החיים במעבדה חברתית- בנפיסיו

נכתבע"י בעז יניב ב יום שלישי, 1 דצמבר, 2009 ב

על בנפיסיו שמענו מהפיראטים הפריזאים עוד במפגש הראשון שלנו איתם בצפון הודו. הם סיפרו על קהילה שחיה בדרום ספרד (לא רחוק מגרנדה) בסגנון ריינבוו, כלומר חיה חיים שיתופיים בטבע ללא תשתיות חשמל ומים. מפגשי הריינבאוו מתרחשים בכל העולם משנות השבעים, המפגש הראשון התרחש ב1972 בארה"ב ומאז הרעיון התפשט לכל העולם. מפגש ריינבוונמשך בדרך כלל חודש ומגיע לשיאו במהלך הירח המלא, שזריחתו נחגגת בהילולה של מוזיקה, שירה, ג'אגלינג, וריקודים. בנפיסיו הוקמה על ידי אנשים שבמשך שנים היו חלק מקהילת הריינבוו העולמית  והחליטו שהם רוצים להקים מקום שבו יוכלו לחיות לפי עקרונות הריינבוו במהלך כל השנה. הרעיון הוא לחיות קרוב לטבע, בשיתופיות, ללא חוקים, ובכבוד לאדמה ולסביבה הטבעית. המקימים קנו שטח אדמה עצום, למעשה עמק שלם, ממש למרגלות הסיארה נוודה והרי אלפוחרה. השטח שנקנה הוכרז כאדמת ריינבוו, כלומר כל אדם באשר הוא רשאי לבוא ולהשתמש באדמה, לגדל ירקות, להקים אוהל, או אפילו בית אם יחפוץ. כל זה קרה לפני בערך עשרים שנה, ומאז בניפיסיו כבר הפכה לשם דבר בקרב הטיילים האלטרנטיבים באירופה. מזג האוויר החם והסיפורים על הקהילה האוטופית שבו את ליבנו והחלטנו לנסוע ולבדוק הכצעקתה.

אחרי נסיעת אוטובוס של שעתיים, וטרמפ אחד עם שני היפים מזדקנים הגענו לבנפיסיו. הכניסה דרך האיזור המכונה "החניון" הייתה טיפה מרתיעה. החניון הוא הנקודה האחרונה בעמק אליה אפשר להגיע עם רכב. עשרות ואנים וקמפרים חונים בין פינות זולה מאולתרות במה שרחוק מלהזכיר סביבה של טבע פראי. ניגשנו לבחורה שבדיוק עמדה עם שני ילדים קטנים מחוץ לואן ושאלנו אותה איפה האזור שלרב שמים בו אוהלים, והיא מיד הרגיעה אותנו ואמרה, "אההה  אל תשימו לב ל"חניון" זאת רק הכניסה, תמשיכו במעלה הגבעה לעבר יער האקליפטוסים", וכך עשינו. בדרך כבר ראינו אוהלים פזורים  בין העצים, חלקם מקושטים, חלקם עם כניסות מאולתרות מבמבוקים, ואף מספר בתי אבן מאולתרים. התמקמנו בפינה שקטה בין האקליפטוסים, הקמנו את האוהל, והלכנו לבדוק מה קורה באוהל המרכזי. האוהל המרכזי הוא טיפי אינדיאני שיכול להכיל 50 אנשים בצורה נוחה, עם מקום למדורה באמצע. שמענו המון סיפורים טובים על הארוחות המשותפות שמתקיימות כל ערב באוהל המרכזי ובאנו תשושים ורעבים מהמסע, אך מוכנים לערב ארוך. הגענו לאוהל וגילינו מעגל של כעשרה אנשים שישבו באוהל כאשר השמש הולכת ושוקעת לה ברקע. השמש שקעה והחושך ירד, אך המדורה לא נדלקה. בחור אחד שישב במרכז המעגל התחיל לדבר על בנפיסיו כמקום לריפוי ולמידה, והצליח לדחוס עומס של קלישאות ניו אייג'יות לתוך מספר משפטים. כאשר הוא סיים הופיעה דמות גדולה בפתח האוהל ופנתה אל האיש שבמרכז האוהל: "אתה מדבר על אהבה, אבל איפה האהבה שלך? בחושך? בקור? אהבה איננה רק דיבורים, אהבה היא מעשים, אהבה היא לאסוף עצים כדי להדליק מדורה, אהבה היא לגדל ירקות כדי להכין ארוחה, זאת אהבה! אני חי פה כבר 15 שנה ונמאס לי מדיבורים, נמאס מכל מני טקסים מאולתרים חסרי ערך, אני רוצה מעשים! אני רוצה אש!"  וכך בן רגע הפכה הקהילה האוטופית ששמענו עליה לקהילה מציאותית, עם אנשים אמיתיים, ועם פוליטיקה פנימית.

אהבה היא לאסוף עצים כדי להדליק מדורה

הלכנו לישון עם מחשבות על השינויים שעוברת  בנפיסיו בשנים האחרונות. כמות האנשים ששמעה על המקום גדלה, והמון אנשים הגיעו למקום בגלל ששמעו שהוא מקום שאפשר לשהות בו בלי לשלם, וללא חוקים. מאוד קשה לשמור על אופי של קהילה ללא חוקים, וזה דבר שניכר בהתנהלות של בנפיסיו. הקהילה הפכה להיות הרבה פחות קהילתית. אפשר להבין בקלות את האנשים שגרים באופן קבע במקום ומאסו באנשים שמגיעים מנצלים את השטח ללא לתרום וממשיכים הלאה. ברגשות מעורבים הלכנו לישון. למחרת יצאנו לשוטט בעמק שבו נמצאת בנפיסיו. בעמק ישנם שלושה מעינות שניתן לשתות מהם ולמלא מהם מים, ובדרך אל המעין המרכזי נמצאים כמה בתי בוץ חמודים, בתי עץ, יורטים (אוהלים מונגולים), וכמה חושות מאולתרות. זהו האזור הראשון שבו התיישבו האנשים שהגיעו לבנפיסיו. מילאנו מים וחזרנו לסדר את איזור האוהל שלנו. אחרי מספר שעות עבודה כבר היה לנו איזור קטן וחמוד למטבח, ערסל בין שני עצים, ודגלי תפילה טיבטים שקישטו את האיזור. כשהתפננו מהעבודה, הכנו צ'איי והזמנו את השכן היפני שלנו להצטרף אלינו. הוא סיפר לנו שהוא הגיעה לבנפיסיו עם אנשים שהוא פגש בבום פסטיבל לפני שנה ומאז הוא שם. בחניון אפשר לראות לוחיות מהמון מקומות באירופה: פולין, גרמניה, אנגליה, צ'כיה, ועוד. מקום ללא חוקים מושך אליו כמעט את כל סוגי המוזרויות הקיימות בעולם, אך מה שמדהים בבנפיסיו הוא שלמרות שהמקום כבר לא כל כך קהילתי, למרות שיש הרבה פוליטיקה פנימית, למרות גישות החיים הכל כך שונות שיש לאנשים במקום, כל האנשים שפגשנו היו מעניינים, וחיוביים בצורה זו או אחרת.

אנשים מכל העולם נמשכים לבנפיסיו, כל אחד מסיבותיו שלו. בצורה מוזרה והזויה מתנהל בעמק הזה מארג חיים שלם. באיזה עוד יער בעולם אפשר לקנות מבחר שונה של לחמים אורגנים שנאפו במקום? פגשנו בחור צ'כי שאופה לחמים ומכין גבינות. ביום הראשון שפגשנו אותו הוא הסתובב עם לחמים בין האוהלים, ביום השני הוא הסתובב עם גבינה, וביום השלישי הוא החזיק בידו צמח גאה של קנביס. כשצחקתי למראה העציץ שבידו הוא הסביר שהוא צריך לנסוע לחודשיים לעזור באיזו חווה של חברים ולכן הוא נאלץ להיפרד מהעציץ. בערבים אמנם אין ארוחה משותפת באוהל המרכזי, אך כל ערב האוהל מתמלא באנשים שמגיעים לג'ם סשן. כלי הנגינה באוהל מגוונים, עיקרם מעגל תופים, אך ישנן גם גיטרות, מפוחיות, סקסופון, ובעצם כל מה שאנשים מביאים איתם באותו הערב. כל ערב מתפתח בקצב אחר ובאווירה אחרת, כאשר אנשים מוכשרים מכל העולם נפגשים ליצור יחד יצירה חד פעמית.

אז מצאנו מקום שאיננו אוטופי, אך אולי מזל שכך. מצאנו מקום אנושי, והיכן שיש אנשים יש אינטריגות. מצד שני מצאנו עמק שבו חיים בכל רגע נתון לפחות מאתיים אנשים ללא חוקים, ועדיין אפשר להרגיש בו תחושה של ביטחון. באיזה עוד מקום הייתם משאירים את כל רכושכם זרוק ביער במשך ימים, בידיעה שאף אחד לא יגע בו? אינני יכול להסביר כיצד המקום מצליח לשמר את תחושת הביטחון הזאת לאורך כל כך הרבה שנים, ועם מגוון האנשים שמגיעים אליו. אנשי בנפיסיו היו צריכים להחליט בשלב מסוים מה חשוב להם יותר, להישאר קהילה פתוחה ללא חוקים, או לחוקק חוקים ולשמר חיים אקולוגים של שיתופיות וקהילתיות. הבחירה שלהם לשמור את המקום ללא חוקים ולתת למקום להתפתח בצורה "טבעית" היא בחירה שראויה להערכה. הבחירה הזאת היא מה שגורמת לבנפיסיו להיות מעבדה חברתית. כל מי שמגיע לעמק משתתף בצורה זאת או אחרת בניסוי החברתי הנקרא בנפיסיו, ניסוי שמוכיח שגם ללא חוקים ניתן לחיות ללא אלימות, גניבות, ובכבוד איש לרעהו, שונה ככל שהוא יהיה.

3 תגובות ל “החיים במעבדה חברתית- בנפיסיו”

  1. מי בקובץ

    הי בעז,
    אני שנים ברשימות (כקורא) ואיכשהוא את הבלוג שלך דווקא לא יצא לי להכיר – תודה על פוסט מרתק. אצא עכשיו למסע בנבכי אחיו הקודמים

  2. אולי תישאר שם עוד קצת, תעמיק את התחקיר, ותעשה מזה כתבה לעיתון?

    אני רק תמה על ה"ללא חוקים" הזה שחוזר אצלך בלי סוף. הרי ברור שיש חוקים כלשהם, לא כתובים. נגיד, לא רוצחים שם, נכון? גם לא גונבים אחד מהשני. מה פירוש ללא חוקים? אין קודקס כתוב? הרי זה נכון גם לגבי שבטים באמזונאס – החוקים ברורים לכולם, מבלי שהם כתובים.

    אולי הכוונה היא שבשום שלב לא התכנסה "מועצת זקנים" לנסח את כללי הקהילה. גם זה לא קריטריון, חוקים יכולים להתהוות "מלמטה למעלה".

    בקיצור, אני מניח שיש כללים כלשהם שתושבי בנפיסיו שומרים עליהם. ואני אפילו יכול לשער שמי שמפר אותם יהיה חשוף לסנקציות ועונשים (למשל, מה יקרה למישהו שיאנוס שם?(

    השאלה המעניינת היא – במה החוקים שלהם שונים מחוקים של קהילות מערביות מתועשות שמוכרות לנו. על מה הם הצליחו לוותר, שאנחנו לא הצלחנו?

    כדאי גם לזכור שהנורמטיביות של קהילות נבחנת בשעת משבר, ולא בימי שפע. צריך לבדוק מה קרה שם בזמנים שבהם האוכל היה במשורה, מזג האוויר היה קשה וכו'.

    אני לא רוצה, חלילה, לקעקע את הניסיון האוטופי הזה מראשיתו, אלא רק להסתכל עליו במשקפיים קצת יותר אנתרופולוגיות.

  3. למי בקובץ- אולי זה מיושן אבל הייתי מעדיף שתמציא לעצמך שם, בכל מקרה תודה.
    לעידן- אני חושב שבנפיסיו רחוקה מלהיות אוטופיה, חוץ מזה אין לי מושג איפה אפשר לפרסם משהו כזה בעיתונות הישראלית. כנראה שהתנסחתי לא נכון לגבי החוקים, כמובן שיש חוקים אך הם לא כתובים והסנקציות עליהם לא ברורות. אנסה לנסח משהו יותר מדוייק.


השאר תגובה