אל תגידו להם פוליטי- החרם התרבותי

נכתבע"י בעז יניב ב יום רביעי, 16 יוני, 2010 ב

ביומיים האחרונים הבועונת הקטנטנה של חובבי האינדי בארץ סוערת. דבנדרה בנהרט הצטרף לגל הביטולים וביטל את הופעותיו המתוכננות בארץ. אנשים נזעקים נגד הביטול, נגד הפעילים התומכים בחרם על ישראל, ונגד פוליטיזציה של האמנות (רחמנא לצלן שאמנות תגיד משהו על התנהלות בני האדם אלו מול אלו בעולם, כלומר משהו פוליטי).

רבים מהמתלוננים הלינו על המעשה כאקט של ענישה קולקטיבית, על כך שזה פוגע במשוכנעים, שזה לא יעיל וכו'. בזמן האחרון יוצא לי להתקל ביותר ויותר אנשים אשר הטענה שלהם מול טענות השמאל הרדיקלי  היא : "גם אני בעד פיתרון שתי המדינות, גם אני חושב שהכיבוש מיותר ואכזר, גם אני שמאלני". דווקא הדיבור הזה שיוצר כאן מצג שווא של אחדות כנגד הכיבוש כשלמעשה המדינה הופכת יותר ויותר ימנית, גזענית, אלימה, ובעלת קווים פשיסטים, הוא הסיבה לכך שעל התומכים האמיתיים בהפסקת הכיבוש יש לתמוך בחרם בין לאומי על ישראל.

דבנדרה עזה

אמנם נח לרבים בציבור הישראלי, במיוחד זה המשכיל והאליטיסתי, להפנות את האצבע המאשימה אל עבר אלו שלאומנותם גלויה לעין, כמו המתנחלים או מצביעי 'ישראל ביתנו', אך המנגנון המרכזי שמאפשר את המשך הכיבוש הוא דווקא המרכז-שמאל השבע שיכול גם לצקצק כאשר הוא שומע את המילה כיבוש, וגם להמשיך באורח חייו הנהנתני. מי שמאמין עדיין שהחברה הישראלית יכולה לפתור את בעיית הסכסוך ללא התערבות חיצונית, הוא רק מי שאינו מוכן להסתכל על החברה הישראלית בעין ביקורתית (ברק-נתניהו-ליברמן כבר אמרתי?). קל מאוד להגיד שתי מדינות לשני עמים, ולשתוק כשילדים נרצחים בעזה, קל מאוד להגיד שתי מדינות לשני עמים כשהדרך עוברת בפינוי מתנחלים שנתפסים בעיני הציבור ה"שמאלני" כאחד משורשי הבעיה (על אף שבדיוק אותו שמאל מרכז הוא מי ששלח אותם לשם לעשות את עבודת האפרטהייד עבורו), אך מה מוכנים אותם אנשים לעשות למען הפסקת הכיבוש עכשיו, לא בעוד שנה שנתיים, לא כשיבשילו התנאים, לא כשיהיה פרטנר פלסטיני ציוני, עכשיו.

כיצד ייתכן שאנשים שמרגישים שמאלנים לא מתרגשים מהמצור על עזה, מהענישה הקולקטיבית של הפלסטינים על בסיס יומי, אך ברגע שמישהו מבטל הופעה הם הופכים בין לילה לפעילים פוליטיים (מילה שמעבירה בהם חלחלה)  למען הזכות הבסיסית שלהם לצרוך תרבות.

ישראל היא מדינה שאיבדה את הדרך, מדינה שהאלימות היא הפתרון היחיד שהיא מכירה. לא משנה באיזו דעה אתם מחזיקים בקשר למשט, ברור לכל שישראל בחרה לטפל במשתתפי המשט דווקא בדרך של עימות פרונטאלי ללא לעצור ולו לרגע לחשוב האם זה משרת את האינטרסים שלה כמדינה, אלא אם התדרדרות נוספת בתדמיתה של ישראל בעולם היא המדיניות (הייתכן שביבי סולד מתופעת ההופעות של להקות גריאטריות בישראל?).

יש שאומרים כי חרם תרבותי שכזה הוא  חסר אפקט, פוגע באנשים הקטנים, ורק יוצר התנגדות שתוביל להליכה ימינה של הישראלים. אנשים אלו מפספסים את אחת המטרות העיקריות שטמונות בפעולה האקטיביסטית. הפעולה האקטיביסטית שואפת להפריע לסדר הקיים, לשבור את האוטומטיות של החיים, כדי להפנות את הזרקור אל עבר החושך הגדול, החושך הגדול שישראל מנסה להסתיר על ידי אותו מצג שווא של מדינתנו כמדינה דמוקרטית מערבית שניתן לנהל בה אורח חיים תקין.

מאשימים את השמאל הרדיקלי בכך שהוא נהנה לעצבן ולגרום לישראלים לסבול, בכך מתעלמים שוב מכך שהפעולה האקטיביסטית מבקשת דווקא להאיר את הסבל ומנסים להסיט את הדיון שוב מהסבל הפלסטיני אל סבלם של הישראלים, ובמקרה של ביטול הופעה סבל זה לא יכול להראות יותר ממגוחך. חשוב להפגין בבילעין, בשיח' ג'ארח, ובמקומות נוספים בשטחים הכבושים, אך לא פחות חשוב להפגין במרכז תל-אביב, לצעוד בגאווה שכם אל שכם עם אחינו הישראלים הפלסטינים ולהתנגד למדיניות הכיבוש וההפרדה הגזעית של מדינת ישראל. דווקא באמצע ה"נורמאליות", מרחק שעה אחת מעזה, בית הכלא הגדול בעולם. כי כל עוד קיומנו כאן עובר בשלילת זכויותיהם של מיליוני בני אדם אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להבלע במשחק הנורמאליות.

בשולי הדברים הערה על תרבות:

העובדה שאני מעודד את החרם התרבותי על מדינת ישראל וחושב על אמנות ותרבות בהקשרים פוליטיים אינה אומרת כי אני חושב שבישראל כיום ניתן ליצור רק אמנות המתעסקת בכיבוש, או שלישראלים אסור להתעסק בתרבות כל עוד הכיבוש נמשך. כמובן שלגיטימי לחלוטין להמשיך לכתוב גם שירי אהבה (למרות ששירים אלו נוטים להיות משעממים להחריד), להקשיב למוסיקה שמחה, לרקוד ביערות וכו'. עם זאת כל מעשה אשר מזכיר לישראלים שלמדיניות הכיבוש יש מחיר הוא חשוב פי כמה מכל הופעת רוק או מעשה אמנותי. לא ניתן להפריד את הפעולות התרבותיות שהזכרתי מהמרחב הפוליטי בו הם קורות. כל בקשה להפריד בין פוליטיקה לבין אמנות היא מופרכת מיסודה, מה גם שבקשה זאת תמיד תבוא מהצד החזק.

בשולי הדברים הערה על אלימות ואי אלימות:

כשמדברים על חרם מהר מאוד עולות זעקות שקוראות למעשה הזה "אקט אלים". חברים, בואו נשים דברים בפרופורציות, גם אם הייתי מסכים שהחרמת מדינה או מוצרים מאזור מסוים הם אקטים אלימים הרי שיהיה זה מגוחך להשוותם לאלימות האף שש עשרה, מדיניות אלימה הנרקמת בנימוס רב ממרום מגדלי אקירוב.

12 תגובות ל “אל תגידו להם פוליטי- החרם התרבותי”

  1. י

    הערה על אלימות ואי אלימות: חרם הוא התנגדות לא-אלימה. איך אפשר לקרוא לכך אלימות?
    משום מה יש בלבול גדול בין התנגדות לא-אלימה, להתנגדות פסיבית. התנגדות לא-אלימה יכולה להיות מאד אקטיבית: לפרק גדר, לשבת על כביש, להיקשר לעמוד, להחרים, לשבות, לנקוט עיצומים, לשיר, לצפצף בווזובלות (טוב, כאן יש מקום לויכוח) וכיו"ב.

  2. דובי ג.

    אני מאד מסכים שחרם היא דרך מצוינת להעיר את האנשים מתרדמתם, להאיר את העוולות שאנחנו מבצעים ולשים מראה מול הפנים שלנו. אבל אם זה יסתכם באמנים שלא יגיעו להופיע, אני לא חושב שזה ישנה משהו. רק ברגע שיהיה חרם אקדמי וכלכלי מקיף, יכולה להיות לזה השפעה משמעותית.

    החשש שלי הוא שלא כל האנשים שמקדמים את החרם הזה רואים את אותן מטרות לנגד עיניהם ומסכימים מה ייחשב להצלחה של החרם. נניח שהעסק הזה באמת יהיה הצלחה מסחררת (אחרת למה לקדם את זה אם לא מניחים שזה אפשרי), ואנחנו אכן נהיה המצורעים של העולם, ויהיה כאן משבר כלכלי גדול, עוני וסבל, וכך סוף סוף יצליחו לאלץ אותנו לעשות את מה שהעולם הנאור והמוסרי חושב לנכון. אני לא בטוח שכולם יצליחו להסכים מתי החרם נגמר. האם כשנצא מכל השטחים ונפנה את ההתנחלויות? האם כשנחזור לקוי 48 לחלוקה של האו"ם? האם כשהפלסטינים יקבלו את זכות השיבה? האם כשתהיה כאן מדינה דו-לאומית? האם כשמדינת ישראל תחדל להיות?

    אני בטוח שחלק מהמחרימים יגידו שכאשר נסיים את כיבוש 1967 (פלוס מינוס) נקבל "תעודת כשרות" להיות חלק מאומות העולם הנאור. אבל מה אם הארגונים האחרים שזה לא יספיק להם? הארגונים שיש להם אג'נדה קצת יותר מרחיקת לכת? שעצם קיומה של מדינת ישראל ושל ישראלים בכלל הוא משהו לא לגיטימי בעיניהם? האם במצב הזה כשאנחנו מוחרמים ומנודים יהיה לנו כוח להגיד עד כאן, שזה לא כל כך מתאים לנו להפסיק להיות? האם יהיה לגיטימי בכלל לדבר איתנו?

    ומה לגבי הסיכוי (התיאורטי בלבד) שהלחץ הלא אלים של אומות העולם יתן לגיטימיציה לנציגי האיסלם הרדיקלי לתקוף באלימות את ישראל (כמובן אני לא מדבר על הפלסטינים שוחרי השלום שרוצים אותנו לצידם, אלא על הפנאטים הדתיים שלא רוצים שנתקיים כאן בכלל)? האם כאשר חיזבאללה, חמאס או אירן יתקפו אותנו האם יש איזשהו תרחיש בו תהיה לנו לגיטימציה בינלאומית להשיב אש?

    אני מאחל הרבה הצלחה למארגני החרם. אני מחזיק אצבעות ומקווה שהמהלך הזה יביא לנו רק טוב, אושר, צדק ומוסר ושבסוף התהליך כולנו נחיה בשלום יהודים וערבים יחדיו באידיליה אמיתית וביחד נראה הרבה הופעות של דבנדרה. אני רק מתפלל שכשנתחיל לגלוש במדרון החלקלק הזה שאנחנו עולים עליו, באמת נגיע למקום שאנחנו מקווים להגיע אליו (מי זה "אנחנו" זאת שאלה טובה). כי ברגע שאנחנו מבקשים מהעולם להכתיב את הצעדים שלנו, אנחנו בהחלט מאבדים מידה ניכרת של שליטה על גורלנו.

  3. נדמה לי שאנשי אקירוב ומקבלי ההחלטות האחרים נהנים מאוד מהחרם ומכל גינוי ומתקפה מבחוץ, מכיוון שבמקום שהדברים יצרו עליהם לחץ לשנות דברים, הם מיצרים בקרב הבוחרים שלהם תחושת מצור, בידוד, דחיה והשפלה שמתורגמות מיד לעוד קולות בקלפי להנהגה הנוכחית. זה מקדם את אותו "מצב" שהנהגתנו כה מחבבת, ובשמו אפשר לא לטפל בשום נושא חברתי פנימי, ולקבל הסכמה מראש לכל פעולה אלימה ומטורללת.

  4. לדובי- חרם כולל כמו שאתה מתאר הוא לא משהו שקורה ברגע. ישראל כיום היא לא מדינה שיש בכחה לעמוד בלחצים בין לאומיים אינטסיביים. התקרבות אל עבר חרם כולל תהרוס את מראית העין המערבית-דמוקרטית המזוייפת שקיימת פה וזה משהו שהפוליטיקה הישראלית לא תסבול, לכן אני מניח שהרבה לפני שנגיע לחרם כולל מדיניות ישראל תשתנה. לגבי השותפים לדרך, אני מסכים איתך שיש קולות שונים הדורשים דברים שונים, עם זאת במצב הנוכחי אני מעדיף לשלב ידיים עם אנשים שדעותיהם שונות משלי מהצד הזה מאשר לשבת בשקט בבית ובכך לאשש את המשטר הקיצוני בארץ אליו אני מתנגד בצורה חד משמעית. בכל זאת חלק מהדברים שהעלת הם דברים שמן הסתם מעסיקים רבים בשמאל הרדיקלי, הם מאתגרים ודורשים מחשבה, אך אני מאמין שהם לא צריכים למנוע את הפעולות המשותפות.

    דפנה- אני לא מסכים איתך שמקבלי ההחלטות נהנים מתגובות העולם לפעולות האלו. הם הראשונים שרוצים לשמור על מראית העין של מדינת ישראל כמדינה לגיטימית (תוסיפי לזה שהם רוצים לפרוש מתישהו מפוליטיקה ולהרביץ מיליונים ככה ששווה לשמור על קשרים). הסיבה שהם לא מטפלים בנושאים חברתיים היא אותה סיבה שהם לא שמים סוף לכיבוש, להפרת זכויות האדם, למעצרים המנהליים. האידיאולוגיה של האנשים האלו היא ימנית אולטרה קפיטליסטית וכך זה נראה.

  5. ל'י'- אני מסכים שחרם זאת לא פעולה אלימה, כתבתי "גם אם אסכים לכך…" אבל רציתי להראות שגם אם בתפיסתם של אנשים מסויימים זהו אקט אלים, הרי שהוא אלים בצורה מינורית.

  6. רונית הג'ינג'ית

    אני אומרת שהחרם הוא לוהט
    ואקטיביסטים לוהטים אפילו עוד יותר
    ובלעין ועזה לוהטות
    כמוני

  7. דרור בל"ד

    מטרת החרם הצליחה. אמנים המזוהים כא-פוליטיים לחלוטין ביטלו את הופעתם בישראל מחשש שיזוהו כתומכים במדיניות הישראלית. מטרת החרם הינה ליצור בקרב אותם א-פוליטיים למיניהם, אם לא הזדהות עם הסבל הפלסטיני, לפחות את הבושה והמחיר הכבד הנלווה להופעה בישראל. מכאן הדרך לחרם אקדמאי וכלכלי קצרה, וגם הוא יבוא, למגינת ליבם של הציונים.

    נכתב: "כל עוד קיומנו כאן עובר בשלילת זכויותיהם של מיליוני בני אדם אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להבלע במשחק הנורמאליות". ולא כך הוא. כל עוד קיומינו כאן מותנה בשלילת זכויותיהם של הפלסטינים ומוצדק מטיעוני בטחון, כלומר הציונים עצמם מודים כי אי אפשר אחרת, הרי קיומה של ישראל אינו לגיטימי. אם לציונים אין אפשרות לפתור את בעיית המצור, אזי, פשוטו כמשמעו, אין למשטר הציוני זכות קיום. אם יש באפשרותו לפתור את בעיית המצור, ובכל זאת אינו פותר אותו, גם אז קיומו לא לגיטימי. במקרה זה ראשיו חייבים לעמוד לדין בבית המשפט הבינ"ל בהאג.

    כאן מגיעים אנשים כמו דובי ג. ובוחרים להם את הדרך הנוחה עבורם להתמודדות עם המצב הפוליטי. נוח לאנשים אלה לחבור לאותם פלסטינים "שוחרי שלום", ולהציג את שאר הפלסטינים כקיצוניים. תהיותיהם רבות: "האם במצב הזה כשאנחנו מוחרמים ומנודים יהיה לנו כוח להגיד עד כאן, שזה לא כל כך מתאים לנו להפסיק להיות? האם יהיה לגיטימי בכלל לדבר איתנו"?
    כדאי ללמוד מטעויותיו של דובר צה"ל ולחדול מלהפריח שקרים, פן יקרה מה שקרה לאותו דובר – שקרן כפייתי – שגם כשדיבר אמת, לא נמצא בכל העולם כולו אפילו אחד שיאמין לו. היום כבר אין שום טעם להסברה הישראלית. זהו בזבוז נפשע של כספי הציבור. אין אחד שיקשיב, ולא משנה מה ייאמר. בקרוב לא יהיה לגיטימי לדבר איתנו (מי זה אנחנו? מדובר בנציגים הרשמיים של השלטון), כפי שהיום כבר לא לגיטימי להופיע כאן. האשמה כולה היא על ממשלות ישראל לדורותיהן.

    "ומה לגבי הסיכוי (התיאורטי בלבד) שהלחץ הלא אלים של אומות העולם יתן לגיטימיציה לנציגי האיסלם הרדיקלי לתקוף באלימות את ישראל (כמובן אני לא מדבר על הפלסטינים שוחרי השלום שרוצים אותנו לצידם, אלא על הפנאטים הדתיים שלא רוצים שנתקיים כאן בכלל)? האם כאשר חיזבאללה, חמאס או אירן יתקפו אותנו האם יש איזשהו תרחיש בו תהיה לנו לגיטימציה בינלאומית להשיב אש"?
    וגם זו אשמתם של ממשלות ישראל. לא, לא תהיה לך שום לגיטימציה להשיב אש לאחר מלחמת לבנון השנייה והטבח בעזה, בו התקבלו ההרס והטבח כתוקפנות ציונית וכפשעי מלחמה. זהו המאבק התודעתי, info-war, בו ישראל נחלה תבוסה ומסרבת להודות בכך. קבל תיקון מהותי: אף פלסטיני לא רוצה אותך לצידו. היה עדיף אם היית מסתלק לבלי שוב. אלא שאותם שוחרי שלום מוכנים להתפשר יותר, שנאמר: תפסת מרובה לא תפסת.

    יותר ויותר פלסטינים מבינים כיום כי תפיסה זו נכשלה, היות ואין פרטנר בצד הציוני. ישראלים המחשיבים עצמם שוחרי שלום ודורשים גם מהצד הפלסטיני להיות כזה אינם שוחרי שלום, אלא קולוניאליסטים המעיזים לאמר לפלסטינים כיצד עליהם להתנגד, ועל אילו מזכויותיהם עליהם לוותר. גם ההאשמות המופרכות כי חמאס, חיזבאללה ואירן רוצים להשמיד "אותנו" הינן הבלים. הם מתנגדים למשטר הציוני, הם לא רואים אותו כלגיטימי, אך אין להם שום עניין בהשמדתם של היהודים. ידוע, גם לאחמדינג'ד, מי עסק בהשמדת יהודים, וידוע לו כי בעקבות כך ניתן לתנועה הציונית הכשר לכפר על העוול האירופאי בעוול ציוני. ראה כאן:
    http://www.informationclearinghouse.info/article12790.htm

    חמאס הבין כי כל עוד לא יוכר הוא כלגיטימי בעיני העולם, ימשיך ויתנהל כארגון המכונה ארגון טרור. ברגע שיוכר כתנועה פוליטית לגיטימית אין ספק כי ינהג בצורה רציונאלית. מנהיגיו חכמים לעין ערוך ממנהיגיה של ישראל. אל לך לבוא בטענות לחמאס, אלא למי שאילץ אותו לבחור בדרך זו, כלומר למשטר הציוני. ואם אתה חרד באמת לגורלך כיהודי כאן, אין לך שום ברירה אלא להתנגד למשטר הציוני ולקרוא להחלפתו. כל הצעה פחות קיצונית תחרוץ את דינך כמשתף פעולה עם משטר זה, וקיומך, כמו גם שאלותיך, לא יהיו לגיטימיות.

  8. תודה על המאמר, בעז

  9. לדרור בל"ד- לא כל כך הבנתי את ההתנגדות שלך לזה שכתבתי "כל עוד קיומנו כאן עובר בשלילת זכויותיהם של מיליוני בני אדם אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להבלע במשחק הנורמאליות". האם אתה באמת מאמין שהכיבוש הוא צורך ביטחוני כדי לקיים את מדינת ישראל בהגדרתה הציונית? כמי שאינו מגדיר את עצמו כציוני כבר די הרבה זמן אני חייב לציין שהחזרה על המילה ציוני יותר משעזרה לי להבין את דבריךה הפריע לי בהבנת עמדתך, על אף שהוסיפה רובד מצלולי לתגובתך.

    עופר נ.- :-)

  10. רוני

    בעז,
    כל הכבוד על המאמר! מעבר לתוכנו השגת פה הישג מטורף – יש כבר 9 תגובות לכתבה וכולן עניניות – ממש אפשר להגיד שמתנהל פה דיון בנושא בי.די.אס (ואף אחד/ת, עדיין, לא קרא לשרוף את כל הקוראים לחרם).

    בישראל הפאשיסטית דיון כזה הוא מראה נדיר. וזה המקום להזכיר לכולנו: NO PASARAN!

    כדאי להזכיר עוד נקודה חשובה (מתוך כמה נקודות שלא צוינו כאן): הקריאה לבי.די.אס אינה רק בגלל הכיבוש של 67, כפי שאוהבים לחשוב. הקריאה היא עקב המדיניות הפושעת של ישראל, שאינה מכבדת זכויות אדם ומפרה בצורה בוטה את הדין הבינ"ל. הסימפטומים הבולטים ביותר לכך הם הכיבוש הצבאי האכזרי של 67; קיומה של ישראל כמדינת אפרטהייד בעלת שלטון אתני, המונע שיוויון זכויות גם בתוך ישראל; ואי-הכרה בזכות הבסיסית של הפליטים (שישראל גירשה) לביתם. עוד מוקדם לדבר על הפרקטיקה של פיתרון לבעיית הפליטים כאשר הזכות המוכרת בדין הבינ"ל ובהחלטת האו"ם 194 נרמסת לחלוטין, וכאשר ישראל דורשת למעשה ויתור על זכות בסיסית זו כתנאי לכל דיון ציוני-פלסטיני.

  11. לרוני- האמת שהכתיבה של הפוסט הזה חידדה אצלי הרבה מחשבות שהיו לי (במיוחד עניין ה"כולנו" שמאלנים). לגבי הבי די אס, כמו שכבר אמרתי אני חושב שאנחנו רחוקים כרגע מהיום בו יהיה חרם כללי על ישראל מה גם שאיני לגמרי מסכים על כל הנושאים עם מנסחי הבי די אס. כרגע המטרה הראשית לדעתי צריכה להיות סיום הכיבוש (וסיום הכיבוש לא יכול שלא לכלול פתרון כלשהו לבעית הפליטים).
    לגבי הדיון שנוצר, אולי זה רק אומר שאני בשולי שולי האינטרנט :-) אבל בהחלט משמח אותי הדיון, ועלו פה שאלות ודעות מעניינות.

Trackbacks/Pingbacks

  1. תג מחיר @ כוסות רוח

השאר תגובה