ולווטון קטון

מאיה ערד, בין היתר, כתבה כבר שלושה ספרים. האם זה גרם לה להיקרא סופרת במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ"? לא. רועי רוזן, בין היתר, כתב חמישה ספרי פרוזה. האם זה גרם לו להיקרא סופר במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ"? לא. שמעון אדף, בין היתר, כתב ארבעה ספרים. האם זה גרם לו להיקרא סופר במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ"? לא. אתם יודעים מי נקרא סופר במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ"? נעם קצב. מי זה? כמה ספרים הוא כתב? הוא נחשב סופר ותיק ומוערך? האיש כתב ספר אחד שיצא לאור ב-2005. כנראה שככה זה שלאבא שלך קוראים משה. ובכן, בעמוד הראשי של הארץ ביום שישי האחרון משכה את תשומת לבי הכותרת "הסופר נעם קצב, בנו של נשיא המדינה, על קפקא ועל כוחה של העיתונות להרע", שהפנתה למוסף המדובר ב"הארץ". שמחתי שבמוסף של בני ציפר, האיש והאינטלקטואל הצרפתי שבמקרה חי פה, יכול מישהו שעוד נשמה באפו להיקרא סופר, ועוד ככה, בריש גלי. מייד הלכתי לקרוא.

אין לי שום דבר בעד או נגד נעם קצב.מתוך לקסיקון הספרות העברית החדשה שלושה קטעים מחזיקה "הטרילוגיה הצ'כית" של קצב ×’'וניור, שמדברים על שני סיפורים של קפקא, וסיפור אחד של קארל צ'אפק. כיוון שהבן של קצב הוא איש נוח לבריות, הוא מסכם למעננו כל אחד מהקטעים בפסקה חוצבת להבות. 1."אפשר לנחש שההגינות היא שהיתה בעוכריה של המכונה המשומנת. היא סותרת את עצם קיומה, היא מפרקת אותה לגורמים. ובכל זאת תמיד יש לנו תקווה וציפייה אחת, לא מן התקשורת אלא מן האנשים שמפעילים אותה, "היו הוגנים!"” 2.הלב נכמר על גרגור סמסה, שלאט-לאט נהפך בעיני הקורא מאדם בעור של ×—×™×” לשרץ טהור. כל אחד מאתנו זוכר ימים שבהם הוא הסתגר בחדרו בגלל מחלה. אבל רק מעטים עשו זאת מפאת הבושה. והיא כואבת לפעמים יותר מכל פגיעה גופנית, במיוחד כשאתה יודע שאתה ×—×£ מכל אשמה, ×—×£ מכל אשמה, ×—×£ מכל אשמה. 3.כלומר, מי שמחפש אנושיות ותבונה יירד נא ממסדרונות העיתונים הממוזגים אל הרחוב ההומה. כיוון שגם אני אדם נוח לבריות, אסכם שוב את מה שסיכם קצב: יש לצפות מהאנשים שמפעילים את התקשורת להיות הוגנים, גם אם הציפיה הזו היא קלושה. יש לזכור ×›×™ האשמות שמטיחים אותם אנשים שמפעילים את התקשורת הן האשמות שווא. משום שברור שאתה יודע שאתה ×—×£ מכל אשמה *3. אי לכך ובהתאם לזאת, את האנושיות והתבונה עליך לחפש ברחוב, ולא אצל אותם אנשים, שכאמור, מפעילים את התקשורת.


דודו בוסי הוציא לאחרונה לאור את ספרו "אמא מתגעגעת למילים". דודו בוסי כותב, החל מפברואר שנה זו, טור קבוע בעיתון "העיר". בטור הוא נפגש עם מיני דמויות "אורבניות" ומספר את סיפורן. הטור השבוע הוקדש לדמות מעניינת במיוחד – דודו בוסי – שחווה ייסורי פוסט הוצאה לאור.

אין לי שום דבר בעד או נגד דודו בוסי. באדיבות יוסי גורביץ

מתחת לטור, מתנוססת פרסומת. ×›×›×” ×–×” בעיתון – יש תכנים עיתונאים ויש תכנים פרסומיים. אם לא היו פרסומות, לא ×”×™×” כסף להוציא עיתון. את ×–×” כולם יודעים. הפרסומת היא לספר אחד, שנקרא "אמא מתגעגעת למילים". מדובר, לטענת הפרסומת, ב"רומן חכם, רגיש ומרתק". כתב אותו אדם אחד, דודו בוסי שמו.


מוסר השכל מעיתוני השבוע: יש אנשים שהם חפים מפשע, גם אם אנשי תקשורת לא הוגנים הוציאו דיבתם רעה. יש גם אנשים שמוציאים ספרים. ובכל זאת, את האנושיות וההגינות תמצאו אצל האיש ברחוב. אותו איש, מסעוד מבאר שבע אם תרצו, שלו אפשר למכור הכל, ×›×™ לו אין מושג. אין מה לומר – שלי יחימוביץ' באמת הגזימה הפעם.

יצא המסומן

Mortal Kombat: Directed by Paul Anderson, 1995

Shang Tsung

Back, Back, Forward, Forward + High Punch

Liu Kang

Down, Forward, Back, Back + High Kick

THE END

(Movie-A-Minute מסכם בחן את מורטל קומבט, הסרט)

לי!

לי וולונג. איש מגניב

Tekken הוא משחק פלייסטיישן, שבו אתה שולט בדמות, שמכה עד עילפון את דמות היריב, שמנסה להכות בחזרה. משחק מבריק. גראפיקה מגניבה והמון תנועות שונות לכל דמות.

הבעיה העיקרית ב"המון תנועות שונות לכל דמות" היא, כמובן, השחקן. ככל שיש יותר תנועות כך על השחקן לזכור יותר צירופים על השלט הרחוק, מה שמכונה בעיית usability. משמונה המקשים הבסיסיים – ארבע חצים שמסמנים התקדמות, וארבעה מקשי מכות (שני סוגי אגרופים ושני סוגי בעיטות) – אפשר ליצור אינסוף סדרות צירופים, בדרגות קושי משתנות. לא רק שניתן לדרוש מספר X של לחיצות על כל מקש, אפשר גם לדרוש אורך לחיצה שונה, או לחיצה על שני מקשים ויותר בו זמנית. בלאגן.

המתכננים של Tekken לא הצליחו לפתור את הבעיה לגמרי – חלק מסדרות המכות שלהם לא ניתן לזכור, אלא אם כן אתה בן 16 – אבל הם הצליחו להקל עליה: התנועות במשחק נובעות זו מזו, משתלשלות האחת מהשניה, במעין ×¢×¥ תחבירי הגולש לאינסוף.

חלק מרצפי התנועות אינם גורמים לדמות להכות, הם מכניסים אותה לעמדת מוצא, שממנה ניתן לצאת לסדרת חבטות מסוימת. לי וולונג, למשל, יכול להיכנס לתנוחת השיכור על ידי לחיצה על קדימה, איקס ועיגול (כלומר, קדימה ושתי הבעיטות). משם, הוא יכול לצאת לשלוש מכות שונות, בסגנון הלחימה המגניב הנ"ל.

בכך, Tekken גם פותר את בעיית השימושיות שלו וגם מייצר היגיון פנימי בתוך מערכת הסימנים הפנימית שלו, שמקביל, במובן מסוים, להיגיון של אמנויות לחימה אמיתיות. גם באמנויות לחימה אמור הלוחם להיכנס לעמדת מוצא מסוימת, שממנה הוא יכול לצאת בקלות יחסית לתנועות הגנתיות או התקפיות (ואגב, מעניין השימוש ב"להיכנס" ו"לצאת" בטרמינולוגיה הנ"ל). Tekken פשוט מחקה את ההיגיון הפנימי הזה.

עכשיו, חשבו רגע על תנוחת השיכור של לי וולונג, המגניב בדמויות Tekken. כדי להיכנס לתנוחה הזו, כאמור, צריך השחקן ללחות על חץ, איקס ועיגול. החץ מסמן "קדימה" (החץ, כמובן, משתנה בהתאם למקום שבו עומדת הדמות, ול"קדימה" שלה), והאיקס והעיגול מסמנים בעיטות שונות.

כשלעצמם, אין קשר בין מקש ×”×—×¥ לבין "קדימה", מלבד קשר שרירותי – כך הוחלט – וקונוונציונלי – כך הוחלט מזמן. אין גם קשר בין האיקס והעיגול לבין הבעיטות. כך הוחלט, וכך ×™×”×™×”. אבל השרירותיות מטפסת מעלה, לרמת המסומן. שהרי אין קשר בין תנוחת השיכור לבין קדימה, בעיטה גבוהה ובעיטה נמוכה. אפשר ×”×™×” להיכנס לעמדה הזו גם באמצעות אחורה ושני מקשי האגרופים מבלי לפגום באף היגיון פנימי (אחורה ושני אגרופים, אגב, גורם ללי לתת נוגרה).

אבל, מרגע שלי נכנס לעמדת השיכור, פתאום משתנה התמונה. עכשיו, יש קשר, אמנם ברמת המסומן, בין הכפתורים שעליהם לוחץ השחקן לבין פעולות הדמות. אם השחקן ילחץ על אחד מכפתורי האגרופים, לי יחבוט ביריבו באיזה אגרוף-שיכור מזעזע. כנ"ל לגבי הבעיטות. פתאום, מערכת הסימנים נעשית הגיונית שוב. אין קשר בין הכפתור עם המשולש לבין אגרוף גבוה, אבל מרגע שאנחנו מניחים שהכפתור הזה הוא אגרוף, הכל נהיה הגיוני מאוד. במלים אחרות, מערכת הסימנים, שבאמצעותה מתקיים הקשר בין השחקן לבין הדמות על הצג, נעשית הגיונית-למחצה ושרירותית-לחלוטין לחילופין, פעם כך ופעם כך, מבלי שהדבר יפריע למישהו.

זה קצת דומה, בעצם, לשפה. אנחנו מקבלים בקלות את הטענה שהקשר בין צליל של מילה לבין המשמעות שלה הוא שרירותי. רצף הצלילים kelev מסמן בעברית חיה פרוותית, ובשפות אחרות הוא אינו מסמן דבר. בה בעת, אנחנו מקבלים גם את הטענה שיש היגיון מסוים, לפעמים, ביחס שבין רצף הצלילים לבין המשמעות המיוחסת לו, בין המסמן למסומן. לדוגמא? המילה "חיידק", שמורכבת מ"חי" ו"דק" (הקרדיט לסטודנט בשיעור של שטרנברג). בין רצף הצלילים "חי" לבין המושג "חי" אין קשר, וכנ"ל לגבי "דק". אבל יש קשר בין המושג "חי דק" לבין שתי המשמעויות, "חי" ו"דק", קשר ברמת המושג, שהצלילים מייצגים.

אבל מה שמעניין ב-Tekken הוא לא שרירותיות ספציפית, שבין מסמן למסומן מסוימים, אלא ההיגיון הפנימי של מערכת הסימנים כולה. אמנם, אין קשר בין הכפתור עם הריבוע לבין אגרוף נמוך (אם כי שני כפתורי האגרופים הם הכפתורים הגבוהים, בערך), אבל יש קשר בין ההיגיון של מערכת הסימנים לבין ההיגיון של המסומן, אמנות הלחימה. רוצה לומר, העובדה שרצף לחיצות מסוים חייב להילחץ לפני רצף לחיצות נוסף מקבילה לעובדה שעל אמן לחימה להיכנס לעמדת קרב לפני שיוכל לחלוק חבטות מסוימות. העץ התחבירי של הלחיצות על כפתורי השלט מקביל להיגיון הפנימי של אמנויות לחימה, לעמדה שמובילה לתנועות מסוימות ומונעת תנועות אחרות. זהו, כבר לא מדברים כאן על הקשר שבין מסמן למסומן. אנחנו מדברים על הקשר שבין מערכת המסמנים כולה לבין מערכת המסומנים.

שלט פלייסטיישן. מכאן (שווה לבדוק. באמת)

הערת ביניים: אפשר לנסח כאן קשר בין סמיוטיקה לשימושיות (usability), ולמהירות הלמידה של פעולות חדשות. אבל למי יש כוח?

***

היד מזיזה את העכבר. זז סמן על המסך. היד מזיזה את העכבר לכיוון הגוף, זז הסמן מטה. היד מזיזה את העכבר הלאה מהגוף, קדימה, זז הסמן מעלה.

כיום, כאשר כל קורות-חיים משובצות ב"שולט באופיס" למיניהם, כבר קשה למצוא אדם שתנועות העכבר אינן טבעיות לו. פעם היו הרבה יותר כאלה. אני זוכר בחורה שלא הפסיקה לזגזג מבטים מהמסך לעכבר וממנו למסך. בעצם, אפשר למצוא את אותו קושי אצל אנשים שלא רגילים למחשב נייד. ראו אותם מתרגלים לחיצות ארוכות על הנקודה האדומה שבין המקשים. העכבר נראה אז טבעי יותר.

***

פעם שיחקתי הרבה ב-ICQ (להלן: איציק). לאחר כמה שיחות איציק אל תוך הלילה, במהלך שיחות פנים-אל-פנים, גיליתי שנוצר פער בין רגע הבדיחה לרגע הצחוק, ובפער הזה רציתי לתחוב LOL, ואולי אפילו LOL מקוצר, כלומר לוֹל. כלומר, בין ההצחקה לצחוק נכנסה תגובה חדשה, טבעית יותר, שנדחתה רק בשל אילוצים חברתיים. כי הרי לא נעים לדחוף לוֹל ככה, בין אנשים.

***

המוח אומר ליד להתרומם. היד × ×¢×” למעלה. אם נתעלם לרגע מהעין, שרואה את היד מתרוממת, מה מכלול התחושות שמסמנות לנו שהיד מתרוממת? ובמה אותן התחושות שונה ממכלול התחושות של האגודל, מרביץ בשלט הרחוק, שגורם לדמות על המסך להרים יד ולהרביץ? כלומר, במה, בעצם, היחס בין המסמן (אותן תחושות) למסומן (הרמת היד) שרירותי פחות, טבעי יותר? בכל הנוגע לתפיסה האנושית – בכלום.

***

אני לא כל כך יודע מה לומר לגבי הזדהות vs. אמפטיה. אני לא יודע אם יש אמפטיה בלי הזדהות או אם אפשר להזדהות מבלי להיות אמפטי. אבל מעניין, הדיבור ×”×–×” על הזדהות. בשלב מסוים, אתה משחק Tekken, וכבר לא חושב "אלחץ על כפתור X”, אלא "הוא לא מגן למטה, בעיטה – עכשיו", ולוחץ על כפתור X.

הסיבה לזה היא, כמובן, יותר מאשר ההיגיון הפנימי של מערכת הסימנים של השלט. קל יותר, במקרה הזה, להאשים את העובדה שאתה שולט בדמות שעל המסך. הפעולות שלה נקבעות על ידי הפעולות שלך. ועדיין, מעניין. מעניין כי הפעולות של הדמות נקבעות על ידי סדרת פעולות על שלט. או, יותר נכון, מעניין כי קל לנו לשכוח את סדרת הלחיצות האלה. אתה פשוט נכנס לעמדת השיכור, ובועט.

***

קראו שוב את פתיחת הפוסט. שימו לב מה מתואר – "אחורה, אחורה, קדימה, קדימה + אגרוף גבוה". "אחורה, אחורה" ולא "×—×¥ ימני, ×—×¥ ימני", "אגרוף גבוה" ולא "אלכסון ימני-עליון". רצו לכתוב על מסמנים, יצא המסומן.

***

"נעלה בדמיוננו את האוויר במגע עם שלולית מים: אם הלחץ הברומטרי משתנה פני המים מתפרקים לסדרה של חלוקות, כלומר של גלים; תנודות אלה הן שיתנו לנו מושג על האיחוד, ואפשר אף לומר הזיווג, בין המחשבה לבין החומר הקולי" (דה סוסיר, "קורס בבלשנות כללית", 178)

***

"אחי, Tekken זה לזקנים" (חבר של אחי לאחי)

גודזילה בתחת שלי

עזבו אתכם משטויות. לכו לראות את "רעש לבן". לא, אני לא מתכוונת מתישהו. איפשהו. שם. בעתיד. תעשו עכשיו Alt+Tab, תעברו לתוכנה שיש לכם, ותראו את "רעש לבן". בלי קשקושים אקדמיים. בלי ניתוחים מורכבים. תלכו לראות.

אחר כך תחזרו לפה, ונדבר על פסיכיאטריה, על האופן שבו אדם אחד יכול לעזור לאדם אחר, על ההשוואה בין סכרת לסכיזופרניה, על צילום, על הזדהות ועל פרו-אנרכיזם בולשיט. אבל קודם תראו.

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.