תגית: משה קצב

סוף עידן היועמ"שים הגדולים והיועץ החצרוני

1.

מיטל ואיתמר כתבו פוסט על עסקת הטיעון של מזוז-קצב, אבל הרגשתי שיש עוד דברים, שלמרות שכל טוקבקיסט, בלוגר וגרופמן כתבו על הפרשייה, שצריך לומר ולא נאמרו. מה גם, ש'הסיפור האמיתי ומהזעזע של' ממוקם בנקודה שמאוד חביבה עלי; איפה שתרבות ופוליטיקה נפגשים. על זה אני אעשה את הדוקטורט שלי יום אחד. ויש שיר על שיקול הדעת הלקוי של מזוז, שכתב נתן זך, שלא ראיתי שצוטט בשום מקום וחשבתי שאין מקום יותר הולם לפרסמו מאשר כאן (טוב נו, אולי ב'תרבות וספרות' של "הארץ" היה יותר ראוי אבל בל נשכח שעורכו של המוסף חושב שהפרשה באה לספק את יצר המציצנות של האזרחים ולא מיצוי הדין עם אנסים):

"היועץ החצרוני מזוז/ הוא אדם זול/ שנקנה בזוז/ כאשר אפילו ההגדה החסכונית/ דורשת תרי זוזי/ בשביל גדי./ משום כך אני/ מאמין בכל לבי/ שלא ניתן היה לרכוש זול הימנו/ והוא נקנה/ ממש במחיר מציאה/ אם כי/ הצד החשדני שבי/ זוכר להוותי/ את הפסוק/ אסיא דמגן מגן שויא". (=רופא חינם שווה חינם)

2.

השיר, העונה לשם "זמר אקטואלי", פורסם בגיליון 290 של "עתון 77" שעורכו יעקב בסר ז"ל הלך לעולמו (וגם עליו היה לבני ציפר מה להגיד). הרקע לתקיפת מזוז הוא החלטת היועמ"ש שלא להעמיד לדין את רה"מ דאז אריאל שרון בפרשת האי היווני, למרות חוות הדעת של פרקליטת המדינה בתוארה דאז עדנה ארבל שקבעה:

"לאחר קריאה מדוקדקת וקפדנית של חומר הראיות ולאחר דיונים רבים מצאנו כי המערכת הסבוכה של האירועים, ההתרחשויות והקשרים שנחשפה בתיק, מתלכדת בסופו של יום לכדי תמונה ברורה ועגומה, ולפיה שרון (…) מקבל מידי אפל שוחד – שוחד כספי באמצעות שכר גבוה ששולם במישרין לגלעד, בנו של שרון, (…) המלצתנו אפוא היא להעמיד לדין את שרון בגין עברת לקיחת שוחד".

למען האמת, באותה פרשייה מזוז הוסיף חטא על פשע ואף אמר במסיבת העיתונאים שלו כי "גובשה מטרה" על ידי פרקליטות המדינה בראשות ארבל, ששמונתה אז לביהמ"ש העליון ועקב כך לא יכלה להגיב לדברים.

זך אמר אז:

"הדחף המיידי לכתיבת השיר היה שאנחנו שוקעים במצולות של שחיתות שלא היתה כדוגמתה מיום הקמת מדינת ישראל. אם עכשיו יהססו לתבוע לדין איזה שהוא עבריין רק בגלל שהוא בעמדת כוח או בעל ממון, ואם משפט בוזגלו לא יחול על עבריינים שהם לא כמו אותו בוזגלו, אז, מחוסרי כל אנחנו לא ניהפך למדינת העולם השלישי כי אם נהיה המצורע שבמדינות. כרגע אנחנו לא ברפובליקת הבננות אבל ניהפך לרפובליקת החומוס. אבל מדובר בשיר היתולי ולפעמים אפשר להכות כאשר משתמשים בהומור במקום לצאת בהכרזות בנוסח נביאי ישראל".

3.

השיר פורסם ביוני 2004, לפני כמעט שלוש שנים. שלוש שנים עברו, התחלף לנו ראש ממשלה, היו בחירות ברשות הפלשתינאית, החמאס ניצח בסזון מול הפתח בעזה, הייתה עוד מלחמת ברירה בלבנון, שר משפטים אחד הורשע במעשה מגונה ושר משפטים שני זורק אבנים על בית המשפט העליון – אבל מזוז, עדיין נשאר יועץ משפטי שאפשר לקנות בזוז.

4.

לרגע אינני רוצה ליצור את הרושם שלדעתי מזוז הוא אדם מושחת, לא ישר או מונע מתוך כוונת זדון. לעניות דעתי מזוז הוא פשוט זהיר, זהיר מדי, זהירות שהיא על סף פחדנות. לא סתם מזוז מתפאר בכך שכל ההחלטות שלו בעניינם של אישי ציבור שהגיעו לבית משפט הסתיימו בהרשעה, נתון שעל פניו אמור לעודד אותנו, ולהראות כי מזוז נוהג ללא משוא פנים. אך כשבוחנים את הדברים מקרוב ניתן למצוא הסבר פשוט מאוד לנתון הזה; מזוז מחליט להגיש כתב אישום רק כשהניצחון מונח לו בכיס. דהיינו, כשהוא יודע שהתשתית הראייתית, דעת הקהל הציבורית, המידע שיש להגנה ומזגם של השופטים יאפשרו לו לנצח במשפט ללא כל קושי שהוא. כאשר מסתמן בפניו שיכול להיות שבבית המשפט הוא יפסיד, בסיכוי קלוש שבקלושים, מחליט היועמ"ש היבשושי לוותר על משפט ומעדיף להשליח את כתב האישום לאשפה במקרה הרע ולהגיע לעסקת טיעון פשרנית במקרה הטוב.

5.

היועמ"ש הוא תפקיד ייחודי אשר קיים רק במדינת ישראל ויש לו מספר תפקידים, שלושת העיקריים שבהם הינם: ראש התביעה הכללית האחראי על אכיפת החוק, מתן ייעוץ ופרשנות משפטית לממשלה ולגופיה ושמירת האינטרס הציבורי בתחום המשפטי. לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין שהתחומים הללו – ייעוץ משפטי לממשלה מצד אחד וייצוג האינטרס הציבורי מצד שני – יכולים לסתור אחד את השני לעיתים, וכבר היו מקרים מעולם שבהם סירב היועמ"ש לייצג את עמדת המדינה בבית המשפט מכיוון שהיא סתרה את האינטרס הציבורי. לאחר פרשיית האיי היווני-ארבל-מזוז נשמעו קולות אשר קראו להפרדה בין ראש התביעה הכללית לבין מתן ייעוץ משפטי לממשלה, אך טיעון הנגד כי פיצול הסמכויות יחלישו את מעמד אכיפת החוק בישראל ניצח. אין לי עמדה מגובשת בנושא, ובאמת שקטונתי, אבל מה שאנו למדים מכך הוא שאומץ ויושר הן תכונות חשובות ליועץ המשפטי לממשלה. פרשיית מזוז הנוכחית מסמנת לדעתי את סוף עידן היועמ"שים הגדולים, אנשים כמו פרופ' יצחק זמיר שהעמיד לדין את אהרן אבו חצירא וח"כ לשעבר שלמה עמר ואף לא נכנע ללחץ הממשלה לטייח את פרשת "קו 300", והתעקש להורות למשטרה לחקור חשדות פליליים נגד בכירי השב"כ ואף הודח על ידי מי שעמדו אז בראש ממשלת האחדות – יצחק שמיר ושמעון פרס בשל עמדה זו; או פרופ' אהרון ברק אשר לא נרתע מבעלי שררה והחליט להעמיד את אשת רה"מ דאז, לאה רבין, בשל פרשת חשבון הדולרים, החלטה שהביאה להתפטרותו של ראש הממשלה יצחק רבין והורה על המשך חקירת שר השיכון אברהם עופר שהתאבד טרם משפטו. הוא טבע את המונח "מבחן בוזלו" בפרשת ידלין, מנכ"ל קופת חולים הכללית שהואשם בפלילים והיה מועמד לתפקיד נגיד בנק ישראל באומרו: "דין ידלין – כדין בוזגלו". ידלין אגב, הורשע ונידון לחמש שנות מאסר בפועל.

6.

"אני באמת חושב שהנשיא היה צריך להתפטר. אני אומר את הדברים האלה בהתחשב באפשרות שבסופו של דבר יתברר שהנשיא נקי. אני מוכן לקבל שזאת אפשרות. אבל הנשיא הוא דגל. הוא עולה לפני המחנה, והציבור זכאי שהדגל שהולך לפני המחנה יהיה דגל נקי. והיום הוא מלוכלך. השליכו עליו בוץ, ולא יכול להיות שלפני המחנה הדגל שלנו מלוכלך בבוץ".

ובימים ההם אין מלך בישראל

רצינו לכתוב פוסט, אני ומיטל, על פיגוע קצב. נפגשנו ב'תחתית', מיטל הביאה לפטופ, אבל בסוף לא כתבנו כלום. כי מה כבר אפשר לכתוב על הדבר הזה, ומה כבר אפשר לכתוב כאשר מיני אושיות אמרו את דברם. אז לא יצא כלום, ועכשיו שתיים בלילה, אבל לכתוב חייבים.

אין לי מה להוסיף בנושא המשפטי. אני עם יוסי. מזוז צריך ללכת. ובכל זאת, שתי נקודות:

1.

זו לא הפעם הראשונה שסניגורים של אישי ציבור הופכים לדוברים, ויוצאים מבתי המשפט אל התקשורת. מאחר שמאבקים משפטיים של אישי ציבור מקבלים בדרך כלל תהודה תקשורתית, נראה שזה חלק מכללי המשחק. ועדיין, עו"ד ציון אמיר הצליח לעבור גם את גבולות הטעם הטוב הנזילים האלה. במדינה כמו ישראל, מדובר בהישג.

הנה ציטוט של יוסי:

"לאורך כל הפרשה, ניהל אמיר מאבק תקשורתי שאין לו דבר וחצי דבר עם יעוץ משפטי. הוא תקף את א' ואת עורכת הדין שלה. הוא שימש כפה של משה קצב; בין השאר, הוא יצא כנגד פרופ' הר-סגור, שהחזיק בדעה לפיה על קצב להתאבד. הוא דרש את ביטול ההליכים נגד קצב בטענה ש'נעשה בו לינץ' תקשורתי', ואיים בתביעת דיבה על אילנה דיין, בשל כתבה קטלנית על השרץ הקטן שהוא מייצג. הוא היה חלק מצוות עורכי הדין שיצאו בקו הנפשע של הפצת טענה שא' היא זונה, ואחר כך הכחשת הטענה הזו – לאחר שנספגה היטב בדעת הקהל".

אין לי הרבה מה להוסיף על כך, מלבד להזכיר מישהי, שהציעה בעבר לאלץ את נבחרי הציבור המואשמים בפלילים להשתמש בשירותיה הטובים של הסנגוריה הציבורית. אין שום סיבה בעולם שאיש ציבור ישתמש בעורך דין פרטי, שרק אלוהים יודע מי משלם את משכורתו, ואולי כך לא נאלץ לראות עורכי דין משפילים את עצמם, את החוק ואותנו, כשהם הופכים ליחצ"נים מטעם. אולי סניגור ציבורי, שלא מקבל "שכר טרחה" אסטרונומי, יסרב לשחק במשחק המזוהם הזה.

2.

שמעתי היום את מסיבת העיתונאים שערכה א'. מי ששמע יודע על מה אני מדבר. זה היה רע, רע ומשונה. פתאום היא דיברה על העבודה שהיא הפסידה, ואיזו עבודה נדירה זו היתה. היא דיברה על כמה היא מוכשרת, ואיך "הצרעת הזה" הרס לה את הקריירה. בנקודה הזו היא החלה לבכות.

וזה מוזר. זה מה שכואב לך? אובדן העבודה בלשכת הצרעת?

יש בכך משהו מטריד, ואז הבנתי שכן. זה מה שכואב לה. גם זה מה שכואב לה. מי מכם שעשו לו עוול בעבר, עוול כלשהו, יודע. אתה מחטט בו, מוציא ממנו עוולות קטנים נוספים. וככל שאתה מחטט יותר, וככל שהחיטוט נמשך זמן רב יותר, כך הופכים העוולות הקטנים האלו לשווי ערך. אתה רוצה להסביר למה זה מענה כל כך, ואתה מטיח את כל העוולות הקטנים ביחד. שיידעו: זה וגם זה וגם זה. זה לא רק אונס, זה גם העבודה, והקריירה, ומה שהיא יכלה להיות עכשיו.

מדינה שמתירה לדבר הזה לעבור, בשם שמירה על כבודו של מוסד הנשיאות, אינה ראויה לנשיאות או לכבוד. היא אינה ראויה אפילו לבוז.

 

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור 

ולווטון קטון

מאיה ערד, בין היתר, כתבה כבר שלושה ספרים. האם זה גרם לה להיקרא סופרת במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ"? לא. רועי רוזן, בין היתר, כתב חמישה ספרי פרוזה. האם זה גרם לו להיקרא סופר במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ"? לא. שמעון אדף, בין היתר, כתב ארבעה ספרים. האם זה גרם לו להיקרא סופר במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ"? לא. אתם יודעים מי נקרא סופר במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ"? נעם קצב. מי זה? כמה ספרים הוא כתב? הוא נחשב סופר ותיק ומוערך? האיש כתב ספר אחד שיצא לאור ב-2005. כנראה שככה זה שלאבא שלך קוראים משה. ובכן, בעמוד הראשי של הארץ ביום שישי האחרון משכה את תשומת לבי הכותרת "הסופר נעם קצב, בנו של נשיא המדינה, על קפקא ועל כוחה של העיתונות להרע", שהפנתה למוסף המדובר ב"הארץ". שמחתי שבמוסף של בני ציפר, האיש והאינטלקטואל הצרפתי שבמקרה חי פה, יכול מישהו שעוד נשמה באפו להיקרא סופר, ועוד ככה, בריש גלי. מייד הלכתי לקרוא.

אין לי שום דבר בעד או נגד נעם קצב.מתוך לקסיקון הספרות העברית החדשה שלושה קטעים מחזיקה "הטרילוגיה הצ'כית" של קצב ג'וניור, שמדברים על שני סיפורים של קפקא, וסיפור אחד של קארל צ'אפק. כיוון שהבן של קצב הוא איש נוח לבריות, הוא מסכם למעננו כל אחד מהקטעים בפסקה חוצבת להבות. 1."אפשר לנחש שההגינות היא שהיתה בעוכריה של המכונה המשומנת. היא סותרת את עצם קיומה, היא מפרקת אותה לגורמים. ובכל זאת תמיד יש לנו תקווה וציפייה אחת, לא מן התקשורת אלא מן האנשים שמפעילים אותה, "היו הוגנים!"” 2.הלב נכמר על גרגור סמסה, שלאט-לאט נהפך בעיני הקורא מאדם בעור של חיה לשרץ טהור. כל אחד מאתנו זוכר ימים שבהם הוא הסתגר בחדרו בגלל מחלה. אבל רק מעטים עשו זאת מפאת הבושה. והיא כואבת לפעמים יותר מכל פגיעה גופנית, במיוחד כשאתה יודע שאתה חף מכל אשמה, חף מכל אשמה, חף מכל אשמה. 3.כלומר, מי שמחפש אנושיות ותבונה יירד נא ממסדרונות העיתונים הממוזגים אל הרחוב ההומה. כיוון שגם אני אדם נוח לבריות, אסכם שוב את מה שסיכם קצב: יש לצפות מהאנשים שמפעילים את התקשורת להיות הוגנים, גם אם הציפיה הזו היא קלושה. יש לזכור כי האשמות שמטיחים אותם אנשים שמפעילים את התקשורת הן האשמות שווא. משום שברור שאתה יודע שאתה חף מכל אשמה *3. אי לכך ובהתאם לזאת, את האנושיות והתבונה עליך לחפש ברחוב, ולא אצל אותם אנשים, שכאמור, מפעילים את התקשורת.


דודו בוסי הוציא לאחרונה לאור את ספרו "אמא מתגעגעת למילים". דודו בוסי כותב, החל מפברואר שנה זו, טור קבוע בעיתון "העיר". בטור הוא נפגש עם מיני דמויות "אורבניות" ומספר את סיפורן. הטור השבוע הוקדש לדמות מעניינת במיוחד – דודו בוסי – שחווה ייסורי פוסט הוצאה לאור.

אין לי שום דבר בעד או נגד דודו בוסי. באדיבות יוסי גורביץ

מתחת לטור, מתנוססת פרסומת. ככה זה בעיתון – יש תכנים עיתונאים ויש תכנים פרסומיים. אם לא היו פרסומות, לא היה כסף להוציא עיתון. את זה כולם יודעים. הפרסומת היא לספר אחד, שנקרא "אמא מתגעגעת למילים". מדובר, לטענת הפרסומת, ב"רומן חכם, רגיש ומרתק". כתב אותו אדם אחד, דודו בוסי שמו.


מוסר השכל מעיתוני השבוע: יש אנשים שהם חפים מפשע, גם אם אנשי תקשורת לא הוגנים הוציאו דיבתם רעה. יש גם אנשים שמוציאים ספרים. ובכל זאת, את האנושיות וההגינות תמצאו אצל האיש ברחוב. אותו איש, מסעוד מבאר שבע אם תרצו, שלו אפשר למכור הכל, כי לו אין מושג. אין מה לומר – שלי יחימוביץ' באמת הגזימה הפעם.