תגית: ארנה קזין

שתים עשרה דקות 4#: דרושה גבר – מחשבות על גבריות במשפחה של נשים

בסוף דצמבר  נערך ערב ההרצאות שתים עשרה דקות מספר ארבע, בלבונטין 7 בתל-אביב. היה ערב מוצלח במיוחד!!

הדוברת השישית והחשאית של הערב הייתה ארנה קזין. ארנה קזין היא סופרת, שספרה הרביעי, "אפס עד 12 – יומן השנה הראשונה", ראה אור בשנה שעברה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. ארנה עבדה שנים רבות כעיתונאית ב"הארץ" ובעיתונים אחרים והיא מנחה סדנאות כתיבה עיונית, פוליטית ואישית. ארנה דיברה על המגדר הגברי, דרך שאלות שעולות אגב העדרו של גבר במשפחתה, שבה שתי הורות ושתי בנות.

את ההרצאה של ארנה אפשר לראות באתר של 12 דקות: דרושה גבר – מחשבות על גבריות במשפחה של נשים

12 דקות 4# – כבר בדרך

הערב הרביעי של 12 דקות ייערך ב-26 בדצמבר בשעה 20:00 בלבונטין 7 בתל אביב. בערב ירצו שישה מרצים על נושאים הקרובים לליבם, וכל אחד מהם ידבר 12 דקות לכל יותר. הכניסה לערב תעלה 20 שקלים.

ובמלים

  • עפרה ריזנפלד, ממקימי עיתון "חדשות", עיתונאית וסופרת, שמלמדת בפולין מאז שנת 2008, תספר מה היא עושה בפולין, ועל תחושת השייכות שהיא חשה למקום
  • עו"ד יהונתן קלינגר, עורך דין, מגיסטר במשפטים, סטודנט לדוקטורט בתכנית למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר-אילן ובלוגר, ידבר על האופנים השונים בהם ניתן לגנוב מאיתנו מידע ברשת האינטרנט ועל מה אנחנו יכולים לעשות בעניין
  • ד"ר שרית בן שמחון-פלג, המנהלת האקדמית של בית הספר לממשל ומדיניות באוניברסיטת תל אביב ועמיתה במכון החשיבה שחרית, תדבר על האופן שבו מדינת ישראל ממקרת החוצה תהליכי מהות, ובכך מאבדת את יכולתה לעצב את עתידה
  • נועה מנהיים, ראש מחלקת ספרות מקור בהוצאת "כנרת זמורה ביתן דביר", תדבר על הגלגולים שעובר כתב היד בדרכו להוצאה לאור, ועל עבודת העריכה והתשוקה הגלומה בה
  • ד"ר שי פוקס, ד"ר לרפואת ילדים שחוקר במכון ויצמן דווקא זקנה, יספר על מנגונים שונים בתאים שיכולים אולי להפוך את כל עניין הזקנה על פניו
  • ארנה קזין, סופרת, עיתונאית ומנחת סדנאות כתיבה, תדבר על המגדר הגברי, דרך שאלות שעולות אגב העדרו של גבר במשפחתה, שבה שתי הורות ושתי בנות
 

אני, נוח לי

סביבת המגורים הנוכחית שלי, רחוב שינקין. יריקה משורות הסטאן סמית באדידס, שתי דקות משוק הכרמל, שלוש דקות הליכה לשוק בצלאל או לנחלת בנימין. המרפסת, לא שלי, פונה לרחוב, מציגה חלונות ראווה לרוב. בשלטים הזוהרים שלהם הם מבשרים על מכירות סוף העונה. המזגן באורנה ואלה, מגובה במכשיר המפלצתי המכונה פג – חום (מלשון מפיג), יוצר טמפרטורה אחידה בכל חלקי המקום. אני יושב שם, או במרפסת, וקורא את "על הנוחות" מאת ארנה קזין.
 
בסולם הצריכה הקפיטליסטי, היצרנים ודאי מחבבים אותי. דחף הקנייה שלי הוא ילדותי, קצת אימפולסיבי ולא תמיד מתחשב בצורך או בחשבון הבנק. במילים אחרות, אני יכול לקנות טישרט במאה שישים שקל, אמריקאן אפארל, רק כי במקרה עברתי שם. הגיוני זה לא, אבל זה נוח ודוחה את הכביסה בעוד קצת. קזין, בחיבור שלה, מנסה לטעון נגד הנוחות.
 
היא מגייסת לעזרתה את מיטב התרגומים שהוציאו "בבל" והוצאות אחרות לטקסטים מהסוג הזה, אלה שתמיד מרפררים ל"חברת הראווה" ודומיו. הבעיה בחיבור של קזין, היא שהוא סובל בדיוק מהבעיה שנגדה הוא יוצא, הוא נוח מדי. הפרקים קצרים, המובאות חלקיות, ההפניות לא מלאות והחלקים שתורגמו סובלים מתרגום רשלני. עומק של מניפסט, אומרים אצלנו. אפילו מריחת הטקסט על פני כ 170 עמודים נראית מאולצת נוכח השוליים המוגזמים המקיפים אותו, ממקדים את איזור הקריאה במרכז הדף. נוח.
 
כמות הנושאים שקזין מנסה לתקוף היא עצומה. היא נוגעת בשיטפון נעלי הקרוקס, במכירות הרהיטים באיקאה, בניוון שבשימוש בשלט רחוק במקום קימה אקטיבית לכפתורי הטלוויזיה ובתחושת ההחמצה שהיא חשה אחרי סוף שבוע בג'קוזי בצימר בצפון הארץ. במה שנראה כניסיון לעבור לעיסוק גם בדברים "קשים" יותר, עוברת קזין לדיון בנוחות שבהעסקת עובדים זרים, בפונדקאות, באידאל היופי והעיתונות החדשה ובעניינים של זהות מינית ומחסומים בשטחים. תחת הכותרת "שלוש הערות על תרבות הנוחות" שבה קזין על הטיעון לפיו "תרבות הנוחות אינה התרבות הטבעית לאדם" ומכנה אותה "הסחת דעת רבתית שנועדה להסתיר מלחמה נמשכת – של בעלי האמצעים נגד העניים, נגד המוות, נגד כדור הארץ, נגד עצמם. והסחת הדעת הזאת אינה מרסנת את החורבן אלא מאיצה אותו" (עמ' 144). החורבן הזה, היא מרחיבה, הוא כניסתם של עוד ועוד פרטים לחיים ב"איזור הנוחות" התרבותי-פסיכולוגי של אזרחי העולם, עולמה של קזין.
 
ובאמת, הטרדות המפריעות את שגרת יומה של קזין משותפות לחלקים מסויימים מאוד באוכלוסיה. אלה הם בדיוק אותם חלקים שמכירים את בית ההוצאה של הספר הזה, אלה שמבינים מהי מהפכת המים המינרלים השוטפת את ישראל, מהפכה שבבית של הורי, למשל, לא בטוח ששמעו עליה. אלה שראו את תופעת הקרוקס בשינקין בתקופה שלפני זיופי המותג המשונה הזה. אפילו האימאג' על הכריכה, כמה נוח, בא מבית אימאג' בנק. הטקסט הזה, על אף הניסיון שלו להציג תמונה מלאה של הניוון התרבותי שבנוחות, נופל בדיוק בנקודה שנגדה הוא יוצא. אלה הם לא חייהם של אזרחי ישראל כולם, אלא חייהם של קזין, שלי ושל עוד אותם אלה שיצא שיש להם מספיק כדי לחיות את חייהם בנוח.
 
באחרית הדבר של הספר, מביאה קזין כמה עצות מעשיות לקורא שרוצה לעשות דבר. היא מציעה, במילים האלה, "לעשות דבר בעצמנו. לצבוע את הקירות, או לנקות את האמבטיה ואת השירותים או לרסס כתובת של מחאה במקום ציבורי…" (עמ' 164). זה גורם לי להיזכר במעורפל במאמר מערכת שהיה תלוי על קיר השירותים בביתי, מאמר מערכת שכתב מיכאל הנדלזלץ כעורך מדור הספרים של הארץ. הוא כותב שם על כסף, על שינוי התפיסה העולמי מעת המצאתו של הכסף בידי הפיניקים, על מקומם המתרחב של מדורי הכלכלה בעיתונים, ועל הפיכתו של המטבע לכלי המאפשר פתרון זמין ונוח למצבים שונים בחייו של האדם המערבי. בשורת הסיום של המאמר הזה, אני מצטט מהזכרון, מסכם הנדלזלץ, "כסף הוא רק כסף, אבל את זה יודע רק מי שיש לו אותו".
 

comfort.jpg

 ———-

עמוד הספר ב"מכונת קריאה"

"כמה עולה חולצה זולה?" – טקסט מאת קזין עבור מותג האופנה קום איל פו

———–

פורסם גם כאן