החברים של ג'ורג'

מותו המשונה של מועתז אידריס עבד אלפתאח שראונה

(למתנדבות ומתנדבי "יש דין", שמטיחות בעקביות את ראשן בחומת התודעה הישראלית.)

"עובר אדם ברחוב ומעיף מבטים עצבניים לצדדיו ולאחוריוייחשד כמחבל ערבי. עובר אדם ברחוב ומביט קדימה בנחת – ייחשד כמחבל ערבי קר רוח. עובר אדם ברחוב ומביט השמימה – ייחשד כמחבל ערבי דתי. עובר אדם ברחוב ומבטו מושפל – ייחשד כמחבל ערבי ביישן. עובר אדם ברחוב ועיניו עצומותייחשד כמחבל ערבי מנומנם. לא עובר אדם ברחוב – ייחשד כמחבל ערבי חולה. כל החשודים המנויים לעיל ייעצרו. במקרה של ניסיון הימלטות תיירה יריית אזהרה באוויר. הגופה תועבר למכון הפתולוגי." – חנוך לוין, אי שם בשנות ה-70.

בליל שלישי לפני כשבועיים, השני ביולי, בכפר דורא שסמוך לחברון, ירו חמושי צה"ל למוות במועתז אדריס עבד אלפתאח שראונה, שעה שהלה לא היווה להם סכנה. בן 19 היה במותו. הוא נהרג מקליע 5.56 בחזה. אלה העובדות שעליהן יש הסכמה.

דובר צה"ל נתפס בשקר כהרגלו, כשהוא אומר ש"במהלך הלילה בזמן פעילות מבצעית לילית בדורא, דרום מערבית לחברון, התפתחו הפרות סדר, ובמהלכן תקפו פלסטינים באבנים את כוחות הביטחון ואלה הגיבו באמצעים לפיזור הפגנות. במהלך הלילה התקבל דיווח על פלסטיני שנפצע מהירי ופונה על ידי הסהר האדום. לאחר מכן דווח כי הוא מת מפצעיו. נסיבות האירוע נבדקות." ההדגשה שלי. מוקדם יותר, דיווח אתר וואלה שקצין במקום "ביצע נוהל מעצר חשוד, ולאחר מכן ירה ירי מהברכיים ומטה." ובכל זאת יש גופה. ירי כדי להרוג, על פי פקודות צה"ל, אמור להתבצע במצב של סכנת חיים בלבד.

מה קרה באותו ערב בדורא? לא ברור. מעדות שהגיעה אלי, שמסר בן דודו של שראונה – בהאא אסמעיל אדריס שראונה – עולה כי הוא ומועתז עשו את דרכם לכפר אחרי חגיגה בשעת לילה מאוחרת, אחרי אחת בלילה, כשחלק מהחוגגים הולכים לפניהם. לפתע, הם מצאו את עצמם בין שני ג'יפים של צה"ל. מתוך דבריו של בהאא:

"החייל ירד מהג'יפ וכיוון את הנשק אלינו כאשר הוא ניצב על הקרקע סמוך לג'יפ ודלת הג'יפ משמשת לו הגנה. אנחנו המשכנו ללכת בכיוון הירידה המובילה לבית בצד שמאל של הכביש כאשר שמענו קולות של דריכת נשק. היינו במלכודת בין שני הג'יפים ומולנו קנה הרובה. שאלתי את מועתז מה לעשות ותהיתי האם כדאי לנו לברוח בריצה. מועתז חשב כי נכון יותר להמשיך ללכת בצעד איטי כאילו אין כלום. החייל שירד מהג'יפ ובידו הנשק הדרוך התחיל ללכת רגלית בעקבותינו. הוא היה במרחק של כ-3 מטר מאתנו כאשר אנו עם גבינו אליו. פתאם שמעתי שלוש יריות, אחת אחרי השניה במרווח של חצי דקה [כנראה צ"ל שניה – יצ"ג] בין ירי לירי. כאשר נורתה היריה הראשונה התחלנו לברוח, כאשר מועתז ראשון ואני בעקבותיו. אז ראיתי אותו נופל אפיים ארצה והבנתי שהוא נפגע, כי הוא צעק. המחשבה הראשונה שעלתה בדעתי באותו רגע היה להרים את מועתז וכך עשיתי למרות שבאותו רגע עוד לא ידעתי היכן נפצע ומה חומרת הפציעה. התחלתי ללכת כאשר מועתז על זרועותי. הג'יפ התחיל בנסיעה והתקרב אלינו ותוך כדי נסיעה דחף אותי עם המראה השמאלית ופגע בי מתחת לבית השחי. המכה הזו הפילה אותי ואת מועתז כאשר אני שכבתי מתחת למועתז. הג'יפ עצר וראיתי שהחיילים מסתכלים עלינו אך לא העזו לצאת מהג'יפ. הרמתי את מועתז לנקודה מעט גבוה יותר. מועתז היה עדיין ער ואמר לי "תברח, תברח"."

עדויות אחרות, שאסף ארגון "בצלם", מתארות תמונה אחרת. על פי חלק מהעדויות, מועתז הרים חפץ כלשהו – ג'אנט של רכב, על פי חלק מהעדים – והשתמש בו כדי לתקוף את הג'יפ. אחרים אמרו שהוא עולה על הג'יפ כדי לתלות עליו דגל פלסטין. על פי חלק מהעדויות, שכנראה מבוססות על שמועה נפוצה, החיילים דרסו את מועתז, לא ירו בו – שמועה נפוצה מספיק כדי שהיא תגיע לאתר החדשות הפלסטיני מען. מהעדות של בהאא עולה שמשהו דומה לדריסה ("הג'יפ… תוך כדי נסיעה דחף אותי עם המראה השמאלי ופגע בי") התרחש שם.

מהעדויות עולה שיש שלוש אפשרויות: שמועתז הלך לתומו הביתה כשנורה ללא פרובוקציה על ידי חמושי צה"ל, אפשרות שהנטיה של הישראלי הממוצע היא לדחות אותה אוטומטית אף שדברים כאלה כבר קרו (אני זוכר את הדיווח מימי הדמים ברפיח/ציר פילדלפיה על הירי בילדה שהלכה לקנות ממתק, עם חצי שקל ביד, את הירי בטום הורנדל ואת העונש המגוחך שנגזר על היורה); שמועתז ניסה לתקוף את הג'יפ עם ג'אנט של רכב; שמועתז ניסה לטפס עליו ולתלות עליו דגל פלסטין.

המשותף לשלוש האפשרויות הללו הוא שאף אחת מהן לא מצדיקה ירי כדי להרוג. ברור שאסור היה להרוג את מועתז אם הוא לא עשה דבר; ברור גם לכל אדם שפוי שאסור היה להרוג אותו גם אם השפיל את כבודו של צה"ל בכך שניסה לתלות סמרטוט בצבע שונה על הרכב שלו; ואפילו אם תקף את הרכב הממוגן, הפעולה – יציאה מהרכב הממוגן וירי חי – מעידה שהחמוש לא חש בסכנה. אילו חש בסכנה, לא היה יוצא מהרכב.

צעיר בן 19 בא במגע עם כוחות הבטחון, משהו לא לגמרי ברור קורה שם, וכשהמסך עולה הוא מת; מקרה כזה הסעיר לאחרונה את ארה"ב, כשאיש בטחון שנחשב לבן, ג'ורג' צימרמן, זוכה מהריגתו שנראתה חסרת תכלית אם לא נפשעת של נער שחור, טרייבון מרטין. כן, כמובן, ישנם הבדלים בין המקרים; מרטין היה אזרח אמריקאי, שראונה היה רק נתין של כיבוש בלתי פוסק. אבל מותו של מרטין הזכיר להרבה מאד אמריקאים את התקופה שבה לינצ'ים היו אירוע חברתי מקובל בדרום, וזו תקופה לא כל כך רחוקה. גם אז, בהרבה מאד מקרים, לרצח נמצא כיסוי משפטי מפוקפק. בישראל, די בתירוץ משפטי מפוקפק לא פחות – עצם הטענה שלא הוכחה של התעמתות עם כוחות הבטחון – כדי שהציבור יאבד עניין.

והוא הרי לא מאבד עניין במקרה. ברוב מוחלט של המקרים, הוא הולך אחרי הסימנים שמספקים לו כלי התקשורת. כותרת ראשית? זה חשוב. פחות ראשית? פחות חשוב. עמוד 17 מתחת למודעות האבל? אין טעם לקרוא. אבל זו מלכודת שמזינה את עצמה: העורכים לומדים מהר מאד מה הקורא לא רוצה לקרוא. ובימים של תקשורת שנלחמת על עצם קיומה הכלכלי, העורכים יודעים שאסור לעצבן את הקורא, אסור להביא לו ידיעות שיגרמו לו לשקול מחדש את המנוי או לעבור לאתר אחר. אז ידיעות על הרג חסר הצדקה מצד כוחות הבטחון נדחקות לאחור.

זה המסר ששולח הציבור הישראלי לשלוחיו בגדה וברצועה: זה בסדר. אתם יכולים לפצוע. אתם יכולים להרוג. אנחנו לא רוצים לדעת. לא על הרצח עצמו ולא על ההשחתה שנלווית לו, כשחמוש אחרי חמוש מספר שקרים בלתי סבירים קודם למפקד שלו, שמתרגל לקבל ממנו שקרים, ואחר כך לחוקר מצ"ח שבעצמו יודע שאם יתעקש להפוך יותר מדי אבנים בתיקים כאלה, הקריירה שלו תתקל במכשולים סמויים. אנחנו לא רוצים לדעת על העינויים שעברו על בהאא שראונה אחרי התקרית:

"הם אזקו אותי כאשר הידים מאחור והכו אותי מכות, שדאגו שלא ישאירו סימנים […] הם כיסו את עייני ובעטו בי בעיטה חזקה שזרקה אותי שני מטר ונפלתי ליד עוד שני פלסטינים עצורים. הושיבו אותי על הריצפה והחטיפו לי סטירות ובעטו בי שוב. היות ועיני היו מכוסות אינני יודע מי בעט בי […] הג'יפ התחיל לנסוע כאשר בתוכו מלבדי חיילים ושוטרים שהרביצו לי כך שהתחיל לרדת לי דם מהאף ומהפה. הם היכו בי חזק בקסדות והחטיפו לי גם אגרוף בעין. […] במקום עמד אמבולנס צבאי ישראלי שבו קבלתי טיפול. החובש הסיר את כסוי העיינים ממני, ניקה את הדם וטיפל בי טוב. החובש הציע לי לא להתאמת עם החיילים כי הם ירביצו לי והדגיש כי אם ירביצו לי שאתלונן על כך לבית משפט. החובש לא אהב את מה שעשו לי. לאחר הטיפול החזירו אותי לג'יפ. […] שוב כיסו לי את העיניים והג'יפ התחיל לנסוע. החיילים היכו אותי ברובים ובעטו בי שוב ושוב. […] אח"כ הושיבו אותי על קופסת מזגן ואחד החיילים שפך על הראש שלי פח זבל. התחלתי לצעוק "קצין, קצין". הייתי עדין אזוק ועייני מכוסות. הופיע מישהו וטען שהוא קצין – אך כמובן שאינני יודע אם אכן היה קצין – והתחיל להגיד לי "יא בן זונה מה אתה רוצה". חייל טען, בערבית, שאני זרקתי עליו אבן בכפר ולכן הם צריכים להרביץ לי. אני כמובן הכחשתי את זה. אח"כ קבלתי שוב בעיטה חזקה בבטן, אינני יודע מאיזה חייל, והתחלתי להקיא. בינתיים שמעתי מישהו אומר שלא ידברו איתי כי מי שדיבר אמר שאיננו רוצה שאני אמות שם…."

או על נסיון ההפללה שלו, שבא אחר כך. אנחנו לא רוצים לדעת. לא רוצים. לא רוצים. זכות הציבור לא לדעת מה עושים בשמו. זכות הציבור להסיט את עיניו. זכות הציבור לאטום את אוזניו. זכות הציבור להתפוצץ בזעם כשמעמתים אותו עם העובדות. זכות הציבור להגדיר את העובדות כאנטישמיות. זכות הציבור לתמוך אוטומטית בכוחות הבטחון שלו גם כשאלה לא טורחים לספק גרסה קוהרנטית. זכות הציבור לייבב על כך שחמושים שמשתמשים בילד כמגלה מוקשים בכלל מגיעים למשפט.

כן, אני יודע. נפתחה חקירת מצ"ח. הרשו לי לא להתרשם. הרשו לי להזכיר לכם שהתחום ההצטיינות העיקרי של צה"ל בשני העשורים האחרונים הוא עדויות שקר וחיפוי הדדי. הרשו לי להפתיע אתכם ולהודיע לכם שאם החקירה תגמר, כצפוי, בכלום הרי שעל פי הנוהל של מצ"ח אי אפשר יהיה לערער על סגירת התיק בהנחה שבהאא שראונה ינסה לתבוע את המגיע לו על העינויים שעבר. סדום שעל הירקון יודעת היטב כיצד לארגן את הנהלים שלה.

שתיקת הציבור הישראלי על מה שנעשה בשמו היא שתיקה של הסכמה, שתיקה של חברה שבלשונו של נתן אלתרמן,

כי בנים ובנות ואנחנו איתם
מי בפועל ומי בטפיחות הסכמה,
נדחקים במלמול של "הכרח" ו"נקם
",
לתחומם של פושעי מלחמה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

שני נוכלים ממנים נוכל

תארו לעצמכם שהיה לכם עובד, שזמן קצר לאחר פרישתו היתה מתחוורת העובדה שהוא רימה את העסק ובזז ממנו 300,000 ₪ בתואנות שווא על פיצויים שלא הגיעו לו – ומיהר להחזיר אותם ברגע שנפתחה נגדו חקירה. תארו לעצמכם שמאז שהאיש עזב את העסק שלכם, הוא היה מעורב בשורה של כשלונות עסקיים מהדהדים והפריח הערכות על המצב הכלכלי שלא היה בינן ובין המציאות כל קשר. האם הייתם מעסיקים את האיש הזה, בהגיעו לגיל 70, שוב? האם הייתם מעסיקים אותו באותו התפקיד עצמו שבו הוא הוליך אתכם שולל?

כי זה בדיוק מה שעשו בנימין נתניהו ויאיר לפיד, כשמינו בתחילת השבוע את יעקב פרנקל לנגיד בנק ישראל. פרנקל כבר כיהן בתפקיד. כשהוא עזב אותו, נאלץ מבקר המדינה גולדברג לבחון את ההסדרים שקימבן לעצמו פרנקל. הוא מצא הונאה ניכרת, במיוחד בתחום ימי המחלה והאש"ל. הדו"ח של מבקר המדינה כל כך הפחיד את פרנקל, שהוא מיהר לשלוח לבנק ישראל המחאה על סך 238,000 ₪, כשהוא כותב ש"להבנתו [הסכום] מהווה סך כל הכספים שזכאותו להם הוטלה בספק על ידי המבקר והיועץ המשפטי של הבנק." זמן קצר קודם לכן, ניסה פרנקל להגיע להבנות עם היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, האיש שלא מצא בכיר אחד שלא היה רחום כלפיו (חוץ מראש אגף חקירות ניצב משה מזרחי.) בפנייתו, תבע פרנקל שאם יימצא שהוא אכן בזז את קופת הציבור, הוא יחזיר את הכספים "וזאת מבלי שיהיה בכך משום הכרה או הודאה כלשהן בנכונות הטענות שהועלו כלפיו." כלומר, שהוא יצטרך להחזיר את הכסף שבלע מבלי שאפשר יהיה לתבוע אותו אזרחית או פלילית.

זה בדיוק התרגיל שבו נוקטים תאגידים כאשר תופסים אותם במעשה הונאה, ביזה או עושק: הם מוכנים להחזיר קצת מן הטרף, ולעתים את כולו, ובמקרים חריגים אפילו לשלם איזה קנס פצפון, אבל הם רוצים בתמורה הצהרה שההסכמה שלהם להחזיר כסף ולשלם קנס איננה הכרה בכך שהם עברו על החוק. בהרבה יותר מדי מקרים, הממשלות מסכימות – כי זה חוסך שנים בבתי משפט והתאגידים מגיעים אליהם עם עוכרי דין הרבה יותר טובים. וזה התרגיל שנגיד בנק ישראל הפעיל כלפי המדינה, המעסיקה שלו לשעבר. מאוחר יותר, ינקוט פרנקל בתרגיל דומה: כשחברת לומניס, שהוא היה היו"ר שלה, קרס, היא שילמה 20 מיליוני דולרים בשל אי גילוי נאות ואי סדרים, כמובן מבלי לקחת אחריות (ראו בקישור למעלה.)

פרנקל לא היה צריך לדאוג יותר מדי מהעמדה לדין: האוליגרכיה דואגת לעצמה. ב-2009, כשמונה שנים אחרי פרישתו של פרנקל, הודיעה הממונה על ההגבלים העסקיים, רונית קן, שהבנקים בישראל מתאמים ביניהם את העמלות ושהם עשו את זה מאז תחילת שנות התשעים, כלומר לאורך כל כהונתו של פרנקל. המשמעות של ההצהרה הזו של קן היא שהבנקים הישראלים – שחלקם, צריך להזכיר, הם בבעלות הציבור מאז פרשת הרצת המניות, וחלקם הופרטו במהלך התקופה הזו – קשרו נגד הציבור. הם מנעו תחרות ואילצו את הציבור לשלם עמלות גבוהות הרבה יותר, כשבכסף הזה הם מממנים את ההרפתקאות הכושלות של הטייקונים.האם קן עשתה משהו מעבר להצהרה הזו? האם היא דרשה לגרור את מנכ"לי הבנקים והיו"רים שלהם בציציות ראשם אל בית המשפט ולכלוא אותם כעושקי הציבור? בואו לא נסחף. אלה אנשים ומוסדות חזקים מדי, וקן רוצה למצוא ג'וב טוב אחרי שהיא עוזבת את השירות הממשלתי. ומה עשה הנגיד פרנקל, שבין שאר תפקידיו אחראי על הפיקוח על הבנקים (המפקח על הבנקים כפוף לו) בזמן שהחזירים השמנים הונו את הציבור? שום דבר, תודה ששאלתם. בשביל מה אתם חושבים שהוא היה בתפקידו?

נתניהו ולפיד מדקלים שוב ושוב שעובדי הנמלים עולים לנו הרבה כסף. יכול להיות, וסביר להניח שיש מושחתים גם בקרב ועד העובדים של עובדי הנמלים. מה שמרתיח הוא שאחרי שהם מקוננים שוב ושוב על הבעיות בנמלים, ומסבירים לנו בהתחסדות שזה פוגע בתחרות, הם ממנים לנגיד בנק ישראל את יעקב פרנקל, מי שכבר נתפס כשהוא מוליך שולל את הציבור. אה, כן – הוא גם יקבל שכר גבוה יותר בכ-45% מזה של קודמו בתפקיד. למה? תוספת השכר הזו נוצרה, לדברי הממשלה, כדי שתוכל למשוך אנשים מוצלחים במיוחד לתפקיד.

רגע, לא הבנתי. אתם מעלים את השכר של הנגיד באופן מופרז כדי למשוך מועמדים – ואז בוחרים לתפקיד מישהו שכבר החזיק בו? וואלה. הוא יותר טוב מכל המועמדים האחרים? אפסו הכלכלנים המוצלחים בישראל? ברור שהיפר-קפיטליסטים כמו נתניהו ולפיד לא ימנו קפיטליסט מתון עם נטיות סוציאליסטיות כמו פול קרוגמן (כמו פישר, גם הוא יהודי אמריקאי; בניגוד לפישר, יש לו פרס נובל לכלכלה) לתפקיד הנגיד; ברור שהם ימנו מישהו שמתאים לתפיסת עולמם. בסופו של דבר, לזה הם נבחרו, וזה לגיטימי.

אבל למה פרנקל? מה מיוחד בפרנקל? הוא לא הצלחה יוצאת דופן, בלשון המעטה. הוא היה סגן יו"ר AIG כשזו קרסה בקול רעם והיה צריך להלאים אותה ולשלם עבורה 140 מיליארדי דולרים. לא בדיוק הצלחה מסחררת. בעוד AIG מתחסלת בזמן שסגן היו"ר שלה לא מודע לכך, לעג פרנקל לנוריאל רוביני, שדווקא חזה את המשבר. ב-2006, הוא אמר ש"הצלחנו לבטל את המחזוריות של הכלכלה," אמירה שהיתה צריכה להביא לשלילת רשיון האצטגנין שלו.

אז, שוב, למה פרנקל? קשה שלא להשתכנע שנתניהו ולפיד בחרו בפרנקל כי הוא איש המילייה שלהם. כי הם מכירים אותו. כי הם סומכים עליו שלא יעשה להם צרות בזמן שהם מנהלים את מלחמת המעמדות ומפשיטים את תשעת העשירונים התחתונים מנכסיהם. שניהם נוכלים פוליטיים מנוסים. אז מה אם פרנקל רימה את המעסיק שלו? מה, לפיד ונתניהו לא מרמים את המעסיק שלהם על בסיס יומי? כן, זה מצער שהוא נתפס, אבל הוא בטוח למד משהו מאז, לא? חוץ מזה, מי מהם יטיף לו מוסר – נתניהו שחמק בעור שיניו מפרשת המתנות ומפרשת בראון-חברון? לפיד, מי שלא סיים בגרות אבל ניסה לקמבן לעצמו תואר דוקטור שמיועד למחוברים בלבד?

לשניהם, הרי, יש תאריך תפוגה. נתניהו כנראה כבר קולט שהסיכויים שהוא ייבחר שוב לראשות הממשלה נמוכים. הוא מאד לא פופולרי במפלגה שלו, ובלעדיה אין לו כלום. התקפה על איראן הוא כנראה כבר לא יבצע. הוא יגיע לסוף הקדנציה השלישית שלו כגרסה משודרגת של יצחק שמיר, האיש שלא עשה דבר. רק שהוא כבר יודע שיש תהום בסוף: הוא כבר מתחיל להודיע שישראל לא תסכים למדינה דו לאומית. לפני חמש שנים, אף ראש ממשלה לא היה מעלה על דעתו להתייחס לרעיון בכלל. לפיד שריין לעצמו את תפקיד יו"ר סיעת יש עתיד עד 2020; בהנחה שהוא ישרוד את הבחירות הבאות – ואני מציע לא לתת משקל יתר לסקרים שמתפרסמים לפני שהציבור יקלוט את משמעות הזימבור שהתקציב ששר האוצר לפיד מעביר מביא איתו – הוא לא בונה על יותר מעוד מערכת בחירות.

ואחרי זה תהיה קריירה שלישית. צריך להיערך אליה. כדאי לקבל ג'וב מניב אצל הטייקונים, צריך לעבוד. מה, למה שרק פקידי אוצר שמעלו בתפקידם כמו ניר גלעד (מי שאמר שהוא לא היה משקיע בתפקידו תמורת שכר נמוך יותר – למשל, השכר שהוא קיבל כבכיר אוצר) ייהנו מהחיים הטובים? לפיד לא יכול להסתובב בעולם ולתת הרצאות על מנהיגות, בעודו משמש כ"יועץ" (קרי: מאכער) של איזה אוליגרך? נתניהו לא יכול לקבל את תפקיד שר האוצר של איטליה? טוב, כנראה שלא; ברלוסקוני הולך לכלא. אבל יש לא מעט תאגידים שישמחו להשתמש בו כפי שנובל אנרג'י משתמשת בקלינטון. זה קל, זה מהנה, וזה מכניס הרבה יותר כסף מהשירות הציבורי. צריך היעדר מסוים של בושה. נראה לי שלפיד ונתניהו יעמדו בזה.

אז הם עושים לביתם. וכדי לעשות לביתם, צריך למנות מישהו שלא יפריע. ומי יפריע פחות מאשר בשר מבשרה של האוליגרכיה, מי שיודע היטב באיזה צד של הלחם מרוחה החמאה, ויתר על כן, מישהו שעליו חל הכלל הוותיק של "אין ממנים פרנס על הציבור אלא אם קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו"? אם פרנקל יחווה חרטה ויחליט בערוב ימיו שהוא חייב לסיים אותם עם שם טוב והערכת הציבור – לא סביר, אבל דברים כאלה כבר קרו – תמיד אפשר יהיה לנטרל אותו באמצעות הזכרת עברו.

כשנתניהו ניסה למנות את רוני בראון, אדם חסר כישורים אבל ישר, לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, הארץ רעשה והוא נאלץ לסגת בו. אסור לאשר את מינויו של פרנקל, מי שכבר גנב מן המעסיק שלו, הציבור, והתקדימים מלמדים שעם די לחץ, נתניהו מתקפל. אז יאללה, ללחוץ.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

סוחרי הפחד

התבוננו בתמונה הזו.

המדובר ברשימותיה של ילדה בכיתה ה', אחרי שיעור במסגרת חינוכית יעודית, שמעביר פיקוד העורף. בשיעור הזה, לומדים ילדים בני 10 על ההבדלים הטקטיים בין גראד ובין קטיושה, ועל ההבדל בין נשק כימי לנשק קונבנציונלי. המשותף לכל כלי הנשק האלה: הם מיועדים ליצור חרדות בקרב הילדים.

ישראל מעולם לא הותקפה בנשק כימי. יתר על כן, גם אין שום מדינה שמאיימת לתקוף את ישראל בנשק כזה. לזכות האמריקאים שאימנו את ילדיהם בתרגיל מכמיר הלב של Duck and Cover בזמן המלחמה הקרה, שהיה מועיל להם כמו כוסות רוח למת, עמדה לפחות העובדה שהמדינה שלהם אכן היתה מאוימת, בפומבי, בכלי נשק גרעיניים. אין שום סיבה ללמד ילדים ישראלים על כלי נשק כימיים, או על טווח הרקטות שבידי האויב. מה בדיוק הם אמורים לעשות עם המידע הזה?

כלומר, אם ישראל היתה מדינה נורמלית, לא היתה סיבה כזו. ישראל איננה כזו: היא מדינה מיליטריסטית עד לשד עצמותיה. ספק אם יש הרבה מדינות אחרות שמרשות לקציני צבא להכנס לבתי הספר כדי להפחיד את התלמידים. אמנם, מערכת החינוך המודרנית נבנתה בצרפת כדי שלצבא נפוליאון יהיו מגויסים נלהבים, אבל אפשר היה לצפות שלמדנו משהו אחר ב-200 השנים האחרונות, וחלק ניכר מהמדינות אכן למד.

למה אנחנו צריכים מפחידנים רשמיים בבתי הספר? משתי סיבות. האחת היא הצבא. בלי יותר מדי תשומת לב, נחשפה העובדה שגם בשנת 2012 חרגה מערכת הבטחון מתקציבה. משרד הבטחון הוציא במהלך השנה 66.4 מיליארדי שקלים, עליה של 8.2% בהשוואה לתקציב שאושר לו. זה היה תקציב השיא של צה"ל בכל הזמנים.

יש לציין שלמרות העובדה שמדובר בשיא תקציבי, החריגה של צה"ל יחסית נמוכה: בשנים שקדמו ל-2012, צה"ל חרג באחוזים ניכרים הרבה יותר מתקציבו. יתר על כן, למרות התרגיל של צה"ל לאחרונה, שבו הוא הודיע על הפסקת הפעלת המילואים במהלך 2013, מסתבר שההוצאות של צה"ל על מילואים ב-2012 עמדו על 1.5 מיליארדים – בעוד שכר אנשי הקבע והפנסיה שלהם עמד על 20.76 מיליארדים. בהשוואה לשנת 2011, ההוצאות על שכר ופנסיה לאנשי הקבע עלו ב-1.35 מיליארדים, כלומר כמעט כל ההוצאה של צה"ל על מילואים.

לצבא שחורג בעקביות מהתקציב שלו ומגיב באיומים כשמצביעים על כך, קוראים "צבא שיצא משליטת הזרוע האזרחית." אם יותר מדי אזרחים ישימו לב, ומאז 2011 רבים מהם יודעים לקרוא ידיעות כלכליות, החגיגה של אנשי הקבע הבכירים יכולה להגמר. אנשים יכולים להתחיל לתהות למה בעצם אנחנו מוציאים סכומים אדירים כאלה על אנשים שלא מייצרים שום דבר. למה אנחנו מניחים לשירותי הבריאות שלנו, למדינת הרווחה שלנו, לגווע.

אז מה עושים? מקפידים שהאזרחים יפחדו תמיד. הדמות של הגנרל שצץ לפתע ערב דיוני התקציב כשהוא נושא איומי בלהות כבר הפכה לקלאסיקה קומית, אבל זה לגמרי לא מצחיק כשקולטים שעל חלק ניכר מהציבור התרגיל הזה עובד. ואין דרך טובה יותר ללמד אנשים לפחד מגיל צעיר, ללמוד שיש דברים שעליהם לא מערערים, מאשר ללמד אותם כבר בבית הספר שיש אנשים רעים שמכוונים אליהם טילים מלאים ברעל, ויש מי שעומד ביניהם ובין הטילים. כשזה מוצג כך, כשמוחו של האדם רך, הם לומדים לבלוע את מה שפולט צה"ל דרך קבע. זה נכון במיוחד כשמערכת החינוך – זו של היהודים החילונים, על כל פנים, לא של אלה שתופסים את מהותם כרוכבים על חמורו של משיח – בנויה מלכתחילה לייצא את התלמידים שלה ישירות אל הצבא, ולראות בכל מי שאיננו הולך במסלול הזה סוטה.

כשאדם גדל כשהוא למד שצה"ל הוא כל מה שעומד בינו ובין השמדה, ואת זה מנחילים לו בתי הספר במרץ, ההוצאות של צה"ל והעובדה שהוא יצא משליטה הופכות לשקופות. אחרי הכל, אין שום סכום גדול מדי כדי למנוע ירי טילי חל"כ על שכונת המגורים שלך. המרכיב המרכזי בחישוב הזה – הסיכון האפסי – מוסר בשקט.

הצד השני של המשוואה הוא עוויתות הגסיסה של הציונות. לישראל לא נותר הרבה מה להציע לצעיריה. 37% מהישראלים אמרו לפני כחצי שנה שהם שוקלים לעזוב אותה – או, ליתר דיוק, היו שוקלים לעזוב אותה אם היו יכולים. הסיבה העיקרית לכך היא הסיבה העיקרית של הגירה בכל מקום ובכל זמן: מצוקה כלכלית. ישראל עוברת בשלושת העשורים האחרונים תהליך של העברת העושר מידי שרידי מעמד הביניים אל המאיון העליון. היא המדינה העניה ביותר ב-OECD. נרשמת עליה חדה בקבלת דרכונים זרים – עליה של כמעט 100% בהשוואה לשנת 2000, השנה שבה החלה האינתיפאדה השניה – ושיעור המחזיקים בהם גבוה במיוחד דווקא בקבוצות שיש להן לאן ללכת. ישראל הולכת ומשתלבת במרחב: היא הופכת לדתיה יותר ומפגרת יותר. בקרב יוצאי חבר העמים, שהקשר שלהם לישראל קלוש יותר – לטוב ולרע, היא לא מולדתם אלא לכל היותר מולדתם המאומצת – הנטיה להגירה חזקה אף יותר. רוסיה אף החלה בשנים האחרונות לנסות לשכנע מהגרים לחזור למולדת, אם כי נראה שההצלחה חלקית מאד, בלשון המעטה. אבל כלכלה היא לא הכל: אחרי הכל, גם באירופה וארה"ב יש משבר כלכלי. ישראל רעה לתושביה, על כל פנים אלה מהם שהם ליברלים.

כדי לפתור את הבעיה, נוקט הממסד הציוני-ימני – שיותר ויותר, עם התרוקנותה של הציונות מערכיה המקוריים והעמסתה בערכים דתיים-משיחיים, הם הופכים לזהים זה לזה – בכמה צעדים. הוא מנסה "להגביר את הזהות היהודית" באמצעות אינדוקטרינציה בבתי הספר. "מנהלת הזהות" החדשה של בנט היא המשך המהלך הזה באמצעים אחרים.

אבל על חלק ניכר מהציבור זה לא יעבוד, ואותו צריך לשכנע לא לעזוב – כי המדינה צריכה את בשר התותחים שלה ואת בסיס המסים העקיפים שלה – בדרכים אחרות. אי אפשר לשלהב אותך מהחיים בישראל? אי אפשר לשכנע שהחיים בה הם תכלית קיומך כיהודי? אז נפחיד אותך. זו הסיבה שהממשלה מפמפמת במלוא הכוח, בסיוע נלהב של התקשורת, כל בדל סיפור על אנטישמיות. ברווזים, ברווזים, שובו הביתה – הזאב יאכל אתכם. מכאן גם ההעמקה המשונה של תודעת השואה, שאחיזתה בתפיסה של תושבי ישראל מתרחבת ככל שהאירוע עצמו מתרחק ומתפוגג. סוחר הפחד הגדול מכולם, אין צורך לומר, הוא בנימין נתניהו. הוא מעולם לא התווה לישראל חזון חיובי כלשהו: הוא תמיד דיבר עליה כעל מי שנמצאת על סף השמדה תמידית. על מדינה נורמלית, סתם מנגנון שסולל כבישים, מפנה זבל, סמפק שירותי בריאות סבירים ויוצא לאזרחים שלו מהווריד, מותיר אותם לחיים פרטיים, כבר מזמן לא מדברים פה. המדינה נוהגת כאילו "שקט הוא רפש" של ז'בוטינסקי הוא המוטו שלה: היא תמיד מדברת אל אזרחיה ברעש וצלצולים.

אז אם בחוץ מסוכן, ואם אתה מפקפק בפחדים ובתפיסה של "בכל דור ודור עמדו עלינו לכלותינו" אתה הופך לבוגד וחתרן, יש מי שיודע לנצל את ההזדמנות: ועד העובדים של בכירי צה"ל. מאחורי כל תמונת הפחדה מסתתר קולונל מחייך. אצלם נמצא לא רק הכסף של כולנו: אצלם נמצאת גם אחת התשובות לשאלה מדוע לעולם לא יהיו כאן חיים נורמליים. יש קבוצה של אנשים עם יותר מדי כוח והשפעה, ששקט – על הקיצוצים בצבא הנלווים לו – פשוט מסכן את קיומה. והקבוצה הזו נמצאת ביותר מדי צמתי השפעה, והיא מיומנת הרבה יותר מדי בלוחמה פסיכולוגית כלפי הציבור שעל חשבונו על חיה, מכדי לאפשר לנורמליות לצמוח בישראל.

מעניין, מהבחינה הזו, להתבונן באופן שבו כת הקצינים ניהלה את המשבר המדומה של "שוויון בנטל": הצבא לא רוצה לגייס את החרדים, אף פעם לא רצה. אין לו צורך בהם והם ידרשו ממנו משאבים מיותרים. יתר על כן, לצבא – קרי, לקצונה הגבוהה שלו – תמיד טוב שיש אויב פנימי, כזה שאפשר לשסות בו את הציבור בכל פעם שהתקציב עולה לדיון. החרדים, מבחינת הצבא, הם "אחר" אידיאלי. אז מה עשה הצבא? שר הבטחון הצליח, אחרי מאבק, להכניס סעיף שאומר שהוא שומר לעצמו את הזכות להפעיל או לא להפעיל את כל ה"רפורמות" של ועדת פרי. מה שאומר שהם לא יגויסו. כשתגיע העת לא לגייס אותם, הצבא יסביר באופן משכנע למה לא: הם מגויסים מאוחר מדי ועולים יותר מדי. אפשר היה לצפות שצבא שאמון על האתוס של "צבא עם" יתעקש על גיוס מיידי, בגיל 18. זה לא קרה. למה? כי הגנרלים יודעים היטב שגיוס כזה יפגע עוד יותר ביכולת הלחימה המעורערת גם כך של צבאם. החרדים מועילים הרבה יותר כדחליל שבו אפשר לנפנף ולטעון שהצבא לא קיבל את ליטרת הבשר שאיתה יכול היה לנצח.

אחרי הכל, הנצחונות היחידים שרשם צה"ל ב-30 השנה האחרונות היו על החברה האזרחית הישראלית. את תודעתה של זו הוא אכן הצליח לצרוב.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ויהי בימי בנימין הראשון

בסוף השבוע, חשף היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין סקופ: ראש הממשלה בנימין נתניהו ושרי ממשלה פנו אליו בנסיון למנוע הפגנות, בתואנות בטחוניות. ההפגנות האמורות הן ככל הנראה ההפגנות בסילוואן, באום אל פאחם ומצעד הגאווה בירושלים. וינשטיין, לדבריו, סירב בתוקף לדרישות הללו ואמר שזכות ההפגנה יקרה לליבו.

העובדה שראש הממשלה רוצה לדכא הפגנות, ומנסה לנקוט בצעדים משפטיים לשם כך – במיוחד את יועץ הבית שלו – היתה צריכה להיות כותרת ראשית. הפגנות, אחרי הכל, הם אמצעי עיקרי להחלפת ממשלה במדינה דמוקרטית; כל התנכלות לזכות הזו – שבישראל, שגדלה על תקנות שעות חירום, היא רחוקה מלהיות מובנת מאליה – צריכה למשוך תשומת לב תקשורתית עוינת ניכרת. בפועל, מעט מאד כלי תקשורת דיווחו על כך.

היום מדווח "העין השביעית" שקול ישראל הכין ידיעה שציטטה את הביקורת של וינשטיין, אבל זו נגנזה בהוראת מנהל קול ישראל, ד"ר מיכאל מירו. בקול ישראל סירבו להתייחס לנושא, מעבר להודאה כי הוכנה כתבה וכי היא נגנזה.

קול ישראל ורשות השידור בכלל נמצאים מזה זמן תחת שליטה של ראש הממשלה. זכור לרעה הרגע ב"הפגנת המיליון" בקיץ 2011, כאשר לשכת ראש הממשלה נכנסה ללחץ והורתה לרשות השידור להפסיק לסקר את ההפגנה – הוראה שיושמה.

רשות השידור תמיד היתה קן צרעות של בחישה פוליטית; היסטורית, חברי המליאה שלה מונו על פי מפתח פוליטי, והממשלה תמיד הפעילה לחץ עליה. גורמי ימין ניסו לפסול כתבים וכתבות שלא היו לרוחם כבר בשנות השבעים והשמונים – רפיק חלבי, למשל, עמד בתחילת שנות השמונים מול נסיון הדחה מאורגן בשל כתבה על הריסת בתים. איסנטיסים של שערוריות תקשורת זוכרים בערגה את הימים שדי היה בגבה מורמת של חיים יבין אחרי הצהרה מופרכת במיוחד של הממשלה כדי לגרור שאילתות בכנסת.

כל זה הפך להרבה יותר מופגן בקדנציה השניה והשלישית של נתניהו. בשנה שעברה, ניסו מקורביו של נתניהו ברשות השידור לסרס את מה שנשאר מהשידור הציבורי, על ידי "איזון" של מגישים ביקורתיים. המהלך הובל על ידי יואב הורוביץ, מי שהעביר 75,000 ₪ ל"אם תרצו" בשנת 2008, מה ששני הצדדים ניסו להסתיר, ומי שאלדד יניב תיאר אותו כמקבל "חבילה" של 70,000 ליש"ט מנתניהו כדי לקדם את "מאבק המילואימניקים", שממנו נולדה "אם תרצו." הורוביץ נמנע מתביעת דיבה כנגד יניב וכנגד "ידיעות אחרונות," העיתון שחשף אותו כתורם של "אם תרצו." המאבק שניהל הורוביץ בשם נתניהו כנגד שרידי העצמאות של רשות השידור הובילו לכך שהוא הואשם בכך שאיים על היועצת המשפטית, עו"ד חנה מצקביץ', באומרו ש"אם לא תפסיקי עם המלחמות שלך, אני עוד אטפל בך." זמן קצר לאחר מכן התמוטטה מצקביץ' ונזקקה לטיפול.

טמקא דיווח היום בהנאה, שלא לומר צקצוק לשון, על אירוע בעייתי מאד בארגנטינה: הנשיאה שם, כריסטינה קירשנר, ניצלה את שליטתה ברשות השידור של ארצה כדי לשבץ משחק כדורגל פופולרי בדיוק בשעה שבה אמור היה להיות משודר תחקיר עוין לה. התרגיל, ייאמר לשבחם של הארגנטינאים, התפוצץ לקירשנר בפרצוף.

הטון הלגלגני של טמקא לא ממש במקום: התרגיל שביצעו מקורביו של נתניהו ברשות השידור שלנו גרוע יותר. קירשנר הציבה תחרות לדיווח עוין; מקורביו של נתניהו פשוט העלימו אותו. למאזינים הישראלים – שמשלמים אגרה, נזכיר – לא ניתנה אפילו האפשרות לדעת שהיועץ המשפטי של ממשלתם מאשים את ראש הממשלה בדיכוי הפגנות, כלומר בדיכוי האפשרות להחליף אותו.

אני לא יודע אם לשכת נתניהו היתה מעורבת ישירות בסיכול הדיווח על דברי וינשטיין או לא. זה גם לא כל כך חשוב: מצב שבו קול ישראל מצנזר את עצמו כי פקידיו הבכירים יודעים שפרסום ידיעה שלילית על ראש הממשלה מסוגל לסבך אותם, מצב שבו העיתונאים שלו מכוונים לדעת ראש הממשלה, גרוע דיו. לא תמיד צריך להקיף את תחנת השידור בטנקים; אם השדרנים יודעים שפרסום האמת יוביל לכך שיבולע להם, בדרך כלל יהיה די בכך. איום בפיטורין ואובדן הכנסה יעיל לעתים קרובות כמעט כמו איום במאסר.

רשות השידור אמורה היתה להיות חיקוי של ה-BBC, שיש לו מסורת ארוכה של העלאת הסעיף לממשלה הבריטית. בפועל, במיוחד בימי נתניהו, היא הופכת לתחליף של התקשורת הרוסית בימי פוטין. כלומר, כמו באופן שבו הוא מפנק את עצמו על חשבוננו, נתניהו מנצל את נכסי הציבור כדי להעצים את עצמו על חשבון הציבור. המקרה הזה גרוע אף יותר משערוריות המיטות המעופפות, הגלידות, הבריכות והשאר: במקרה הזה, נתניהו מנציח את אחיזתו בשלטון, שמספקת לו את כל ההנאות האלה.

לנתניהו, נזכיר, כבר יש חינמון משלו – העובדה ש"ישראל היום" לא נחשב לשוחד בחירות מצד שלדון אדלסון היא חרפה – ותומכיו משתלטים בימים אלה על מה שנשאר ממעריב. עיתון אחר – להבדיל אלפי הבדלות, אין להזכיר אותו בנשימה אחת עם "ישראל היום" – שתומך עקבית בנתניהו הוא "מקור ראשון." נציגיו של נתניהו יושבים גם ברשות השניה, ולמרבה ההפתעה והשמחה הנסיון שלו לשבור את ערוץ 10 ולגרום לו לכוף את ראשו נכשל דרמטית – ערוץ 10, כזכור, חשף את פרשת המיטה המעופפת (האחרונה). אי אפשר להאשים אותו שהוא לא ניסה, עם זאת. את אחד העיתונים העצמאיים שעוד נותרו, "הארץ", נתניהו כבר הגדיר כאויב ישראל.

יש שם למנהיג שרואה את התקשורת החופשית, כלומר את הכלי שמספק לציבור מידע שלא סונן על ידי המנהיג, כאויב, ומנסה כמיטב יכולתו לחבל בה: רודן.

או, אם המונח הזה מטריד אתכם, רודן בהתהוות.

ועוד דבר אחד: שווה לקרוא את הפוסט הקצר הזה בעמוד של הבלוג, ולצפות בסרטון. המצלמות, אבוי, הן אכן קריפטונייט לחמושים שלנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מי רצח את בן זיגייר? לקראת "פרשת שב"כ" חדשה

זו צריכה להיות הנחת היסוד שלנו: ש"האסיר X" נרצח. הידיעה על מותו הגיעה כחצי שנה לאחר שהבליחה לשברירי שניות הידיעה על עצם קיומו. הידיעה על מותו, שרשמית נחשב להתאבדות, הגיעה כשבועיים לאחר שריצ'רד סילברסטין טען שמדובר בגנרל איראני. (פיקפקתי אז בטענה הזו, ואני משוכנע שמזה זמן רב סילברסטין מוזן במידע שקרי על ידי המודיעין הישראלי, מידע שמטרתו הסופית היא לקעקע את האמינות של סילברסטין, שפעם היה מקור חשוב.) אבל הפרסום של סילברסטין משך הרבה מאד תשומת לב ביחס, ויכול להיות שמישהו החליט שאם על הקריירה שלו לחיות, על בן זיגייר למות. ומישהו עשה כאן פאשלה: העיתון האוסטרלי The Age ניסה בתחילת 2010 לשאול את זיגייר אם הוא סוכן מוסד. זיגייר הכחיש. איך הגיע The Age לזיגייר? ובכן, גם לו יש מקורות במודיעין האוסטרלי, ושם שמו לב שזיגייר שינה את שמו שלוש פעמים: תחילה לבן אלון, אח"כ לבן אלן ובסופו של דבר לבן בורוז. יתר על כן, זיגייר השתמש בדרכונים שלו כדי לנסוע… לאיראן, סוריה ולבנון. מאד, מאד מתוחכם.

כמובן, יכול להיות שסיבת המוות אכן היתה התאבדות, אבל מאחר וזו אפילו לא הגרסה הרשמית לאירוע שישראל הרשמית ממשיכה שלא להודות שבכלל אירע, אין שום סיבה לקבל דווקא את מה שהוא אפילו לא גרסה רשמית. כל מה שאנחנו יודעים הוא שהיה אדם, שהיה מעורב בפרשת מודיעין כלשהי – אולי, כפי שרומז דימי ריידר, הוא היה מעורב במשחקים המלוכלכים מאד של ישראל בהפעלת קבוצות טרור בתוך איראן – ושנכלא באופן מפוקפק ביותר, שמזכיר יותר מכל את פרשת "האסיר X" המקורית, זו של מוטי קידר. ושבניגוד לקידר, כאשר קיומו עלה לכותרות, הוא מת במפתיע – כשהוא מוחזק בתא שנבנה ספציפית כדי למנוע התאבדויות. פתאום חזרנו 50 שנה אחורה.

זה היתה עוד שעת שפל של התקשורת הישראלית, שהסיפור היה בידיה במשך שנתיים אבל לא עשתה דבר. אחת הסיבות לכך היא שהפרקליטות הוכיחה בשנים האחרונות שאין לה שום בעיה להגיש כתבי אישום בשל "ריגול חמור" על נסיון לחשיפת מידע בסיסי על עוולה של המדינה. יתר על כן, הערפל מסבך הכל. עם מי אתה מתמודד? עם הצנזורה? עם התרגיל המסריח שבמסריחים של הטלת צו איסור פרסום ואז הטלת צו איסור פרסום על עצם צו הפרסום? האם אתה עובר על צו של בית משפט שאתה אפילו לא מודע לו?

הסיבה השניה, המדכדכת יותר, היא שגם אם היה עיתונאי שהיא מוכן לעשות צדק ולו יפלו השמיים, כתב בטחוני נועז שמוכן לשרוף את כל המקורות שלו ולקבל טיפול אורי בלאו, ספק אם היתה עומדת מאחוריו מערכת. הסיבה לכך פשוטה מאד: זה עולה כסף – וזה לא מעניין אף אחד. האספסוף הישראלי לא רוצה לדעת. אם הרשויות החליטו, זה מספיק לו. ה"גדולים" יודעים ומי שמערער על כך הוא אויב ובוגד. העובדה שבשורה של פרשיות – נאפסו, קידר, קלינגברג – ההשתקה היתה מיועדת לא להגנה על בטחון המדינה (נאפסו לא סיכן את בטחונה מעולם; קידר הפסיק להיות סכנה משנעצר; ובמקרה של קלינגברג המפעילים שלו ידעו שנעצר שנים ארוכות לפני שהציבור הישראלי ידע על כך) אלא כדי להסתיר פאשלות מביכות מהציבור, לא מסייעת: הישראלי הממוצע לא ידע על מה אתה מדבר. עיתון שינסה להפוך את הצרכנים שקונים אותו לאזרחים ימצא את עצמו מוגדר על ידיהם כאויב. מה שכנראה יפגע במכירות.

מה שמעליב את האינטליגנציה שלי בכל הסיפור הוא המחשבה שאפשר, אחרי שתכנית טלוויזיה אוסטרלית חשפה את הפרשה, למנוע את הפרסום. ראש הממשלה היקר שלנו, שנאמר עליו שהוא לא מסוגל לשלוח אפילו מסרון SMS, מיהר לכנס בבהילות את ועדת העורכים, המוסד הארכאי שפעם היה סוכר את פיה של העתונות אם היה מקבל מידע סודי חם הישר מראש הממשלה. תעשו לי טובה. אם ב-1956, ניקיטה חרושצ'ב גילה להפתעתו שאפילו הנאום הסודי שלו לא מצליח להשאר סודי, מי שחושב שאפשר להעלים מאזרחי מדינת ישראל את מה שעושה הממשלה שלהם אחרי פרסום בחו"ל, הוא מטומטם. מותר גם לתהות מדוע כינס נתניהו – הידיעה על הכינוס חוסלה על ידי הצנזורה ולא הותרה לפרסום עד הבוקר – את העורכים אתמול בערב דווקא; מה, הוא לא ידע שהפצצה הזו מתגלגלת בכיוונו כשהתכנית האוסטרלית פנתה לשגרירות הישראלית בבקשת תגובה? מה, הוא חשב ששום דבר לא יקרה?

דווקא חברי הכנסת הוכיחו את עצמם בשעת משבר, והראו למה הם מסוגלים. זהבה גלאון (מי שבשעתו הביאה לסגירת מתקן 1391 הידוע לשמצה), דב חנין ואחמד טיבי הקשו אתמול על שר המשפטים, תוך ניצול מזהיר של החסינות המהותית שלהם ושל העובדה שמותר לצטט את מה שנאמר בכנסת, ודרשו ממנו תשובות בנושא. בלעדיהם, העיתונות לא היתה מעזה לדווח על מה שהתרחש. נאמן התחמק, אמר שהנושא לא באחריותו, והפנה את השואלים אל השר לבטחון פנים, אהרונוביץ'. הלז אמור היה לענות על שאלות בכנסת היום, אך ביטל את הופעתו, ככל הנראה כדי שלא יצטרך להסביר מה קרה פה או להתבזות בפומבי.

מטבע הדברים, המהלך הזה לא מצא חן בעיני האלמנטים הריאקציונריים בכנסת. ההומו-סובייטיקוס אביגדור ליברמן טען שמדובר ב"פשוט ניסיון לפגוע בביטחון המדינה", תוך שהוא טוען במקביל שהוא לא יודע כלום. מסתבר שמבחינת ליברמן, עדכון אזרחי ישראל על מה שממשלת נתניהו רוצה שכל העולם חוץ מהם יידע, הוא "נסיון לפגיעה בבטחון המדינה." חשוב לציין שעל פי ההגיון הזה, אויבי המדינה הם לא שירותי מודיעין זרים – אלה, מותר להניח, עקבו בעניין אחרי הפרסום האוסטרלי – אלא אזרחי ישראל עצמם; הם אלה שמהם צריך למנוע את המידע המסוכן, שמותר למודיעין האיראני אבל לא להם. מה שכמובן מחזק את התפיסה שהסיפור כאן הוא לא סכנה בטחונית, אלא סכנה לבטחון הממשלה ושלוחיה.

החרתה החזיקה אחריו הפוסטמה הלאומית, מירי רגב. זו פנתה ליועמ"ש כדי שיעמיד לדין את הח"כים שעשו את תפקידם – שהוא, וזה כנראה יפתיע את רגב, לא לשמש כחותמת גומי של המשטר אלא לפקח עליו – וזאת כשהיא מפגינה בורות תהומית במשמעות של חסינות ובהיסטוריה של השימוש בו. גלאון הגיבה היטב: "מירי רגב משתמשת בתירוץ ה"בטחוני" המוכר כדי להצדיק סתימת פיות והתלהמות ריקה מתוכן. האיפול על הפרשה לא קשור לשום סכנה בטחונית, אלא למניעת "מבוכה" לרשויות. מה שבאמת צריך להביך את מדינת ישראל זאת העובדה שמירי רגב, שלא מבינה דבר על דמוקרטיה ועל העקרונות המהותיים שעומדים בבסיסה, הגיעה לשרת כצנזורית, כדוברת צה"ל והכי גרוע- כחברת כנסת."

נאמן נאלץ להודות, מעל במת הכנסת, שכנראה יש כאן מה לחקור. ואם וכאשר כשתקום ועדת החקירה – ממשלת נתניהו, כמובן, תעמוד על הרגלים האחוריות כדי למנוע את זה – צריך יהיה להתעלם מן הפיקנטריה המודיעינית, כמו מה אמר זיגייר לאיזה שפיון בכיר או מה גרם למוסד לחשוד בו. אלה זוטי דברים.

הבעיה האמיתית היא מערכת משפט שמאפשרת את המצב שבו אפשר להעלים אדם, לכלוא אותו ללא משפט פומבי, ולטייח את עובדת הכליאה הזו גם במשך שנתיים לאחר מותו. הבעיה היא פרקליטים שמעוותים את התפיסות הבסיסיות ביותר של צדק בחברה פתוחה – אפשר להתחיל מפומביות הדיון, שהיא ורק היא מאפשרת לבצע ביקורת ראויה על הליך משפטי – כדי לרצות את מערכת הבטחון. הבעיה היא שופטים שמזמן שכחו שהם אמורים לשרת את הציבור ואת הצדק, ולא את מערכת הבטחון, שיש להם היסטוריה של התייסרות מול עוול אבל קבלה שלו, פשוט משום שאין להם מקור מידע אחר והם לא מעזים לחלוק על מנגנוני האופל. הבעיה היא פרקליטים שמבקשים, ושופטים שנותנים ביד חופשיה, צווי איסור פרסום על צווי איסור פרסום. הבעיה היא הפרי הרעיל של "מידע סודי," טענות של מנגנוני האופל שמוצגות רק לשופט ולא לנאשם, שכתוצאה מכך נשפט על עבירות שאין לו כל אפשרות להתגונן מולן. הבעיה היא המנהג הבזוי של מניעת עורך דין מעציר למשך תקופות ארוכות, מניעה שכל מטרתה היא לשבור את העצור ולהוציא ממנו את "מלכת הראיות," ההודאה – מנהג בזוי שלא יכול היה להתקיים אלמלא משפטנים ביקשו אותו, ושופטים אישרו אותו, פעם אחר פעם.

הבעיה, בקצרה, היא מערכת משפט שהתרגלה להתכופף לכל גחמותיה של מערכת הבטחון, ושהתרגלה לחשוב כאילו אנחנו בלונדון על סף פלישה נאצית וכל חשוד הוא מינימום רודולף הס שבא לקשור עם בכירים בשליחותו של היטלר. והבעיה הזו היא, מבחינת מה שנשאר מהדמוקרטיה הישראלית, מסוכנת הרבה יותר מכל מה שזייגר היה עשוי לפלוט, או להדליף, או למכור.

(יוסי גורביץ)

רוח צה"ל

מבקר המדינה פרסם אמש (א'), בחוסר רצון ניכר, את הדו"ח על פרשת אשכנזי, שנודעה בציבור שלא בצדק תחילה כפרשת מסמך גלנט ואח"כ כפרשת הרפז. המידע שעולה ממסמכי המבקר, שחלק ניכר ממנו מתבסס על ההקלטות של שיחותיו של אשכנזי עם מקורביו, מבהיר שהיה לנו כאן רמטכ”ל שהיה קרוב מאד לפוטש, שקשר נגד הממונים עליו, ושהכווין את הכפופים לו – ראש וראשון להם הרל"ש שלו, קולונל ארז וינר – לפעול נגד הדרג המדיני.

בצר לו, ניסה וינר, כמה ימים לפני פרסום הדו"ח, למנוע את פרסומו. הוא דרש מבג"צ לבטל את הביקורת עליו המופיעה בדו"ח. זה סוג של חוצפה – הדרישה לבטל מסמך ביקורת רשמי, שעמלו עליו זמן רב – ששמור כנראה רק לקולונלים ולגנרלים. עלוב פיקוד העורף בעת מלחמת לבנון השניה, יצחק ("ג'רי") גרשון, עתר לבג"צ כדי למנוע ממבקר המדינה לדרוש את הדחתו. גרשון סירב לפקודה של שר הבטחון עמיר פרץ לגייס את כוחות פיקוד העורף ולפרוס אותם בצפון. למרבה הצער, הוא לא הועמד בפני כיתת יורים בשל סירוב פקודה בזמן מלחמה, אבל הוא נאלץ לפרוש זמן קצר לאחר מכן.

היועץ המשפטי לממשלה הנוכחי, שמשמש הרבה יותר כקונסיליירי משפחתי מאשר כיועץ שאמור לייצג את האינטרסים של הציבור, הסתכסך בפומבי עם מבקר המדינה היוצא כאשר הלה דרש חקירה פלילית בפרשת אשכנזי. קשה לראות, בעקבות המידע שפורסם אמש, איך אפשר להמנע מחקירה כזו. אבל סמכו על ויינשטיין שיצליח למסמס אותה; בשביל זה מינו אותו.

ראשית, ישנה עדותו של הרפז עצמו. מדובר בנוכל, אבל לא בטיפש. כשהוא הבין שאשכנזי ו-ווינר מתכוונים להשאיר אותו לשאת לבד באחריות, הוא שינה את גרסתו. הוא כתב למבקר במאי 2012 ש"אספתי מידע על שר הביטחון, יוני קורן ועל האלוף גלנט… שיתפתי בקביעות את הרמטכ"ל אשכנזי, רעייתו ועוזרו אל"מ וינר. הם, באופן ישיר או באמצעות דובר צה"ל דאגו להעבירו לתקשורת… רצף האירועים… מוכיחים כי הרמטכ"ל רעייתו ואל"מ וינר הם שהפעילו, יזמו, היו מודעים באופן מלא לכל אחד מהנושאים והשלבים והיו מעורבים לעומק בביצוע, בניגוד מוחלט להיתממות שלהם כפי שמצוטטת בטיוטת הדו"ח לפיה היו פסיביים לחלוטין." זו טענה שכמובן יש להתייחס אליה בזהירות, אבל ראוי היה לחקור אותה היטב: להעניק להרפז מעמד של עד מדינה כדי שיוכל, חופשי מאימת הדין, לומר לנו בדיוק מה קרה כאן. וזה, כמובן, מה שוויינשטיין לא היה מוכן לעשות. רק זה היה חסר לו: חקירה פלילית נגד רמטכ"ל והרל"ש הנאמן שלו.

שנית, כל הפרטים מסתדרים היטב עם מה שכותב הרפז למבקר במאי 2012. יש די והותר ראיות לכך שהמעורבים ידעו שהם קושרים קשר. הרפז ו-ווינר מדברים בקודים על שימוש בתקשורת "נקיה" (מכשיר סלולר של וינר שלא יהיה מוכר למישהו אחר); אשכנזי עצמו הקפיד לא לבוא במגע ישיר עם הרפז, אבל אשתו רונית שלחה לו 984 מסרונים. ברגע השיא של הפרשה, כשהמסמך נחשף בתקשורת ומתחילה חקירת משטרה, אשכנזי יוצא מהלשכה, הולך לבית של חברים ומנהל משם שיחה בת 18 דקות עם הרפז – אחרי שרונית אשכנזי משיגה אותו. השיחה הזו לא הוקלטה, משום שלא בוצעה מהלשכה. במקביל, וינר מנהל שתי שיחות עם הרפז, באורך כ-25 דקות, שאינן מוקלטות, למרות שהן מתבצעות מלשכת הרמטכ"ל. אשכנזי טוען שהוא בסך הכל אמר להרפז שהם הולכים למסור למשטרה את המסמך ושהרפז יצטרך לאשר את זה. לא יודע, אבל זה נשמע קצת קצר מדי בשביל 18 דקות. ולמה שתי השיחות, שבאופן חריג אינן מתועדות, בין וינר והרפז? זה זועק מתיאום ראיות.

וינר עצמו נתפס מוקלט כשהוא דוחק בהרפז להשיג מסמכים מפלילים כנגד השר שלו, ובשלב מסוים מבקש מידע מפליל על אלוף שנחשד כמי שעבר למחנה של השר. הרפז רומז שקצין אחר, שמתנגד לחונטה, נמצא בקשרים לא ראויים עם הרל"שית שלו, ו-ווינר – המועמד לתפקיד קצין חינוך ראשי, כן? – רוצה את החומר כדי שיוכל לשמש אותו, ככל הנראה לסחיטה.

אשכנזי טוען, כמובן, שהוא לא ידע ולא שמע, אבל הוא נתפס מוקלט משוחח עם וינר על אחד מנסיונות ההכפשה של האחרון כלפי הרל"ש של ברק, יוני קורן – וינר ניסה למכור לו את קורן כבכיר בקרן החדשה לישראל. עכשיו מתחיל וינר, שקולט שהוא הולך לאכול אותה וחזק, להגיד שהוא בסך הכל מילא פקודות. הוא הולך לטעון, נרמז בתקשורת, שהפקודות שקיבל מאשכנזי אולי לא היו חוקיות אבל חד משמעית לא היו בלתי חוקיות בעליל, ועל כן הוא היה צריך לציית להן.

חמוד מצידו. הנהלים הצבאיים קובעים שחייל אכן צריך לציית לפקודה בלתי חוקית, אבל הוא חייב לדווח עליה. וינר לא רק לא דיווח, הוא היה מעורב אקטיבית בקנוניה נגד הממונים האזרחיים על הצבא. אשכנזי עצמו כבר נתפס בשקר, כשטען באוזני חברי המטכ"ל שהוא לא מכיר את הרפז, ושהלז איננו מבאי ביתו. הרפז ביקר בביתו של אשכנזי כמה וכמה פעמים.

מאחר והיועץ המשפטי למשפחה לא כשיר לחקור את הפרשה, ומאחר וראש הממשלה מתכוון לטרפד את היוזמה להקמת ועדת חקירה, נותר לצה"ל עצמו לחקור את הפרשה. את וינר צריך להעמיד למשפט צבאי, ובמינימום לזרוק לכלא לכמה שנים טובות ולשלול ממנו את דרגותיו. גם את אשכנזי יהיה צורך להעמיד לדין, אבל אני לא חושב שמישהו רואה את זה קורה.

המסמך הבסיסי של הצבא המוסרי יותר מהחמאס, "רוח צה"ל," שנכתב עבורו על ידי פילוסוף מדופלם, מכיל מספר ערכים רלוונטיים שהמעורבים עברו עליהם. אחריות: "החייל יפעל תוך גילוי מתמיד של מעורבות, יוזמה ושקידה, בשיקול דעת ובמסגרת סמכותו, כשהוא נכון לשאת באחריות לתוצאות פעולותיו." אמינות: "החייל יציג דברים כהווייתם, בשלמות ובדייקנות, בתכנון, בביצוע ובדיווח, ויפעל כך שרעיו ומפקדיו יוכלו לסמוך עליו בביצוע המשימות." דוגמא אישית: "החייל ינהג על פי הנדרש ממנו ויקיים את שהוא דורש מזולתו, מתוך הכרה ביכולתו ובאחריותו, בצבא ומחוצה לו, להוות דוגמה ראויה." ההדגשות שלי.

פעם, לא כל כך מזמן, "פאק באמינות", שקר קטן ככל שיהיה, היה מספיק בשביל להדיח צוער מבית הספר לקצינים. מי יודע, אולי הם עוד עדיין עושים את זה. אם הרמטכ"ל הנוכחי לא רוצה שמסמך הבסיס של הצבא שלו יהיה לשנינה וללעג, אם הוא לא רוצה שקציני בית הספר לקצינים יצטרכו לעבור קורס קומיקאים כדי לדבר על "פאק באמינות" בלי להתפוצץ מצחוק, אם הוא לא רוצה שכל טוראי יידע שיש דין אחד לחפ"ש ודין אחר לגנרל, הוא חייב להעמיד את הקצינים המעורבים – אשכנזי, וינר, הרפז, וכל קצין אחר שהיה מעורב בפרשה – בפני בית דין משמעתי ולזרוק אותם בקלון מהצבא. עם כל הטררם: טקס פומבי של תלישת דרגות. טקסים הם חלק מרכזי מהפעילות הצבאית, ממסדר בוקר ועד הצדעה לדגל. זו אחת הדרכים שלו להבהיר לאנשים שנמצאים במסגרתו שהם לא אזרחים.

אם גנץ לא יעשה את זה, וכאמור אני לא רואה אותו מגייס כמות כזו של אומץ לב אזרחי, אז כל אזרח ישראלי צריך לדעת שהנהגת הצבא שלו רואה בזלזול בדרג האזרחי ובחתירה תחתיו התנהגות נורמטיבית, או על כל פנים לא כזו שיש להעניש עליה. צה"ל, במצב כזה, הופך רשמית לאויב של החברה האזרחית הישראלית, והאזרחים הישראלים – כל כמה שיש כאלה – צריכים להתייחס אליו בהתאם.

ועוד דבר אחד: עד היום לא ברור לי מה היו ההישגים של אשכנזי, אם אכן היו כאלה, אבל הפרשה חשפה את ערוותו של לפחות כתב צבאי אחד: רוני דניאל. הלז נתפס כשהוא מלחך את פנכתו של אשכנזי, מקדם את הגרסה של אשכנזי, ואפילו מתדרך אותו מה לומר לתקשורת. אתמול הוא הופיע בערוץ 2 כאילו כלום, ופרשן את הפרשה שהוא עצמו היה חלק ממנה. גם הוא צריך ללכת הביתה, וגם במקרה שלו הבוסים שלו לא יעזו.

(יוסי גורביץ)

המדינה זה הוא

ראש ממשלתנו היקר, בנימין נתניהו, מזיע מאד לאחרונה. נראה שהוא קולט שהתרגיל המסריח שרקם יחד עם איווט ליברמן – על כך מיד – עומד להתפוצץ לו בפרצוף ושהוא עומד להגיע לכנסת הבאה עם סיעה קטנה יותר מזו שבכנסת הנוכחית. בצר לו, הוא שלף אהוד ברק – אל תעשו את זה, זה אף פעם לא עובד – והתראיין הבוקר במקביל לשתי תכניות רדיו. בשתיהן אמר דברים דומים למדי, ומה שאמר היה די מדהים.

"יכול להיות שמערכת הבחירות של ישראל התחילה מחדש בערב שבת פלגות השמאל ינסו להתאחד לפני הבחירות", אמר נתניהו לגל"צ ועד כמה שהבנתי גם לרשת ב', "ואני לא מוציא מכלל אפשרות שהן יעשו את זה יום אחרי הבחירות. לא הופתעתי, אני חושב שזה דבר שחוזר על עצמו פעם אחר פעם – הם מנסים להפיל אותי, יש להם מטרה אחת, להפיל את הממשלה בראשותי. על פי ניסיון העבר, הם לא בוחלים בכל האמצעים. אני מניח שיעשו את זה גם הפעם." ההדגשה שלי.

שזה, צריך להודות, די מדהים. בחירות דמוקרטיות, על פי האיש שמסתובב בכל העולם ומספר על הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, הן בעצם משאל שבו אמור לקבל שלטונו של ראש הממשלה גושפנקה מהציבור. כשמפלגות אופוזיציה מנסות להחליף את הממשלה – מכאן שמן – הן לא מבצעות מהלך לגיטימי, כמו המהלך שביצע נתניהו עצמו ב-1996 ו-2009, הן לא מבצעות איחוד גושי כפי שעשה, למשל, הליכוד (מכאן הרי שמו, מהאיחוד בין חירות והליברלים), אלא "מנסות להפיל את הממשלה בראשותי." כל זה מתבצע, כמובן, "מבלי לבחול בכל האמצעים."

עכשיו, או שנתניהו לא מבין עברית, או שהוא שב להיסטוריה הארוכה מאד שלו של הסתה. לביטוי "מבלי לבחול באמצעים" יש כמה משמעויות בעברית, כולן שליליות, כולן מדברות על שבירת כללי המשחק. במרחב הפוליטי, המשמעות היא מהונאה דרך שוחד לבוחרים ועד, במקרה הקיצוני, רצח פוליטי.

וזה קצת משונה לשמוע דווקא מנתניהו את התלונה הזו. אחרי הכל, "מבלי לבחול באמצעים" מתאר היטב את הקריירה שלו. החל מ"הקלטת הלוהטת" שלא היתה ולא נבראה, אבל נתניהו ניצל את השמועות עליה כדי לטרפד את מועמדותו של דוד לוי ב-1993, כשטינף את שמו במזימת סחיטה; עבור במשחקים המלוכלכים מאד ששיחק נתניהו עם הימין הקיצוני ב-1994-1995, כשקרץ לבוחרי הימין הדתי ורמז להם "שהוא מבין אותם," שרבין הוא בוגד – משחקים שבוצעו באמצעות הקמב"צ שלו, צחי הנגבי, ושהסתיימו באחד המשברים החמורים ביותר שחוותה הדמוקרטיה הישראלית, רצח רבין; עבור בלחישה המפורסמת ההיא על אוזן המכשף, "השמאל שכח מה זה להיות יהודים"; עבור ב"כולם כאן ליכודניקים", בטרם השיל את השכפ"צ שלו, בהחשידו בכך את כל מי שאינו ליכודניק ברצון לעשות לו את מה שבעקבות ההסתה שלו נעשה ברבין; וכלה, בקדנציה של 1996-1999, ב"הם מ פ ח ד י ם" המפורסם. בקדנציה הנוכחית נתניהו שקול יותר, או על כל פנים עושה את מעשי הנבלה שלו באמצעות שליחים, מ"אם תרצו" ועד עמידרור, אבל מדי פעם בכל זאת קופץ לו הנתניהו: כשהוא מדבר, למשל, על הניו יורק טיימס ועל "הארץ" כעל אויבי מדינת ישראל. והבוקר, כשהתנהלות שאין לגיטימית ממנה של בניית גוש חוסם הופכת ל"מבלי לבחול באמצעים."

לנתניהו יש סיבות טובות מאד להיות בלחץ. 17 שנים שכשלוחם של חובשי הכיפה הפך לראש הממשלה, הוא מגלה שחמורו של משיח מסיים את תפקידו ההיסטורי: הוא עצמו מושלך לשוליים וצפוי לאבד הרבה מאד קולות למשיח העונתי של המפז"ל, נפתלי בנט. ואם זה לא היה מספיק, אז הבוקר אישר אביגדור ליברמן שנתניהו הוליך שולל את הליכוד.

כזכור, נתניהו אילץ את מרכז הליכוד לבלוע את הסכם האיחוד בין הליכוד ובין ישראל ביתנו מבלי שצירי המרכז ראו בעצם את ההסכם. הבוקר אמר ליברמן שהמפלגות לא יישארו מאוחדות אחרי הבחירות. המשמעות היא שגם אם הליכוד ביתנו יקבל את 34 המנדטים שיש לו עכשיו בסקרים ולא יאבד עוד מהם, בכנסת הבאה יהיו לו רק 21 חברי כנסת – השאר יהיו של ליברמן. יש מצב שזו הקומבינה המסריחה ביותר שנעשתה כאן מאז 1990, וחברי הליכוד יכולים להאשים בכך רק את עצמם. מי שחותם על עסקה שהוא לא טורח לקרוא, לא יכול להתלונן.

זה, כמובן, לא ימנע מהם להתלונן, במיוחד אם השלל יהיה נמוך אפילו מ-34 מנדטים. מותר אפילו להעלות על הדעת סנאריו דחוק שבו לנתניהו אין רוב להקמת ממשלה בכנסת, לפחות לא כזו שאחריה יהיה ראש מדינה שיסכים להפגש איתו. במקרה הזה, נתניהו יעמוד מול קהל זועם של אינטרסנטים שייזכרו, במאוחר, שהוא הוליך אותם שולל. פלא שכבר עכשיו הוא מאשים את השמאל בכשלון? פלא שכבר עכשיו הוא חוזר לתרגילי ההסתה הישנים שלו, ומגדיר מחדש את הדמוקרטיה כמשהו שמוכר יותר לקים יונג איל?

ב-22 בינואר הולכים לקלפי ועושים את המקסימום כדי לזרוק את נתניהו למקום הראוי לו: פח האשפה של ההיסטוריה. או, במקרה הגרוע ביותר, גורמים לו להתחרט על הרגע שבו העמיד את עצמו לבחירה מחדש.

ועוד דבר אחד: הנושא מצריך פוסט בפני עצמו, ואני מקווה לכתוב כזה מחר, אבל הערב, אחרי פרסום דו"ח המבקר בפרשת אשכנזי, אין מנוס עוד מלהודות בכך שקשר קולונלים כנגד שר הבטחון, אדם בזוי לכל הדעות אבל הדרג המדיני הממונה, התקיים גם התקיים. וזה, והעובדה שבניצוחו של אבי בניהו חלק מהתקשורת צידדה בגנרלים ובקולונלים מול הדרג האזרחי, צריך להטריד כל אזרח בישראל.

(יוסי גורביץ)

כלי לא לגיטימי

בשעות שבהן נכתב הפוסט הזה, דנה ועדת הבחירות המרכזית בפסילתן של שורה של רשימות לכנסת הבאה: בל"ד, רע"ם-תע"ל, עוצמה לישראל (הרשימה המשותפת של מיכאל בן ארי ואריה אלדד, שמצליח לרדת לביבים כדי לנסות להשאר בכנסת), ש"ס ויהדות התורה. הפעיל החברתי ומועמד העבודה אורן פסטרנק מנסה לפסול גם את מועמדותה לכנסת של הבהמה הלאומית, מירי רגב, בשל הגזענות המוכחת שלה, ואת זו של דני דנון. עורך דינו של פסטרנק, מרטין קיל, אמר לי בשיחת טלפון שהם לא הצליחו לקבל את 13 החתימות הנדרשות כדי להעלות את בקשת הפסילה של רגב ודנון, והם מתכוונים לבקש שיו"ר הוועדה, השופט אליקים רובינשטיין, ישתמש בסמכותו ויפסול אותו; הוא מעריך שהסיכוי לכך קטן מאד. הנחת היסוד היא שבעוד שהטענות כנגד המפלגות היהודיות יידחו, שתי המפלגות הערביות דווקא ייפסלו. קיל אומר שבכוונתו ובכוונת פסטרנק לערער על אי הפסילה של עוצמה לישראל לבית המשפט העליון.

עכשיו, אם היו לוקחים פה ברצינות את הרעיון של פסילת מפלגות גזעניות – והחוק אוסר רשמית על מפלגות ומועמדים כאלה להתמודד – אז הפסילה של עוצמה לישראל, ש"ס ויהדות התורה היתה צריכה להיות אוטומטית. עוצמה לישראל היא מפלגה גזענית במפגיע, היא מורכבת מיוצאי ארגון הטרור כ"ך – רק תארו לעצמכם מה היה קורה למפלגה ערבית שלמועמדיה היה עבר, נניח, בחזית העממית – וש"ס ויהדות התורה רואות בשילוב נשים ברשימתן ייהרג ובל יעבור. הדרת הנשים שלהן רשמית ובלתי מתנצלת. נשים, בפעם האחרונה שבדקתי, הן בני אדם. מפלגה שהיתה פוסלת ערבים מהשתתפות בה היתה כנראה נפסלת אפריורי. פסילת נשים צפויה לעבור בלי בעיות.

אלא שכמובן, חוקי הגזענות של ישראל הם בדיחה, מכמה סיבות. קודם כל, היועץ המשפטי לממשלה כבר קבע שאי אפשר להעמיד אנשים לדין בשל גזענות מסיבות דתיות, ובכך הוא כמובן קולע ללשון החוק. ואם אי אפשר להעמיד לדין את כותבי "תורת המלך," בכלל לא ברור איך אפשר לפסול את הרשימה שמייצגת אותם מלהתמודד לכנסת.

שנית, וחשוב יותר, החוק הישראלי מונע מראש את התמודדותה של רשימה ששמה לה למטרה לשנות את הגדרתה הרשמית של ישראל כמדינת אדונים של העם היהודי, או, במונח הרשמי, "מדינת העם היהודי." מהבחינה הזו, החוק מבטיח ששינוי מהותי לא יוכל להגיע דרך הקלפי. רשימות שינסו לקדם שינוי כזה פשוט ייפסלו. החוק כולא גם מפלגות א-ציוניות או אנטי-ציוניות בכלוב רך של תמיכה בציונות, שהיא בעצמה – בצורתה כפי שהיא מתגשמת בשטח, לא במישור האידיאות, שם גם ל"אלטנוילנד" יש יכולת קיום – סוג של גזענות, קרי הבטחת עליונות יהודית. בהיותן קודם כל יהודיות, המפלגות היהודיות בטוחות למדי.

הרעיון של פסילת מפלגות מוגן לעתים קרובות על ידי הרעיון של דמוקרטיה מתגוננת. הדוגמא הקלאסית שמביאים לנו היא קריסתה של רפובליקת ויימר. זו הדוגמא הבעייתית ביותר שבאפשר: הסיבה המרכזית לקריסתה של ויימר היא העובדה שהציבור הגרמני לא רצה בה, לא האמין בה, לא בחר בה, ושהיא נכפתה עליו בפועל על ידי כוחות חיצוניים. אף שהיו כוחות ליברליים חזקים בגרמניה שקודם למלחמת העולם הראשונה, השחיקה האיומה בערך חיי האדם שהביא המוות התעשייתי בחפירות במערב מוטטו אותם במידה ניכרת. שורה של אסונות לאומיים – מהכניעה עצמה, שהגיעה בהפתעה שאין דומה לה ושלוותה בנסיונות הפיכה קומוניסטיים ובאובדן מה שנתפס כחלקי מולדת, האינפלציה המזעזעת והמשבר הכלכלי שהגיע מיד אחרי שגרמניה התאוששה ממנה – הביאו לכך שב-1933 כבר היתה גרמניה משוסעת כמעט כולה בין שתי תפיסות אנטי-דמוקרטיות, הקומוניזם ולאומניות שובניסטית גסה. האליטות של גרמניה – במיוחד האליטה המשפטית והצבא, ובמידה מסוימת גם התעשיינים וחלקים ניכרים מהאקדמיה – מעולם לא הכירו בלגיטימיות של הרפובליקה. הן נאלצו לשלם לה מס שפתיים, אבל שמחו להתנער ממנה. בבחירות של סוף 1932 רק כשליש מהמצביעים תמכו במפלגות שהיו מחויבות לרפובליקה, הסוציאל-דמוקרטים והצנטרום (המפלגה הקתולית). לא למותר לציין שהנאצים והקומוניסטים שילבו ידיים ערב הבחירות ההן בשביתה כללית משותפת. שני הכוחות הטוטאליטריים קשרו הדמוקרטיה הלא יציבה גם כך. מי שזוכר את השביתה הכללית ההיא, גם לא יופתע כשהיטלר וסטאלין יחברו שוב זה לזה, הפעם כנגד הדמוקרטיות הפגומות של פולין והמדינות הבאלטיות.

המסקנה העיקרית מוויימאר היא שאם רוב הציבור לא רוצה במשטר דמוקרטי, משטר כזה לא יוכל להתקיים. אירונית, פסילתה של מפלגה אנטי דמוקרטית – ואין שום ספק שזקפה לישראל היא מפלגה אנטי דמוקרטית – משרתת את יריבי הדמוקרטיה. הם לא הולכים לשום מקום, הם גם לא יורדים למחתרת: הם ממנפים את העובדה שהם נפסלו מלרוץ לפרלמנט כדי להוכיח שהשיטה היא אנטי דמוקרטית, כי היא פוסלת את קולות העם. הנזק שבסתימת פיות, שהשוטים מקבלים מיד כהוכחה לקיומה של אמת שהאליטה מנסה להסתיר, גרוע הרבה יותר מאשר אם היו עוד שלושה אנטי-דמוקרטים בכנסת.

הנזק מפסילת בל"ד ורעם-תע"ל חמור הרבה יותר. הוא שומט עוד יותר את הלגיטימציה של המשטר הציוני בקרב 20% מהאוכלוסיה שאינם יהודים. 50% מהמצביעים הערבים לא צפויים להגיע לקלפי גם כך, ואם המפלגות שלהם ייפסלו, הם צפויים להחרים את הבחירות, ובצדק.

אבל כאן צריך לגנות לא רק את החשודים הקבועים – דני דנון ושאר משביעי השדים מימין – אלא גם את בל"ד עצמה. המפלגה הודיעה אמש (ג') שהיא לא תתייצב בוועדת הבחירות כדי לטעון נגד פסילתה. לא ברור לי מה ההגיון בלשחק את הוועד הערבי העליון מודל 1947, אלא אם גם אתה עצמך מעוניין בעצם בפסילתך. ההודעה של בל"ד הבוקר, שאם ועדת הבחירות תפסול את חנין זועבי מלרוץ לכנסת, היא תחרים את הבחירות הגיונית יותר – ועדיין משחקת משחק לא בריא ולא ראוי עם חוקי המשחק.

כלומר, לא בריא ולא ראוי אם אתה מקבל את הלגיטימיות שלהם. ההתנהלות של בל"ד, למרבה הצער, משחקת ישירות לידי יריביה. ולא בפעם הראשונה.

ועוד דבר אחד: ישראל אישרה, דווח היום (ד'), את כניסתו של אמיר קטאר לשטחי הרשות הפלסטינית, בתקווה שהוא יחזק איכשהו את סוכת עבאס הנופלת. אתם זוכרים – אותו ממשלה שרשמית מוגדרת על ידי ישראל כ"לא פרטנר." בפעם הבאה שיגידו לכם שמה אתם רוצים, לפלסטינים יש ממשל עצמי, זכרו שאפילו דברים זניחים כמו מי יהיה רשאי להכנס לשטחה מוכרעים על ידי פקיד ישראלי.

הערה מנהלתית א': בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': אני יוצא לחופשה השנתית שלי. אשוב בסוף השבוע הבא, אבל אני בספק אהיה במצב לכתוב אז. אני מקווה שהבלוג יחזור לכתיבה סדירה ביום ראשון, ה-30 בדצמבר.

(יוסי גורביץ)

“גבירתי ראש הממשלה”

אם חצי ממה שנטען כאן נכון, צריך להפיל את השלטון. ושוב. למה בנימין ושרה נתניהו לא תובעים את אלדד יניב על הוצאת דיבה?

(יוסי גורביץ)

רקוויאם לליכוד

פעם, ולא כל כך מזמן, הליכוד היה מפלגה ליברלית. טכנית, הוא עדיין מגדיר את עצמו ככזה. מנחם בגין, המנהיג ההיסטורי שלו, היה מנהיג ליברלי בדגם שכבר לא קיים אבל פעם היה נפוץ למדי במרכז ומזרח אירופה: עורך דין שקיבל השכלה ראויה, עם כבוד גדול לחוק. מנחם בגין, יש לומר, הוא המייסד האמיתי של הדמוקרטיה הישראלית: בימי האופל של שלטון מפא"י ובן גוריון, כשמנגנון החושך של איסר הראל האזין לראשי חרות ומפא"י, כשראש הממשלה בן גוריון החליט אישית מי יקבל תפקידים במנגנון הממשלתי, עד רמת המורה בבית הספר, בגין וחברי מפלגתו העמידו פה את יסודות השיטה הדמוקרטית. הם עשו זאת למרות תבוסה אחרי תבוסה בבחירות, כי את אלה מעמידים כמעט תמיד מתוך האופוזיציה. מק"י היתה שם איתם, כן, אבל מק"י היתה שפוטה ושכירה של העריצות האיומה ביותר שידע העולם, ברית המועצות. מק"י לא רצתה בדמוקרטיה כשלעצמה; היא רצתה בה כדי שלא ימעכו אותה ויחסלו אותה.

חרות של בגין הצביעה, פעם אחר פעם, בעד ביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל, בזמן שהלמינגים של בן גוריון ומפא"י הצביעו, פעם אחר פעם, בעד שימורו. לבגין היו עקרונות דמוקרטיים; למפא"י לדורותיה היה בעיקר פרגמטיזם, ובוז לעקרונות. בגין הוביל את ההפגנות הקשות, והראויות מאד, נגד שיא הפרגמטיזם הזה: הסכם השילומים עם גרמניה, שאיפשר לה, תמורת כמות מסוימת של פלדה וזהב, לנסות למחוק את עברה – רק שבע שנים אחרי סיומו של תהליך ההשמדה, כשהממשלה המערב גרמנית (ובמיוחד שירותי המודיעין שלה) עדיין רוויים בנאצים לשעבר, חלקם נאצים נלהבים מאד.

בגין, בוגר מחנות הריכוז הסובייטיים (הגולאגים), הורה עם כניסתו לתפקידו לראש השב"כ לחדול מעינויים; אפילו לא סטירת לחי. השב"כ שיקר. אבל כשהיה צורך לטייח את פרשת השב"כ, ולהעניק חנינה מראש למעורבים ברצח ובעלילות השקר, שלושה מתוך ארבעת המעורבים – שמעון פרס, יצחק רבין וחיים הרצוג – היו אנשי מפלגת העבודה.

בליברליות של הליכוד לא היה, כמובן, שום דבר סוציאליסטי, והמתח שבין הליברליזם ובין הלאומניות שבליכוד – והוא תמיד היה גם לאומני – הגיע לשיאו אחרי מערכת הבחירות המופלאה של 1977, הפעם הראשונה בהיסטוריה של המדינה בת 29 השנים שבה השלטון עבר מיד ליד. הליכוד היה מחויב להתנחלויות. המחויבות הזו הובילה בהכרח לכרסום בליברליזם שלו. בית שנחלק על עצמו לא יוכל לעמוד; אי אפשר, אמר אייברהם לינקולן, להיות חצי חופשיים וחצי בעלי עבדים. הליכוד בחר בכיבוש, וזו היתה תחילת הסוף שלו כתנועה ליברלית.

ובכל זאת. בכל זאת. מנחם בגין ויצחק שמיר לימדו אותנו איך צריכים ראשי ממשלה לפרוש: בגין הלך הביתה אחרי כשלון נוראי, מרצונו. לא היה צורך לגרור אותו מקרנות המזבח כמו את גולדה מאיר אחרי כשלון נורא הרבה יותר. שמיר הפסיד בבחירות 1992, ופשוט הלך הביתה. הוא לא חתר, כמו בן גוריון, תחת יורשיו; הוא לא זחל, כמו שמעון פרס, לכל ממשלה אפשרית. הוא הפסיד, קד, והלך הביתה. אפשר לטעון שבמופת הפשוט הזה עשה לדמוקרטיה הישראלית שירות טוב יותר מאשר בכל שנותיו כראש ממשלה.

ובכל זאת. בבחירות 1999 התמודד בני בגין לכנסת כשהוא מנסה לרבע את העיגול ולהיות בו זמנית מועמד של הימין הקשה ומחויב לדמוקרטיה וזכויות אדם. הוא פרש אחרי זמן קצר כשהוא מודה שלסחורה שלו אין קונים בימין. רובי ריבלין, יו"ר הכנסת, מדבר במפורש על הצורך שבהקמת מדינה דו לאומית לשני העמים החיים כאן, כי רק כך גם בני העם האחר לקבל זכויות שוות.

ואמש כל זה נגמר. בכנסת האחרונה כבר סימנו הח"כים שבימין הקיצוני שבליכוד את הליברלים הישנים – ריבלין, מיכאל איתן, מרידור – כמטרה. אתמול התאחד הליכוד עם מפלגה פאשיסטית במובהק. חברי הליכוד אישרו את ההסכם מבלי שדנו בו כלל. דנו? מבלי שבכלל ידעו מה יש בו. נתניהו, ציין פטר ביינארט, שייך למסורת המוניסטית של התנועה הרוויזיוניסטית: מסורת שגורסת שכל מה שחשוב הוא הציונות, שאליה יש להכפיף כל שיקול אחר, בכלל זה שיקולים דמוקרטיים. מפלגה דמוקרטית, מפלגה ליברלית, לא מעבירה כך הסכמים פוליטיים, במיוחד לא כשראש המפלגה אומר שהמטרה של ההסכם היא השגת עוד כוח.

במפלגה האחרת, כמובן, לא נערכה כל הצבעה. הווֹזְ'ד אמר את דברו, והליליפוטינים הסתדרו בשלשות. הליכוד התאחד עם מפלגה שאפילו לא מנסה להעמיד פנים שהיא דמוקרטית. השאלה האם הטפיל ישתלט על הגוף שאליו חדר תיענה בעתיד. בינתיים, אנחנו יכולים לומר שמפלגה ליברלית גדולה, מהחשובות שהיו בישראל אם כי זקנתה ביישה את נעוריה, הובאה רשמית וסופית לקבורת חמור.

(יוסי גורביץ)