חישבו על רוכב אופניי-שטח הרוכב בנתיב משובש בין גבעות ואבנים. מהלכו הוא רצף של מהמורות ובורות חסר קצב או תבנית, וגופו צריף לספוג את כל אלה לאורך זמן, וגם לשלוט בכיוון הנסיעה. אם יאנוס את השטח להחלטותיו השרירותיות, יחטוף מנה אחת אפיים מן השורשים הבולטים והסלעים. אם ייכנע לגמרי למשטרם, ייאלץ לעצור לחלוטין. כך, רכיבה מקצועית בשטח בר, שנראית כמו זרימה שוטפת, אינה אלא סדרה אינסופית של משאים ומתנים קטנים, רצופה במאות פשרות קטנות לתוואי המשתנה. חלק מההחלטות הגדולות מתקבלות באופן מודע, כמו עקיפה של סלע בולט הנראה למרחוק או הימנעות מבור גדול, אך רוב ההתנהלות מתבצעת במהירות גדולה מכדי שניתן לחשוב עליה במפורש, והעסקאות נחתמות הרבה מתחת לסף החשיבה, בין האבן לרגל, ליד האוחזת בכידון, או לגב המתקמר להרף עין. אלה הן שיחות בדרג נמוך, אך יעילות והכרחיות. ועם חלוף הרגעים, ואולי השנים בניסיונו של הרוכב, הופך הגוף, דרך האופניים, לאחד עם האדמה ממנה בא, והם מכבדים זה את זה, דרך התיווך הטכנולוגיה הדו-גלגלי. כך, רכיבת השטח, שמאפיינת, לבטח בהבדלים מסוימים, גם רכיבה על אופנוע או על סוס, יסודה אינו רק באוסף פעולות זריזות, אלא גם במיומנות האי-פעולה, ההקשבה והכבוד לסביבת הפעולה.
המונח של "סביבה" הוא חשוב כאן מאוד, וכדאי להבדיל אותו מן המושג של "מרחב". מרחב הוא מקום אובייקטיבי, אוסף קר של נקודות וקואורדינאטות. הוא נטול משמעות והטיה, וחף מכל סובייקט או נקודת מבט. “סביבה" מניחה מראש דבר-מה שהיא נפרשת סביבו. היא מתאפיינת אך ורק ביחס לסובייקט שפורש אותה, ונתונה לחלוטין לפרשנותו והעדפותיו. גודלם של הדברים ב"סביבה" תלוי בעניין ובהשפעה שיש להם על מי שפורש ומפרש אותם. יש שיאמרו (דמוקריטוס, למשל), ש"סביבה" היא המצאה אנושית שמולבשת על עולמנו שאינו אלא "מרחב". ויש אחרים (היידגר, כנראה), שיגרסו שעולמנו הוא בראש ובראשונה "סביבה", ודווקא המושג "מרחב", הנטול כל משמעויות, הוא הפשטה פיקטיבית, היפותטיות שקופה לצרכים טכניים. ה"מרחב" מורכב ממיקומים, ה"סביבה" ממקומות. תהיה אשר תהיה התשובה למקור האמיתי מבין הצמד “מרחב-סביבה", ברור שהאיכות הסבילה אחריה אנחנו מחפשים מתקשרת לאינטראקציה שלנו עם המושג "סביבה", בעוד שהאקטיביות בצורתה הקיצונית, הדורסנית, מתייחסת לעולם כמרחב הנתון, לפחות בכוח, למניפולציה אינסופית. אך כאן צריך להיזהר, משום שחלק גדול מהפעילות האקטיבית יכולה להיות הפיכה של סביבה עוינת לסביבה ידידותית עד שהיא הופכת לשקופה למשתמש (זהו בתמצית כל המפעל של הציוויליזציה האנושי). במקום שהאבולוציה נעצרה, והאורגניזמים הפסיקו להתאים את עצמם לסביבה בהמתנה למוטאציה הבאה, החל מהלך של הקפאת הצורה של האורגניזם מחד וניסיון לשנות את הסביבה מאידך, בעזרת התייחסות אל העולם כמרחב גמיש וניתן לעיבוד. כך הפך היער למטבח, המערה לבית, המדורה לכיריים והאל לטלוויזיה.
המהלך של רוכב האופניים, בצאתו לחפש את מרחבי הבר הבלתי מעובדים לסביבה מודרנית, ללא שבילים כבושים ומחלפים סלולים, מרמז על איזה געגוע, חלקי אולי, לאותם מיליארד שנה שקדמו לעידן הנוחות המודרני. איזה אינסטינקט קדמון מושך אותנו למקום בו איננו כל-יכולים.
אך הפאסיביות האמורה אינה רק התייחסות לעולם כאל סביבה שיש לכבדה אלא הגישה – ואולי ההבנה – שאף אנחנו, אם נרצה ואם לאו, חלק מהסביבה של מישהו אחר. האישה המתייפה לפני צאתה אל הרחוב, אינה עושה זאת בהכרח על מנת להשיג משהו ספציפי באופן פעיל (ליבו של מחזר, למשל), בד”כ היא עושה זאת כי היא מצייתת לאותו תקתוק פנימי שגורם למרבדי הפרחים לפרוח באביב הססגוני, ולשמש לשקוע בכל ערב בין קרעי עננים מאדימים.
