על שנאה עצמית

הקדשה
הפוסט הזה הוא "אני". בלי "אנחנו". ובגלל זה, הוא מוקדש לחנן כהן.

אפולוגטיקה
אני לא בטוחה שזה המקום המתאים לפוסט הזה; אין מסקנה, אין תובנה וזה מהחיים. אבל זה המקום שלי, והוא כבר הוכח בעבר כגמיש למדי, אז הוא יצטרך להתאים. חוץ מזה, זה פוסט שצריך לכתוב אותו בזהירות, כי כמו שנרמז משמו הוא על שנאה עצמית, ושנאה עצמית נוטה להפוך לרחמים עצמיים, ורחמים עצמיים זה מה זה לא אסתטי. ואם זה לא מספיק, צריך להיזהר כי לכי תדברי במלים גדולות על שנאה עצמית. זה בערך כמו לדבר במלים גדולות על שכרות. ומעל הכל מרחף גם עניין ה~חיבוק~. זה מין נושא כזה, שמצריך לכאורה ~חיבוק~, אבל אם הייתי רוצה ~חיבוק~, הייתי כותבת בפורום לסביות, לא פה. ובכל זאת, הפוסט הזה ייכתב.

גבולות גזרה
השנאה העצמית שלי היא מרחב. אם אני צריכה להשוות אותו למשהו, אז הוא הכי דומה למרחב של הבאבל בוי; הוא תפור למידותיי ועוד קצת. אלא שבאבל בוי צריך את המרחב בשביל לנשום, ושנאה עצמית היא בדיוק אותו דבר, אבל הפוך; לא כדי לנשום ולחיות אלא בגלל שאני חיה ופועלת, לא למען קיום נוח, אלא למען הרעלת הקיום.
מה שמזין את המרחב הזה מבוסס על מגוון סיבות. חלק מהסיבות לשנאה העצמית הן בנאליות, נדמה לי. אני שמנה, נגיד, זו טענה רווחת. חלקן בנאליות פחות אבל אני מניחה שקיימות אצל לא מעט אנשים, כמו, למשל, אני נכה חברתית. חלקן כמעט מתקרבות למדרגה של נדירות, כמו כפות הרגליים שלי איומות. ומיעוטן מתקרב למדרגת מילה יחידאית, כמו אני שונאת את עצמי על שאני שונאת את עצמי. אבל כל הסיבות האלו מובילות לאותה חליפת חמצן לבנה שמקיפה אותי, שלעתים ניתן לחדור דרכה החוצה או פנימה, ולעתים פחות.

חדירה למרחב
אבל המרחב הזה, על נחשי הארס הלהוטים להכיש המסתובבים בו, הוא בכלל לא שלי. הוא רק מתחזה ככזה. אני נדרשת שוב לחיבורה היפה של ארנה קזין "על הנוחות" (בבל 2008): "כדי שהתעשייה הזאת [תעשיית היופי] תמשיך לגלגל מיליארדים, כולנו, נשים וגברים, חייבים להרגיש לא נוח בגופנו, ועם גופנו. אנחנו חייבים להרגיש שמנים מדי, מקומטים מדי, שופעים מדי, חיוורים או שחומים מדי; אנחנו צריכים להירתע מהישבן שלנו ומהשפתיים ומהשדיים. תפוחים או מדולדלים. רופסים או מנופחים. עלינו להרגיש כל הזמן פחות מדי או יותר מדי. עלינו להרגיש כל העת לא יפים" (עמ' 91).
קזין היא כמובן לא הראשונה שאמרה דברים ברוח דומה. תעשיית היופי זכתה כבר למגוון קיתונות זעם ובוז פמיניסטיים על האופן שבו היא ממחזרת מודלים ואידיאלים של יופי כדי לגרום לנשים לצרוך עוד או כדי לשעתק את מבני הכוח הקיימים בחברה ולהותיר את הנשים מדוכאות וחלשות ולעשותן בובות יפות למבטם של הגברים. הדוגמה הכי קיצונית שראיתי לעניין, והיא באמת קיצונית, הרבה אחרי הגרוטסקיות, ועצובה עד אין קץ, היא לינק שאיתמר דג ברשת, ומאחוריו מסתתרת חנות לבגדי לטקס שמוכרת חליפת לטקס בדמות בובת מין, שאותה יכולה האישה החפצה בכך לעטות על עצמה כדי להיראות כמו הדבר הפלסטי "האמיתי".
ותעשיית היופי עצמה לא לבד במערכה. למעשה, כל זירה בה אני פועלת יכולה להיחשד באותו רצון עז לגרום לי לשנוא את עצמי. האקדמיה, למשל, על ההיררכיה המובנית בה, שבה לעולם אני אמורה להרגיש בורה יותר, אקדמית פחות ובעיקר עצלנית יותר מהמרצים שלי, והם בתורם אמורים להרגיש אותו דבר ביחס לבכירים מעליהם. עולם העבודה, שבו אני אמורה תמיד לשנוא את מצבי הנוכחי ולהתאמץ יותר כדי להתקדם, כדי להרוויח יותר. ואפילו הרשת, על כלי המדידה וההשוואה המשוכללים שלה, שיכולה בכל רגע נתון להבהיר לי מה מצבי ביחס לאחרים, ולעודד אותי, בעזרת עשרה צעדים פשוטים, שכתובים בבלוג של אנשים אחרים, חרוצים יותר, שיטתיים יותר, חדורי מטרה יותר, להשיג יותר קוראים.

מאבק
ואז הגיע הרגע מזעזע אמות הסיפים שבו הבנתי שהמרחב הזה, שלכאורה מפעפע מתוך העצמיות האישית והפרטית שלי הוא, לפחות בחלקו, מתובנת מבחוץ. וזה הותיר אותי המומה לזמן מה. כי זה לא יכול להיות. קודם כל, שנאה עצמית מרגישה לגמרי אותנטית. אני מרגישה אותה בכל רמ"ח איבריי, איבריי שלי. זה לא יכול להיות שהמבנים החברתיים הגיעו כל כך עמוק. זה פשוט לא יכול להיות. חוץ מזה, אני בנאדם מודע. אני בנאדם חושב. אני בנאדם ביקורתי. זה פשוט לא יכול להיות שהם הצליחו להגיע כל כך עמוק.
הכרזתי על מאבק. אמרתי לעצמי: זה הכל נתון לבחירה שלך. אם הצלחת לבנות לעצמך חוקי זוגיות שנכונים לך ולה, אם הצלחת, לרגעים, למצוא את השילוב הנכון בין עבודה לפנאי ובין תחביבים לבטלה, את תוכלי להתגבר גם על השנאה העצמית. במיוחד אחרי שהבנת עד כמה היא אינה אמיתית.
אז זהו. שעברו בערך חמש דקות עד שנכנעתי. כשאני שמנה, אני שמנה, ולא משנה כמה פמיניסטיות יעמדו לי בתוך הראש ויצעקו פטריארכיה פטריארכיה.

חוסר האונים
ואז הגיע חוסר האונים. כי למרות כל התיאוריות שלמדתי, כל הספרים שקראתי, וכל התובנות שליקטתי, בענייני שנאה עצמית אני כמו תלמידת כיתה א': חסרת אונים לחלוטין. זה מרחב אחד ומאבק אחד שבו עוד לא הצלחתי לנצח.

27 תגובות “על שנאה עצמית”

  1. אני אתחיל ואומר שאני מניחה שאת רק נגעת בדברים, ושאין בפוסט כזה כדי לתאר במדויק את כל החוויה וההוויה. אני אתייחס רק לדברים שכתבת:
    נראה שעל פניו, כל ה"גורמים" שאת מתארת אינם יוצאי דופן. אני אף אניח שכל בן אדם שחי בתרבות זו או אחרת מרגיש את אותה "אי נוחות" שאת וקזין מדברות עליה – בצורה זו או אחרת. ואני גם מניחה שאצל כולם יש סיבות בנאליות, שכיחות ונדירות.
    לא כל כך הבנתי למה הופתעת מההבנה שחלק מאותן תפישות לגבי עצמך נובעות ממבנים חברתיים (ואני מוסיפה: היסטוריה אישית? חוויות אישיות שעיצבו אותך?). בשבילי זו אחת הנחמות, כי אני חושבת שאני יודעת מה "גורם"לזה, בערך (למרות שזה מאד "אמיתי", כי בסופו של דבר הדברים האלו עדיין נשפטים בסטנדרטים חברתיים-תרבותיים, וכולנו צריכים להתמודד עם ההשלכות). רציונליזציה, לא?
    ובעניין ההשלכות, לא סיפרת מה גורם לכל זאת להפוך דווקא לרגש עז כמו שנאה. כמובן שגם אם את בן אדם חושב וכו', זה מימד רציונלי שלא יכול להתמודד עם מימד רגשי מהותי כל כך כמו שנאה.
    ואם כבר יש רגש כזה, למה להילחם? למה לא לאמץ אותו? "לנכס" אותו ולהשתמש בו? את מי שאת בזכות אותה שנאה עצמית רק בגלל שהיא עוד נדבך באישיות שלך. או להבדיל, לפרק אותה ולנסות להתמודד עם חלקים מסוימים שאולי לא שייכים לאותו מרחב, אלא לדברים אחרים (יש הרבה מקום בבועה).

  2. זה פוסט יפה. אני חושבת שהתגובה שלי אליו דומה למה שהרגשתי בעניין הפוסט על הניקיון. כלומר, שיש הבדל ביני לבינך בדברים האלה, ואולי הוא נובע מהפרש הגילאים ואולי לא. קודם כל שאצלי אחרי ההבנה מזעזעת הסיפים של העומק שאליו מגיעה ההבניה החברתית, הגיעה ההבנה המזעזעת לא פחות שזה לא אומר שאני יכולה לחפור מסביב ולעקור אותן מתוכי. זה היה השלב הכי נורא, כי אז האשמה נהיתה כפולה: לא רק האשמה מסדר ראשון (שאני לא עומדת בסטנדרטים) אלא גם מסדר שני (שאני לא מצליחה לעקור מתוכי את הסטנדרטים האלה, שהם לכאורה לא אני באמת). אבל את יודעת מה קרה אחר כך? אני חושבת שפשוט התעייפתי. זה קרה עם הלכלוך, ועם האמביציות, ועם המראה החיצוני והיכולות החברתיות ועם עוד הרבה היבטים שבהם השנאה העצמית תוקפת. אמרתי לעצמי אוקיי, זאת אני, ולפעמים אני שונאת את עצמי מסיבות שכנראה אינן תלויות בי לחלוטין ואינן מוצדקות לחלוטין, וכשזה קורה אני אקריב לשנאה העצמית הזאת קורבנות קטנים כדי לרצות אותה ולהשתיק אותה עד הפעם הבאה. אני אשקע באומללות הרגעית או התקופתית עד שזה יעבור, כמו התקף אלרגיה לעצמי. יש לי התקפי אלרגיה כמעט לכל היבט של החיים שלי, גם ההיבטים שאני הכי מרוצה מהם, והרבה מהתקפי האלרגיה האלה הם תולדה של הבניות חברתיות, אז למה שהיחס שלי לעצמי יהיה יוצא דופן בזה? בקיצור, עליתי לסדר השלישי. לא ניצחתי ולא הפסדתי. התיישבתי בצד.

  3. שמת לב איך אף אחד לא כתב "יפה אמרת"? :)

    כל מה שאני כותב יוצא סוג של חיבוק, אז קצת מסובך לי לענות לזה. אז אכתוב רק שאחת ההבניות החברתיות החזקות ביותר שאני מכיר היא האמונה שאנשים לא משתנים, שהם נועדו לחיות עם הבעיות שלהם או עם התפיסה של התכונות שלהם כבעיות.

    וחוץ מזה, יפה אמרת.

  4. אני מתנצל מראש על התגובה הקרה וחסרת הרגישות לפוסט האישי שלך, אבל מכיוון שעצם הקונפליקט נוגע לסדרי עולם, אנסה לגעת בעניין הזה לפי השקפתי.
    הקיום האישי, מעבר לקיום החברתי/ביולוגי/מערכתי כזה או אחר הוא אשליהבמקרה הרע או תופעת לוואי במקרה הטוב. התחושה שיש משהו שהוא לגמרי שלנו, משהו יחידאי ופרטי שכזה פשוט אינה נכונה.
    הפער בין הרצוי למצוי אינו קונספירציה של חברות היופי או האקדמיה, אלא זוהי מהות קיומית בסיסית שנותחה פעמים אינספור מבודהא דרך שופנהאור עד מייק לי. אם כבר, המערכות האמורות מנצלות מהות זו ולא מייצרות אותה. הקיום האישי שלנו, עד כמה שייראה לנו הדבר מפתיע או מדכא, הוא תמיד שכפול של מערכת, ביולוגית או חברתית. לא נוצרנו על מנת להיות מאושרים, הסיבה שיש לנו מוח חושב זה כדי שנוכל לנייד את הרחם/פה/תחת שלנו ממקום למקום בצורה יעילה יותר, הרחק מהממותות והמסטודונים.
    גם הסיבה שיש לנו בחירה היא משיקולי מערכת. מערכת בעלת פרטים שיש להם חופש יחסי (למשל שוק חופשי או דמוקרטיה) פשוט עמידה יותר מאחרות, וזו הסיבה שהן מלבלבות יותר במאה האחרונה. את כותבת:
    "זה לא יכול להיות שהמבנים החברתיים הגיעו כל כך עמוק. זה פשוט לא יכול להיות. חוץ מזה, אני בנאדם מודע. אני בנאדם חושב. אני בנאדם ביקורתי. זה פשוט לא יכול להיות שהם הצליחו להגיע כל כך עמוק."
    ובכן: המודעות החשיבה והביקורתיות שלך, הן לא יציר כפייך. את חלק ממערכת ומסורת רבת שנים של מודעות, חשיבה וביקורתיות, שנבנתה ברוב עמל במשך עידנים. אם הפלגת לשנוא את עצמך, זה משום שעמדת על כתפיהם של ענקים.
    מה לעשות אם כן? מה יקרה אם הדבורה תגלה שהסיבה היחידה שהפרחים מעניקים לה צוף זה משום שהם מנצלים אותה כדי להתרבות על ידי האבקה? האם היא תכעס על הקונספירציה שנפלה ברשתה? או שתשמח בחלקה ותמשיך לקיים את יחסי הסימביוזה?
    בסופו של דבר, אנחנו מרוויחים המון מהיותנו חלק מהציווליזציה למעשה אנחנו מרוויחים הכול. חוסר הסיפוק (או ליתר דיוק: המודעות אליו) הוא אחד המחירים שאנחנו צריכים לשלם.

  5. פ"ה, האמת היא שהסיבה שכתבתי את הפוסט היא ההנחה שזה לא רגש ייחודי שלי. אם זה היה כזה, הייתי באמת כותבת אותו בבלוג אישי.

    ההפתעה ממעורבותם של המבנים החברתיים נובעת, אני מניחה, מהפער שבין הדברים שאתה יודע שקשורים למבנים חברתיים לבין הדברים שלא הבחנת בקשר שלהם לחברה עד כה. נגיד, זה שזה מצריך מאבק או הסברים כלשהם כדי לקיים לאורך זמן זוגיות פתוחה, לזה אני רגילה. אבל זה לא אותו דבר כמו אותם מבנים שחודרים לתוך הרגעים שהם לכאורה הכי נסתרים שלך.

    בעניין האיך זה הופך שנאה, זו שאלה שכבר שאלו אותי כבר פעמים. התשובה הכי טובה
    שמצאתי לזה עד כה הייתה שאני מתנשאת (די? באמת? עד כה קיבלנו את הרושם שאת ביישנית ופוחדת מהצל של עצמך), ואני באמת חושבת שאני יכולה הכל. כשאני נתקלת במשהו שאני לא יכולה, כמו זה, זה ממש מעצבן אותי. ומעצבים עצמיים לשנאה עצמית הדרך קצרה יחסית.

    ובכל הנוגע ל"לאמץ", אני לא חושבת שזה פתרון בשבילי. אני לא רוצה שדברים שגורמים לי להרגיש רע יגדירו אותי, לפחות בעיני עצמי.

  6. ז'ניה, תודה.
    אני חושבת שזה באמת מקרה של פער גילאים. אני מתקרבת לגישה שאת מתארת, למרות שזה מעצבן אותי, לוותר לעצמי.

  7. איתמר, דווקא ז'ניה אמרה יפה אמרת. ואני שמחה שנמנעת :)
    ובנוגע לשאלה האם אנשים משתנים או לא, היו לנו כבר אינספור דיונים בנושא, ואני נותרת איתנה בדעתי: אנשים משתנים בניואנסים, וזה לא מספיק כדי להיחשב שינוי. אני של היום ואני של לפני 15 שנה דומות בצורה כמעט גרוטסקית.
    וחוץ מזה, תודה.

  8. ברמן, אתה לא צריך להתנצל. קודם כל, התגובה שלך לא חסרת רגישות, ובכל מקרה רציתי תגובות קרות.
    כן, אני יודעת את כל זה. וברור שהפסקה על כמה זה לא יכול להיות שהמבנים החברתיים חדרו עמוק כל כך היא אירונית.
    "אם הפלגת לשנוא את עצמך, זה משום שעמדת על כתפיהם של ענקים." זה משפט מאד יפה.
    ובכל זאת, למרות שאני יודעת שזה המחיר שאני נדרשת לשלם, הוא מעצבן אותי. לא כל מחיר משלמים באותה קלות. אין דין ארנונה (המס הכי מעצבן שיש לדעתי) כדין חשמל.

  9. אני לא רואה בזה ויתור, אלא יותר אורך רוח. שנאה עצמית היא כמו ילד היפר אקטיבי שעושה דווקא. אם נלחמים בו ראש בראש זה רק מתדלק אותו. צריך לתת לו להשתולל קצת ואז הוא מתעייף לבד והולך לראות טלוויזיה.

    בקשר לשינויים, כמו בסיפור על רבי עקיבא והמים והאבן, עם שינויי ניואנסים אפשר להגיע רחוק מאוד. וגם אם לא, לפעמים כל ההבדל בין סבל לאי-סבל הוא הבדל של ניואנס.

  10. אולי אני טועה, אבל זה לא בלוג אישי?
    אני לא מכירה אותך, אבל התנשאות כגורמת שנאה נראה לי קצת מוזר. אולי זה תיעוב עצמי, ולא שנאה עצמית. שנאה זה רגש מאד חזק ותובעני, שבדר"כ גם גורם לערפול שאר המציאות, ולא נראה שזה המצב אצלך. מה גם שהתנשאות זה לחשוב שאת יותר טובה מכל השאר, לא שאת יכולה לעשות הכל (זה לא אומר שאת לא מתנשאת, וזה גם לא דבר רע בהכרח, אבל לדעתי אין קשר ישיר ביניהם).
    לגבי הדוגמאות, נראה שזה כבר נגרר לאזור האישי שלך שקצת קשה לי להבין.
    אגב, ממש לא נראה לי שהדרך מעצבים עצמיים לשנאה עצמית קצרה, או שאפשר "לוותר לעצמך" – למי בדיוק את מוותרת? סליחה שאני נדחפת למונולוגים אחרים, אבל אני לא יודעת אם אנשים "משתנים", לדעתי הם פשוט מסגלים לעצמם סרגל ערכים והשקפות שונה במהלך השנים (לאו דווקא בפוליטיקה וכו', גם בדברים הקטנים כמו ניקיון או דימוי עצמי).
    אחרון חביב, לגבי המשפט האחרון, אני לא רואה שום דבר פסול בכך שדברים שגורמים לך להרגיש רע יגדירו אותך בעיני עצמך. את מגדירה את עצמך רק על פי דברים חיוביים וטובים שאת עושה/קיימים בך? הצד האפל הוא מה שעושה את החיים מעניינים, לא? אנשים חיוביים מלאי אהבה כלפי עצמם והעולם הם משעממים (וברוב המקרים גם חיים בשקר) – וגם אלו שמקדשים את התיעוב והשנאה. עצם העובדה שאת לא שונאת ה-כ-ל לגבי עצמך (אני מניחה ומקווה), צריך לעודד אותך (ולעורר עוד שאלות).
    (כמה קל לתת עצות לאחרים…)

  11. אני דווקא חושב שהשנאה העצמית היא דבר לעצמו, והתוכן הספציפי (אני שמנה) הוא לפעמים רק קולב נוח (באדיבות תעשיית היופי) שעליו אפשר לתלות אותה.

    הכרתי פעם מישהי שהתחילה ללמוד רפואה בגיל 16 (היא קפצה כמה כיתות) והאובססיה שלה היתה שלא לוקחים אותה ברצינות כי היא כל כך יותר צעירה מהסטודנטים האחרים בחוג. שבע שנים זה הרעיל לה כל פינה בחיים, למרות שאין הרבה פרסומות שדורשות מבני שש עשרה להיות יותר מבוגרים.

    ואז קרה לה מה שלשמנים בדרך כלל לא קורה: היא גמרה את הלימודים והתגייסה, וכמו שנהוג אצל עתודאים, היא היתה פתאום הכי מבוגרת ביחידה. החיים לקחו לה את הקולב. מישהו חושב ברצינות שזה פתר לה את הבעיה? היא מצאה קולבים אחרים לתיעוב העצמי והמשיכה בחייה כמו קודם.

    אני דווקא כן מאמין שאפשר לשפר את המצב, אבל לנסות לעקור מהבתוכו את האידאלים של תעשיית היופי זו לא הדרך. עבודה עם פסיכולוג טוב על המקורות של התיעוב העצמי, בדרך כלל בילדות, עובדת לפעמים. ולפעמים לא.

  12. ועוד דבר בקשר לפרפקציוניזם.

    אני גדלתי בסביבה בינונית בהגדרה, עם ציפיות קטנות מהאנשים הקרובים אלי וציפיות גדולות מעצמי.

    מה שאיפשר לי לבחור בחופשיות את המקומות שבהם אני רוצה להיות מצויין ואת המקומות שלא.

  13. ארך אפיים, אני לא בטוחה כלל שאתה צודק. יש אכן אנשים שנוטים יותר מאחרים לשנאה עצמית, ואז המושא של השנאה אכן הוא תירוץ. אבל כמו שאמרתי בפוסט, אני חושבת שיש כאן יותר מנטייה אישית של אדם זה או אחר (ובמקרה זה אני).

  14. מה, כבר אי אפשר לשרשר תגובות? לפטר את הוועד!

    אז רציתי לכתוב בתגובה לשל ברמן, שקו המחשבה שהוא מעלה הוביל את קראולי ואחרים (ואת ניטשה? לא מכיר אותו מספיק) להכריז שרצון חופשי הוא פיקציה, כל עוד לא פירקנו וניטרלנו את כל המבנים החברתיים והתורשתיים שגורמים לנו "לרצות" מה שנדמה לנו שאנחנו רוצים.

    אני סבור שניטרול של *כל* המבנים האלה שקול למה שמכונה "הארה", ורק קומץ אנשים בכל הדורות הצליחו (אולי) להגיע לזה.

    *אבל*, בניגוד לטענה של מיטל שאנשים משתנים רק בניואנסים, לדעתי ומניסיוני אפשר להשתנות באופן מהותי, לעשות דרך ארוכה לעבר ה"הארה" הזאת, לנטרל גם מבנים והתניות שהושרשו בנו עמוק. זאת בעצם התכלית של כל הטכניקות האזוטריות לסוגיהן.

    (על קצה המזלג; הילדה רוצה לים.)

  15. מרמיט,
    אינני חושב ש"הארה" במובן שאתה מתאר היא אפשרית. אי אפשר להתנתק מכל המבנים החברתיים והתורשתיים. אפשר רק להיות מודע לקיומם ולהיות מודע למבנה שלהם, כדי להשיג שחרור יחסי. אנחנו לא יכולים להתחמק מהשפעות, אבל בשלב מסויים אנחנו יכולים לבחור ביניהם.

  16. ברמן,

    מסכים איתך.
    ההבדל בין "כמעט אף פעם לא" לבין "אי אפשר" סמנטי לענייננו.
    אבל גם אם היעד הסופי לא בהישג יד, החתירה אליו כשלעצמה משחררת.

    פלונטר אחרי פלונטר, קליפה אחרי קליפה. הרצון ה"אמיתי" מבליח, ואז נעלם, ואז מרצד שוב. אפשר לשנות כמעט כל התנהגות אוטומטית, אם עובדים על זה מספיק – לאורך (זמן) ולעומק (הנפש).

    אפשר להרוג את הדמונים שבתוכנו, לא חייבים להסתפק ב"דע את האויב". אז סביר להניח שלא נהרוג את כולם, אבל כל דמון מת מפנה עוד מקום לרצון האמיתי (AKA "העצמי האמיתי") שלי. ועל הדרך גם השנאה העצמית פוחתת, ואולי אפילו מתחלפת באהבה.

    לגבי המשפט האחרון שלך: מאחר שהכל כבר נכתב ונאמר, אפשר להתייחס לכל רעיון כאל "השפעה". אם אני בוחר להיות מושפע מלאו-צה ולא מקונפוציוס, לדוגמה (פשטנית), אני כותב את התסריט שלי בעצמי למרות שאני עדיין "מושפע".

    עצם הבחירה היא השתחררות מהתניה.

    ואם תסלח לי על הלינקוק העצמי הנלוז, יש לי אפילו דוגמא:
    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=346488&blogcode=9083970

  17. שלום. אני באיחור. האמת שקראתי את הפוסט ביום שישי בבוקר, וחשבתי איזה ערבוב מרחבים מוזר זה שנתקלתי בך במקרה בעולם יום לפני זה ובקושי אמרנו שלום ועכשיו זה, ומה אני אגיב, אבל אחר-כך יצאתי עם השותפה שלי לטיול סופשבוע בחוצלעיר, ערבוב מרחבים מוזר בפני עצמו, ועכשיו אני פה, באיחור.

    נדמה לי שחלק מהסיבה שסוג הגילוי הספציפי הזה הוא כל כך מזעזע-אמות-סיפים, היא בדיוק ה"אני אדם ביקורתי". יש לנו (ואני יודעת שאני משתמשת ב"אנחנו" הכי הארד-קור-רועד-בקצוות) נטייה לחשוב – ואצלי לפחות זה מלפני פוקו או מרקס או פמיניסטיות, עוד מימי מנגנוני ההגנה של בית-הספר-היסודי – לחשוב שהביקורת על מה שיש היא הדרך לצאת ממה שיש; הדרך לפרק את זה; שאם אין שום דבר בעל-קיום-חיובי שהוא לגמרי-שלך, אם כל דבר חיובי הוא כבר מובנה חברתית וכו', אז לפחות הביקורת, השלילה-הטהורה, היציאה-מתוך, יכולה להיות עצמיות-טהורה, יכולה להיות מקום של חופש ואותנטיות, מקום של הכל-בשליטה. ומה יותר ביקורת מאשר ביקורת-על-עצמך.

    ואז לתפוס את הרגע שבו הביקורת-על-עצמך הופכת להיות לשנאה-עצמית, הופכת להיות למשהו שישנו-שם, אובייקט במקום פעולה, משהו שאין עליו שליטה – זה נורא. כי מה אפשר לעשות עם זה, באמת? לבקר את עצמך על זה שאת שונאת את עצמך? זה רק יגדל. הדבר היחיד שאפשר לעשות זה להרפות מהחתירה-לעצמיות-טהורה ולהתחיל להתלכלך, לצלול ולהתחיל למצוא/להמציא את עצמך בחרכים שבין כל המבנים החברתיים שמגובבים בך. ואני לא בטוחה שזה עובד כל כך טוב, או שזה שווה את המחיר.

    (סליחה על הניסוח המסורבל והעקום, אבל נדמה לי שעדיף לי שלא להתיישב-ולהתחיל-להתיר בתוך הפקעת הזו)

  18. דווקא אמרנו שלום, ואז גם ביני לביני התפעלתי מהאומץ של ככה-פתאום-קרחת, לא יודעת למה, ואז ביני לביני את צחקת והצבעת על הראש שלי, ואמרת שאת תגידי כזה דבר, ואני, עדיין ביני לביני, ליטפתי את ראשי במבוכה ואמרתי שאת צודקת.

    אני לא מזדהה לגמרי עם מה שאת אומרת, כי לפחות עכשיו, אבל אני מניחה שזה לא כך מימי בית הספר היסודי, אני חושבת שהביקורת היא בכלל לא מבחוץ, היא חלק ממה שיש, שכל דבר נושא עמו את הביקורת עליו. אבל דבר אחד משך מאד את תשומת לבי: הרגע שבו הביקורת העצמית הופכת לאובייקט. זה תיאור מאד מדוייק. ולהתחיל להתלכלך הוא המשך מעולה שלו. כן, בהחלט, אובייקט.

  19. גם אני באיחור, ולא בגלל שלא קראתי קודם.
    פשוט כי די קשה להגיב לדבר הזה.
    אבל חשבתי על זה שמעניין לראות איך לא מזמן הכרזת כאן קבל עם ועולם על השתחררות מאיזו התניה כזו בעניין הנקיון. אני למשל, שהשבועות האחרונים מונעים ממני, מכל מיני סיבות, את האפשרות לנקות את הבית, נתקף שנאה עצמית שכזו למול הכתמים שעל הרצפה. אבל גם השמנה, בדיוק כמו ניקיון, יש לה איזה קצה שבו אפשר לדבר על השלכות בריאותיות, ועד אז, יש בעיקר את ההתניה (מבורכת או מקוללת, קשה לי להחליט). אז מעניין לקרוא את "כשאני שמנה, אני שמנה" בהקשר הזה ולתהות קצת.

  20. שחר, אבל, כן! זו אותה התניה בדיוק. וכשאני אומרת "אני שמנה, אני שמנה", אני כמובן לא מדברת על המשקל שלי, או אפילו על דעתי ה"אובייקטיבית" לגביו, אלא על זה שההתניה כל כך חזקה, ששום דבר שאמור לערער אותה לא מצליח.

  21. ודאי, רק מצאתי לנכון להעיר על העובדה שלא מזמן הצלחת להפגין כאן שחרור מהתניה חזקה אחרת (ניקיון) אבל את מודה בכשלון שלך להשתחרר מהתניית ה"אני שמנה". מעניין אם זה מעיד על עוצמת ההתניות האלה.

  22. זה באמת גיהנום, ובאמת אין דרך פשוטה לצאת מזה.
    רק ההיתקלות הזאת בתחושות דומות על הצג מנחמת קצת. אותי.
    (ועל מה אנחנו כבר שורדים בעולם הזה אם לא על נחמות).

  23. יפה כתבת
    מזדהה. (נו כמובן, אחרי הכל חיפשתי בגוגל שנאה עצמית) מתי יגיע היום שנקבל את עצמנו כפי שאנחנו, בלי לרדוף אחרי יותר. זה מרגיש כל כך קרוב,בהישג יד ואפשרי. רק לוותר על האגו, לחייך יותר, לא יודע.

  24. היי:)
    האמת שאשמח לדעת, איפה את היום?

    אני קצת ״חוקרת״ על הנושא כי אני בעצמי שנאתי את עצמי המון שנים ואחרי שבוע של שתיקה ומדיטציה הבנתי דברים שבחיים שלי לא יכלתי לדמיין שאבין.
    על עצמי ועל העולם ועל שנאה ועל הנפש המשוגעת והמדהימה של כולנו. בעייני, העובדה שקלטת שכל הדפוסים הכעסים והזעם שלך על עצמך הם בעצם לא אמיתיים כי הם תוצאה של הסביבה והמרחב שאת נמצאת בו – זה הישג מדהים שממנו אפשר רק לגדול ולהתחיל לאהוב קודם כל את עצמך ואחכ גם את כל מה שמסביב.
    מעניין אותי מה איתך היום ולאן הגעת עם התובנות שלא כתובות פה :) , כי אני רואה שזה נכתב לפני כמה וכמה שנים. אז אם את עוד בסביבה והבלוג הזה עוד פעיל , אשמח לשמוע מה את חושבת היום .

    יום מקסים
    עפרי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>