תגיות כיבוש

תג מחיר

נכתב ע"י בעז יניב ב: יום חמישי, 7 אפריל, 2011

בשנת 2008 נתקלו אזרחי ישראל לראשונה במושג "תג מחיר" מחוץ להקשר הצרכני. בויקיפדיה גיליתי ערך מפורט יחסית על פעולות הטרור האלו. כמובן שהעובדה כי צה"ל והמשטרה לא מנסים לאכוף את החוק על הטרוריסטים היהודים הושמטה. כמו כן רק בשורה התשיעית של הערך הויקיפדים מודים שהפעולות בעצם מכוונות כמעט אך ורק נגד פלסטינים ולא באמת נגד כוחות הביטחון. אבל מה שמעניין באמת בערך הוא שמו: "מדיניות תג מחיר". אמנם הויקיפדים המסורים עושים הנחות למחבלים היהודים, אך בשמו של הערך הם דואגים להעביר את המסר החתרני שלהם. במילה מדיניות מנסים אותם ויקיפדים עבריים (הידועים בחיבה שלהם לחתרנות) לרמוז לקורא הישראלי כי אלו פעולות שאותן מקדמת המדינה, אך מכיוון שלא מצאו את המסמך אליו ניתן לתת קישור ובהתאם לתקנון ויקיפדיה העברית הוחלט על רמיזה, ודי לחכימא ברמיזא. אבל פה זה לא ויקיפדיה, ואפילו כולנו חכמים אנסה בכל זאת להרחיב קצת בנושא.

נקמה זה שם המשחק
בשנות החמישים והשישים השליטה מדינת ישראל מדיניות שנקראה "פעולות התגמול". הסיפור מוכר, בבית הספר הסבירו לנו ש"הם" מבינים רק כח (לפעמים במילים יפות יותר, ולפעמים במילים יפות פחות), שזאת היתה מדיניות של הרתעה. לא כל כך התרכזו בלספר לנו על רצח של אזרחים חפים מפשע, ועל המושג פשעי מלחמה. אולי אומרים איזו מילה או שתיים על הקמתה של יחידת 101, לא ממש עוצרים לספר על הפעולה הראשונה של יחידה זאת: טבח קיביה בו נרצחו שישים אזרחים. אמנם אני מאמין שידיעת ההיסטוריה היא דבר הכרחי, אבל המטרה שלי באיזכור פעולות התגמול והטבח איננה שיעור היסטורי. מפעולות התגמול אנחנו יכולים לראות כי פעולות נקמה הן בדי אן איי של מדינת ישראל עוד מראשיתה, ואת זה דואגת מערכת החינוך להטמיע טוב טוב במוחות ילדינו. "עין תחת עין, שן תחת שן", ללא שאלות על מוסר ללא בדיקת הלגיטימיות. כך יוצא שמעשי הטבח השונים שביצעה מדינת ישראל נדחקים לשולי התודעה (לאחרונה אף אזכורם נדחק מחוץ לחוק). כך גם קורה שמספר עשורים אחרי זה ישראל פותחת במדיניות חיסולים מוצהרת (מעניין שאת המדיניות המוצהרת הזאת הויקפדים לא מזהים כמדיניות ומעדיפים את המושג המכובס "סיכול ממוקד") וציבור שלם פשוט שותק. כמעט ולא נשאלות שאלות לגבי התוקף המוסרי של פעולה בה המדינה משמשת כמאשים, כסניגור, וכתליין. לא קמה שום תנועה רחבה של מחאה ציבורית, כלום, שקט, עין תחת עין וכולם עיוורים.

את מדיניות תג המחיר לעומת זאת מיחסת המדינה ל"קומץ מטורפים", ל"מתנחלים", ל"קיצוניים". למעשה המתנחלים תמיד היו חלק מהכוחות ששימשו את ממשלות ישראל (הימניות והשמאלניות כאחד) כדי לבצע את מה שהן לא יכלו לעשות בגלוי. בהתחלה זה היה רק לתפוס שטחים כדי לבסס את האחיזה בקרקע. כמובן שבניית מאחזים, שממשיכה את פרקטיקת "חומה ומגדל", היא "מחוץ" לחוק. אך חוק זה כמו שמראים דו"חות שלום עכשיו לא ממש נאכפים, או אם לומר את האמת לא באמת קיימים. את אחד התפקידים החשובים שלהם שיחקו המתנחלים בנסיגה מרצועת עזה, תחת פיקודו, איך לא, של אריאל שרון. חלקם עשו זאת לא במודע וחלקם במודע, אך במהלך הנסיגה הם שיחקו תפקיד חשוב בספקטקל הטלויזיוני שביים אריאל שרון. אני לא מנסה לערער על האותנטיות של הכאב שחוו אנשים שנאלצו לעזוב את בתיהם, גם אם אינני מסכים עם המצאותם שם מלכתחילה. אך יש לשים לב לתפקיד שהם שימשו במהלך הפוליטי/טלויזיוני (אם אפשר להפריד בין השניים בימינו) שתיכנן שרון. הנסיגה מהרצועה היתה חלק ממהלך שיעדו להשמיד את האפשרות ליצירת פיתרון שתי המדינות, לייצר פילוג בתוך ההנהגה הפלסטינית ולייצר ספקטקל שיבהיר כי פינוי השומרון ממתנחלים הוא משימה בלתי אפשרית. מבחינה "הסברתית" פינוי גוש קטיף היה הצלחה גדולה, אולי ההצלחה הגדולה ביותר של מה שמכונה "ההסברה הישראלית". הצילומים האין סופיים של הפינויים, זעקות השבר והדרמה המעוצבת חרגו מגבולות הארץ והגיעו לערוצי החדשות הגדולים בחו"ל. שרון ידע שכאשר ישראל תתבקש לבצע פינוי נוסף של מתנחלים יהיה אפשר לפנות לארכיונים שכבר היו עמוסים במספיק שעות של וידאו שמראה כמה קשה היה לנהל פינוי קטן בהרבה.
לא מפליא לגלות כי השם "תג מחיר" נחשף לראשונה בכתבה של רון בן ישי כשם שנתן צה"ל למבצע לכבוד החגים (ועל מבצעי צה"ל לכבוד החגים כבר כתבתי כאן). ממשלות ישראל מוכיחות שוב ושוב כי יש להן רצון להמשיך לשמור את השטח בוער. ישראל קנאית לתואר הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, והיא לא תתן לשום מהפיכה או הצבעת או"ם לקלקל לה את החגיגה. המתנחלים כרגיל פשוט ממשיכים בפרקטיקה שממשלות ישראל יצרו בעצמן, אם זה "חומה ומגדל" ואם זה "פעולות התגמול". לא ניתן יותר ליפול במניפולציה של הממשלות ולטעון כי אלו המתנחלים שאשמים. הממשלה היא זאת שאשמה במדיניות ה"תג מחיר". זו ממשלה שחתומה על פשעי מלחמה ועליה לשאת במחיר.

תג מחיר גם בתל-אביב
כבר כתבתי בעבר על מרכזיותה של אשליית הנורמטיביות במנגנון שימור הכיבוש. הציבור הישראלי חי בהכחשה גמורה של המציאות אותה הוא יוצר בשטחים (כמעט באותה מידה הוא מכחיש את המציאות בפריפריה). לא אל ציבור המתנחלים הקטן צריך לבוא בטענות נגד הכיבוש, כי אם למרכז של הציבור הישראלי שממשיך לקנות עצמו לדעת ולהכחיש את הכיבוש.
בשבוע שעבר יצאו פעילות ופעילים לבצע פעולת תג מחיר במרכזי קניות באיזור תל-אביב. המטרה היתה להחליף את תגי המחיר על בגדים ברשתות הגדולות בתגי מחיר אלטרנטיבים.

סריקה של הלינק הויזואלי באפליקצית אנדרואיד תוביל לכתבה שמתעדת את האירוע המדובר. (כדי לראות את התמונה בגודל מלא יש ללחוץ עליה)

כל תג מחיר כלל מספר שורות המתעדות את הפעילות האלימה בשטחים הכבושים. תג המחיר המקורי כוסה וכך הקונים והמוכרים נאלצו לעצור, ולו לרגע אחד, ולהביט בפער בין המציאות הנורמטיבית המדומה שיוצר הקניון לבין המציאות בשטחים. שניה לפני שהקונים מחליטים להוציא כסף מכיסם, איפשרה הפעולה לאזרחים לגלות על מה כספם כבר בוזבז.
הפעולה עצמה שואבת השראה מפעולות שיבוש-תרבות. יהיה זה קשה ולא נכון להפריד את מדיניותה של ישראל בשטחים ממדיניותה הקפיטליסטית, שכן שתי מדיניויות אלו תומכות אחת בשניה. באחת החנויות שמתגאה בשמו של מנהיג קומוניסטי הלכו עם זה צעד קדימה וחלון הראווה מנכס לעצמו את השפה האקטיביסטית בקריאה לצאת להפגנה:


. חלק מהניסיון הקפיטליסטי הוא לצייר כל מהלך של התנגדות כמהלך אנטי-שמחה או אנטי-אהבה. למעשה רב המהלכים הרדיקלים שאני מכיר הם מהלכים שבבסיסם עומדים רעיונות של אהבה ואושר. אלא אם האהבה שלכם מתבטאת בהעברת כספים לבעלי ההון.

אחד מהיתרונות של פעולה כמו הפעולה הזאת היא היכולת שלה להיות משוכפלת בכל מקום ובכל זמן, כי אקטיביזם הוא קוד פתוח. הפעולה לא מצריכה כסף רב, או שאיפת גז מדמיע. היא יכולה להתרחש בחנות הקרובה למקום מגוריכם. כל מה שאתם צריכים לעשות הוא להוריד את הקובץ הזה: תג מחיר, להדפיסו על דף מדבקה בגודל A3, ולחתוך את המדבקות בעזרת הגיליוטינה בחנות. משם אתם כבר ממש קרובים להיות חלק מתקיעת טריז (קטן) בגלגל המסתובב של הכיבוש.

עדן אברג'יל העם איתך!

נכתב ע"י בעז יניב ב: יום שלישי, 17 אוגוסט, 2010

בעקבות פרסום התמונות בהן מופיעה עדן אברג'יל עם פלסטינים כפותים באתר סחים הם בכל מקום, התפתח דיון רחב בבלוגים, בעיתונות, ובטלויזיה על המקרה. רב התגובות מביעות זעזוע קשה מהמעשה ומתמקדות בעדן. מימין ועד שמאל כולם מזועזעים מההתנהגות של החיילת (שסרחה?). הזעזוע המלווה באצבע מאשימה לכיוונה של עדן נועד כדי ליצור הפרדה: יש את עדן- ויש אותנו. וממה בעצם מזדעזעים המזועזעים? מכך שהחיילת הצטלמה מחויכת ליד פלסטינים כפותים עם פלנלית על העיניים. בוא ננסה רגע להבין את הגינוי של המעשה: במידה וחייל/ת מחייכים, צוחקים, משחקים שש-בש, שומעים גלגל"צ בסמוך לפלסטיני כפות עם פלנלית על העיניים, אך הם לא מתעדים זאת הכל בסדר. מתי הדבר הופך להיות למזעזע? כאשר באותו הפריים מופיע גם החייל וגם הפלסטיני. הרי אם הייתה עדן מצלמת את הפלסטינים ללא נוכחותה לא היו קמים קולות זעזוע רבים כל כך. והמסקנה המתבקשת היא: חייכי מחוץ לפריים.

לחייך מחוץ לפריים

כל עוד החיוך נמצא מחוץ לפריים 'אנחנו' יכולים להישאר רגועים. בפריים יככב לו פלסטיני (מילה נרדפת בשפה העברית לטרוריסט) במצב הטבעי של טרוריסט (כלומר פלסטיני), כפות ועם כיסוי עיניים. היד הכופתת, היד המענה תמצא מחוץ לפריים ואיתה גם כל סיכוי לרגש של אחריות או אשמה. הישראלי היה רוצה לדמיין מצב בו הפלסטיני כפות מעצמו. הרי אנחנו שולחים לשם  בני ובנות שמונה עשרה לעשות את מעשי העוולה האלו, ומה אנחנו מצפים מהם? שלא יצחקו? שלא יחייכו? אף אחד מהמגנים לא היה מעיז להגיד שבזמן שישנו פלסטיני במצב משפיל במחסום על החיילים להיות שותפים רגשית לסיטואציה ולא להמשיך לחייך ולצחוק. הכיבוש מצליח כל כך דווקא בגלל היכולת של הישראלים לראות אותו בצורה מפורקת, כזאת שלא מחברת בין החיוך של הכובש לסבל של הנכבש. הרי מה שעדן חשפה בתמונה שלה יכול להיחשף בכל אחד מאלבומי המשפחה שמצויים בבתינו. בכל פינה של תמונה משפחתית מחויכת נמצא פלסטיני כפות. בניגוד לתמונות שנחשפו של חיילים אמריקאים בעיראק מתעללים בעצורים, התמונה של עדן לא חושפת התעללות עודפת שלה בעצירים (כלומר מעבר להוראות הצה"ליות העודפות), היא חושפת בפנינו את המציאות הישראלית. איש מהמזועזעים  לא טען משהו בגנות הפלנלית על העיניים, או הידיים הקשורות, הטענות הן על כך שעדן מחייכת בצד הלא נכון של העדשה. הכי קל להיטפל לחיילת פשוטה ולהציג את המקרה שלה כמקרה קיצון, אך הצגה זאת מצטרפת לערימת השקרים של התקשורת והמנהיגות הישראלית. עדויות על כך שהתנהגות מסוג זו רווחת בשטחים הכבושים כבר מזמן הפסיקו להפתיע. ארגון שוברים שתיקה אוסף עדויות ותמונות של חיילים מהשטחים, כך שהזעזוע הוא לא יכול להיות אלא חלק ממנגנוני הזיוף שנועדו להציג את החברה הישראלית בתור חברה מוסרית. איש מהמזועזעים לא מחה על כך שאנשים אלו יושבים (במשך כמה זמן? שעה? שעתיים? יומיים?) כפותים ומכוסי עיניים. האם הכרחי לקשור את ידיהם ולכסות את עיניהם בפלנלית? כמובן שלא. אך על כך איש אינו מוחה, זאת מכיוון שהרבה יותר קל לקעקע את שמה של עדן אברג'יל כחיילת שסרחה, מאשר להתמודד עם הסירחון של צבא הכיבוש. אז התקשורת מחייכת על חשבונה של עדן אברג'יל, עדן אברג'יל מחייכת בשם כולנו על חשבונים של הפלסטינים, השיירה עוברת, ואף לא מילה על הכיבוש. רמי סערי מיטיב לתאר את הסיטואציה הזאת בשורות" אחי סברא ושתילה/ אחי אחלה וסבבה" (מתוך "אחי אחלה וסבבה", בספר השוגון החמישי). עזבו אתכם מכל הביקורתיות הזאת, הכי אחי אחלה וסבבה פה.

אחי אחלה וסבבה

בסוף הראיון (הנוראי) שנתנה עדן לוואיי נט היא אומרת: "היינו צוחקים איתם, כאילו הם היו אמרים מילים בעברית,והיינו צוחקים איתם. לא התיחסנו אליהם מגעיל."  עוד שנייה והיא הייתה קוראת לזה דו-קיום. הכתם העיוור של החברה הישראלית הוא עד כדי כך גדול, שהוא יכול להכיל את המציאות של מיליוני פלסטינים שלולי זכויות. שוב זה מחזיר אותנו לכך שהישראלים היום מעדיפים לדמיין לעצמם איזה מצב של אחי אחלה וסבבה של כיבוש. כך קורה שהמשורר המתנחל אליעז כהן יוצא למילואים ומחבר לקסיקון לערבית מנומסת למחסומים, כדי להפוך את הכיבוש למנומס יותר. אני כבר מדמיין את שיחות הנימוסים במחסום: "במטותא ממך הסב את ידיך אל מאחורי גבך כך שאוכל לכפות אותם", או "אני מתנצל ומצטער גברתי הנחמדת, אך גם היום לא תוכלי לקחת את בנך לבית הספר מכיוון שהמחסום סגור, סבבה?".  אז החיילים מנומסים, והמ"פ מבסוט "לא היה לנו במהלך התקופה שום חיכוך קשה או הפרת סדר, שום התנהגות שגובלת בריב. ויש שם חיכוך מאוד גדול" (כלומר הניסוי הצליח, ערבים מגיבים טוב לנימוס), ויש אפילו חייל אחד שמחובר לתרבות הערבית כי הוא התחיל לנגן לאחרונה בעוד. וכמו שעדן אמרה בראיון, מה שמפריע לסי אן אן לשלום עולמי זה תמונת סטילס שלה (אפילו לא וידאו!). חברים, מצבנו מעולם לא היה טוב יותר, רק אל תשכחו לברוח מהפריים!

לקריאה נוספת- עידן לנדו על הקוסמטיקה של הרוע

בין פואטיקה לפוליטיקה פסטיבל "מטר על מטר"

נכתב ע"י בעז יניב ב: יום רביעי, 30 יוני, 2010

בשבוע שעבר התקיים בירושלים בפעם השלישית פסטיבל השירה "מטר על מטר" שמאחוריו עומדת קבוצת "כתובת" הירושלמית. פסטיבל שירה, כמו פעולות תרבותיות שונות, נמדד לא רק באיכויותיו החד פעמיות, אלא גם ביכולת להחזיק לאורך זמן. כעבור שלוש שנים שבהם נערך הפסטיבל, ניתן לומר שהוא הפך להיות אחד הפסטיבלים החשובים והתוססים ביותר בעולם השירה הישראלית. בעוד פסטיבלים כפסטיבל מטולה ו"ימי שירה במדבר" (שנערך מדי שנה במדרשת שדה-בוקר) מייצרים מעין מרחב סטרילי שבו השירה מתקיימת למשך סוף השבוע, פסטיבל מטר על מטר משלב את השירה במרחב הישראלי היומיומי במרכז ירושלים ובאמצע השבוע. השילוב של הפסטיבל במרקם הירושלמי הטעון דווקא באמצע השבוע הוא המשך ישיר לפעילותה של קבוצת 'כתובת' שמסירותה לשילוב השירה בחברה הישראלית ולעיר ירושלים בפרט בולט בכל עשייתה. לכבוד הפסטיבל דיברתי עם חבר קבוצת כתובת גלעד מאירי:

בשנים האחרונות יש יותר ויותר פסטיבלי שירה בארץ, כיצד אתה מסביר את התופעה ומה מייחד את פסטיבל מטר על מטר משאר הפסטיבלים?

מאירי: פריחת הפסטיבלים היא שלוחה של התרבות הפופולארית המשפיעה על השירה ועל הניסיון של המשוררים להשתלט על אמצעי ייצור ספרותיים. הודות לעוצמת החשיפה וליכולת התקציבית של מנגנון הפסטיבל, השירה זוכה לבמה תקשורתית מקיפה ולמפגש יחסית רחב עם קהלים חדשים, מה שהספר הבודד, ערב קריאת השירה והביקורת מתקשים להפיק. בפסטיבל יש ביטוי משמעותי למימד האוראלי של השירה, לפרפורמנס ולדיאלוג עם הקהל, למשל, מחיאות כפיים, שיחה לאחר הקריאה וחתימה על ספר השירה שזה עתה נרכש. המפגש הקרנבלי הישיר, האינטנסיבי והמגוון בפסטיבל מעניק לשירה חיות שאיננה מצויה ברגע האינטימי של קריאת הספר בחדר. מטר על מטר מתייחד משאר פסטיבלי השירה בישראל הודות למספר מאפיינים: הוא ממלכתי ולא ממלכתי כאחד, קרי, הוא מנוהל באופן מקצועי כראוי למוסד תרבות ("מקום לשירה"), אך הוא מובל ומונחה על ידי קבוצה ספרותית ("כתובת"); הוא איננו מוגבל על ידי אג'נדה פואטית; המיקום האקזוטי שלו בירושלים – סמטאות לב העיר (נחלאות) והשוק; היקף גדול של משוררים (קצת מעל חמישים מדי שנה); במה גדולה למשוררים צעירים (קרוב לחמישים אחוז); מעמד דומיננטי להרכבי רוק ותיקים וצעירים; הישראליות שלו (הוא איננו פסטיבל בינלאומי); הוא תורם לגיבוש זהות עבור ירושלים ומרכזה כעוגן תרבותי ליברלי; הודות למרכיבים אלו מטר על מטר הוא שילוב ייחודי של פסטיבל מכובד, אך צעיר.

Meter 013

בתוך כל העשייה של קבוצת 'כתובת' שאתה חלק ממנה, וניתן אף לומר מוביל אותה בצורה מסוימת, מה תפקידו של הפסטיבל?

מאירי: הפסטיבל הוא שיא של פעילות. הוא מלכד אותנו כקבוצה ומחייב אותנו לתרום מעבר למה שאנו תורמים לשירה ברגיל. הפסטיבל יוצר אקסטזה, ריגוש והתלהבות בעשייה של כתובת ובעולם השירה בכלל. הוא מעניק במה למשוררים רבים שאנו מבקשים לארח, אך במהלך השנה לא מסתייע לתיתה. באמצעותו מתאפשרת חשיפת בוגרי סדנאות של כתובת. הפסטיבל הוא מנוף לפרסום, לשיווק וליחסי ציבור של כל הפעילות של מקום לשירה ושל משוררי כתובת עצמם. הוא מסייע להגדיל את המחזור הכספי.

בבועת השירה נוטים להתמקד רבות בויכוחים על המצב הפואטי של השירה ומזניחים את הדיון במצב הכלכלי או יותר נכון האנטי כלכלי של השירה. איזה בעיות עולות כשמארגנים פסטיבל שירה ומה החזון שלך לפתרונן האפשרי של בעיות אלו?

מאירי: פסטיבל שירה מחייב רמות ניהול אמנותי והפקה מעולות. בפסטיבל סוף סוף יש קהל לשירה, לכן זו תהא טעות גדולה להבריח אותו מהשירה עקב תקלות הפקה קשות כפי שקורה לא אחת בפסטיבלי שירה חצי מאולתרים אמנותית והפקתית.

על מנת להפיק פסטיבל מעולה יש צורך בשילוב של כוח אדם ספרותי-הפקתי מיומן ושל תקציב, וכאלו יש מעט בנמצא. מכאן, יש להכשיר יזמי ספרות בבית-הספר התיכון ובמוסדות להשכלה גבוהה. במקביל על מוסדות התמיכה להגדיר את השירה כיעד מועדף. פסטיבל שירה לא יכול להתבסס על הכנסות מכרטיסים (אולי למעט הופעות מסוימות), כי זהו מדיום מאתגר. לכן יזמי פסטיבל השירה לרוב מעדיפים לאפשר כניסה חינם, כי תמונה אחת של אולם מלא תגייס הרבה יותר כסף מתורמים ומתקציבי תמיכה מאשר כמה עשרות כרטיסים שנמכרו בדוחק. לאור זאת, הפסטיבל חייב להיות מסובסד לעומק על ידי המדינה, המועצות המקומיות וקרנות התרבות והחינוך, אלא שנכון לעתה גורמי התמיכה טרם הכירו במגבלות של המדיום והם אינם מעניקים לו סבסוד מתאים. לדוגמה, עיריית ירושלים לא תמכה השנה בפסטיבל ובכלל תמיכתה במקום לשירה מגוחכת.

הפתרון לבעיית השירה, ולא רק לפסטיבל, הוא כינונו של חוק שירה. המדינה חייבת להכיר בכך שמוסד הספרות מחייב סבסוד קבוע, שוטף ועמוק, כי כמו בית הספר והמרפאה – הוא איננו מותרות. לדוגמה, ללא המחויבות הכלכלית של מנהל מינהל קהילתי לב העיר, אורי עמדי, לא היה מקום לשירה מצליח לקדם דבר בעולם השירה. האם זהו תפקידו של מנהל מינהל קהילתי לפתח מוסדות תרבות מובילים או שמא זו תפקידה של המדינה והרשות המקומית?

למרות שפסטיבל "מטר על מטר" הצליח למשוך אליו קהל גדול, ולמקם את עצמו כאחד מפסטיבלי השירה החשובים בארץ, ישנו מקום גם לביקורת. כיצד ייתכן שבתקופה שבה השירה הפוליטית תופסת מקום כל כך מרכזי בכתיבה הישראלית לא יוחד ולו ערב הקראה או שיח אחד בנושא זה? דווקא בירושלים הטעונה פוליטית, בזמן שמגרשים אנשים מבתיהם היה ראוי ששירה כזאת ושיח כזה ישמעו.

באחד הערבים של הפסטיבל נכחה בעיר קבוצת 'גרילה תרבות' בהפגנת סולידריות עם המגורשים משיח' ג'ארח, הגיוני היה שפעולת גרילה זאת תקבל התייחסות כלשהי בפסטיבל עצמו, שהרי חוסר ההתייחסות למצב הפוליטי הוא בעצמו פעולה פוליטית. לטעמי, בניגוד לדעתו של גלעד מאירי שחוסר אג'נדה פואטית הוא יתרון, מצב זה הוא חסרון מובהק. פסטיבל "מטר על מטר" מנוהל לא על ידי עסקני שירה אלא על ידי קבוצת משוררים, ומכאן ראוי שתהיה לו איזושהי אמירה פואטית, וכקבוצה של משוררים שרואים את עצמם כפעילים חברתיים ראוי שתהיה לו גם עמדה פואטו-פוליטית. אין זה אומר שבעקבות אג'נדה פואטית על קבוצת "כתובת" להדיר משוררים שאינם עונים לטעמם האסתטי. אמירה פואטית ופוליטית יכולה להתרחש גם תוך כדי שיח, והרי פסטיבל הוא במה נהדרת לשיח שכזה. הרצון של קבוצת "כתובת" להישאר ליברלים על ידי אי-נקיטת עמדה עומד בעוכרם. ליברליות זו מעקרת את המעשה הפואטי והפוליטי כאחד ומשמשת כאקט של הסרת אחריות מהמשוררים/מפיקים בקבוצה. יצירת ערבי שיח, מעבר למפגשים עם משוררים בודדים, היתה יכולה להרחיב את הפעולה של הפסטיבל, ולייצר קרקע פורייה לדיון (הכל כך חסר) בשירה הנכתבת בישראל.

ניתן רק לצפות לפסטיבל "מטר על מטר" של שנה הבאה, ולקוות שחברי "כתובת" ימשיכו לפתח את רעיון הפסטיבל, ולחדד את עמדתם גם בתוך הרעיון הליברלי, וכמובן לא פחות חשוב שיצליחו להמשיך למשוך קהל כה רב לצפות במופעי השירה.

אל תגידו להם פוליטי- החרם התרבותי

נכתב ע"י בעז יניב ב: יום רביעי, 16 יוני, 2010

ביומיים האחרונים הבועונת הקטנטנה של חובבי האינדי בארץ סוערת. דבנדרה בנהרט הצטרף לגל הביטולים וביטל את הופעותיו המתוכננות בארץ. אנשים נזעקים נגד הביטול, נגד הפעילים התומכים בחרם על ישראל, ונגד פוליטיזציה של האמנות (רחמנא לצלן שאמנות תגיד משהו על התנהלות בני האדם אלו מול אלו בעולם, כלומר משהו פוליטי).

רבים מהמתלוננים הלינו על המעשה כאקט של ענישה קולקטיבית, על כך שזה פוגע במשוכנעים, שזה לא יעיל וכו'. בזמן האחרון יוצא לי להתקל ביותר ויותר אנשים אשר הטענה שלהם מול טענות השמאל הרדיקלי  היא : "גם אני בעד פיתרון שתי המדינות, גם אני חושב שהכיבוש מיותר ואכזר, גם אני שמאלני". דווקא הדיבור הזה שיוצר כאן מצג שווא של אחדות כנגד הכיבוש כשלמעשה המדינה הופכת יותר ויותר ימנית, גזענית, אלימה, ובעלת קווים פשיסטים, הוא הסיבה לכך שעל התומכים האמיתיים בהפסקת הכיבוש יש לתמוך בחרם בין לאומי על ישראל.

דבנדרה עזה

אמנם נח לרבים בציבור הישראלי, במיוחד זה המשכיל והאליטיסתי, להפנות את האצבע המאשימה אל עבר אלו שלאומנותם גלויה לעין, כמו המתנחלים או מצביעי 'ישראל ביתנו', אך המנגנון המרכזי שמאפשר את המשך הכיבוש הוא דווקא המרכז-שמאל השבע שיכול גם לצקצק כאשר הוא שומע את המילה כיבוש, וגם להמשיך באורח חייו הנהנתני. מי שמאמין עדיין שהחברה הישראלית יכולה לפתור את בעיית הסכסוך ללא התערבות חיצונית, הוא רק מי שאינו מוכן להסתכל על החברה הישראלית בעין ביקורתית (ברק-נתניהו-ליברמן כבר אמרתי?). קל מאוד להגיד שתי מדינות לשני עמים, ולשתוק כשילדים נרצחים בעזה, קל מאוד להגיד שתי מדינות לשני עמים כשהדרך עוברת בפינוי מתנחלים שנתפסים בעיני הציבור ה"שמאלני" כאחד משורשי הבעיה (על אף שבדיוק אותו שמאל מרכז הוא מי ששלח אותם לשם לעשות את עבודת האפרטהייד עבורו), אך מה מוכנים אותם אנשים לעשות למען הפסקת הכיבוש עכשיו, לא בעוד שנה שנתיים, לא כשיבשילו התנאים, לא כשיהיה פרטנר פלסטיני ציוני, עכשיו.

כיצד ייתכן שאנשים שמרגישים שמאלנים לא מתרגשים מהמצור על עזה, מהענישה הקולקטיבית של הפלסטינים על בסיס יומי, אך ברגע שמישהו מבטל הופעה הם הופכים בין לילה לפעילים פוליטיים (מילה שמעבירה בהם חלחלה)  למען הזכות הבסיסית שלהם לצרוך תרבות.

ישראל היא מדינה שאיבדה את הדרך, מדינה שהאלימות היא הפתרון היחיד שהיא מכירה. לא משנה באיזו דעה אתם מחזיקים בקשר למשט, ברור לכל שישראל בחרה לטפל במשתתפי המשט דווקא בדרך של עימות פרונטאלי ללא לעצור ולו לרגע לחשוב האם זה משרת את האינטרסים שלה כמדינה, אלא אם התדרדרות נוספת בתדמיתה של ישראל בעולם היא המדיניות (הייתכן שביבי סולד מתופעת ההופעות של להקות גריאטריות בישראל?).

יש שאומרים כי חרם תרבותי שכזה הוא  חסר אפקט, פוגע באנשים הקטנים, ורק יוצר התנגדות שתוביל להליכה ימינה של הישראלים. אנשים אלו מפספסים את אחת המטרות העיקריות שטמונות בפעולה האקטיביסטית. הפעולה האקטיביסטית שואפת להפריע לסדר הקיים, לשבור את האוטומטיות של החיים, כדי להפנות את הזרקור אל עבר החושך הגדול, החושך הגדול שישראל מנסה להסתיר על ידי אותו מצג שווא של מדינתנו כמדינה דמוקרטית מערבית שניתן לנהל בה אורח חיים תקין.

מאשימים את השמאל הרדיקלי בכך שהוא נהנה לעצבן ולגרום לישראלים לסבול, בכך מתעלמים שוב מכך שהפעולה האקטיביסטית מבקשת דווקא להאיר את הסבל ומנסים להסיט את הדיון שוב מהסבל הפלסטיני אל סבלם של הישראלים, ובמקרה של ביטול הופעה סבל זה לא יכול להראות יותר ממגוחך. חשוב להפגין בבילעין, בשיח' ג'ארח, ובמקומות נוספים בשטחים הכבושים, אך לא פחות חשוב להפגין במרכז תל-אביב, לצעוד בגאווה שכם אל שכם עם אחינו הישראלים הפלסטינים ולהתנגד למדיניות הכיבוש וההפרדה הגזעית של מדינת ישראל. דווקא באמצע ה"נורמאליות", מרחק שעה אחת מעזה, בית הכלא הגדול בעולם. כי כל עוד קיומנו כאן עובר בשלילת זכויותיהם של מיליוני בני אדם אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להבלע במשחק הנורמאליות.

בשולי הדברים הערה על תרבות:

העובדה שאני מעודד את החרם התרבותי על מדינת ישראל וחושב על אמנות ותרבות בהקשרים פוליטיים אינה אומרת כי אני חושב שבישראל כיום ניתן ליצור רק אמנות המתעסקת בכיבוש, או שלישראלים אסור להתעסק בתרבות כל עוד הכיבוש נמשך. כמובן שלגיטימי לחלוטין להמשיך לכתוב גם שירי אהבה (למרות ששירים אלו נוטים להיות משעממים להחריד), להקשיב למוסיקה שמחה, לרקוד ביערות וכו'. עם זאת כל מעשה אשר מזכיר לישראלים שלמדיניות הכיבוש יש מחיר הוא חשוב פי כמה מכל הופעת רוק או מעשה אמנותי. לא ניתן להפריד את הפעולות התרבותיות שהזכרתי מהמרחב הפוליטי בו הם קורות. כל בקשה להפריד בין פוליטיקה לבין אמנות היא מופרכת מיסודה, מה גם שבקשה זאת תמיד תבוא מהצד החזק.

בשולי הדברים הערה על אלימות ואי אלימות:

כשמדברים על חרם מהר מאוד עולות זעקות שקוראות למעשה הזה "אקט אלים". חברים, בואו נשים דברים בפרופורציות, גם אם הייתי מסכים שהחרמת מדינה או מוצרים מאזור מסוים הם אקטים אלימים הרי שיהיה זה מגוחך להשוותם לאלימות האף שש עשרה, מדיניות אלימה הנרקמת בנימוס רב ממרום מגדלי אקירוב.