(הפוסט הזה התפרסם ביום שני ב"אחר". בהסכמתו של רון מיברג, אני מפרסם אותו גם כאן – יצ"ג)

בשבוע שעבר כמעט ופרצה מלחמת עולם בין ראש הממשלה נתניהו ובין שר החוץ, אביגדור ליברמן. הממשלה היתה צריכה מישהו שינסה להוריד את גובה הלהבות במשבר עם טורקיה. בדרך כלל האיש הזה הוא, מטבע הדברים, שר החוץ. אלא שספק אם ליברמן היה מצליח להשיג ויזה לטורקיה, שלא לדבר על פגישה עם בכיריה. נתניהו, בתיווך אמריקני על פי הדיווחים, שלח לפגישה את פואד בן אליעזר. לא ברור מה יצא מהפגישה הזו – מהדיווחים הטורקיים, מעט מאד – אבל ליברמן בחר לעשות מהסיפור משבר. כשנתניהו ניסה להשיג את שר החוץ שלו, הוא לא הצליח: ליברמן, שכנראה זכר איך דוד לוי כשר החוץ של נתניהו היה מנתק את הטלפונים בימי משבר, השתמש בטקטיקה דומה: הוא נמנע מלענות לשיחות הטלפון של נתניהו בתואנה של "תקלה טכנית". נתניהו הבליג על ההשפלה. הוא לא יכול להרשות לעצמו התפטרות של ליברמן. עכשיו ליברמן יודע את זה יותר מאי פעם.

עוד זה מדבר וזה בא: פואד, שהגיע למסקנה שמקורביו של שר הבטחון ברק מפיצים עליו שמועות זדוניות בעקבות הביקור ההוא בטורקיה, הודיע לדוברו של ברק, אחד ברק סרי, שהוא "ישפד אותו" וש"לא כדאי לך להתעסק עם עיראקי". הפוליטיקה הישראלית מעולם לא היתה אנינה מדי, אבל נראה שמאז שאריק שרון איים על יגאל ידין "הסגן, אפשיט אותך עירום ועריה על שולחן הממשלה" לא נשמעו כאן דברים כאלה.

בליל חמישי, לחוץ ומזיע עקב צעדת שליט שהוא מפרש – במידה של צדק – כצעד המכוון נגדו, העניק נתניהו נאום לאומה ובו הוא הסביר מה הם הקווים האדומים שלו באשר לשחרור העצורים של החמאס. אחד הקווים הללו הוא סירוב להחזרת העצורים לשטחי הגדה המערבית. ביום ראשון בבוקר, פרסם "הארץ" הערכה של אלוף פיקוד המרכז אבי מזרחי – הערכה שניתנה לפני חודש וחצי, כך שאיננה תגובה על דברי נתניהו – על פיה מהלך כזה של העברת עצורים לא מהווה כל איום ואיננו מטריד אותו. אם היתה לנתניהו אמינות, היא ספגה עוד מכה.

שר פוחח אחר של נתניהו, אלי ישי , מי שנותן פייט יפה לליברמן על תפקיד האדם הבזוי בממשלה, הודיע השבוע כי בכוונתו להצטרף לצעד שליט. ישי הוא, כזכור, אחד השרים שהשתתפו בישיבת השביעיה שהחליטה שלא לקבל את דרישות החמאס. ש"ס תמיד ידעה איך ללכת עם ולהרגיש בלי, לקחת את מה שהממשלה נותנת ולהתחמק מחובותיה, להתהדר בנוצות חברתיות תוך תמיכה במדיניות קפיטליסטית במובהק, אבל זה מוגזם אפילו בסטנדרטים הגמישים שלה.

בזמן שהטור הזה נכתב, מקפיא נתניהו ישיבת ממשלה שדנה בהצעת חוק של עמיר פרץ, שמנסה להעלות את שכר המינימום. נתניהו מתנגד. הוא כנראה יודע שאין לו רוב, אז הוא מנסה לדחות את הישיבה. האוצר, שמתנגד כמובן להעלאת השכר, נשען על טענת ה-OECD ששכר המינימום בישראל קרוב מדי לשכר הממוצע. זה נכון, אבל הבעיה היא שהקרבה נובעת מכך שהשכר הממוצע נוטה כלפי מטה, כי שליש מהישראלים משתכרים שכר מינימום ופחות ממנו.

שבוע אחד, חמישה אירועים. כל אחד מהם היה מזעזע ממשלה מערבית, כל אחד מהם היה מטלטל קואליציות או מביא להתפטרותו של שר. בישראל שום דבר מזה לא יקרה. עד מחר, מקסימום מחרתיים, יישכח הכל. לאף אחד לא אכפת.

* * * * *

קודם שיצאה צעדת שליט לדרכה, היועצים התקשורתיים שלה – מיליוני שקלים כבר הוצאו עליה – הצליחו, לדבריהם, לשכנע כמיליון ישראלים לשלוח SMS של תמיכה, הצהרה שהם יגיעו לצעדה. גלעד שליט הוא הקונסנסוס הישראלי. אין יותר קונסנסוס ממנו. ביום הראשון הגיעו כעשרת אלפים. אחר כך המספר ירד. אומרים שהוא עלה היום ל-12,000. עדיין מדובר במעט יותר מאחוז משולחי המסרונים.

אני יודע, חם. אבל זו לא הסיבה היחידה. לפני 20-30 שנה, לפני הרשת, היו מעט מאד אפשרויות לבטא תסכול פוליטי. לא כל אחד יכול היה לשלוח מכתב למערכת, שלא לדבר על כתיבה בעיתון עצמו. בעשר השנים האחרונות, עם עליית הרשת, הבעת התסכול והוצאת הקיטור הפכה לקלה הרבה יותר. כל אחד יכול לכתוב, בפחות מדקה, עד כמה הוא מתעב את הפוליטיקאים שלנו. זה לא כל כך משנה להם.

הרשת, כמובן, פעילה גם במדינות אחרות. לפני כחודשיים, במהלך הקמפיין לפני הבחירות בבריטניה, נאלץ צעיר מבטיח מן הלייבור להסיר את מועמדותו, לאחר שהתברר שהוא השמיץ את הבוחרים בחשבון הטוויטר שלו. גורדון בראון עצמו ספג נזק עצום, כאשר נתפס אומר את דעתו האמיתית על בוחרת ממורמרת. נוכחותה של הרשת בארה"ב לא הקטינה את הפעילות הפוליטית של תושביה; להיפך.

אז מדוע המודל הישראלי שונה כל כך? מדוע שפיכת מרה בטוקבקים והצבעה ב-SMS דחקה את מקומה של הפעילות הפוליטית וההפגנות? מפני שבחמש עשרה השנים של שלטון נתניהו, שרון ואולמרט – עם הפרעה קצרה של ברק – הם הפגינו בוז מוחלט לדעת הקהל. השיא היה כמובן אולמרט, שהצליח להשאיר את עצמו בתפקיד שנתיים וחצי אחרי מלחמת לבנון השניה, אחרי שבאחד מסקרי דעת הקהל התברר שהוא פופולרי פחות מנסראללה (4% לנסראללה, 2% לאולמרט). זו היתה השתנה מהמקפצה על דעת הקהל: לכו תמותו, אני נשאר.

וימי אולמרט באו, כזכור, אחרי השנה הקשה מאד של ההתנתקות. המתנחלים הרימו שורה של הפגנות גדולות – והממשלה פשוט התעלמה מהן. הכנסת העניקה את הלגיטימציה המתבקשת למהלך ההתנתקות, אך הדרך אל ההצבעה בכנסת היתה רוויה בתרגילים ספק לגיטימיים של שרון: מפיטורי שני שרי הימין כדי להבטיח לעצמו רוב בהצבעת הממשלה ועד להתעלמות ממשאל בוחרי הליכוד משהפסיד בו. נתניהו, בכהונתו הראשונה, נהנה במופגן לדרוך על יבלות השמאל. אהוד ברק הצליח לזקק שיא חדש של ציניות, כשביום שישי אחד הכריז על מהפכה חילונית, במוצאי שבת הפך אותה למהפכה אזרחית, וביום ראשון הסיר אותה מסדר היום של הממשלה. זה היה בתקופה שבה הוא קירטע כראש ממשלה שהחזיק בשמונה תיקים ושנהנה מתמיכתם של 34 ח"כים בלבד.

במשך שנים ארוכות הרגילו הפוליטיקאים את הציבור הישראלי שכל דרישה לשינוי לא תיענה, שיש לו אפשרות אחת בלבד, בקלפי, להביע את עמדתו – ועכשיו אנחנו אוכלים את פירות הבאושים של החינוך האנטי דמוקרטי הזה. ולא נראה שהדברים ישתנו: הפוליטיקאים התרגלו, ויידרש משהו חריג מאד כדי להשפיע עליהם.

ולאף אחד אין כוח למהלך כזה, כך שהדברים ימשיכו כפי שהם, עד שהמערכת הפוליטית תמאיס עצמה סופית על הציבור, ותעלה עוד יותר לאיזה מקצוען, רצוי מהצבא, שיעשה פה כבר סדר.

(יוסי גורביץ)

צעדת מטה היחצ"נות של שליט נמשכת כבר שבוע, כאשר הצועדים מפגינים שוב ושוב שלהם מותר הכל: הצעדה שלהם היום במרכז גרמה פקקים קשים, שהזכירו לכמה אנשים את תקופת המחאה הזועמת של ימי ההתנתקות, בהבדל חד: הבריונים שחסמו אז את הכבישים פונו מהם, באלימות במידת הצורך; הפעם המשטרה מתאמת את חסימת הכבישים עם המפגינים – והצועדים הם מפגינים לכל דבר.

כמובן, רבים מהצועדים יזדעזעו מעצם ההשוואה. בר רפאלי, שהגיעה למקום, הודיעה על הזדהותה עם הצעדה, אבל כאשר נשאלה על תגובתה לנאומו של בנימין נתניהו בנושא, היא התקפדה מיד: "אני מעדיפה לא לדבר על פוליטיקה".

היחצ"נים והספינרים שעובדים עבור קמפיין שליט יכולים לרשום לעצמם הצלחה גדולה: הקמפיין שלהם נתפס כא-פוליטי כמו משחת שיניים, בעוד ההתנגדות לו היא פוליטית למשעי. האמת, כמובן, היא שצעדת שליט היא פעולה פוליטית לגמרי: היא מיועדת להפעיל לחץ על הממשלה הנבחרת כדי להשיג תוצאה רצויה למפעילי הלחץ. אין שום הבדל מעשי בין הפגנות ההתנתקות ובין הפגנת שליט; הכתומים אפילו עשו פעם משהו דומה, "שרשרת אנושית" בכל רחבי הארץ.

אבל הישראלים לא אוהבים שמדברים איתם על פוליטיקה. בעיניהם, יש משהו מגונה בפוליטיקה; הם נוטים לבלבל בינה ובין מפלגתיות ועסקנות, אבל זה לא רק זה. בתחילת שנות התשעים, עסקן צעיר בשם אברום בורג הצליח להגיע למקום בולט בפריימריז של העבודה. הסיסמה שלו היתה "להפריד את הדת מהפוליטיקה". לא, חס וחלילה, להפריד בין דת ומדינה; זה לא היה עובר במפלגת העבודה אפילו היום. אבל בין הזיהום שהוא הפוליטי ובין הקדושה שהיא הדת – זה כן.

וגם את זה צריך לציין ברשימת הסימפטומים של קריסתה של ישראל: פוליטיקה היא, במובנה הבסיסי ביותר, השתתפותם של האזרחים בחייה של הפוליטיאה. מעשה פוליטי הוא מעשה שמיועד לשנות את החיים הציבוריים, שהם נחלתם של כל האזרחים. מהסלידה הזו מהפוליטי אנחנו מגיעים בקלות לתפיסה שעצם הנסיון לערער תפיסת עולם, ליצור פרובוקציה – כלומר, ליצור שינוי – היא פסולה במהותה. ראו היבבה הישראלית כלפי המשט לעזה: "הם באו לעשות פרובוקציה!". והרי פרובוקציה משמעותה "לעורר", לטלטל את הסטטוס קוו.

הקונסנסוס תמיד יראה עצמו כא-פוליטי, אבל זו פשוט קבלת הפוליטיקה של המצב הקיים, הסכמה או הסכנה איתו. כך, אומרים לנו ש"ירושלים היא מעל לפוליטיקה", כלומר שהכיבוש של מזרחה איננו נתון לדיון; כך, אומרים לנו ש"צריך להשאיר את צה"ל מחוץ לפוליטיקה", כלומר בלי יכולת לערער על הפעולות הפוליטיות לחלוטין של הצבא ושל מה שהפך מזמן להיות הפלג הפוליטי שלו, הממשלה. אזרחים שמוותרים על הפוליטיקה כונו בדמוקרטיה האתונאית הדיוטיות; זה היה כינוי גנאי, שממנו קיבלנו את "אידיוט". מי שאין לו עניין בפוליטיקה, הוא אזרח גרוע; מי שוויתר על הפוליטיקה מוותר בעצם גם על הפוליטיאה – אבל בהתחשב בכך שישראל תמיד נמנעה מלחנך אזרחים, והעדיפה חיילים (ובשנים האחרונות, צרכנים ומבודרים), כנראה שזה לא יטריד את רוב אזרחיה.

תנו להם את גלעד שליט, ואת הגמר של כוכב דועך. לא בהכרח בסדר זה. את עתיד המדינה יקבעו אחרים.

(יוסי גורביץ)

(הערה: הטקסט הנוכחי נכתב במקור עבור "אחר" והוא מפורסם כאן ברשותו של רון מיברג, באיחור. שאר הטקסטים של חודש יולי יפורסמו גם הם – יצ"ג)

מבוכה דיפלומטית אירעה בשבוע שעבר: מאבטחים במעבר אלנבי פתחו את השק הדיפלומטי של שגרירות בריטניה, עבירה חמורה על הכללים הדיפלומטיים. את המחיר ישלמו ישראלים שעובדים או לומדים בבריטניה: האחרונה הודיעה שעד שישראל לא תנהל חקירה רצינית, לשביעות רצונה, בפרשה, עובדי השגרירות בתל אביב לא ינפיקו ויזות לישראלים. זה אותו מעבר אלנבי, נזכיר, שבו לפני פחות מחודשיים החליטה פקידה על דעת עצמה שלא לאפשר לפרופסור נועם חומסקי להכנס לישראל, וגרמה בכך נזק ניכר למעמדה המעורער גם כך של המדינה היהודית היחידה במזרח התיכון.

בתוך כך, הודיעה ישראל בעליצות שהיא לא מאפשרת את הכנסתן של מכונות הנשמה ששלחו נשמות טובות מחו"ל לשטחים, כי להללו יש גנרטורים ובשביל לייצר כלי נשק, כידוע, צריך חשמל, כך שמכונת ההנשמה היא בעצם סיכון בטחוני נורא. ההכרזה הזו הגיעה כיומיים אחרי שישראל הודיעה שהיא מסירה את הסגר מהרצועה, כולל הכנסת סכנות בטחוניות קשות כמו מלט או ברזל לבניה.

במקביל, בעוד נתניהו מנסה להגיע בשלום לפגישה עם אובמה בשבוע הבא, ומצליח במאמץ לדחוק לשוליים את החלטת מרכז הליכוד שאוסרת עליו להמשיך את הקפאת-הדמיקולו של הבניה בשטחים, הודיעה איזו ועדה משרדית שראשית כל, היא תרחיב בניה יהודית בירושלים, ושנית היא מתכוונת להרוס שורה של בתים פלסטינים, וזאת בשל הצורך המרענן לבנות דווקא שם פארק ארכיאולוגי.

עכשיו, כשנתניהו זועק שכל המקרים האלה בכלל לא קשורים אליו ושלא היתה לו יד במעל, אני דווקא מאמין לו. אני זוכר את ימי שרון. אצלו זה לא היה קורה. שרון, שאחרי הכל, המציא את שיטת דחיפת העיזים לראשי ממשלות – כפי שיעיד כל בכיר אמריקני שביקר כאן בזמן ששרון היה שר, וגילה שבניית התנחלות חדשה תואמה בדיוק עם הגעתו – לא היה מוכן שישחקו בו באותו האופן שבו הוא שיחק בראשי ממשלות אחרים, והתרגילים נפסקו. כלומר, ההתנחלויות המשיכו להבנות והקרקעות המשיכו להגזל, אבל בשקט. אצל שרון, לא דחפו אצבעות לעיניים של מיטשל.

מה שאנחנו רואים כאן הוא מרד לגמרי לא שקט של פקידים. במשך כמה עשרות שנים, אנשי מפד"ל, מתנחלים ואנשי ש"ס נכנסו למערכת השלטונית הישראלית. יש כמה שיטות בעולם לטפל בפקידים שנכנסו לתפקידם תחת השלטון הקודם: בארה"ב מקובל שהם מגישים את התפטרותם לנשיא עם הבחירות, גם אם מונו על ידי אותו הנשיא עצמו. בבריטניה, עובדי ממשלה נחשבים למשרתי הציבור והם אמורים להגיש לשרים סיוע ביורוקרטי ואדמיניסטרטיבי ללא כל צל פוליטי. משהו דומה לזה מתקיים גם בצרפת, אם כי שם – עקב מסורת של חילופי שלטון תכופים בזמן הרפובליקה השלישית – כוחה של הפקידות חזק באופן מסורתי.

ישראל נוקטת במודל ייחודי משלה, שבו לפקידים יש עמדות פוליטיות שבהן הם לא מהססים לנפנף ושאותן הן לא חוששים ליישם – ויאמר השר את אשר יאמר. לצה"ל יש מזה עשור "רוח מפקד" – שהתחילה כשברק היה שר הבטחון ומופז היה הרמטכ"ל – שגורסת שכל ויתור לפלסטינים הוא מסוכן, ועל כן יש למסמס כל כוונה לוויתור כזה. תחת ברק ב-2000, קיבל הצבא הוראה לפתוח את נמל התעופה הפלסטיני בעזה – ולמרות שהוא לא סירב פקודה, הוא פתח את הנמל אבל סגר את הדרך המובילה אליו. תחת ברק ב-2010, קיבל הצבא הוראה מבג"צ לפתוח את כביש 443 לתנועת פלסטינים – אז הוא התיר להם לנוע בין הכפרים, אבל מנע את הכניסות לרמאללה, הבירה האזורית, כניסה שאפשרית דרך כבישים אחרים.

הצבא רגיל לעשות שבת לעצמו, זה לא חדש. אבל המגיפה התפשטה גם לזרועות האחרות של הממשלה הישראלית. הסיבה לכך פשוטה: אפסותם של ראשי הממשלה נתניהו ואולמרט. הפקידים המפירים את הוראות הממשלה נהנים מגב פוליטי. הם יודעים שהם לא יפוטרו ולא ישלמו שום מחיר, כי נסיון לכפות עליהם תשלום מחיר כזה יערער את מעמדו הפוליטי של ראש הממשלה. אלי ישי, שאחראי לכמה מהתחבולות הללו כנגד ראשי הממשלה שהוא לכאורה משרת, יושב איתן על כסאו ויודע שלנתניהו אין את הביצים הנדרשות לפטר אותו יחד עם כל שרי ש"ס, כפי שעשה שרון בשעתו.

באותה מידה, התרגילים שנוקט צה"ל נגד נסיונותיו הנואשים והולכים של נתניהו להציג פנים חיוביות יותר של ישראל בעולם נשענים על כך שנתניהו לא יעז לפטר את שר הבטחון שלו, וברק עצמו לא מעז להתמודד עם הפקידים והקצינים שלו – בהנחה שהיה רוצה בכך – משום שמעמדו הציבורי נחות משמעותית לעומתם. למעשה, מעמדו הציבורי נחות מזה של מחלה חברתית ממוצעת.

היום התקפל בג"צ בפרשת עמנואל. ההורים המנצחים אמרו בגאווה ש"היום הזה התברר כי מי שקובע במדינת ישראל הם גדולי ישראל ולא אף אחד אחר". בג"צ מצא את עצמו עומד לבד במערכה: ראש הממשלה הודיע שהוא מהאו"ם ושהוא קורא לכולם לכבד זה את זה. בכירי המערכת הפוליטית, שפעם היו פולטים לפחות איזו הצהרה מפה ולחוץ שיש לכבד את החוק, נמנעו מכך הפעם. סגן שר החינוך פורוש העביר את משרדו לאוהל מול הכלא לאות הזדהות, ושר החינוך גדעון סער גמגם משהו על כך שפורוש מייצג את מפלגתו אבל לא את משרד החינוך. נתניהו אפילו לא העלה על דעתו לפטר את סגן השר שהעז לקרוא להפרת פסקי הדין של בית המשפט העליון.

אף אחד לא מצפה מנתניהו ומברק שיעמדו במשמרות במחסום אלנבי או שיפטרלו במסדרונות העמומים של ועדות הבניה השונות. ראש ממשלה או שר בטחון אמיתי לא היו צריכים לעשות את זה: היה ברור שמי שפועל בניגוד למדיניות הממשלה יצטרך להכפיף את עצמו לרחמי השוק החופשי. תחת מקס ומוריץ שלנו, מצד שני, שכל עניינם הוא שרידה זוחלת של עוד קדנציה ושתלך המדינה לעזאזל, מתקיים בנו הפסוק התנכ"י ההוא: איש הישר בעיניו יעשה. וכך אי אפשר לקיים מדינה.

כך זה נגמר.

(יוסי גורביץ)

אתמול קיבל בית המשפט העליון את "הצעת הפשרה" של עובדיה יוסף וראש כנופיית סלונים, שמואל ברזובסקי, בפרשת האפליה בעמנואל. ברזובסקי ייצג את הכנופים שלו; יוסף את החרדים הסרים למשמעתו. נוכחותו של יוסף לא התירה לעותר הראשי, יואב ללום, כל ברירהף; לאחר כמה ימים שבהם עמד באומץ לבדו מול פחות או יותר כל העולם הרבני, לאחר שפטרונו יעקב יוסף התגלה כשפן וערק, לאחר שהוא ננזף על ידי יוסף וספג גינוי חריף מבית דין רבני, הוא נאלץ להסכים לפשרה.

התוצאה היתה שבג"צ קיבל על עצמו הסכמה שהתקבלה בין שני רבנים – או, כמו שאמר את זה היטב אחד ההורים מעמנואל, "היום התברר שהקובעים הם גדולי ישראל ולא אף אחד אחר". זכויותיהן האישיות של התלמידות הספרדיות צומצמו; מעתה הן לא ילדות בזכות עצמן, שיש להן זכות לחינוך ללא אפליה, אלא נתינות של שליט פיאודלי, שגורלן נקבע לא על פי חוקי מדינת ישראל אלא על פי ההסכמה של אדונן עם אדונים פיאודליים אחרים. הקביעה הזו מאשרת שיש קבוצות שבהן ההורים אינם אפוטרופסים ריבוניים על ילדיהם, אלא כפופים לרצונם ולשגיונם של "גדוילים".

החרדים לא ישכחו את זה. הם לא שוכחים דבר. הם למדו שעם מעט נחישות, אפשר לכופף גם את מערכת בתי המשפט. מלכתחילה, היה הטיפול בחברי כנופיית סלונים בכפפות של משי: האבות שנעצרו זכו לתנאים מיוחדים, ובית המשפט התקפל ובסופו של דבר לא שלח אף אחת מהאמהות למעצר. התוצאה הסופית של בג"צ עמנואל היא חיזוק חומות ההפרדה הגזענית במגזר החרדי: יוסף – תוך שהוא מודה בנומרוס קלאוזוס הקיים במוסדות האשכנזיים – קרא למאמיניו שלא לשלוח את ילדיהם לבתי ספר אשכנזיים. הפריבילגיה הזו תהיה שמורה רק לבכירי ש"ס. אלי ישי אמר דברים דומים: "אני לא חושב שנכון לקחת ילדה, להושיב אותה בתוך בית ספר, ששם התנכלו לה, והיא תלמד שם בכפייה". זונות מפרכסות זו לזו, תלמידי חכמים לא כל שכן: הרבנים האשכנזים והספרדים התאחדו נגד צאן מרעיתם, בלמו את נסיונותיהם של כמה מהם להגיע לעצמאות – וקיבלו גושפנקה של בג"ץ להמשך שליטתם בהם.

וכדי לוודא שלא יהיה מזור לילדים שיסבלו מאפליה גזענית, שלא יוכלו לשחק עם ילדים בהירים מהם, ושהוריהם "יחזו בעננים המאיימים של נחיתות הנוצרים בשמי מוחה הקטנים, ויראו כיצד היא מתחילה לעוות את ישותה, בפתחה מרירות בלתי מודעת כלפי אנשים לבנים" ממנה, דחתה הממשלה השבוע הצעת חוק שניסתה לקבוע שאסור יהיה להפלות ילדים במערכת החינוך.

נחזור על זה שוב: 56 שנים אחרי Brown vs. Board of Education, ממשלת ישראל מסרבת לומר שלכל ילדי ישראל יש זכות שווה לחינוך. אסופת הפחדנים הזו, ששומרת מכל משמר על כסאה, מוכנה להסגיר ילדים לגזעני החרדים, לחשוכים של ש"ס, ולבתי הספר הממלכתיים-דתיים שמפלים ילדים אתיופים. היא מוכנה לכרות במו ידיה אפילו את התפיסה – שמעולם לא היתה בה אמת רבה – שישראל היא מדינה שוויונית, כדי לסחוט עוד כמה חודשי שלטון. זו אותה ממשלה, נזכיר, שלפני חצי שנה דחתה הצעת חוק שקבעה שחלוקת הקרקע בישראל תהיה שוויונית. כמו אז, גם הפעם הצעת החוק היתה עשויה, שומו שמיים, להפסיק את האפליה הממוסדת של אזרחים ערבים בישראל.

ושוב הוכיחה הממשלה עד כמה נפסדת התפיסה של "יהודית ודמוקרטית", עד כמה היהודית תמיד תבוא על חשבון הדמוקרטית. ממשלת נתניהו פורמת במהירות שיא כל צעיף שהסתיר את האתנוקרטיה שתמיד היתה כאן, כאילו התגאתה בכיעורה ורצתה להפגין אותו בעיני העולם כולו.

הדבר המנחם היחיד הוא שזה לא יוכל להמשך עוד הרבה זמן. ואולי גם זו אשליה.

(יוסי גורביץ)

מרצ'נדייזינג: אני מניח שזה היה חייב לקרות בסופו של דבר. גלעד שליט, אחרי הכל, הפך לסלבריטאי שבניגוד לכל בני מעמדו, מוכר לכל ישראלי וישראלי. אז עכשיו מגיע, בעקבות ספר הילדים, קו המוצרים השני.

משפחת שליט מארגנת צעדה, במטרה ללחוץ על ממשלת ישראל להסכים לתנאי העסקה של החמאס. התנהלותה של משפחת שליט זוכה לתמיכה צפויה לחלוטין של חוטפי בנם; הדבר היחיד המפתיע הוא פומביותה של התמיכה הזו, שלכל מסע פרסום אחר היתה מזיקה. אבל מסתבר שהמותג של גלעד שליט, הילד של כולנו, עומד יפה גם בעובדה שהצעדה שלו נתמכת על ידי וועדות ההתנגדות.

אנחנו שומעים, באדיבותו של מעריב, על הצעדה של משפחת שליט כבר שלושה שבועות כמעט. העיתון משקיע שטח פרסום עצום בקידום אירוע שטרם התרחש, ובין השאר החליטו שם לקרוא לקוראי מעריב ובעצם לישראלים כולם לענוד סרט צהוב לאות הזדהות. אלוהים יודע למה דווקא סרט צהוב (במעריב אמרו, בטעות, שמדובר בסמל בינלאומי לפדיון שבויים, בעוד שמדובר בסמל אמריקני לתקווה לשובם של חיילים שיצאו למלחמה); אולי בגלל שטלאי צהוב מסמל משהו שונה ולסרטים כחולים וכתומים כבר יש משמעות משלהם.

למה משקיע מעריב כל כך הרבה מאמץ בנושא? קודם כל, מפני שיש לו היסטוריה אומללה משלו בתחום (זוכרים את הקמפיינים של "די לאלימות" ו"איפה הבושה"?), ושנית משום שיש כמה וכמה בעלי עסקים גדולים שנותנים לכל הבלגאן הזה חסות, כשהבולט שבהם הוא רמי לוי, בעל רשת השיווק שניסה לאחרונה לרכב על גל העוינות לטורקיה והודיע שיפסיק לייבא מוצרים טורקיים. גלעד שליט, כמסתבר, הוא מותג לא מסוכן, שעסקים יכולים להשתמש בו ללא חשש.

במקביל מפעיל קונצרטיום שליט – משפחה, מטה מאבק, יחצ"נים, מרצ'נדייזינג, אלי הון, וסיוע עיתונאי כבד – לחץ כבד על צה"ל. הם דרשו – וקיבלו את הסכמת הצבא – שאחותו של שליט, הדס, תוכל להשתתף בצעדה למרות שהיא חיילת וכל חייל אחר שהיה משתתף בעצרת פוליטית היה עף, בצדק, לכלא. דרישה אחרת של הקונצרטיום, להפוך את חיילי חטיבה 188 למשתתפים בהפגנה נגד הממשלה, נדחתה. בינתיים. בקונצרטיום מכנים את חיילי החטיבה "חיילי יחידתו של גלעד". הם לא. חיילי היחידה שלו, אלה מהם שלא נהרגו בפעולה בה נחטף ושנשכחו מזמן מלב, השתחררו לכל המאוחר לפני שנה. אבל אם נתייחס אליהם כאילו הם חבריו לנשק של הסלב עצמו, אולי זה יעודד את הסחיטה הרגשית.

מעולם לא פעל כאן מכבש יח"צ כזה. כמו לפני החזרת הגוויות מלבנון, התקשורת מתגייסת כמעט כולה לצידו של הקונצרטיום. היא לא שואלת שאלות והיא מעלימה את הצד השני של הדיון. היא גם לא תשלם את המחיר, כשיהיה. נטען במעריב ש-20,000 הודיעו במסרוני SMS שהם יגיעו לצעדה; נראה כמה אכן יגיעו, כי צעדה בכל זאת דורשת קצת יותר מ-SMS. כשיצלמו אותם מהאוויר, רצוי יהיה שמישהו ישאל מי מהצועדים יירצח או ייחטף בעתיד על ידי משוחררי עסקת שליט.

דם תמורת גז: שר התשתיות הלאומיות, עוזי לנדאו – תודו ששמחתם לשכוח מקיומו – נאם אתמול (ה') נאום חוצב להבות. לנדאו, שחזר מן הנשיה הפוליטית באמצעות מפלגת "ישראל ביתנו", הודיע שישראל "לא תהסס להשתמש בכוח" כדי להגן על מצבורי הגז שנתגלו לאחרונה ושלבנון טוענת שהם שייכים לה.

אני לא יודע למי שייכים מצבורי הגז; חוסר האמון שלי בממשלת ישראל קטן אך במעט מזה שיש לי בהצהרות ממשלת לבנון. בכל זאת, יש שתי בעיות קשות בדברי לנדאו. קודם כל, האם הממשלה הסכימה לאיום הזה? האם היא התכנסה, דנה בשאלה הזו, והחליטה שהיא אכן מוכנה לצאת למלחמה עבור מצבורי הגז, והסמיכה את השר לנדאו להשמיע איומים בנושא? אם לא, באיזו זכות שר שתפקידו הוא רגולטורי במהותו מעז לקבוע מדיניות חוץ עצמאית, במיוחד בהתחשב בחשש למלחמה עם לבנון הקיץ?

הבעיה השניה קשה יותר. לפני כשלושה שבועות הודיע לנדאו שהוא יתנגד בתוקף לתכנית האוצר להעלות את אחוזי התמלוגים של ישראל מהמרבצים; הוא אף כינה את תכניתו של האוצר להינות גם הוא מ-140 המיליארדים המשוערים של יצחק תשובה "חזרה לימי פראבדה וצ'ה גווארה".

כלומר, מצד אחד לנדאו מתנגד שישראל תיהנה ממצבורי הגז, ומצד שני הוא מוכן להתחייב שהיא תשפוך את דם צעיריה עבורו. ספק אם נראה אי פעם בישראל שילוב כה דוחה של פטריוטיזם וקפיטליזם חזירי, בין התפיסה שהאזרחים חייבים הכל למדינה ובין התפיסה שהמדינה מצידה משאירה אותם לחסדיה הענוגים של היד הנעלמה. רק חסר היה שלנדאו יאמר "ההולכים למות יברכוך, תשובה".

למותר לציין שדה מארקר, שדיווח על דבריו של לנדאו אתמול, לא הזכיר את מה שהוא אמר לפני שלושה שבועות. הכנסת דבריו של שר לקונטקסט היא, אחרי הכל, הטיה פוליטית של הטקסט.

(יוסי גורביץ)

ההתקפלות: את ההתחלה אפשר היה לראות כבר ביום חמישי שעבר, כשעשרות נשים פשוט סירבו למלא את צו בית המשפט ולהתייצב למעצר. בג"צ, במקום לעשות את הדבר ההכרחי – לא נעים, מצטלם זוועה, בעייתי ואף על פי כן הכרחי – הסכים לדחות את מעצרן ולדון בו שוב. מסקנה מתבקשת: אם יש מספיק בריונים בצד שלך, שיאיימו במהומות, בית המשפט העליון ייכנס איתך למשא ומתן. המדינה תתרפס ותרד על ארבע, ותמליץ לבית המשפט לוותר על המעצר שלך, כי מי צריך צרות.

וביום שלישי, אחרי כל זה, אחרי נסיון של החרדים לבטל את עצם הדיון על ידי הפעלת לחץ עצום על העותר המקורי, בג"צ בעצם נכנע. רק תשע מ-22 הנשים שנדרשו להתייצב למעצר יידרשו לעשות זאת מעתה (ניחוש: הן לא תתייצבנה, בהוראת ראש ארגון הפשע שלהן). כלומר, פחות ממחצית. אחד הגברים, עמי ברבר, שגם הוא לא טרח להתייצב למעצרו, אמר שהוא החליט על דעת עצמו "שאנו לא נמצאים ברמת פשיעה מספיק גדולה כדי להתייצב בבית המעצר". ברבר, נזכיר, הגיע להחלטה הזו אחרי שנים שבהן החליט על דעת עצמו שלא לעבוד ולהתפרנס מן המיסים שאני משלם.

עכשיו, אם אני הייתי מחליט שלא בא לי להתייצב למעצר – ולמי בא? – הייתי מוכרז כעבריין נמלט והייתי נשפט על עצם אי ההתייצבות. ברבר לא צריך לחשוש מכך. זה לא יקרה. מדינה נורמלית שומרת על מונופול על האלימות: ישראל ויתרה עליו היום. כל מי שיוצא נגדו צו מעצר יוכל לשאול, בצדק: למה הנשים החרדיות לא ואני כן.

ומילה על הציבור החרדי: בניגוד לסרבנים, שלוקחים בחשבון את העובדה שהם עוברים על החוק ושהם יצטרכו לשלם את המחיר על כך, החרדים דורשים גם לעבור על החוק וגם לא להיענש. כל הדיבור על "מסירות" הם הבל-הבלים, כשעסקניהם פועלים מאחורי הקלעים – הן בהפעלת לחץ על ללום הן בהפעלת לחץ על פרס, שבאופן מפתיע עמד בו ולא העניק להם חנינה עד לרגע כתיבת שורות אלו – כדי להסיר מעליהם את מר המאסר.

ההתנצלות: לגנרל סטנלי מק'קריסטל, מפקד הכוחות האמריקניים באפגניסטן, קרה דבר מביך: הוא אמר לעיתונאי מה הוא חושב על הבוס שלו, ברק אובמה ("לא מוכן, נראה מאוים"), על צוות הבטחון הלאומי של הנ"ל (שום דבר חיובי), על סגן הנשיא ביידן (אחד מקציניו של מק'קריסטל ירד על ביידן בנוכחותו של הגנרל, שבעצמו שאל "תזכיר לי מי זה"), ומוטב שלא לדבר על מה שהיה לומר על המקביל האזרחי שלו, השגריר באפגניסטן אייקנברי. לא ברור איך קרה דבר כזה, כל כך לא ברור עד שצריך לתהות אם מק'קריסטל נוהג לטעום מהיבול העיקרי של אפגניסטן. כפי שאפשר לנחש, אובמה לא אהב את מה שקרה, ומחר יצטרך מק'קריסטל להסביר את עצמו למפקד העליון שלו.

עכשיו, אם זה היה קורה כאן – כמו שקרה לבוגי, כמו שקרה למופז, כמו שקרה פחות או יותר לכל רמטכ"ל, מדיין והלאה (להוציא, אולי, משה לוי) ולהרבה קצינים בכירים אחרים (אל"מ משה תמיר הוא דוגמה מובהקת) – היינו מתחילים לראות את ההתפתלויות, את ההכחשות, את ה"דברי הוצאו מהקשרם", את כל חוסר היושר שהורגלנו אליו ושהפך לבדיחה את התפיסה שקצין צריך לומר אמת.

לא אצל מק'קריסטול. הוא מיהר להוציא התנצלות – לא הכחשה, לא הבהרה, התנצלות: "זו היתה שגיאה שהפגינה שיפוט גרוע ומעולם לא היתה צריכה להתרחש. לאורך הקריירה שלי, חייתי על פי עקרונות של כבוד אישי ויושר מקצועי. מה שמוצג במאמר הזה רחוק מלעמוד בתקן הזה. יש לי הערכה והערצה רבה לנשיא אובמה ולצוות הבטחון הלאומי שלו…" וכן הלאה. אף לא מילה אחת של תקיפה כלפי אחרים; כולן מופנות כלפיו.

כמובן, מק'קריסטל חושב על המשך כהונתו, או על כל פנים על מקומו בהיסטוריה. ואני עדיין חושב שאובמה צריך לעשות בו מעשה מק'ארתור ולשחרר אותו לאלתר מתפקידו. אבל איזה הבדל בין חייל מקצועי בארה"ב ומקביליו הישראליים!

ולהבדיל… המצור הישראלי על עזה קרס. אחרי ארבע שנים שבהן מנעה ישראל כניסה של שורה של פריטי מזון בסיסיים למדי לרצועה, ויתרה הממשלה אתמול רשמית כמעט על כל האיסורים.

דוברי הממשלה מנסים לעבוד עלינו בעיניים ולומר שהממשלה דנה בנושא עוד קודם למשט. תעשו לי טובה. לפני חודש עוד מכרתם לנו שאם יכניסו כוסברה לרצועה, נזק עצום ייגרם לבטחון ישראל. ופתאום, אחרי הפאשלה הצבאית על המרמרה שהפכה לפאשלה מדינית, המצור מתפוגג. אפילו חומרי בניה, שישראל חששה שישמשו לבניית בונקרים – עד כדי כך שנתניהו הגחיך את עצמו והציע לאירופאים לשלוח לעזה עצים לבניה – הותרו בכניסה. אז בשביל מה מתו תשעה אנשים? בשביל מה סירבנו ליחסים דיפלומטיים עם קטאר, שעלו על שרטון סירובה של ישראל להכניס חומרי בניה לרצועה? רק כדי להוכיח שוב שישראל מבינה רק כוח?

בנימין נתניהו, מהבזויים והמבוהלים שבראשי הממשלה שלנו, מי שלא העז לצאת להגנת בית המשפט העליון מול החרדים ומי שלא מחה כאשר סגן שר החינוך שלו העביר את לשכתו לאות הזדהות לכלא של גזעני עמנואל, מנסה עכשיו למכור לנו שהיה צריך להפסיק את המצור כי… הוא שימש את מערכת היח"צ של החמאס. נו? ולפני חודש הוא לא שימש אותם? מה, המשט נולד כמו אפרודיטה, מקצף הגלים? עד כמה אתה חושב שאנחנו מטומטמים? בעצם, אה, רגע, בחרנו אותך מחדש. שכח מהמשפט הקודם. נו, לפחות במקרה של אהוד ברק הטעות הזו לא תקרה.

חוסר מוסריות: אם יש מישהו שנראה פחות טוב מהממשלה אחרי הפיאסקו הזה, מדובר במשפחת גלעד שליט. לאורך כל הדיונים על הסרת המצור, צווחו תומכיה ודובריה שמדובר בוויתור על "קלף מיקוח" (ודיבורים דומים נשמעו בעת שחרורו מהכלא של איזה איש חמאס, אבל על כך העיוות שבתפיסה הזו כבר כתבתי).

המשמעות המבחילה היא שמשפחת שליט, משרתיה, דובריה, אחשדרפניה וכל השאר תומכים בענישה קולקטיבית של אוכלוסיה בגודל 1.5 מיליונים שחלק ניכר ממנה – כ-40% – הם קטינים. הם רוצים להפוך כמה מאות אלפי קטינים וילדים לבני ערובה, כאלה שמוצרי מזון בסיסיים נשללים מהם, וכל זה בנסיון שידוע מזה שנים שהוא נואל. המצור על עזה, הרי, התחיל עוד קודם לחטיפתו של גלעד שליט.

הפיכתם של אנשים שלא פשעו לבני ערובה לפעולתה של כנופיה חמושה היא מעשה בזוי וברברי. מי שנוקט בו, גם אם הוא מצויר בתקשורת תכופות כ"אציל" ו"שקט" – בתור משפחה שקטה, הם עושים המון רעש; בתור מי שלכאורה "לא מבינים בתקשורת" הם משתמשים בתקשורת כקהל שבוי די הרבה זמן, תוך הגעה לשיאים חדשים השבוע – הוא אדם בזוי וברברי. ולא, התפיסה ש"בשביל ילד עושים הכל" היא לא תפיסה ראויה בחברה תרבותית. אחרי הכל, על פי אותו ההגיון, אין להאשים הורים שמשחדים עדים במשפט שבו מואשם בנם, או מנסים לחלץ אותו מהכלא תוך פגיעה בסוהרים או אסירים אחרים. הכל בשביל הילד, לא?

ישראל כבר הודתה בשקט בשבועות האחרונים שענישה על החזקתו של גלעד שליט היתה אחת הסיבות למצור. מן הראוי לתהות בכמה זמן הוארך המצור, שכיום אפילו הממשלה מודה שהיה מיותר, בגלל שליטתה של משפחת שליט בתקשורת.

הפירומן הלאומי: הגרוטסקה של שר החוץ, אביגדור ליברמן, אמר היום שאם קדימה רוצה להצטרף לממשלה, היא צריכה לקבל עליה את עקרון הטרנספר, ולוותר על עקרון "שטחים תמורת שלום". כל מילה שלי מיותרת.

הערה כרונולוגית: חלפו 22 ימים מאז הקרב על המאווי מרמרה. דובר צה"ל טרם פרסם את הגרסה המלאה שלו לאירועים, וממשיך להסתיר את החומר שצילמו פעילים ועיתונאים שהיו על המשט. הוא כנראה יודע למה. התקשורת הישראלית, מצידה, מסרבת בנחישות מעוררת הערצה לשאול שאלות.

(יוסי גורביץ)

בין עמנואל וליטל רוק: לאחר שההורים החרדים הגזעניים – שני התארים האלה חופפים, כידוע – מעמנואל הודיעו לו בעליצות שהוא יודע לאיפה לדחוף את הפסיקה שלו, ואחרי שהם עשו לו הצגה באולם בית המשפט של "יהוה הוא האלוהים" ופצחו בריקוד סוער של "עצו עצה ותופר", נשרף לבג"צ הפיוז והוא הודיע שאם הם לא מצייתים לפסיקה שלו עד מחר, הם הולכים לכלא עד שיאמרו "רוצים אנחנו".

אני לא רואה הרבה ברירות אחרות שעמדו בפני בית המשפט, שאחרי הכל לא יכול לתת לכל רב ומצורע לבטל את הפסיקה שלו, אבל בהחלט יתכן שכמו במאבק המתנחלים בזמן ההתנתקות – שגם בו, כזכור, השתמשו המוחים בילדיהם ככלי פוליטי להשגת חמלה – הפסיקה הזו תגרום יותר נזק מתועלת, בכך שתהפוך את העבריינים לקדושים מעונים בקהילתם.

עם זאת, נוצרה תחושה לא נוחה. העליונים השוו את עצמם לבית המשפט של ארל וורן, שביטל למעשה את הסגרגציה בדרום ארצות הברית, ואמרו ש"הננו עדיין תקווה שבישראל לא יידרשו אותם אמצעים חריפים להם נזקקו בארצות-הברית לאכיפת פסק הדין שבמסגרתו בוטלה שם בתחום החינוך הדוקטרינה של 'נפרד אבל שווה'".

פסק הדין ההוא – Brown vs. Board of Education – אילץ את הנשיא אייזנהאואר להפעיל, באמצע שנת בחירות, את הצבא ולכבוש למעשה את ליטל רוק. שופטי בג"צ צריכים לדעת שאין להם כוח כזה. אחרי הכל, הצבא בז לפסקי הדין שלהם פעם אחר פעם, ונמנע מלקיים אותם. אבל שופטי בג"צ, שאחרי לכתו של אהרן ברק מעיזים לפחות להתמרמר, עדיין לא אצרו עוז לעצור את שר הבטחון או את אלוף הפיקוד בשל בזיון בית המשפט. נכון, למעצרו של ברק או של העלוב מזרחי תתלווה שערוריה איומה, אבל בית משפט שאכיפת החוק שלו היא חלקית, ושמרשה לעצמו כלפי סתם אזרחים את מה שהוא לא מעז מול בכירים חזקים, הוא-הוא המבזה את החוק, ואת הבוז כלפיו הרוויח ביושר.

יללת הפרזיטים: בשעה טובה ומוצלחת, ואחרי שהתלבט בנושא עשור אחד בלבד, פסק אתמול (ב') בג"ץ שיש לבטל את הקצבת הבטחת ההכנסה לאברכים. זה לא היה צריך להיות מסובך במיוחד: החוק קובע שקצבה כזו מגיעה רק למי שאין לו יכולת השתכרות, לאברכים יש – מה שחסר להם הוא הרצון לעבוד, הרגלנו אותם שבטלנותם היא על חשבון הציבור – ואף על פי כן, מדי שנה, הם מקבלים אותה. סטודנטים, לעומתם, לא רק שלא מקבלים קיצבה – מבחינת המדינה, הם יכולים וצריכים לעבוד; יש אברכים שצריכים פרנסה, אחרי הכל – אלא שהם חייבים לשלם ביטוח לאומי. אפליה לא מסובכת מדי, לא משהו שצריך לקחת עשור. ובכל זאת.

יצוין שהשופט אדמונד לוי, בדעת מיעוט, טען שיש להשאיר את ההקצבה על כנה משום ש"לימוד תורה הוא מצווה מדאורייתא", ועל כן יש "שונות רלוונטית" בין סטודנטים ובטלני ישיבות. כלומר, לשיטתו של לוי, יש אפליה בין השניים – אבל זו אפליה מותרת, וזאת על סמך עולם הערכים שלו, שאיננו מעוגן בשום צורה בחוק הישראלי. לוי, נזכיר, גם היה היחיד שפסק שממשלת ישראל איננה מוסמכת לסגת מרצועת עזה. לוי נחשב לסמן מתון של הציונות הדתית; מעניין מה יקרה כשמשה דרורי ונועם סולברג ישבו שם.

התוצאה היתה ילל וחרוק שיניים בחושך החיצון. בקרב מנהיגי הפרזיטים נרשמה התחרפנות חריגה, והם אמרו דברים שהם כנראה יתחרטו עליהם עוד כמה ימים. אהרן יהודה לייב שטיינמן אמר ש"זכות הקיום שלהם (החילונים – יצ"ג) זה להחזיק בכמה גרושים את לומדי התורה. אם הם יפסיקו, גם האמריקנים יפסיקו לתת להם כסף. זה בדוק ומנוסה." הבנתם, חמורים יקרים של משיח? זכות הקיום שלכם תלויה בכך שתמשיכו לפרנס את הטפילים הקדושים, ואם לא תעשו את זה – מיד תבוא עליכם "קפידא", ובסוף זה יעלה לכם יותר. אל תגידו שלא הזהרנו אתכם.

בהצהרה שמסבירה טיפה יותר מדי איך באמת מתקבלות החלטות בקרב ה"גדולים", נמסר שמפעיליו של יוסף שלום אלישיב החליטו שלא לספר לו בינתיים על החלטת בג"צ. מסתבר שטוחן ההרים הזה, "גדול הדור" עאלק, לא מסוגל לשמוע על הידיעה הזו בכוחות עצמו. לזכותו ייאמר שזה יכול לשמש תירוץ לא רע לעובדה שהוא הגן על הסאדיסט אליאור חן.

בשקט, בשקט, מעבר להרי החושך… כמה קילומטרים מכאן מחזיקה המדינה יותר מ-200 בני אדם במעצר בלתי פוסק, למרות שהם מעולם לא הועמדו לדין ועל אחת כמה וכמה לא הורשעו. אלה הבשורות הרעות. הבשורות הטובות הן שזה המספר הנמוך ביותר מאז 2001.

מצבם של עצורים מנהליים גרוע משמעותית מזה של עצורים או אסירים רגילים: הם אינם יכולים להגן על עצמם, משום שמהידע נגדם חסוי; לעיתים הם אף אינם יודעים במה הואשמו; ואם אסיר רגיל יכול לחכות ליום השחרור שלו, עציר מנהלי יודע היטב שאפשר יהיה להאריך את המעצר שלו גם ביום השחרור. ועוד פעם. ועוד פעם.

הפרקליטות, להגנתה, טוענת שהיא נשענת על אמנת ז'נבה הרביעית. נחמד מצידה. אולי היא תרצה להסביר, על פי אותה אמנה, מדוע יש התנחלויות בשטחים כבושים למרות שהאמנה אוסרת על כך. אולי גם תרצה להסביר האם היא באמת חושבת שהאמנה חלה על מצב שבו הכיבוש הוא קבוע לכל דבר ועניין, והאם היא באמת חושבת שכותבי האמנה העלו בדעתם מצב רפאים כזה, של מעצר בטחוני שנמשך שנים ארוכות מבלי שלעציר יש יכולת להגן על עצמו או להשתחרר.

לזכור ולא לשכוח: הכיבוש הישראלי בשטחים לא היה יכול להתבצע ללא שיתוף פעולה נלהב של פרקליטים ומשפטנים, מאהרן ברק ומאיר שמגר ומטה. לזכור ולא לשכוח: בתי המשפט הישראלים אישרו כל דבר תועבה ועוולה, כמו ענישה קולקטיבית והריסת בתים, על סמך דברו של "המפקד הצבאי". בלי החיפוי של הפרקליטות ובתי המשפט לכיבוש, הוא היה נחשף כבלתי לגיטימי לציבור הישראלי לפני עשורים. הכיבוש לא מתחיל בזמבישים או בנערי גבעות; הוא מתחיל בפרקליטים להוטים לדבר עבירה כמו פליאה אלבק, ובמנהלי המחלקה שלה – אהרן ברק, למשל – שהעדיפו להביט הצידה.

פֵטִיש הבור: יש כמה וכמה דברים שוועדת חקירה אמיתית, לא ועידת הדמה שהוקמה לאחרונה, לפרשת המשט היתה צריכה לחקור. השאלה איפה היה הרמטכ"ל גבי אשכנזי בזמן ההתקלות היא לא אחד מהם.

זו היתה כותרת ראשית שלשום: אשכנזי לא היה ב"בור" ברגע השיא. היה שם רק קצין זוטר, איזה אלופ'לה שבמקרה משמש כראש אגף מבצעים, טל רוסו. אה, כן, ועוד איזה שליש, שבמקרה פיקד על חיל הים באותו ערב (כמו בכל ערב), היה בשטח.

כל המבצע הזה היה, אולי, בסדר גודל חטיבתי. הוא לא הצריך, על כן, תשומת לב של קצין בכיר מאל"מ. הגיוני שמפקד חיל הים היה שם כי אחרי הכל המבצע הצריך חלקים ניכרים מכוח האדם של החיל שלו, אבל בהתחשב בנטייתו של אלי מרום לירות באוויר ללא צורך, אולי היה עדיף להסתפק בסגנו.

מה, בעצם, היה מועיל אשכנזי? האם זאב הים הוותיק מגולני היה נותן פקודות מדויקות יותר ללוחם על השייטת שעל הכבל? האם הקברניט המנוסה, שבע הסערות, היה מנווט את הספינות טוב יותר? כנראה שלא. אז למה השאלה הזו עולה בכלל? למי מועיל קצין בכיר שנמצא בשטח וסתם מלחיץ את הקצינים הזוטרים? למה אי אפשר היה לשלוח מח"ט, או מה שלא תהיה המקבילה של חיל הים לכזה, לעשות עבודה של מח"ט? למה הוא היה צריך פיקוח של שלושה דרגים מעליו?

בגלל ההתיילדות, זה למה. זה התחיל בלבנון, כשפעולה בסדר גודל מחלקתי – והפעולה בים, נזכיר, היתה בחלק גדול מהזמן פעולה של שורה של כוחות קטנים יותר, כיתות – היתה מצריכה אישור ומעקב צמוד של אלוף הפיקוד. אי אפשר לתת סתם לאיזה סג"מ, שבסך הכל הוסמך לעשות את זה לא מזמן, לקחת ילדים לשטח. לא, הוא צריך השגחה של מבוגר – רצוי מישהו שהפעם האחרונה שעשה משהו כזה היתה לפני שני עשורים. הוא יוכל לטחון לו את השכל בקשר, אם משהו יסתבך. לסג"מ זה לא יועיל מי יודע מה, אבל האלוף יוכל לומר אחרי זה להורים, אולי גם לוועדת החקירה, שהוא עשה כמיטב יכולתו.

הגיע הזמן להפסיק עם זה כבר. זו בראש ובראשונה חיילות רעה, והיא מנטרלת את יכולת החשיבה העצמית של המפקד בשטח. תמתק לאשכנזי שנתו.

(יוסי גורביץ)

חלפו 11 ימים מאז הקרב על המאווי מרמרה, ואנחנו עדיין לא יודעים מה קרה שם.

מערך ה-Hasbara הישראלי משפריץ מדי יום "מידע חדש", שכלל לא ברור איך לא הגיע אלינו קודם לכן. הבוקר התבשרנו על סרטון חדש, בו נראה קפטן המרמרה, כשהוא מספר שהבריונים – בישראל הם מכונים "טרוריסטים" – שהיו על הספינה ארגנו לעצמם נשק קל כאשר הגיעו הכוחות הישראלים, ושהוא ניסה למנוע זאת.

ראוי לציין שהמידע מגיע דרך המל"מ, עמותה של זרועות המודיעין הישראליים, ולא באמצעות משרד החוץ ו/או דובר צה"ל. הסיבה לכך פשוטה: בבוקר הקרב על המרמרה, נודע לנו שמשרד החוץ מתכוון להעביר את ה-Hasbara לגורמים חיצוניים, רצוי כאלה שאינם מוכרים כגורמים ישראליים רשמיים. הסיבה: כמו הסיינטולוגים, שנוקטים בשיטות דומות ומקימים ארגוני דמה שמטרתם להפיץ את המסרים שלהם מבלי שיזוהו כסיינטולוגים, ישראל הרשמית כבר יודעת שהמותג שלה מורעל. ההודעות שלה נחשבות, אוטומטית ובצדק, כחסרות אמינות.

כמה שאלות לגבי הסרטון:

• א. הממסד הישראלי טוען שה"טרוריסטים" הטורקים התארגנו מראש לתקיפת החיילים. האם צוות שהתארגן מראש היה צריך לבלות את השעות שקודם למגע בניסור הספינה שלו-עצמו, כדי לארגן נשק?
• ב. ראש ממשלתנו היקר אמר שוועדת הדמיקולו שהוא מקמבן, זו שהיו"ר המיועד שלה אמר היום שהוא לא מאמין במסקנות אישיות, תבדוק מהיכן השיגו הפעילים שעל המרמרה סכינים וגרזנים. הקפטן ענה על השאלה הזו – מהקפיטריות של הספינה ומארגזי החירום שלה. הוא אמר את זה, נזכיר, לפני כעשרה ימים. האם נתניהו לא יודע זאת?
• ג. אם אנחנו כבר כאן, למה נדרשה המערכת לעשרה ימים לפני שהדליפה את הסרטון הזה?
• ד. האם הקפטן הטורקי עונה קודם לחקירתו?

חלפו 11 ימים מאז ההתקפה, והממסד הישראלי טרם הצליח לתת לציבור הישראלי גירסה מסודרת של מה שקרה שם, דקה אחר דקה. הוא החליף גרסאות כמו זיקית. רוב הנמצאים על הספינה השתתפו בהתנגדות; הגרסה הזו נפלה. מספר התוקפים של חיילי צה"ל היה כ-30 (כמחצית ממספר האנשים שבהם פגעו החיילים). הם היו אנשי אל קאעדה; לא, הם היו שכירי חרב; לא, הם היו אנשי IHH. החיילים ירו אחרי 40 דקות של קרב הירואי; לא, הם ירו אחרי דקה וחצי בלבד. הפעילים ניסו לבצע לינץ' בחיילים; לא, הם ניסו לבצע פיגוע מיקוח ותפסו שלושה מהם.

הגרסה שאותה צרב דובר צה"ל בתודעה הישראלית היא גרסת הלינץ'. אבל לקיחתם של חיילים בשבי והענקת טיפול רפואי להם – כפי שמעידה תמונה שדובר צה"ל לא יודע איך לאכול – לא מסתדרת עם הגרסה הזו. הטענה של פיגוע מיקוח לא מסתדרת עם העובדה ששלושת השבויים לא היססו לבצע ניסוי המלטות – שהצליח; באופן בלתי רשמי, אומרים בצה"ל ששניים מהם קפצו לים. משתמע מכך שהם לא היו אזוקים, ושהשמירה עליהם – אם היתה כזו – לא היתה הדוקה במיוחד.

אז מה קרה שם? אנחנו לא יודעים. צה"ל לא רוצה שנדע. הוא שומר לעצמו את כל החומר התיעודי שהחרים מהספינות – עיתונאית אוסטרלית דיווחה שהפעילו נגדה שוקר כדי למנוע ממנה לתעד את שמתרחש – ומסרב בעקשנות לשחרר אותו. הוא משתמש בחלק מהחומר המצולם לצרכיו (כמו הסרטון המפורסם על רימון ההלם שהושלך אל הסירה של חיל הים), מדי פעם הוא מבשל איזו הקלטה (כמו הקלטת ה"חזרו לאושוויץ") ומודה בכך בשקט, יודע שהתקשורת הישראלית תעניק לו חיפוי ולא תדווח על כך.

אז מה יש לצה"ל להסתיר? מה נמצא בתיעוד הגנוב שהוא לא רוצה שנראה? אולי דברים כמו הסרטון הזה, שבכל זאת יצא:

הסרטון יכול היה להיות ברור יותר, אבל מה שרואים בו בעליל הם שני חיילי צה"ל, שלא נראה שהם נמצאים בסכנה כלשהי – על כל פנים, לא כזו שהם מודעים לה – כאשר הם בועטים באדם שנמצא לרגליהם, ואז גם יורים בו (כנראה קליעי פיינטבול מטווח אפס). הדריכה החוזרת ונשנית של הנשק מעידה על ירי נשנה.

לא ברור מתי במהלך הקרב צולם הסרטון הזה. מה שברור הוא שהוא יוצר חור ניכר בגרסה הישראלית. אפשר, כמובן, לטעון שהוא מזויף; השאלה היא מדוע, אם כן, לקבל כעובדה את הסרטונים של דובר צה"ל. אחרי הכל, הלז לא היסס – כפי שראינו – לבשל הקלטה לצורך מלחמת התעמולה שלו, ויש לו היסטוריה ארוכה של שקרים.

אז מה קרה על המרמרה? לא יודע: לא הייתי שם, וגם אם הייתי שם הייתי סובל – כמו כל עד – מעוורון שוחה, אבל יותר ויותר חומר שיוצא החוצה מטיל ספקות על גרסת דובר צה"ל. בדיקות פתולוגיות של גופות הפעילים מעידות שכולם נהרגו מפגיעת קליע בראש, בטווח קצר, רובם בירי מאחור; בטורקיה טוענים – טענות שלא מקבלות תשומת לב בישראל – ששישה מהפעילים שהיו על המרמרה נעדרים, וטוענים שצה"ל רצח אותם. העובדה שצה"ל ממשיך להסתיר את החומר התיעודי שגזל מחזקת את הטענות הללו.

אבל אם הייתי צריך לנחש מה קרה, בהתחשב במה שאנחנו יודעים, הייתי אומר שקרו הדברים הבאים:

• א. הצוות הראשון של השייטת יורד אל המרמרה, חוטף מכות, נלכד ומורד לסיפור התחתון.
• ב. קצינים בכירים שנמצאים במקום – מפקד חיל הים, מפקד השייטת – מבינים שיש אפשרות שחיילים נחטפו במשמרת שלהם ועקב הטמטום הנדיר שלהם. בעיני רוחם הם רואים את הקריירה שלהם צוללת במים אדירים ואת הפיכתם לגרסה החדשה של גל הירש.
• ג. אחד מהם, או שניהם, נותן הוראה להפעיל כל כוח נדרש כדי למצוא את החיילים. הכוח השני של השייטת מגיע למרמרה, מחומם ועצבני, ומתחיל לירות בלי אבחנה, בכל מי שעשוי להיראות מסוכן – למרות שהם עצמם (שני החיילים שראינו בסרטון למעלה?) לא נמצאים בסכנה.
• ד. החיילים נמלטים ומצטרפים לכוח השני או קופצים לים ונאספים בסירות. מתחיל הטיוח הגדול.

אני לא יודע, כאמור. אני מנחש. אם דובר צה"ל רוצה לשכנע אותי שלא זה מה שקרה, יואיל נא לשחרר את כל החומר שהוא מחזיק. ומאחר והוא תיעד את הכל מהאוויר ומהספינות, שיואיל להוציא סרט מסודר, שלא מושמט ממנו דבר, כולל הקלטות הקשר של האירוע.

מאחר וזה לא קרה עד עכשיו, ומאחר וועדת החקירה המורכבת נראית בעליל כמו נסיון טיוח, אני חושב שכמו בעבר – בפרשת קו 300, למשל – מערכת הבטחון מנסה להסתיר פשע כלשהו. עכשיו, מה שאני חושב, כאזרח ישראלי, לא צריך להטריד את המערכת; רוב הכבשים המכונות אזרחי ישראל קונות כל לוקש שהיא מוציאה. אבל יותר ויותר אנשים בעולם חושבים כמוני, ונסיונו של צה"ל לחפות על עצמו על חשבון ישראל – או מה שנראה דומה מאד לנסיון כזה – מסכן את שאריות הלגיטימיות של המדינה שעליה לכאורה הוא אמור להגן.

כי אם יסתבר שהיה טיוח, אפילו בקנה מידה קטן מזה שאני מתאר – אם, למשל, צה"ל מחפה על חייל שהתחרפן וירה לכל עבר – אף אחד בעולם לא יאמין, בצדק, לאף מילה של דובר ישראלי.

ואז באמת נצטרך לקבל עצות שיווק מהסיינטולוגים.

(יוסי גורביץ)