים עוד לא גרמה לאסימונים ליפול.

המדינה הזאת אף פעם לא תבטיח לא את קיומה שלה ובטח לא את קיומו של העם היהודי כי שום דבר ואף אחד לא יכול להבטיח דברים כאלה. והייתי אומר שלרכז חצי מהעם הזה בפיסת אדמה מסוכסכת עם כל העולם, מכוסה בטילים ועם תשתיות אזרחיות שעל גבול הקריסה גם בימים כתיקונם היא חתיכת אסטרטגיית הישרדות גרועה.

המדינה לא יכולה להמשיך לתפקד על תקן טיפול פסיכיאטרי קולקטיבי לטראומות של העם היהודי לדורותיו, שבה הכול מופרט חוץ מהאתוס המולאם. לא אם אנחנו לא רוצים לגמור כמו סודן, שהמוטו הלאומי שלה הוא "לנו הניצחון" ואף אזרח בה לא יודע אם היום זה היום שבו יכסחו אותו עם מצ'טה. כשהאדמה בוערת, יש דברים יותר דחופים מלשכב על ספת הפסיכולוג ולדוש בטראומות הילדות ובמשבר הזהות שלנו. ובכל אופן, לא המדינה תרפא את הנ"ל. מה שהמדינה יכולה לעשות זה לדאוג ככל יכולתה לשלומם ורווחתם של אזרחיה. והאזרח הזה לפחות, מוכן לוותר לעת עתה על בלימת הארמיה של פילדמרשל רומל ועל  השתנה חגיגית על קברי אדריאנוס וחמלניצקי. תביאו לי כבאים, רופאים ומורים.

מנהלי: היום התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב, אני מודה לתורם בכל לב.

והנה בא ישראל הראל ומספר לנו שהציבור היהודי אכן נלחץ עם הגב לקיר, שהוא חש פחד. הראל מחדש לנו עם התובנה המדהימה שגזענות ואנטי-דמוקרטיות קשורות לפחד. כי אנחנו חשבנו שמדובר בסוג של תחביב ואנשים עושים את זה בשביל הכיף. הפיתרון מבחינתו: הערבים והשמאלנים צריכים להרגיע את הציבור ולדאוג שיפסיק לפחד מהם. זאת טענה ראויה לשיח האינפנטילי (ילדותי בעברית) שפשה בציבוריות הישראלית. כבר התרגלנו ששאלת ה"מה עושים" נענית ב"אנחנו היינו כאן קודם", "זה הם התחילו" ו"הם אשמים." התרגלנו גם שכל ביקורת נענית ב"גם [השלם את החסר] עושים את זה". גם כאן יש לנו התיילדות טיפוסית, הילד פוחד, אז צריך ללטף אותו על הראש ולהרגיע אותו, אחרת הוא יצעק וישתולל ושוברים את הכלים ולא משחקים.

יותר משמונים אחוזים מהציבור היהודי בישראל נוטים להסכים על הראל ודוקטרינת הדמוקרטיה במקום שני, כזאת שבדומה למשטר האיראני, "מוענקת" רק למי שלא מערער על האידיאולוגיה של המשטר. זוהי תמיכה גורפת במדינה קודם כל יהודית ואח"כ דמוקרטית. אם הסידור הזה יתפרק, זה לא יהיה מחוסר תמיכה ציבורית אלא מפני שמדינה כזאת לא יכולה להתקיים. הפחד עליו מדבר הראל הוא מעצם העובדה שיש מיעוט שלא מקבל את ההשקפה הזאת ומעז, גוועאלד, להביע את דעתו.

לא ברור מה יגרום להראל, או לשאר הציבור לצורך העניין, להפסיק לפחד ולהואיל להיות נאמנים לעקרונות הדמוקרטיה. הרי הראל החזיק באותן עמדות גם לפני שלושים שנה וכל פעם יש משהו אחר לפחד ממנו כדי להצדיק אותן. בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו, פעם זה פלישה אפשרית של ירדן וסוריה, אח"כ אש"ף, אחריו הג'יהאד העולמי והיום, בהתאם לאופנה האחרונה, "תנועת מלקחיים" של ערבים אזרחי ישראל מצד אחד, וארגוני זכויות אדם מצד שני. האחרונים, כמובן, חוברים בצורה עיוורת לערבים כפי שאפשר להבין, לטענתו, מכך שאותם ארגונים לא עוסקים בזכויות האישה במגזר הערבי.

אם הקרן החדשה לישראל הייתה, נניח, תומכת בחמש עשרה ארגונים שעוסקים בקידום מעמד האישה במגזר הערבי ועוד כמה וכמה שנותנים מענה גם לנשות המגזר, אתם חושבים שהראל, "המכון לאסטרטגיה ציונית" שבראשו הוא עומד ו"אם תרצו" שהוקמה וטופחה באמצעות המכון היו יכולים להפסיק לפחד ולהפסיק לסמן אותה כקן של בוגדים וחתרנים? לא חשבתי כך.

או שאולי אביר זכויות הנשים הנ"ל צריך גם שיפסיקו ללמד קורסים בנושאי מגדר באוניברסיטאות, שכן בדו"ח שארגונו פרסם כל הקורסים הנ"ל נספרו כ"פוסט-ציוניים" ולכן מפחידים ומצדיקים את התפוררות הדמוקרטיה. וכדי להיות בטוח, כדאי גם להפסיק ללמד קורסים על יחסה של ממשלת קנדה לאינדיאנים בתחומה, שמא מישהו יעשה כל מני הקבלות וידחף את הציבור המאוים עמוק יותר עם הגב לקיר.

והיה וכל השמאלנים והערבים האלה פשוט יסתמו ת'פה ויפסיקו להגיד שמדינה יהודית ודמוקרטית זה דבר שלא מסתדר ביחד, בטח לא כשאנחנו מחזיקים את הפלסטינים בשטחים תחת שליטתה, ושהדמוקרטית קודמת ליהודית. האם הציבור יפסיק לפחד? האם הראל ושכמותו יפסיקו להפחיד? האם במקרה כזה הציבור יתמוך בדמוקרטיה מלאה או שמא יחשוב שמדובר פה באיזה טריק והנ"ל רק מנסים להרדים אותו כדי לתקוע לו סכין בגב? הרי הדמוקרטיה עצמה, שמאפשרת לכל אחד לחשוב ולהגיד שהמדינה צריכה להיות אחרת מאיך שהיא היום היא הדבר ממנו פוחדים. אז מה, הזכויות הדמוקרטיות יינתנו אבל רק בתנאי שאף אחד לא ישתמש בהן?

היות שהראל ושכמותו חושבים, עוד מהיום שעמדו על דעתם, שהשלטון בישראל צריך להיות בידי יהודים בלבד גם אם יהיו מיעוט בארץ, ושלערבים יינתן "תחום מושב" שבו יורשו לנהל את ענייניהם ברמה המוניציפאלית, אם יתנהגו יפה, דיבורי הפחד שלו הם לא הסיבה להתקפה על הדמוקרטיה, אלא ההצדקה. השפה הפוליטית היום, כתב ג'ורג' אורוול ב-46, היא בעיקרה הצדקה של מה שלא ניתן להצדקה. והדברים נכונים גם לישראל של 2010. רוב הציבור לא ממהר להתגייס לטובת מודל מדינת האפרטהייד היהודית מבית מדרשו של הראל ולא מאמין בייעוד המשיחי של המדינה. רק הפחד יגרום לציבור להתייצב לצד המחזיקים בעמדות הללו, ולכן את הפחד הזה צריך להנציח.

מסתבר גם שרק יהודים שאינם שמאלנים זכאים להרגיש פחד. הרי לא יכול להיות שמגמות ההקצנה בציבור הערבי, למשל, קשורות לכך שגם הם מרגישים "עם הגב לקיר". במיתולוגיה הבסיסית שעליה חונכנו, זאת שהראל הוא מייצגה הבולט אבל נמצאת שם כדפוס מחשבה בסיסי עבור רוב הציבור, יש רק שני סוגים של גויים: יש גויים רעים, מין קוזאקים שונאי ישראל שכאלה שיהיו נגדינו בלי קשר למעשינו. ויש גויים טובים, שמכירים בהיותינו העם הנבחר ובזכויות היתר שלנו, לפחות בארץ הזאת. מי שלא נמנה עם הסוג השני, חזקה עליו שנמנה עם הסוג הראשון. אז כנראה שהערבים בארץ צריכים להשלים עם מעמד דמוי ד'ימי בארצם ולעשות זאת בהתלהבות ועקביות מספיקים כדי לשכנע את הציבור היהודי … ובכן, להעניק להם מעמד כזה.

השמאלנים האלה, גם להם אין זכות לפחד. הרי ידוע ששופטי בית המשפט העליון, פרופסורים לסוציולוגיה, שחקני תיאטרון ועיתונאים הם אלה שמנהלים את המדינה ולא מניחים לרוב לממש את זכותו הדמוקרטית לבטל את הדמוקרטיה. השמאלנים צריכים להתאים לסטריאוטיפ ולהיות גוף זר. הוא לא חלק מהעם, מה שקורה לא אמור להפחיד אותו, בטח שאין לו מה להרגיש "עם הגב לקיר", הוא צריך להיות נחמד לעם ולהרגיע אותו כדי שיורשה לקחת חלק בניהול המדינה שלו.

יש לסיפור הזה שורה תחתונה. זכותו של מי שמסכים עם השקפת העולם הרווחת לשותפות במשחק הדמוקרטי מובנת מאליה, מי שלא מסכים, צריך להוכיח שהוא בעצם כן מסכים. כשהרוב ישתכנע שלא עובדים עליו ושהמיעוט באמת חושב כמוהו, הוא ירשה לו בטובו להשתתף במשחק הדמוקרטי אבל רק בתנאי שלא ידרוש את הזכויות המגיעות לו בדמוקרטיה. ברוכים הבאים למיינסטרים הישראלי.

את הדברים הנ"ל אמר הרב מרדכי אליהו על עברו כאחד ממנהיגי ארגון הטרור "ברית הקנאים", שמטרתו הייתה כינון מדינת הלכה. ודרכים אחרות ל"החדרה" הוא מצא גם מצא. הוא היה המארגן והרוח החיה מאחורי תנועת הגרעינים התורניים ש"התנחלו בלבבות" ובערים מעורבות, במטרה לייהד אותן וחיבר באישיותו ובפעילותו הציבורית בין החרדים, הציונות הדתית והמדינה.

כשמדברים על חרד"לים, החרדים הלאומנים, נוטים לראות בהם ענף קיצוני ושולי של הציונות הדתית, שמדלג על גבעות השומרון ושורף עצי זית של פלסטינים. במציאות, מדובר במהפכה שצפויה לשנות את פניה של החברה הישראלית ולהפוך את החלוקה המקובלת ל"מגזרים" ללא רלוונטית. עלייתם של החרד"לים היא עלייתו של פונדמנטליזם יהודי מנוסח, מאורגן וממוסד ככוח פוליטי שעומד בפני עצמו

הציונות הדתית, באופן מסורתי, היא חברה שמתעסקת בללכת בין הטיפות בלי להירטב אף פעם. הם רצו להיות, בו זמנית, הלכתיים ומודרניים, לאומיים ודמוקרטים, מהפכנים ושורשיים. הם ראו את עצמם, ועדיין רואים, כגשר בין החילונים והחרדים וכדבק של החברה היהודית הישראלית. עם כל המטען המשיחי והלאומני שבהם, הם נטו לכלכל את צעדיהם בזהירות. מאז שראו שהדברים אינם מתקדמים בהתאם לתכנית של החבר הדמיוני להביא את הגאולה באמצעות המדינה כפי שלימד הרב צבי יהודה קוק, נעשה קשה יותר ויותר לשמור על הפאסון.

יותר ויותר אנשים הבינו שהם ייאלצו לבחור. וכך הופיעה אורתודוכסיה מודרנית שמנסה לעגל את הפינות החדות של הדוקטרינה מבלי לגלוש ל"רפורמה". שם אנחנו נמצא את הביצה הירושלמית מהסדרה "סרוגים" עם הגבול המטושטש בין דתיים ודתל"שים, את הפמיניזם הדתי מבית מדרשה של חנה קהת, את הרב יובל שרלו מפתח תקווה, את ארגון ההומוסקסואלים הדתיים, את המגמה הגוברת של פעילי שמאל דתיים ואפשר לשייך לשם גם את תנועת ארץשלום שלמרות שהיא קטנה ושולית, היא בשר מבשרה של הציונות הדתית ונהנית מאהדה לא מבוטלת. כל הגופים והזרמים האלו רחוקים מאוד מלהיות קבוצה לכידה או אפילו ברית פוליטית, וכנראה שחלקם לא ישמחו להיות משויכים לאחרים ברשימה, אבל כל הנ"ל הם ביטויים לריבאונד לצד הליברלי והדמוקרטי בעקבות משבר הזהות של הציונות הדתית.

ויש גם את ההנהגה הקלאסית, "גוש אמונים" לשעבר, שהתפוררות המגזר בין הידיים שלה שלחה אותם ליצור ברית ניאו-שמרנית עם הלאומנות החילונית מתוך הבנה שלאומנות יהודית תהייה "תורנית" גם אם תנוסח בשפה חילונית. אלו הם הרבנים ה"ממלכתיים" כדוגמת אבינר (שבכל זאת מחזיק מגולדשטיין "קדוש"), "אם תרצו" ותואמיה, אנשים כמו בנימין איש שלום וארז אשל שבונים את התשתית הרעיונית ל"אליטה" חדשה, שר החינוך ויד ימינו צבי צמרת שטורחים להפוך את החזון למציאות ואחרים. זהו ריבאונד לתפיסה מחודשת של "כור היתוך" ויצירת מיינסטרים מחייב בסגנון מפא"יניקי, רק שהפעם, המרכיב הדתי בקואליציה יעבור "מתפקיד משגיח הכשרות של קרון המסעדה לתפקיד נהג הקטר". לתנועה זו יש מקבילה בצד החילוני, שבה אפשר למנות את "השמאל הלאומי" ואנשים כמו גדי טאוב, בן-דרור ימיני, ארי שביט ואחרים, שמתכנסים לאט לאט לאותה הנקודה.

ויש את החרד"לים, אנשים שלא רק צמחו מאותו משבר זהות אלא עוררו את התגבשותם של שני הזרמים הנ"ל, במידה רבה, כתגובה להופעתם בזירה. לתופעה החרד"לית כמה מקורות: הציונות הדתית תמיד חוותה רגשי נחיתות כלפי החרדים בענייני אדיקות דתית. מאז ומעולם, הם נדרשו להסביר ולתרץ שלמרות שהם מחמירים ומדקדקים פחות, הם לא פחות דתיים שכן הלאומיות שלהם היא בגדר אדיקות דתית שמצדיקה את המתינות ההלכתית היחסית. אך בסופו של יום, הרבנים החרדים נתפסו כסמכות רוחנית גבוהה יותר. הופעתם של רבנים חרדים לאומנים לא פחות מה"מזרוחניקים" סיפקה פיתרון אידיאלי למי שלא היה מוכן להתפשר לא על אדיקותו הדתית ולא על הלאומנות שלו.

המהלך הרעיוני שבבסיס החרד"ליות הוא טיעון שמחבר בין הייאוש מהמדינה החילונית בעקבות ההתנתקות, דחייתה ע"י החרדים וראייתה כ"אתחלתא גאולה" ע"י הציונות הדתית. המדינה כפי שהיא, על צביונה החילוני והמערבי איננה אתחלתא גאולה, אבל יש לה את הפוטנציאל להיעשות כזו אם תיהפך למדינה הלכה ותטוהר ממיעוטים (אלא אם כן הם יכירו בעליונות היהודית ויקבלו על עצמם מעמד של "חוטבי עצים ושואבי מים").  כך הם הפכו מצב מפלג למצב מאחד שיוצר חיבור בין כמה זרמים רעיוניים מרכזיים.

בדומה למקורותיו בציונות הדתית, הפונדמנטליזם היהודי מוכן לסבול אורח חיים שונה משלו כל זמן שמקבלים את סמכותו ומנהיגותו. להבדיל מהציונות הדתית הקלאסית, הפונדמנטליזם לא מוכן "לרכך" את האידיאולוגיה כדי להתקרב לציבור אותו הוא מתיימר להנהיג. את חוסר הגמישות הם שואבים ממקורותיהם החרדיים, אבל להבדיל מהחרדים הקלאסיים, הם לא מוותרים על עמדת ההנהגה הפליטית ועל תפוצה רחבה של משנתם בתמורה לקיומה בצורה ה"טהורה" ביותר ע"י קבוצה של "מובחרים" אלא שואפים להכניס תחת שליטתם גם את הכופרים. בכך, הפונדמנטליזם היהודי אימץ את האלמנטים הגרועים ביותר משלושת מקורותיו: הציונות הדתית, החרדים והמדינה היהודית.

מי שמסתמן, או לפחות מסמן את עצמו, כמנהיג הפונדמנטליזם היהודי החדש הוא הרב שמואל אליהו, זה שמככב בפרשה האחרונה של הניסיון, ולא בפעם הראשונה, "לנקות" את צפת מערבים. המהלך הזה, לאחר שכבר הואשם בהסתה עקב ניסיון קודם (כמובן שויתרו לו, כמו שויתרו לעמיתיו מחבר "תורת המלך" ותומכיו, שפרשו בספר את הצד המעשי של משנתם) הוא מפגן כוח. והוא יכול להרשות לעצמו מפגני כוח.

שמואל אליהו בונה את עצמו כממשיכו של אביו, שכבר עשה כברת דרך ב"החדרת" משנתו, שאיננה אלא כהניזם ללא כהנא, למיינסטרים הישראלי. לא רק שהיה רב ראשי, הוא היה הרב הראשון שנהנה ממעמד של אדמו"ר בציבור הכיפות הסרוגות, שמסורתית לא ייחס לרבנים משקל כזה. מעל מאה אלף איש השתתפו בלוויה שלו ועכשיו, חוג מקורביו ושמואל בראשם טורחים לעשות לו קנוניזציה, להופכו לקדוש פוסט-מורטם ולמנף את הקדושה לטובת שאיפותיו הפוליטיות של הבן.

כאן, נעשה שימוש במאפיין נוסף של הפונדמנטליזם – מיסטיקה. בציבור החרדי הקלאסי, הקבלה היא עניין שנוי במחלוקת. הליטאים מתנגדים לה נמרצות, והחסידים מתבססים עליה, אבל לא מעודדים עיסוק מופגן וגלוי בה. בציונות הדתית הקלאסית הקבלה היא במידה רבה לב ליבה של הדוקטרינה, אבל היא כשלעצמה, לא תפסה את קידמת הבמה, ודאי לא עיסוק המוני ובוטה כל כך ב"קבלה מעשית", מעשי ניסים וכשפים למיניהם, שבכל זאת נתפס ביהדות הרבנית כלא ראוי, לכל הפחות.

שמואל אליהו רומז שאביו היה אמור להיות המשיח, אחד מבני טיפוחיו הוא השרלטן ומנהיג הכת ניר בן ארצי, זה ששלח את החבילה עם גווית האב המת, זה שבין מעריציו נמנה גם שר המשפטים הנוכחי של ישראל ואח"מים אחרים. אליהו ממשיך לטפח את האגדה על הופעתה הפלאית של מאמא רוחל בפני חיילים במהלך "עופרת יצוקה", וצירף לסיפור גם "גילוי" שהיא נשלחה לשם בפקודת אביו, לא פחות. בספר "משני צידי הגבול" (PDF), זיוף שמספר בגוף ראשון לכאורה מפי קצין חיזבאללה שריגל לטובת ישראל והתגייר וחולק לחיילי "כפיר" בצירוף הקדשה מטעם מג"ד "נחשון", סא"ל תמיר שלום, החיזבאלון בדימוס "מספר" על  חלום רוחני שחלם מילדותו שבו הופיע הרב שמואל אליהו בכבודו ובעצמו, זה שבעוד עשרות שנים יגייר אותו.

כוחו של הרב אליהו ג'וניור, וגם זה מבדיל אותו מהדור הישן של הרבנים החרדים והדתיים-לאומיים כאחד, הוא ביכולת שלו לנסח את המיסטיקה הלאומנית הבוטה בסיסמאות מובנות וקלות לבליעה והזדהות לכל אחד. מרכיב מרכזי בקוקטייל הפונדמנטליסטי שרוקח אליהו הוא המקורות הספרדיים, או יותר נכון, חיקוי הגרסה המחודשת שלהם כפי שבאה לידי ביטוי בתנועת ש"ס ובדמותו של עובדיה יוסף. הוא ואביו לפניו אימצו את המודל, החל בלבוש המצועצע וכלה בתדמית העממית. למרות שהוא עצמו מחרים את יוסף, הוא יוצר כאן ש"ס על סטרואידים. אותו מודל של הנהגה חרדית וציבור מסורתי נאמן, וכמוהם, הוא רוכב אל ההצלחה על גב התפוררותן של האליטות האשכנזיות (המפא"יניקית, הליטאית וזו של גוש אמונים).

אז אחרי כל הטררם, המסר פשוט: שונאים ערבים, שונאים שמאלנים, שונאים את המערב ואיך לא, שונאים נשים (אליהו לא הסתפק בפטריאכליות הקיימת בדת, וראה לנכון לחבר תפילה מיוחדת לנשים). שוביניזם במובן המקורי של המילה: "אני שונא את כל מי שאינו כמוני". וכמובן, מסר של עליונות יהודית שכבר התקבע, לפחות בצורה מכובסת ("אנחנו עם מיוחד" וכו') כהצדקה האולטימטיבית לכל מעשה נבלה של המדינה. מה שיש כאן זה לא עוד ענף מתנחלי הזוי של נוער גבעות אלא מסר חוצה מגזרים של אחדות, עליונות ושנאה, שכמעט כל מגזר בחברה היהודית בישראל יכול למצוא נקודות חיבור אליו. בכך, פונדמנטליזם יהודי שדומה ללא היכר לאחיו המוסלמי הולך בדרכו והופך מתחת לאף שלנו מאוסף של רעיונות פזורים לכוח פוליטי מובחן ומשולב במוסדות המדינה.

סופרמן הוא אגדה יהודית. זה סיפור שהומצא ע"י שני יהודים, ג'רי סיגל וג'ו שוסטר, ואולי היה יכול להיות מומצא רק ע"י יהודים כי אין כמוהו ארכיטיפ שמשקף חוויה יהודית מרכזית שטבועה עמוק בתת המודע הקולקטיבי של כל היהודים, ומהבחינה הזאת לא משנה אם מדובר על יהדות כדת, לאום או גזע, ולא משנה אם מישהו רצה להיות יהודי או שרק האנטישמים קראו לו כך ושאר חפירות שאנחנו חופרים באובססיביות בארץ. לצורך העניין, כל מי שהודבקה עליו התווית "יהודי" והוא ידע מזה, ספג משהו מזה.

מי שראה את "קיל ביל" אולי זוכר את המונולוג של דיוויד קאראדין זצ"ל על "המיתולוגיה של סופרמן", על זה שלהבדיל מגיבורי על אחרים שצריכים להתחפש כדי להפוך מאנשים פשוטים לגיבורי על, סופרמן נולד גיבור על. הוא צריך להתחפש כדי להפוך לאדם רגיל בשם קלארק קנט. אבל מעבר למשמעויות שאי מי רואה בסיפור, סיגל ושוסטר המציאו, בעצם, אלגוריה מבריקה על היהדות ומילאו את הסיפור לעייפה (כמו גם הכותבים והמאיירים שבאו אחריהם, גם כן יהודים ברובם) בסמלים ומוטיבים יהודיים.

קלארק קנט הוא לא רק סטריאוטיפ יהודי אמריקאי די טיפוסי לתקופה, אלא גם ייצוג של היהודי כאנדרדוג נצחי, שכל העולם ואשתו יורדים לחייו ולעולם לא יצליח להשיג את מה שאחרים בסביבתו משיגים (לואיס ליין, במקרה הזה). אבל יותר מזה, קלארק קנט הוא מוח, לכן המשקפיים, בלי כוח או יכולות פיזיות. זה משקף לא רק מצב יהודי של למדנות והגות לצד חוסר יכולת בעולם המעשה, אלא גם את המתח בין עולם הפנטזיה שבו שוכנים החלומות, האידיאולוגיות, הסיפורים והדת, לבין המציאות שמאוכלסת בסיבה ותוצאה, גבולות כוח, אילוצים וריאל-פוליטיק.

בקרב היהודים, המתח הזה היה נוכח במיוחד. אם תקראו את התנ"ך, תפגשו שם את המשפט הבא: וישב איש איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ותשקוט הארץ ארבעים שנה". באותם חלקים שמספרים על התקופה שלפני החורבן והגלות, לא תמצאו משהו יותר טוב מזה. הטקסט לא מציע נהרות של אלכוהול ושפחות מין כמו אצל המוסלמים ולא מזכיר שום גן עדן אחר חוץ מההוא שנזרקנו ממנו בבראשית. זה טקסט שנכתב ע"י אנשים שמנהלים חיים רגילים על אדמתם, ויודעים להעריך צ'יל אאוט טוב בגינה בלי פלישתים שיבואו ויורידו להם ת'ראש, לפחות לזמן מה. היות שהם חיים בעולם המציאות, הם יודעים שזה לא נהיה הרבה יותר טוב מזה.

רק אחרי שהיהודים איבדו את החיים מהסוג הזה, הם המציאו את הגאולה ואת המשיח. אחרי שהרומאים החריבו את ירושלים, היהודים החליפו את "ירושלים של מטה" שעשויה מאבנים ומאנשים ב"ירושלים של מעלה" שאפשר לארוז בתוך ספר ולקחת אתם בנדודיהם, בערך כמו שסופרמן סוחב איתו את עיר הבירה של כוכב הבית בתוך בקבוק, אחרי שכווצה ע"י ברייניאק הרשע. היות שיהודים היו, לרוב, חסרי כוח בעלם המעשה, הם לא נדרשו לנסות וליישם את הפנטזיות שלהם ולגלות שכמו בבדיחה ההיא, תיאורטי ומעשי זה לא בדיוק אותו הדבר.

טוב, נו. ילד אחד בא לאבא שלו ושואל אותו מה ההבדל בין תיאורטי למעשי. האבא אומר לו ללכת לאימא שלו ולשאול אותה אם הייתה מוכנה לשכב עם גבר זר תמורת חצי מיליון דולר שיתווסף לתקציב המשפחתי. הילד חוזר עם תשובה חיובית. עכשיו, אומר האבא, לך ותשאל את אחותך את אותו הדבר. הילד הולך וחוזר עם אותה התשובה. אתה רואה בן, אומר האבא, תיאורטית יש לנו מיליון דולר. מעשית, יש לנו שתי שרמוטות בבית.

אז המיתולוגיה היא שיש את סופרמן. הוא נולד גיבור על, הוא לא מכאן אלא מכוכב אחר ונדרש להסתיר את כוחותיו ולהתחפש לבן אדם, ועוד אנדרדוג, כדי להשתלב. זאת פנטזיה בסיסית של אנדרדוגים באשר הם, רצון עז להשתלב ולהיות אחד מהחבר'ה מצד אחד, יחד עם אידיאליזציה של הנבדלות שנכפתה עליהם מצד שני. האנדרדוג בעצם יותר טוב ויותר חזק, הסביבה שלא מקבלת אותו בעצם לא הייתה יכולה להסתדר בלעדיו, ואם מישהו יציק לו יותר מדי, יום אחד הוא יראה לו מה זה. אבל זאת הפנטזיה. במציאות, יש את קלארק קנט שמדמיין שהוא סופרמן שמציל את העולם וזוכה בבחורה. בארון הספרים היהודי זה המתח בין להיות "עם סגולה" לבין להיות "ככל הגויים", הנימוק של העם בבואו לשמואל בדרישה לארגן להם מלך, אותו מלך שאח"כ שילם בכתרו ובחייו על זה שהיה קצת מעשי ולא הלך עד הסוף עם רצח העם שהנביא הפונדמנטליסט הורה לו לבצע.

כעיקרון, סופרמן הוא גרסה מודרנית של אגדות השטעטל, לא לחינם אמר האנימטור ג'ולס פייפר שסופרמן לא באמת הגיע מהפלנטה קריפטון, אלא מהפלנטה מינסק. אבל קריפטון המיתולוגית היא ארץ ישראל, וכאן יש דבר מעניין. הכוחות המיוחדים של סופרמן אינם מולדים, הם תוצאה של השפעת הסביבה של כדור הארץ על האורגניזם של ילידי קריפטון. השורשים שלו הם מקור כוח מעצם זה שהוא מתרחק מהם כדי להימצא בסביבה זרה. בסביבה הזאת, הם קריפטונייט, החומר שמבטל את כוחותיו ופוגע בו. הנמשל ברור: היהודי בפזורה מתעצם בתהליך ההימלטות מהקהילה היהודית הסגורה, השטעטל הוא הקריפטונייט – חתיכה מקומית של ארץ המוצא. אם יחזור לשטעטל, יאבד את כוחותיו ויהיה נתון לחסדי אויביו.

אבל הפנטזיה של הפנטזיה, זאת של סופרמן עצמו, היא לחזור לקריפטון ולשקם את החיים בה. בשביל זה הוא סוחב אתו את עיר הבירה מכווצת בבקבוק בתקווה להחזיר אותה לגודלה הטבעי ולעשותה, שוב, עיר אמיתית. כשסופרמן יחזור לקריפטון, הוא כבר לא יהיה סופרמן אלא באמת אחד מהחבר'ה, עוד תושב של הפלנטה כמו כל תושב אחר, רק עם סיפור יותר מוזר. אם הוא ימשיך לחשוב את עצמו סופרמן, או קלארק קנט לצורך העניין, גם על כוכב הבית, תהיה לו בעיה. אולי יקרה לו מה שקרה לסופרמן בגרסה הראשונית. שם, סופרמן הוא בן אדם, הומלס, שנחטף ע"י מדען מטורף לצרכי ניסוי וזוכה בכוחות מיוחדים. סופרמן מתמכר לכוח, מחסל את המדען ומשתמש בכוחו כדי להשיג שליטה. בסוף, הוא מאבד את כוחותיו ואת שלטונו חוזר להיות הומלס.

כשמדברים על "אליטות" בישראל, לרוב זה כך, והכוונה היא לצאצאיה של אליטת מפא"י, אנשים שעוד מחזיקים בגינונים אליטיסטיים, אבל כבר מזמן הפסיקו להיות אליטה. למעשה, בישראל אין אליטה, אבל יש אליטות. התפרקות אתוס כור ההיתוך הייתה כרוכה בשקיעת האליטה שהגתה אותו, ובהתפרקות החברה למגזרים.

כמובן שהחברה תמיד הייתה מפורקת למגזרים, אבל טבען של אליטות הוא לדמיין את החברה בצלמן ובדמותן ולנסות לעצב אותה בהתאם לפנטזיה. אליטה היא דבר שחושב את עצמו כמייצג האולטימטיבי של החברה, כמי שקובע את ה"בון-טון", כמי שמגדיר אותה. כשאליטת מפא"י התפרקה ושקעה, נעלמה גם הפסאדה והחברה הישראלית נחשפה בתור מה שהיא באמת, ותמיד הייתה: אסופה של שבטים. לכל מגזר בישראל יש אליטה משלו, לחרדים, לדוברי הרוסית, לפלסטינים אזרחי ישראל ולמתנחלים. שלושת הראשונות עדיין לא פיתחו הכרה של אליטה כלל ציבורית (אבל הן בדרך), והן עדיין אליטות מגזריות.

האליטה הישנה לא נעלמה, כמובן, אלא הפכה לאליטה של המגזר שלה שמרכזיותו עוד יכולה להקנות לה את האשליה שהמדינה "שלהם" ולדמיין איך היא תחזור להיות שלהם אם רק ניפטר מהשטחים המיושבים בצפיפות בפלסטינים ונחזיר את המתנחלים לתוך תחומי הקו הירוק. אבל בסופו של דבר, האליטה לשעבר כבר לא באמת רואה את עצמה כאליטה אלא רק חווה נוסטלגיה לימים הטובים ההם. ההתעקשות לראות בדינוזאורים האחרונים האלו "אליטה", יותר משהיא משקפת את היומרות שלהם, משקפת את היומרות של אלה שמכנים אותה כך.

האליטה של הציונות הדתית רואה את עצמה כמי שאמורה לרשת את תפקידה של אליטת מפא"י. גם האליטה העולה, כמו כל אליטה, מדמיינת שהציבור איתה ושהיא "משרתת" אותו ולא, רחמנא לצילן, מחפשת להשיג ולשמר הגמוניה לעצמה. זאת משמעותם של הדיבורים לפיהם ה"אליטה" (הסמולנים התל אביבים האלה) הפסיקה להיות "אליטה משרתת" והפכה ל"אליטה נהנתנית". יש כאן מסר כפול: האחד, "אנחנו צריכים להיות האליטה החדשה". השני, שמהווה את ההצדקה לראשון, "אנחנו זה העם".

האירוניה היא שרק אליטות הן "העם". כל זמן שאשכנזים חילונים מתנועת העבודה היו האליטה, הם החשיבו את עצמם כ"העם", כיום, הימין הדתי מתיימר להיות "העם". סוציולוגית, זה מגוחך. מצחיק לשמוע, למשל, מתנחלים אידיאולוגיים מסביבה מבוקרת של ישובים קהילתיים מרוחקים עם מסנני קבלה ששמים בכיס הקטן את הוועדות של משגב, אשכנזים ותיקים ומשכילים ממעמד בינוני לרוב, מתארים את עצמם "פריפריה" כאילו היו איזו מסעודה משדרות. אבל ככה זה אליטות, הם הזה העם, והעם זה הם.

וכמובן שכל אליטה צריכה איזה אויב מבפנים, ככה כדי להזכיר לכולם שהם בעל הבית שקובע מי בפנים ומי בחוץ (זוכרים את "בלי חירות ומק"י"?). היות שגם האליטה הישנה וגם החדשה הן אליטות מהפכניות, הן גם משחזרות דפוסי התנהגות של אליטות מהפכניות.

אליטות מהפכניות מקיימות יחסי ניכוס-היבדלות עם האליטה שנגדה הן מתקוממות. האליטה הציונית של תנועת העבודה בידלה את עצמה משתי האליטות, הדתית והחילונית, באירופה באמצעות "שלילת הגולה" ובו בזמן טענה לבעלות על הדגלים של שתיהן: היהדות והמודרניות. את הדגלים היא הנדסה מחדש ברוחה שלה וסיפרה את ההיסטוריה לאחור. הלאומיות הטריטוריאלית הפכה להיות הביטוי האותנטי של היהדות במקום הדת ההלכתית, והייתה כזו "מאז ומעולם". וערכי המודרנה הפכו ל"מוסר הנביאים", מסתבר שזכויות אדם תמיד היו רעיון יהודי, והגויים הגיעו אליו באיחור קל.

האליטה החדשה של הציונות הדתית וספיחיה החילונים עושה את אותו הדבר. היא מבדלת את עצמה מהמוצגים המוזיאוניים של האליטה הישנה באותם האמצעים ואותה הרטוריקה בהן השתמשו כל התנועות המהפכניות: הם מנותקים מהעם, דואגים רק לעצמם, איבדו את הדרך, הם מנותקים מהשורשים, הם לא משלנו, הם משרתים אינטרסים זרים, הם לא אותנטיים וכו'. בו בזמן, הדגלים של האליטה הישנה מנוכסים ומונפים על ידי האליטה החדשה.

וכך, האליטה המתהווה אימצה את הדגלים של הציונות בנוסח תנועת העבודה, היהדות והמודרניות, או בניסוח המאוחר יותר, "מדינה יהודית ודמוקרטית". גם כאן, ההיסטוריה מסופרת מחדש. הדחייה המהפכנית של תנועת העבודה בראשיתה את הדת היהודית מטושטשת לסיפור הרמוני יותר לפיו הם בסך הכול הגשימו בדרכם (הצולעת משהו) את אותם מאוויים שהיו לדת היהודית "מאז ומעולם". דגל המודרניות, שבזמנו תלו בו יומרות של "קידמה" ושאבו אליו תכנים סוציאליסטיים מהפכניים, הפך לניאו-שמרנות ולפעמים גם לפונדמנטליזם, שתיהן תופעות מודרניות לעילא, שמשווקות את עצמן כחידוש ואלטרנטיבה ל"פוסט-מודרניזם", מילת הגנאי שמדביקים לכל מה שלא מוצא חן בעיני האליטה החדשה.

וכך, למרות שממשיכים להשתמש במושגים ששאולים מהמשטר הישן, יוצקים בהם תכנים חדשים וכך מרככים את המעבר. בסוף שנות השלושים, ההיסטוריון רונלד סיים כתב את הספר המונומנטאלי "המהפכה הרומית", כשלנגד עיניו עמדו מאורעות זמנו באירופה. בספר, הוא תהה איך המשטר הרומי השתנה מרפובליקה חופשית, חשדנית עד כדי כך כלפי כל צורה של שלטון שאפילו לא הנהיגה משטרה ואסרה על חיילים להיכנס לתחומי העיר, לקיסרות בעלת שלטון ריכוזי.

חלק מהתשובה שסיים הציע היא שהמציאות הפוליטית השתנתה מהקצה אל הקצה, אמנם, אבל המשטר החדש פשוט המשיך לקרוא לדברים באותם שמות רפובליקאים. אוגוסטוס, ראשון הקיסרים, היה מלך לכל דבר ועניין, אבל אם היה מכנה את עצמו כך היה מאבד את ראשו. וכך, אסיפות העם, הסנאט, הטריבונים והתחלופה השנתית של הקונסולים המשיכו להתקיים, כולם המשיכו לדבר על "הרפובליקה", על ה"חירות" ובעיקר, על "מנהג האבות" (מוס מאיורום), המושג שתוכנו השתנה כל הזמן כדי להכיל כל חידוש ושינוי. כחברה שמרנית, הרומים לא אהבו חידושים, כחברה משתנה, הם העדיפו להציג את החידושים כ"החזרת עטרה ליושנה".

ה"מוס מאיורום" הישראלי האולטימטיבי הוא, כמובן, "מדינה יהודית ודמוקרטית". "בשביל זה הוקמה המדינה, זה מה שהמייסדים רצו, זאת מהותה של המדינה". רק שמשמעות המונח השתנתה לגמרי. היהדות הפכה מלאום לפי המודל המרכז\מזרח אירופי – תרבות וגזע, עם קצת אלמנטים של דת, ליהדות הלכתית. הדמוקרטיה השתנתה גם היא. "עיקרון הכרעת הרוב" הפך ל"שלטון הרוב", מכלי מרכזי לקבלת הכרעות משותפות שאסור לו לפרוץ את גדר זכויות המיעוט, הדמוקרטיה הפכה להצדקה לחלוקת ציבור האזרחים לשולטים ונשלטים. היום, אפילו כהניסט שרוף כמו ח"כ מיכאל בן ארי יכול לדבר בשם המדינה היהודית וה"דמוקרטית" בלי שאנשים יתפלצו.

כמו שאוגוסטוס קיסר השאיר על כנו את עולם המושגים הרפובליקאי, שכל תכליתו היא מניעת ריכוז הכוח בידי המעטים, אבל ריכז את הכוח בידיו שלו, כל גם המונח "יהודית ודמוקרטית" שעד לפני עשרים שנה ציין, אולי בטעות או בתמימות, דברים שאמורים להתקיים במקביל בלי סתירה ביניהם, הפך ל"קודם יהודית, אח"כ דמוקרטית". אותן המילים, משמעות שונה.

כדי שהשיח הציבורי הישראלי יהיה שווה משהו, צריך להתייחס לציבור במדינה כאל מה שהוא באמת, אסופה רופפת של קבוצות בלי אתוס מאחד, שיש בו אליטה מובסת שעוד חושבת את עצמה אליטה, ואליטה מתהווה שחושבת את עצמה כ"העם". אחד החסמים העיקריים לשיח ציבורי היא האובססיה של שתי הקבוצות הנ"ל לתלות את "עתיד המדינה" בהיעלמותה של האליטה המתחרה.

"שלום עכשיו" למשל, אולי המייצגים הנאמנים ביותר של האליטה לשעבר לא רק במאפייניה ועמדותיה אלא גם בגודלה ובהשפעתה האפסיים,  תולה את עתיד המדינה בהיעלמות ההתנחלויות. האליטה הציונית-דתית תולה את עתיד המדינה בדחיקת ה"סמולנים" מהאקדמיה, התקשורת ובתי המשפט. בשתי המקרים, מדובר בסיפורי סבתא. רוב המתנחלים אינם אידיאליסטים "המהפכה האמונית" מתרחשת לנגד עינינו דווקא בתוך גבולות הקו הירוק. וה"סמולנים" באקדמיה, בתקשורת ובבתי המשפט לא באמת נמצאים שם. הם בסך הכול מפלצת מיתולוגית שעשויה מכל הדברים שלאומנים שונאים ומפחדים מהם.

מה שמתקבל זה משיכת חבל מגוחכת בין שתי קבוצות קטנות ומנותקות למדי שמגרדות תמיכה מהשנאה שהן יכולות לעורר כלפי המתחרים (ולמרות ששני הצדדים עוסקים בזה, הציונות הדתית מצליחה בזה הרבה יותר, בגלל זה היא מנצחת). כל זמן שלא נכיר בעובדה שכבר אין לנו מערכת פוליטית דו קוטבית של ימין ושמאל אלא פוליטיקה רב קוטבית של זהויות מגזריות, או לחילופין, מערכת דו קוטבית של בעד דמוקרטיה מול נגד דמוקרטיה כשתומכי שני הצדדים מפוזרים בכל המגזרים, השיח הציבורי ימשיך להיות מורכב בעיקר מבולשיט.

את אותו הדבר אפשר להגיד על כמעט כל "אתר מורשת". אתרים כאלה יכולים להתקיים לא רע גם בלי קשר לשליטה של המדינה עליהם והדוגמא הקלאסית היא קברו של רבי נחמן באוקראינה, שאף אחד לא מעלה על דעתו להשתמש בו כדי לדרוש דרישות טריטוריאליות. באודסה, למשל, כמחצית מתושבי העיר היו יהודים עד מלחמת העולם השנייה, ואלכסנדריה הייתה מרכז יהודי שהתחרה בחשיבותו עם ירושלים בתקופה הרומית, והן בכלל לא נחשבות כ"אתרי מורשת", למרות שהן ראויות לזה.

זה מין המפורסמות, אבל כדאי להזכיר (כי היום מספרים את הסיפור אחרת) שהסכסוך הציוני-ערבי התחיל כסכסוך לאומי בעיקרו. הדת תמיד הייתה שחקן בזירה, סבב האלימות הגדול הראשון בתולדות הסכסוך, ב-1929 התחיל בכותל, כמו כמה וכמה מהסבבים שבאו אחריו. יהודים קבעו, בפעם הראשונה, מחיצה בין גברים לנשים ברחבה, הבריטים התנגדו, חאג' אמין אל חוסייני נקט במה שהפך מאז לשיטה הבדוקה של כל דמגוג פלסטיני והכריז ש"חראם אל שריף בסכנה", הימין היהודי, כמנהגו עד היום, החליט להגיב ב"להראות מי בעל הבית" ועלה להר הבית עצמו ואיך זה נגמר כולם יודעים.

ולמרות זאת, האסלאם הפונדמנטליסטי, שנתפס היום לא רק כהסבר לסכסוך אלא כהצדקה לו (עם כאלה אי אפשר לדבר, אנחנו המוצב הקדמי של המערב וכו') לא היה בסביבה כגורם פוליטי משמעותי עד שנות השמונים. הוא לא הופיע משום מקום, אבל רק אז הוא הפך למתחרה על ההובלה, ורק לאחרונה הוא הפך לגורם שווה בהשפעתו, אם לא המוביל, בפוליטיקה הפלסטינית.

תהליך מקביל קורה בצד היהודי. אותם אנשי בית"ר שעלו על הר הבית ב-1929 היו לאומנים והסנטימנטים הדתיים שלהם היו נטועים בקשר של הדת ללאום ולא במחויבות להלכה הרבנית. אילו הייתה מחויבות כזאת, ספק אם היו מעיזים לדרוך על הר הבית. ההיתר לעשות זאת, דבר שעדיין שנוי במחלוקת הלכתית, נעשה נפוץ יחסית רק לאחרונה והמתירים הם רבנים לאומניים.

עם התמשכות הסכסוך, גם החברה היהודית עוברת קשת של תופעות שקשורות להדתה. החל מצמיחת פונדמטליזם יהודי זהה בכל דבר ועניין לזה המוסלמי וניסיונותיו לכבוש את מוקדי הכוח ובראשם צה"ל, ועד לעניין הגובר ביהדות בכל שכבות הציבור. כשלעצמו, אין בעניין זה שום דבר רע, אבל רבים מאוד האנשים שעניין מוגבר ביהדות מוביל אותם למקומות רעים, עקב זמינותה הגדולה של סחורה יהודיסטית קלוקלת בשוק הרעיונות (על התופעה הזאת אצטרך, יום אחד, לכתוב בהרחבה).

הסכסוך, כשהוא מתמשך, מחפש לו שדות קרב חדשים, דת והיסטוריה הם הזמינים ביותר. אז בשלב הראשון, הדת וההיסטוריה מגויסים למטרות הלאומיות כדי לשאוב מהן הצדקה ומוטיבציה, אבל עם הזמן, כמו כל דבר שמגויס למלחמה, הדת וההיסטוריה הופכות למטרה.

הצד היהודי גייס את הדת וההיסטוריה לשירות חובה לאומי מוקדם יותר, והרבה יותר מהפלסטינים. הפלסטינים תמיד שיחקו על הקלף של המצב בשטח וההיסטוריה הקרובה: העובדה היא שהארץ הזאת הייתה מיושבת בעיקר בערבים, וההגירה הציונית היא זו שהפכה אותם למיעוט בארצם. הציונות נאלצה לגייס המון דת והיסטוריה כדי להצדיק את מעשיה, ולמען האמת, לצד היהודי היה קל יותר לעשות זאת.

למרות שההיסטוריה היהודית כפי שהיא מסופרת לצרכי תעמולה ציונית עושה עוול נוראי להיסטוריה היהודית האמיתית ומצמצמת אותה לסיפור מיתולוגי רדוד שבעצמו אינו אלא תמונת מראה של תפיסות אנטישמיות מאירופה, יש ליהודים הרבה חומר היסטורי ודתי שקשור בארץ שאפשר לנצל.

לפלסטינים, לא במיוחד, וזכורים הניסיונות המשעשעים לטעון שהעם הפלסטיני הוא מצאצאי הכנענים או הפלישתים, או את האמירה ההיא של ערפאת על "ישו, המרטיר הפלסטיני". את הדרך היותר רצינית לשלב את העם הפלסטיני, שהתגבש לאחרונה, בסיפור ההיסטורי של הארץ, לפיה העם ששייך לארץ מורכב מכל מי שנמצא כאן במהלך ההיסטוריה (במילותיו של מחמוד דרוויש: "יש לי אם אחת, פלסטין, אבל אבות רבים") לא ננקטה שכן היא מכירה גם בנוכחות היהודית בארץ.

לכן, הפלסטינים הם המובילים בכל מה שכרות בהתקפה על ההיסטוריה. כך, למשל, העובדה שאין עדויות מחוץ לתנ"ך על קיומו של בית המקדש הראשון הפכו לאמונה שלא היה בירושלים שום מקדש יהודי מעולם. ועכשיו, בעקבות הכללתן של קבר רחל ומערת המכפלה ברשימת "אתרי המורשת" לא של העם היהודי אלא של מדינת ישראל, הכריז אונסק"ו הכרזה תמוהה ביותר לפיה מדובר באתרים מוסלמיים ולא יהודיים וכך הצטרף בעצמו לשעטנז הלא קדוש בין מורשת וריבונות מדינית.

לישראל אין זכות להכריז על "אתרי מורשת" מחוץ לשטחה הריבוני, לא על מערת המכפלה ולא על קבר רבי נחמן באומן. ההכרזה עצמה, וכך גם ההכרזה הנגדית של האו"ם הן בסך הכול סימפטומים של שימוש במורשת היסטורית ודתית כנשק, ושל התפשטות ההסלמה הזאת גם לדיון העולמי בנושא.

הדבר הראשון שסובל מהתהליך הזה זו ההיסטוריה עצמה, שמפלס הבולשיט בה עולה על גדותיו. ובולשיט מהווה גם את אחד החסמים המרכזיים להידברות כלשהי. אתה לא יכול לדבר ברצינות עם מי שטוען דברים שהם פשוט קשקוש בלבוש, והיות ששני הצדדים עושים זאת, אף אחד לא מצליח לדבר עם השני. אם נרצה אי פעם להנמיך את הלהבות של הסכסוך הזה, נצטרך להבין ששום היסטוריה ושום דת לא מקנות לאף אחד זכויות על שום דבר, לא לנו ולא להם. הבטחות של החבר הדמיוני אינן רלוונטיות למי שיש לו חבר דמיוני אחר, ואשר להיסטוריה, כל אחד בוחר את הדברים להם הוא מייחס חשיבות. אין באמת דרך להכריע מה נותן לקבוצה יותר "זכויות" על קרקע, 1300 שנים של נוכחות רצופה או 3000 שנה של נוכחות לא רצופה. זה בסך הכול עניין של העדפה.

אבל זה לא אומר שאין מה לדבר על ההיסטוריה, או להיות "עם הפנים לעתיד" ושאר שטויות ממין זה. ההיסטוריה היא לא הדברים שקרו בעבר אלא התעסקות של אנשים בהווה במה שקרה בעבר. בתור עיסוק אנושי מרכזי, ההיסטוריה היא חלק מהסיפור גם כשהדגש עובר לעיסוק בחיים, בצרכים ובזכויות של בני אדם חיים, כמו שראוי שיקרה. מרגע שההיסטוריה הוכנסה לסכסוך, היא חייבת להיות מדוברת. באותה המידה שמשתמשים בה כדלק להסלמת הסכסוך, אפשר להשתמש בה גם כדי להרגיע אותו.

מנהלי: היום התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב. תודה רבה לתורם.