תגיות מוסיקה

אל תגידו להם פוליטי- החרם התרבותי

נכתב ע"י בעז יניב ב: יום רביעי, 16 יוני, 2010

ביומיים האחרונים הבועונת הקטנטנה של חובבי האינדי בארץ סוערת. דבנדרה בנהרט הצטרף לגל הביטולים וביטל את הופעותיו המתוכננות בארץ. אנשים נזעקים נגד הביטול, נגד הפעילים התומכים בחרם על ישראל, ונגד פוליטיזציה של האמנות (רחמנא לצלן שאמנות תגיד משהו על התנהלות בני האדם אלו מול אלו בעולם, כלומר משהו פוליטי).

רבים מהמתלוננים הלינו על המעשה כאקט של ענישה קולקטיבית, על כך שזה פוגע במשוכנעים, שזה לא יעיל וכו'. בזמן האחרון יוצא לי להתקל ביותר ויותר אנשים אשר הטענה שלהם מול טענות השמאל הרדיקלי  היא : "גם אני בעד פיתרון שתי המדינות, גם אני חושב שהכיבוש מיותר ואכזר, גם אני שמאלני". דווקא הדיבור הזה שיוצר כאן מצג שווא של אחדות כנגד הכיבוש כשלמעשה המדינה הופכת יותר ויותר ימנית, גזענית, אלימה, ובעלת קווים פשיסטים, הוא הסיבה לכך שעל התומכים האמיתיים בהפסקת הכיבוש יש לתמוך בחרם בין לאומי על ישראל.

דבנדרה עזה

אמנם נח לרבים בציבור הישראלי, במיוחד זה המשכיל והאליטיסתי, להפנות את האצבע המאשימה אל עבר אלו שלאומנותם גלויה לעין, כמו המתנחלים או מצביעי 'ישראל ביתנו', אך המנגנון המרכזי שמאפשר את המשך הכיבוש הוא דווקא המרכז-שמאל השבע שיכול גם לצקצק כאשר הוא שומע את המילה כיבוש, וגם להמשיך באורח חייו הנהנתני. מי שמאמין עדיין שהחברה הישראלית יכולה לפתור את בעיית הסכסוך ללא התערבות חיצונית, הוא רק מי שאינו מוכן להסתכל על החברה הישראלית בעין ביקורתית (ברק-נתניהו-ליברמן כבר אמרתי?). קל מאוד להגיד שתי מדינות לשני עמים, ולשתוק כשילדים נרצחים בעזה, קל מאוד להגיד שתי מדינות לשני עמים כשהדרך עוברת בפינוי מתנחלים שנתפסים בעיני הציבור ה"שמאלני" כאחד משורשי הבעיה (על אף שבדיוק אותו שמאל מרכז הוא מי ששלח אותם לשם לעשות את עבודת האפרטהייד עבורו), אך מה מוכנים אותם אנשים לעשות למען הפסקת הכיבוש עכשיו, לא בעוד שנה שנתיים, לא כשיבשילו התנאים, לא כשיהיה פרטנר פלסטיני ציוני, עכשיו.

כיצד ייתכן שאנשים שמרגישים שמאלנים לא מתרגשים מהמצור על עזה, מהענישה הקולקטיבית של הפלסטינים על בסיס יומי, אך ברגע שמישהו מבטל הופעה הם הופכים בין לילה לפעילים פוליטיים (מילה שמעבירה בהם חלחלה)  למען הזכות הבסיסית שלהם לצרוך תרבות.

ישראל היא מדינה שאיבדה את הדרך, מדינה שהאלימות היא הפתרון היחיד שהיא מכירה. לא משנה באיזו דעה אתם מחזיקים בקשר למשט, ברור לכל שישראל בחרה לטפל במשתתפי המשט דווקא בדרך של עימות פרונטאלי ללא לעצור ולו לרגע לחשוב האם זה משרת את האינטרסים שלה כמדינה, אלא אם התדרדרות נוספת בתדמיתה של ישראל בעולם היא המדיניות (הייתכן שביבי סולד מתופעת ההופעות של להקות גריאטריות בישראל?).

יש שאומרים כי חרם תרבותי שכזה הוא  חסר אפקט, פוגע באנשים הקטנים, ורק יוצר התנגדות שתוביל להליכה ימינה של הישראלים. אנשים אלו מפספסים את אחת המטרות העיקריות שטמונות בפעולה האקטיביסטית. הפעולה האקטיביסטית שואפת להפריע לסדר הקיים, לשבור את האוטומטיות של החיים, כדי להפנות את הזרקור אל עבר החושך הגדול, החושך הגדול שישראל מנסה להסתיר על ידי אותו מצג שווא של מדינתנו כמדינה דמוקרטית מערבית שניתן לנהל בה אורח חיים תקין.

מאשימים את השמאל הרדיקלי בכך שהוא נהנה לעצבן ולגרום לישראלים לסבול, בכך מתעלמים שוב מכך שהפעולה האקטיביסטית מבקשת דווקא להאיר את הסבל ומנסים להסיט את הדיון שוב מהסבל הפלסטיני אל סבלם של הישראלים, ובמקרה של ביטול הופעה סבל זה לא יכול להראות יותר ממגוחך. חשוב להפגין בבילעין, בשיח' ג'ארח, ובמקומות נוספים בשטחים הכבושים, אך לא פחות חשוב להפגין במרכז תל-אביב, לצעוד בגאווה שכם אל שכם עם אחינו הישראלים הפלסטינים ולהתנגד למדיניות הכיבוש וההפרדה הגזעית של מדינת ישראל. דווקא באמצע ה"נורמאליות", מרחק שעה אחת מעזה, בית הכלא הגדול בעולם. כי כל עוד קיומנו כאן עובר בשלילת זכויותיהם של מיליוני בני אדם אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להבלע במשחק הנורמאליות.

בשולי הדברים הערה על תרבות:

העובדה שאני מעודד את החרם התרבותי על מדינת ישראל וחושב על אמנות ותרבות בהקשרים פוליטיים אינה אומרת כי אני חושב שבישראל כיום ניתן ליצור רק אמנות המתעסקת בכיבוש, או שלישראלים אסור להתעסק בתרבות כל עוד הכיבוש נמשך. כמובן שלגיטימי לחלוטין להמשיך לכתוב גם שירי אהבה (למרות ששירים אלו נוטים להיות משעממים להחריד), להקשיב למוסיקה שמחה, לרקוד ביערות וכו'. עם זאת כל מעשה אשר מזכיר לישראלים שלמדיניות הכיבוש יש מחיר הוא חשוב פי כמה מכל הופעת רוק או מעשה אמנותי. לא ניתן להפריד את הפעולות התרבותיות שהזכרתי מהמרחב הפוליטי בו הם קורות. כל בקשה להפריד בין פוליטיקה לבין אמנות היא מופרכת מיסודה, מה גם שבקשה זאת תמיד תבוא מהצד החזק.

בשולי הדברים הערה על אלימות ואי אלימות:

כשמדברים על חרם מהר מאוד עולות זעקות שקוראות למעשה הזה "אקט אלים". חברים, בואו נשים דברים בפרופורציות, גם אם הייתי מסכים שהחרמת מדינה או מוצרים מאזור מסוים הם אקטים אלימים הרי שיהיה זה מגוחך להשוותם לאלימות האף שש עשרה, מדיניות אלימה הנרקמת בנימוס רב ממרום מגדלי אקירוב.

כשזה נגמר/ תקרית הספגטי

נכתב ע"י בעז יניב ב: יום שני, 6 אפריל, 2009

זה  אף פעם  לא מתאים, זה לא בא טוב. הרגע הזה שבו מבינים סופית שזה לא זה, זהו, זה נגמר. הלהקה שפתחה בפניך דלתות סוגרת את הדלת. אתה ידעת שזה יבוא. בדיעבד אתה רואה את הסימנים המקדימים, את הסולו גיטרה המצועצע מדי, ובעצם אולי הם היו אמיתיים רק לדיסק אחד. אבל בכל זאת קשה להיפרד, הרי זאת הייתה אהבת אמת. רק שאחריה באה אהבה גדולה יותר בלונדינית יותר (ואולי שחורדינית יותר, אחת שאוהבת בליץ') ולימדה אותך שאהבה אמיתית זה דבר בודד משחשבת, ואולי גם לבלונדינית המוארת היה רק דיסק אחד אמיתי, ואחד אחרון שהוא מופת של קינה עצמית, ובאמצע רעש לבן.

יש את הרגע הזה שאתה לוחץ play במערכת וזה כבר לא זה. להקות טובות טורקות את הדלת בפנים של המעריצים שלהם, הבעיה היא דווקא בלהקות האלו שסוגרות את הדלת לאט, כאילו לא שמנו לב שאנחנו כבר מזמן לבד בחדר. כשטורקים לך את הדלת בפרצוף, אתה חייב לעצור ולחשוב, ולפעמים אתה מבין שטרקו לך בפנים דלת מסתובבת.

*אין לי בית, אני לפני טיסה ארוכה ואני מבלה כמה ימים כאן וכמה ימים שם. כשנכנסתי לבית שאני ישן בו היום וחיפשתי מוזיקה מצאתי בתחתית ערימת הדיסקים בפינת החדר את הדיסק הזה של גאנז. לגמרי שכחתי מקיומו. היה מוזר פתאום לגלות דיסק שגם כשקניתי אותו (בשנות התשעים היו חנויות דיסקים) ידעתי שהוא יהיה גרוע.

*איכשהו עברו 15 שנים מאז שאיש מוכשר אחד ירה לעצמו בראש. באיחור של יום אני מצרף לפוסט הזה שיר מתוך דיסק האנפלגד המופתי


Discover Nirvana!