תגיות חברה

מדינת כל חייליה

נכתב ע"י בעז יניב ב: יום שלישי, 1 יוני, 2010

ביום רביעי העשרים ושישי למאי 2010 נשמעה ברחבי הארץ אזעקה עולה ויורדת. האזעקה הייתה שיאו של תרגיל העורף "נקודת מפנה 4" אותו ערך צה"ל. מטרת התרגיל המוצהרת היא כמובן לתרגל את אזרחי מדינת ישראל למקרה שבו תושמע אזעקת אמת. שמחתי לקרוא כי יושבי בתי הקפה ברחובה הראשי של נהריה לא התרשמו מהאזעקה והמשיכו בשתיית ה"אספרסו" (כך במקור) שלהם. תופעת הפיכתו של משקה האספרסו לסמל משוקץ ראויה לדיון נפרד, לפחות הפעם האפסרסו חצה את גבולות תל-אביב (המשוקצת לא פחות).

אנסה להסביר מדוע שמחה אותי אדישותם של האזרחים בנהריה. אם המטרה הגלויה של התרגיל היא הכנתו של העורף למצב מלחמה, המטרה הנסתרת היא הצבת תזכורת לאזרחי ישראל כי הם נמצאים במדינתם ראשית כסובייקטים תחת פיקוח צבאי ורק אחר כך כאזרחים. ברגע זה הופכת פעולת לגימת הקפה לאקט של אי ציות אזרחי, מינורי ככל שיהיה, המתנגד למרותו הכפויה של הצבא. אזרחי הצפון והדרום "זכו" להשתמש במרחבים המוגנים  אך לא מזמן, וספק אם יש אזרח במדינה כלשהי בעולם אשר אמון יותר מהאזרח הישראלי  על נהלי ההתנהגות בזמן מלחמה. הוגה הדעות ג'ידו קרישנמורטי אומר במסתו "הפרט והחברה" כך:

"המדינה, עם הצבאיות והחקיקה שלה, בלעה את הפרט כמעט לגמרי, הערצת המדינה החליפה את הערצת האל. ברוב המדינות המדינה חדרה לחלקים האינטימיים ביותר של אנשיה. נאמר להם מה לקרוא ומה לחשוב. המדינה מרגלת אחר אזרחיה, משגיחה עליהם בעין אלוהית, מחליפה את תפקיד הכנסייה. זאת הדת החדשה. בעבר האדם היה עבד של הכנסייה ועתה הוא עבד של המדינה. בעבר הייתה הכנסייה אחראית להשכלתו, ואילו עתה המדינה אחראית לה. לא זאת ולא זאת דאגו לשחרורו של האדם."

הרגע בו מתעקש אדם להמשיך בשגרת יומו, הוא רגע שבו האדם מתקרב אל השחרור האמיתי, אל המחשבה העצמאית, שרק דרכה יוכל לדאוג לביטחונו האמיתי. הדבר הראשון שתרגיל מסוג זה עושה, הוא להעלות על נס את הטראומה הטמונה הישראלית. נוכחותם המוגברת של כוחות ביטחון ברחובות הערים, מגיעה לשיאה כאשר אל חלל האוויר חודר קולה של האזעקה המוכרת לכל ילד במחוזותינו. ההיגיון, גם אם הוא לא מודע, של התרגיל הוא שכדי שהאזרח הישראלי יהיה מוכן למלחמה (שתמיד מובטח כי תגיע בקיץ) יש לשמור אותו ברמת פחד גבוהה. האדישות לרגשות שמבצע כזה מעורר אצל האזרחים הגיעה לשיאה בויכוח שהתנהל בין צה"ל למשרד החינוך על הפטור שנתן האחרון ל600 בתי ספר מהשתתפות בתרגיל לטובת מבחן המי"צב. אף אחד לא נתן דעתו על האבסורד שבדרישה מבני נוער להתעלם מאזעקה שחודרת לחלל החדר, ולהמשיך לפתור את המבחן כרגיל. מעל הכל בולט הניתוק שבין מתכנני התרגיל למציאות. כמה חברות מסחריות אכן עצרו את יומם ומילאו אחר ההוראה לשהות עשר דקות באיזור המוגן? כמה אנשים עזבו את דירותיהם וירדו למקלט? הרי ברור לכל שלא תרגול מסוג זה הוא שיצילם במלחמה הבאה. הניתוק של מתכנני התרגיל מהמציאות דומה לניתוק של מתכנני הקמפיין  בארה"ב של שנות החמישים להתגוננות מפני פצצת אטום:

גם ברשת החברתית פייסבוק, נרשמו תנועות אי הנוחות של אזרחים ישראלים בעקבות התרגיל. נפתחו קבוצות כמו "מתנהגות כרגיל. לא נקודת מפנה ולא בטיח" ו"תרגיל ארצי לתרחיש של שלום". הקבוצות קראו לאזרחים להתכונן לתרחיש של שלום ולנקוט בפעולות שיקדמו מטרה זאת. איני מטיל ספק בצורך של מדינות בצבאות בשנת 2010, אך אני מטיל ספק גדול בכך שתרגיל מסוג זה מקדם את ביטחונם של תושבי ישראל. עם האזרחים שהם לא רק העורף אלא גם האיברים האינטימים של החברה הישראלית רוצים לקדם את ביטחונם, מוטלת עליהם אחריות כבדה יותר מישיבה באיזור ממוגן למשך עשר דקות. עליהם לפעול על בסיס יומי כדי להפוך את ישראל למקום אשר מושתת על רעיונות של שוויון, חופש, ורב תרבותיות, שיציאו אלטרנטיבה הולמת למחשבה הצבאית שהשתלטה על כל פינה בישראליות.

פורסם במקור באתר של בית אבי חי

פיראטים בפריז

נכתב ע"י בעז יניב ב: יום שלישי, 13 אוקטובר, 2009

אחרי ארבעה ימים במצב תודעה דלהי נחתנו בפריז. הדבר הראשון שבלט במעבר החד הזה, הוא המעבר מן הכאוס אל הסדר. בעוד בדלהי אין הפרדה בין נמוך לגבוה, נקי למלוכלך, או קודש וחול, בפריז ההפרדה חדה וברורה, יש "עשה!" ויש "אל תעשה!", יש לכל דבר מקום וסדר, וכמובן גבולות. גבולות של נימוס, של מרחק בין אנשים, של איפה אוכלים ואיפה מטילים את הצרכים, המון המון גבולות שצריך להתרגל אליהם מחדש. כשסיימתי לקרוא את הפתק שעליו הייתה הכתובת לספינת הפיראטים של החברים שלנו בפריז האינסטינקט היה להשליך אותו ברחוב, אך ברגע האחרון קול מן העבר צץ בראשי והזכיר לי שבשביל זה יש פחים. פאריז היא אחד השיאים בחלום הבורגני, בתי קפה מפיצי ניחוחות משכרים, יין טוב, גבינות, אופנה, ומה לא… אנו הגענו אל החלום הבורגני הזה בתור נוסעים סמויים. בחסות הלילה נכנסנו לעיר, והבגדים הנוחים שכל כך התאימו לסביבה בהודו, בלטו בצועניותם. הייתה לנו כתובת של זוג חברים שפגשנו בהודו שמתגוררים בפריז, ואף שהם חיים בעיר שנים רבות אפשר לומר שגם הם נוסעים סמויים בעיר הזאת, ואולי יותר נכון לקרוא להם פיראטים, שכן אנשים כמותם לא רק שאינם מתחבאים במעמקי הספינה הפריזאית, אלא יוצאים לסיפון וצובעים את מפרשיה בצבעים צבעוניים.

הבית שלהם היה פעם מפעל קטן ליצור זכוכית. כיום הבית הוא בעצם מסדרון אחד ארוך שמחולק לחללים שונים, חדר מגורים, חדר צ'יל אאוט (שאת קירותיו מעטרות עבודות גרפיטי צבעוניות), גלריה שמשמשת לחלופין חדר שינה לאורחים מזדמנים וחדר עבודה, וגם חלל גדול שמשמש כמוסך אופניים (ובו 20 זוגות אופניים שנקנו בחמש שנים האחרונות ועברו שיפוץ אינטנסיבי). הגבולות פה הרבה פחות ברורים ממה שקורה ברחוב הפריזאי, ויש הרגשה שזה מעין היתוך בין חוסר הגבולות ההודי לבין הגבולות המוכרים מהמערב. זוג הפיראטים שהתארחנו אצלו הוא רק חלק ממרקם שלם יותר, מגוון, ומרתק של קהילת פיראטים ענקית שגרה בפריז. הם לא בדיוק עובדים במשהו קבוע והרזומה שלהם כולל עבודות מגוונות שביניהן, הפעלת תיאטרון צללים, חברה קטנה לאופני הרים, חנות לאמנות אפריקאית (אותה הם הביאו איתם מעשרות הטיולים לאפריקה), והסעת דוגמניות ברחבי פאריז בזמן ירידי האופנה השונים. את הבוקר אנחנו פותחים כיאה לבוקר פריזאי עם בגט וגבינות, את היין נדחה בעוד איזה שעה שעתיים כדי שנוכל להתאושש מהלילה הקודם, ואולי היה עדיף לפתוח כבר את הבוקר עם כוס היין. אחר כך מציעים לנו לקחת אופניים ולנסוע ברחבי פריז וכך לעשות וי על כל אתרי התיירות ש"חייבים" להיות בהם, אך בצורה קצת פחות קונבנציונלית. הרכיבה מהפרבר בו הם גרים ועד למרכז פריז אורכת כרבע שעה. אנחנו משאירים מאחורינו את הרכיבה השקטה של איזור הפרברים, ומתחילים לשעוט ברחובותיה הסואנים של פריז. המארח שלנו נוסע ברחובות כאילו אין בהם כלל תנועה, מדי פעם הוא מאט טיפה, עובר לידי, וצועק לעברי את שמות הבניינים והכיכרות שאנחנו עוברים בדרך, אנחנו עוברים את מרכז פומפידו (ומסמנים אותו כמקום שיש לחזור אליו), משם אנו חולפים מול בית הנבחרים, ולפני שמצמצנו אנחנו כבר שועטים במורד השנז אליזה. הוא מאט טיפה ואומר לנו שאם מישהו פונה אלינו שלא נגיב כי למעשה לא אמורים לרכב בחלק הזה על אופניים, ואנחנו מופתעים ומבולבלים עוקבים אחריו, וחותכים חזרה לרחוב בו מותר לרכב. העיר יפהפייה, כל בניין ובניין גדוש בהיסטוריה, ובין כל זה אנחנו מזגזגים על האופניים, מנסים לעמוד בקצב של מישהו שבשבילו נסיעה ברחובות פריז היא טבעית כמו לנשום. ההרגשה מדהימה, אנחנו רואים את פריז אבל בלי גרירת הרגליים התיירותית ממקום למקום, בלי המרדף אחר תמונת פוזה זוגית מול האייפל, בזכות הפיראטים נפתחות לנו דלתות אחוריות אל העיר. כשאנחנו מתיישבים סוף סוף לא רחוק ממגדל אייפל, ושנייה אחרי שהצלחנו להסדיר את הנשימה, מתחילה להתגלגל שיחה על החיים הפיראטים בעיר. אחד הפיראטים (שכרגע נמצא עדיין בהודו…) נחשב המומחה למציאת מקומות דיור בעיר. באחד הטיולים שלו על גגות פריז הוא שם לב לדירה ענקית במרכז פריז (ממש על נהר הסיין) שעומדת נעולה. לאחר שבדק וגילה שאכן איש לא גר בדירה, הוא מצא את דרכו פנימה, ועבר לגור בה. יינות במזווה, דירה ענקית במרכז פריז, הוא לא התפלא כאשר מכתב שהגיע אל הדירה היה ממוען לשחקנית ההוליוודית מירה סורבינו. "תשמע, סך הכל החלל עמד ריק, וחבל שאיש לא יגור בדירה כזאת מדהימה במרכז פריז". אחרי חצי שנה ערך אותו בחור מסיבה בדירה, אלא מה… חבר טוב של מירה סורבינו שהיה בעיר מצא את דרכו אל המסיבה, והתקשר אליה לארה"ב להגיד לה שהוא ממש נהנה במסיבה שהחברים שלה אירגנו בדירה שלה. למחרת המשטרה פינתה את הפולשים, ויש לציין שזאת ללא כל רישום פלילי, אלא בנימוס הצרפתי המתבקש, הרי לסקוואטרים באירופה בניגוד לישראל יש זכויות.

חבורת הפיראטים הזאת מגוונת מאוד, וככל שאני מברר יותר אני מבין כמה הם מהווים רשת מתוקתקת בכל פריז. הם בעלי בארים, אמנים, בעלי עסקים, וסתם אנשים שנהנים להפעיל את העיר לטובתם, במקום להיסחף לקול התופים הקפיטליסטי שמריץ את רב האנשים ברחוב הפריזאי. רשתות חברתיות ברשת שמיועדות לאותם פיראטים, שולחות הזמנות על בסיס יומי לכל אירוע חינמי המתנהל בעיר. לפעמים ההזמנות לא באמת היו אמורות להגיע לידיה של הרשת הפיראטית, ואז נאלצים הפיראטים לשים את מיטב מחלצותיהם ולתרגל את כישורי המשחק שלהם כדי להיכנס לכל מני אירועי מוזמנים בהם השמפניה והקוויאר נשפכים לכל עבר. כמובן שבשלב הזה יתחילו לצקצק אותם צקצקנים קבועים ולהגיד "פרזיטים!" "אוכלי חינם!" או חס וחלילה "סמאלנים!". אך הרחובות הפריזאים נוטפי הבורגנות השביעה, קוראים לכל מי שעיניו בראשו למצוא את הדרך לנצל את העיר והעושר הבלתי נתפס של חלק מתושביה לטובתו, הרי בסופו של דבר איש אינו עומד כשכוסו ריקה משמפניה באותם אירועים אקסקלוסיבים בגלל אותם פיראטים, ואני משוכנע שמירה סורבינו ישנה טוב גם בזמן שבסלון דירתה הפריזאית שטו פיראטים עם כובעים מצחיקים.

למחרת אנחנו נוסעים לסקוואט שמפורסם בקרב אמני הגרפיטי בפריז. הכניסה אליו עוברת בגינה יפה אותה ארגנו תושבי המקום, והבניינים בסביבה מקושטים בציורי גרפיטי מהיפים שראיתי בחיי. בארץ ברגע שמספר אמני גרפיטי מארגנים תערוכה במקום שעומד נטוש זמן רב, ממהרים הבעלים והעירייה לאטום את הכניסה אליו ( נכון ללפני הנסיעה שלי לחובבי הטיפוס עדיין הייתה אפשרות למצוא כניסה לבניין והביקור מומלץ!) פה מצאה העירייה פיתרון קצת יותר יצירתי, חלל הסקוואט אושר כחוקי, ובתמורה האמנים השונים מעבירים סדנאות יצירה לילדי האזור. כמה חבל שבמקום לתמוך בתושבי הסקוואט בפלורנטין, שהריצו פרויקט דומה בשכונה שתושביה יכולים להפיק כל כך הרבה תועלת ממקום כזה, העדיפה העירייה לתמוך בסילוק הסקוואטרים בלוויית ביריונים, למרות שהמקום עומד נטוש גם עכשיו. אני בספק אם רשת פיראטים שכזאת תקום אי פעם בתל-אביב. אנשי החוק פועלים כל כך במהירות להשבית כל פעילות ספונטאנית, עד שאפילו הקראת שירה ברחובות העיר היא דבר על סף הבלתי אפשרי, שלא נדבר על מה שהיה קורה למי שהיה פולש לאחת הדירות הריקות (לרב בבעלות יהודים צרפתים) שמפוזרות ברחבי תל-אביב. הממסד בישראל פרנואידי לחלוטין. המחשבה העצמאית כל כך מפחידה ממסד זה עד שהוא פועל בכל מרצו כדי לעצור פעילות מסוג זה עוד לפני שהתחילה. הבעיה היא שהפרנויה הזאת לא קיימת אך ורק בממסד אותו מגלמת המדינה. הפרנויה כבר מזמן התפשטה לאותם מחוזות המתחזים להיות מחוזות ליברלים, הממסד האמנותי, הממסד הספרותי, והממסד האקדמאי הם רק דוגמאות בודדות. בדיקה של ממסדים אלו תראה שכל אחד בתחומו פועל במהירות שיא להוציא את האוויר ממפרשיו של כל מי שמנסה לעשות משהו בצורה שונה, אך בכל זאת האוויר במפרשים, והפיראטים ממשיכים להפליג, ואולי יום אחד גם לנו תהיה רשת חייכנית של פיראטים, שצובעים את מפרשיה הלבנים והמשמימים של המערכת.

לתת לשינוי לצמוח- בין מזרח למערב

נכתב ע"י בעז יניב ב: יום חמישי, 10 ספטמבר, 2009

הודו עוברת שינויים מאוד מהירים בשנים האחרונות. השילוב בין צמיחה כלכלית, מודרניזציה, ומעבר מהכפרים לערים הגדולות גורם לשינוי עמוק במרקם החברתי והתרבותי של תת היבשת. הטיול בהודו מציב בפני הטייל שאלות מוסריות רבות, האם לתת כסף לקבצנים? כיצד להתנהג בהגיעך לכפר מרוחק בו דרך החיים המסורתית השתמרה? האם להיענות לבקשותיהם של המקומיים במקומות מרוחקים לכדורים משככי כאבים? הרי מחר אתה כבר לא תהיה בכפר ואילו כאביו של בן המקום יישארו איתו ומשכך הכאבים שלך רק ישכיח מראשו את הידע בדבר צמחי המרפא בהם השתמשו במשך אלפי שנים. השאלות בדבר השינוי החברתי והתרבותי מעסיקות גם את ההודים עצמם.

הגעתי לפסטיבל בנושא בכפר ששמו סנגלה בעמק קינור. זאת השנה השניה בה נערך הפסטיבל שמבקש להעלות לדיון את התרבות הייחודית לעמק קינור אשר הולכת ונעלמת ככל שהשנים עוברות. הפסטיבל ממומן על ידי מספר גורמים כאשר הראשי שבהם הוא ארגון ללא מטרות רווח אשר נקרא:

Sangla Valley Sustainable Development Society

הארגון נוסד בשנת 2003 בתמיכתם של תורמים שוויצרים שהגיעו לעמק סנגלה שבקינור בכדי לחקור את הרגלי החקלאות של העמק. בעקבות מעורבותם של הפעילים השוויצרים התאפשר קיומו של הפסטיבל הראשון בסנגלה אליו הגיעו מאות רבות של אנשים מן העמק לשמוע ולהשמיע את דעתם בנושאים של אקולוגיה, פיתוח תיירות, שימור התרבות המקומית, ויצירת מקומות עבודה לנשים. בעקבות הפסטיבל ובסיוע החוקרים השוויצרים, אשר מצאו כי האקלים בעמק והאקלים בהרים בשוויץ דומה, קם פרויקט שהכשיר נשים לגידול פטריות מאכל מנבגים ועד למוצר הסופי, וכך נפתחו הזדמנויות עבודה נוספות לנשים בעמק.

בשיחה עם אשוק, דובר האירגון, הוא ניסה להציג בפניי את הבעיות איתן מנסה להתמודד הארגון, בין היתר על ידי הגברת המודעות לבעיות המועלות בזמן הפסטיבל. לפני שבע שנים כשביקרתי בעמק קינור הכפרים כולם היו בנויים בצורה המסורתית ובכביש המרכזי בעמק נסעו מספר בודד של אוטובוסים ביום, ועוד מספר דומה של משאיות. היום הכביש הרבה יותר סואן ורבים מהאנשים זנחו את הבניה המסורתית ועברו לבניה בבטון וגגות פח. אשוק מסביר לי כי הדגש של הארגון לעידוד בנייה מסורתית איננו נובע מסיבות אסתטיות (אם כי הוא מציין כמובן את יופיים של הכפרים המסורתיים) אלא מסיבות פרקטיות יותר. בצורה המסורתית הבתים בקינור בנויים מעץ ובוץ וגגותיהם עשויים מרעפי צפחה המסודרים בצורה מסויימת. אשוק מסביר לי כי הבנייה המסורתית מותאמת לרעידות האדמה אשר פוקדות את האזור לעתים תכופות. בהמשך הוא מספר לי שלפני כמה שנים הייתה רעידת אדמה גדולה ורבים מהכפריים נהרגו מכיוון שבתי הבטון שלא היו מותאמים לעצמת רעידת אדמה שכזאת קרסו עליהם ולא הייתה יכולת לחלצם.

בנוסף מספר לי אשוק כי בשנים האחרונות הולכים ונעלמים המאכלים המסורתיים של עמק קינור ואותם מחליפים מאכלים אשר חדרו אל העמק מהערים המקיפות אותו. מעבר להפסד התרבותי, כניסתו של האוכל המהיר לעמק הביא איתו מחלות אשר קודם לא היו קיימות בו. בדומה לארגון slow food

אשוק מדגיש את החשיבות התרבותית של שימור המסורת הקולינרית כחלק מההיסטוריה החברתית של העמק, וגם כאמצעי לשימור המרקם החברתי. בנוסף עורך הארגון סדנאות הסברה לחקלאי העמק בדבר חשיבות המשך הגידולים של צמחי המרפא המסורתיים. אשוק מדגיש כי הם אינם נלחמים בקדמה, ולהיפך הם מקבלים אותה בברכה, אך עם זאת הוא מדגיש יש לקבל את השינוי בזהירות ולא בעיניים עצומות. בתי החולים עדיין נמצאים הרחק מהעמק והרפואה הקונבנציונלית מיוצגת בעיקר על ידי בתי מרקחת מפוקפקים אשר מחלקים כדורי אנטיביוטיקה כאילו היו סוכריות. הידע בדבר צמחי המרפא, אומר אשוק, הוא ידע רב עצמה אשר עובר בעמק במשך דורי דורות ואסור לנו לזנוח אותו. כמובן שטיפול רפואי מתקדם הוא דבר מבורך, אך אין הוא עומד בסתירה לשימור הידע של אבותינו, הוא מוסיף.

הפסטיבל עוסק גם בחשיבותו של שימור התרבות המקומית. הקינורים ידועים בתכשיטים הייחודים אותם הם מייצרים, בריקודים המסורתיים שלהם, ובגילופי העץ עותקי הנשימה המקשטים כמעט כל בית (אפילו אלו הבונים את בתיהם מבטון מתעקשים לבנות ולו חלק קטן מעץ ובו גילופים מסורתיים). בין היתר הדיון נסב לשאלה כיצד להתמודד עם התיירות ההולכת וגוברת אשר מגיעה לעמק בד בבד עם שימור המסורת, וכיצד לשלב בין מסורת העבר לחיים המודרניים. אחד מחלומותיו של אשוק הוא לפתוח בעמק חווה אורגנית אשר תהיה חברה בארגון הWWOOF, ובה יוכלו טיילים לעבוד בהתנדבות (תמורת מגורים ואוכל) ללמוד על שיטות הגידול האורגניות המסורתיות של העמק, ולחוות את חיי הכפר המסורתיים.

הארגון מנסה לייצר מודעות גם בקרב הטיילים המגיעים לעמק. הרעיון הוא לפתח בעמק אקו-תיירות, כלומר תיירות אשר משתלבת במבנה האקולוגי חברתי של המקום, בניגוד לתיירות אשר מנסה להפוך את העמק למחנה קיט שוויצרי אך זול (דבר אשר קורה במקומות רבים בהימליה ולטיילים הישראלים יש חלק גדול בדבר). כמובן שאנו רוצים תיירות בעמק, אומר אשוק, אך ביחסים בין התיירים למקומיים חייבת להימצא פשרה. מצד אחד המקומיים רואים בתיירות מקור פרנסה מבורך,ומצד שני התייר המערבי צריך להבין שהוא מטייל במקום שהמסורת והתרבות זרים לו ולכן עליו לנהוג ביתר זהירות וכבוד בבני המקום ומנהגיהם.

באחד הכפרים המרוחקים פגשתי בחור גרמני שהטיול הראשון שלו להודו היה בשנות השבעים, ומאז הוא חוזר אליה כמעט כל שנה. הוא סיפר לי על השינויים שראה, על הסכרים ההולכים ונבנים בכל נהר ראשי בהימליה, ועל השינוי התרבותי העז בארבעים השנה האחרונות. לאחר שיחה ארוכה הוא אמר: "אנחנו המכורים להודו של פעם, להודו הרוחנית, מתקשים לקבל את השינוי. אך השיעור הראשון בתירגול רוחני אמיתי הוא הבנת הארעיות של הדברים. אל לנו להתנגד לשינוי המתחולל בהודו, עלינו להניח להם להתפתח כרצונם, אחרי הכל גם להם הזכות לסבול ממש כמונו." אני מסכים לגמרי עם דבריו, אך עם זאת על הטייל בהודו לזכור כי לא רק שהוא מטייל במקום זר בעל מסורת עמוקה וזרה, המסורת הזאת והמקום הזה נמצאים כיום במקום מאוד עדין, ועל הטייל לחשוב על מעשיו במקום רגיש שכזה, אפילו לבוש חושפני ברחוב הוא סוג של התערבות במרקם החברתי.

בהמשך השיחה עם אותו טייל גרמני הוא אמר: "כנראה שעכשיו תורם של ההודים לשעוט על עבר המודרניזציה ולזנוח את הרוחניות. אני מוצא היום הרבה יותר התפתחות רוחנית אמיתית בטיולי באירופה מאשר בהודו, דבר שלא יכולתי לומר בשנות השבעים. זה איננו דבר מפתיע, אחרי הכל ההתפתחות הרוחנית מתרחשת היכן שהכי זקוקים לה, ולכל בר דעת ברור כי הפצע הנפשי הגדול ביותר כיום נמצא במערב."

אולי זאת תקוות שווא, אך אני מאמין כי דווקא במערב השינויים החברתיים מתרחשים לטובה. המערכת הכלכלית הקפיטליסטית זאת שייצגה יותר מכל את האינדיבידואל הדואג לעצמו בלבד קורסת, היא קורסת מהבחינה הכלכלית אך קריסתה היא גם קריסה רוחנית, קריסה פנימה אל תוך הוואקום הרוחני.

———————————————

ומשהו שלא קשור לפוסט: אצל מתי שמואלוף התפרסמה הביקורת של אלי הירש על דקה 5 ותגובותינו, וכמובן גם התגובות של המגיבים על אלי הירש ועלינו וכמובן על עצמם.

קרישנמורטי II/ פוסט פוסט עצמאות

נכתב ע"י בעז יניב ב: יום ראשון, 3 מאי, 2009

בהתחשב בעובדה שאני בהודו קרוב לודאי שלא הייתי זוכר ששבוע שעבר היה יום העצמאות. אלא שביום העצמאות הסתובבתי ברחוב הראשי של לקשמן ג'ולה (כפר ליד רישיקש) כשלפתע פנו לעברי שני בחורים צעירים וחסונים כשלאחד מהם דגל ישראל מתחת לבית השחי "אפשר להזמין אותך היום בשמונה ל…" ישנם המון סיטואציות בהם המפגש עם הישראלים בהודו הוא מפגש מכעיס (וראוי שאייחס לזה פוסט עצמאי מתישהו) אך מפגש זה היה פשוט עצוב.
מה גורם לבחורים צעירים אלו להסתובב בפינה מרוחקת זאת של היקום עם דגל מדינתם ולארגן מסיבת עצמאות? האם הם עד כדי כך עבדים לאזרחותם שאם הם לא יחגגו את יום העצמאות תישמט עצמאותם תחת רגליהם?
הייתי באמצע תרגום של פרק אחר מספרו של קרישנמורטי, אך החלטתי לעצור את התרגום ולתרגם את הפרק המובא לפניכם. אז באיחור קל הנה פוסט הפוסט עצמאות שלי, מכאן ואילך קרישנמורטי:

הפרט והחברה
הלכנו ברחוב ההומה. המדרכות היו צפופות באנשים, וריח אגזוזי המכוניות והאוטובוסים מילא את נחירינו. בחנויות הוצגו דברים יקרי ערך. השמיים היו בצבע כסף בהיר, והיציאה מההמולה הרועשת אל הפארק הייתה נעימה. המשכנו רחוק יותר אל תוך הפארק, והתיישבנו.

הוא אמר שהמדינה, עם הצבאיות והחקיקה שלה, בלעה את הפרט כמעט לגמרי, ושהערצת המדינה החליפה את הערצת האל. ברוב המדינות המדינה חדרה לחלקים האינטימיים ביותר של אנשיה. נאמר להם מה לקרוא ומה לחשוב. המדינה מרגלת אחר אזרחיה, משגיחה עליהם בעין אלוהית, מחליפה את תפקיד הכנסייה. זאת הדת החדשה. בעבר האדם היה עבד של הכנסייה ועתה הוא עבד של המדינה. בעבר הייתה הכנסייה אחראית להשכלתו, ואילו עתה המדינה אחראית לה. לא זאת ולא זאת דאגו לשחרורו של האדם.

מה טיב מערכת היחסים בין הפרט לחברה? בבירור החברה קיימת בשביל הפרט, ולא ההיפך. החברה קיימת כדי לקדם את האדם, היא נועדה כדי לאפשר את החופש, כדי שתהיה לאדם ההזדמנות להעיר את האינטליגנציה הגבוהה. האינטליגנציה הזאת איננה תוצר של טיפוח, טכניקה, או ידע; משמעותה להיות בקשר  המציאות היצירתית שאיננה חלק מהתודעה השטחית. אינטליגנציה איננה תוצאה של הצטברות, אלא חופש מהתקדמות הישגית והצלחה. אינטליגנציה לעולם אינה סטטית; לא ניתן להעתיק אותה, או להפוך אותה למשהו סטנדרטי, ולכן לא ניתן ללמוד אותה. את האינטליגנציה יש לגלות בחופש.

רצונם ומעשיהם של הקולקטיב, הלא הם החברה, אינם מציעים חופש זה לפרט; שהרי החברה איננה דבר אורגני ולכן הינה לעולם סטטית. החברה היא דבר מומצא, שהורכב למען נוחיותו של האדם; אין לה שום מכניזם עצמאי משלה. בני אדם יכולים להשתלט, להנחות, ולעצב את החברה, בהתאם למבנה הפסיכולוגי שלהם;אבל החברה איננה האדון של האדם. החברה יכולה להשפיע על האדם, אך בסופו של דבר האדם תמיד יפרק אותה. ישנו קונפליקט בין האדם ובין החברה מכיוון שישנו קונפליקט בין האדם ובין עצמו. הקונפליקט הוא בין הסטטי לבין החי. החברה היא ההבעה החיצונית של האדם. הקונפליקט בינו ובין החברה הוא הקונפליקט בינו ובין עצמו. קונפליקט זה, פנימי וחיצוני, יתקיים עד הרגע שבו האינטליגנציה הגבוהה תתעורר.

אנחנו בו זמנית ישויות חברתיות ופרטיות. אנחנו גם אזרחים וגם בני אדם, התהוויות נפרדות בצער ובהנאה. אם רצוננו בשלום, עלינו להבין את הקונפליקט הקיים בין האדם לבין האזרח. כמובן שהמדינה תעדיף אותנו כאזרחים בלבד;אך זאת היא טיפשותן של ממשלות. אנו עצמנו היינו מעדיפים לוותר על האדם לטובת האזרח, שכן להיות אזרח היא משימה קלה יותר מלהיות אדם. להיות אזרח טוב, משמעו לתפקד ביעילות בתוך מסגרת מוגדרת של חברה נתונה. יעילות והסכמה כללית  נדרשים מהאזרח, שכן הן מקשיחים אותו והופכים אותו לחסר רחמים, ואז הוא יכול להקריב את האדם לטובת האזרח. אזרח טוב איננו בהכרח אדם טוב, אך אדם טוב מועד להיות אזרח טוב, לא של חברה או מדינה מסוימת. מכיוון שביסודו הוא אדם טוב, פעולותיו לא יהיו אנטי חברתיות, הוא לא יפנה נגד אדם אחר. הוא יחיה בשיתוף עם בני אדם טובים אחרים, מכיוון שאין לו כל סמכות; תהיה לו היכולת להיות יעיל ללא הצורך בחוסר הרחמים. האזרח מנסה להקריב את האדם;אך האדם אשר מחפש אחר האינטליגנציה הגבוהה נמנע  מטיפשותו של האזרח. מכיוון שכך, המדינה מתנגדת לאדם הטוב, האדם בעל האינטליגנציה, אך אדם מסוג זה הוא אדם חופשי מכל ממשלה ומדינה.

האדם האינטליגנטי ייצור חברה טובה, אך האזרח הטוב לא יצור חברה שבה יוכל האדם להיות בעל אינטליגנציה גבוהה. הקונפליקט בין האזרח והאדם הוא בלתי נמנע כל עוד האזרח שולט, וכל חברה אשר בכוונת תחילה מתעלמת מהאדם נידונה לכיליון. ההתפייסות בין האדם ובין האזרח יכולה להתרחש רק כאשר מבינים את הפסיכולוגיה של האדם. המדינה, החברה העכשווית, איננה מתעניינת באדם הפנימי, אלא רק באדם החיצוני, האזרח. ניתן להתכחש לאדם הפנימי, אך הוא תמיד מתגבר על האדם החיצוני, הורס את התוכניות שהותוו בערמומיות בעבור האזרח. המדינה מקריבה את ההווה בשביל העתיד, לעולם שומרת על עצמה למען העתיד. המדינה מחשיבה את העתיד כחשוב מכל, ולא את ההווה. אך לאדם האינטליגנטי, ההווה הוא בעל החשיבות הגבוהה ביותר, העכשיו ולא המחר. 'מה שישנו' יכול להיות מובן רק כאשר המחר מתפוגג. ההבנה של 'מה שישנו' מובילה לשינוי בהווה המיידי. שינוי זה הוא בעל החשיבות העליונה, ולא הדרך לפייס בין האזרח והאדם. כששינוי זה מתרחש, הקונפליקט בין האזרח והאדם פוסק.