החברים של ג'ורג'

כשהעלו אז אנשים על המוקד, המוקד היה בדרך כלל בערך בגובה אדם. הנידון למוות היה נקשר אל המוקד, זרדים היו נערמים סביבו ולמרגלותיו, טקס קצר היה נערך (לעיתים היה הנידון מוחל פומבית לתליינו, דבר שהיה ממוסס את הקהל, ותמיד היה קהל, בדמעות), והזרדים היו מוצתים. מאחר והנאשם היה מוקף בזרדים, העשן שהגיע מכל עבר היה חוסם את כניסת החמצן; תוך זמן קצר היה הקורבן מת בחנק.

לא כך נעשה ב-30 במאי 1431, לפני 577 שנים, בהוצאה להורג שנערכה ברואן. על עמוד המוקד הועמדה במה גבוהה וקטנה, ועליה אולצה הנידונה לעמוד. רוצחיה – המשפט היה כה לא תקין, עד שרשם בית המשפט סירב לזהם את שמו בחתימה על הרשומות, ובכה בעת ההוצאה להורג – רצו שלאיש לא יהיה ספק בכך שמתה, ושהכל יראוה.

הבמה היתה גבוהה מדי; העשן התפזר בטרם הגיע אל ראשה; היא נצלתה למוות בתהליך ארוך ומיוסר, שלווה בזעקותיה. לאחר מכן שרפו רודפיה את גופתה פעמיים נוספות, ופיזרו את האפר בנהר. תליינה, ג'פרי תראג', התוודה לאחר מכן שחשש כי העמיד את נפשו בסכנה חמורה של קללת נצח. אחד החיילים האנגלים שנכח במקום קרא באימה "קדושה שרפנו!". הוא הקדים את זמנו ב-489 שנים.

הנידונה היתה ז'אן, בתו של ז'אק, איכר עשיר ביחס מהכפר דומרמי (Domremy) שאז היה בדוכסות באר וסופח לימים למחוז לוריין; היום הוא נקרא Domremy La Pucelle, "דומרמי של הנערה". ז'אק לא נולד במקום; הוא בא מכפר אחר, ארק. שמרנותם של הכפריים הפכה אותו, גם שנים רבות אחר כך, לז'אק ד'ארק. את השם הזה העביר גם לבתו. ז'אן היתה בת 19 בעת הוצאתה להורג. מעולם לא למדה קרוא וכתוב.

* * * * *

בילדותה היה מעט שיעיד על סופה. כמו ילדות אחרות, היא רעתה את עדרי אביה – אלא בזמנים שבהם פשטו חיילים על האזור, ואז הוברחה עם הילדים, הנשים והבקר אל טירה באי סמוך. כמו ילדות אחרות, חלק גדול מזמנה הוקדש לאותה מלאכה נשית, הטוויה; ובמשפטה היא התגאתה שאין טווה טובה ממנה בדומרמי כולה.

היא קיבלה חינוך קתולי קפדני, והקפידה הרבה יותר מאחרים על כך; חברי הילדות שלה יעידו לימים שתמיד נראתה מסתובבת באזור הכנסיה, מתוודה הרבה יותר מהמקובל ומשתתפת בכל מיסה, ושקנטוריהם על כך הביכו אותה. שומר הכנסיה יעיד במשפט הזיכוי שלה שכאשר היה מתרשל, ולא מצלצל בפעמונים, היתה נוזפת בו על כך.

חבריה נהגו לבקר את "עץ הפיות", שאמור היה להביא ברכה, ורקדו סביבו; היא התלוותה אליהם, אבל לדבריה "שרה יותר מאשר רקדה". עם זאת, היא הודתה שכאחרים, היא טוותה זרים ותלתה אותם על העץ; שופטיה יאחזו בכך כדי להרשיע אותה בסגידה לפיות. צעיר מקומי טען שהבטיחה להנשא לו; היא הכחישה את הדבר; הוא גרר אותה לבית משפט בטענה שהפרה את הבטחתה; בית המשפט פסק לטובתה וקבע כי לא היתה כל הבטחה.

ואיך תהיה? לתלונותיה של ז'אן על הצלצול הבלתי סדיר בפעמונים היתה סיבה: כך, בצלצולם, היתה שומעת את הקולות שלה. שתי קדושות, קתרינה מאלכסנדריה ומרגריטה מאנטיוכיה, ומלאך אחד – מיכאל, וראוי לציין שהוא הלוחמני שבין המלאכים – דיברו אליה, לדבריה. את הקולות, אמרה שנים לאחר מכן, במשפט על חייה, שמעה החל מגיל 12; עם ידידיה בכפר ועם הוריה לא דיברה על כך. אולי חששה מלעג נוסף, אולי מגרוע מכך; ציידי המכשפות כבר נראו בארץ.

* * * * *

הימים ימיה השחורים ביותר של ממלכת צרפת. ב-1415 השמיד מלך אנגליה, הנרי החמישי, את צבא צרפת בקרב אז'ינקורט. בניגוד לאגדות, לא היתה הרבה גאונות טקטית בקרב ההוא: האבירים הצרפתים פשוט המשיכו בנוהל ההתאבדותי שלהם, שכבר גרר שתי תבוסות גדולות במלחמה – בקרסי ובפואטייה – שהורכב מהסתערות לעבר האויב המבוצר, ויהי מה. כמו בשני הקרבות הקודמים, טבחו קשתים אנגלים פשוטי עם אלפי אבירים משוריינים, מנוונים, שלא השכילו לקלוט שהמלחמה מכילה תמרונים נוספים פרט להסתערות. זו היתה התבוסה השלישית, אבל לכל נראה שהיתה האחרונה. שלושה דורות של אבירים צרפתים שכבו, מטועני חיצים, בשדות הקרב; יותר מדי מהם מתו משיקום דור רביעי.

שארל השישי המשוגע, שלא תפקד במלואו מזה שני עשורים ושממלכתו התפוררה בשל כך, נכנע; את בתו קתרינה השיא להנרי; והוסכם כי בנם של הנרי וקתרינה, הנרי השישי, יהיה מלך צרפת ואנגליה. הנרי החמישי מת בחטף ב-1422, והוא בן 35 בלבד; בנו היה אז בן שנה בלבד.

תקופת שלטונם של ילדים, ודאי פעוטות, תמיד רוויה אסונות. הועמד עוצר, והוחלף; ב-1426 היה נציג המלך בצרפת, הדוכס מבדפורד, לעוצר. הנצחון האנגלי לא היה מושלם: לשארל השישי היה בן, שהתיימר להיות שארל השביעי. אבל הנצחון האנגלי היה קרוב: כוחותיו של שארל היו מועטים, דוכסות בורגונדיה החשובה והעשירה מרדה בו ועברה אל האנגלים, הוא מעולם לא הוכתר, רוב כוחותיו היו, ב-1429, נצורים באורליאן – אבל המכה הכבדה מכולן הגיעה דווקא מצד אמו, איזבל, אשר הכריזה כי הוא כלל אינו בנו של שארל השישי, כי אם ממזר. והיא, כפי שאמרו אפילו כמה מתומכיו, אמורה לדעת. בדפורד יכול היה להניח בבטחה שנותרה לו רק מלאכת טיהור לא מסובכת במיוחד.

ותבוא ז'אן.

* * * * *

היא ניסתה עוד קודם לכן, בגיל 16. היא שכנעה אחד מקרוביה, דוראן לקסר, להסיע אותה אל המצודה הקרובה, אל האציל המקומי רובר דה בודריקור. הלה, אביר קשוח, התייחס בסרקזם, סביר למדי בהתחשב, לטענתה שהיא מיועדת להמליך את שארל ולהציל את ממלכתו, ובעט אותה בחזרה הביתה. היא שבה שנה מאוחר יותר, ב-1429, נחושה יותר; את השנה העבירה, ככל הנראה, בהפצת האגדה העתידית על עצמה, על נערה שתצא מלוריין ותגאל את צרפת. בודריקור סירב שנית, אבל הפעם בהיסוס; בשלישית נעתר.

ראוי לציין שהיא לא ראתה את עצמה כצרפתית. שוב ושוב היא, ובני כפרה, מתייחסים לכך ש"הלכה אל צרפת": זו עדיין לא היתה מדינה, עדיין לא אומה, אלא ממלכה, והם לא היו נתיניה. צרפת של ז'אן ובני דורה היא המקום שבו שולט מלך צרפת. ז'אן, למעשה, מולידה את הלאומיות הצרפתית – בין השאר משום שלא היתה לה כל סיבה לנאמנות לשארל. הוא לא היה אדונה.

כך או כך, בודריקור צייד אותה בבגדי גבר – הכרחיים לרכיבה מהירה – והיא מעולם לא שבה אל בגדי אשה עד ימי האחרונים. הוא הביא אותה לשינון (Chinon), שם התבצר שארל. יועציו לא היו בטוחים שפגישה בין השניים היא רעיון מוצלח; היו לשארל מספיק צרות, והוא היה צריך מגעים עם פסיכית או מכשפה כמו חור בראש. מישהו הגה רעיון: ז'אן תובא, אבל בפניה יוצג אדם אחר בתור שארל; אם היא תאמין לכך, סימן שאין היא מונחית על ידי הקדושים, כפי שטענה, אלא סתם משוגעת.

וכך היה. ז'אן הובאה אל החצר, אדם אחר – יש מי שאומר שמדובר היה בז'יל דה ריי, לימים חברה לנשק, אשר שמעו יצא לו, שנים לאחר מעשה, דווקא כרוצח סדרתי, אבל אין ראיות לכך – התחזה לשארל. ז'אן התעלמה ממנו לחלוטין, עקפה את הכס המלכותי, חדרה אל בין שורות החצרנים ושלפה משם את הנסיך המסתתר. מבחינת שארל, ומבחינתה של הכנסיה לימים, היה זה הנס המשכנע; אבל ברנרד שאו יעיר, בצדק לדעתי, שסביר הרבה יותר שמדובר בחוש השיפוט המשובח שלה, שהבחין במתחזה שמתקשה להבליע צחוק על הכס ובאיש בקרב החצרנים שהכל נוהגים בו כבוד מוגזם.

לאחר חקירה קצרה בידי תיאולוגים – שכן המבחן שעברה בשינון הוכיח יכולות על טבעיות, אבל לא את מקורן – הוכרזה ×–'אן כשליחה אמיתית של האל. היא שכנעה את שארל להעמיד לרשותה צבא, ובשורה של פעולות צבאיות מהירות, בהן הפגינה שליטה טקטית יוצאת דופן, היא הביסה את המצור על אורליאן והביאה לכניעת האנגלים במקום. עירו הגדולה היחידה של שארל היתה עתה חופשיה; אגדתה של ×–'אן, "הנערה מאורליאן", הלכה לפניה.

במהירות, שכנעה את שארל להסתער על ריימס, העיר הקדושה שבה הוכתרו מלכי צרפת מימי קלוביס והלאה. הפעולה הוכתרה בהצלחה מלאה, והטיעון העיקרי כנגד שארל – אי הכתרתו – נמוג. האנגלים לא ישובו לנצח במלחמת מאה השנים; מעתה, יהיו בנסיגה. הנרי השישי לעולם לא יוכתר בצרפת, אם כי האנגלים יחזיקו בנתחים מצרפת עד ימי מארי שטופת הדמים, שלדבריה חור בצורת קאלה יימצא בליבה עם מותה.

ז'אן נלחמה אחרת. לא עוד מלחמה טוטאלית כלפי האיכרות ולוחמה אבירית כלפי אנשי הצבא; לא עוד שביתות נשק של כבוד, לא עוד חילופי שבויים טקסיים, לא עוד הסתערויות אוויליות אל חודי חניתות ועמדות מבוצרות בשם תהילה נואשת. מלחמת גרילה עיקשת, קטנה ואכזרית; תקיפתם של כוחות קטנים, מבולבלים, בשטח לא להם; המנעות מקרבות גדולים, שם האגו האבירי, הדרישה להסתערות פרשים ויהי מה, יצליח שוב להמיט אותן תבוסות מפוארות.

שלוש פעמים נפצעה; השלישית, במאי 1430, באחת מפשיטותיה הקטנות ליד פאריס, גם נלכדה בידי הבורגונדים. היא ניסתה להמלט, נפצעה שוב, הועברה למגדל גבוה שממנו קפיצות לא יועילו. למרות תחינות בני משפחתה ותומכיה, נמנע שארל מלפדות אותה מידי הבורגונדים; הללו מכרו אותה בסופו של דבר לאנגלים. בדצמבר 1430 החל משפטה.

זה היה קרב לא הוגן מלכתחילה. הוא גם לא היה חוקי. ראש השופטים, הבישוף קושון, לא היה ראוי לשמש בתפקידו, משום שהמשפט לא נערך בדיוקסיה (המחוז הכנסייתי) שלו. יתר על כן, בהתחשב בכך שנצחונותיה של ז'אן הביאו לגירושו מבישופותו – הוא היה תומך האנגלים – אפשר לומר בזהירות שהוא סבל מניגוד אינטרסים מסוים.

ז'אן עתרה לאפיפיור. זו היתה זכותה החוקית. שופטיה סירבו להעניק לה אותה. היא ביקשה לקבל את המיסה – כבר ראינו כמה היתה חשובה לה – והם סירבו לה את החסד הזה. חצי שנה עמדה נערה אנלפבתית, פצועה, מבודדת לחלוטין, שאיום של אונס מרחף עליה כל העת, מול עשרות אנשי כנסיה מלומדים, שניסו להפילה במלכודות דקות מן הדק – ויכלה להם.

רשומות המשפט (הספר הזה מומלץ בחום) הן קריאה מרתקת. בין השאר שאלו אותה חוקריה אם היא שרויה במצב של חסד. תשובה חיובית היתה מרשיעה אותה ביוהרה; תשובה שלילית היתה מציגה אותה כחוטאת. היא ענתה "אינני יודעת, אבל אני מאמינה ומתפללת שכן".

בסופו של דבר נמאס עליהם המשחק. זה לא היה בית משפט, והם לא היו שופטים; תפקידם היה להציג את המושיעה של צרפת, מכתירתו של שארל, כמכשפה או מינה, ולשרוף אותה. בתשיעי במאי 1430 איימו לענותה; היא השיבה שהעינויים לא יגרמו לה לתת תשובות אחרות, ושבכל מקרה תטען שהתשובות הוצאו ממנה בעינויים. האינקוויזיטורים נסוגו.

לבסוף, ב-24 במאי, הוצאה אל בית הקברות של הכנסיה הסמוכה, שם הוקרא גזר דינה: הוצאה להורג בשריפה. מבוהלת, רחוקה מפעמוניה ומקולותיה, היא מעדה; היא חתמה על כתב שבו היא מודה בכל המיוחס לה. ועל פי חוק, בכך זה אמור היה להסתיים: החוטא המתוודה על חטאיו לא יומת.

התבוסה הזו לא היתה לטעם שופטיה, וגם, כמסתבר, לא לטעמה. לא ברור מה קרה בין ה-24 במאי ובין ה-30. לדרישת שופטיה, היא החליפה את בגדי הגבר בשמלת אשה לאחר שחתמה על ההודאה. אבל, משביקרו אותה שופטיה בכלא, ב-26 בחודש או ב-27 בו, הם מצאו אותה בוכה, ולובשת בגדי גבר.

שמועות עקשניות אמרו ששומריה, כדי לשבור אותה, כדי לרסק את תפיסת הבתולין שהיתה מרכזית לה, אנסו אותה. היו שטענו שהדבר בוצע בפקודתו של בדפורד, שהביע אי שביעות רצון מהתפנית במשפט. ז'אן עצמה, אף שהתלוננה בעבר על איומי אונס, לא העלתה את הטענה הזו, ודבריה לפני השריפה, כשקוננה על כך שהיא נשרפת בתולה, מכחישים אותה. איש לא התרברב במעשה. הכנסיה הקתולית, אף שהיא טוענת שמתה כבתולה, מונה בין שאר תכונותיה כקדושה את ההגנה על קורבנות אונס.

לא ברור מה קרה לבגדי האשה שלה. יש עדות שאומרת ששומריה אילצו אותה להתפשט, לקחו את שמלתה, והשאירו אותה רק עם בגדי הגבר. כך או כך, קושון קפץ על המציאה: החזרה לבגדי גבר הפכה את ז'אן למינה החוזרת לסורה. כשנודע לו על כך, הוא מחא כף ואמר: Capta est – היא נלכדה.

כשהובאה שוב בפני השופטים, היא חזרה בה בעוז מהודאתה. הקולות שלה שבו, היא אמרה, והם האשימו אותה בבגידה. שוב לא תתכחש להם. לא נותר עוד כל מרווח. במחווה חריגה, חסרת תקדים, הניח קושון למינה חוזרת לסורה להתוודות ולקבל את המיסה; אולי חשש לנשמתו שלו. בכיכר כבר הוכן המוקד, נישאה הדרשה; הכומר רמז שז'אן היא זונה של חיילים.

הוציאוה, ותשרף.

* * * * *

בשנים שלאחר מכן ישלים שארל את ההשתלטות על ממלכתו. הוא יעביר את הבורגונדים לצידו ויביס את האנגלים. אבל אסור לו, למלך צרפת, שכתרו יהיה תלוי לו על צווארו כמתנתה של מינה מורשעת ושרופה. הפעם הקשיב לתחינתה של איזבל רומי, אמה הקשישה, שקוננה על שמה של הילדה שגידלה; ומשפט חדש נפתח. ב-1456 הוא הסתיים בזיכוי מוחלט.

משחלף מספיק זמן, החלה הכנסיה, בזהירות, בהליכי קאנוניזציה. כל הנושא היה מביך מאד: בית דין כנסייתי דן אשה חפה מפשע למוות תוך ביצוע כל עבירה אפשרית על החוק, ביצע את פסק הדין (אה, סליחה, הפיקציה המזוהמת – העביר את הנידונה לידי השלטונות האזרחיים בצירוף תחינה שיחוסו על חייה), ועכשיו מתברר כי הוציא להורג קדושה. ב-1909 הוכרזה ז'אן כ-Beata, מבורכת; ב-1920, בעוד צרפת מדממת אחרי מלחמת העולם הראשונה, הוכרזה סופית כקדושה.

השפעתה היתה עצומה. מעבר להפיכת הגלגל במלחמת מאה השנים, אין אפשרות להעריך את השפעתה של האיכרה מלוריין על הלאומיות הצרפתית – וזו מעצבת את תודעת הלאומיות עד ימינו. בימי המהפכה הצרפתית, שימשה אדישותו של שארל לגורלה כהוכחה לאדישותם של המלכים כולם לעם כולו, והיתה זרז תעמולתי לעריפתם של לואי ה-16 ומארי אנטואנט. טובי הסופרים והמשוררים, מוולטר ועד ג'ורג' ברנרד שאו, עסקו בדמותה. בשנים האחרונות, הפכה לסמל של הימין הקיצוני בצרפת, וסבלה מסרט גרוע במיוחד.

* * * * *

It was deep into his fiery heart
He took the dust of joan of arc,
And then she clearly understood
If he was fire, oh then she must be wood.
I saw her wince, I saw her cry,
I saw the glory in her eye.
Myself I long for love and light,
But must it come so cruel, and oh so bright?

Leonard Cohen, “Joan of Arc”

וכל זה לא עונה על השאלה איך זה קרה. זה לא אמור לקרות, לעזאזל. נערה אנלפביתית ששומעת קולות בצרפת של המאה ה-15 אמורה לגמור בתור מקבצת נדבות או קורבן ללינץ' מצד המקומיים. אבל זה קרה.

מה היא שמעה? מה גרם לה להסתובב? למה הלכה הרחק ממולדתה, בימים שבהם אנשים לא הרחיקו מעבר לעיירת השוק הקרובה? מדוע יצאה מן החוג המגן של בני משפחתה וסנדקיה הרבים, חברים שאהבו אותה, והלכה אל בין זרים? מנין הנחישות לעמוד בלעגו של בודריקור, עד שנשבר? מנין החוש הטקטי, שעלה משמעותית על זה של בני דורה, והמלומדים במלחמה שבהם? מנין האומץ לעמוד בשלוש פציעות, בימים שדי היה בשריטה קלה כדי להביא למוות מזיהום? מנין החוש הפוליטי שלא טעה, שהבין שריימס חייבת לבוא אחרי אורליאן? כל פעולתה נמשכה שנתיים. איך למדה כל כך הרבה בכל כך מעט זמן?

מה היא ראתה, שלא ראו אחרים? מנין היכולת הקלילה כל כך לדלג בין שאלותיהם של אינקוויזיטורים כפרקליטה מנוסה? איך, לעזאזל, לא פחדה? מה קרה בימים ההם שבין הכניעה והעמידה מחדש על עקרונותיה?

היסטוריונים אינם אוהבים חידות נטולות פתרון. במוחות מסויימים עדיין מנסרת התפיסה המרקסיסטית הישנה, שגורסת שלפרטים אין מקום בהיסטוריה, שהיסטוריה היא בסך הכל משחק של כוחות, כוחות בלתי נודעים ובלתי מודעים. אילו שמעה על כך ×–'אן, ודאי היתה צוחקת בקול – חוש הומור נאה ×”×™×” לה – והלעג מגרש יפה רעיונות אוויליים. אבל מאיפה באה?

האם הכל היה הרפתקה גדולה, נסיון נואש לפרוץ את הגבולות הלוחצים כל כך, החיים הקטנים כל כך, שנועדו לך? איך מדדת את ההבדל בין מה שהיו חייך ובין מה שיכלו להיות? האם הימרת במודע? הנבואות הללו שפיזרת סביב עצמך – מנין באו? כמה אמת היתה, כמה הזיה, כמה בדיה? איך זזו החיים סביבך, פינו לך מקום – עד ששילמת את מחיר החריגה מהשורה? גבר, לו היה במצבך, ודאי לא היה עומד לדין. הלא ידעת זאת? מה קרה כאן? באיזה מגרש שיחקת? על מה חלמת? מה היה באותם פעמונים שאהבת כל כך? מאיפה באת, גבירתי מדומרמי, ולאן את הולכת? דברי אלי, אני מקשיב.

(יוסי גורביץ)

חלק מרכזי מהבלוג הזה הוא התקפה על היהדות האורתודוקסית ועל הלגיטימציה שלה. בעקביות, ומזה 14 שנים, אני מצביע על ההקבלות בין האידיאולוגיה האורתודוקסית ובין אידיאולוגיות רצחניות אחרות, ועל הסכנה שזה מציב לישראל החופשית – מה שנותר ממנה – ובכל פעם אני מוצא את עצמי דופק את הראש בחומה בצורה.

עזוב אותך, אומרים לי, אלה רק קיצונים. קבוצה של פסיכים. הציבור הרחב לא איתם, הוא אולי מתפלל לשיעבוד המין האנושי מדי יום, אולי הוא משתבח מדי יום בכך שהוא לא אחד משאר בני המין האנושי, אולי הוא רואה את ההבדל בינו לבינם כהבדל "שבין חושך לאור" – אבל הוא לא יפעל על סמך האידיאולוגיה הזו. אלה רק מילים. חוצמזה, נכון שיש פה הרבה שנאת זרים, אבל היא תוצאה של המלחמה הבלתי פוסקת.

והפעם, נראה לי, יש לי הוכחה.

* * * * *

וכן, יש בזה לא מעט מן האישי.

כשנודע לי אתמול על האוטו דה פה הקטן שבוצע באור יהודה, לא הופתעתי. היה רגע קטן של התכווצות, של סחרור; זכרון הספרון הקטן, החבוי, של הברית החדשה שלי שהוצת על ידי רבנים ב-1988, מקור של פחד והשראה, אהבה ואימה, מקור זכרונות של רגעים קסומים בירושלים העתיקה ורגעי השפלה פומבית בנחלים, ספרון שהיה טריקת דלת מהדהדת עם העבר, שהפך לאפר בידי אנשים שאפילו לא ידעו מה כתוב בו, שפחדם ושנאתם גברו על מעט תבונתם. גווילים נשרפים ואותיות פורחות באוויר.

ואחר כך בא הזעם: פרץ אדום, מסמא. כמו אחרי פיגוע, כשאתה יושב מול המקלדת במשמרת ואתה צריך לעבד את הדם וחלקי הגופות והאנשים הבוכים שמחפשים את יקיריהם לטקסט קר וקוהרנטי. ולא יכולתי לכתוב; הייתי צריך לעבוד, לכתוב ידיעות טכנולוגיה בידיים רועדות. ואחר כך היתה פגישת עבודה.

הזעם הוא יועץ רע. רציתי לקרוא לשריפתו הפומבית של תנ"ך אחד כנגד כל ברית חדשה, כדי להקים חומת ברזל, תריס "מפני דרכי שלום". רציתי לקרוא להתנצרות פומבית. שנאתי מאד. המילים של "ברוך ממגנצה" (הו, האירוניה) של טשרניחובסקי חזרו אלי:

ואני בחוצות רצתי

לראות ההמולה,

לראות באויבי, בהשתפך

נפשם האמולה,

להתבונן אל הדמעות

נגרו מעין אבות

בהשמע בכית בניהם

בתוך אש הלהבות.

צחוק לי, צחוק לי – בהתייפח

נשים בחוצות קרת,

בהמלט מן הבית

איש כסותו בוערת!

וזה קירר אותי. ברוך האומר זאת, אחרי הכל, כבר אינו אדם. טשרניחובסקי תיעד יפה כיצד הפכה אותו הנקמה למפלצת

ולו היית גם את, יונתי,

ואתך גם אנוכי

לערפד זה יעלע דמים

טרם ייבש כוחי!

ואולי זו, מעבר לעובדה שצעירינו כבר אינם יודעים לקרוא, הסיבה שהפואמה הזו איננה חלק מתכנית הלימודים במדינה שהפכה לדגל את מסע הנקמה היהודי כנגד ההיסטוריה.

אז כן, היה זעם. אבל הוא חלף, או לפחות התקרר. ונשארנו עם ההוכחה.

* * * * *

זה קרה כך: לסגן ראש עירית אור יהודה, עוזי אהרן (ש"ס), נודע כי בעירו חולקו ספרי הברית החדשה. אהרן לא היסס: הוא שלח רכב עם מערכת כריזה, שסבב בשכונה – החילונית – בה חולקו הספרים, והודיע שתלמידים יגיעו לבתים כדי לאסוף את הספרים, למען יובלו לשריפה. וכך היה.

אהרן הסתבך קלות: הוא שרף את הספרים בפומבי, וזה עורר אסוציאציות לא נעימות. חובש הכיפה דר' אפרים זורוף, מנהל מכון ויזנטל, הסתייג מהשריפה: "היה מן הראוי למצוא דרך הרבה יותר מכובדת והגונה להפטר מהספרות הזו". קובי אריאל, כביכול חרדי נאור, קרא לאהרן להשתמש בפעם הבאה במגרסה, וטען שזו כל הבעיה. סביר מאד שהוא צודק: שאילו הועברו הספרים, למשל, להטבעה באיזה אגן קדוש, לא היתה קמה כל זעקה.

"מעריב", שהסקופ היה שלו, ניסה למצוא רב שיגנה את שריפת הספרים. מבוכה נרשמה במערכת כשהתברר שאין כאלו – לא אורתודוקסים, על כל פנים. הרב החביב על חילונים, ישראל לאו, נס על נפשו; רבני צהר, השוקדים על מצג תקשורתי של "יהדות עם פני אדם", דפקו נפקדות; הרב יהודה גלעד גינה את השריפה – אך משום שזו היתה טקטיקה שגויה. הנימוק שלו, אגב, הוא הבלם היחיד בין האורתודוקסיה ובין חשיפת פרצופה האמיתי: "גדר דרכי שלום".

אז מה היה לנו פה: סגן ראש עיר, שמפעיל בעירו "צוות אנטי מיסיונרי"; שכונה חילונית-לכאורה, שתושביה לא מהססים להסגיר ספרים לשריפה; שימוש בתלמידי בית ספר כדי להשמיד את הספרות האסורה; מדורה פומבית. גינוי מן הפה ולחוץ, בגלל תמונות לא נעימות ולא בגלל המעשה עצמו.

אין, בקצרה, תחושת חטא; לכל היותר אי נוחות. הרבנים שנמנעו מלדבר ידעו היטב מדוע הם עושים זאת: אילו נאלצו להגיב, היו צריכים להעניק לאהרן גיבוי מלא. הוא פעל על פי ההלכה היהודית, על כל תגיה. "דרכי שלום" אינן רלוונטיות, משום שאהרן יכול היה להסיק בבטחון מלא ששום פוגרום לא יבוא אחרי שריפת הספרים.

ובתוך כל הבלגאן, נעלמה הנקודה העיקרית.

* * * * *

שריפת הספרים בוצעה בשכונה חילונית. תלמידי בתי הספר היו ככל הנראה דתיים, המציתים עצמם ודאי, אבל מסגירי הספרים היו חילונים, או התחליף הזול המשווק תחת שם זה בישראל. אלו היו ודאי האנשים שלהם היו נקיפות מצפון: בן תרבות אינו שורף ספרים.

אבל רב ביקש את הספרים. וזה ×”×™×” רב עם סמכות: ×”×™×” לו רמקול ורכב, כנראה של העיריה. והספרים, הוא אומר, הם ספרי מיסיון. אז אולי בעצם ×–×” לא כל כך נורא לשרוף אותם?…

והספרים נמסרו – כפי שאהרן ידע שיימסרו. הוא לא היה יוצא למאבק כזה אילו חשב שהתושבים יגרשו אותו במקלות ואבנים. ולאחר מכן הם נשרפו. אולי לכמה אנשים זה היה לא נעים, ורובם, ככל הנראה, לא הלכו לצפות; אבל הם לא מחו בקול.

כך פועלת קבוצה מהפכנית. היא מחדירה, בתקיפות ואם יש צורך גם באלימות, את מסריה. המסרים שלה מיועדים להבדיל בין סוגי אוכלוסיות ומסמנים אוכלוסיה המותרת בפגיעה, ולטשטש את המובן מאליו.

המוסר האנושי הבסיסי מוצא עצמו מותקף, ההגינות מוצאת את עצמה במצור. אסור להרביץ – אבל אלה יהודים, הם לא בני אדם; אסור לגזול – אבל אלה אויבי העם, שמוצצים את דמו, כל רכושם ודאי גנוב; אסור לרצוח – אבל אלה שחורים, חלאת המין האנושי, שחולמים לאנוס את נשותינו הלבנות; אסור לרצוח, לגנוב, למעול – אבל אלה גויים, אתם קרויין אדם ואין הם קרויין אדם, נשותיהם חשודות על הזנות והם חשודים על גזל ורציחה.

ורוב בני האדם, כשהם נתקלים במהפכן אלים ונחוש, שנשען על מטען תרבותי הדומה לשלהם, ידחו אחורה את האנושיות שלהם מפני הפרטיקולריות. רוב הגרמנים לא אהבו את מה שהנאצים עשו ליהודים – אבל אלה היו רק יהודים, הם לא היו שווים את התסבוכת. רובם סברו שזו ברוטליות יתר, הגזמה – ולכולם רווח כשהכל ירד למחתרת, כשהיהודים "היגרו מזרחה". כולם ידעו מה קורה במזרח, ובשלב מוקדם: החל מ-1942 – וכולם נורא השתדלו לא לדעת. (הדוגמא הזו איננה מיועדת לבצע השוואה בין האורתודוקסים והנאצים – כל המצוי בשתי התורות מבחין בה ממילא – אלא לציין דוגמא שכבר נחקרה לעייפה והיא מתועדת היטב, הרבה יותר מאשר הדוגמאות של ברה"מ או של הדרום האמריקני).

רוב הגרמנים היו אנטישמים לטנטים – הם לא היו פועלים כנגד יהודים בעצמם, אפילו לא ברמת הקללה, אבל היו מתקשים למחות על כך. ויקטור קלמפפר תיאר ביומנו כיצד, עמוק בתקופה הנאצית, ילד צעק לעברו "יהודי מלוכלך" – ואמו של הילד נזפה בו מיד והתנצלה. אלא שלהוציא מקרה מדהים אחד (קבוצה של נשים "אריות" הנשואות לבעלים יהודיים התייצבו – בזמן המלחמה! – מול מטה הגסטפו בברלין, ודרשו ברעש את שחרור בעליהם, והצליחו), לא היתה מחאה פומבית על רדיפת היהודים.

הכנסיה הקתולית נעמדה על הרגלים האחוריות וסירבה להסגיר יהודים שהתנצרו – אבל מבחינתה, ובצדק, אלו לא היו יהודים. הכנסיות הפרוטסטנטיות, אמונות תמיד על כניעה לשלטון, התקפלו תוך פחות משלושה חודשים, גירשו והסגירו את חבריהן שהיו ממוצא יהודי – שבירה כה בוטה של כל התיאולוגיה הנוצרית, שקשה להבין איך הן ציפו להקרא נוצריות אחר כך.

ההשמדה היהודית נולדה בתוכנית T4 הנאצית, בסוף 1939. זו היתה התכנית ל"המתת חסד" של נכים וחולי רוח. ההתחלה היתה צנועה: ילד אחד, שהוריו שלחו מכתב ללשכת הפיהרר וביקשו "פתרון" עבורו. מכאן נבנתה אימפריה קטנה של מומחים לרצח ילדים, לוחמים אמיצים שהרעילו נכים, וגיבורים גדולים שהכניסו חולי רוח לתאי גזים. כל האנשים האלה ישמשו אחר כך בתכנית ההשמדה היהודית: הם ימציאו את תאי הגזים הקבועים והממונעים, הם יבנו את אושוויץ, סוביבור, טרבלינקה ומחנות אחרים, וגם ישמשו כמפקדיהם.

אבל כשנודע דבר ההשמדה, קמה זעקה איומה בגרמניה. הבישוף גאלן נשא דרשה אמיצה בקתדרלה שלו. דעת הקהל התקוממה – והיטלר מיהר להוריד את הפרויקט למחתרת. הוא יחודש שוב, הרבה יותר בשקט, רק אחרי הפלישה לרוסיה. שום זעקה כזו לא קמה כשהושמדו היהודים. כשכומר אחד – ניימולר הידוע – העז לצייץ, הוא מצא את עצמו במחנה ריכוז, וזהו.

האנושיות הגרמנית נתקלה בנוגדני האנטישמיות, ואלו יכלו לה. האנושיות הבסיסית של היהודים האורתודוקסים, רוב מניינם של יהודי ישראל, נתקלת בנוגדני שנאת האדם של היהדות. ושוב: אין לזה שום קשר לסכסוך הפלסטיני. יהודי מפולין, ציין בועז עברון, דיבר באותו תיעוב על "הגויים" שאפשר היה לשמוע גם אצל יהודי ממרוקו. המשותף ליהודים האורתודוקסים הוא דתם ושנאתם, ואין להפריד בין השניים.

אז כשבאים תלמידים דתיים לאסוף ספרים לשריפה מביתו של "חילוני" ישראלי, הוא נמצא בדילמה. מצד אחד, הוא יודע יפה שאסור להשמיד ספרים. מצד שני, אלה ספרים של "ההם". וברוב המקרים הוא מסגיר אותם. הוא קצת מתבייש, קצת לא נעים לו – אבל זה לא משהו שיוצאים עליו למאבק. לא חסרות לו, אחרי הכל, צרות בחיים. הבה פשוט נפנה את המבט.

ואם הוא יראה מישהו מוכה על ידי כנופיה ברחוב, הרתיעה שלו להתערב – החשש מפגיעה פיזית על ידי הבריונים – תקבל תירוץ נוסף אם יאמרו לו שהאיש הוא "מיסיונר" או "ערבי". במאבק בין אנושיותו ובין הפרגמטיות שלו, זה עשוי להיות שיקול מכריע.

ואם תוצת כנסיה, והן מוצתות, הוא יגיד שזה לא בסדר, אבל… הוא לא ילך להפגין אהדה. הוא אפילו, סביר להניח, יימנע מלחתום על עצומה נגד השריפה. כנסיה, אחרי הכל. ואם בשכונה שלו יתחילו להופיע שלטים הקוראים להעסקתם של יהודים בלבד, סביר להניח שהוא אפילו לא יבין מה לא בסדר בזה.

ובסדק הזה – הפער בין האנושיות ובין היהדות – משתמשים המהפכנים המשתמשים בסיסמה הרדיקלית (במובן המקורי של המילה, היינו חזרה לשורשים) של "השבת עטרה ליושנה", של "מדינת הלכה", של "מדינה יהודית כפי שהיא צריכה להיות" וכפי שמעולם לא התקיימה. על זה אני מדבר, על חולשתה ותלישותה של הליברליות הישראלית, המוחלשת על ידי הנוגדנים היהודיים של רוב חבריה.

* * * * *

שאלה נוספת הראויה להשאל היא, מה לאהרן ולנצרות? סביר שלא נתקל בנוצרי מימיו. הוא יוצא צפון אפריקה, שהפעם האחרונה שבה היתה נוצרית היתה בתקופת יורשו הישיר של מוחמד. מה לו ולפחד הנורא מן המסיון? הרבנים ששרפו את הספרון שלי היו אשכנזים, הם נשאו עמם את טעם התבוסה הנורא של היהדות בשוק הרעיונות, את רוב היהודים שבחרו לעזוב את היהדות אל הנצרות. אבל מה לאהרן ולזה?

התשובה היא העתקת שנאת האדם מן היהדות אל הציונות. היא לקחה את מאות שנות השנאה חסרת האונים, והעבירה אותן הלאה אל כל חניכיה. היא זו, אחרי הכל, שיצרה את ההבדל המלאכותי בין "היסטוריה יהודית" ו"היסטוריה כללית": אותה חלוקה יהודית-בעליל, המבדילה בין קודש לחול, בין ישראל לעמים. היא שהפכה את ההיסטוריה לקרימוזה להיסטוריה הרשמית של המדינה: תלמידי ישראל נולדים ומאכלת בליבם –

אלוהי האבות, ידענו

שאתה בחרתנו מכל הילדים,

אהבת בנו ורצית בנו.

שאתה בחרתנו מכל הילדים

להרג מול כסא כבודך.

ואתה את דמנו אוסף בכדים,

כי אין לו אוסף מלבדך,

ואתה מריחו כמו ריח פרחים,

ואתה מלקטו במטפחת,

ואתה תבקשנו מידי הרוצחים,

ומידי השותקים גם יחד.

והמטפחת הזו של אלתרמן, האם אין היא הד ברור לפורפיריון – אותו בגד חמוץ מדם שבידי האל באגדות הנקמה האשכנזיות, הבגד שכאשר יכוסה כולו בדם יעשה האל נקמות גדולות בגויים? האם אין זה אותו פורפיריון שלשמו רצחו אבות יהודי הריין את ילדיהם, כדי לכסותו בדם, כדי להקדים ולהביא את הנקמה הגדולה?

הציונות לקחה את שנאת האדם של היהדות, ועליה בנתה את עצמה. הצדקתה היתה השנאה – התפיסה המשותפת לה ולאנטישמים כי ליהודים אין מקום באירופה – והיא התחזקה עוד יותר אחרי השואה, עד שהפכה לדתה הרשמית של ישראל. בדמיון הישראלי, הנוצרים והנאצים – אידיאולוגיה פגאנית אנטי נוצרית, שרדפה את הכנסיה הקתולית – מתערבבים זה בזה ללא הכר. הטאבו הישראלי האחרון, כידוע, הוא טימוא הדם על ידי חתונה עם "גויה" – וזה טאבו חזק מאד גם בקרב חילונים-לכאורה.

* * * * *

ומה יקרה ביום שבו יהיה כאן "רוב יהודי", שירצה מדינה יהודית? מה יקרה כשהוא ירצה להגביל את זכויותיהם של לא-יהודים? אנחנו לא מדברים על השמדה, חלילה וחס, ישראל הם רחמנים בני רחמנים – אבל מה פתאום שיהודי, במדינת היהודים, יקבל פקודות מגוי?

מה שיקרה הוא שמקבילה – תחילה מרוככת – של חוקי נירנברג יעברו פה כמו סכין חמה בחמאה; תצא הפקודה שיהודים וגויים לא יחיו ביחד – וזאת לא תהיה שום בעיה, ואף אחד לא ימחה, כי מי רוצה נישואי תערובת ובכל מקרה זה רק עניין של תל אביבים שותי לאטה, אלה מהם שהם לא הומואים.

ואחר כך תתחיל הצנזורה השקטה על ספרים. רק כאלה שמבזים את היהדות, כמובן. רוב החילונים האמיתיים, אלו שמחזיקים את המדינה הזו מכוח מיסיהם, כבר יהיו על מטוס בדרך ללוס אנג'לס, עם הלאפטופ שמכיל את הסטארט-אפ. אלו שישארו לא כל כך יבינו מה לא בסדר בצנזורה; הם ממילא לא קוראים יותר מדי, יש להם בעיה עם ספר עם צלב קרס על הכריכה, גם כשמסבירים להם שמדובר בספר היסטוריה. הם לא מבינים למה צריך ספרי היסטוריה.

אחר כך תשלול הכנסת זכות הצבעה מלא יהודים. ודוק: היא לא תשלול אותם מערבים (החלטה כזו תעבור גם היום), אלא מכל מי שאינו יהודי. וכולם יגידו שזו מדינה יהודית, ומי שיהיו לו מחשבות שניות – יבין שזו אכן מדינה יהודית ושעדיף שיסתום את הפה. מה, חסרות לו צרות? ממילא האנטישמים הפסיקו לקנות סחורות ישראליות, הכלכלה קורסת, וצריך לדאוג לפרנסה. אז אם החברים הבני זונות שלהם מחרימים אותנו, שיסתדרו בלי זכויות.

כי, כפי שידע כבר יל"ג, או שאתה יהודי או שאתה בן אדם. השניים אינם דרים בכפיפה אחת. ומי שבחר ביהדות, ויתר במידה רבה על אנושיותו. קיבלנו לכך הדגמה טובה השבוע באור יהודה. למרבה הצער, סביר שיש עוד הוכחות בדרך.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

סרטון משעשע, שווה צפיה, מראה את שדר הטלוויזיה הוותיק כריס מת'יוז רומס לעפר את שדרן הרדיו הימני קווין ג'יימס. הלז האשים את ברק אובאמה בפייסנות והשווה אותו לצ'מברליין – ומת'יוז לוחץ אותו לפינה ומראה, בשידור חי, שלג'יימס אין מושג מה, בעצם, עשה צ'מברליין, ומה היה הסכם מינכן.

ולמה האירוע הזה, בן 70 בנובמבר הקרוב, שב לבעת את חלומותינו? כי ג'ורג' וו. בוש ניצל את ההזדמנות של ביקורו בכנסת כדי לתקוף יריב פוליטי: הוא האשים – בעקיפין, אבל עוזריו אמרו לאחר מכן שבעליל התכוון אליו – את אובאמה בפייסנות, משום שהוא מוכן לדבר עם איראן.

התגובה של מטה אובאמה היתה מהירה וקטלנית: "הגיע הזמן להפוך את הדף על שמונה שנים של מדיניות, שחיזקה את איראן ונכשלה להבטיח [את שלומן] של ארצות הברית ושל ישראל". יפה אמרו. בוש ניטרל סכנה אחת שריחפה מעל איראן – אפגניסטן של הטאליבאן – ואז ריסק את אויבה העיקרי, סדאם חוסיין. הצעד הראשון היה הגיוני; השני – לא בדיוק. התוצאה של כל הפעולות הצבאיות האלה, במיוחד הכיבוש בעיראק, היא שבירת גבו של הצבא האמריקני.

מאיפה, לעזאזל, שלף בוש את מינכן? ובכן, הוא – והניאו קונסרבטיבים המקיפים אותו – קראו יותר מדי ליכודניקים. בוש הרבה לשבח את ספרו של הפוליטיקאי הקטן והלאומן היהודיסט, שהתחזה שנים ללוחם זכויות אדם, אנטולי שרנסקי; סביר שאפילו קרא אותו, וידוע שהמליץ עליו כחומר קריאה לבכירי ממשלו. כדי להגן על כיבושיה של ישראל, טען שרנסקי שאסור להכנס למשא ומתן עם המשטרים הערביים עד שיהיו דמוקרטיים. כמה נוח.

כמה דם יש על מקלדתו של שרנסקי? לא נדע לעולם, כנראה. אבל סביר שהוא היה הצינור שדרכו עברה האנלוגיה של מינכן מן הימין הישראלי אל הימין האמריקני. האנלוגיה הזו היתה בעייתית מאד. היא טענה שישראל, הגוליית של המזרח התיכון, משחקת בה את תפקידה של צ'כוסלובקיה; הפלסטינים הרשעים, אותה מעצמה חמושה וכל יכולה, שבשנים שבה רווחה ההשוואה הזו נאבקו על כל קלשניקוב, הוצבו בתפקיד גרמניה הנאצית; ומעצמות המערב – בתפקיד הבוגדניות שעומדות לאלץ את המדינה הקטנה והמסכנה לוותר על שטחים חיונים אסטרטגית, כל זאת בנסיון שווא למנוע מלחמה.

בארה"ב, אגב, הכעס על בוש נובע בעיקר מכך שהוא ניצל ביקור במדינה זרה, בפרלמנט שלה, כדי לתקוף יריב פוליטי. לא ייעשה כך בוושינגטון. סביר שבוש למד גם את הטקטיקה הזו מהימין הבוגדני שלנו; הימין שתמיד היה להוט למכור את מדינת ישראל וריבונותה, אם רק יוכל להמשיך ולהחזיק, בשיניים ובציפורניים, ב"ארץ ישראל"; הימין שנציגו המובהק ביותר הוא בנימין נתניהו, שבעוד ממשלת ישראל הריבונית שוקלת הצבת חיילים אמריקנים בגולן, קשר עם גורמים ימניים בקונגרס האמריקני לטרפוד תוכניותיה. לימים ידליף נתניהו, כחלק מנסיונותיו למנוע הסכם שלום בין ישראל לסוריה, את המסמכים הסודיים ביותר של ישראל במו"מ עם הסורים – היהלום בכתר של המודיעין, מסמכים שראש המודיעין הסורי לא העז אפילו לחלום עליהם (פרשת "מסמך שטייניץ"). מאחר ועשה זאת מעל בימת הכנסת, חסינותו עמדה לו מפני העמדה לדין באשמת ריגול חמור; קשה להאמין שהיתה עומדת לח"כ ערבי כלשהו שהיה עושה מעשה דומה.

* * * * *

הגרמנים הצ'כים שיחקו תפקיד שלילי מאד בדרדור אירופה למלחמה; הם גם שילמו היטב וראוי את המחיר על כך. אין עוד גרמנים צ'כים. אבל להשוואה הזו של הימין – דומה שהם אינם מכירים כל אנלוגיה הסטורית אחרת – אין כל בסיס.

אמנם, כמו השטחים הכבושים, רוב האוכלוסיה בחבל הסודטים לא היתה צ'כית – אבל, בניגוד לאוכלוסיית הגדה, הגרמנים שם לא היו נתונים תחת כיבוש צבאי, היתה להם אפשרות לשלוח נציגים לפרלמנט הצ'כי, והם אף עשו זאת במספר גדול. כה גדול, למעשה, עד שממשלת צ'כוסלובקיה נכנעה לרוב דרישותיהם – אבל לא הסכימה לניתוק החבל (שהכיל את רוב ביצורי ההגנה של המדינה כנגד פלישה גרמנית) ולהעבירו לידי גרמניה. ישראל העדיפה שלא לתת כל זכויות לתושבי השטחים שכבשה – ובכך הפכה את ההתקוממות נגדה לא רק ללגיטימית, אלא גם למתבקשת מוסרית. (שהלאומיות הפלסטינית אוכלת את בניה עוד בטרם הצליחה לארגן לעצמה מולדת, זה כבר סיפור אחר).

האיום על ישראל, בניגוד לזה שממנו חששה צ'כוסלובקיה, איננו פלישה פלסטינית לשטחיה, אלא דחיקת רגליה מתחום הכיבוש שלה. מהבחינה הזו, אילו רצו אנשי הימין באנלוגיה היסטורית, זו של אלג'יריה הצרפתית היתה מדויקת יותר. הצרפתים לא רק כבשו את אלג'יר, הם גם סיפחו אותה. ואף על פי כן, התקומם החלק הלאומני שבאוכלוסיה האלג'ירית – אם ×›×™ יש רגליים לסברה שלצד הצרפתים עמדו יותר אלג'יראים משעמדו בצד המתקוממים, הן מחנפנות, הן מתפיסה ×›× ×” שהאיחוד עם צרפת יועיל לאלג'יראים בעתיד, יוציא אותה מהמזרח התיכון וישלב אותה באירופה.

אבל סופה של האנלוגיה הזו – הנסיגה הצרפתית המוחלטת, למרות נצחונות בשדה הקרב; הפקרתם של המתנחלים הצרפתים, ומנוסתם המבוהלת של אלו, ללא פיצויים, בהמירם את עושר-הגזל הקולוניאליסטי בעוני במולדת – היה בלתי נסבל, הדיוק שלה לא יעלה על הדעת. כשחילק הרמטכ"ל דן שומרון בקרב קציניו, במהלך האינתיפאדה הראשונה, את הספר "מלחמה פראית לשלום" של אלייסטר הורן (מומלץ מאד, אגב), שעסק במלחה הקולוניאלית הנואשת ההיא, ההקבלה היתה בוטה – ועלו צווחות הימין שמדובר בבגידה ובתבוסתנות.

אבל עכשיו האנלוגיה הזו, שמטרתה היתה למנוע הכרה בזכויות הפלסטינים, שוב איננה ממלאת את תפקידה. בוש, הרי, נפגש עם אבו מאזן – ולמרות שהפגישות הללו אינן יכולות להוליד דבר מועיל, הרי שיש בהן תפיסה של ממשל בוש (תפיסה שחזרה שוב ושוב בפי דובריו), שיש צורך בהקמת מדינה פלסטינית בגדה. אז איך חזרנו למינכן?

אה, איראן. אבל הפעם האנלוגיה חורקת אפילו יותר. האם מישהו מעלה על דעתו פגישה בין נשיאי איראן, ארה"ב, בריטניה וסעודיה, שבה ידרוש מחמוד אחמדינג'אד שארה"ב תתיר לו להשמיד את ישראל (הרי דרישות טריטוריאליות אין לאיראן מישראל), והנשיא האמריקני יענה לו ב"טוב, בסדר"?

ארה"ב תצטרך לדבר עם איראן. סביר להניח שהיא לא תדון שם בשאלת ישראל, אלא בשאלת הגרעין, בנעשה בעיראק, בעצמאותה המתקרבת (יש לקוות) של כורדיסטאן העיראקית, ובכמה שאלות דוחקות של סחר.

התפיסה הילדותית של בוש, המבלבלת בין דיפלומטיה ופייסנות, הרואה בכל מו"מ עם עריץ "כניעה לטרור", דינה לחלוף מן העולם יחד עם הממשל הכושל ביותר בהיסטוריה – ממשל שבעצמו לא היסס לנקוט בדיפלומטיה מול איום גדול מדי, זה של צפון קוריאה הגרעינית. והיא הנותנת: בוש רואה את האופציה הצבאית כאופציה הראשונה. רק כשזו איננה זמינה, רק שכנקיטה בה תגרום נזק רב מדי, הוא פונה לדיבורים.

כמה טוב שזה ייגמר בעוד שמונה חודשים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

העיר על זה יפה דווקא יצחק לאור: ימי העצמאות של ישראל הם חגיגה לנוסטלגיה. אנו חוזרים שוב ושוב לאותם סרטים ישנים ואותם שירים ישנים. חלק גדול מהם נוצרו לפני 40 שנה או יותר. הקאנון התרבותי הישראלי קפא בסוף שנות השישים.

השמאלני, על מנטרת "הכיבוש" החוזרת שלו, הפך כבר מזמן לפארודיה שחוקה על עצמו, ובפרודיה הזו יש הרבה מן האמת. לא הכל הוא אשמת הכיבוש; אבל כשנציין, עוד כחודש – אלה מאיתנו שעוד שמים לב – 41 שנה לכיבוש, צריך יהיה לזכור שהכיבוש הוא שחרץ את דינה של ישראל לחורבן.

הרעיון שישראל תחגוג 120 שנה נראה היום מגוחך, ובצדק. הכיבוש הוא לא חזות הכל, אבל הוא האיץ שורה של תהליכים גורליים.

* * * * *

ביהדות האורתודוקסית תמיד היו זרמי מעמקים שקראו להשמדת המין האנושי. הם התמקדו בדמותו של המשיח, אותה דמות חמוצה מדם שהיתה אמורה לשלם לגויים כגמולם, והרבה מעבר, על העובדה שהפכו את עולם המשמעות היהודי על פניו והעמידו את היהודי, בתודעתו אדון העולם, ככלב נחות. אבל המשיחיות היתה גם מנגנון הגנה: שנאת האדם של היהדות המיטה עליה אסונות, ודאי בתקופת משבר. רצח הילדים המכונה "קידוש השם" בעת מסעי הצלב (מסתבר שהיהודים ההם לא ידעו שהיהדות היא דת מתקדמת, משום שהיא אוסרת על קורבן אדם), הצליח להעיר את עלילת הדם היהודית הרומאית הישנה, ולמצוא לה קורבן נאות בעיני הדמיון העממי. רוצחי תתנ"ו האמינו שעל ידי קורבן הדם שלהם, הפנמה קטלנית של שנאתם לאחרים, הם מקדמים את בוא משיח הנקמות שאליו התפללו.

המשיחיות – היינו, דחיית הנקמה האלוהית לקץ ההיסטוריה, ההוראה שליהודים אסור לעשות את מה שהם מצווים לעשות – היתה שסתום בטחון. כדי לוודא שאף פסיכי לא ינסה לממש בפועל את הפנטזיה המדממת שנעצו במוחו, הקפידו הרבנים על שסתום בטחון נוסף: איסור על דחיקת הקץ – איסור אף על חישובו – ואיסור "להתגרות בגויים ולעלות בחומה".

הציונות הצליחה לעשות דבר ייחודי: לקחת את הרעלן שנתנה היהדות לאנושות, המשיחיות, ולביית אותו חלקית. את הלהט המשיחי היא ניתבה להקמה רציונלית של מדינה שהעובדה שמהותה היתה משיחית, ניכרת היטב ממשבר אוגנדה. היהודים, כביכול לאום, לא היו יכולים להקים מדינה אלא במקום שאותו אמור לגאול המשיח.

ועד 1967 ×–×” עבד, בערך. שנאת האדם – שלא נעלמה, ×›×™ הסוציאליסטים היהודים היו אובססיביים באותה מידה כמו אחרון הדתיים בנושא טוהר הדם, ומפא"×™ סירבה בשנות השלושים לפתוח גן ילדים משותף ליהודים וערבים, בנימוק שהדבר יוביל לנישואי תערובת – הודחקה ברובה. האתוס הסוציאליסטי בוודאי סייע בכך. ישראל היתה מדינה רציונלית, בדרך כלל. חמדנית, נוטה למלחמות ולגזל אדמות – אבל רציונלית. היא הביאה ברכה לתושביה, אפילו הלא יהודים שבהם, הרבה יותר מכל המרחב המחליא שבו מצאה עצמה. במונחי הדה-קולוניזציה, ישראל היא הצלחה מהדהדת. לצד הודו, היא כנראה ההצלחה היחידה.

ב-1967 הציונות הקלאסית כבר היתה בדעיכה. ישראל הפכה לחברה נורמלית יותר, עירונית יותר. הציונים, מתוך תפיסתם הרומנטיקנית, תמיד שנאו ערים. אבל באמצע שנות השישים כבר אי אפשר היה להכחיש את דעיכתה של דת עבודת האדמה; בן גוריון המציא, על כן, את הדת החדשה: דת השואה. הציונים הם ציונים משום שבחוץ יש זאב נאצי גדול ורעב. במשפט הראווה של אייכמן – משפט צדק על אף שהיה משפט ראווה – נתן בן גוריון אישור לדבר על מה שעד כה שתקו עליו. הטראומה הגדולה נחשפה – והיא תונחל לדורות הבאים. כל יהודי. הכהן הגדול של כל חוליי ישראל, אלעזר שטרן, זיקק את התפיסה הזו במשפט קצר: “כל יהודי צריך לראות עצמו כאילו יצא מאושוויץ". כל יהודי הוא, על כן, ראשית כל קורבן.

ב-1967 התמזגו דת אושוויץ והמשיחיות הישנה. אושוויץ הנחילה לישראלים את התפיסה שמותר להם, מוסרית, לעשות הכל; אחרי הכל, העולם חייב להם שישה מיליונים. בהיפוך מצמרר, הצליחו הנאצים להנחיל לישראלים את הניהיליזם המוסרי שלהם: לחזק, סבורים הישראלים, מותר הכל, ועצם הדיבור על מוסר הוא צביעות. כל אחד יקים מחנות השמדה, אילו רק יוכל. לתוך התפיסה הזו התפרצה – לאחר הנצחון הידוע מראש של יוני 1967, לאחר שמלחמת התעמולה של צה"ל, שרצה במלחמה, שכנעה את הציבור היהודי שהוא על סף השמדה – גם החזרה אל חבלי האבות התנ"כיים. המשיח, נדמה, כמעט עומד בפתח; הקוקיסטים השתכנעו שהוא מקיש בדלת.

והכל השתחרר. שנאת האדם הישנה התעוררה ושבה לזירה הציבורית. ישראל הפכה למעצמה קולוניאליסטית בהנהגת מפלגת העבודה, וכמו כמעט כל רעיון עוועים, גם זה הובל על ידי שמעון פרס. ירושלים סופחה, והתנחלויות הוקמו בגדה וברצועה.

ישראל מעולם לא עברה חילון. תועבות התלמוד, הקבלה והאגדה מעולם לא קיבלו בקרב היהודים את הטיפול שקיבלו בעת ההשכלה הטקסטם הנוצריים. לא היו ליהודים גיבון או וולטר, יום או פיין. (וזו, בהערת אגב, הוכחה נוספת לכך שהיהדות היא דת אך לא לאום היא שהאנגלים והצרפתים קיבלו לתוכם את החושבים החופשיים שלהם; אלו היהודים אולצו לצאת מתוך המחנה.) הסוציאליזם של מפלגת העבודה ורוב גרורותיה ×”×™×” אנטי-דתי, אבל האנטי-דתיות שלו הייתה אוטומטית, היא העתיקה את האנטי-נוצריות ולא פיתחה זן משלה, שיתאים ליהדות. הדת לא זכתה לאותה התקפה שעברה הנצרות באירופה. ומשנאת האדם, כאמור, מעולם לא נפטרו הציונים. כשרעלן המשיחיות חזר, מחוזק מאי פעם, לא היו לרוב הציבור הישראלי נוגדנים נגדו. כמעט ללא ויכוח ציבורי – הוא יקרה רק לאחר עשור, מאוחר מדי – הפכה ישראל למעצמה קולוניאליסטית. המשיחיים החדשים נופפו כל העת באיום מלחמת האזרחים, לא תמיד במרומז, ומול האיום ×”×–×” שקע רוב הציבור – שלא ידע לנסח לעצמו מדוע הוא מתנגד לכיבוש, אם אכן התנגד – באפתיה.

* * * * *

היתה בעולם רק עוד מדינה אחרת שנקטה מדיניות דומה: דרום אפריקה. הדמיון בין ישראל ובין דרום אפריקה של האפרטהייד ראוי להתבוננות: שני עמים ממוצא אירופאי טענו לילידות בעולם השלישי, פיתחו שפה משלהם, חזרו אל הברית הישנה שבתנ"ך ונשענו עליה כהוכחה אידיאולוגית. האנטישמיות של האפריקנרים התקזזה עם שנאת הגויים של הישראלים, ושתי המדינות הפכו לאחיות-מצורעות.

בישראל ובעולם שבים ודנים בשאלת זכות קיומה של ישראל. האטלנטיק, ירחון נחשב ולא בדיוק שמאלני בארה"ב, הקדיש את שער גליון מאי שלו לשאלה "האם ישראל תשרוד". ישראלים נוטים להגיב בזעם על עצם השאלה, באמרם שאיש אינו מערער על קיומה של בריטניה או צרפת.

אבל בריטניה או צרפת הינן מדינות ילידות. הן אינן קולוניה אירופאית – בחלקה – בעולם השלישי. את הקולוניות שהיו להן, הן פירקו – בדם ובזעם, אבל פירקו. ישראל היא שתל זר במזרח התיכון, תזכורת תמידית לאירופה רוויית האשמה – היא מתפלשת בה יותר מדי, בהתחשב בתוצאות הדה-קולוניזציה; סביר שהכיבוש האירופי, ברוטלי ככל שהיה, הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לארצות הנכבשות – של עברה הקולוניזטורי. כשאחמדינג'אד אומר שאם האירופים רוצחי היהודים רצו להקים להם מדינה, הם היו צריכים לעשות זאת על אדמת אירופה ולא להפיל את התיק על המזרח התיכון, הוא צודק ללא עוררין. לידתה של ישראל בחטא.

על החטא הזה אפשר היה לעבור לסדר היום – הוא חטא קטן, ביחס – אבל ישראל התעקשה להדגיש אותו במדיניות הכיבוש שלה. היא הפכה לדוגמת "הרצחת וגם ירשת": על החטא של 1948 היא הוסיפה את חטא 1967. עם הראשון יכול העולם, בדוחק, לחיות; עם השני לא. תוצאת ההתנחלויות היא שחלק ניכר מן העולם, או על כל פנים מקובעי הטעם שלו, שוב אינו עושה הבחנה בין ישראל הגדולה וישראל הקטנה; שתיהן פסולות מחמת מיאוס.

אפשר לטעון עד מחר שזה לא צודק; בן דרור ימיני עושה זאת אחת לשבוע בטוריו. הוא מצביע יפה על העיוורון האירופי, שמתייחס פחות לרציחתם של יותר ממאתיים אלף איש בדארפור מאשר למותם במלחמה של כמה מאות פלסטינים, חלקם הניכר חמושים. זה לא צודק, זה מטומטם, זה פסול מוסרית – וזה לא משנה. קיומה של ישראל פוגע במשכילים ובפסוודו-אינטלקטואלים האירופים הרבה יותר מדארפור, משום שהמצפן המוסרי שלהם מכוון, עדיין, לשנות החמישים והשישים ולמאבק הגדול נגד הקולוניאליזם, שהוא בעיניהם החטא הקדמון. ישראל מגרה את בלוטות הרגישות שלהם.

ישראל היא קולוניאליסטית, ודאי; אבל היא איננה היחידה. סוריה היתה, במשך שני עשורים, כוח קולוניסטי בלבנון, והערבים הם קולוניסטים גרועים במיוחד בדארפור. זה לא משנה; הערבים הם בני העולם השלישי ולכן אוטומטית צודקים. רצח של "מדוכאים" על ידי "מדוכאים" אחרים שובר את פרדיגמת החשיבה של הפוסט-קולוניאליסט הממוצע, יוצר דיסוננס קוגניטיבי – ולכן אין דנים בו.

גם העובדה שהפלסטינים הם, פחות או יותר, הדוגמא המאוסה ביותר לתנועת שחרור לאומי; גם העובדה שפלסטינים הרגו הרבה יותר פלסטינים משהרגה ישראל; גם העובדה שהפלסטינים הם חלוצי הטרור האיסלמי; גם העובדה שלמדינה פלסטינית אין יכולת שיור אלא כעוד דיקטטורה מוסלמית מצחינה; גם העובדה שהפלסטינים הוכיחו פעם אחר פעם שאינם רוצים בדו קיום בשלום, שהם מעדיפים הריגת ישראלים על מדינה – גם זה לא יעזור. הפלסטינים הם "בני העולם השלישי"; הישראלים הם "אירופאים" (לא ממש, אבל היי – לפוסטמודרניסט הממוצע זה לא משנה) – ובזה זה נגמר.

אולי אפשר היה, פעם, לפני 15 שנים ורצוי יותר, להפטר מהשטחים ולהציל את מעמדה של ישראל. לא עשינו את זה. הפרחים לצה"ל ולימין הישראלי. עכשיו כבר מאוחר מדי – מה גם שאין שום אפשרות מעשית לנסיגה. ישראל, מבחינת העולם המערבי, היא דרום אפריקה – ודרום אפריקה גרועה במיוחד, משום שהצלחתה המרשימה מול כל שכנותיה מציגה את התפיסה הפוסט-מודרנית ש"כל התרבויות שוות"באור נלעג במיוחד.

* * * * *

הסתגלנו, בשנים האחרונות, למעמד משונה במיוחד: מדי שנה, מחלק בנק הפועלים דגל ישראל לקוראי העיתונים לקראת יום העצמאות. השנה התעלה בנק אריסון על עצמו וחילק דגלים שגויים. לא נשמע קול זעקה.

ישראל הופרטה לדעת בשני העשורים האחרונים. גם זו, כקללת קרתגו של גרייבס, היא תוצאת הכיבוש. המון כסף זרם לישראל אחרי 1967. חלק גדול ממנו נבע מכך שפתאום היה לישראלים מקור לא אכזב לעבודה זולה – פלסטינים. התוצאה היתה, במהירות יחסית, שקיעת השוויון בחברה הישראלית. העבודה הפלסטינית הזולה שברה את כוח העבודה הישראלי, במיוחד העבודה המאורגנת. ובמקום שיש כסף קל, הוא הופך לעגל הזהב היחיד של החברה.

רוב הישראלים נשארו מאחור. כשליש מהם מרוויחים פחות משכר מינימום. אבל מחאה של ממש אין כאן: המלחמה הבלתי פוסקת עם הפלסטינים, למרות מחירה המגוחך – בשישים שנות קיומה של ישראל, מתו פחות מ-1,700 אזרחים בפעולות איבה; פחות משלושים בממוצע בשנה – משמשת שסתום לחץ נהדר כנגד זעם חברתי. היא משתלבת בבורות הישראלית הכללית בכלכלה – מה, תצא למחות על שחיקת שכר כשיש מחבלים מתאבדים שם בחוץ?

אלא שיותר ויותר שראלים הופכים למנוכרים לחברתם, שאינה מציעה להם דבר ודורשת מהם קורבנות גדולים. דמוקרטיה איננה יכולה לשרוד ללא מעמד בינוני, המעמד הבינוני הישראלי נשחק בעקביות, ישראל נמצאת באיזור עימות, הדמוקרטיה שלה תמיד היתה חלקית, והיהדות עוינת במפורש לדמוקרטיה ולזכויות אדם. כל אלה הם סימני אסון מתקרב.

* * * * *

השילוב של כל אלה הופכים את סיכויי השרידה של ישראל ללא סבירים. אם תשרוד, היא ודאי תהיה מדינה ששרידתה איננה כדאית לעולם. ככל שישראל הופכת למדינה יהודית, נמלטים ממנה טובי בניה, יוצריה ועובדיה המיומנים. יותר ויותר נחלקת ישראל למדינת תל אביב – בה יש רוב לישראלים – ושאר המדנה,בה יש רוב ליהודים. הישראלים פונים לאירופה וארה"ב; היהודים ישתלבו היטב במרחב, עוד קבוצה קנאית, רצחנית, שונאת אדם. בית שנחלק על עצמו, לא יעמוד.

אין פירושו של דבר שתהיה מלחמת אזרחים; רוב הישראלים יעדיפו להגר. חלק ניכר כבר מחפש במרץ דרכון נוסף. רובם, סביר להניח, יאבדו את שרידי זהותם היהודית; בכל מקום שבו ניתן ליהודים לעשות כן, והתרבות היתה גבוהה, הם ערקו מן היהדות בהמוניהם. טוב הדבר.

ישנם סימני קריסה נוספים – בצה"ל דנתי כאן לא מעט – אבל נראה שממנה עצמה אין נסיגה. בסופו של דבר,תהליך שלהערכתי יארך כעשור או שניים, ישארו בישראל רק אנשים שיהיו עניים מדי, קנאים מדי, או דחויים מדי מכדי להגר. הפנאטים שלנו ייערכו למלחמת יום הדין עם הפנאטים שלהם. ותוצאותיהן של מלחמות כאלה ידועות, בדרך כלל, מראש.

כשהכל ייגמר והאבק – הרדיואקטיבי? – יתפזר, תתכווץ היהדות האורתודוקסית לתנוחה העוברית האהובה עליה, וכהרגלה ×–×” 2,500 שנים תאשים באסון את כולם פרט לעצמה. חלקם של משיחי השקר יטושטש, חלקה של שנאת האדם יועלם לחלוטין – ושנאת המין האנושי תמשיך לפעפע. עד הסיבוב הבא.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

"ידיעות אחרונות" הלך אתמול למחוזות שעיתונאי ישראל ממעטים להפליג אליהם, ועסק בשאלת מותו של גור, בנו בן ה-11 של אריאל שרון, שנהרג בשנת 1967 מפליטת כדור. אף שהמוות, כמסתבר, דווח בהרחבה בכלי התקשורת באותה שנה, הוא שקע במצולות הזכרון הציבורי זמן קצר לאחר מכן.

גור וידיד נוסף, אסיר (כיום, ואז ילד בן 14) המכונה ק', שיחקו בכלי נשק עתיק. הכדור נפלט, גור נפצע אנושות ומת בדרכו לבית החולים. שרון התעקש שהאחראי לכך הוא ק', ולשם כך דרש חקירת משטרה ושכר את שירותיו של עורך הדין שמואל תמיר בנסיון להוכיח זאת. על פי הכתבה, הוא מירר את חייו של ק'.

וכל זה מטריד מאד ומוכר מאד. האשם במותו של גור הוא שרון עצמו, בין אם הכדור נפלט כשגור החזיק ברובה בין אם בעת שהחזיק בו ק'. אף אדם מן הישוב לא היה מניח לילד בן 11 להתעסק עם נשק שלא בנוכחות מבוגר אחראי, עם כל טענותיו של שרון שגור היה אמון על "משמעת נשק". כל מי שהחזיק בידיו נשק יודע שהכלל הראשון הוא שאין דבר כזה, רובה לא טעון שלא נבדק.

אבל זה, כמובן, לא יכול היה להיאמר באוקטובר 1967; שרון היה אלוף מנצח, שכיתר והשמיד כוחות מצרים בסיני, במה שנראה אז כקרב שייזכר לדורות. אף אחד, כמסתבר, לא העלה על דעתו לחקור את שרון בחשד להזנחה פושעת של קטין. אלו היו, אמר אחד המרואיינים, בנו של תמיר, ימים אחרים.

ואולי זו גם הסיבה שהסיפור שקע בנשיה. בין הבודדים שהזכירו אותו אחר כך היו עוזי בנזימן, בספרו "לא עוצר באדום" שנכתב לאחר מלחמת 1982, ושרון עצמו בראיון ב-2003, לאחר שנבחר לראשות הממשלה. רוב הציבור כלל לא ידע שלראש הממשלה המנוסה שלו היה בן שמת בתאונת ירי; בחדשות נענע בשנת 2004, היו מי שראו בזה סוד אפל, שעובר מפה לאוזן.

מי יודע, אולי אם היו הישראלים יודעים, אולי היתה נסדקת תדמית הסבא החביב והמנוסה של שרון, והיתה פורצת החוצה, נחשפת, מהותו הכאוטית, חסרת המעצורים. אולי היה נמתח הקו הישיר, האדום, שהתחיל בפעולות התגמול ועבר בצניחה בניגוד לפקודה במתלה, דרך ההצעה לבצע פוטש צבאי ב-1967, דרך הבוז המוחלט – ולשם שינוי, מוצדק לעיתים קרובות – לפקודות שקיבל ב-1973, דרך הקמת החווה השערורייתית, עבור בהולכת השולל של 1982 ובשקרים לממשלה, בקריאה למתנחלים (תוך כדי משא ומתן, כששרון הוא שר חוץ) "להתנחל על כל גבעה", דרך המגעים המפוקפקים עם אילי הון, וכלה בפרובוקציה ההיא על הר הבית ובמלחמת התשת-הדמים שניהל שרון ב-2001-2002, מלחמה שראתה בישראלים הנקצרים בשר תותחים נחוש, שאין לחוס עליו ואין להגן עליו ואין להפריד בינו ובין אדמות המולדת המאוכלסות, אבוי, באויב רצחני שנוא ושונא.

בקצרה, סיפורו של גור שרון – סיפור חוסר האחריות המשווע שנגמר בהרג ילד, סיפור רדיפת הנקם אחר ילד אחר – היה סיפור שהיינו צריכים לראות בעיתונות הישראלית קודם לבחירות 2001, או לכל המאוחר בבחירות 2003. להביא אותו עכשיו, באפריל 2008, כששרון כבר שנתיים איננו מסוגל להזיק, זו גבורה קטנה מאד.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)