החברים של ג'ורג'

צפיתי לפני מספר שבועות בסרט "שומרי הסף", שבו מרואיינים שישה מראשי השב"כ, מאברהם שלום ועד יובל דיסקין. הסרט מטלטל ומומלץ מאד לצפיה. הבוקר קיבלנו עוד תזכורת לכך שדיסקין, שאומר בסוף הסרט נחרצות שישעיהו ליבוביץ' צדק כשקבע שהכיבוש יהפוך את ישראל למדינת שב"כ, עבר את הטלטלה הגדולה מכולם: עכשיו הוא קורא להקליט את חקירות השב"כ, וההמלצה שלו על כך הפכה להמלצה של ועדת טירקל (עוד על ועדת טירקל, כאן).

דיסקין מצטרף בכך לשורה של אנשי בטחון בכירים שעם שחרורם מתפקידם מגלים לפתע עד כמה היה ההרסני התפקיד שיישמו ועד כמה יצגו עמדות שבעצם מזיקות למדינת ישראל. המופע הגדול הקודם בתחום שייך לגווארדיה שלמה של קציני פיקוד צפון, שקודם ל-2000, עם שחרורם, היו ממהרים לצאת בראיון חושפני – הכרחי לבניה מוצלחת של קריירה שניה, הטייקונים צריכים לדעת שהשתחרר עוד גנרל עם קשרים שמחפש עבודה – שבו היו מסבירים עד כמה רצועת הבטחון בלבנון היא שגיאה. המדובר באותם האנשים שרק שבועות קודם לכן היו מתראיינים ומסבירים בקול בוטח עד כמה רצועת הבטחון הכרחית לבטחונה של ישראל.

מהבחינה הזו, הדובר המעניין ביותר בסרט הוא דווקא אברהם שלום, המבוגר שבמרואיינים. שלום סבור שנעשו טעויות אסטרטגיות, בעיקר על ידי הדרג המדיני, אבל הוא עצמו לא מתחרט על כלום. פרשת קו 300, שהוא היה השחקן העיקרי בה, היא מבחינתו טעות טקטית. כשהוא נשאל על בעיות מוסריות, הוא מגחך. מוסר? הוא שואל את המראיין, מוסר? חפש אותו קודם כל אצל המחבלים. יש להניח שראשי שירות שקדמו לו היו מספקים אמירות דומות, אם בכלל היו טורחים להתראיין. קשה לדמיין, למשל, את איסר הראל, הדבר הקרוב ביותר לג'יי אדגר הובר שגדל פה, מספק למצלמה משהו פרט לחיוך לעגני, לאה מן החיים, שאומר "אתה לעולם לא תבין, אז אל תנסה."

בין שלום, יליד 1928, ודיסקין, יליד 1956, מבדיל לכאורה רק דור אחד. בפועל, עולם שלם נפער ביניהם. דיסקין גדל בגבעתיים הבטוחה. שלום נולד בווינה. היא לא היתה מקום בטוח ליהודים כבר אז, וב-1938 הגיע האנשלוס, הסיפוח לגרמניה הנאצית, שהווינאים ניצלו לאורגיה של התעללות ביהודים תושבי העיר. שלום היה בר מזל: המשפחה שלו קלטה לאן הדברים הולכים, והיא נמלטה לפלסטינה ב-1939. היא נמלטה בחוסר כל – זו היתה המומחיות של אדולף אייכמן, ככה הוא עלה לגדולה – אבל נמלטה.

לא לכולם היה מזל כזה. אורי בן ארי (לימים מי שיבנה את תורת השריון של צה"ל, אז ילד ברלינאי, היינץ בנר) ראה כילד בן שמונה כיצד מכה כנופיה של חמושי אס.אה. את אביו, שלקינוח גם השתינו עליו. בליל הבדולח, ראו האב והילד בן ה-13 כיצד מוצת בית הכנסת שבו עלה לתורה. זמן קצר לאחר מכן, גורש בטקס משפיל מבית הספר שלו: "היינץ בנר! אתה בן הגזע היהודי אשר ביצע פשעים מחרידים כלפי האנושות וכלפי העם הגרמני! בית הספר מקיא אותך משורותיו ואתה מגורש בזה מבית הספר! צא משערנו והעלם מעינינו לעד. קדימה צעד! הייל היטלר!" בן ארי היגר לפלסטינה לבדו במארס 1939. אביו נשאר מאחור.

מהבחינה הזו, בן ארי היה טיפוסי יותר מאשר שלום. נהוג לתאר את דור הפלמ"ח כדור של צברים, אבל חלק ניכר מהם היו פליטים אירופאיים, לא ילידים; מי שתואר במשך דור כפלמ"חניק בה"א הידיעה, דן בן אמוץ, נולד באוקראינה בשם מוסיה תהיליםזוגער. כמו בן ארי, גם הוא חי בגפו; גם משפחתו הושמדה. שיעור היהודים שחיו אז בפלסטינה ושאיבד את קרובי משפחתו באירופה היה עצום. על כל הצרות האחרות – העוני והפיגור היחסי של פלסטינה, לפחות בהשוואה למרכז אירופה; הסכסוך עם הערבים; הסבל הרב שהיה מנת חלקם של קטינים פליטים מצד הקטינים הילידים ולעתים מצד המבוגרים, שפשוט לא היו מסוגלים להבין מה התרחש שם – צריך להוסיף את אשמת השורד. הפליטים שהגיעו לפלסטינה לפני 1941 האמינו שהם רק חיל החלוץ, שהמשפחה שלהם וידידיהם יצטרפו אליהם תוך זמן מה; רבים מהם אגרו כסף בשקדנות כדי לסייע לקליטה שלהם, לכשיבואו. בסוף 1945, במקרים רבים כבר היה ברור שהם השריד האחרון או כמעט-אחרון למשפחתם. העובדה שהם לא רק שרדו, אלא גם חיו ברווחה יחסית, גם היא ודאי לא תרמה לשלוות נפשם.

בן ארי ושלום הצטרפו לפלמ"מ ב-1946. זו היתה התקופה שבה הארגון הזה החל להכין את עצמו לקראת מאבק השחרור, שיבוא תוך שנה וחצי. זו היתה גם התקופה שבה התעוותה מזרח אירופה בשורה של מאבקים לאומיים מזעזעים בעקבות שינויי הגבולות שכפתה ברה"מ עם נצחונה על גרמניה הנאצית. המאבקים הללו – מדויק יותר לקרוא להם טיהורים אתניים – היו שטופים בדם וככל הנראה נרצחו שם מיליונים: אוקראינים, פולנים והרבה מאד גרמנים. הצ'כים רצחו, בהתפרצות פראית של שנאה של כבושים שהאזיקים הוסרו מעליהם, 20,000 גרמנים – בעיקר נשים, ילדים וקשישים – בימים שמיד לאחר שחרורם. הם לא מדברים על זה היום. גם לא על הגירוש של כמיליון וחצי גרמנים, או על בזיזת הרכוש שלהם. בסיור שערכתי בפראג לפני כחודשיים וחצי, המדריך הגדיר את מה שקרה שם כ"ג'נוסייד." רוב בני עמו מעדיפים לא לזכור. הפולנים הבהירו ליהודים שחשבו שיוכלו לשוב לבתיהם – בטבח בקיליצה ובמאות ואלפי רציחות טרור בדרכים וברכבות, רובן לא מדווחות אך מוכרות ומובנות היטב ליהודים – שגם הם מיעוט אתני שעבר זמנו. בלי הבנת האירועים הללו, אי אפשר להבין את שורות הלענה של אלתרמן ב"הילד אברם":

לפניו מתייצבות אז שבעים האומות,

ואומרות: הננו עליך!

בשבעים פקודות חוק ובשבעים קרדומות

אל הבית הזה נשיבך!

ואותך במיטה המוצעת נניחה

וישנת בה דום כאביך!

אורוול הבחין בכך ב-1946, ב"פוליטיקה והשפה האנגלית שלו", שמזכיר כל כך את טקיטוס על שפת העורמה הרומאית: "כפרים חסרי מגן מופצצים מן האוויר, ותושביהם מגורשים; בבקר יורים במכונות יריה; את הבקתות מציתים בקליעים נותבים; לכך קוראים ‘השכנת שלום’. מיליוני איכרים נשדדים מחוותיהם ונשלחים להשתרך בדרכים כשברשותם רק מה שהם יכולים לשאת; לזאת קוראים 'העברת אוכלוסיה' או 'תיקון גבולות'." אורוול דיבר על הצורך של העיתונים בשפה האנגלית לדבר על מה שממשלותיהם הסכימו לעשות מבלי שהקוראים יבינו מה משמעותן של המילים; במזרח אירופה הבינו היטב את המשמעות, שם אי אפשר היה לעטוף אותן ב"מסה של מלים לטיניות שצונחות על העובדות כשלג." שם, על כן, מיעטו ככל האפשר בדיבור.

פלסטינה של 1947 היתה, מבחינת האוכלוסיה היהודית שלה, סניף של מזרח אירופה, ואפשר לטעון שבמובנים מסוימים קשה להבין את ההיסטוריה שלה ב-1947-1948 מבלי להבין את מה שאירע שנתיים קודם לכן שם. מה שקרה שם, הדהד כאן מיד. וכשמעשי האיבה ה"רגילים" התלקחו באחת, אחרי החלטת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, עשרות אלפי אנשים שלא יכלו להשיב את משפחתם, ושלא יכלו לנקום בגרמנים – אחרים עשו את זה, עוד הוכחה לכאורה לאוזלת היד היהודית – הפעילו בפלסטינה את מה שעמים מזרח אירופאים הפעילו על אדמתם במשך יותר משנתיים: הם ביצעו טיהור אתני ובזזו את רכושם של בני העם האחר. אחר כך הם מחקו כל זכר של האנשים שישבו כאן קודם לכן, וכשהפליטים ניסו לשוב, הם ירו בהם. זו, צריך להזכיר, היתה לידתה האמיתית של בעיית הפליטים: לא הגירוש בזמן מלחמה, אלא הסירוב לאפשר להם לשוב בזמן השלום.

ואחר כך באה השתיקה הגדולה. יש דברים שעליהם אי אפשר לדבר, כי עם המילים אי אפשר לחיות. בני הדור של בן ארי ושלום הצטיינו בשתיקתם. אפילו פקודת הגירוש המוכרת מכולם, תנועת היד המפורסמת של בן גוריון כשנשאל מה לעשות בכפרים שנכבשו, היתה פקודה ללא מילים.

"תאחז בזה," שרו הבילויים,

"אנחנו ניסינו מאד,

כיסינו את כל החורבות,

שינינו את שמות הרחובות,

ניסינו מאד,

היסינו שמועות…"

היסינו שמועות. מי שרצה לדעת, יכול היה לדעת. הטיהור האתני של 1947-48 היה סוד קטן מאד. אבל רוב בני הדור לא רצו לדעת. ושנים ספורות אחר כך הגיעו גלי הגירה גדולים, ששינו את פני המדינה ללא הכר. חלק ניכר מהם הגיע ממזרח אירופה, ושם כבר היו מורגלים בכניסה לבית שיושביו נטשו אותו במהירות, משאירים מאחוריהם את כלי הבית. עשור אחרי הקמת המדינה, והדור של בן ארי ושלום כבר היה מיעוט. הרוב לא ידע על אדמת מי הוא יושב והתאמץ מאד לא לדעת. התפתחה כאן אגדה מוסכמת שהפלסטינים עזבו מרצונם; ספר לימוד צ'כי שיצא לאחרונה מתאר את מאורעות 1945-6 במילים "ואז הגרמנים הסודטים שבו למולדתם."

שלום, כנציג של דורו, יודע היטב למה אסור לו להכנס לדיונים על מוסר. הם יפתחו את התהום הפעורה מתחת לרגליה של ישראל, כמדינה שעצם קיומה תלוי בטיהור אתני. הם יעלו את השאלה האם, בהתחשב למשל ביחסה של ישראל לבדואים – כעת היא רוצה לגרש אלפים מהם מהמקומות אליהם גירשה אותם ב-1948 – אפשר בכלל לדבר על הנכבה כאירוע תחום בזמן, שכבר הסתיים, או שמדובר בתהליך מתמשך.

לטיהורים האתניים של מזרח אירופה יש יתרון מסוים על זה שביצעו בני דורו של שלום: הם היו סופיים. הקיבוצים הגרמניים במזרח אירופה, שהיו במידה ניכרת מה שערער את כל המערכת שלאחר מלחמת העולם הראשונה, חדלו להתקיים. מזרח אירופה, שהיתה עד נצחונו של סטאלין קדרה מבעבעת של מיעוטים, חלקם עם הזיות גדלות ודרישות מופרכות, הפכה הומוגנית. התהליך היה רצחני ומיוסר, הרג מיליונים והסב סבל בל יתואר למיליוני אנשים אחרים – ככל הנראה, סבל שני בעוצמתו רק לזה של המלחמה עצמה. אבל הוא הסתיים. אין היום סכסוכים לאומיים פעילים במזרח אירופה.

הסכסוך במה שהיתה פלסטינה המנדטורית מעולם לא הסתיים. במידה מסוימת, היו לכך שתי סיבות: ישראל היתה חלשה ב-1948 מכדי שתוכל לכבוש את הגדה, ו-1967 כבר לא היתה 1948. היה טיהור אתני קטן, אבל דיין ידע שכבר מאוחר מדי לעשות בגדה את מה שעשה צה"ל במה שיהיה ישראל ב-1948.

אז כשהצ'כים מעדיפים לשתוק ולהדחיק, זו בעיה, אבל היא לא מסכנת את צ'כיה, רק את האופי הלאומי שלה, ודור צעיר ומודע מנסה לעורר דיונים בנושא. כשהישראלים מעדיפים להעמיד פנים שלא היה כאן טיהור אתני, זו בעיה מסדר גודל אחר: הסכסוך לא ייפתר אם ישראל לא תהיה מוכנה להודות בעוול שיצרה.

אבל העוול כל כך עמוק, כל כך בסיסי, שיש ישראלים רבים שיוותרו על פתרון ובלבד שלא ייאלצו להודות בו. מוטב היה לנו אילו דורו של שלום היה פותח סוף סוף את פיו; להם יאמינו. אבל מי שהורגל בשתיקה ארוכה כל כך, לא בנקל יפר אותה. אולי הוא עצמו מפחד מן הדברים שיאמר.

(יוסי גורביץ)

אמש (ה') התחיל השימוע של צ'אק הייגל לתפקיד מזכיר ההגנה האמריקאי. המינוי של הייגל נחשב לסטירת לחי לבנימין נתניהו מצד ברק אובמה, מכמה סיבות. הייגל נחשב לפחות פרו-ישראלי מבין הבכירים בוושינגטון, ופעם הוא אפילו העז לדבר על הכוח המוגזם של הלובי היהודי. עד לאחרונה הוא התנגד נחרצות לתקיפה באיראן, והמינוי שלו נתפס כעוד דרך לוודא שאם נתניהו חושב שהוא יוכל להפעיל את הלובי היהודי (בשמו המדויק יותר, הלובי הליכודניקי – כבר רבין אמר לאיפא"ק לסתום את הפה, וזיהה את הנטיות הימניות שלו) כדי לאלץ את ארה"ב לתקוף עבורו את איראן, שישכח מזה. הוא יצטרך להתמודד עם מזכיר הגנה עוין לעצם הרעיון.

לימין הקיצוני האמריקאי יש מטבע לשון בעייתית. הוא מכנה את גבעת הקפיטול Zionist Occupied Ground ואת הממשל האמריקאי Zionist Occupied Government או בקיצור ZOG. השימוש בביטוי הזה נחשב כמזהה אוטומטי של אדם כאנטישמי. הבעיה היא, שבצורה שבה ישראל מתנהלת בארה"ב, בניצוחו של האמריקנולוג הידוע בנימין נתניהו, הביטוי הזה הופך יותר ויותר סביר ליותר ויותר אמריקאים.

כפי שאפשר לראות מהסרטון למטה, הסנאטור לינדזי גרהאם דורש מהייגל להסביר את ההתבטאות שלו, ודורש ממנו לתת שם של בנאדם אחד שאי פעם חש מאוים כתוצאה מהלובי הליכודניקי. אני מניח שהרבה אמריקאים שראו את הסרטון חשבו מיד על הייגל כמי שמאוים כך. הייגל, גיבור מלחמה, שהבין זמן קצר אחר הפלישה לעיראק את האיוולת שבמלחמה ההיא ויצא כנגד מפלגתו שלו, נראה כאן כמתגונן מאיזה אינקוויזיטור, שמייצג שילוב של אינטרסים של ממשלה זרה ועשור של כשלונות מהדהדים במדיניות חוץ. בחודש האחרון, איפא"ק וארגונים אחרים, ממומנים בין השאר על ידי הקריקטורה האנטישמית שלדון אדלסון, הציפו את ארה"ב בפרסומות נגד מינויו של הייגל. מעניין איך ולמה זה קרה.

החשיבה המקובלת היא שהנשיא אובמה חזק דיו כדי להעביר את המינוי של הייגל; הצלחה של הלובי למנוע אותו תהיה הפתעה. בדרך, האמריקאים מגלים משהו על אחת מקבוצות השתדלנות היותר חזקות בארצם, וסביר להניח שהם לא אוהבים את מה שהם רואים. משטר נתניהו כבר הצליח להפוך את ההזדהות עם ישראל, ברמת פעילי השטח, לעניין רפובליקני בלבד, ולהגביר את העוינות לישראל – היא הופכת למזוהה יותר, מטבע הדברים, עם הימין האמריקאי – בקרב פעילי השטח הדמוקרטים. זו רק שאלה של זמן, ולא יותר מדי זמן, עד שהתפיסה הזו תחלחל גם לנבחרים הדמוקרטים. העובדה שהימין האמריקאי מתייצב, כמעט אוטומטית, לצד נתניהו ולא לצד אובמה – שהוא מרשה לעצמו לתקוף את הנשיא האמריקאי גם מירושלים – משייכת את ישראל, במידה של צדק, עם חרחור המלחמה כנגד איראן ועם המלחמה הכושלת בעיראק. אנשים עוד לא שכחו שאת המלחמה ההיא תכננו אנשים שפחות מעשור קודם לכן הציעו לנתניהו להפיל את המשטר העיראקי.

אף אחד, פרט לימין הקיצוני, עוד לא מדבר על כך שלימין הפרו-ליכודניקי בארה"ב יש בעיית נאמנות כפולה. מדברים על טשטוש נאמנות – האמירה הבוטה ביותר היא זו של הייגל, "אני סנאטור אמריקאי, לא ישראלי" – ואובמה עצמו מתרחק מהתבטאויות בנושא כמו מאש. אבל אני בהחלט יכול לראות יריב דמוקרטי של גרהאם או מק'קיין (על אחת כמה וכמה, ג'ו ליברמן) משתמש בדיוק בטיעון כזה בפריימריז הבאים, והופך את הגלגל: מאלץ את הסנאטור להסביר איך הוא נאמן לארה"ב יותר מאשר למדינה זרה.

וכל זה מזכיר סיפור נשכח, זה של סין הלאומנית.

* * * *

לאמריקאים היה סיפור אהבה עם סין במחצית הראשונה של המאה ה-20. מספרים גדולים של מיסיונרים נסעו לשם, והם שלחו הביתה דיווחים על עם פשוט, עובד אדמה, שפתוח להטפה נוצרית ורווי באידיאלים שנתפסו – אלוהים יודעת איך – כאלה של אמריקה הישנה והטובה; דוגמא קלאסית היא "האדמה הטובה" של פרל בק. התוצאה היתה תרומות גדולות, קבועות, לסין מצד אמריקאים רבים, ואהדה מצד חלקים ניכרים של הממשל.

סין שלאחר המהפכה הלאומית בה היתה מקום בלתי יציב בלשון המעטה, וארה"ב, מטבע הדברים, התייצבה לחלוטין לצד הקומינטאנג, הממשלה הלאומנית שנשלטה על ידי הדיקטטור הצבאי צ'יאנג קאי שק. תוך זמן לא רב הוקם בארה"ב לובי סיני, שהתחזק עוד יותר לאחר נישואיו של צ'יאנג לסונג מיי-לינג, שלמשפחתה היתה השפעה ניכרת בארה"ב, נישואים שלוו זמן קצר לאחר מכן בהתנצרותו של צ'יאנג.

פרשנים חדי עין היו שמים לב לכך שמנהיג שמשנה את דתו לנצרות, דת שאחיזתה בסין היתה זניחה, כנראה לא מקושר יותר מדי למציאות שבארצו. ו"לא מקושר למציאות" הוא כנראה הביטוי שמתאר את צ'יאנג טוב מכל: הוא לא הצליח להבין מה קורה סביבו בעת הפלישה היפנית ב-1937, ועוד פחות מכך כשהתחילה מלחמת האזרחים השניה עם הקומוניסטים ב-1945. הוא היה כל כך לא ערוך, שממשלתו ביקשה מהיפנים הנכנעים להחזיק בעמדותיהם במשך כמה חודשים, עד שיוחלפו על ידי חיילי הקומינטאנג – מהלך שבלשון המעטה לא היה פופולרי בקרב הסינים.

המשטר של צ'יאנג היה אחד הרצחניים ביותר במאה ה-20; רודולף ראמל, שטבע את המונח Democide – רצח המוני על ידי ממשלה – העריך שצ'יאנג נמצא במקום הרביעי ברשימת הרוצחים הגדולים בהיסטוריה, כשהוא מעריך שמספר הנרצחים על ידי משטרו עמד על עשרה מיליונים. כן, הקומוניסטים רצחו כנראה פי ארבעה לפחות, והמפלגה הקומוניסטית הסינית עדיין מחזיקה בשלטון שם, אבל זה, בלשון המעטה, לא כבוד גדול.

יתר על כן, המשטר של צ'יאנג היה אחד המושחתים שידעה המאה ה-20. הוא קיבל כמויות עצומות של ציוד וכסף אמריקאי במהלך מלחמת העולם השניה, ובמקום להשתמש בהם כדי להביס את היפנים, השתמש בהם כדי לקנות טובות הנאה ואת נאמנותם של גנרלים – מונח מודרני שבפועל תיאר אלי-מלחמה מקומיים שנאמנותם למשטר הקומינטאנג היתה רופפת. קצינים אמריקאים תיארו בזוועה כיצד המזון שנשלח לצבא הלאומני פשוט נעלם, משום שהקצינים מכרו אותו כדי לרפד את כיסיהם, והתוצאה היתה רעב המוני בקרב החיילים. בביוגרפיה שלה של ג'וזף סטילוול, מתארת ברברה טאקמן (נהוג לקרוא לה כאן "טוכמן") מקרה של אוגדה סינית שאיבדה, בשל הסוג הזה של שחיתות, 100% מהסד"כ שלה במהלך שנה אחת – מבלי שהיתה מעורכת כלל בלחימה. שנה מאוחר יותר, החליט המפקד שלה – שחשש שיירדף על ידי רוחות החיילים המתים – לשפר את המצב ואשכרה להאכיל את החיילים. בשנה ההיא האוגדה עדיין לא השתתפה בקרב – צ'יאנג לא אהב קרבות, אבל מאד אהב צבאות – אבל עדיין איבדה 45% מכוחה.

כל זה לא היה ידוע לציבור האמריקאי, שהאמין בפיקציה על כך שצ'יאנג הוא אחד מ"ארבעת הגדולים." הסיבה שהוא לא ידע על כך היתה שהלובי הסיני החזק מאד, חזק גם בממשל וגם בתקשורת, בלם את כל המידע המעיק הזה. כשסטילוול, ששימש רשמית כיועץ צבאי לצ'יאנג וקלט מה קורה בחצרו מהר מאד, ניסה להשכיל את הציבור ואת הממשל, הוא הסתבך קשות וכמעט שהודח על ידי גנרלים אמריקאים שהיו נאמנים ללובי הסיני יותר מאשר לארצם.

התוצאות היו במידה רבה טראגיות. האמריקאים הימרו על צ'יאנג גם במלחמת האזרחים השניה, שפרצה אחרי מלחמת העולם השניה, וזאת משום שלא היה להם מושג עד כמה שנוא המשטר שלו בסין. רוב התושבים לא תמכו בקומוניסטים – זה נכון פחות או יותר לכל מדינה – הם פשוט שנאו את צ'יאנג ומשטרו. האמריקאים העבירו לו כמויות גדולות של ציוד, אבל הבינו מספיק כדי להמנע מלהכניס כוחות קרקע לסין.

ויום אחד, ב-1949, התעוררו האמריקאים כשסין – המדינה הידידותית לכאורה, השותפה לכאורה לשאיפות האמריקאיות, שנהנתה מסיוע אמריקאי חסר תקדים – הפכה קומוניסטית, ואף אחד לא סיפר להם שזה קרה. בבת אחת, סין הפכה לאויב, ולאויב דמוני.

* * * *

האמריקאי הממוצע – ובמיוחד היהודי האמריקאי הממוצע – לא מכיר את ישראל. הוא יודע שהיא נהנית מסיוע רחב היקף, הוא מאמין – תוצאה של אפקט ארוך שנים של הלובי הישראלי – שהיא מחזיקה באידיאלים כמו-אמריקאיים, "המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון." הוא יודע, אם הוא קורא עיתונים, שיש איזו בעיה עם הפלסטינים וטרור, אבל הוא מאמין שישראל נמצאת בצידה של ארה"ב.

פתאום הוא מתחיל לקלוט שישראל מנסה לגרור את המדינה שלו לעוד מלחמה במזרח התיכון. פתאום הוא מתחיל לקלוט שיש לה השפעה לא סבירה על המערכת הפוליטית שלו. יותר ויותר הוא שומע דברים לא נוחים עליה: הדרת נשים באוטובוסים, למשל, או מניעת כניסת נשים לכותל, שזעזעה חלקים בממסד היהודי. המידע הזה עובר כי, מה לעשות, התקשורת האמריקאית יותר פלורליסטית היום משהיתה בשנות הארבעים – ומשום שהרשת מאפשרת לעקוף את כל התקשורת הממוסדת מלכתחילה. הדור הצעיר מתחיל להתייחס לישראל כפי שפקידים במשרד החוץ האמריקאי התחילו להתייחס לסין הלאומנית בסוף שנות הארבעים: בחשדנות שיש בה גם שמץ איבה. כשהם יתחילו להבין שהתעמולה הישראלית על "מדינה דמוקרטית" עם ערכים אמריקאים נכונה לכמה שכונות, בעיקר בתל אביב, ושהמפלגה המובילה בירושלים היתה מפלגה אורתודוקסית שמדירה נשים במוצהר, ההזדהות עם ישראל תצטמצם מהר מאד. אם נתניהו והלובי הליכודניקי אכן יצליחו להוציא את ארה"ב למלחמה עם איראן, כל זה יקרה הרבה יותר מהר ממה שחושבים.

הסיפור, מבחינת צ'יאנג והנאמנים שלו, נגמר יחסית בסדר. הם איבדו את סין, אבל השתלטו על טיוואן, וארה"ב ערבה לעצמאותה של זו מהמשטר הקומוניסטי עד היום. הסיפור נראה קצת אחרת מבחינת מיליוני התומכים שהם השאירו מאחור. לא צריך לדאוג לנתניהו ובנט אם ארה"ב תפסיק יום אחד, כשתקלוט מה באמת קורה פה, לתמוך בישראל; נתניהו תמיד יוכל לנסוע, כפי שאמרה אשתו, לארץ אחרת – ושהמדינה תשרף.

לרוב הישראלים אין אופציה כזו.

הערה מנהלתית א': החל מיום ראשון הקרוב, אספק שירותי פרילאנס לעמותת "יש דין", ספציפית אשמש כבלוגר שלה. העמדות שמופיעות בבלוג הזה מייצגות אך ורק את עמדתי ואין לראות בהן, אלא אם נכתב אחרת, כמייצגות את עמדותיה של "יש דין."

הערה מנהלתית ב': בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

(הפוסט הזה, שנכתב לרגל יום השואה החדש לפני כשלוש שנים, פורסם במקור ב"אחר" של רון מיברג. אני מביא אותו כאן לרגל ההתקבעות של יום שואה שני ב-27 בינואר, ובמיוחד לרגל הטענה המשונה של ג'ודי ניר מוזס שלום, על פיה כל אזכור השואה בעולם הוא תוצאה של פעילות בעלה, סילבן שלום, מהמיותרים שבשרי החוץ שלנו. – יצ"ג)

בלי החלטות רשמיות או דיונים ארוכים, התעוררה אתמול ישראל כדי לגלות שיש לה יום שואה שני. הראשון, כזכור, מצוין ביום השנה העברי למרד גטו ווארשה; השני מצוין ביום השנה הלועזי לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ על ידי הצבא האדום. פעם היה גם יום שלישי כזה, העשירי בטבת, שהרבנות הראשית הכריזה עליו כעל יום הקדיש הכללי; הוא התפוגג מזמן, שכן כל מטרתו היתה להצניע ולהשכיח את האירוע, ואיתו את השאלה התיאולוגית שאין עליה תשובה.

יום השואה החדש חמק אלינו בהחבא. במעומעם, עוד זכורה תקופה – לא כל כך רחוקה – שבה נשמעו רטינות על האו"ם הזה, שקבע לו יום משלו ולא קיבל את זה שקבעה הכנסת. זו האחרונה הרי רצתה בשעתו לקשור במאולץ את השואה עם "הגבורה".

לא עוד. מי שהסתכל על עיתוני אתמול ועל אתרי הרשת, חש כאילו קפץ קדימה בזמן, לימים שמיד לאחר פסח. ראיונות עם ניצולים; פרס משתפך בברלין; נתניהו מטריד את מנוחתם של נרצחי אושוויץ; ליברמן מטיל אימה על ההונגרים וסגנו עושה כמיטב יכולתו הצנועה שלא להשפיל את הסלובקים; אפילו מוחמד ברכה הביע זעזוע מה שראה באושוויץ. אביב בינואר.

מלחמת העולם השניה הסתיימה במאי 1945. ישראל הוקמה כמעט בדיוק שלוש שנים לאחר מכן. ובכל זאת, למקימי המדינה – אפילו הדור שכבר הותר לו לשמוע מה קרה שם, מששינה בן גוריון את מדיניותו – די היה ביום שואה אחד. לנו יש שניים. האירוע מתרחק, הניצולים האחרונים גוועים, אבל הישראלים עושים כמיטב יכולתם להגדיל את אחיזתה של השואה בחייהם.

אין פירושו של דבר, כמובן, שהישראלים ישנו את מדיניותם כלפי ניצולי השואה: ×”"סבונים", כפי שכונו בבוז כשהגיעו, עשו את שלהם, והם יכולים ללכת. ממשלה אחרי ממשלה הקשיבה לנערי האוצר ונמנעה מלהעביר הקצבות לניצולים או לארגוניהם. ממשלת אולמרט העניקה להם, לאחר שקמה סערה ציבורית, תוספת חודשית – של 83 שקלים, לא פחות. לפני עשור קמה צעקה איומה על כך שהבנקים השווייצרים, שבמהלך מלחמת העולם השניה הלבינו בין השאר זהב שמקורו במחנות הריכוז, שמרו לעצמם את כספם של רבים מן הנספים, וסירבו להעביר אותו ליורשיהם. ישראל רעשה, הסנאט האמריקני פתח בחקירה, ושווייץ מצאה את עצמה על סף סנקציות. עשור לאחר מכן, בנק לאומי עדיין עושה כמיטב יכולתו לשמור על זהבם של הנרצחים, מתוך חישוב ציני שמדי יום מתים עוד כמה ניצולים, עוד כמה תובעים. הניצולים, מבחינתה של ישראל, תמיד היו אבק אדם –

בן גוריון אסף אבק

אדם – לזרוע לאויב בעיניים.

על עצמות נערים מן השואה

סללנו את הדרך העוקפת

העולה לירושלים –

כפי שכתב בשעתו בנימין הרשובסקי ב"פטר הגדול". ועכשיו הגיעה שעתו של האבק להתפזר, ולא להטריד עוד את מנוחתם של אנשי הממון שלנו, אלו שבמגזר הפרטי ואלו שבקרוב יצטרפו אליהם מן המגזר הציבורי. גם על היקלטותם של ערכים הומניסטיים אין מה לדבר. ישראל יהודית ושונאת אדם יותר מכפי שהיתה אי פעם.

לא; ישראל זוכרת את השואה יותר, משום שהשואה היא נשק טקטי להשמדה הסברתית. וילמד השיעור הארמני: יוסי שריד, שעמד במוקד שערוריה כאשר כשר אוצר חינוך החליט להזכיר את השואה ההיא, זו ששימשה להיטלר כהוכחה לכך שאפשר, סיפר לאחרונה כיצד בכירים כלשהם ניסו לשכנע אותו לתקוף את טורקיה בשל שתיקתה בנושא. אלה אותם גורמים עצמם, שכאשר ידידותה של טורקיה היתה חשובה להם, ניסו – בהצלחה רשמית ניכרת – להשתיק את הנושא.

הכותרת בוויינט – שאין כמוהו לזהות את ברומטר התחושות הישראלי – אומרת את כל מה שצריך לומר: "זוכרים את השואה – תוקפים את איראן". לכאורה, ישראל מנסה לשמור את זכר הנרצחים; בפועל, היא משתמשת בהם למטרותיה הפוליטיות.

הצורך להסביר שוב ושוב מדוע לסיסמה של נתניהו, "איראן היא גרמניה והשנה היא 1938", מרתיח כל פעם מחדש; עצם השמעתה גורעת מסך הידע האנושי. ובכל זאת. גרמניה של 1938 היתה המעצמה שאין בלתה באירופה, המדינה החזקה ביותר בה; איראן היא מעצמה מקומית במזרח התיכון, לא בדיוק אותו הדבר. גרמניה השקיעה את מירב כספה בחימוש מחדש – מכאן הבחירה המפורסמת בין תותחים ובין חמאה – בעוד הוצאות הבטחון של איראן הן אפסיות. אם כבר, המדינה שמוציאה את הסכום הגדול ביותר על חימוש, לתושב, היא ישראל. בגרמניה התמוטטה האופוזיציה ללא קרב כבר במארס 1933; באיראן נערך כעת מאבק כבד בין המשטר ובין אויביו. שמעון פרס הגדיר אתמול את הסכנה הגרעינית מאיראן כסכנת השמדה; הוא נמנע מלציין שכבר יש במזרח התיכון – על פי פרסומים זרים – מעצמה גרעינית שאיננה שיעית, ושאותה מעצמה היתה נכונה לשימוש בנשק הגרעיני שלה כשעמדה על סף תבוסה במלחמה מקומית ב-1973. ההשוואה הזולה הזו איננה הכחשת שואה, אבל היא בהחלט זילות הנרצחים.

אבל מעבר לאיראן, השואה – וזו הסיבה שהישראלים דבקים בה כל כך – משמשת כתירוץ האולטימטיבי. חיילינו בגדה הם קלגסים? הם צופים בפוגרומים מצד מתנחלים באזלת יד מרוצה מעצמה? עשינו לעזה את מה שהאמריקנים לא העזו לעשות לפאלוג'×”? יותר ויותר אנחנו דומים לאויבינו, יותר ויותר מתברר שמדינת האפרטהייד הקטנה בגדה בולעת את ישראל הגדולה? בבוקר תאמר מי יתן ערב, ובערב תאמר מי יתן בוקר? שקט, לנו היתה שואה! והנה, עכשיו היא משמשת את כל נציגינו הרשמיים להתקפה… על דו"×— גולדשטיין. אפילו שר ההסברה – המצב חמור עד כדי כך שיש ×›×–×” – מודה שהחיבור בין שני הדברים לא טבעי, אבל בכל זאת: יום השואה משמש את ישראל לטענה שדו"×— גולדשטיין גולדסטון הוא "אנטישמיות". ×–×” הלקח של ישראל הרשמית משחרור אושוויץ. ואם ×–×” הכיוון הרשמי, שיזכה ודאי למחיאות כפיים מהאספסוף, אז באמת יש צורך בשני ימי שואה. אחד ודאי לא יספיק. ככל שישראל מתגאלת יותר, כך היא צריכה להיראות קורבנית יותר. כך, על כל פנים, חושבים פה.

הבעיה היא שהגויים הארורים מסרבים לקנות את זה. השטיקים הישנים – "גולגולת רצוצה לי, אב קדוש לי, תנה את שילומיהם!" – מאבדים את כוחם. לפני כמה ימים נתפס איזה בישוף פולני כשהוא אומר שישראל עושה שימוש ציני בשואה לצרכיה. האשימו אותו באנטישמיות, אלא מה. אולי הוא באמת אנטישמי; בכל זאת, הסמינרים הקתולים של פולין הם לא הקרקע הנוחה ביותר לפילושמיות. אבל כשהדברים מובאים על רקע הגרוטסקה הרשמית, הם פשוט מוכיחים את האמת העגומה שכמו שעון מקולקל, גם האנטישמים צודקים פעמיים ביום.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

זה כנראה לא יפתיע אף אחד, אבל אני לא אוהב את נפתלי בנט. הוא מזכיר לי יותר מדי את יאיר לפיד. לאיש יש היסטוריה ארוכה של אחיזת עיניים: כראש הלשכה של בנימין נתניהו – אז ראש האופוזיציה – הוא קידם את ההפיכה של קמפיין המילואימניקים לקמפיין הדחה של אולמרט. גם המשכורת שלו באותה התקופה, על פי הדיווחים, הגיעה באופן משונה מכיסו האישי של נתניהו – לא ברור איך, והנושא לא נחקר. אחר כך, יחד עם איילת שקד, הוא הקים את "ישראל שלי," הזרוע למשימות מלוכלכות של מועצת יש"ע. כעת הוא משווק את עצמו, לציבור מסומם סלבריטאים, כישראלי מצליח מהשורה: איש סיירת והייטק. לצורך העניין, הוא מעלים את הכיפה שלו. הוא לא מוריד אותה, אבל הוא מקפיד להצטלם כשהיא ממש, ממש לא בולטת. אחרת הציבור הישראלי עוד עשוי להזכר שבנט בעצם מוביל את הגלגול החדש של המפד"ל, לא איזו הייטקיסטית שאומרת – כמו יאיר לפיד, כמו שלי יחימוביץ' – שאין טעם להטריח את הראש בכל הנושא השולי הזה של הסכסוך עם הפלסטינים.

אבל כשמעצבנים את בנט, כל העמדת הפנים של המתנחל החדש והמגניב עפה מהחלון. בעימות עם ח"כ אחמד טיבי, אחרי שהוא התלהט וטיבי הגדיר את בנט כגידול סרטני – מה שמסתבר היה מותר ליצחק רבין אבל לא לאחמד טיבי – התפוצץ בנט (דקה 2:33) ואמר ש"כשאתם עוד טיפסתם על עצים, היה לנו פה מדינה יהודית." השגיאה במקור.

בנט, כמובן, מתייחס פה לשנינה הידועה של בנג'מין ד'יזראלי, שהופנתה לחבר פרלמנט בשם דניאל או'קונל, שבגרסה הישראלית המקובלת נהוג לצטט כ"כאשר אבותיך עדיין חיו על עצים, אבותי היו נסיכים בחצר שלמה." הגרסה האמיתית שונה משהו: "כאשר אבותיו של החבר המכובד היו פראים אלימים באי לא ידוע" – או'קונל היה אירי – "אבותי היו כוהנים במקדש שלמה." הגרסה הישראלית הופכת את כל הלא יהודים לאנשים החיים בעצים; בנט טוען שהתרבות היהודית היתה מתקדמת – הגיעה לרמת ניהול מדינה – כאשר הפלסטינים עדיין היו בשלב אבולוציוני מוקדם הרבה יותר. הוא אומר, בעצם, שהפלסטינים מפגרים אבולוציונית.

בנט מפגין טמטום אירוני נדיר. אחרי הכל, כמי שחי כאן הוא אמור לדעת שגם אם הפלסטינים היו רוצים לטפס על עצים, הם היו מתקשים למצוא כאלה. המקום, כידוע, מדברי משהו, והיתה תקופה שבה הציונות טענה שהיא "הפריחה את המדבר." מצד שני, התפיסה הזו עשויה להסביר מדוע המתנחלים כורתים עצי זית: זו סוג של הריסת בתים פרימיטיבית.

יתר על כן, בנט שוכח את המיתולוגיה היהודית עצמה: היהודים, על פי התנ"ך, הם נוודים מדבריים שפלשו לארץ לא להם, כבשו אותה בחרב, רצחו את תושביה יושבי הערים בברבריות ("ויבואו על ליש, על עם שקט ובוטח, ויכו אותם לפי חרב ואת העיר שרפו באש"), החריבו את הערים ושרפו את המקדשים. כלומר, הסיפור הרגיל של פולשים מן המדבר שפוגעים בישובי קבע ובוזזים אותם. לא בדיוק משהו שיש להתפאר בו. המיתולוגיה הזו שקרית ככל הנראה, והיהודים של בית ראשון הם ככל הנראה צאצאיהם של כנענים שעברו המרה לדת של אל אחד. אבל בנט, כמובן, לא יהיה מוכן להתנער מהסיפור המיתי על כיבוש כנען בסופה. אז במה אתה מתרברב? על פי הסיפורים שאתה עצמך מספר לעצמך, ומתעקש לספר גם לתלמידי בית הספר, אבות אבותיך היו פראים מן המדבר שהחריבו תרבויות עירוניות מפותחות פי כמה מזו שלהם. "כשאתם עדיין טיפסתם על עצים, היתה פה מדינה"? להיפך, בנט, להיפך. זו טענה מביכה במיוחד, כשהיא מגיעה מצאצא של קבוצה שתמיד היתה קבוצה אורבנית, אבל, כפי שהעיר קלוזנר במידה ניכרת של אי נחת, מעולם – עד הקמתה של תל אביב – לא בנתה עיר בעצמה.

כמובן, אין שום סיבה להניח שאבותיו של ד'יזראלי היו דווקא כהנים או נסיכים; הסתברותית, אם אבותיו אכן היו יהודים מיהודה של המאה העשירית לפני הספירה, הם היו כנראה מאותם איכרים שמולם התרברב רחבעם, על פי המיתולוגיה התנ"כית, שאביו ייסר אותם בשוטים והוא ייסר אותם בעקרבים.

אבל גם אין שום סיבה טובה להניח שאבותיו של ד'יזראלי – או אבותיו של בנט, וזו נקודה חשובה הרבה יותר – היו מאותם איכרים. רוב היהודים החיים בעולם כיום אינם צאצאים של יהודים מהבית הראשון, וגם לא מהבית השני. הם צאצאי מומרים ליהדות.

כובשים, להוציא מקרים חריגים מאד, לא מגיעים עם כוח מתיישבים גדול. הם מגיעים עם כוח צבאי עדיף על זה המקומי, משמידים או משעבדים את האליטה הקיימת ומציבים את עצמם במקומה. את האוכלוסיה הם משאירים ברובה כפי שהיא. זה קרה בפלישות הברברים – הגרמנים מעדיפים לקרוא לכך "נדידות העמים" – לאירופה הרומאית, זה קרה כשהנורמנים פלשו לאנגליה, וזה נכון גם לכיבושים השונים של פלסטינה לאורך ההיסטוריה, ובמיוחד לכיבוש הערבי. הפולשים היו כוח קטן ביחס. הם לא ביצעו שינוי גדול באוכלוסיה ולא הביאו מספרים גדולים של מתיישבים. הפולשים הערבים מצאו, בבואם, את פלסטינה מיושבת ברובה בנוצרים. אלה, מצידם, היו צאצאי מה שהאליטה הרבנית כינתה בבוז "עם הארץ." וכפי שהם המירו את דתם לנצרות, כדי להמשיך ולשמור על אדמתם – הצומוד המפורסם – מול שליטים חדשים, הם גם המירו באיטיות את דתם זו לאיסלם. אם בנט רוצה לראות את צאצאיהם של יושבי הארץ המקוריים, הוא רק צריך היה להישיר מבט אל אחמד טיבי.

בנט עצמו נראה באופן חשוד כמו תושב ממוצע של מזרח אירופה, ולא כל כך מזכיר את מה שנהגו לכנות לפני כמה עשרות שנים "בן מיעוטים." יש לכך סיבה מצוינת: בנט, כמו רוב מוחלט של הפולשים הציונים, הוא לא צאצא של יהודים מזרח תיכונים. אלה בדרך כלל לא מסתובבים עם עצמות לחיים סלאביות ועיניים כחולות. הסבירות שבנט, כמו רוב הפולשים ממזרח אירופה, מתייחס באיזשהו אופן לחצר שלמה נמוכה משמעותית מהסבירות שהוא צאצא של איזה צמית של עם סוסים כלשהו, וכן – כנראה הכוזרים.

מחקר גנטי חדש מייחס את מוצאם של יהודי מזרח אירופה לממלכה הכוזרית, שעליה אנחנו יודעים מעט מאד להוציא העובדה שמלכיה כנראה התגיירו ושהיא הושמדה על ידי הרוסים במאה העשירית. הציונים מכחישים בזעם את העובדה הזו, שפעם היתה מושא לגאווה – היסטוריונים יהודים במזרח אירופה התייחסו אליה פעם אחר פעם – ושהפכה למאד לא נוחה אחרי שהציונים השתמשו ב"זכות ההיסטורית היהודית" על ארץ ישראל כדי לכבוש אותה מעם אחר.

כי מה עושה בנט, מה עושים בעצם הציונים כולם? הוא אומר שמעצם השתייכותו לכת דתית מסוימת, הוא מקבל את הזכויות שהיו לחלק קטן מאותה קבוצה דתית לפני 2,000 שנים – בהתעלם מכך שבשום מקום אחר לא נשמרות "זכויות" כאלה, ובהתעלם מכך שהוא מעולם לא הוכיח, משום שאיננו יכול להוכיח, שהוא צאצא ישיר של אותה קבוצה. למעשה, אבות אבותיו הגיעו מאזור אחר לגמרי. בנט גם לא יכול לטעון שלא מדובר בקבוצה דתית – אחרת, הגיונית, הוא שולל את זכותם של כל צאצאי הגרים אחרי 70 לספירה לדריסת רגל בפלסטינה.

כלומר, בנט והציונים מחזיקים בעמדה הבעייתית מאד שאומרת שלמרות שהם לא הצאצאים הישירים של בעלי רכוש מלפני 2,000 שנים, יש להם זכויות עליו. העמדה הזו הופכת לבעייתית עוד יותר כשזוכרים שגם אם × × ×™×— לשאלה למה בעצם ליהודי מזרח אירופה – שהם, כזכור, יוצרי התנועה הציונית – יש מאפיינים מזרח אירופאיים מובהקים, רוב יהודי העולם, לאורך כל ההיסטוריה המתועדת, מעולם לא גרו ביהודה. גם אם אבות אבותיו של בנט לא אכלו בשר סוסים על גדות הוולגה, וגם אם אכן היו יהודים, הסבירות שהם גרו ביהודה בתקופת השלטון הרומאי שם – שלא לומר דבר על התקופה המיתולוגית של דוד ושלמה – נמוכה מאד.

ובנט יכול לשחק את המשחקים שלו מול טיבי, ולהגיע לשיאים של חוצפה בהערת "מטפסים על העצים" שלו, רק משום שהוא יודע שהציבור היהודי בור במכוון בכל מה שקשור להיסטוריה שלו, ומשום שהוא יודע שהציבור הזה סומם במשך שנים בגזענות של "עם נבחר," ושהמאבק הנואש שלו להתעלם מהעובדה שהוא גזל את רכושו של עם אחר מכשיר אותו לכל סוג של שנאה כלפי הנכבש והנגזל. כאן מופעל סוג של ברוטליזציה שמוכר מכל כיבוש: ככל שהכובש ברברי יותר כלפי הנכבש, כך הוא בז לנכבש יותר – תראו מה הוא מוכן לסבול. עצם הסבל מוכיח את נחיתותו של הנכבש, ומחזק את אמונתו של הכובש שגרימת הסבל הזו מוצדקת, הרי הוא נחות יותר.

עד שהגלגל מתהפך. ואולי זו האירוניה האמיתית של ההיסטוריה: שבנט, שכמו ציוני אמיתי רוצה להרגיש פעם אחת איך ×–×” להיות קוזאק, שכח – הדחיק – את מה שידעו אבותיו.

ועוד דבר אחד: אם שמעון פרס רוצה לומר לנו משהו בעל משמעות פוליטית, הוא מתבקש להתפטר מתפקיד הנשיא. תפקיד זה ריק מכל תוכן ובמכוון; הוא אמור להיות טקסי ותו לא. כתבתי בשעתו שפרס לא יהיה מסוגל לעמוד בפיתוי להשתמש במשרת הנשיא כאמצעי פוליטי – שמבחינת פרס הוא אמצעי לקידום עצמו. הפתרון האידיאלי יהיה ביטול המשרה המיותרת הזו, אבל כל זמן שהיא שם, לא מוגזם לדרוש מפרס שלא להשחית אותה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אהוד ברק אמר פעם, בתקרית שלא שבה על עצמה, דבר שיש בו טעם: הוא אמר שאם הוא היה פלסטיני, הוא היה ודאי מצטרף לארגון טרור. זה עורר כמה צעקות, ולזכותו של ברק ייאמר שזה הצריך כנראה יותר אומץ אזרחי משהפגין בכל הזדמנות אחרת – האיש התמודד אז על ראשות הממשלה – אבל שקע במהירות.

הרטוריקה הפלסטינית נתפסת לעתים קרובות כהיסטרית בישראל, אבל היא נתפסת ככזו על ידי אנשים שמאבק השחרור שלהם נגמר מזמן, שבטוחים במעמדם, שעולמם יציב. הפלסטינים עוד לא נמצאים בשלב הזה – זה, למעשה, השלב שעליו הם נאבקים.

אנשים ערים פוליטית – כלומר, כאלה שיש להם את הפנאי והיכולת להעסיק את עצמם במשהו שהוא מעבר למאבק השרדות יומי – בחברות כבושות מוצאים את עצמם בפני ברירה חדה: לעשות את מה שהם חשים שהוא תפקידם ההיסטורי, ולהצטרף למאבק שחרור רווי בדם (וקשה לחשוב על מאבק שחרור שלא היה כרוך בשפיכות דמים רבה; שליטים לא נוטים לוותר על כסאם מרצון), או לסגת, לבלוע את העלבונות ולהאמין שהדברים יהיו טובים יותר. לעתים שתי התפיסות מתגוששות באותו אדם – ג'ון אדמס, שהגן על החיילים הבריטים ב"טבח בוסטון" ושנים ספורות אחר כך הוביל להכרזת העצמאות, הוא דוגמא קלאסית – והבחירות שיעשה, והצלחתו או כשלונו של המאבק, יכריעו אם ייזכר כמהפכן ומשחרר או כמורד כושל. עשרות אלפי אלג'יראים נאבקו לצד הצרפתים כנגד בני עמם, משום שהאמינו שצרפת מבטיחה לאלג'יר עתיד טוב יותר מאשר איזו תנועת שחרור של העולם השלישי – וגם משום שעד הרגע האחרון נראה היה שהצרפתים מנצחים. (לזכותו של הצבא הצרפתי ייאמר שהוא התקומם, בין השאר, משום שנראה היה שדה גול עומד לבגוד בבעלי הברית האלה.) נהוג ללעוג לפקידי צרפת של וישי שאחרי הנצחון, כולם היו ברזיסטאנס; אבל האמת העגומה היא שרבים, רבים מהם עשו את תפקידם כנדרש מהם, עבדו עם הגרמנים – ובו זמנית שמרו על קשרים עם אנשי הרזיסטאנס, שאחר כך הם ניפחו את חשיבותם. הם צייתו לפקודות – אבל הם מעולם לא חדלו להיות פטריוטים צרפתים, והם לא אהבו את כובשיהם.

וכשאדם בוחר לצאת למאבק שבו הוא מסכן את כל מה שיש לו, ולעתים קרובות ביודעו שהוא מסכן בכך גם את חיי יקיריו ולא רק את חייו-שלו (נקל בעיני אדם לוותר על חייו מסבילת חרפה, כפי שידע העולם מימי לוקרטיה הנאנסת על ידי בנו של סופרבוס ועד מוחמד בועזיזי), המאבק הופך לטוטאלי. המנהיגים יוכלו, אולי, לדבר על שלום מתישהו, אבל לגבי המתקומם מן השורה, המאבק בולע כל.

ימים ספורים לאחר שתלה האצ"ל את שני הסרג'נטים הבריטים שחטף, בתגובה על הוצאתם להורג של לוחמיו, הוא הסביר את הפעולה בזו הלשון: "שני המרגלים הבריטיים [השניים נחטפו כשהם לובשים אזרחי ונפגשים עם המפעיל שלהם מהש"י – יצ"ג], מרטין ופייס, שנמצאו במאסר במחתרת מיום 12 ביולי 1947, הועמדו לדין לאחר סיום החקירה של פעילותם הפלילית האנטי-עברית. מרטין ופייס נאשמו בפשעים אלה:

א. בכניסה בלתי-חוקית לארץ מולדתנו.

ב. בהשתייכות לארגון בריטי פלילי-טרוריסטי הידוע בשם 'צבא הכיבוש הבריטי בארץ-ישראל' והאחראי: לשלילת זכות החיים מאת עמנו, למעשי דיכוי אכזריים, לעינויים, לרציחת אנשים, נשים וטף, לרציחת שבויי מלחמה, לרציחת שבויים ופצועים ולגירוש אזרחים עברים מארצם ומולדתם.

ג. בהחזקה בלתי חוקית של נשק, הנועד להשליט את הדיכוי והעריצות.

ד. ריגול אנטי-יהודי, תוך התחפשות במדי אזרח.

×”. התנכלות מכוונת למחתרת העברית, חייליה, בסיסיה ונשקה – נשק החופש.

בית הדין מצא את השניים חייבים בכל האשמות, ודן אותם למיתה בתלייה בצואר עד שתצא נשמתם. בקשת הנידונים לחנינה – נדחתה. פסק הדין הוצא לפועל.

תלייתם של שני המרגלים הבריטיים איננה מעשה תגמול לרציחתם של שבויי המלחמה העברית. זוהי פעולה משפטית רגילה של בית-הדין של המחתרת, ששפט וישפוט את הפושעים הנמנים עם צבא הכיבוש הנאצו-בריטי הפלילי. את דמם של שבויי המלחמה שנרצחו ננקום בפעולות המלחמה נגד האויב, במהלומות שנוריד על ראשו."

והנה עוד טקסט שכתב האצ"ל וששלח בתגובה לאחד מהורי הסרג'נטים התלויים: "אזרח בריטי פנה אלינו בבקשה, שהגיעתנו במאוחר, שנחון את בנו – מרגל בשירות המשעבד, אשר נידון למיתה על ידי בית-דין של המחתרת. אנו, חיילי ישראל, מבינים לרגשותיו של אב החרד לגורל בנו. גם אנו בנים לאבות ואבות לבנים. ואלוהים הוא העד, ×›×™ אנו לא רצינו בשפיכות הדמים ההולכת וגוברת בארצנו השדודה והכבושה בידי עריצים צמאי נפט ודם. ארץ קטנה זו היא ארצנו היחידה. רצינו להביא אליה את אחינו, רצינו לבנותה כארץ החופש והשלום. אך ×–×” לא ניתן לנו, ועל הדם היהודי שנשפך כמים – באשמת אותו משעבד אכזרי – נוספות עתה טיפות דם בוערות של גיבורים עבריים, שגמרו אומר לשחרר את ארצם ולגאול את עמם או למות.

על כן, אדון פייס, לא אלינו היית צריך לפנות בבקשת רחמים. אליהם, אל אלה שרצחו את בנם של נקר הזקן ושל חביב הבא בימים, ובבקשותיהם לא התחשבו; אל אלה שרצחו את אחיה היחיד של אדית וייס, ובתחנוניה לא התחשבו. אל אלה שרצחו, במישרין ובעקיפין, רבבות אנשים חפים מפשע, נשים וילדים, אל אלה הגונבים ארצות לא להם ומסגירים לכליה עמים שלמים – אל אלה היית צריך לפנות בדרישה שיחוסו על אבות ובנים, גם על אבות ובנים בריטיים הנהרגים על הפשע של שלילת זכות החיים מאחרים. ועתה לך אליהם, לדאונינג סטריט, ואמור להם, כפי שצריכים להגיב כל האבות הבריטיים שבניהם גויסו לתפקיד המחפיר ביותר בדברי ימי העולם – אמור להם: אתם הרוצחים, אתם שרצחתם את בני!". ההדגשות שלי.

וכאן ראוי לצטט את מה שהפך להמנון בלתי רשמי של לוחמי האצ"ל, "עלי בריקדות" של מיכאל אשבל, לוחם אצ"ל שנידון למוות (גזר דין שהבריטים החליטו שלא לבצע), ושלאחר מכן נהרג במהלך הפריצה מכלא עכו:

היום שרה הקטנה

ניפגש בצאתי למלחמה

את המדינה לכונן

בשתי גדות הירדן.

גזזי שערך,

וחגרי את חגורתך,

חבקיני, קחי מקלע

ואיתי לשורה.

עלי בריקדות ניפגש, ניפגש

עלי בריקדות חרות נישא בדם ואש

רובה אל רובה קנה יצדיע

כדור אל כדור יריע

עלי בריקדות, עלי בריקדות, ניפגש.

ואם בתליה,

אמסור את חיי לאומה,

אל נא תבכי,

כי כך נגזר גורלי.

מחי דימעתך,

לחצי המקלע אל ליבך,

ובחרי לך שני

מאנשי גונדתי.

גונדה היא יחידה צבאית של האצ"ל, בגודל מחלקה, ואירונית נראה שהשם נלקח דווקא מהצבא ההודי של הבריטים. היחס בין המינים מעניין כאן: שוויון כמעט מלא, אם כי האשה מתבקשת לקצוץ את שערה (סימן מובהק בספרות הרומנטית, והשיר הזה מבוסס ברומנטיקה מרכז אירופאית, לאשה שהופכת ללוחמת). הגבר האוהב איננו חשוב כאן; מה שחשוב הוא המאבק הלאומי. אם הוא יצליח, היא תוכל לבחור "שני, מאנשי גונדתי." התגובה המתבקשת של האשה הלוחמת עם מות אהובה הוא "מחי דמעתך, לחצי המקלע אל לבך." מעניין להשוות את אשבל עם הלאומנות האירית של שינייד או'קונור, שדחפה בית לא הכרחי בשום צורה לקלאסיקה האירית, Danny Boy:

But if I live,

and should you die for Ireland,

Let not your dying thoughts

be just of me.

But say a prayer to God

for our dearest Ireland.

I know He'll hear

and help to set her free.

And I will take your pike

and place my dearest,

And strike a blow,

though weak the blow may be.

T'will help the cause

to which your heart was nearest

או'קונור חיה ופועלת עשורים ארוכים אחרי עצמאותה של אירלנד, כך שקשה להבין את ההתייחסות הזו אלא כתמיכה במאבק האלים בצפון אירלנד. היא מרחיקה את עדותה, ובניגוד לאשבל היא לא מדברת על מקלע (בצפון אירלנד מכירים היטב את כוחו הנורא של הנשק הלא מדויק הזה) אלא על חנית ועל התייצבות בשורה במקומו של הנופל. כלומר, היא מחזירה אותנו לצורת לחימה שיצאה מהאופנה במאה ה-17, אבל עדיין מתעקשת שהאבל הפרטי צריך לפנות את מקומו לאבל לאומי, כי המאבק חשוב יותר. מעניין גם לראות שהיא סבורה שנשים הן לוחמות טובות פחות ("though weak the blow may be…"), מה שלא מופיע אצל אשבל.

הטקסטים האלה נראים לא שפויים לעין מודרנית. והם לא לבד: השיר האהוב ביותר של מלחמת העולם הראשונה, In Flanders Fields, מצוטט מדי 11 בנובמבר, אבל הבית האחרון שלו מושמט ברוב המקרים:

Take up our quarrel with the foe:

To you from failing hands we throw

The torch; be yours to hold it high.

If ye break faith with us who die

We shall not sleep, though poppies grow

In Flanders fields.

שני הבתים הראשונים מדברים על שכול ואובדן; השלישי מעז לדבר על הצורך להכות באויב, משביע את הקוראים לעשות זאת, מאיים עליהם אם לא יעשו זאת. לא כותבים כך בימינו. אבל בהחלט אפשר היה לכתוב זאת אז, כשהתותחים רעמו.

שני המנשרים של האצ"ל יכלו להכתב על ידי מתקוממים פלסטינים בקלות רבה ובשינויים מינוריים בלבד. "עלי בריקדות" לא מצריך שום שינוי, אם כי הפמיניזם שלו בוודאי יעורר סערה בחברה הפלסטינית השמרנית.

אנחנו רואים אותם כבלתי שפויים, אבל המציאות היא זו שאיננה שפויה. המציאות היומיומית שבה ילדים רואים את אביהם, מי שאמור היה להגן עליהם, מושפל על ידי קלגסים, וידם קצרה מלהושיע; בית יבנו, ולא יגורו בו; כרם יטעו, ולא יחללוהו; שורם טבוח לעיניהם, ולא יאכלו ממנו; חמורם גזול מלפניהם, ולא ישוב להם; צאנם נתון לאויביהם, ואין להם מושיע; בניהם ובנותיהם נתונים לעם אחר, ועיניהם רואות, וכלות אליהם כל היום, ואין לאל ידם; פרי אדמתם וכל יגיעתם, אוכל עם אחר אשר לא ידעו; והיו אך עשוקים וגזולים כל הימים, ואין מושיע. מציאות שבה החוק מכסה על הפשע, והשופט הוא שותפו הבכיר של השודד.

טשרניחובסקי, ששרד ימים כאלה, את ימי "קללת הדמים הגדולה" של אוקראינה (ובמיוחד של יהודיה) בימי מלחמת העולם הראשונה, עצמאותה הקצרה וכיבושה על ידי ההפיכה הבולשביקית, ניסה ב"ברוך ממגנצה" לדמיין יהודי נוקם:

ואני בחוצות רצתי

לראות ההמולה,

לראות באויבי, בהשתפך

נפשם האמולה,

להתבונן אל הדמעות

נגרו מעין אבות

בהשמע בכית בניהם

בתוך אש הלהבות.

צחוק לי, צחוק לי – בהתייפח

נשים בחוצות קרת,

בהמלט מן הבית

איש כסותו בוערת!

אבל הבין היטב, בסופו של דבר, שנקמה הופכת את האדם למפלצת:

ולו היית גם את, יונתי,

ואתך גם אנוכי

לערפד זה יעלע דמים

טרם ייבש כוחי!

ומציאות בלתי שפויה היא זו שמולידה טקסטים לא שפויים, שבתורם מולידים מעשים לא שפויים. שכן בברירה בין כניעה רצוצה ומלחמת דמים, יבחר עם שואף חירות במלחמה, תמיד. וזו תהיה מלחמה פראית, חסרת רחמים, שתגרום לכובש הנדהם לכנות את האוחזים בה ברברים. אבל הברבריות האמיתית נמצאת, בסופו של דבר, בצד הגזלן.

וכשיעברו הימים האלה, וכשיירפאו הפצעים ויהפכו לזכרון רחוק, אז נראה שירה אחרת וטקסטים אחרים. הם קיימים כבר עכשיו, אבל מטבע הדברים אינם בולטים – ואינם מובלטים, כי בזמן שמאבק שחרור מתרחש, הם אינם יכולים להשמע.

יבואו ימים ועוד נשמע אותם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הביטו בתמונה הזו.

היא מתעדת את מסע ההסתה של נתניהו, כשנה לפני רצח רבין. אנחנו מכירים אותה בדרך כלל מזווית אחרת, שבה נתניהו צועד ליד הארון. אנשי הימין צווחו וצרחו מאז שזה בכלל לא הארון של רבין, זה ארון הקבורה של הציונות. וואלה. זו לא היתה הסתה ישירה, זו היתה רק סובלימציה. קריצה. בקריצות נתניהו טוב.

אבל פתאום, באדיבותה של סילבי קשת, צצה התמונה הזו. פתאום זה לא רק ארון. פתאום זו לולאת חנק של חבל תליה. אתם יודעים, כזה שממנו מתנדנדים בוגדים. זה סמל שקצת קשה יותר לתת לו משמעות אחרת.

ב-17 השנים כמעט שחלפו מאז ששליח הציבור הדתי-לאומני יגאל עמיר חיסל את מי שאיים על "מפעל ההתנחלות," ניסו לשכנע אותנו שהיה מדובר בעשב שוטה. בפעם המי יודע כמה, זה לא המצב. סביב עמיר פעלה מחתרת שלמה, אם כי חלק ניכר ממנה היה עסוק "רק" בתכנון פיגועים כלפי פלסטינים. ועמיר עצמו אמר שוב ושוב – לפני שהתחילו לשחזר את הזכרון שלנו – שהוא לא היה פועל אם לא היה חש שהציבור היה מאחוריו, ובלי גיבוי של רבנים.

הרבנים, כרגיל, ברחו. אבל שווה לשחזר את האווירה בציבור הימני-דתי אז. עמיר עצמו נהג להתחיל עם בחורות באוניברסיטת בר אילן כשהוא שואל אותן לדעתן על הגיבור שלו, ברוך גולדשטיין. הלז זכה להכרה רחבה בציבור הדתי; זכור איש הממסד הדתי, חנן פורת, כשהוא צווח בחדוות שיכורים "פורים שמח, יהודים." שלמה אבינר, רב חרד"לי מרכזי, נאלץ להוציא פסק הלכה שקובע ש"ראש הממשלה איננו ערב רב" – כש"ערב רב" משמעו עמלק שמתחזה, מדעת או מבלי דעת, ליהודי, וככזה דינו מוות.

נתניהו כנראה לא היה מודע לכל מה שרחש מתחת לפני השטח שם. אבל הוא ידע מה הכיוון, והוא רכב על הגל. המתנחלים תמיד היו הבסיס שלו, והוא מעולם לא התעמת איתם. הם רוצים להסית? לקבוע שראש הממשלה הנבחר הוא בוגד? הוא זרם עם זה, שיחק למה שהקהל רצה.

סביר להניח שהוא לא רצה רצח, כי למהלך כזה היה סיכוי של ממש לחסל את הקריירה שלו. אבל הוא רקד לפני הקהל. לא רק ליד הארון ההוא, גם בכיכר ציון ובשלל אירועים אחרים. הוא שמע את הקריאות "בדם ואש/את רבין נגרש" שעלו מהקהל בכיכר ציון, ולמרות שבכירי ליכוד אחרים – מרידור, דוד לוי – לא היו מוכנים לשתף פעולה עם התרת הדם והסתלקו משם במהירות, הוא דווקא עלה לנאום, והתמוגג.

אנחנו לא צריכים את האירועים הללו כדי לדעת שנתניהו הוא המסית הלאומי. הוא לא הפסיק להיות כזה. אנחנו צריכים לבחון את מה שהוא אמר כראש ממשלה: את ה"שמאל שכח מה זה להיות יהודי," שלחש על אוזנו של מכשף גוסס; את ה"כולם פה ליכודניקים" לפני שהסיר את השכפ"צ; את ההסתה הבלתי פוסקת כנגד ארגוני זכויות האדם בקדנציה הנוכחית. זה האיש. זה מה שהוא יודע לעשות. מזה הוא חי. אנחנו יודעים. אבל, מדי פעם, תמונה שווה יותר מאלף מילים.

אז הנה היא.

(יוסי גורביץ)

(פוסט מאוחר לתשעה באב)

יהודים אורתודוקסים ברחבי העולם ציינו אתמול (א') את תשעה באב, היום שבו על פי המסורת חרב המנגל הקדוש הגדול ביותר במזרח התיכון. כמה גדול? מספיק גדול שכותבי התלמוד טענו שאירע נס, ואשה מעולם לא הפילה מריח בשר הקודש. ונשים, כידוע, לא יכלו להתקרב יותר מדי לבית המקדש עצמו. המדינה היהודית – שגרירנו בארה"ב שטען שלישראל אין דת מדינה מתבקש לשים לב – כפתה על אזרחיה שורה של מנהגי אבלות שהיו זרים לרובם. דווח אפילו על סגירתם של מרכולים. רצית אוכל בתיאוקרטיה היהודית היחידה במזרח התיכון? תצטרך להתאמץ.

חובשי כיפות שמנסים לשווק את תשעה באב, אולי היום עם יחסי הציבור הגרועים ביותר בלוח השנה היהודי – הוא דורש ממך צום ביולי-אוגוסט והוא מציין אירועים שאין לך סיבה טובה לזכור – נוהגים לטעון שהוא לא מציין את חורבן הבית בפני עצמו, אלא את חורבן העצמאות המדינית ואת הטבח שביצעו הרומאים. כהרגלם, הם מייפים את האמת. הנטבחים על ידי רומא לא מוזכרים בתפילות אלא ברמז, ואשר לחורבן המדיני – נו. עצמאותה של יהודה באה לקיצה כאשר כבש פומפיוס את ירושלים ב-63 לפני הספירה. מאז היא הפכה לממלכת חסות של רומא. משנת ארבע לספירה, היא מנוהלת ישירות על ידי נציבים רומאיים, עם הפסקה קצרה של מלך-חסות, אגריפס הראשון. עם פרוץ המרד, בשנת 66, עצמאות מדינית – לא שהמורדים חשבו במונחים האלה – היתה זכרון רחוק, מעומעם ובמידה רבה שנוא. רוב נתיניו של הורדוס תיעבו אותו, ורוב זמנה של הממלכה החשמונאית הוצא על מלחמות אזרחים, כאשר העם הפרושי דוחה בזעם את המלך הצדוקי. הרמוניה קצרת מועד בין האליטות הגיעה בימיה של שלומציון, אבל בעלה אלכסנדר ינאי – שהוריש לנו את המשפט בן האלמוות "אל תתייראי לא מן הצדוקים ולא מן הפרושים אלא מן הצבועים" – עשה במורדים הפרושים מעשה ולאד טֵפֵּש, וסעד למרגלות הצלבים עליהם היו תלויים. את מה שחשב העם על האוליגרכיה של הכהנים הגדולים בסוף ימי המקדש אפשר להבין מהפזמון התקופתי:

אוי לי מבית בייתוס/אוי לי מאלתן!

אוי לי מבית חנן/אוי לי מלחישתן!

אוי לי מבית קתרוס/ אוי לי מקולמוסן!

אוי לי מבית ישמעאל בן פיאבי/אוי לי מאגרופן,

שהם כהנים גדולים, ובניהם גזברין, וחתניהם אמרכלין,

ועבדיהן חובטין את העם במקלות.

תשעה באב הוא קינה על חורבן הנדל"ן האלוהי, ושאיפה להחזרתו. ידוע הסיפור על ברל כצנלסון, מהחשובים שבאנשי מפא"י (איך כתב דורון רוזנבלום? "בני הדור ההוא ודאי היו כגמדים, שכן המפא"יניקים נחשבו בעיניהם לענקים") שנזף באנשי תנועת נוער כלשהי שעשו את הדבר הטבעי וארגנו יום פעילות כלשהו בתשעה באב.

כצנלסון טעה. תשעה באב הוא מטען חבלה מתחת לכל נסיון להקים מדינה יהודית נורמלית, כלומר מתחת לכל המפעל הציוני עצמו. ראשיתה של הבעיה בסטיה שקיבלה היהדות – או, ליתר דיוק, הפרוטו-יהדות – עם חורבן הבית הראשון. ניטשה, ב"אנטיכריסט" שלו, כתב יפה שכל דת אחרת, עם כיבושה על ידי עם אחר, היתה נכחדת. האויב היה נושא את פסלי האלים הכבושים חזרה הביתה, והאלים – מתוקף הוכחת הכדורגל ההפוכה, של "אין אלוהים" – ננטשו על ידי הנתינים המובסים. אחרי הכל, הם לא הצליחו לעשות את הג'וב הבסיסי שלהם, שהוא הגנה על מאמיניהם. לאל האחר היה יותר גדול. (דוגמא לזה אפשר לראות עוד בימינו בסיציליה, כאשר המאמינים מפצירים בקדוש ומעלים לו מנחות כדי שיציל אותם מצרה כלשהי – ואם הוא נכשל, הם משליכים אותו לים לכמה זמן, כדי שיהרהר שוב במעשיו הרעים.)

זה לא מה שקרה עם כהני יהוה. קאסטה פעילה וחובבת כתב, שכבר זייפה את כתבי הקודש של עצמה כששתלה את ספר דברים בבית המקדש בימי יאשיהו ושכנעה אותו שהוא תמיד היה שם ואף אחד לא שם אליו לב (ראו מלכים 22:8 והלאה – "ויאמר חלקיהו הכהן הגדול על שפן הסופר: ספר התורה מצאתי בבית יהוה"), היא הבינה שזמנה מתקצר במהירות. העם הירושלמי שגלה קיבל את עקרון הוכחת הכדורגל: הגולים למצרים אומרים לירמיהו (44:15 והלאה) "הדבר אשר דיברת אלינו בשם יהוה, איננו שומעים אליך. כי עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו: לקטר למלכת השמים והסיך לה נסכים כאשר עשינו אנחנו ואבותינו, מלכינו ושרינו, בערי יהודה ובחוצות ירושלים – ונשבע לחם, והיינו טובים, ורעה לא ראינו. ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים ולהסך לה נסכים, חסרנו כל ובחרב וברעב תמנו."

למעשה, כפי שאפשר לראות מהתגובה הזועמת של הגולים, מצבה של כת יהוה בסביבות שנת 586 לפנה"ס גרוע מזה של כת אליל מן המניין: היא זה עתה השלימה השתלטות עוינת על המדינה והוציאה את הכתות האחרות אל מחוץ לחוק. וטראח, היא לא הספיקה לעשות את זה וכבר הגיע צבא זר ושם קץ לשליטתה הקצרה. לגולים היתה סיבה טובה להאשים את יהוה וכהניו בכך שהם הביאו עליהם את האסון.

זו נקודת משבר שרוב הכתות לא היו שורדות. כאן, ציין ניטשה, הגיעה גאונותם של היהוויסטים: לאחר שהם חשבו על זה קצת, הם טענו שחורבן ירושלים לא היה הוכחה לקוצר ידיו של יהוה. להיפך – הוא העיד על חוזק ידו. האל החריב את העיר של מאמיניו משום שעשו את הרע בעיניו.

זו היתה תפיסה מהפכנית. היא שינתה את כל כובד האחריות: אם פעם העסקה היתה קורבן תמורת חסד אלוהי, עכשיו העסקה היתה אחרת לגמרי. היא דרשה מהמאמין לא רק הוצאה כספית, אלא גם לעשות את הטוב בעיני אלוהיו. כלומר, היא העבירה את משקל ההוכחה מהישות העל טבעית אל המאמין. אם קורה לו משהו רע, זו איננה אשמת החבר הבלתי נראה: זו אשמת המאמין עצמו. מצד אחד, המהפכה הזו – שקשה להגזים בחשיבותה להתפתחות הדת במערב – מעודדת את האדם להסתכל פנימה ולחפש את חטאיו, קיימים או מדומיינים; מצד שני, היא מעניקה לממסד הדתי כוח עצום, כוח שלא היה בידיו קודם לכן.

למה אני שולף עכשיו את הזיוף הגדול ביותר בהיסטוריה – זה של ספר התורה האבוד – ואת המהלך של כמה כהנים נואשים במסופוטמיה? כי משמעותו היא שהיהדות לא יכולה לקבל אחריות על מעשיה.

בית המקדש השני נחרב לא בגלל שנאת חינם, אלא בגלל השנאה שהיהודים הצליחו להעמיד על עצמם. המהלך השגוי ביותר בהתקוממות מול הרומאים היה הטבח של חיילים רומאיים שנכנעו בירושלים וכבר יצאו ממנה, אחרי שמסרו את כל כלי נשקם; אחרי זה, גורלה של ירושלים נחרץ. העניין הוא שבשל המיתולוגיזציה שיצרו כותבי התלמוד לכל התקופה, העובדה הקריטית הזו נדחקה ונעלמה. המרד הגדול לווה בשורה של פוגרומים בערים היווניות של פלסטינה. היחסים בין יהודים ויוונים היו תקינים לחלוטין עד המרד החשמונאי, במאה השניה לפני הספירה. יהודים השתתפו במועצות הערים; יהודי אנטיוכיה דרשו – וקיבלו – הקצאה של שמן סיכה טהור כדי להשתמש בו במרחצאות. ההגיון היה פשוט: כל אזרח קיבל הקצאה של שמן על חשבון הציבור, והם לא יכלו להשתמש בשמן רגיל.

בעקבות ההצלחה של מרד החשמונאים, נקטו המתקוממים בשורה של צעדים שהרחיקו מעליהם לצמיתות את שאר תושבי האזור: הם גיירו בכוח את האדומים (אלפי שנים לפני האינקוויזיציה של ספרד – ודעת כותבי התלמוד היתה כה לא נוחה מהמהלך, שהם תיארו את הורדוס, צאצא האדומים, כעונש על המעשה הזה) ואת היטורים; הם החריבו כל מקדש זר בכל מקום שהם תפסו. והם היו קרובים מאד לדומיננטיות באזור: אלכסנדר ינאי וקודמיו קרעו נתחים מסוריה, שקרסה עקב התמוטטות בית סלבקוס, והגעת הכוחות הרומאיים לאזור – שמעבר להפסקת הכאוס, בלמה את התפשטות בית חשמונאי – התקבלה באנחת רווחה מצד היוונים. מלומד גרמני מהמאה ה-19 כינה את החשמונאים "ברונים שודדים."

אם בוחנים את ההיסטוריה מצורת המבט הזו, ואם מתעלמים מהעובדה שלא היתה גלות, האמירה התלמודית של "מפני חטאינו גלינו מארצנו" מדויקת למדי. אבל המשמעות שנתנו לה כותבי התלמוד היתה אחרת: הם חזרו לתפיסה של כהני יהוה שהאחריות היתה על המאמינים, לא על האל – שיום אחד ישוב ויכנס את בניו ויבנה את ביתו. ספק אם אפשר היה אחרת לעמוד אחרת בתפיסה הנוראה של אל שמייבב "אוי לי שהחרבתי את ביתי, ושרפתי את היכלי, והגלתי את בני בין העכו"ם." החולשה של יהוה נבעה מחולשת מאמיניו; כבול בגזירה דמוית המוירה היוונית, העובדה שלא הלכו בדרכו כבלה את ידיו, ומאז יושב המשיח, מחופש לקבצן, בשערי רומא, ומחכה לשעתו.

ליהדות אין תפיסה מדינית. לא היתה מחשבה מדינית יהודית. המבנה המדיני שמכירה ההלכה – מלך עם מועצה – הוא מבנה הלניסטי שאול. "סנהדרין" היא מילה יוונית. המדינה היהודית נדחתה עד ימות המשיח, והמחשבה ההלכתית קפאה בהתאם – כפי שקפא העיסוק בדיני קורבנות. כשהחלו הציונים להחיות את הגוויה המוקפאת בסוף המאה ה-19, הם העירו איתה גם את החידק המשיחי. עצם הדיבור על הקמת מדינה יהודית גרר מיד גם דיבורים על משיח – ועל הקמת בית המקדש. ההכרעה על הכיוון של התנועה הציונית התקבלה בפולמוס אוגנדה: ברגע שהוחלט שהרעיון של הקמת מדינה יהודית, ולו כ"מקלט לילה", מחוץ ל"ארץ ישראל" הוא מינות, החלטה שדחקה מן הזרם הציוני המרכזי תנועות שחשבו על הקמת מולדת יהודית במקום אחר.

ומשהתקלפו, לאורך השנים, הרציונליזציות האחרות של הציונות, נשאר המקדש והכמיהה אליו. רוב האוכלוסיה עדיין איננה רוצה בכך, אבל יש קאדר מהפכני שכבר פועל להקמתו.

רוב היהודים הישראלים, אם יישאלו בנושא, יאמרו שמדובר בקיצונים שמגזימים מאד; חלק ניכר מהם אף יאמרו שמדובר במשוגעים מסוכנים, משום שפיצוץ מסגדי הר הבית הוא הזמנת ×’'יהאד עולמי. אבל אלה אינן הסתייגויות עקרוניות; אלה הסתייגויות פרקטיות. זו איננה דחיה נחרצת של מסדר כהנים ששב ותופס את מקומו ואת השיבה לפולחן נוסח המאה הראשונה לספירה. אם תהיה הזדמנות להקמת מקדש, רוב היהודים הישראלים – מסורתיים ודתיים – יהססו לפעול נגד הרעיון. אחרי הכל, בשביל ×–×” באנו לפה, לא? גרשום שלום, במכתב לפרנץ רוזנצווייג, ×–×™×”×” את הסכנה כבר בשנת 1926: "סבורים הם שהפכו את העברית לשפה חילונית, שחילצו מתוכה את העוקץ האפוקליפטי. אבל זו איננה האמת… אלוהים לא יוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו." המקדש קורא. הדמון הישן שוב רוצה עוד דם. והכוחות שעומדים מולו חלשים – רעיונית, על כל פנים. שיעור הישראלים שמגדירים את עצמם כאתאיסטים הוא אפסי.

הפרדוקס הזה קיים גם אצל אוכל הנבלות הגדול, הרמב"ם. הוא מסביר, במורה נבוכים, שבית המקדש החומרי מאד היה מיועד לקרב את היהודים אל אלוהים – ושבתי כנסת, תפילה ומדרש הן צורה הרבה יותר מעודנת של מגע עם האל, הרבה יותר מוצלחת. מהבחינה הזו, חורבן בית המקדש היה יתרון ולא חסרון; הוא הסיר מחסומים להתקרבות רבה יותר אל האל. אבל הרמב"ם כותב ללא פקפוק שעם הגעת המשיח, יוחזר גם בית המקדש ויחזרו הקורבנות. וההתקרבות לאל, מה יהיה עליה? מול המאורע המיסטי של בניית בית המקדש מחדש, הרציונליסט שברמב"ם נסוג לצללים.

הרעיון להקים בית מקדש במאה ה-21 הוא רעיון עוועים. ועדיין, כל מהלכה של ההיסטוריה היהודית מכוון לפעולה כזו. שוב נקים מזבח; שוב נתיז דמים – דם בהמה ודם אדם; ושוב, כשיבוא החורבן, כהני יהוה יאמרו לנו שזה באשמתנו ושהיינו צריכים להשתדל יותר, להתכוון יותר, להחמיר יותר.

אין ספק שיהיה משבר אמוני קשה עם בוא הגלות השלישית; אבל כהני יהוה כבר צלחו שניים כאלה, וסירבו בעקשנות לסיים את תפקידם ההיסטורי. אין סיבה להניח שהם יפסיקו דווקא עכשיו.

ועוד דבר אחד: בראיון רדיו בגל"צ אתמול (א'), אמר שר האוצר שטייניץ ש"אני מצפה שכמו שהיא עושה בענייני בטחון, התקשורת תגלה אחריות בסיקור הכלכלה." ההדגשה שלי. ספק אם יש כתב אישום מרשיע יותר נגד הכתבים הצבאיים והבטחוניים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה. אני רוצה להודות בזאת לתורם, ולאחל לו מקום טוב באחת מסירות ההצלה האחרונות.

(יוסי גורביץ)

איי פוקלנד יערכו בתחילת השנה הבאה משאל עם, שמטרתו לשאול שאלה פשוטה: מי צריך לשלוט באיים, על פי דעת תושביהם. התשובה הצפויה היא בריטניה, מי ששולטת באיים מאז שנת 1833 ומי שגם יישבה אותם. המטרה של משאל העם היא להודיע לממשלת ארגנטינה שהיא צריכה למצוא תרגיל אחר להסיח בו את דעת הקהל בארצה, כי הפוקלנדרים נשארים בריטים.

לאיי פוקלנד יש, פחות או יותר מאז המלחמה שם ב-1982, תפקיד מסוים ברטוריקה הפוליטית הישראלית. על פי התפיסה המקובלת של הימני המשכיל מספיק בשביל לשמוע עליהם בכלל, בריטניה שולטת באיים שנמצאים הרחק ממנה, שליטה שהיא בלתי לגיטימית משום שלמדינה סמוכה, ארגנטינה, יש תביעות על האיים. מכאן קלה הקפיצה ל"מי אתם שתטיפו לנו מוסר, גם אתם כובשים שטח של מדינות אחרות."

עובדות: ארגנטינה השתלטה על האיים ב-1820, כשהיא לוקחת אותם בכוח מספרד, מעצמה גוועת. היא מעולם לא יישבה את האיים ולכל היותר הציבה שם כמה קציני צבא. בריטניה כבשה את האיים בשנת 1833 – בפעם השניה, הפעם הראשונה היתה במאה ה-18 – ותוך זמן קצר, ב-1841, כבר יש שם די אוכלוסיה שתצריך מינוי של סגן-מושל מלכותי. מאז ועד 1982, רגלו של חייל ארגנטינאי לא דרכה על אדמת האיים.

עם התפרקות האימפריה הבריטית, החזקת האיים מול תביעותיה הבלתי פוסקות של ארגנטינה הפכה לבעיה, ועל כן הלכו תושבי האיים למשאל עם ב-1981. במשאל העם הזה – נקודה קריטית, שדוברי הימין מתעלמים ממנה בעקביות – הם הבהירו שברצונם להשאר בריטים.

שאלת איי פוקלנד מבהירה היטב את הפער בין התפיסה של הימני היהודי הממוצע (להגנתו ניתן לומר שהוא חניך מערכת החינוך הישראלית) ובין התפיסה של האדם המודרני הממוצע. הימני, כמו הלאומן הארגנטינאי, מדבר על "זכות היסטורית": פעם ישבנו בשטחים/באיים האלה, ועל כן יש לנו זכות עליהם. האדם המודרני, מאז המאה ה-18, מדבר לא על זכות היסטורית – חזרתה לדיון היא נסיגה רומנטית – אלא על רצון הנשלטים, שהוא המעניק לגיטימציה לשלטון. מה שחשוב הוא לא איזה נסיך בשנקל תקע איזה דגל על איזה תל בימי רישליה, אלא מה רוצים התושבים החיים במקום.

מהבחינה הזו, איי פוקלנד תמיד היו – וכל זמן שמשאל העם יאמר את מה שמצפים שיאמר, תמיד יהיו – בריטיים, וזאת מהסיבה הפשוטה שהתושבים במקום רואים את עצמם ככאלה ומעדיפים שהממשלה שתייצג אותם תהיה זו שיושבת בלונדון. בדיוק בשל כך היתה בריטניה מחויבת להגן עליהם, גם בכוח צבאי; הם אזרחיה החיים במקום שנתון, על פי בחירתם, לריבונותה. אם הימנים היהודים רוצים להשתמש בפוקלנד כנקודת דיון פוליטית, אדרבא: שיערכו משאל עם בקרב תושבי הגדה המערבית ויבררו איזו ממשלה הם רוצים שתשלוט בהם.

זה, כמובן, לא יקרה, ומסיבות ברורות. היהודים הימנים יודעים היטב שלישראל אין שמץ של לגיטימציה בקרב הנכבשים בגדה המערבית. הם פשוט מעדיפים לא לדבר על כך, כי ספק אם יש משהו שיפוצץ מהר יותר את בועת הכיבוש. ואולי זה מה שאנחנו צריכים לדרוש: שהגדה המערבית תלך בדרכה של פוקלנד, ותעלה להצבעה שאלה לא מסובכת – מי צריך להיות הריבון בשטח, על פי דעת רוב התושבים?

יהיה מעניין לראות את המשטר הציוני מתחמק מהשאלה הזו.

ועוד דבר אחד: מבקר המדינה כתב היום דו"ח חריף על התנהלותם של ראש הממשלה ושר הבטחון בפרשת ההתקפה על המרמרה. אני עדיין סבור שזו הפניית האשמות למקום הלא נכון – ההשתלטות על הספינה היתה מבצע בסדר גודל של פלוגה, ואם הצבא לא מסוגל לנהל כזה, אז הבעיה היא לא בשרים – אבל תגובתו היהירה של נתניהו ראויה לציטוט: "במבחן התוצאה אזרחי ישראל נהנים מביטחון שלא היה כמותו מזה שנים רבות. הביטחון ממנו נהנים אזרחי ישראל הוא תוצאה ישירה של ניהול אחראי ומדיניות נחושה. הדיונים הביטחוניים שמתקיימים בשלוש השנים האחרונות הם חסרי תקדים בהיקפם ובעומקם ויעידו על כך המשתתפים בהם." כלומר, פישלתי לגמרי בכל מה שקשור לאירוע הזה, אין סיכומים של הישיבות שבהן השתתפתי, אף אחד לא זוכר מה בדיוק אמרתי, הדברים שלי סותרים את מה שאמר הרמטכ"ל וקצינים בכירים אחרים – אבל זה בסדר, אתם לא תזכרו שום דבר מכל זה.

מה שמטריד הוא שהוא כנראה צודק.

(יוסי גורביץ)

(ביקורת, סוג של, על ספרו החדש של שלמה זנד, "מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל?", כנרת, זמורה-ביתן, 2012)

"לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע, שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ותקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית" – מבין השקרים המוסכמים של מגילת העצמאות, זה כנראה המופרך מתוכם, ועם זאת קשה לתאר את ליבת הטיעון הציוני בלעדיו. אחרי שהקדיש את ספרו הקודם, "מתי ואיך הומצא העם היהודי" להפרכת התפיסה שיש לאום יהודי והשקר של "הגליית העם מארצו בכוח הזרוע," מפנה שלמה זנד את תשומת לבו בספרו החדש, "מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל?", לחלק השני של המשפט.

נתחיל בהערה טכנולוגית. המו"לים בישראל חייבים, אבל חייבים, לארגן קורא ספרים טוב וזול בעברית. קריאה בספר אלקטרוני היא חוויה שונה לגמרי מקריאה בפורמט העץ המת. בספר אלקטרוני, אתה יכול למרקר את הטקסט ולשמור אותו, מבלי לפגום בספר עצמו. אתה יכול לצטט ממנו בקלות, ואתה יכול למצוא בכמה תנועות יד את ההערות שרשמת לעצמך בעת הקריאה. אני משתמש בקינדל כבר כשנתיים, ובכל פעם שאני פותח קודקס מן השורה אני מרגיש כאילו בעטו אותי חזרה למאה ה-19. העבודה עם קודקס קשה הרבה יותר כשאתה צריך לכתוב עליו ביקורת אחר כך. יומצא הספר האלקטרוני העברי לאלתר.

טוב, די לילל. אם הספר הקודם של זנד יצא בהוצאת רסלינג, ובהתאם היה כבד לשון ועמוס ז'רגון, הספר הנוכחי יוצא בהוצאה פופולרית, וזנד מראה את יכולת הכתיבה האמיתית שלו, והיא משובחת הרבה יותר מכפי שהובעה בספר הקודם. הוא יודע לספר סיפור והוא מספר אותו מצוין.

לב התזה של זנד היא הבלבול המכוון שיצרה הציונות בין המושג ההלכתי "ארץ ישראל" ובין התפיסה של מקום שיש בו ריבונות יהודית וערגה אל ריבונות כזו במקום כזה. "ארץ ישראל" היא, במקורה, מושג תלמודי – לא תנ"כי! – והיא מציינת מקום מותחם שעל הדרים בו חל נוסח מסוים של מצוות שהחיים מחוצה לו אינם מחויבים בהן. האגדה התלמודית מייחסת לארץ ישראל שורה של תכונות מיסטיות (חכמה, יופי והבל דתי אחר), אבל היא איננה מתייחסת לארץ ישראל כ"מולדתם" של היהודים, והיא גם איננה מחייבת אותם לגור בה.

ליהדות אין מולדת. היא תנועה דתית שיכולה להתקיים בכל מקום, שעוגניה הטריטוריאליים האחרונים נכרתו עם החרבת בית המקדש השני על ידי הרומאים ב-70 לספירה. על פניו, היהדות כפי שהציונות מציירת אותה – עם בעל מוקד טריטוריאלי מובהק – היתה צפויה לעבור טלטלה איומה. זה לא מה שקרה בפועל. אין פירוש הדבר שלא היה זעזוע גדול; מבין הקינות הרבות על החורבן, שרובן אינן מוכרות לנו שכן נכתבו ביוונית או ארמית – שפת היהודים אז – ראוי לצטט את "ברוך הסורי" (תרגום קלוזנר):

אשרי אשר לא נברא,	או אשר נברא ומת!
אך אוי לנו, החיים כיום,	אשר ראינו את צרת ציון
ואשר קרה לירושלים!
אקרא את בנות הגלים מן הים,	ואתן, ליליות, בואנה מן המדבר
ואתם שדים ותנים, מן היערות.
התעוררו וחגרו מתניכם לקינה,	ושירו עמי שירות אבל, וקוננו עמי.
אתם, האיכרים, אל תזרעו עוד,	ואת, אדמה, למה את נותנת פרי קצירך?
עצרי בחיקך את מנעמי-מזונותיך!
ואת, הגפן, למה תתני עוד את יינך?	כעת אין נוסכים עוד ממנו בציון.
ואף את הביכורים לא יקריבו עוד…

ובכל זאת, היהדות המשיכה הלאה כמעט ללא זעזוע. רוב היהודים בעולם – זנד מצטט יפה את פילון בנושא – לא ראו בירושלים או יהודה את מולדתם, שכן לא נולדו בה; ולארץ ישראל לא התייחסו כלל. הם עלו עליה לרגל – או, ברוב גדול של המקרים, שלחו אליה שליחים נושאי תרומות – והתפללו אליה, אבל לא ראו בה מוקד פוליטי כלשהו. הכהונה הצדוקית עברה מן העולם, אבל הפרושים הכינו את הקרקע היטב: לכל קהילה יהודית כבר היה "מקדש מעט", בית כנסת.

היהדות הפרושית, שהפכה ליהדות הרבנית, כרתה ברית אפלה עם הרומאים עם חורבן הבית – מעטות קבוצות האליטה שהסבו נזק רב כל כך לתומכיהן כמו האליטה הרבנית – וחלק בסיסי ממנה היה דיכוי היצר הלאומי היהודי. הרבנים הפכו את המשיח, לשעבר סתם מלך-משחרר, לדמות פלאית, על-אנושית ולא-אנושית, כדי שלא יקרה להם מקרה אומלל ואחד כזה יצוץ פתאום. המשיח, אחרי הכל, אמור להחזיר את העולם למצב שבו היה קודם לעליית הרבנים: מקדש, קורבנות, וכהנים מגחכים בסתר.

כחלק מדיכוי היצר הזה, יצרו הרבנים את "שלוש השבועות", שאסרו על היהודים לעלות במספרים גדולים חזרה לארץ ישראל ("לא לעלות בחומה," אם לדייק), שלא להתמרד באומות העולם, והשבועה השלישית מופנית דווקא לאומות העולם – "שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדי." (ה"יותר מדי" הזה מעניין; הרשות לשעבוד מסוים נתונה. ספק אם הרבנים שכתבו אותו יכלו לחשוב על הבדיחה האנטישמית שגורסת ש"אנטישמי הוא מי ששונא יהודים יותר מדי.") היהדות הרבנית השאירה את ארץ ישראל מאחור. זנד מצטט מספר רבנים שהתנגדו לעליה לארץ משום שהדרישות ההלכתיות של חיים בה גבוהות מאד, וכשלון לעמוד בהן יטמא את הארץ.

ובעוד עולי רגל נוצרים מציפים את הארץ, מספרם של עולי הרגל היהודים לארץ שלה לכאורה "שמר אמונים בכל ארצות פזוריו" היה זעום; נער יספרם. בועז עברון, שדומה ש"החשבון הלאומי" שלו נושם ברבים מעמודיו של זנד, ציטט בשעתו את א.ב. יהושע שכתב ביאוש שנראה שהיהודים עשו כל מאמץ כדי לא להגיע אליה. הם נסעו, לעתים קרובות, סביבה.

ואז עלתה הלאומיות, והתנועה הלאומית המזרח אירופאית היתה מהגרועות שבהן. בלתי סובלנית ורצחנית, שורה של התפוצצויות לאומניות גורמות לציבור היהודי במזרח אירופה – שעיר לעזאזל נוח תמיד – להתחיל לברוח. מיליונים מבניו עוברים לאמריקה, בעיקר לצפונה. חלק ניכר השאר מצטרפים לתנועות סוציאליסטיות או קומוניסטיות, ורבים מאד נשארים חרדים. מיעוט קטן יוצר את התנועה הציונית.

הרבנים רדפו אותה בחרון אף ברובם המוחלט, אורתודוקסים ורפורמים כאחד; הראשונים ראו כיצד מעוותת הציונות את היהדות לכדי סטיה לאומנית שדמתה מאד – ועדיין היא דומה – לתנועות שקמו במזרח אירופה. לא במקרה, האנטישמיות והציונות היו, ובמידה רבה עדיין הינן, דמות-ראי: שתיהן מקבלות את הנחת היסוד שליהודים אין מקום באירופה ושיש "להחזיר אותם למולדתם." התפיסה הזו בדיוק, שאין לה כל בסיס – לרוב מוחלט של היהודים החיים כיום אין שום קשר ליהודים שחיו בתקופת בית שני, שרובם התנצרו או התאסלמו – היא זו שהפכה את הרפורמה לאויבת הציונות; הרפורמה חזרה אל ימי פילון והצהירה שהיא נאמנת למולדת שבה חיו אנשיה וגם לדת היהודית. מהבחינה הזו, הרפורמה הרבה יותר שורשית מהציונות, שזנד מתאר היטב איך היא הופכת את "ארץ ישראל" האמורפית של היהדות הרבנית לתעתיק של הונגריה העתיקה כפי שהצטיירה בדמיונם של הלאומנים ההונגרים או פולין בזה של הפולנים.

הספר מומלץ במיוחד למי שעיקר ההיסטוריה היהודית שלהם מגיעה ממקורות ציוניים ומבתי הספר הממלכתיים. ולא, גדעון סער לא התחיל את שטיפת המוח הלאומנית: כפי שמציין זנד היטב, עצם המונח "מתייוון" הוא ציוני; המקור – ספר מכבים, שנשמר רק על ידי הכנסיה; ליהדות הרבנית לא היה צורך בספר שהילל את החשמונאים, יריביה – מדבר רק על "חוטאים." כדי להפוך את החוטא הדתי לחוטא לאומי היה צורך להמציא מושגים שלא היו אומרים דבר לבני התקופה.

זנד מציין עובדה לא נעימה: משהפכה "ארץ ישראל" לנשק בידי הציונות, היא לא תסתפק בגבולותיה הנוכחיים של ישראל. הציונים הדתיים לא יכולים, אחרי הכל, להסתפק בגבולות הצרים שלנו; חובה עליהם להגיע מנהר מצרים אל נהר פרת. זה ההגיון ההיסטורי של הוצאתה של "ארץ ישראל" מהתחומים הצרים של קביעת הלכות אל התחום הפרוע וחסר הגבול של הלאומנות הדתית.

הפרק האחרון של זנד עוסק במה שאסור לדבר עליו: הנכבה, שביום הציון שלה נכתב הפוסט הזה. הוא בוחן אותה דרך תולדות הכפר שייח' אל מואניס, ומראה איך נגזר גורלם של תושביו לגלות על לא עוול בכפם. חשוב, על כן, לקרוא את הספר בימים אלה, שבהם הבריונים בחולצות הרצל ואלה של מיכאל בן ארי שרים בקול ניחר "הבאנו נבכה עליכם" (מדהים באיזו מהירות מתחלפת הכחשת אסון בהצדקתו בגאון, לא?), שבהם המשטרה אוסרת על פעילי "זוכרות" לצאת מהבניין שלהם, ושבהם זנד עצמו מקבל איום בדמות מעטפה עם חומר לבן.

הערה מנהלתית: אתמול התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. תרומה נוספת התקבלה קודם לכן. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

(למאשה מלאכי, שתמיד נשארה שם)

כשמלמדים את ההיסטוריה של עליית הרייך השלישי בבתי הספר שלנו, נוהגים להתחיל במספר נקודות מוכרות: הסכמי ורסאי שכביכול לא היו הוגנים, האינפלציה הנוראית של 1923, המשבר הכלכלי. ו-וואלה, הנה לנו היטלר. הסיפור מורכב יותר, מתחיל מוקדם יותר, וחלק ניכר ממנו מתרחש במקביל.

עד 1870, גרמניה היא בעיקרה – אם להשתמש בביטוי של מטרניך על איטליה – מושג גיאוגרפי. מספר גדול של רסיסי ממלכות עצמאיות (היינה הפטיר פעם שאי אפשר ללכת בגרמניה בלי שתדבק לך איזו מדינונת לנעל), שלא היה ביניהן קשר רב. היתה תנועה לאומית גרמנית, וכדרכן של תנועות כאלה במאה של העמים, היא רצתה לשלוט בכל השטחים שבהם ישבו גרמנים. כאן עמדה ההיסטוריה של גרמניה, ה"מסע מזרחה" שלה מימי הביניים והלאה, לרועץ לכל אירופה: גרמנים מהווים מיעוטים, לעתים מיעוטים גדולים מאד, בכל מזרח אירופה. גרמניה של ביסמארק לא כוללת את המדינה הגרמנית הגדולה השניה, הקיסרות האוסטרית. ביסמארק צריך לבנות את גרמניה המסוכסכת סביב בסיס מאחד כלשהו, והוא בוחר בזה שיש לו: הצבא והמסורת הצבאית. בפרוסיה לצבא היה מעמד איתן, חריג, עוד קודם לאיחוד גרמניה, אבל עכשיו המיליטריזם הפרוסי מתעצם והצבא הופך לחזות הכל גם במדינות הגרמניות האחרות.

היבט בעייתי נוסף של גרמניה תחת ביסמארק הוא הנסיון לכפות אחדות לאומית על ידי רמיסת מיעוטים. המקרה הידוע ביותר הוא הקולטורקאמפף, מלחמת התרבות המקורית, שבמקור נועדה לאחד את האומה מתוך שבירה של המיעוט הקתולי, שהואשם – במידה של צדק, בימים של כנסיה שמרנית ואפיפיורות שתלטנית – בכך שהוא מציית להנחיות זרות. הקתולים לא נשברו, והעובדה שאלפים מהם נכנסו לכלא רק חיזקה את נחישותם. ביסמארק נסוג. אבל זה לא היה המקרה היחיד: המדינה הגרמנית ניסתה, ובצורה הרבה יותר משולחת רסן, לשבור גם את הפולנים שבמזרחה (שלגמרי לא במקרה, היו קתולים), עליהם הפעילה פחות או יותר משטר צבאי. היא נלחמה בתנועות הסוציאליסטיות והקומוניסטיות. בקצרה, המדינה הגרמנית החדשה, השברירית, שרק בשנות התשעים של המאה ה-19 ביטלה סופית את מה שנותר מברית ערי ההנזה המדיוואלית, הכירה רק במוסד-על אחד (הצבא), ומראשיתה התרגלה לרדוף קבוצות מיעוט.

ואז באה מלחמת העולם הראשונה. המלחמות של המאה ה-18 והמאה ה-19 נשענו על קוד ג'נטלמני, שהופר מדי פעם – במיוחד כאשר צבא תוקף מצא את עצמו לא מול חיילים אלא מול אזרחים עוינים – אבל זה היה לפני כוח ההרס של הנשק המודרני. קשה לשמור על תפיסה של פרט ושל זכויותיו כאשר גדודים שלמים הופכים לבשר תותחים. האבדות הקשות ביותר, בחזית המערבית, היו של הצרפתים, אבל גם הגרמנים סבלו אבדות איומות, בל יתוארו. אנחנו מכירים את הסום, את פשנדל ואת ורדאן בעיקר מהצד של בעלות הברית, אבל החיילים הגרמנים סבלו לא פחות וערך החיים בעיניהם ירד באותה המידה.

גורם מרכזי בשנאה הגרמנית להסכמי ורסאי היתה העובדה שהצבא הגרמני ניצח בחזית המזרחית. הוא אילץ את הבולשביקים, שמלחמת האזרחים היתה חשובה להם יותר, לוותר על שטחים עצומים בהסכם ברסט-ליטובסק. וכל השטחים האלה אבדו בהסכמי ורסאי. קבוצות של חיילים גרמנים, פרייקורפס, ניהלו מאבקים פראיים מאד נגד המדינות הבאלטיות, נגד פולין ונגד הסובייטים. הרבה מהם חזרו לגרמניה זועמים, חשים שהצבא והמדינה הפקירו אותם. הנאצים מיהרו לאמץ אותם לשורותיהם.

והיתה כמובן אגדת הסכין בגב. כשלודנדורף ואחרים הבינו שהמלחמה במערב אבודה, ושהצבא על סף התקוממות, הם דרשו מהפוליטיקאים של גרמניה להציל אותה בהסכם שלום כלשהו, כשהם עצמם מזיזים את הקייזר מהדרך. כשהצליחו הפוליטיקאים לקושש הסכם – לא הסכם טוב, אבל הסכם – הגנרלים מיהרו לתקוע להם סכין בגב ולהאשים אותם בכך שבגדו בצבא המנצח. ושוב, יש לזכור: רבים מהחיילים הגרמנים אכן חשבו שהם מנצחים, כי הם שירתו בחזית המזרחית ושם אכן היה נצחון. ההתקוממות הצבאית של סוף 1918 הושכחה במהירות.

מי שחזר משדות המטבחיים של מלחמת העולם הראשונה לא יכול היה להסתכל על אבדן חיי אדם כפי שהסתכלו עליהם קודם יותר. ההרג הפך מוכני, היכולת להרוג אלפי בני אדם תוך זמן קצר מאד – בקרב סום, איבדו הבריטים 60 אלף איש ואת כל הגל המסתער הראשון – הפכה לדבר סביר, כמעט יומיומי. המלחמה לא היתה אישית, לוחמים כמעט ולא ראו זה את זה: ההרג בוצע מרחוק.

במקביל, קרס ערך חיי האדם גם במזרח. הרבה לפני שנפתח מחנה הריכוז הראשון בגרמניה, ברוסיה כבר פעלו גולאגים, שהעקרון שלהם היה פשוט ואכזרי: ערך חיי אדם נמדד ביכולתו לתרום למאמץ המגויס. אדם שהשיג יותר מהמכסה הבלתי סבירה שהועמדה לו, קיבל יותר מזון ויכול היה לשרוד יותר. מי שלא עמד במכסה, קיבל כמות מזון קטנה יותר – מה שכמעט והבטיח שלא יוכל לעמוד במכסה גם ביום שלאחר מכן, מה שהבטיח את מותו. על השיטה הזו, אומרים לנו, ניצח אדם בשם נפתלי פרנקל (יליד חיפה, כמסתבר), לשעבר אסיר בגולאגים ואחר כך בכיר בנ.ק.וו.ד.. מיליונים מתו. המלחמה הפראית שניהלה ברית המועצות כנגד האיכרים שלה ("המלחמה הירוקה"), שבה מתו ככל הנראה עוד כמה מיליונים, היתה מוכרת היטב לגרמנים – שחלק מהם היו ניצוליה. הנאצים והסובייטים העריצו אלה את אלה, והשיטות של לנין וסטאלין קיבלו לגיטימציה מתוקף היותה של ברה"מ אויב כמעט מוצהר: אם הם מרשים לעצמם להתנהג כך כלפי אויבי המשטר, איך נוכל אנחנו לנהוג אחרת? אנושיות הופכת להיות מוגדרת כ"סנטימנטליות בורגנית" – ערך שיש לדחות בבוז. עלינו להיות נוקשים ולא להתייחס לסבלו של הפרט. האומה/המהפכה העולמית דורשים זאת. מוסקווה איננה מאמינה בדמעות.

הן התנועה הנאצית והן התנועה הבולשיביקית ראו בעצמן תנועות צבאיות. שתיהן השתמשו בסוגים שונים של מדים וכוחות מיוחדים שהחזיקו בסמכויות צבאיות, צבאיות למחצה, וסמכויות צבאיות מעורבות עם אזרחיות; שתיהן ראו באוכלוסיה שלהן משהו שיש לגייס ולהשתמש בו, לא אסופה של אנשים בעלי רצונות אוטונומיים. שתיהן ניהלו מלחמת השמדה נגד אלמנטים שנתפסו כ"מטמאים" את החברה. כשבאו הנאצים להשמיד את היהודים עמדו לרשותם כמה כלים: התקדים של השמדת ה"קולאקים" – המעמד המומצא של איכרים עשירים וחמסנים בברה"מ – יחד עם צבא שהורגל במשמעת נוקשה במיוחד, אוכלוסיה שהורגלה על ידי שנים ארוכות של משטר סמכותני לציית ולא לערער, תפיסה שאמרה שהמלחמה היא מלחמה לחיים ולמוות ועל כן הכל מותר בה (תוצר מובהק של מלחמת העולם הראשונה), מערכת אמונות לאומית שכבר הורגלה שמדי פעם המשטר "מטהר" איזו קבוצה לא רצויה – וכמובן, כמות גדולה מאד של אנטישמיות ממשלתית.

אבל המרכיב שבלעדיו אי אפשר היה לבצע את ההשמדה היה, בעליל, המרכיב הצבאי. העקרון שמאחורי צבא, כל צבא, הוא שהוא שובר את האדם שקיבל ומוציא אותו כחייל; כלומר, מי שמורגל לא לחשוב אלא לציית. זה הרעיון הבסיסי שמאחורי כל טירונות.

עכשיו, כל זמן שלצבא יש משמעת פלדה, והוא נלחם בצבא אחר, סביר להניח שזה ייגמר בלי יותר מדי מעשי זוועה. יהיו כאלה, כמובן: מלחמה היא שחרור החיה שבאדם. אין צבאות שלא עושים מעשי זוועה. לכן נחוצה משמעת: צבא שמוציא להורג את פושעי המלחמה שלו, או כולא אותם למאסר עולם, יקטין את מספר מעשי הזוועה שכוחותיו מבצעים. צבא שלא יעשה זאת, יגדיל אותם.

אבל כשהצבא, כל צבא, נאלץ להתמודד לא עם צבא אחר, אלא עם כוחות בלתי סדירים, אי אפשר לשמור יותר על משמעת. כל אדם נראה כמו אויב ועל כן כל אדם מקבל יחס של אויב. מקרי אכזריות קטנים הופכים יומיומיים. מפקדים מעדיפים להעלים עין כדי שיוכלו לשמור על מעמדם מול חייליהם. ההתנגדות, כמובן, מנסה להטריף את דעתם של החיילים על ידי הרג שמקורו לא מוכר ולא מובן: המטרה שלהם, במידה ניכרת, היא לגרום לחיילים לבצע מעשי זוועה. כך הם מעבירים את האוכלוסיה, שבמקרה של כיבוש חצויה לעתים קרובות ביחסה אל הכובשים, חד משמעית אל הצד שלהם. כל התעללות, כל מעשה זוועה, מצד הכובשים משרתים אותה.

תוך זמן קצר, הכובשים מתחילים להתייחס אל האוכלוסיה הכבושה כאל אנשים שאינם באמת אנשים. אחרי הכל, בסתם אנשים – אנשים מהישוב, אנשים שאתה פוגש בחופשה בבית – אי אפשר להתעלל ללא עונש. הם שומרים על מעמדם האנושי. דה הומניזציה כזו מתרחשת מעצמה, והיא זו שמאפשרת לחייל – ולאוכלוסיית הבית התומכת בו; כמעט תמיד יש כזו, כאשר התמיכה נעה בין תמיכה גלויה לנסיונות השתקה של מעשי הזוועה – להתעלל באדם אחר ללא מעצורים. אחרי הכל, הוא לא באמת בן אדם. אם הוא היה בן אדם, הוא לא היה נותן לדבר כזה לקרות לו.

מהבחינה הזו, כל צבא הוא – יודגש – פוטנציאלית צבא נאצי, וצבא כובש על אחת כמה וכמה. נקודת הפיצוץ של השואה לא היתה כיבוש פולין, אלא מבצע ברברוסה. הפקודות שנלוו לו ביטלו את חוקי המלחמה (התואנה היתה שברה"מ לא חתמה על אמנת ×–'נבה, מה שנכון), והורו למפקדים לא למנוע מהחיילים פגיעה באוכלוסיה האזרחית. המטרה לא היתה היהודים – באלה היו אמורים האיינזצגרופן לטפל – אלא האוכלוסיה הסלאבית, במיוחד זו שתמכה בקומוניסטים (אם ×›×™ יש לומר שהמונח "בולשביק," "קומיסר," ו"יהודי" היו מטושטשים בתפיסה של הפקודות הללו, והיתה חפיפה גדולה ביניהם בפועל). ההחלטה על השמדת היהודים מתקבלת כנראה בספטמבר-אוקטובר 1941, אחרי ארבעה חודשים של מלחמת השמדה גזעית (שהוגדרה ככזו בפקודות הצבא) על אדמת המזרח. בתחילת ספטמבר, היידריך ואייכמן עדיין מאשרים יציאת יהודים מאירופה הכבושה – שרידיה של תפיסת היהודים מאירופה; באמצע אוקטובר בערך, היידריך אוסר על יציאת יהודים. זמן הגירוש חלף; ×”×’×™×¢ זמן ההשמדה.

בחינה של מכתבי חיילי הוורמארכט מראה התדרדרות עקבית בהתייחסות של החיילים ליהודים (ולסלאביים כפריים, שסבלו דיספרופורציונלית יותר מעירוניים) מתחילת ברברוסה והלאה. יותר ויותר, הם נתפסים כאויב מלוכלך, מפורעש, מורעב, מתרפס, לא אנושי, כזה שרק יעשו לו טובה אם יגאלו אותו מיסוריו (וחיילים גרמנים אכן משתמשים במונח "גאולה" כדי לתאר רצח). כמובן, מה שמביא יהודים וכפריים רוסיים למצב שבו הם מלקקים את מגפיו של קצין כדי לקבל מזון, או מביא נערות כפריות לסחור בגופן כדי לקבל אישור כלשהו, הוא פעולותיהם של אותם החיילים עצמם, אבל החיילים מכירים בכך רק לעתים נדירות.

ישנה הרשעות שמגיעה מלמעלה, אבל ישנה גם רשעות מקומית, של חמושים שמגלים לפתע שהם הפכו לעבד כי ימלוך, והם יכולים להרשות לעצמם דברים שלעולם לא היו יכולים להרשות לעצמם במולדת. במקרים קיצוניים במיוחד, כשהמשמעת מתרסקת לגמרי, התוצאה היא רצח אקראי; במקרים רגילים יותר, יומיומיים למצבי כיבוש, התוצאה היא השפלה, עינויים, התעללות. וככל שהחמושים נמצאים בשטח הכבוש זמן רב יותר, הם מתנגדים יותר להחזרת עול המשמעת. קצינים שמנסים לאכוף אותה נתקלים בהתנגדות, לעתים עד סף מרד.

השחרור הקמאי הזה הוא משהו שהתרבות האנושית מנסה לכבוש, ושמחפש לו דרך פריצה. הוא חוזר ופורץ גם לאחר שנים. כשנשלחו חיילים גרמנים לבלקנים בשנות התשעים, אחרי ארבעים שנה של חינוך מחדש, גרמניה זועזעה עד עמקי נשמתה כשהתברר שחלק מהם עסקו באימוני עינויים ואונס. והבונדסוור באמת לא דומה לוורמאכט. הצבא האמריקאי גילה לחוסר שביעות רצונו שהוא מושך אליו קבוצות של ניאו נאצים. במג"ב לא יודעים כבר שנים איך להתמודד עם מתנדבים שמגלים התלהבות גדולה מדי להתעלל בפלסטינים עם גיוסם.

לבעיה הזו יש רק פתרון משביע רצון אחד: הפסקת החיכוך בין צבא ובין אוכלוסיה. אבל כאשר הדרג האחראי על הצבא אפוף בפנטזיות על שחזור הגדולה הלאומית, על חזרה לחבלי מולדת שבינתיים התיישב בהם עם אחר, כאשר האוכלוסיה לא מבינה מה בעצם פסול בכיבוש, כאשר היא חושבת שאין שום פסול בהבחנה בין בני אדם בשל מוצאם ושאסור להאשים חיילים לא משנה מה הם עושים, המטלה הזו הופכת לבלתי אפשרית.

ואז נוצרות ההשוואות מאליהן.

ועוד דבר אחד: יאיר לפיד הודיע שהוא ייכנס לממשלה הבאה ויהי מה. אין לו בעיה מיוחדת להכנס לממשלת נתניהו. נו, את זה כתבתי כבר לפני שלושה חודשים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)