נספח לפרויקט העבודה של הסיפור האמיתי והמזעזע של

איתמר: איזה יום היום? אני: שלישי. איתמר: הה, עוד יומיים למנאייק.

"כמו ציר בקר"

לא ממש משנה איך, אבל שחדו אותי כדי שאראיין את גלעד כהנא, ממש לא משנה לאיזה מגזין. היה מביך, מאוד מביך, אבל ניצלתי את ההזדמנות, וראיינתי אותו גם לבלוג. הקרדיט על השאלות (מלבד האחרונה) שייך לפלאי גרייצר, וכך גם על הרעיון להעלות את העסק לבלוג. זה לא באמת ראיון מלא, כי חלק מהשאלות נשאלו מטעם איזה מגזין, ממש לא משנה איזה, אבל זה משהו, וזה מעניין. וזהו. הפרחים לפלאי.

 

עטיפת "גג", האלבום החדש של 'הג'ירפות'

ריאיון:

למה לדעתך האלבום השני העלים את הקלישאה הביקורתית ש"הג'ירפות כותבים תמילילים קופירייטרים"? איך הרגשת לגבי הקלישאה הזאת?

אני חושב שזה נובע מהעובדה שהטקסטים הפעם יותר עצובים. הטקסטים באלבום הזה הם פחות סתומים, וכשיש משהו סתום הוא תופס דווקא בגלל הסתימות, ונראה קופירייטרי. באלבום הזה יש הרבה פחות משפטים כאלה.

כשאתה אומר שהאלבום השני רגשי יותר והראשון שכלתני יותר, האם אתה מדבר על תהליך היצירה, על החומרים שהאלבום מתעסק בהם, או על סוג התגובה שאתה מקווה/חושב שהאלבומים מעוררים?

אני מדבר רק על השירים. כל השאר לא קיים. רק היצירות. האלבום הזה נכתב ממקום אחר, מקום של שבר, של אובדן. גם באלבום הראשון יש הרבה רגש אבל הוא עטוף בהרבה משחקי מלים, הוא היה יותר מוצפן. האלבום השני, גם אם הוא עוסק בדברים דומים, מוצפן פחות. הכתיבה של האלבום השני היא יותר כמו ציר בקר, המהות הכמעט הומיאופטית של מה שרציתי להעביר. באלבום הראשון, לעומת זאת, השירים בונים עולם עצמאי משלהם, שאם אתה מוכן להתנהל בתוכו אתה תגיע לציר.

האם אוסף סיפורי המדע הבדיוני שלך בא מתוך היכרות עם הז'אנר או שפשוט נקלעת אל עולם הדימויים המד"בי מדמיונך הפרטי?

חלק הארי של הסיפורים הוא חלומות שלי, ולכן אני לא יכול להגיד מאיפה מקורות ההשפעה. אבל ביקרתי בכל אחד מהעולמות שכתבתי עליהם. אני לא צרכן מדע בדיוני יוצא דופן. אני רואה סרטים אבל לא קורא מדע בדיוני. הספר הזה הוא דו"ח של ביקורים שלי בעולמות מקבילים בזמן שינה.

איך גראס והיעדר גראס משפיעים על היצירה שלך, אם בכלל

היתה תקופה שעישנתי, אבל עכשיו אני לא מעשן. אם אני מעשן אני מקבל בצקת בריאות. אני יכול להגיד דבר אחד – אפשר ליצור בכל מצב אבל סוגי היצירה מאוד יושפעו. כשהייתי מעשן לא זכרתי את החלומות, והחלומות היו מגיעים אלי כשהייתי ער, ומתיישבים איתי בסלון. ×–×” ההבדל.

בהרצאה שנתת טענת שאתה חש שהכתיבה זורמת אל הדף דרכך ממקור חיצוני או כמו-חיצוני. אתה מוצא את עצמך משכתב ומשפץ?

דיברתי אז על שפע ראשוני, שבעיני כל אחד נגיש אליו. אבל ההבדל בין כותב לכותב הוא הפילטר. אם אתה כותב אמיתי וכותב למען הכתיבה, החותמת שלך תהיה מאוד ברורה וייחודית. הפילטר לא מונע ממך להיות אינדיבידואל, הוא רק מחדד את האינדיבידואליות הזאת. אחרי שמגיע השפע אתה יושב, וכן, אתה משייף אותו, שיהיה מדויק יותר. לפעמים דברים מגיעים גולמיים מאוד ואתה מסדר אותם. זו העבודה של כותב.

בהופעות שלך יש בדיחות ומניירות שחוזרות בוריאציות קטנות – אתה מתכנן את קטעי הקישור האלה מתוך ×”× ×—×” שהקהל כבר מכיר את השטיקים ויצחק מהחזרה והשינויים או שהנחת העבודה שלך היא קהל טרי?

הנחת העבודה שלי היא לנסות ליצור הופעה שהיא חד פעמית, שמי שהיה בה לא ראה כזו קודם, ולא יראה כזו אחר כך. יש גם שטיקים שמשתנים – פעם הייתי אומר לפני כל שיר שהשיר הבא עוסק בשיר. אלה דברים שבאים והולכים, לקמוס של תקופה שיש לה את הקטנות שלה. ×–×” בא בטבעיות ועוזב בטבעיות.

האם זה מוזר מבחינתך, אחרי שנים שבכל הופעה ביצעתם את כל השירים שלכם כי היה רק אלבום אחד וכמה "שירים חדשים" קבועים פתאום לתכנן סט-ליסט ולהחליט מה בפנים ומה בחוץ?

לא. זה גם תהליך מאוד מהנה. כשהתחלנו את מסע ההופעות הנוכחי עוד לא הוצאנו שיר לרדיו. הכול היה חדש. לאט לאט נוצר תהליך שאנשים למדו את השירים, ועכשיו הם מכירים את כל המילים. האתגר היה לנסות לשלב שני תקליטים, שהם בסך הכול שונים. זה היה האתגר. זה סיקרן אותי. אבל הם מסתדרים יפה אחד עם השני.

שלב השאלה הצפויה: משורר עברי מועדף?

מאיר אריאל.

הפסנתרנית והמפסנתרן

. בביתן הלנה רובינשטיין מוצגת כרגע תערוכה שנקראת "קדימון", של אדם רבינוביץ'. אחד המוצגים בתערוכה הוא חלון סגור חלקית בסורג. מבעד לסורג ניתן לראות גרם שמיימי מאיר. בחצי החלון שאינו סגור בסורג יושב קוף על אדן החלון. הקוף מזיז את ראשו מצפייה אל הירח לצפייה אל הצופים. עיניו ריקות ופעורות.

הקוף המהולל, מתוך "הארץ"

2. אריקה, גיבורת הספר "הפסנתרנית" של אלפרידה ילינק*, היא מורה לפסנתר. היא מורה לפסנתר, כמו באגדות האורבניות מילדותנו המולחצת, משום שלא הצליחה להיות פסנתרנית אמיתית. כן, רגע אחד של כישלון גזר את דינה לנצח. במקום הפסנתרנות, היא קונה בגדים של קונצרטים. אריקה היא בתולה ×–×§× ×” ומתגוררת עם אימה. אימה שותה את דמה בצורה הקיצונית ביותר האפשרית. אני לא מתכוונת רק ליחסי את-תעשי-מה-שאני-לא-הצלחתי הרגילים. אני מדברת על אימא שלא מאפשרת לבתה להתקרב לגברים. אני מדברת על בת שמרחב הפעולה היחיד שלה הוא החדרון הקטן שלה, במעין לעג סמוי על "חדר משלך”. אני מדברת על בת שאין לה מיטה, בת שישנה עם אמה. “בלילה, כשהכל ישנים ורק אריקה לבדה ערה, כשהמחצית האהובה של הזוג הכבול באזיקי-דם, כלומר, כבוד האם, × ×—×” בשלווה שמימית על יצועה וחולמת על שיטות עינויים חדשות, אזי היא פותחת, לפעמים, לעתים רחוקות מאוד, את דלת הארון ומלטפת ברוך את העדין האילמים לתשוקותיה הכמוסות".

אלפרידה המגניבה, מכאן

3. בהיעדר מיניות, גברת אריקה קוהוט, מורה לפסנתר, מפתחת מבט. כמו בסרטי אימה, שבהם הבחורה היחידה שמצליחה להבין שלא כדאי לנעול את עצמך בחדר כשהרוצח מתקרב היא הבתולה. רק שהמבט ×”×–×” אינו מבט של בחורה לחוצה, אלא מבט של מורה לפסנתר. מבט שעוקב אחרי התלמידים בזמן שהם אינם בשיעור, כדי לוודא שהם מתנהגים כשורה, ומנצלים את כל שעות הפנאי שלהם כדי להתאמן. זהו מבט שיש לו כיוון ברור: מהכתף ומטה. בשעות שאריקה לא מנצלת את הזמן הפנוי שלה כדי לוודא שתלמידיה מנצלים את הזמן הפנוי שלהם כהלכה, היא הולכת להתבונן במין. באחת הסצינות המופתיות בספר היא הולכת לפיפ שואו שבו מתערטלות נשים וינאיות ושאינן וינאיות אל מול מבטם הבוחן של פועלים טורקים. “כאן, בתא ×”×–×”, היא נעלמת והופכת לכלום, שום דבר לא חודר אל תוך אריקה, אבל אריקה מצליחה גם מצליחה לחדור אל תוך המנזר ×”×–×”. אריקה היא מתקן אנושי אטום. נדמה שהטבע לא הותיר בה שום פתחים. לאריקה יש תחושה של ×¢×¥ נוקשה במקום שבו, אצל נשים אמיתיות, הנגר השאיר חור". בסצינה אחרת היא הולכת לפארק שבו מזדיינים אנשים קצת פחות חמורי סבר ממנה. היא מתגנבת בחשכה, בנעליה הטובות, נכונה לשעות של צעידה. ושוב היא רואה אותם מלמעלה, עירומים ועלובים. הדבר היחיד שאקט המציצנות גורם לה הוא חשק ×¢×– להשתין. כן, אריקה המורה לפסנתר משתינה. אמנם לא על הזוג המזדיין, אבל בהחלט בכיוונם הכללי. מיניות שפויה לא יכולה לצמוח במרווח ×”×–×” שבין המבט לאם. וסופה של אריקה להתחנן בפני אחד מתלמידיה, מר קלמר, שישפיל אותה בכל הדרכים המוכרות למין האנושי המזדיין. כמובן שזו דרך התקשורת היחידה שהיא מכירה – שולט ונשלט. לא שזה עוזר לה, אגב.

ציור, שאיכשהו, ויש לי רק מושג קלוש איך, מעביר בדיוק את הספר. מכאן

4. אבל אריקה אינה היחידה שמפתחת כאן מבט. זהו סיפור שמסופר מנקודת מבט של מספר כל יודע, גם אם לא תמיד כל אומר. המספר העד יושב על כתפה של אריקה. באותו אופן שבו אריקה מכווצת גבות בחומרה אל מול פני האובייקטים שלה, המספר מכווץ גבותיו כלפיה. בכל פעם, שאריקה עושה מעשה שאינו מתיישב עם תפיסת עולמה של האם, המספר מייד מלשין עליה לקוראים. המספר עושה בדיוק את מה שעושה הקוף בתערוכה. כמו הקוף, לרגע נמצא המספר בתוך מוחה של אריקה – הצופה – מתבונן בהצגת האמנות המונחת לפניו, ושופט את שיפוטו, ובמשנהו פוער זוג עיניים ריקות אל הצופה, אל המבט שניבט אליו. וכך, המבט הכפול ×”×–×” מגחיך את המבט של אריקה, את המבט של המספר ואת הפוזיציה על הכתף. שהרי, גם למורה לפסנתר יש אימא. תרשו לי לומר לכם, סוף טוב כבר לא ×™×”×™×” כאן. * בתרגומו של אריה אוריאל, בהוצאת בבל.

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.