קטגורית מסעות

יש מצב לתודעה

נכתב ע"י בעז יניב ב: יום שבת, 14 מרץ, 2009

ראש מלוכלך

חזרתי מעשרה ימי ויפאסנה לפני כמה ימים. בקורא הגוגל שלי חיכו לי 85 פריטים חדשים שהועלו בבלוגים ואתרים שונים שאני קורא ברשת (זה לאחר שביום לפני הויפאסה ניתקתי כמות אדירה של בלוגים ואתרים שהייתי רשום אליהם אבל לא ממש קראתי בזמן האחרון), בגי' מייל חיכו לי עשרות מיילים, כך גם במייל של האוניברסיטה. הסלולרי נפתח ומיד החל לצפצף ולרטוט כאחוז דיבוק, סמסים מכל מני אנשים שתוהים לאן נעלמת, או אם בא לך להפגש יותר מאוחר. העיתון סיפר שעוד אין ממשלה, בדרך הביתה נשים חצי ערומות מחייכות אלי (משלטי חוצות). כל הלכלוך הזה מציף את התודעה שלנו דקה אחרי דקה, יום אחרי יום. הגלישה הראשונה ברשת לאחר עשרה ימים של שקט מוחלט ותודעה מחודדת היתה חוויה קשה. לינק מוביל ללינק מוביל ללינק, רעש מוביל לרעש מוביל לרעש, וכך נראית המציאות שלנו. בכל מקום מנסים לדחוף לנו מידע (לא ידע חס וחלילה), ואנחנו כמו דגים באקווריום אצים להתפטם, עטים על היד המושיטה פירורים מסריחים מתוך קופסא צהובה. קוראים בספר וחושבים על ארוחת הצהריים שצריך לבשל, מבשלים וחושבים על תוכנית הטלויזיה שנראה, צופים בטלויזיה וחושבים על הקפה שנשתה עם החברים, התודעה משננת מנטרה: רק לא כאן ועכשיו! רק לא כאן ועכשיו!

יש מצב לתודעה אחרת

אני חושב שזה קרה בערב של היום השלישי בקורס. יצאתי לחצר הסתכלתי על העצים והבנתי שמשהו בסיסי מאוד השתנה- התודעה. ממש בדומה לתחילתה של החוויה הפסיכדלית גם כאן למרות ההכרות המוקדמת עם התודעה האחרת התגובה הראשונה היתה: "וואוו לא זכרתי שזה יכול להיות ככה". התודעה האחרת שונה בתכלית מהתודעה בה אנו שרויים במצב היומיומי אך השינוי איננו שינוי של היפוך אלא של חידוד. פתאום העץ נעשה הרבה יותר עצי, האבן אבנית, הנמלה נמלית, ובמקביל להתעצמות זאת מתעצמת התובנה כי עצם החלוקה לקטגוריות: עץ, אבן, נמלה, היא חלוקה מלאכותית. אלן וואטס מעלה בסרט "a conversation with my self"  את התובנה הבאה: ללא הפרח הדבורה לא יכלה להתקיים, וללא הדבורה הפרח לא יכל להתקיים, כך שלמעשה ניתן לחשוב על מציאות שמגדירה את הפרח ואת הדבורה כאורגניזם אחד. את הרעיון הזה אפשר להמשיך ולפתח עד שבסופו תתגלה המסקנה כי הכל אחד, ועצם ההפרדה היא מלאכותית. המעניין בתרגול הויפאסנה הוא שהתובנות הללו אינן מגיחות מתוך התפלפלות פילוסופית ומאמץ אינטקלקטואלי אלא שואבות את כחן מהתבוננות בתחושות השונות בגוף המודט.

אם מישהו היה נכנס ביום השישי או השביעי לאתר הקורס בזמן הפסקת התה בערב הוא היה משוכנע כי נקלע לבית משוגעים. כל אחד יושב בפינה אחרת ללא לדבר, בוהה בנקודה מסויימת לאורך זמן ממושך. לאחר התבוננות ממושכת באנשים הוא היה שם לב למשיכה שיש לכל המטופלים להתבוננות בעולם הצומח והחי. אחד גוחן מעל קן נמלים ולא זז משם למשך דקות ארוכות, אחר שוכב על הדשא כך שגופו מתחת לשיח פורח ומבטו מופנה אל עבר הפרחים והשמים. אחד הדברים המדהימים בחוויה הזאת היא שדרך מבט בפרח/נמלה/עשב/פח-זבל אתה מוצא את עצמך מביט דווקא על עצמך, עצמך כפי שלא חווית מזה זמן רב. לא במקרה כתבתי "מזה זמן רב" ולא "מעולם", שכן בתקופת הילדות, הדלת שדרכה הסובייקט חווה את עצמו כבלתי נפרד מהעולם עודנה פתוחה. ההתבוננות פנימה והפחתת הגירויים החיצוניים שמפריעים לתודעה להיות מרוכזת מאפשרים לפתוח חרך (חרך זעיר למדי למי שלא מתרגל זאת על בסיס יומי). הפסקת הדיבור עוזרת עזרה משמעותית לחוויה זאת.השפה הרי מרחיקה אותנו מהחוויה הראשונית שלנו עם העולם ובכך היא משמשת למעשה טשטוש של האמת ולא חידוד שלה. במסתו הנהדרת "גילוי וכיסוי בלשון" כותב ביאליק: "שעה שנדהם, למשל, אדם הראשון מקול הרעם – "קול ה' בכוח, קול ה' בהדר" – ובנפלו על פניו, מוכה תמהון ואחוז חרדת אלהים, פרצה אז מפיו מאליה – נאמר, בחיקוי לקול הטבע – מין הברה פראית, מעין שאגת חיה, קרובה לקול "רְרְ". ביאליק מציע לראות במקור הראשוני של המילה (בהברה) חיקוי לקול הטבע (לאמת כפי שנחוותה על ידי הסובייקט), החיקוי מתפקד כחוצץ בין הסובייקט לעולם. הצורך העז של בני האדם לתקשר גובר על תשוקתם לאמת (ואין צורך להתנסות בחקר עמוק של התודעה כדי ללמוד עובדה זאת, מספיקה התבוננות שטחית בעולם). בניגוד לשינוי התודעה הפסיכדלי השינוי שעובר מודט ויפאסנה הוא שינוי אל עבר חוויה שברירית בהרבה. אין פה קפיצה אל מן עולם מקביל בו תודעת האחדות היא מוחלטת ויציבה, אלא רק הצצה דרך חרך באפשרות תודעתית אחרת.

החוויה הפסיכדלית זורקת את התודעה של המשתמש [ללא התחשבות במקום בו הוא נמצא על הדרך] הישר אל לב ליבה של החוויה האחדותית, אל לב ליבו של השינוי התחבירי במציאות- השינוי הוא כל כך עצמתי וישיר עד שהוא דומה לחשיפה של פילם (אותו סליל שבעבר שימש צלמים) לעצמת אור חזקה מדי. בחזרה למציאות היומיומית מגלה האדם כי אותה תמונה חדה שראה אך לפני מספר שעות הפכה למספר כתמים שמהם זכרונו צריך להרכיב מחדש את התמונה. אין לזלזל בכתמים אלו אשר נשארו על הפילם, בשימוש נכון ונבון הם עשויים להפוך לאבני היסוד של היפים שבקולאז'ים. השינוי שעובר מודט הויפאסנה (וכאן אני מדבר על המודט המתחיל ועל זה שבאמצע הדרך) הוא שינוי עדין יותר. במקביל לתחושת השתנות התודעה שחוויתי החל מהיום השלישי חוויתי את התחושה ששינוי תודעתי זה הוא שברירי ועדין. מספיק שאפתח את פי ואנסה להסביר את השינוי וכבר השינוי התודעתי יתפוגג. השוני העיקרי בין שתי החוויות הוא שחווית הויפאסנה מציעה בראש ובראשונה טכניקה (לפני התאוריה והפילוסופיה) שבעזרתה ניתן יהיה לחזק את שינוי התודעה, לעומת זאת הפסיכדליה איננה מציעה טכניקה אלא טכנולוגיה. השינוי ההדרגתי שעובר המודט יהיה מותאם תמיד למיקומו על הדרך הארוכה אל עבר שינוי התודעה המוחלט, בעוד השינוי התודעתי שמציעה הפסיכדליה יהיה בעיקרו תלוי בטכנולוגיה בה משתמש האדם ולא במיקומו (למרות שגם כאן ישנה התחשבות במקומו של האדם על הדרך), ובכל זאת ישנה קירבה רבה בין שתי החוויות.

ניתן לחשוב על השינוי התודעתי כשינוי תחבירי שעוברת המציאות. אבני היסוד נשארות אותן אבני היסוד, העץ הוא עץ, הפרח פרח, והנמלה נמלה, אין פילים ורודים ודרקונים יורקי אש לא בחוויה הזאת ולא בחוויה הזאת, למרות הסיפורים שמתעקשים לספר לנו.  מה שמשתנה היא הדרך שבה אנו מרכיבים את המציאות/המשפט. בכל שפה ישנם חוקים לגבי הסדר שבה השפה מתפקדת האם פועל בא לפני שם העצם או אחריו והיכן יופיע שם התואר. תבניות אלו מקובעות במוחו של כל דובר גם אם לא חשב על הגדרות אלו מעולם. כל דובר עברית ידע להגיד שהמשפט "הלכתי בדרך הארוכה" הוא נכון ואילו "הלכתי הארוכה בדרך" איננו נכון. לא צריך מורות ללשון בשביל תובנה זו, זאת היא תובנה טבעית של דובר בשפה העברית. כך גם אין צורך להסביר דברים מסוימים לדובר הפסיכדלי/ויפאסנאי. השינוי התחבירי שעוברת התודעה איננו שינוי אסתטי בלבד שמאפשר למציאות/משפט להסתדר בדרכים חדשות שהיו חסומות בפני הסובייקט בתודעתו הקודמת, השינוי התחבירי גורם לשינוי עמוק בחוויה הרגשית של הסובייקט את העולם.

במהלך החוויות האלו אני מוצא את עצמי תוהה רבות על הקירבה שבין חוויה מסוג זה לבין שירה. השירה אף היא מאפשרת שינוי תחבירי עמוק של השפה על מנת לבנות אפשרות לחוויה אחרת של העולם. בניגוד לפרוזה שמשתמשת בשפה בצורה עודפת (הדיבור הוא גם צורה עודפת של השפה), השירה משתמשת בשפה בצורה מצומצמת יותר. הפרוזה בוחרת בדרך שמעצימה את התקשורת ומתרחקת מהאמת ואילו השירה פעמים רבות שומרת על חוט קשר דק עם התקשורת וקופצת ראש אל תוך בריכת האמת. בקריאה של שיר רב עצמה מתבצע שינוי תודעתי אצל הקורא. השירה נמצאת במקומות רבים, היא נמצאת בטבע, וברחובות הסואנים, היא נמצאת בכוס הקפה השחור, ובעשן הבורח מהפה, ורק לעתים היא נמצאת בתוך הגבול התחום אותו אנו מכנים שיר.

עכשיו הזמן לחזור ליומיום, לפתוח את הדלת ולתת למאגרי הלכלוך להשפך שוב אל תוך התודעה, ובכל זאת להלחם עליה שלא תתלכלך לגמרי. תירגול הויפאסנה הולך ונהיה קשה מיום ליום, הראש המלוכלך מתקשה לחזור לחדות שמצא בסטריליות של הקורס, ובכל זאת צריך להמשיך לעבוד, להמשיך ולמצוא את הפינות בחיים שמזכירות כי ישנה אפשרות תחבירית אחרת לתודעה, כי אנחנו מגרדים את קצה היכולת של החוויה שלנו עם העולם. להמשיך להזכיר לעצמך שגם אם זה קשה, בדירת היחיד בתוך ראשך מישהו צריך להוריד את הזבל, והמישהו הזה הוא אתה.

מה יהיה פה א-ת

נכתב ע"י בעז יניב ב: יום שישי, 13 מרץ, 2009

אפשר לפתוח בלוג דווקא בציטוט של אדם אחר, אולי בקטע משיר, תמונה מתוך סרט, ואפשר פשוט להגיד- מתחילים: את ההמשך גם אני איני יודע.

בין כותב לקוראים נרקמים אט אט חוזים. הקריאה המהנה ביותר מתחילה במקומות בהם הכותב מפר את החוזים אותם הוא עצמו עיצב. אני מקווה לרקום חוזים כאלו איתכם, ועוד יותר מקווה להפר אותם.

 

גם אם הייתי מתכנן עתיד לבלוג הזה ודאי הייתי מגלה במהרה שתוכניות אלו אינן קשורות למציאות. בין הזמן שבו כתבתי את הפוסטים הראשונים לבלוג ועד לזמן שהוא עלה קרו כל כך הרבה דברים שהפוסטים ההם נדחקו למעמקי ההארד דיסק וימתינו להוולד מחדש. אולי בכל זאת הייתי צריך לפתוח בהצהרות: להפיל את הממשלה! לייצר שירה אחרת! לחקור את התודעה!  שניצל וצ'יפס יותר טעים משניצל ופירה!

דקה  קיימת כבר שנתיים. היא מעסיקה אותי רבות, הייתי רוצה לחשוב שאני מייצר אותה, אבל בצורה מוזרה  דקה מייצרת אותי לא פחות משאני אותה.

הם יָדְעוּ אֶת זֶה כְּשֶׁהֵם נִכְנְסוּ לְשָׁם
הֵם יֵדְעוּ אֶת זֶה כְּשֶׁהֵם יֵצְאוּ מִשָּׁם
כְּלוֹמַר חֶלְקָם
חֶלְקָם יָדְעוּ אֶת זֶה מִשָּׁם
חֶלְקָם יָצְאוּ מִשָּׁם
חֶלְקָם
כֻּלָּם אָמְרוּ אֶת זֶה לִפְנֵי שֶׁנִּכְנְסוּ לְשָׁם
כֻּלָּם אָמְרוּ אֶת זֶה שָׁם
כֻּלָּם
כְּלוֹמַר חֶלְקָם
עוֹד יָגִידוּ אֶת זֶה
כָּאן
וְהַבּוּשָׁה עוֹד מִסְתַּתֶּרֶת
אֵי שָׁם                             פורסם ב"לצאת!" 
 
ו- זאת האות המיותרת שאנשים מתעקשים להוסיף לשמי. בועז היה עמוד בבית המקדש, בעז היה אדם. לפעמים אני יותר עמוד מאדם אבל לרוב אני יותר אדם מעמוד.

זיכרון הוא לא הצד החזק שלי. אני יכול לפגוש אנשים שלוש פעמים לפני שאני זוכר את שמם, ובכלל היכולת שלי לחבר בין שם לפנים רעועה ביותר. זה יוצר המון מצבים לא נעימים, וגרם לי לפתח יכולות מוזרות שאולי מתישהו ארחיב עליהן. אולי דווקא בגלל הסיבות הללו זיכרון הוא אחד הדברים שמעניינים אותי. אני מקווה שבעזרת הבלוג אוכל להזכר בדברים אחדים, לשכוח אני בטוח שאצליח גם ללא הבלוג.

חיפוש הוא לא פחות חשוב ממציאה. פעם חשבתי שאדע מה אני ארצה להיות כשאהיה גדול, היום אני כבר יודע, כשאהיה גדול ארצה להמשיך לחפש מה אני רוצה להיות.

טבריה היתה המקום החם ביותר שהקראתי בו שירה אי פעם. זה היה במסע הקראות הראשון שקבוצת "דקה" עשתה. מסתבר שלקבוע הקראת שירה בטבריה בשיא הצהריים, באמצע הקיץ ,זאת טעות. מצד שני, בטבריה יש ברד בכל צבע וטעם אפשרי שזה מעולה כשמזיעים.

 

יש לי שתי פרות אחת מתכננת  להכנס לויפאסנה בקרוב, לנסוע להודו, ולהוריד במינון הפאקינג אינטרנט הזה, השניה פתחה בלוג.  

כְּשֶׁנּוֹלַדְתִּי,
סִפַּרְתִּי לַמְּיַלֶּדֶת אֶת הַכֹּל,
אַךְ הִיא שָׁכְחָה
מֵאָז אֲנִי נֶאֱלַץ לְשַׁחְזֵר
אֶת  אוֹתָהּ הַשִּׂיחָה.        
 
לינקים, לינקים, ועוד לינקים, ההייפר טקסט עיכל את רב הזמן הפנוי שלי, וגם כמה חלקים שלא היו פנויים.

מסעות בעולם,ובעולמות מקבילים מעסיקים אותי מאוד.  אני משתדל להשאר טרמפיסט ולא בעל רכב, אישית אני לא חושב שמגבת היא דבר הכרחי לטרמפיסט.

נסים קורים. הם קורים סביבנו כל הזמן , הם פשוט לא מלווים בעשן או זיקוקים, ולרב הם לא ברורים. אבל כשמתחילים להביט (פנימה והחוצה) מגלים אותם בכל מקום ובכל זמן.

סקס- "הרבה יחסי ציבור, מעט סחורה" (חנוך לוין מתוך יאקיש ופופצ'ה). ככל הנראה סקס לא יהיה נושא מרכזי בבלוג הזה, יש לו מספיק יחסי ציבור במקומות אחרים. אולי מדי פעם אעלה פוסט עם הכותרת "נשים ערומות"  או "סקס חופשי" ככה בשביל הכניסות מגוגל, במחשבה שניה אולי לא.

עננים הם סמני דרך, אם רק לומדים לקרוא אותם. לכל תקופה לכל רגש וכל אדם יש ענן שמחכה לרגע שבו הוא יופיע.

 

פחחח היא תחושה שאפשר להרגיש רק כשקוראים משהו ברשת. אני מכיר תחושות שדמו לפחח עוד לפני עידן הרשת אבל הן לא עוצמתיות כמו איזה פחחח טוב שמרצד יחד עם הקפה של הבוקר.

צריך לצעוק נגד עוולות שמתרחשות סביבנו כל יום. צריך לצעוק גם כשנדמה שהצעקה אינה נשמעת, ואולי צריך לצעוק דוקא כשנדמה שקולך אינו נשמע. צריך לצעוק כי אני לא מכיר ברירה אחרת.

קודם כל רבנכר ורק אחר כך אם בכלל רבמכר" (דוד אבידן).

ריקוד זאת דרך בדוקה לשחרור. אני מציע לאנשים באופן כללי לרקוד יותר, בבית, במשרד, ברחוב, לבד, עם חברים, עם זרים. פשוט תרקדו- זה בריא.

שכנים הם אלמנט חשוב מבחינתי בבחירת מקום מגורים. כשעברתי לשכונה ג' בבאר-שבע לא ידעתי איזה שכנים אני אמצא, בסופו של דבר גיליתי את השכנים הכי מקסימים שאדם יכול לבקש. לרשימות אני מגיע כשאני כבר מכיר ואוהב רבים מהשכנים. אני מקווה שאמצא את מקומי בשכונה הזאת, ובכל מקרה אם חסר לכם חלב אתם מוזמנים להכנס לקפה.

תגובות אוהדות יותר או פחות יתקבלו בשמחה. תגובות  שמטרתן גסות או השתלחות אישית ימחקו. אתם בבית שלי וכמו כל אורח בבית שלי אני מזמין אתכם להרגיש חופשיים לפתוח את המקרר, ואפילו להשאר לישון, אבל אם אתם מרגישים שקצת לוחץ לכם בבטן השירותים בקצה המסדרון, בבקשה לא לחרבן בסלון.