הקדשה
הפוסט הזה הוא "אני". בלי "אנחנו". ובגלל זה, הוא מוקדש לחנן כהן.

אפולוגטיקה
אני לא בטוחה שזה המקום המתאים לפוסט הזה; אין מסקנה, אין תובנה וזה מהחיים. אבל זה המקום שלי, והוא כבר הוכח בעבר כגמיש למדי, אז הוא יצטרך להתאים. חוץ מזה, זה פוסט שצריך לכתוב אותו בזהירות, כי כמו שנרמז משמו הוא על שנאה עצמית, ושנאה עצמית נוטה להפוך לרחמים עצמיים, ורחמים עצמיים זה מה זה לא אסתטי. ואם זה לא מספיק, צריך להיזהר כי לכי תדברי במלים גדולות על שנאה עצמית. זה בערך כמו לדבר במלים גדולות על שכרות. ומעל הכל מרחף גם עניין ה~חיבוק~. זה מין נושא כזה, שמצריך לכאורה ~חיבוק~, אבל אם הייתי רוצה ~חיבוק~, הייתי כותבת בפורום לסביות, לא פה. ובכל זאת, הפוסט הזה ייכתב.

גבולות גזרה
השנאה העצמית שלי היא מרחב. אם אני צריכה להשוות אותו למשהו, אז הוא הכי דומה למרחב של הבאבל בוי; הוא תפור למידותיי ועוד קצת. אלא שבאבל בוי צריך את המרחב בשביל לנשום, ושנאה עצמית היא בדיוק אותו דבר, אבל הפוך; לא כדי לנשום ולחיות אלא בגלל שאני חיה ופועלת, לא למען קיום נוח, אלא למען הרעלת הקיום.
מה שמזין את המרחב הזה מבוסס על מגוון סיבות. חלק מהסיבות לשנאה העצמית הן בנאליות, נדמה לי. אני שמנה, נגיד, זו טענה רווחת. חלקן בנאליות פחות אבל אני מניחה שקיימות אצל לא מעט אנשים, כמו, למשל, אני נכה חברתית. חלקן כמעט מתקרבות למדרגה של נדירות, כמו כפות הרגליים שלי איומות. ומיעוטן מתקרב למדרגת מילה יחידאית, כמו אני שונאת את עצמי על שאני שונאת את עצמי. אבל כל הסיבות האלו מובילות לאותה חליפת חמצן לבנה שמקיפה אותי, שלעתים ניתן לחדור דרכה החוצה או פנימה, ולעתים פחות.

חדירה למרחב
אבל המרחב הזה, על נחשי הארס הלהוטים להכיש המסתובבים בו, הוא בכלל לא שלי. הוא רק מתחזה ככזה. אני נדרשת שוב לחיבורה היפה של ארנה קזין "על הנוחות" (בבל 2008): "כדי שהתעשייה הזאת [תעשיית היופי] תמשיך לגלגל מיליארדים, כולנו, נשים וגברים, חייבים להרגיש לא נוח בגופנו, ועם גופנו. אנחנו חייבים להרגיש שמנים מדי, מקומטים מדי, שופעים מדי, חיוורים או שחומים מדי; אנחנו צריכים להירתע מהישבן שלנו ומהשפתיים ומהשדיים. תפוחים או מדולדלים. רופסים או מנופחים. עלינו להרגיש כל הזמן פחות מדי או יותר מדי. עלינו להרגיש כל העת לא יפים" (עמ' 91).
קזין היא כמובן לא הראשונה שאמרה דברים ברוח דומה. תעשיית היופי זכתה כבר למגוון קיתונות זעם ובוז פמיניסטיים על האופן שבו היא ממחזרת מודלים ואידיאלים של יופי כדי לגרום לנשים לצרוך עוד או כדי לשעתק את מבני הכוח הקיימים בחברה ולהותיר את הנשים מדוכאות וחלשות ולעשותן בובות יפות למבטם של הגברים. הדוגמה הכי קיצונית שראיתי לעניין, והיא באמת קיצונית, הרבה אחרי הגרוטסקיות, ועצובה עד אין קץ, היא לינק שאיתמר דג ברשת, ומאחוריו מסתתרת חנות לבגדי לטקס שמוכרת חליפת לטקס בדמות בובת מין, שאותה יכולה האישה החפצה בכך לעטות על עצמה כדי להיראות כמו הדבר הפלסטי "האמיתי".
ותעשיית היופי עצמה לא לבד במערכה. למעשה, כל זירה בה אני פועלת יכולה להיחשד באותו רצון עז לגרום לי לשנוא את עצמי. האקדמיה, למשל, על ההיררכיה המובנית בה, שבה לעולם אני אמורה להרגיש בורה יותר, אקדמית פחות ובעיקר עצלנית יותר מהמרצים שלי, והם בתורם אמורים להרגיש אותו דבר ביחס לבכירים מעליהם. עולם העבודה, שבו אני אמורה תמיד לשנוא את מצבי הנוכחי ולהתאמץ יותר כדי להתקדם, כדי להרוויח יותר. ואפילו הרשת, על כלי המדידה וההשוואה המשוכללים שלה, שיכולה בכל רגע נתון להבהיר לי מה מצבי ביחס לאחרים, ולעודד אותי, בעזרת עשרה צעדים פשוטים, שכתובים בבלוג של אנשים אחרים, חרוצים יותר, שיטתיים יותר, חדורי מטרה יותר, להשיג יותר קוראים.

מאבק
ואז הגיע הרגע מזעזע אמות הסיפים שבו הבנתי שהמרחב הזה, שלכאורה מפעפע מתוך העצמיות האישית והפרטית שלי הוא, לפחות בחלקו, מתובנת מבחוץ. וזה הותיר אותי המומה לזמן מה. כי זה לא יכול להיות. קודם כל, שנאה עצמית מרגישה לגמרי אותנטית. אני מרגישה אותה בכל רמ"ח איבריי, איבריי שלי. זה לא יכול להיות שהמבנים החברתיים הגיעו כל כך עמוק. זה פשוט לא יכול להיות. חוץ מזה, אני בנאדם מודע. אני בנאדם חושב. אני בנאדם ביקורתי. זה פשוט לא יכול להיות שהם הצליחו להגיע כל כך עמוק.
הכרזתי על מאבק. אמרתי לעצמי: זה הכל נתון לבחירה שלך. אם הצלחת לבנות לעצמך חוקי זוגיות שנכונים לך ולה, אם הצלחת, לרגעים, למצוא את השילוב הנכון בין עבודה לפנאי ובין תחביבים לבטלה, את תוכלי להתגבר גם על השנאה העצמית. במיוחד אחרי שהבנת עד כמה היא אינה אמיתית.
אז זהו. שעברו בערך חמש דקות עד שנכנעתי. כשאני שמנה, אני שמנה, ולא משנה כמה פמיניסטיות יעמדו לי בתוך הראש ויצעקו פטריארכיה פטריארכיה.

חוסר האונים
ואז הגיע חוסר האונים. כי למרות כל התיאוריות שלמדתי, כל הספרים שקראתי, וכל התובנות שליקטתי, בענייני שנאה עצמית אני כמו תלמידת כיתה א': חסרת אונים לחלוטין. זה מרחב אחד ומאבק אחד שבו עוד לא הצלחתי לנצח.