תחת הכותרת האימתנית "לקראת חורף איראני", מנסה הבוקר ארי שביט להלך עלינו אימים. יש סיכוי – קטן, מקפיד שביט לומר, סבירות נמוכה; יופי של כסת"ח – שממשל בוש יתקוף את איראן בין הבחירות בנובמבר ובין כניסתו של הנשיא הבא לתפקידו.

שביט מתלהב מאד מהרעיון הזה: הוא מתפייט על "הדיאלוג של הממשל הנוכחי עם ההיסטוריה" – דיאלוג שהביא, בינתיים, להחרבתה של עיראק ומלחמת אזרחים קטלנית בה; לאובדן כל אמינות אמריקנית במזרח התיכון, בדיוק בשעה שבה אמינות וסמכות כזו הכרחיים; לרשלנות באפגניסטן, שמיום ליום חוזרת לידי הטאליבן; וכמובן, כפי שמציין אובאמה חזור וציין, לאין-אונות אמריקנית מול איראן.

ריח הנאפלם על הבוקר, עתידי ומטאפורי ככל שיהיה, הוא כקטורת בנחיריו של שביט. הוא כנראה הספיק לשכוח את שירי ההלל שקשר למלחמת לבנון השניה בשבועותיה הראשונים, ושכח גם איך התעוררנו מליל הילולת המכשפות ההוא. הוא שכח איך התחיל את המלחמה כשהוא מצווח בגיל ואיך סיים אותה כשהוא קורא להדחת המנהיגות; הוא שכח, אבל אנחנו לא, את דמם של 34 החיילים שנשפך במתקפה האומללה של היומיים האחרונים ההם, שחלק ניכר ממנו על מקלדתו. אז קרא שביט לאולמרט לצאת למתקפה אחרונה – ולא, יהיה עליו לפרוש. על הדברים האלה חזר בראיון טלוויזיוני באותו ערב. המאמר של שביט היה מונח לנגד עיניו של אולמרט כשאישר את המתקפה ההיא. אם החיילים ההם היו קורבן למולך המשך שלטונו של אולמרט, ארי שביט היה הכהן הגדול.

ועכשיו, בהשמיעו את קול החצוצרות הישנות, הוא שוב מאבד את כל העשתונות. שביט הוזה עתיד רחוק, שבו התקפה על איראן "מבטיחה את עתיד ישראל, תמתן את המזרח התיכון, ותאפשר למערב לקיים את ערכיו ואורחות חייו לאורך זמן". מאיפה להתחיל?

התקפה אמריקנית על איראן תסכן את ישראל לא פחות מהמצאותו של נשק גרעיני בידי איראן (ראוי לציין ששביט לא מציע אפילו שישראל תתקוף את איראן; כנראה שלאחר לבנון שהוא לא קונה את התעמולה של הבהמה הירוקה). אף אחד לא יקנה את הטענה שהתקפה אמריקנית על איראן היא אינטרס אמריקני; כפי שנאלץ שביט עצמו לציין, רוב האמריקנים מתנגדים לה. הגיונה היחיד של התקפה על איראן הוא "להגן" על ישראל. כדי להגן על מדינה קטנה, בת שבעה מיליונים, תתקוף ארצות הברית – ללא כל פרובוקציה, ללא כל עילה, ללא כל זכות המעוגנת במשפט האומות – מעצמה אזורית בת כ-65 מיליוני תושבים.

התוצאה הסבירה תהיה קריסה אמריקנית ברחבי המזרח התיכון. השיעים בעיראק יתקוממו, והכוחות האמריקנים בעיראק ואפגניסטן ימצאו את עצמם במצב טקטי קשה, כשהקווים הלוגיסטיים שלהם – קו החיים של כל צבא, אך במיוחד של הצבא האמריקני עתיר הטכנולוגיה – מאוימים מכל עבר. התקפה של ארצות הברית על מדינה מוסלמית רביעית בתוך 16 שנה רק תחזק את התפיסה שישראל וארה"ב הם מדינות צלבניות – ועשויה להחיש את הקץ הצפוי לזו מהן שלרוע מזלה תקועה במזרח התיכון.

כלומר, המתקפה הזו לא "תבטיח את עתיד ישראל". מאותן סיבות עצמן, היא גם לא "תמתן את המזרח התיכון". אשר למערב ולערכיו, לא איראן היא זו המאיימת עליו. חלק ניכר מן האיראנים הנמלטים למערב הם שרידיה של האינטלינגציה החילונית של תקופת השאח. המהגרים המוסלמים המסכנים את המערב הם סונים בעיקרם, לא שיעים.

יתר על כן, שביט נאלץ להודות שלמרות העתיד הרחוק הזוהר, העתיד הקרוב עשוי להיות מוצלח פחות: "עלול להיות כשל מודיעיני, עלול להיות כשלון צבאי. בכל מקרה, איראן של האייטולות היא מעצמה דתית מתוחכמת ובעלת עוצמה. אם תקלע לפינה, גם היא תעדיף שלא להתפוגג בלחישה אלא במהלומה". בדיוק. הדבר היחיד הגרוע יותר מהתקפה אווירית מוצלחת על איראן יהיה מתקפה צבאית כושלת עליה. אז נקבל את כל חזיון הזוועות שצוין קודם, בתוספת מעצמה זועמת ומתפקדת. אז תזכיר לי שוב, שביט, למה זה טוב? ובהתחשב ברקורד המפואר של ממשלו של ג'ורג' "נשק להשמדה המונית" בוש, מדוע עלינו להניח שההתקפה הזו תצליח? לא עדיף, אם כן, שישראל תנצל את כל כוחה כדי להניא את ארה"ב ממתקפה?

אבל, כפי שמסתבר מקריאה הלאה, איראן איננה מעניינת את שביט כקליפת השום. כל מטרת טור-האימים הזה היא קריאה לבחירות עכשיו, לפני נובמבר. כלומר, עוד קריאה להדחת אולמרט. האם שביט באמת סבור שישראל מסוגלת לפזר את הכנסת ולקיים בחירות תוך פחות מחמישה חודשים? ומה אם יקדים בוש את התקפתו לאוקטובר, נניח משיקולי מזג אוויר? האם ארי שביט רוצה שמלחמת יום הדין תמצא את ישראל בעיבורה של מערכת בחירות?

וזה נשמע לי מוכר. בירור קצר העלה שזו איננה הפעם הראשונה ששביט מנפנף באיום האיראני לקידום מטרה פוליטית פנים-ישראלית. בתחילת יוני 2006, לפני המלחמה, כבר הזה שביט מתקפה אמריקנית על איראן שתיערך בשנת 2007. לצורך העניין, היתה לשביט בקשה צנועה: תואיל נא ממשלת אולמרט שזה אך מונתה לוותר על המוקד המדיני העיקרי שלה, תכנית ההתכנסות, וזאת בכדי שלא להפריע למאמץ האמריקני נגד איראן. בקצרה, הוא דרש מישראל להקפיא את פעילותה המדינית מול הפלסטינית לשנתיים.

איך היתה אמורה תכנית ההתכנסות, מנוחתה עדן, לשבש התקפה אמריקנית, לא ברור; אפשר אף לטעון שהיתה מקדמת אותה, משום שהיא היתה מראה שארה"ב מסוגלת לא רק לתקוף משטרים איסלמיים, אלא גם לאלץ את ישראל לסגת. אבל לשביט האיום האיראני הוא תירוץ תמידי לקידום מטרותיו.

אז הנה עוד עילה לחזור על מה שאין חוזרים עליו מספיק: שבין ישראל ואיראן לא שורר מצב של מלחמה; שהרטוריקה הישראלית כלפי איראן היא רטוריקה תוקפנית מזה שני עשורים, וישראל מקציבה מדי שנה אגמי דולרים לקראת התקפת הבהמה הירוקה על איראן; שמפקד חיל האוויר שלנו מכונה מזה זמן "אלוף פיקוד איראן"; שבין ישראל ואיראן נמשך סחר שקט, כנראה גם בנפט; שהנהגתה של איראן לא יצאה – בניגוד לשתי מדינות שאני יכול לחשוב עליהן – לשום מלחמה יזומה; שהנהגתה אמנם דתית, אבל עד כה הוכיחה עצמה רציונלית יותר מהממשל האמריקני הנוכחי ולא פחות מזה הישראלי; שלאיראן מספר גדול של שכנים עוינים, מפקיסטן ואפגניסטן ועד עיראק, שסביר שימשכו את תשומת הלב של מתכנניה הצבאיים הרבה יותר מאשר ישראל; שהמשטר האיראני איבד את אהדת הקהל באיראן, ושאין כמו התקפה חיצונית כדי לאחד את העם סביב משטרו – זה עבד אפילו לסטאלין; ושממשל בוש, באסטרטגיה השונה שנקט כלפי צפון קוריאה ועיראק (חברותיה של איראן ל"ציר הרשע"), דירבן את המירוץ הגרעיני האיראני.

שביט טעה כשהזה התקפה אמריקנית על איראן ב-2007 לצרכים פוליטיים פנימיים; שגה קשות כשהאיץ באולמרט לצאת למתקפה האומללה ההיא ב-11 באוגוסט 2006; וסביר מאד שגם עכשיו הוא מנצל את פחד הקהל לעוד קומבינה פוליטית. זה לא נאמר אחרי לבנון, וצריך היה להאמר: ידיך דמים מלאו. אל המנזר לך.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

בתגובה ל"מה קרה לנו", מאת ארי שביט, ב"הארץ השבוע" של יום שישי האחרון:

לכל מי שלא רוצה לעייף את מוחו בקריאת המאמר המקורי, נתמצת אותו (בצורה לא הוגנת במיוחד, אבל מדויקת לטעמי) ב"אליטות רעות! אליטות אשמות!". שביט טוען כי הסיבה שהמלחמה הנוכחית היא כשלון מהדהד בין היתר מכיוון שההון, התקשורת והאקדמיה חברו להם יחדיו לסמם את הציבור ולגרום לדיסוננס לא בריא בין תפיסת המציאות הישראלית כמדינה נורמלית לבין המציאות עצמה, של חיים בסכסוך בין-דתי ובין-תרבותי.

"הן התקינות הפוליטית והן האשליה-של-נורמליות פשו בראש ובראשונה באליטות הישראליות. הציבור הישראלי הרחב נותר על פי רוב מפוכח ואיתן."

"טענת האיוולת תופנה כלפי קאדר שלם של מעצבי דעה ומנהיגי חברה ישראלים, שחיו בבועה וגרמו לישראל לחיות בבועה. הצבא יידרש לבדק-בית ולבנייה מחדש, אבל הזעם האמיתי יופנה כלפי האליטות שכשלו. אליטות שמעלו באמונו של עם נבון, מרשים וחזק."

כאן נשאלת השאלה: האם זה אותו עם נבון, מרשים, וחזק שלו צבא קטן וחכם? אם כן, אז יש לחפש אותו במחסן למטה בחצר מאחורי מסכות האב"כ והתפאורה של "אלטנוילנד", כי הוא בטוח לא מסתובב לו בחוץ.

הצגת הציבור הישראלי כציבור מפוכח ונבון, כאשר זה אותו ציבור שתמך שנים במדיניות ההתנחלויות, למרות שכל בר דעת היה מבין שכל התנחלות לא תקרב את פתרון הסכסוך אלא תנציח אותו לדורות, תמוהה בעיני. האם זה לא אותו ציבור שחזר והצביע כל פעם בעד הליכוד, כאשר הוא טוען ש"המערך" דפק אותו ולכן עליו ליפול, למרות שהליכוד היה באותה עת בשלטון? האם זה אותו ציבור חכם שמצביע לליברמן כאשר ליברמן מציע תוכנית לא ישימה לחלוטין של שלילת אזרחות ממאתיים אלף איש, כי "לפחות הוא אומר את מה שכולם חושבים" (כאילו שהיות אדם אידיוט בפומבי היא תופעה טובה יותר מטמטום בסתר). האם זה אותו ציבור שיוצא כל העת נגד האליטות האקדמיות ונגד השכלה, ושהביא לנו את כינוי הגנאי "פרופסור", וחושב שיש חשיבות גדולה יותר להיותך מחזיק תעודה מאשר מה שלמדת בשבילה?

דווקא אותו עם חזק הוא זה שהחזיק באשליות על כוחו של צה"ל וכוחה של המדינה, ולא דרש בשום שלב ממנהיגיו להתנהג באופן שמצמצם את הסיכונים. אותו עם מרשים יצא כנגד כל מילת ביקורת שהוטחה על ידי האקדמיה בנושאים חברתיים וכלכליים, ומנע כל דיון במדיניות ההפרטה. זהו אותו עם שתמך במנהיגיו בצורה עיוורת בזמן שהם עשו ככל שביכולתם כדי לחזק את המרכיב הדתי של הסכסוך ולהביא אותנו לנקודה שבה אנו נמצאים היום.

חדשות לי למר שביט: פני הכנסת כפני העם, ופני האליטות כפני העם. העניין הוא ששביט מזהה בטעות את האליטות כהון, כתקשורת, וכאקדמיה, ומגן על הצבא ועל העם. למעשה, כבר שנים רבות מספיק להיות תת-אלוף בינוני לשעבר, חבר מרכז, או מתנחל כדי להיות אדם משפיע. הדבר האחרון שצריך לעשות אם מבקשים כרטיס כניסה לאליטות המשפיעות הוא להיות פרופסור, שמאלן שמאמין בנורמליות, או עיתונאי החורג מהקונסנסוס. הבעיה העיקרית היא לא חוזק ה"אליטות" הללו, אלא דווקא הזלזול הבוטה בהם.

נתייחס לטענה כי האקדמיה סיממה את האזרחים בתקינות פוליטית ובדה-קונסטרוקציה של האתוס הציוני. אחוז הפוסט-ציונים מזערי מבין חוקרי האקדמיה, כאשר רוב חוקרי האקדמיה לא עוסקים כלל בנושאים הקשורים לתחומים האלו. שנית, אני חושב שאילן פפה היה מופתע לגלות כי (לפי שביט) כל כך הרבה אנשים לא רק שיודעים מי הוא ומקשיבים לדבריו, אלא אף נותנים להם לחלחל פנימה ולהכתיב את תמונת עולמם. איני חושב כי ארי שביט מסוגל להביא אפילו מקרה אחד של חוקר אקדמי שהשפיע על דעת קהל בכיוון יוני או אנטי-ציוני, אבל זה לא מפריע לו להצביע על "אקדמיה" מונוליטית ומתנכרת החזקה מספיק ל"סמם" את הציבור. טעון זה נראה מגוחך עוד יותר כאשר יש מולנו חוקרים בעלי שם, כמו זוכה פרס הנובל צ'חנובר, המתריעים על כך כי ישראל מסכנת את עתידה המחקרי בשל אי-הקצאת משאבים, ואין אף אחד שמקשיב להם או אפילו זוכר כי הם אמרו זאת.

בקשר לתקשורת, שביט טועה ומטעה. התקשורת רצה אחרי הציבור ולא להפך. כדי "להביא רייטינג" על העיתונאי להיות ממסדי ככל האפשר. שביט מפגין חוצפה אמיתית כאשר הוא טוען כי התקשורת "דחפה" את אשליית הנורמליות, בעודו מתעלם מכך שכלי התקשורת הממסדי ביותר, ערוץ 2, הוא אהוב העם בדיוק בגלל שלעולם לא יחרגו בו מהקונזנסוס. הרי, אם העם כל כך נבון ומפוכח, מדוע ל"כוכב נולד" רייטינג גבוה כל כך המזכה את התוכנית בכותרות ראשיות ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב", ולא לאחת מתוכניות האקטואליה המתעסקות בבעיות החברה? התקשורת מתאימה את עצמה למכנה המשותף הרחב ביותר שהוא בהכרח הנמוך ביותר. הציבור מסמם את עצמו מול המסך ולמול הכותרות הצעקניות, ובמידה והיה בוחר לא לעשות זאת, כלי התקשורת היו מתאימים את עצמם כדי לשרוד.

באשר לבעלי ההון, נציין רק כי ההערצה אליהם מוכרת עיתונים עם כתבות עליהם ולא להפך. אם אותו עם "חכם" היה מפסיק להתעניין באושר המתחיל מתוכה של שרי אריסון, ויותר בתשע מאות העובדים שהיא פיטרה, היה ניתן להתייחס לטענותיו של שביט ברצינות.

לפי שביט מתקיימים כנראה שני עמים ישראלים שונים באותו שטח, ולמעשה אפילו באותו סלון. יש את העם שמתעסק באובססיביות בחבילות השידור של המונדיאל. את עם זה יכולים הפרופסורים והעיתונאים לסמם (בישיבות שבועיות המתקיימות במקום לא נודע תחת מעטה סודיות) על ידי מנות קצובות ומתוכננות היטב של לחם ושעשועים. יש גם את העם החכם והחזק שיבוא חשבון עם האליטות ש"מעלו באמונו". רק לי כנראה לא ברור מה יגרום לעם הראשון להפוך באופן ספונטני לעם השני.

קל לטעון כי האליטות כבר אינן שולחות את בניהן ובנותיהן המצוינים לצבא. קשה יותר להתייחס לטענה שהצבא והרשויות עשו את מיטב יכולתם בעשרות השנים האחרונות כדי לדאוג שמצוינות תהיה מצרך נדיר בשרותם. אבל למה שארי שביט יהרוס לעצמו את התיזה ויסיר אחריות מהשעירים לעזאזל שמצא?

גם אם נקבל את הנחותיו של שביט ונשדד מערכות כדי להלחם על קיומנו, נשארת תהייה טורדנית אחת. האם אנחנו לא נלחמים בדיוק בשביל לקיים חיים נורמלים, או שלמעשה אנחנו כאן רק כדי לקיים את אותו "צומוד" בו אנחנו כל כך אוהבים לזלזל? שביט, יאמר לזכותו, אינו טוען שעלינו לאבד את אשליית הנורמליות, אלא לקיים "מעטפת מגן המבודדת את ישראל מהמרחב ומגינה עליה מפניו." לגנותו יאמר, שהוא לא מציג כל דרך ישימה לבצע זאת, אלא מפריח סיסמאות כוללניות ונבובות לאוויר. לאחר קריאת מאמרו כל מה שנשאר בראש הקורא הוא קריאה לפירוק כל היסודות הנורמלים עליה בנויה חברה חופשית, ללא שום אלטרנטיבה ממשית. אם לא נקיים כאן אליטה ביקורתית ויצרנית, אז למה טרחנו מראש?

(עופר רון)

ארי שביט יוצא שוב נגד הרעיון של נסיגה לקווי 67'. האיש, שלאור הראיון האחרון שעשה עם בנימין נתניהו – "בכל זאת, יש בו תכונות של מנהיגות" – אפשר להכתיר אותו רשמית כחסיד שוטה שלו, נתלה הפעם באילן נמוך במיוחד, כמעט עציץ: האלוף הפורש גיורא איילנד.

לטענת איילנד – ששביט מציין ביובש ש"אהוד אולמרט ויורם טורבוביץ הניחו לעובד מדינה חושב וחשוב לפרוש. זכותם", מבלי לחשוב שמא התגלגלה לדבריו של איילנד איזושהי מרירות, העשויה לעוות את דבריו – אין תהליכים ראויים של קבלת החלטות בישראל. לראייה, מציג איילנד – באמצעות שביט – את כל מהלכי השלום של ישראל, מבגין ועד ההתכנסות של אולמרט.

זו בחירה משונה: ישראל בחרה שלוש פעמים במהלכי שלום – מצרים, ירדן ואוסלו – ופעמיים בנסיגה חד-צדדית – הנסיגה מלבנון וההתנתקות – אך אינספור פעמים במהלכים צבאיים ובמלחמה. איילנד איננו מותח ביקורת על ראש הממשלה בן גוריון, שיצא למלחמת סיני – ואיך לומר, גם התכנון שלה לא היה משהו. הממשלה לא ידעה בדיוק מה קורה והקנוניה עם הבריטים והמצרים הוסתרה ממנה.

כשיצא – וליתר דיוק, כשאולץ לצאת – אשכול למלחמת ששת הימים, ודאי לא העלה על דעתו שהוא מכניס את ישראל לביצה בת 40 שנים לפחות. כשהחליטה גולדה לדחות את הצעות השלום של סאדאת, אף שידעה שהיא תגרור מלחמה עם מצרים, היא לא העלתה על דעתה 2,200 הרוגים. כשיצא שרון למלחמת לבנון – טוב, די ברור שאפשר להפסיק כאן. אבל על אלו – אף מילה.

יתר על כן, שביט מבלבל בין החלטה מדינית-פוליטית ובין ביצועה. ההחלטה לסגת מלבנון היתה פוליטית; ההחלטה ללכת לשלום עם מצרים היתה פוליטית; ההחלטה ללכת להסכם שלום עם ירדן היתה פוליטית; הן החלטת ההתנתקות והן החלטת ההתכנסות היו פוליטיות. שביט שוכח את האבחנה המהותית בין דרג שמקבל החלטות – פוליטיקאים נבחרים – ובין הדרג שתפקידו ליישם אותן: הפקידים, שאמורים לתכנן את ביצוע ההחלטה הפוליטית בפועל. הדרג המתכנן לא אמור להיות, ואסור שיהיה, הדרג המחליט.

הדרג הכביכול-תכנוני – שמורכב תמיד מקצינים בכירים – התנגד לכל צעדי השלום או הפחתת העימות. הרמטכ"ל מוטה גור טען שסאדאת מתכנן פלישה מצרית ושהשלום הוא מלכודת; קצינים בכירים ביכו את אובדן סיני. צה"ל עשה כמיטב יכולתו למנוע את הנסיגה מלבנון, וכשנכשל במניעתה חיבל בה והפך אותה ל"מנוסה". צה"ל גרר רגליים ככל יכולתו במהלך הסכם אוסלו, ובמהלך המלחמה הנוכחית טירפד כל החלטה על הקלות שקיבל הדרג המדיני. את התנהגותו של הרמטכ"ל יעלון – עוד אחד מחביביו של שביט – בעת ההתנתקות ובעת פינוי מאחזים, כולנו זוכרים.

עמדת-יסוד של ה"מתכננים" הללו היא ש"כל נסיגה מחלישה את ישראל", עמדה שארי שביט שמח לבלוע. האם הנסיגה מסיני החלישה את ישראל – או שהוציאה אויב חשוב מזירת העימות, והפעילה לחץ כבד על הנהגת הפלסטינים? האם הנסיגה מלבנון החלישה את ישראל – או שהיא החלישה, בעצם, את סוריה ואת החיזבאללה?

ארי שביט מציין עוד שני כשלונות של הדרג המדיני: "כשלון מדיני חמור" מול איראן ו"הפתעת-חמאס והתעלמות ממשמעויותיה". הראשון תמוה – מה ייחשב ל"הצלחה מדינית" מול איראן? – אבל השני חוצה את גבול החוצפה. הפתעת-חמאס? מי הופתע, יקירי? רק המתכננים המהוללים במדים. כותב שורות אלה חזה את נצחון החמאס שבוע בטרם קרה; כל מי שקרא את מה שאומרים הפלסטינים עצמם יכול היה לחזות זאת.

איילנד, טוען שביט, "מערער על הפרדיגמה הרעיונית השלטת". ואיך הוא עושה זאת? באמצעות הפלא הבא: הוא טוען שהפלסטינים לא יוכלו להקים מדינה בעלת-קיימא, אלא אם יוותרו המצרים על שטחים בסיני והירדנים על שטחים בירדן. עד שלא תושג הסכמה לכך, טוען איילנד – בעוד שביט מוחא כף במרץ ברקע – אסור להגיע לשום הסכם עם הפלסטינים.

כלומר, לעולם לא יהיה הסכם עם הפלסטינים, משום שירדן ומצרים לעולם לא יוותרו על שטחים ריבוניים לטובתם. ירדן, משום שהדבר יערער את עצם קיומה; מצרים, משום שלאחר שבנתה אתוס שלם סביב גאולת סיני מידי ישראל, לא תעלה על דעתה להעביר חלקים ממנו – ועוד לפלסטינים. ההצעה של איילנד – המתכנן, הנבון, החכם – היא ההצעה הצבאית הקלאסית: לא לעשות כלום, כדי שכאשר נצטרך לעשות משהו, הוא יהיה הרבה יותר קשה.

לאחיתופל הזה, קורא שביט "עובד מדינה ערכי": כביכול יורם טרובוביץ' פחות ערכי; כביכול, הפוליטיקאי אולמרט – שעבר מן הימין אל המרכז, באומץ רב; שהניח על שולחננו, בפעם הראשונה מזה שנות דור, הצעה גלויה לסיום הסכסוך – פחות ערכי. אחרי שבלבל בין הדרג המחליט ובין הדרג המתכנן ומבצע – אבחנה שהיתה אמורה להיות ברורה לכל מי שמבין מהי דמוקרטיה; אחרי שנקט בעמדה האנטי-דמוקרטית המצדדת ב"מומחים" – כלומר, בלובשי המדים – מול הפוליטיקאים הנבחרים, הוא מכתים כעת את הדרג המדיני ואת המבצעים התומכים בו ב"אי ערכיות". וכל זאת למה?

כל צורת הדיון של שביט, המעלימה עובדות לא נוחות, משדרת חוסר יושר אינטלקטואלי. לא שזה צריך להפתיע: מדובר, אחרי הכל, באדם שכתב ספר על ההתנתקות ומצא לנכון לראיין בו את "זמביש", אבל סירב בתוקף לתת פתחון פה לפוסט-ציונים. ראוי לזכור זאת בפעם הבאה שהוא כותב מאמר.

(יוסי גורביץ)

החבר הכי טוב של עמרי שרון עצבני מאד הבוקר.

אחרי שריטש את שאריות שמו הטוב בעדות אופי למען פושע מורשע, שאותו סיקר במשך שנים מבלי לדווח על הידידות ביניהם, החליט ארי שביט שהגיע הזמן לשוב ולקדם את האג'נדה של הימין. מסתבר שהבוחרים דחו את הצעותיו הנבונות במהלך הבחירות האחרונות – בהן תיאר את מדינת אנשי ההון הנשלטת על ידי הבובה "א.א." – ובכל זאת סירבו לתת אמונם באיש החזון בנימין נתניהו. ובכן, הוא יראה להם מה זה.

בטור שפורסם היום בעיתון "הארץ", תחת הכותרת הפיוטית "רחש הצנטריפוגות", מאיים עלינו שביט בפצצה האיראנית המתקתקת ובאה. הוא סבור, משום מה, שהידיעות על הפצצה האיראנית "לא מחלחלות לתודעה".

יכול להיות שהוא צודק. אחרי הכל, מאז שנת 1990 מאיים עלינו הצבא באותה פצצה. 16 שנים חלפו, ופצצה אין. האם אפשר להאשים את האזרחים בכך שהם נהיו אדישים לקריאות ה"זאב-זאב" של זאבי-פרקש? האם לא איים עלינו האצטגנין במדים, לפני חצי שנה, שאיראן "תחצה את נקודת האל-חזור" בסוף חודש מארס? אידי מארס חלפו, וכעת אץ המעונן הלאומי להודיע לנו שאיראן "תגיע לפצצה תוך שלוש שנים וחצי". וואלה? וחצי? לא שלוש שנים ושליש? לא חמש? תמיד הלכתם על חמש!

ונניח שלאיראן תהיה פצצה. האם אנחנו צריכים להפסיק לחיות? האם לסגור את הבורסה, להפסיק את המסחר, לזנוח את החיים הציבוריים? העולם כולו חי במשך 40 שנים תחת האיום של מלחמה גרעינית כוללת – ולהוציא כמה סרטים, רבים מהם גרועים מאד, החיים נמשכו במסלולם. זה טיבו של איום קבוע: לומדים לחיות איתו. וב-16 השנים האחרונות, לא היה דבר קבוע בישראל כמו האיום האיראני.

ונניח שהיינו מפנימים את האיום. מה יכולה ישראל לעשות? שום דבר, נאלץ שביט להודות: "פעולה ישראלית היא האחרונה ברשימה: השלכותיה עלולות להיות חמורות". "חמורות", שביט? מה דעתך על "קטסטרופליות"? על העלאת הסכסוך עם כל מדינות האיסלם? על הצבתה של ישראל כמטרה הראשונה במעלה לכל ג'יהאדיסט? על פגיעה חסרת תקדים במעמדה הבינלאומי של ישראל?

מה, מלבד לבישת שק ואפר, מציע שביט? אה, זה פשוט: הוא מציע שישראל תשאיר את העבודה לאמריקנים – וכדי להקל על האמריקנים, צריך לבטל את ההתכנסות. יצא המרצע מן השק.

בכלל לא בטוח שלג'ורג' בוש יהיה ה"הון הפוליטי" הנדרש לתקיפת איראן: אם היה לו אשראי, הוא שרף את כולו בפיאסקו הנשק להשמדה המונית בעיראק. אף אחד בעולם לא יקנה עוד "מודיעין" אמריקני על נשק להשמדה המונית במדינה מזרח-תיכונית עשירה בנפט. קשה להניח שהקונגרס יסכים לצאת למלחמה שלישית, שעה שכוחות אמריקנים מבוססים בבוץ של עיראק ואפגניסטן. וכל זאת בלי לציין שבנובמבר, צפוי הקונגרס להתחלף – ויריביו של בוש צפויים לזכות לרוב.

יתר על כן, שביט מתעלם מהתכונה הבולטת ביותר של ממשל בוש: הפשלונריות. הממשל הזה לא הצליח לעשות שום דבר טוב. כל דבר שנגע בו, הורע. אם יפעלו האמריקנים באיראן, ישראל תואשם – בין השאר, משום שהממשל עצמו מציין את האיום על ישראל כסיבה לפעולה – ובכלל לא בטוח שהפעולה תשים קץ לתכנית הגרעינית האיראנית. על פלישה קרקעית לאיראן איש אינו חושב – או, ליתר דיוק, יש לקוות שאיש אינו חושב עליה.

אבל נניח רגע לטקטיקה. הבה נסתכל על האסטרטגיה. שביט דורש מאיתנו לבטל את תכנית ההתכנסות. זו אינה דרישה חדשה: הוא העלה אותה קודם שזכתה לרוב בבחירות. העובדה שמספר הישראלים שנהרגו בחזית הדרום מאז ההתנתקות הוא אפס, לא גורמת לו לחשוב שההתנתקות היתה הצלחה. את ההתנתקות עצמה, אגב, כינה "התקדים הבלתי נתפש הזה. פינוי צבאי כפוי של אוכלוסייה אזרחית במאה ה-21. טיהור פוסט-מודרני שליו של חבל ארץ שלם מיושביו"; ודומה שכמו אצל נעמי שמר והשוק הריק, לא היו, אליבא דשביט, תושבים אחרים – כמיליון וחצי מהם – באותו "חבל ארץ שלם".

אם נניח לרגע לכל המעטפת הריקה של קרקוש הצנטריפוגות, הטענה של ארי שביט פשוטה – ואידיוטית. אסור לבצע את ההתכנסות עד שתפתר הבעיה האיראנית. זו טענה מוזרה, כי לא ברור מה קשורה ההתכנסות לאיראן. גם לא ברור מדוע דווקא ההתכנסות היא זו שתדיר שינה מעיני בוש.

ומתי, במטותא, תפתר הבעיה האיראנית? מי לידינו תוקע שהיא "תפתר" בשנה הקרובה, כפי שמבטיח שביט? מי קבע את לוח הזמנים שהוא מציג? אמ"ן טוען כעת שהפצצה – שלפי הכרזותיו הראשונות אמורה היתה להיות מוכנה ב-1995 – תהיה מוכנה ב-2010. המודיעין האמריקני, זהיר יותר וטועה לא פחות, מעריך שהיא תהיה מוכנה, אם בכלל, ב-2015. בהנחה שהנשיא האמריקני לא ימהר לשלוף דווקא בסתיו הקרוב – ולהוציא הערכותיו של שביט, אין לנו סיבה לחשוב כך – אנחנו אמורים למזמז עוד כמה שנים, ולהשקיע עוד כמה עשרות מיליארדים שאנו זקוקים להם כאוויר בנשימה, בהתנחלויות שסופן ידוע מראש.

ומה תעשה הקואליציה הזו בינתיים, קואליציה שהוקמה על מנת לפרק את המוקשים שבגדה המערבית? מה יחשוב הציבור הישראלי על הדמוקרטיה שלו, אם ההבטחה הזו – שהובעה הפעם במפורש – לא תמומש?

אפשר להבין מדוע ירצה בכך נתניהו, איש ארץ ישראל השלמה. קשה להבין מדוע ירצה בכך ארי שביט – אלא אם השלים את המטמורפוזה מאיש שמאל לאיש ימין. אחרי הכל, בספרו האחרון, הוא הבהיר שהוא לא מתכוון לשאול לדעתם של פוסט-ציונים; הם פסולים, מבחינתו, לשיח. מהבחינה הזו, המעבר המלא לשורותיו של נתניהו הוא בחירה הגיונית.

מעבר למאמר העגום של ארי שביט, הגיע הזמן לומר די לפאניקה ולהטלת האימה המכוונת, הרווחת במקומותינו. סי.אס. לואיס הבין היטב את ערכה של נורמליות תחת איום, בכותבו בעידן קודם:

"Let that bomb when it comes find us doing sensible and human things—praying, working, teaching, listening to music, bathing the children, playing tennis, chatting to our friends over a pint and a game of darts—not huddled together like frightened sheep and thinking about bombs. They may break our bodies (any microbe can do that) but they need not dominate our minds."

יוסי גורביץ