(הקדמה: לפני שנה וקצת כתבתי פוסט מסוים על אלימות נגד נשים שנמצאות בקבוצות ספציפיות, יהודיות וערביות, שמאליות וימניות, ועל איך שאף אמונה פוליטית או דתית לא עוזרת לזכויות נשים כזכויות אדם כשפרטים מאותה קבוצה או פרטים מקבוצה אחרת יוצאים נגד אישה ספציפית. היות והפוסט לא נכתב בעברית, אני מוותרת על קישור – אבל אירועי השבועות האחרונים גרמו לחברה שקראה אותו להחליט שכדאי שארענן אותו ואפרסם אותו בעברית, ואני נוטה להקשיב לאנשים אינטילגנטיים.
כמו כן: השנה 2012. אני לא מאמינה שאני צריכה לכתוב את המילים האלו. אני לא מאמינה שאני עדיין צריכה לשכנע מישהו שנשים הן בני אדם ושאם יש להן דעה שנוגדת את דעת טוהר המחנה זה לא בגלל שהן בוגדות, שרמוטות, או שק של נחשים. זה כי הן בני אדם עצמאיים עם דעה משל עצמן, וכמיעוט הגדול ביותר, המערכת הפוליטית לא בנויה עבור זכויותיהן).

חלק א': למה פוליטיקה במובנה הרגיל יכולה לעשות רק מעט עבור נשים בפרט וזכויות אדם ככלל

נראה שאני צריכה להזכיר לעצמי ולסובבים אותי, לפחות אחד לשנה, לפחות אחת לחודש, לפחות אחד לשבוע, לפחות אחת ליום – נשים הן בנות אדם, לפני שהן נשים, והשתתפותן בפעילויות ציבוריות או פרטיות אינן תלויה בדבר*. אבל משום מה, כשהן נשים ב"שבטים" מסוימים, הן נושאות עמן סיכונים שאף גבר לא נושא. כבוד המשפחה והאמונה הפוליטית או הדתית שלהן מוטבע בגופן. אם הן מנסות לשלב, לצאת נגד, או אפילו להיטמע בתוך הקבוצה אליה לכאורה הן שייכות, הן לא בסדר. זהו מה שמכונה בשפת נכר lose-lose situation, ואני חושבת שהגיע הזמן להפסיק להפסיד או להיכנס למשחקים סכום אפס, ולו רק בדיון הרטורי על אודות זכויות נשים.

נפתח במספר עובדות. כל אחת ואחת מהן קשורה לזכויות נשים בישראל, אך כולן יחדיו אינן קשורות לאף מפלגה או צד פוליטי רגיל, לפחות לא במובנה הרגיל של המילה:

1. נשים ערביות שמנסות לברוח מהמשפחות שלהן על רקע חשש מרצח "על רקע כבוד המשפחה" מוחזרות למשפחותיהן ובתיהן על ידי הרשויות הישראליות ומשטרת ישראל (לפרטים נוספים וקריאה מרתקת: מנאר חסן, "הפוליטיקה של הכבוד: הפטריארכיה המדינה ורצח נשים בשם כבוד המשפחה”). שמעתם את זה, אם תרצו?

2. אותן נשים זוכות למעט מאוד הגנה מאותן רשויות, מסיבות רבות ומגוונות, גם אם הן אזרחיות ישראליות. אפילו אם הן יהודיות ישראליות אשר מוחוזרות לבתיהן עקב "שלום בית" כזה או אחר.

3. סטודנטיות בגבעה הצרפתית בירושלים יכולות לשכוח מהליכה בטוחה ברחוב ולקמפוס הר הצופים, ולא רק כתוצאה מאותם צעירי עיסוואיה שהופכים את הגוף שלהן לזירת המאבק בכיבוש. המשטרה מפחדת להיכנס לשם, אז נסי שלא ללכת ברחוב, ואם את משום מה מתעקשת על זה, תשלמי על גז מדמיע מאוגדת הסטודנטים. רגע, מה זאת אומרת יש לך שיעור באוניברסיטה/נגמר החלב במקרר? (כפי שאוהבים לציין במאמרים אקדמיים, המידע נמסר באמצעות תקשורת אישית עם משטרת ישראל. למען ההגינות, אציין שקמפוסים באופן כללי אינם מקום בטוח לסטודנטיות, ולא רק בארץ).**

4. זוכרים את סעיף 1? אז גם נשים יהודיות שמנסות לצאת מקשרים רומנטיים או קשרי נישואין עם בני זוג ערבים יכולות לצפות לבערך אפס סיוע מהרשויות הישראליות. (למה חשבתם שהזרוע האקטיביסטית של להב"ה הוקמה?)

5. הוטרדת או הותקפת ע"י פעיל מרכזי בתנועה הפוליטית בה את פעילה? תני שמות, פרטים, דגימת דנ"א, תעודת יושר והוכחה שהיית בתולה לפני. אני מקנאה בדתיים הלאומיים על פורום תקנה, בעוד שלשמאל הרדיקלי בארץ אין מוסד דומה לזה או את היכולת להביע אמפתיה והקשבה כנה ללא שיפוט. את אישה לפני שאת אדם. טוהר המחנה ברחמך ובשתיקתך. ככה זה, אל תנסי להאבק.

מה אני למדה מכל זה? לא משנה מה האמונה הדתית שלך; הדעה הפוליטית שלך; המוצא. את אישה? נדפקת. אף דעה פוליטית או אמונה דתית לא תעזור לך כנגד הממסד, כשהוא יחליט שאת שווה פחות כי את אישה.***

6. שנו כמה חבר'ה: בעיה שלך. לא התפקדת לאף מפלגה, אז לא באמת דאגת שיהיה ח"כ למי שתבחרי בו שיצביע בעד זכויות נשים. אוקיי. בואו נלך על איש הקש הזה. הלכתי ובדקתי את מצעי המפלגות כיום בכנסת (אלו שקיימים באינטרנט. לא כולם שם – למה שיהיו? אנחנו רק ב-2012 ואיראן בשער), לראות היכן הם ממקמים את זכויות האישה. בנוסף, נדדתי עד לאתר כנסת פתוחה, והסתכלתי על מעקב החקיקה אחר זכויות נשים שם. צריך לעשות תחקיר מעמיק יותר מהשעתיים שהקדשתי לנושא, אין ספק, אבל להלן המסקנות: א. ארבע-חמש מפלגות מצהירות בריש גלי על זכויות נשים. בדר"כ זה אחד מן הסעיפים האחרונים, שמנוסחים באופן מאוד אמורפי, ורוב המפלגות לא כותבות מה הן היו רוצות לעשות בנדון באופן פרקטי (ולא, קדימה, זה שיש לכם איקס נשים בארבעים המקומות הפוטנציאליים הראשונים לא נחשב כהישג למען כל נשות ישראל כמו שהוא נתפס כהישג למענכן). ב. עם זאת – יש חברי כנסת שפועלים בנדון מדי פעם, ולפעמים כל אימת שהם יכולים (יופי. כך צריך). אז תגידו לי, איך בדיוק התפקדות עוזרת לי, כשזכויות נשים לא נתפסות כאקט פוליטי וכשמי שאולי תהיה אלטרנטיבה תמוקם במקום ה-57 והריאלי מאוד?

יותר מכל, הטענה בדבר ההתפקדות על-מנת לקדם זכויות של ציבור אשר לא נתפס כפוליטי מזכירה לי את הקריקטורה הזו של הגרדיאן. פוליטיקה פמיניסטית אינה שכפול פירמידות או החלפת העומדים בראשן. פוליטיקה פמיניסטית, כפי שאני רואה אותה, היא ביטול הצורך בטיפוס ובהתבטלות הסיזיפיים על פני כל דרגה ודרגה בפירמידה, והחלפת המבנה למשהו קצת יותר שיוויוני ונגיש עבור כל הנוגעות והנוגעים בדבר.

חלק ב': איך האינטרנט הפכה אותי לפמיניסטית, ואיך הפמיניזם גרם לי לקוות לפוליטיקה אחרת

(החזיקו מעמד, אני מבטיחה שהחלק הזה רלוונטי). את שנותיי הראשונות בספרה הוירטואלית בילתי בשכלול הסתרת עובדת היותי נערה, כדי שדעתי תקרא as is ולא דרך מסננות ה"קודם תכתבי שאת מוכנה, תיאורטית, להראות לי את הציצים, ואז אולי אסתכל עלייך כבת אדם ואקשיב לך לשתי שניות". הרבה לפני שהיתה לי תודעה פמיניסטית מוצהרת, היה לי הרצון לשחק עם הזדהויות שונות, ולחפש דרכים שונות להעברת מסרים ולראות מהי הדרך האפיקטיבית ביותר. זה היה משחק, זה היה ניסוי, וזו היתה תחילתה של תודעה אחרת. וכך, עברית היא אולי שפה סקס מניאקית, אבל היא עדיין לא פגשה בגדודי ועדות ההתנגדות של נערות שלמדו להסתיר את זהותן המגדרית מסיבות שונות. לאחר כמה חודשי אימון, המחמאה הגדולה ביותר היתה כשמישהו שדנתי בנושא זה או אחר איתו טעה במגדר. הנה, הצלחתי להיתפס כלא-נקבה, ודעתי (שאז, למיטב זכרוני, נסבה בעיקר סביב פרשנות לתוכניות טלוויזיה, ספרות, והתחלה של גירוד מודעות פוליטית) נלקחה ברצינות וללא מסננת קודמת.

ואז נמאס לי. החברים האמיתיים שמצאתי דרך הרשת הוכיחו לי בכל שנייה ובכל שעל שהם לוקחים אותי ברצינות, אוהבים ומכבדים אותי, גם ואפילו שאני, רחמנא ליצלן, נקבה. זה גם היחס שהתחלתי לדרוש מאחרים, ואנשים שלא עמדו בכך הפסיקו להיות חברים שלי בדרך זו או אחרת. באותה הנקודה כבר ניהלתי שני פורומים. להגיד שהם היו מופת השיוויון ושלא אפשרתי אף התנגחות על רקע מין או מגדר? לא. עדיין ניסיתי להיות נחמדה לכולם, ועדיין היו שם הערות (גם מגברים וגם מנשים) שמיצבו תכונות וניסיון נשי כפרינג' היסטרי, בעוד דעות גבריות היו אמת אובייקטיבית צרופה שאין שנייה לה. גם אני נופלת לזה מדי פעם, עד היום. אבל זו היתה התחלה.

כמה שנים מאוחר יותר, כשהתחלתי לעסוק בהטרדות מיניות באמצעות הרשת, היה ברור שנצטרך לפתח מדיניות תגובות ספציפית, כזו שתאפשר לחלוק מבלי להיפגע שוב.

להפתעתי, זה עבד בהצלחה מסחררת. הצבת רף וקו אדום גבוה לדיונים, "כאן לא יושפל אדם על רקע מגדר, מין או מוצא" ואכיפת הרף בפועל הובילה ליצירת מקומות ייחודיים מאוד ברשת. אני שמחה בכל פעם שאני רואה מקום וירטואלי שמאפשר לקולות שלא היו נשמעים בדרך אחרת להישמע על-ידי החלשת הקולות שרגילים לשלוט בדיון, ולא רק על-ידי יצירת מובלעות פריפריאליות-פוליטיות חדשות.****

ואז, מתישהו, שאלתי את עצמי למה זה לא ככה גם "בעולם האמיתי". למה אין הבנה בסיסית, מודרציית תגובות דה פקטו. במקום להסתבך בריבים קטנוניים וטיפשיים ו"להכניס למישהו", לגשת ישר לעניין (כנסת ישראל, אני מסתכלת עלייך). אנחנו רואים את זה בכל מקום: החל מהתקשורת שתוקפת את אשת ראש הממשלה בניסיון לתקוף אותו (לא יודעת מה אתכם, אבל אני לא בוחרת את המועמד/ת שלי לראשות הממשלה על-פי בן או בת הזוג שלה. הם לא נבחרי הציבור שלי, אז אין לי טענות כלפיהם), וכלה בחפש את האישה והאם היא בתולה צחה או אשת לפידות כמו שהיא אמורה לכאורה להיות. החולי הוא במבנה הפוליטי, כי זה המבנה הפוליטי שלא מתאים לדיון או שינוי בזכויות נשים או מיעוטים מבלי שאלו צריכים להגיש תה ומחלצות ולמחול מראש על כל עלבון אשר יופנה כלפיהם. לא מתאים לי לשחק את המשחק הזה, שמניח משחק סכום אפס ושפמיניזם בתוך תנועות פוליטיות בא על חשבון מטרות התנועות הפוליטיות. טוהר המחנה אינו בגופי או מותנה בשתיקתי כלפי אלימות כלפי חברותיי - ימניות כשמאליות. הוא במבנה, ובראשיהם של אלו המקבלים אותו כאובייקטיבי. אז בואו נשנה את המבנה הזה. ואפשר להתחיל בדרך שבה אנו מגדירים מהי פעולה פוליטית.

חלק ג': זה לא רק "הם" ו"אנחנו" – זה על מה חושבים ואיך חושבים

שנתה חברה טובה: הם מציגים את זה כברירה: את, או הנושא הזה שממש חשוב לך. כאילו בכך שהם שותפים למאבק שאת מאמינה בו, הם באמת חברים שלך. הם לא.

עכשיו אנחנו מגיעים לעצם העניין שרציתי לכתוב עליו, ובגלל התפיסה המעוותת של פוליטיקה מהי הייתם צריכים לקרוא עד כאן מעל לאלף מילה. תודה למי שנשארה.
ישנן לפחות שתי פנים לכח, שלא קשורות דווקא לכסף, למגדר או מעמד: הכח לקבוע על מה מדברים, והכח לקבוע איך מדברים על זה. כאן אני רוצה להגיד שמבחינתי אני מדברת על פוליטיקה, אבל רבים אחרים קבעו לפני מהי בדיוק אותה הפוליטיקה, ואיך מדברים עליה. אם אני מדברת על תקציבי בטחון ולמי יש טיל גדול יותר, אני מדברת על פוליטיקה. אבל אם אני מדברת על אלימות נגד נשים או הצורך חינוך לאמנות ובמימון לחוגים ללימודים קלאסיים, אני משום מה כבר לא מדברת על פוליטיקה. לא רק שאני לא מקבלת את החלוקה הזו, אני גם לא מבינה אותה. היא לא רלוונטית בעיניי: התקציב הוא אותו התקציב, ככל שדעתי משגת. קביעת סדר העדיפויות לחלוקתו היא עניין פוליטי של כל אזרחית בראש ובראשונה, ואחת היא אם מטרתה להגדיל את ההשקעה במפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון, לוודא שבנה לומד גם אמנות ולא רק נגרות בבית הספר, או למנוע שימוש בנשק גרעיני. זה המה: מה נחשב לפוליטי, ומה לא.

יש שיאמרו שזה בגלל שהשיח ממגודר, בטחוניסטי, מילטריסטי, היסטרי. אולי. אבל לפני הקפיצה לענייני בוטניקה פופולרית, זה נכון שמדברים הרבה על שיחים, אבל מדברים הרבה פחות על איך, בדיוק, הם נקבעים. זה שיש מיליונר אחד, עם כל הכבוד, שנותן לכולם פרופוגנדה בחינם לא אומר לי דבר על איך הוא עושה את זה, אלא שהוא פשוט עשיר. גם זה עדיין ברמת המה. במילים אחרות, אני מנסה להגיד שהבעיה אינה השלדון אדלסונים של העולם. הבעיה היא במשתפי הפעולה. בכולנו. אז אני הולכת להסביר כאן, באופן הפשוט ביותר, איך אפשר לגרום לקולות אחרים לעלות במינימום מאמץ, ללא שום מימון שהוא ובאופן יומיומי. ההסבר לא מיועד רק לבורגני זמן, כי כולנו מנהלים שיחות רבות במהלך היום, שיחות שיש לנו מידה שונה של השפעה עליהן ועל תוכנן. והאמינו לי, לא הייתי מאמינה שזה אפשרי אם לא הייתי עוברת את הדרך הזו בעצמי; גם אני חונכתי על כך שבעל המאה או השררה הוא בעל הדעה (וכנקבה, גם על זה שאני צריכה להיות נחמדה לכולם, כל הזמן).

ראיתי עולם אחר. יותר מזה: יצרתי עולם אחר. הייתי רוצה להגיד שזו היתה דרך חתחתים. כל תגובה שנראתה בעייתית ולו ב-5% נדונה בפורום לפני שהועלתה, ולפעמים ההתכתבויות עליה התפרשו על יותר משישים דוא"לים שונים. אבל אם אני חושבת על זה במונחים של רווח והפסד – זה היה קל להדהים. קל עד כדי כך שאני לא מבינה מדוע ממשיכים לתת לטוקבקיסטים ואנשים שמתחמים בסתימת פיות את זכות הדיבור שוב ושוב. אני לא מדברת בהכרח על שינוי השיטה הפוליטית או הכלכלית מן היסוד – אני מדברת על להפסיק לתת את הבמה הבלעדית לאנשים שהכזיבו אותנו שוב ושוב מכל צדדי הקשת הפוליטית על ידי כך שנדרוש מהם אחריות לגבי הנושאים שהם מעלים חדשות לבקרים כאילו אלו היו הנושאים הבלעדיים, כל יום, כל שבוע, כל חודש ולא רק בשנת בחירות (איראן ככותרת ראשית? שוב? באמת? מה קרה הפעם, מישהו הזיז לד באחד מהמעגלים החשמליים בבושהר שני סנטימטרים ימינה? מה זה לעומת עלייה במחירי החשמל, חקיקת בנייה, או תוספת לא ברורה לתקציב הבטחון?).

ככל זכויות האדם, זכויות נשים הן עניין יום-יומי. אפור. מדכא. על כל התרכזות בנשות שמאל או ימין אשכנזיות כמייצגות "הנשים" ככללן, יש כמה נשים ממוצא פלסטיני, מזרחי, רוסי, אתיופי, קווקזי וגם טרנסיות שנעלמות – ויחד, הן הרוב המושתק. אך זכויות נשים שונות מזכויות אדם לא באופן שבו הצד בעל פחות הפריווילגיות זקוק להן, אלא באופן בו הן נתפסות: מינוריות ושוליות לעומת זכויות ה"מחנה", קטן ככל שיהיה. כמו כל זכות אדם, הן יזכו במקרה הטוב לחסד של דקת שידור עם מוזיקה נוגה או לפוסט באתר. אך כזכויות נשים, הן יתפסו כטובה למישהי מהמחנה ה"אחר" שנמצא "אצלנו" (במדינה, בשמאל או בימין) ולחצי דקה של תשומת לב, במקרה הטוב. אבל זכויות נשים – זכויות האדם שמקיפות למעלה מחצי מן האוכלוסייה – הן גם התקווה הגדולה ביותר שיש לי לשינוי כלשהו. הן נקודת המשען למינוף ושינוי יסודי, בעיני, כך שכל הצלחה פעוטה היא שמחה גדולה.

במקרה, אמנם, אמתכם פמיניסטית, אבל אתם יכולים לקחת את שבירת הפוליטיקה הרגילה הזו לכל כיוון חברתי או אפילו פוליטי "רגיל" שהוא. לקח לי הרבה מאוד זמן להבין שהפמיניזם הבסיסי שאני מאמינה בו (שנשים הן בנות אדם) הוא פוליטי יותר מאשר כל כותרת בעיתון, כי יש בו את הפוטנציאל לערער על כל החלטה או כותרת פוליטית. וכך, הדרך שבה אני מנסה להביא את העולם האחר ההוא וקולותיהם של אחרים לכדי מציאות (או פיקסלים) היא לא באמצעות פוליטיקה "רגילה", כזו שדורשת ממני להוריד את הראש ולאכול את כל מה שיתנו לי קודם, ולהגיד על זה תודה (לינק לסופה). הדרך הזו היא יום-יומית. היא בבחינה של איך נשים מגיעות בכלל ליעדיהן – פיזית, עם אמצעי התחבורה שלהן שהן בדרך-כלל תחבורה ציבורית (וזאת כי בדרך-כלל במשפחות עם רכב אחד, הרכב הולך עם הגבר לעבודה). מה מונע מהן ומאיים עליהן להיות אזרחיות במלוא מובן המילה. איך להוריד מהן לחצים, כדי שיהיו פנויות לכל הדברים האחרים שהן רוצות לעשות, ולא אכפת לי אם זו אמנית יוצרת או פוליטיקאית, עקרת בית במשרה מלאה, אם עובדת, או אישה המבכרת כדור בראש על פני לידת וגידול צאצאים. יש "מלכוד פוליטי", כמובן: אלו לאו דווקא יהיו הנשים שאסכים עמן או עם דרכיהן, לא פוליטית, ולא יום-יומית. היא יכולה להיות מי שנורא עצבנה אותי היום באוטובוס, בתור בבנק, או על גבי מסך הטלוויזיה כפוליטיקאית או כוכבת ריאליטי. אבל אני לא מייחסת למלכוד הזה חשיבות רבה. אני באמת ובתמים מאמינה ששיפור זכויותיהן של נשים ככלל יתרום לי באופן אישי ומיידי, ולא משנה לאיזו מפלגה הצביעו, האם הן חיות מעבר לקו הירוק עם או בלי תעודת זהות כחולה או האם הן נולדו ביולוגית כגברים. אני מאמינה גם ששיפור מצב זכויותיהן של אלו המגיעות מקבוצות הנתונות ביותר לסיכון ולאלימות יתרום לי באופן אישי ועקיף, שאולי אף חשוב יותר מן הטווח המידי באופן שבו הוא דוחף אנשים שונים לראות בנשים כבני אדם בראש ובראשונה.

יש הרבה גוונים של אפור בשטח הפוליטי של זכויות נשים. מתי כן אפשר להמליץ להגיע בלבוש צנוע למקום קדוש, הפגנה בשטחים או הנקה בפומבי, אבל מתי לא נאבקים עבור כל אישה רק כי היא אישה. זו אמנות פוליטית בראש ובראשונה. על כל דרישה מפעילות שמאל לסתום את הפה כי הן מפריעות למאבק הפוליטי כשהן אומרות שמטרידים אותן, יש עוד כמה רחובות בכמה ערים מרכזיות בארץ שהיו מעוניינים שלא לראות נשים בדרך שבה הן רגילות ומעוניינות ללכת או לנסוע באוטובוס. על כל התנערות מאישה בתפקיד פוליטי או הנהגתי, יהיו כאלו שיחשבו שמקומן של "הנשים" אינו בהפגנות, וחמור מכך, שיש מי שראוי ויודע לקבוע אותו, והוא לא הן עצמן. הגבלת נשים כי הן נשים בתחום מושב פוליטי כלשהו היא חרב פיפיות, והצד הפוליטי שאתם לא אוהבים הולך להשתמש בה בשבוע הבא, ואז אתם תהיו אלו שנורא יכעסו (אבל לאו דווקא אלו שיפגעו בפועל). זה לא "הם", שרומסים את זכויות הנשים באורח ציני. אתם שויתרתם על ערכים פמיניסטיים לפני דקה בשם צניעות, רב תרבותיות, רגישות, ליברליות או כל שקר אחר שמשמעו הוא "נשים בסוף" אפשרתם זאת.

אבל זה לא חייב להיות ככה. בואו נתחיל להגיב לשיחים שמעצבנים אותנו כפי שאנחנו מגיבים לטרולים (לא להאכיל), ונתחיל להגיב לטרולים וטוקבקיסטים כפי שצריך להגיב אליהם: עם כל תשומת הלב שהם לא רצו לייצר. בואו נבהיר לנבחרי הציבור שלנו, וגם לאנשים שאינם נבחרי הציבור שלנו אך איכשהו עדיין שולטים בחיינו כי כשמשחקים עם זכויות כקלף מדיני או מסחרי כלשהו, הם יהיו אלו שיפסידו, בין אם הם ארגון סמולני עוכר, ימנים פאשיסטיים, או סתם פרסומאים שחשבו לנכון שה… נו, הדברים האלה שמסתובבים ברחוב? עם ציצים וכאלה? מה זה מצחיק. ומוכר.

כאן היופי: אין דבר המונע מבעדי או בעד כל אחד אחר לעשות זאת. הכל חוקי, הכל לגיטימי, והרשות נתונה. בפעם האחרונה שבדקתי, אני עדיין חיה במקום המתיימר להיות דמוקרטי.***** הדמוקרטיה פשוט עדיין ברובה לא ממומשת, אבל בפעם האחרונה ששמתי לב, אף אחד לא הגביל לי את חופש הביטוי או זכויות אזרח אחרות. לעומת האפשרות להצביע אחת לארבע שנים, היכולת שלי להסביר לכמה גופים שאיני מתכננת לצרוך את מרכולתם ולעשות רעש בלתי נדלית. ואני בהחלט מתכוונת לעשות בה שימוש, ובראש ובראשונה, עבור האנשים שזקוקים לתזכורת שזכויות האזרח שלי או של כל אישה אחרת הן זכויות אדם בראש ובראשונה.

זה הרבה יותר קל ממה שאתן חושבות, וזה לא קשור לשום מחנה פוליטי – רק לרוב בני האדם במדינה הזו.

*דבר – היותה אם ובעלת משפחה; היותה אישה חסרת או בעלת חיי מין; היותה בעלת דעה פוליטית מסוימת; "עזבו שטויות, היא כוסית?"

** מגוף ראשון: אלו שעשו את הדברים שנכנסים תחת ההגדרה של מעשה מגונה בחוק הישראלי היו יהודים. לסטוקרים וצועקי שרמוטה למיניהם באמת היה מבטא של בני מיעוטים חלק מהזמן, אבל ברגע שעברתי שכונה גיאוגרפית הרוב הטבעי חזר ליהודים, ורק הוטרדתי – סליחה, הוחמאתי – ע"י מיטב צעירי ישראל, יהודים כשרים. כמו כן, לפני שבועיים, מחצר בית כנסת בחיפה בחור צעיר (ממני) החווה לעברי תנועה שאינה משתמעת לשתי פנים. אבל הוא משלנו, אז אני מניחה שזה הופך את זה לפחות נורא בעיני חלק מן הקוראים. לא בעיניי.

*** אז תהיי ילדה טובה, ותסבלי בשקט. את מפריעה לתנועה.

**** הסתה וקריאות לאלימות אינן נחשבות בסעיף "קולות מושתקים שמגיע להם להישמע", למען הסר ספק, ולא אכפת לי מאיזה צד פוליטי או פמיניסטי הם מגיעים. לדוגמא, מעולם לא אושרו בהכצעקתה תגובות שקוראות לרצח כל הגברים באשר הם או שרואים בכל הגברים כאנסים פוטנציאליים.

***** במיוחד כיהודייה ממוצא מעורב ובעלת עור בגוון פלורסנט שנראית אשכנזייה ותמימה לחלוטין. אף אחד לא בודק אותי פעמיים בכניסה, גם כשהחגורה מצפצפת.

למה אני מספר לכם את זה? ובכן, כי שליטה בעוצמת הלחץ שאצבע מפעילה על הדק נקראת "מוטוריקה עדינה", ומוטוריקה עדינה היא בדיוק הדבר הראשון שתיאורטית, הולך לעזאזל תחת לחץ, כשהמערכת מוצפת באדרנלין והמוח נוטש את הניהול המודע הרגיל ועובר לתרגולות הישרדותיות אוטומטיות.

האנס ארז אפרתי הקריץ סיפור חדש. מסתבר שכשיצא ממועדון החשפנות ההוא, חשב שהנאנסת היא מחבלת ולכן התנפל עליה, כמו שלימדו אותו בצבא. קחו לכם כמה דקות להתגלגל על הרצפה מצחוק על הרעיון שצה"ל מלמד את לוחמיו המובחרים להתנפל על טרוריסטים ולאנוס אותם, והבה נמשיך:

אני לא מתפלא שארז אפרתי ועוכרי דינו השתמשו בטיעון המופרך הזה. אולי במקרה הספציפי הזה הם משכו אותו צעד אחד יותר מדי, עד אד-אבסורדום הייתי אומר, אבל הם יודעים שצירוף הטיעונים "חשבתי שהוא מחבל" ו"פעלתי באוטומט תחת לחץ" מכשיר בישראל כמעט כל דבר, אז למה לא לנסות?

הנה כמה מהדברים אותם צירוף הטיעונים הזה הכשיר בעבר:

שוטר שזרק דיקט על אופנוען שלא עצר בהוראת שוטרים, הרג אותו ועוד שוטרת שהאופנוע עף עליה. כיתה שלמה של יחידה מובחרת שרוקנה בערך את כל התחמושת שלה, יחד עם מסוק שירה טיל נ"ט על שני מאבטחים יהודים של מאחז, בזמן שניסו להימלט. כמה וכמה מקרים שלעולם לא נדע אם היו פיגועי דריסה או סתם תאונות, שכן הנהג נורה מיד לאחר הארוע. מדובר, כמובן, בנהגים ערבים בלבד. המקרה הזכור ביותר הוא של ה-BMW השחורה עם המוזיקה בפול ווליום, שהנהג שלה בדיוק הוציא 2000 שקל על בגדים חדשים, שפגע בחיילים בירושלים ואחרי שהתנגש בעמוד ונעצר, נורה ע"י הקצין, ואחר כך גם ע"י שני עוברי אורח שרוקנו מחסניות שלמות בגופתו. גנבי רכב פשוטים נורו למוות ואין ספור מקרים של הרג אזרחים בשטחים, בנסיבות שונות ומשונות, שתורצו כולם ב"חשבתי שהוא מחבל" ו"פעלתי באוטומט תחת לחץ".

ואכן, אנשים מאבדים שליטה תחת לחץ. אבל כפי שמזכיר לנו ה-AUG, מה שגופים בטחוניים מלמדים את הלוחמים שלהם זה בדיוק איך לא לאבד שליטה תחת לחץ. עם כל הכבוד ל-FFF הידוע לשמצה, מטוסים לא נופלים מהשמיים בכל פעם שהטייס מקבל הצפת אדרנלין וספק אם בית המשפט ודעת הקהל היו מצדיקים מאבטחים אזרחיים שרוקנו את המחסניות שלהם באיזה ערס יהודי אלים שעשה בלגאן במועדון באותה קלות.

האם ייתכן שתחת סכנת חיים ממשית, במצב שאיננו בהיר מספיק, חייל יירה בטעות באזרח? בוודאי שכן. אם, בעיצומו של קרב, קופץ מולך איזה אזרח ובלי לחשוב אתה יורה בו, אתה יכול להגיד שמדובר באוטומציה. דברים כאלה בהחלט קורים. אבל כשאתה רודף עם כל המחלקה שלך ופאקינג מסוק קרב אחרי שני אנשים שנמצאים במרחק מאות מטרים ממך, או אפילו יורה בזקן במיטתו תוך חיפוש בבית פלסטיני, זה בולשיט. כששלושה חיילים ממוגנים וחמושים יורים בפלסטיני עצור כי חשבו שהתנפל עליהם עם מזרק, או מביאים איזה ילד כדי שיפתח תיקים שנראה להם שיכולים להיות ממולכדים, זה בולשיט גם כן. מקרים כאלה אומרים אחד משני דברים, אם לא את שניהם: צה"ל מאמן חיילים בלתי מקצועיים באופן מחפיר, שמפחדים מהצל של עצמם ומאבדים שליטה בכל פעם שהם נלחצים, ו\או, צה"ל מאמן חיילים ששמים זין על חיי אזרחים ורגילים ששום דבר לא יקרה להם בעקבות זאת.

הדבר האוטומטי באמת כאן זה מערכת ההצדקה שפיתחו לעצמינו כדי להכשיר כל מעשה זוועה של בחורינו המצוינים כלפי ערבים, והלחץ היחיד בסיפור נובע מהפחד שיגידו עלינו כל מני דברים רעים.

כמו כל תגובה אוטומטית תחת לחץ, היא לא מבחינה בין ידיד ואויב, בין מצב מסוכן באמת ל"תחושת סכנה סובייקטיבית". כשאנחנו מתרגלים להצדיק כל חייל בכל פעם שהוא טוען "חשבתי שהוא מחבל" ו"פעלתי באופן אוטומטי תחת לחץ", בלי קשר לנסיבות, בלי שום ביקורת, אין מה להתפלא שאותה הצדקה תצא – אוטומטית – גם במקרים של גנבי רכב ואנשים שהתחפשו בפורים. ואם זה קורה שם, אין מה להתפלא כשחלאה כמו ארז אפרתי מנסה להשתמש בטיעון גם במקרה של אונס בחורה יהודיה בלב תל אביב. ואתם יודעים משהו? אם זאת הייתה בחורה ערביה שסתם הלכה בלילה למכוניתה וארז אפרתי, כשיצא מסטול ממועדון החשפנות, היה יורה לה בראש במקום לאנוס אותה, זה גם היה מצליח לו.

דבר נוסף: התקשורת, כנראה מפני שהייתה עסוקה מדי ב"מחאת" הקוטג' (ומבחינתי הוא יכול להישאר יקר, אף פעם לא הבנתי למה אנשים אוכלים את הדרעק הזה ממילא) לא מתעסקת, ובקושי מזכירה אפילו, את המאבק החשוב של עובדי "חיפה כימיקלים צפון", שנמשך כבר חודש וחצי. סיבוב קודם שלו, בסניף הדרומי, הונצח בסרט החובה "שביתה". ככה מאבק בולשיט וירטואלי מחליף מאבק אמיתי. תרמו לקרן השביתה ותפנו למייל: yuval.ofek1@gmail.com לפרטים והצעת עזרה.

מנהלי: התקבלו שתי תרומות לתחזוקת הבלוג. אני מודה להם ומאחל להם לא להילחץ בזמן שהם מחזיקים מזלג ויש איזה ילד ליד. לכו תדעו מה יכול לקרות.

וקשה להגיד שזה מפתיע. מזה כעשור אנחנו חווים גל ניאו-שמרני לצד גל פונדמנטליסטי. שניהם סוגים שונים, במקצת, של תגובות לאותו גירוי. אנחנו לא היחידים שזה קורה להם. למעשה, ישראל מהדהדת את המתרחש בעולם המוסלמי מצד אחד, ואת הפוליטיקה האמריקאית מצד שני. זה משקף גם את החלוקה הפנימית בתוך הימין הישראלי: חלקו ה"קיצוני" דתי-פונדמנטליסטי וחלקו ה"מתון" ניאו-שמרני פרו-אמריקאי.

הגלים הנ"ל, בכל שלושת המקומות, הם תגובה למשבר זהות. הפונדמנטליזם האסלאמי צמח עקב החשיפה לתרבות המערב והאמריקאי, בגל הנוכחי, התפרץ עקב היבחרו של נשיא שחור, בתמיכת מיעוטים. בשני המקרים, לא מדובר באיום בטחוני כלשהו, פיזי או כלכלי, אלא באיום על הפרדיגמה המוכרת, על הזהות הקולקטיבית כפי שרגילים לראות אותה. הפחד מאבדן המוכר והמובן מאליו, כנראה, חמור יותר מפחד המלחמה והטרור.

המצב הביטחוני בישראל הוא הטוב ביותר מאז שנות השמונים. אך למרות זאת, גם כשאוטובוסים ובתי קפה התפוצצו לנו ברחובות לא ראינו גל עכור כזה של שנאת זרים, מיעוטים, אופוזיציה וכמו שנראה מייד, גם נשים. כל זה התפרץ דווקא בתקופה של רגיעה ביטחונית, ודווקא כאשר הפלסטינים מאמצים בהדרגה שיטות של מאבק לא אלים. חשבתי שמדובר בתגובה מאוחרת לאותם גלי אלימות, ובמידה מסוימת, כך הדבר. אבל ברמה מהותית יותר, החברה שלנו מבינה שהפרדיגמה – מדינת לאום קלאסית יהודית ודמוקרטית, כנראה בלתי אפשרית, ומתנגדת להבנה הזאת. זוהי המסגרת של כל מה שמתרחש לאחרונה בתרבות ובפוליטיקה הישראלית, אבל המקום שבו רואים זאת בצורה הבהירה ביותר הוא בהתנגדות לפמיניזם. וזה דורש מעט הסבר.

בזמן שלאוהדי הפמיניזם, לפחות בגרסתו המיינסטרימית, היה נדמה שמדובר בעיסוק בחיה בשם "מעמד האישה", הקואליציה השמרנית-פונדמנטליסטית חשה אמת עמוקה יותר: הפמיניזם הוא האיום הגדול ביותר על הסדר הקיים, ומי שכל עיסוקו הוא שימור הסדר הקיים או חזרה לסדר ישן שנתפס כ"אותנטי" יותר לא יכול שלא לראות בו אויב ראשי.

אימפריות קמו ונפלו, אידיאולוגיות הומצאו ונזנחו, סדרים חברתיים שונים ומשונים התפתחו והשתנו וחלוקות עבודה חברתיות שונות יושמו בזמנים שונים. אין ספור שינויים עברה החברה האנושית אבל דבר אחד נשאר קבוע לפחות מאז המהפכה החקלאית בסביבות 10,000 לפני הספירה: פטריאכליה.

הפטריאכליה איננה מצב שבו גברים שולטים בנשים ומדכאים אותן, תיאור כזה יהיה פשטני. זהו סדר חברתי שבו החברה היא מכונה, לכל מרכיב בה יש תפקיד מוגדר והעיקר – ישנה אידיאולוגיה מחייבת שקובעת למי ראוי למלא איזה תפקיד וסנקציות שיאכפו זאת. גברים ונשים שותפים לקיום הסדר הפטריאכלי, ושניהם נשלטים ומדוכאים על ידו. אבל גברים, בהתאם לחלוקת התפקידים הפטריאכלית, הם אלו שמתפקידם לקבוע מהי חלוקת התפקידים הראויה. שלא במפתיע,  תפקידם הראוי נוח יותר ומצמיח מבנים רעיוניים עצומים שמסבירים ומצדיקים מעמד זה במונחים השגורים בפיה של כל קבוצת אליטה: "אנחנו לא שולטים אלא משרתים, לנו זה עולה יותר, בובה, ואת צריכה להכיר תודה".

במרוצת המאות האחרונות, קבוצות שונות הותרו, רק להלכה כמובן, ממקומן המחייב בסדר הקיים. כמעט אף אחד לא יטען היום שסדר הדברים הטבעי, המדעי, כפי שקבע החבר הדמיוני או כל בולשיט אחר שאמור לתת תוקף לעמדותיהם של בני אדם, מכתיב שמתפקידם של השחורים להיות עבדים, למשל. למעשה, הקבוצה היחידה שלה עדיין מותר לייחס תפקידים מולדים ומחייבים בסדר החברתי הן נשים.  כשזה ייפסק, יהיה כאן סדר חברתי אחר לגמרי.

זה לא מפתיע שהאף של שמואלוב-ברקוביץ' הוביל אותה להשתלח דווקא בנשים חד הוריות מבחירה בכנס ההוא של ה"פמיליסטים". "בחירה" היא אכן מילת המפתח. הפחד העמוק ביותר של גברים, אותו פחד ששולח אותם להשתלט על משבצת מי שמתפקידו לחלק תפקידים הוא הפחד להישאר ללא תפקיד. ואכן, לאנושות אין צורך גדול בגברים. מבחינה ביולוגית פשוטה, קומץ גברים שמילוי תפקידם בהמשכיות המין הביולוגי לוקח רבע שעה מספיק בהחלט. אחרי גילוי אמריקה, אזורים שלמים בספרד התרוקנו מגברים כמעט לחלוטין. הם הלכו לחפש את מזלם ביבשת החדשה, נעלמו לעשרות שנים והחברה המקומית הסתדרה מצוין בלעדיהם.

בראייה פמיניסטית, או לפחות זו שלי, בני זוג מנהלים משפחה יחד מפני שהם בוחרים לעשות זאת, וחלוקת התפקידים במשפחה היא עניין של בחירה. משמעות הפמיניזם היא שגבר יוכל לבחור לדאוג למשק הבית בזמן שהאישה בוחרת לתפור במשרד מהבוקר על הלילה כדי להביא פרנסה, או להיפך, או כל סידור אחר, ושכל אחת מהאפשרויות תהייה מעשית, לגיטימית ומקובלת באותה מידה ע"י הקהילה. בחברה כזו, אישה מקיימת מערכת יחסים עם גבר מפני שהיא רוצה ולא מפני שהיא צריכה, מפני שכך היא בוחרת ולא מפני שהיא תלויה בו.

כשאין סטנדרט מחייב של חלוקת תפקידים בתוך המשפחה, אין סיבה שיהיה כזה בתחומים אחרים. החברה הופכת לכזו שעשויה מפרטים שעושים את מה שהם בוחרים לעשות ולא את מה שהם חייבים לעשות. צביון החברה הופך לוולונטארי ומשקף את סך הבחירות של הפרטים שמרכיבים אותה, או במילים אחרות, – חברה חופשית. היות שחברה חופשית עשויה לבחור להיות, ובכן, כל דבר, מי שאידיאולוגיה כלשהי עדיפה בעיניו על חירותם של בני אדם יפעל כדי להגביל את חופש הבחירה שלהם.

לכן, אמהות חד הוריות מבחירה הן סמרטוט אדום מבחינת כל מי שמעוניין לשמר, בכוח, את הסדר החברתי המועדף עליו. הן ההוכחה הבוטה ביותר לכך שבני אדם יכולים לבחור שלא לשחק את המשחק שמוכתב להם, והשמיים לא נופלים. זאת גם הסיבה ששמואלוב-ברקוביץ' אמרה בראיון שקיומן של אמהות חד הוריות "פוגע באושיות המדינה היהודית".

זאת הסיבה שפונדמנטליסטים דתיים אובססיביים כל כך לניהול נשים ושליטה על מידת ואופי נוכחותן במרחב הציבורי. גם בגרסתו המקומית, הדגל הציבורי המונף על ידו הוא "הגנה על הנשים שלנו" או "בנות ישראל לעם ישראל". שכבה אחת מתחת לזה, נמצא בולמוס ה"צניעות". שמואל אליהו, ממובילי ומנסחי הפונדמנטליזם היהודי בהחלט מעלה את נושא הנשים על ראש שמחתו. לאחרונה, למשל, היישר מבית היוצר של "מעייני הישועה" שמזוהה אתו והעלון שהביא לנו את מחנות ההשמדה לעמלקים שיוקמו במהרה ובימינו, קם מגזין הנשים "פנימה". רק כדי שתבינו באילו קוקיות מדובר, מסתבר שעורכי המגזין "קיבלו על הראש" משום שהראו בעמוד השער "חלקי גוף של אישה" – קצות האצבעות.

אבל שמואלוב-ברקוביץ' מבשרת פאזה אחרת של שמרנות שמניפה גם היא את המלחמה בפמיניזם כדגל מרכזי. למעשה, היא חלק ממגמה של חיקוי הניאו-שמרנות האמריקאית. זה יותר מחיקוי, אגב. הניאו-שמרנים מארה"ב משקיעים סכומי כסף עצומים בהפצת האידיאולוגיה שלהם בעולם, וישראל היא יעד מרכזי עבורם. כך, תפיסות ושיטות פעולה זולגות מהימין האמריקאי ומעצבות את הפוליטיקה הישראלית.

והבון-טון בימין האמריקאי נוסח "מסיבת התה" ושרה פיילין  מעמיד נשים בחוד החנית של הריבאונד הפטריאכלי. אין בזה שום דבר מפתיע. אישה שתביע עמדות מיזוגיניות תהנה מפוטנציאל אלקטוראלי גבוה יותר מאישה פמיניסטית. אישית, הן אולי מרוצות ממילוי התפקיד המסורתי של נשים ואין עם זה בעיה. אבל בזכות הישגי הפמיניזם, הן יכולות להשתתף בשיח הציבורי ולקדם את עצמן בתוך הסדר הקיים באמצעות הנצחתו, על חשבון חופש הבחירה של נשים וגברים שלא נהנים כמוהן ממקומם בו והיו רוצים, אולי, לבחור בתפקידים אחרים.

הקלף החזק של שמרנים הוא שהם נתפסים כיותר "אותנטיים" ממי שלא, אם כי אין לכך הצדקה, ומה יותר "אותנטי" מאישה שמדקלמת את כל הקלישאות המיזוגיניות הישנות והרעות שרק לאחרונה התחלנו להשתחרר מהן? חברה במשבר זהות, שהפרדיגמה הישנה שלה מתפרקת ולפני שהתגבשה בה פרדיגמה חלופית, חשה צורך דוחק להיאחז בישן ובמוכר, וכך המיזוגניה – הבסיס לכל הישן והמוכר, הופכת למטבע פוליטי אפקטיבי שבו ישתמשו יותר ויותר פוליטיקאים שרוצים לצבור עוצמה והשפעה.

לא אחדש לאף אחד אם אגיד שהשמאל החילוני חי בתחושה שהפוליטיקה הישראלית תקועה, דורכת במקום. אבל האמת היא שאף אחד לא דורך במקום חוץ ממנו. השמאל חי בפנטזיה נוסטלגית של החזרת עטרת ארץ ישראל היפה והמפא"יניקית בגבולות הקו הירוק ליושנה. החלקים ה"רדיקליים" יותר בו עסוקים בלאשש לעצמם את קיומם ומוסריותם בשייח ג'ראח, ניעלין ודהנייה – רחוק מהציבור אליו הם משתייכים. אחרים כבר יושבים בברלין ובוכים בזוכרם את ציון.

השמאל החילוני, בעצם, משחק כדורגל עם עצמו ועוד במגרש הלא נכון. מסגרת השיח שלו, תחת שם הקוד "זכויות אדם", היא אוניברסאלית ורואה בזהות היהודית, ובפרט בדת היהודית את עניינו האישי של הפרט. אני שותף לעמדה הזאת, אלה לא מסוג הדברים שאני מוכן שהמדינה תגדיר בשבילי ותאכוף עלי. אבל יש הבדל בין עמדה בתוך השיח לשיח עצמו.

השיח הפוליטי בישראל, בתוך הקבוצה השלטת לפחות, מתרחש דווקא במגרש היהודי. תחושת חוסר האונים מול "אם תרצו" ושות', ועכשיו גם מול גל ניקוי המרחב הציבורי מערבים היא לא יותר מחוסר הבנה. הבני זונות שינו את הכללים ושכחו לספר לנו. אז נשאר רק לצקצק, להתחסד ולקרוא ליועץ המשפטי לבדוק אם יש איזה היבטים פליליים במכתב חמישים הרבנים. "היבטים פליליים" וזעקות גוועלד על גזענות זה כל מה שהשמאל החילוני מצליח לספק מול המפץ הגדול הבא בפוליטיקה הישראלית, שמתרחש לנגד עינינו.

מאחורי ההפגנה בבת-ים עומד דויד חי הכהן, רב מוסדות "אורות התורה" בעיר, שראשיתם בגרעין תורני שהקים. הוא מתלמידי צבי יהודה קוק ומרדכי אליהו,  אביו של שמואל אליהו שירה את יריית הפתיחה בצפת, וכנראה גם רואה את עצמו כמנהיג המיועד של הפונדמנטליזם היהודי המתגבש. חי הכוהן שייך גם לתנועת "תקומה". גם הרב נתנאל יוסיפון שייך לתנועה. יוסיפון הוא ראש הגרעין התורני "אורות" בנתניה. תלמידו, עמית כהן, הוא שארגן את חתימת 50 הרבנים על איסור השכרת דירות לגויים. שיטת ההחתמה הומצאה ע"י רבני "תורת המלך" שהשתמשו בה בהצלחה כדי למנוע הליכים פליליים נגד מחברי ספר ההסתה. גם כאן, המטרה היא להוכיח שהתנועה הפונדמנטליסטית נמצאת מחוץ להישג ידו של חוק המדינה הישראלית.

שמואל אליהו, איש נעים הליכות, לא מתנחל חו"ח, בנו של רב ראשי נערץ הוא הפרונט. הקבלן המבצע הם פעילים צעירים מהגרעינים התורניים ששמואל האב עמל על פיזורם, ובמיוחד במוקדי החיכוך בין יהודים לערבים בתוך הקו הירוק. את שיטות הפעולה מספקים רבני "תורת המלך", חב"דניקים בעיקרם ומוריהם של נערי הגבעות.

הקואליציה הזאת חוצה לשניים כל אחד משלושת הציבורים הדתיים המרכזיים בארץ וקו השבר נמצא בויכוח עתיק בין שתי מסורות פסיקה מנוגדות. במילים שלי, האחת טוענת שהחבר הדמיוני התגלה אי אז בהר סיני, ומאז בני אדם אמונים על הפרשנות של ההתגלות ההיא ועל התאמתה למציאות. השנייה גורסת שההתגלות ממשיכה להתרחש כאן ועכשיו באמצעות חוויה מיסטית של אנשים שמצויים ב"תורת הסוד". זוכרים את תנורו של עכנאי? שם הוכרע ש"לא בשמיים היא" ו"אחרי רבים להטות". אבל הויכוח הזה נפתח מחדש בכל דור ודור.

קחו למשל מופע עדכני של קו השבר הזה: הח"כ המורד מש"ס, חיים אמסלם, משתייך למסורת הפסיקה של רבני הקהילות בארצות ערב, כמו גם רוב האלקטורט של ש"ס. הדמות הבולטת במסורת זו היה הרב שלום משאש שניהל ויכוח ידוע עם בן דורו, עובדיה יוסף. משאש טען שחוויה מיסטית של מקובלים איננה סמכות לפסוק הלכה לפיה, עובדיה טוען שכן.

עובדיה צמח בישיבת "פורת יוסף" הקנאית בירושלים, שהוקמה בשנות העשרים ככולל למקובלים. גם מרדכי אליהו צמח שם. הבנים של שניהם, יעקב יוסף ושמואל אליהו הם מהבולטים שברבנים הפונדמנטליסטים שתורתם היא כהניזם ללא כהנא. גם את ההסתייגות של החרדים הליטאים, ובראשם הרב אליישיב, ממכתב חמישים הרבנים אפשר להסביר בהסתייגות הליטאים מעיסוק בקבלה. על זה היה השבר בינם לבין החסידים, והיום, רבני החסידות הגדולה והחזקה ביותר, חב"ד, הם ממובילי גל הפונדמנטליזם היהודי (גיזבורג, שפירא ושות').

אין שום דבר מפתיע בזה שארגון הפמיניסטיות הדתיות "קולך" היה בין הראשונים לקפוץ ולהתנגד במילים ברורות למכתב הרבנים, שכן קו ישיר מחבר בין מסורת הפסיקה הקבלית למיזוגניה. לא במקרה קריאת הקרב של הפונדמנטליזם היא "להגן על הבנות שלנו". הסיסמה שהתנוססה על השלטים בבת ים היא "בנות ישראל לעם ישראל", פרפראזה ישירה על הסיסמה הוותיקה והמוכרת "ארץ ישראל לעם ישראל". כששמואל אליהו טוען שיש קשר עמוק בתורת הסוד בין צניעות האישה (שם קוד לכפיפותה לגברים) לבין האחיזה בארץ, הוא צודק. בעולם הסמלים והדימויים המודע למחצה של התודעה הפטריאכלית אכן מדובר באותו הדבר עצמו, והמקובלים שצוללים לשם טועים לחשוב שמה שהם רואים במעמקי מוחם הקודח איננו אלא אמת קוסמית שמהווה סמכות לא רק לחיפוש רוחני אישי, אלא גם לניהול המדינה והחברה.

באותה מידה זה לא מפתיע שדתיים ליברלים ואורתודוכסים מודרניים שגורסים שלא צריכה להיות סתירה בין ההלכה לערכי מוסר אוניברסאליים ודמוקרטיים מתנגדים לפונדמנטליזם. אין להם הוראות מעודכנות מהחבר הדמיוני להסתמך עליהן. את אותו הדבר אפשר להגיד על התנועה המסורתית שהתייצבה נגד הפונדמנטליזם.

המסורתיים, או הקונסרבטיבים, כמו שנהוג לכנותם, מחויבים להלכה בדיוק כמו האורתודוכסים. רק שבדומה למסורתיים מארצות המזרח, הפסיקה נוטה להיות גמישה הרבה יותר. החיבור שלהם לרפורמים הוא תוצר של ברית פוליטית ומאפיינים סוציולוגים בלבד שכן הרפורמים, להבדיל מהם, רואים בערכים אנושיים סמכות בפני עצמה, ולא רק בהתגלות. ובקצה הקשת הזאת, אחרי הרפורמים, נמצאים החילונים שרואים רק בערכים אנושים מקור סמכות וביהדות מטען היסטורי ותרבותי, אנושי גם הוא, שיכול לשמש כמקור השראה אבל לא כסמכות מחייבת.

הטעות הגדולה, הוותיקה והמסוכנת ביותר של השמאל החילוני היא ההנחה שקודם כל נמצא פיתרון מדיני לשאלת יחסי היהודים והפלסטינים בארץ ורק אחר כך נתעסק בשאלות של זהות יהודית, טבעה של הגדרה עצמית של יהודים, מקומה של היהדות במרחב הציבורי וכיו"ב. יש מי שמגדילים לטעות וחושבים שפיתרון שתי המדינות יכתיב תשובה לשאלות אלו וישראל שבתוך הקו הירוק תהיה מדינה חילונית ודמוקרטית.

אין סיבה לחשוב כך. סביר להניח שדווקא אחרי החלוקה, יהיה לפונדמנטליסטים קל במיוחד למכור לציבור טיעון של "כבר נתנו להם מדינה, אז עכשיו הם רוצים גם דמוקרטיה וזכויות? למה מי מת? שילכו ויקבלו את הזכויות שלהם בפלסטין. כאן זה מדינה יהודית". לי נראה שהתסריט הסביר יותר הוא שישראל בתוך הקו הירוק תהיה מדינת אפרטהייד גרועה יותר מזו של חזון ארץ ישראל היהודית השלמה בסגנון משה ארנס, נניח, שדומה יותר לפיקציה היהודית-דמוקרטית הנוכחית.

אבל מה שיותר חשוב, שאלות הזהות היהודית הן אלו שיכתיבו את אופי הפיתרון המדיני ולא להיפך. אין בזה שום דבר מוזר, הרי זה מה שיצר את הברוך מלכתחילה. האם הציונות לא הייתה ניסיון להציג פיתרון לדילמות של הזהות היהודית באירופה? הימין החילוני, "אם תרצו" הוא הארגון הבולט שם, כבר ירד מהביטחוניזם ומצא את מקומו במגרש השיח היהודי. אמנם מקום עלוב כספין יח"צני של הציונות הדתית אבל זה לא אומר שאין להם השקפת עולם. והשקפת עולמם צמחה מתוך עיסוק ולימוד של חילונים, מסורתיים, רפורמים ודתיים לייט בזהות יהודית.

רק החילונים משמאל מתעקשים שלא ללמוד את השפה ומצליחים להישאר מחוץ למסיבה. אם ימשיכו כך, הם ימצאו את עצמם לא רק מחוץ למסיבה אלא במסיבה אחרת לגמרי. מסביב לשולחן בבית קפה אי שם, לצד תומכיהם המזדקנים של ריזא שאה ופולחנסיו באטיסטה, מקוננים על המדינה שלהם שנלקחה מהם.

אני רוצה להזמין אתכם לרגע לעומק מאורת הארנב כדי לתת מבט בטכניקה שמלמדים בקורס כמו שהיא באמת, אחרי שמקלפים ממנה את המיתולוגיה והמלל המכובס. אולי לכמה מהחניכים, שאולי דגנרטים אבל לא בהכרח טיפשים ייפול האסימון לגבי הסחורה שמוכרים להם. אבל כדי להבין את הטכניקה, איך ולמה היא עובדת, צריך להגיד דבר או שניים על תוקפנות בכלל ותוקפנות מינית בפרט, וגם על הדרך שבה המוח האנושי עובד.

תוקפנות היא מנגנון הגנה מסכנה. סכנה היא צורה כלשהי של חוסר שליטה בגורל שלנו, מצב כרוני של חוסר שליטה הוא חולשה. אבל מנגנון התוקפנות לא תמיד מוגבל להתמודדות עם סכנה קונקרטית. לפעמים הוא פשוט תגובה לתחושת חוסר אונים ויש מי שינסה להשיג לעצמו תחושת שליטה או לבצר את מעמדו כשולט באמצעות שוד תחושת השליטה של אחרים על עצמם, ושליטה בהם. התוקפן לא רוצה לעשות שום דבר לאדם אחר או לקבל ממנו משהו. הוא משתמש באדם אחר כדי לפתור בעיות שיש לו עם עצמו.

מי שמייחס את החולשה שלו לתחום המיני, עלול לנתב את התוקפנות שלו לתחום המיני. תוקף מיני לא מחפש אקט מיני אלא תחושת שליטה שמושגת באמצעות שוד השליטה שיש לקורבן על גופו ועל רצונותיו. האקט המיני כאן הוא סמל, הוכחה מוחשית ואובייקטיבית שהמטרה הושגה. בקורס "אמנות הפיתוי" קוראים לזה "סגירה" וצריך להגיד, לפני שנמשיך, שההבדל בין "אמנות הפיתוי" להטרדה מינית ולאונס, כשהוא ישנו, הוא הבדל של עצימות ולא הבדל של מהות. מטרידים ואנסים משתמשים באותה הטכניקה.

יש במוח שלנו שני חלקים שנקרא להם האני המודע והאני ההישרדותי. האני המודע הוא החלק שבו שוכנת תחושת העצמיות שלנו, האישיות, הערכים ותמונת המציאות שלנו. זה החלק שמתעסק 24/7 בלעשות סדר בעולם, זה מונולוג אינסופי שמסביר את המציאות ומצדיק אותה, מספר לנו למה דברים קורים איך שהם קורים ולמה מה שקורה בעצם משתלב עם ההבנה הנוכחית שלנו את המציאות ולא מפרק אותה לכל הרוחות.

האני ההישרדותי לא יודע כלום על מציאות. מבחינתו, כל דבר זה איום קיומי ולכן הוא מגיב על כל מידע שמגיע מהחושים בצעקת הוראת דחופות לכל המערכת: למלא את הגוף בכימיקלים מעוררי מערכת עצבים ומשככי כאבים, להעביר דם ואנרגיה מפעולות לא הכרחיות לשרירים הגדולים ולמערכות קיום החיים, להשתיק את המונולוג הפנימי ולהעביר את המוח לאחד משלושה נהלים אוטומטיים: קפא, ברח או הילחם.

והנה בא הקץ'. האני ההישרדותי פועל גם הוא 24/7, גם ברגע שאתם קוראים שורות אלו. והוא מקבל מידע לפני האני המודע שלכם. הסיבה היחידה שאנחנו לא חיים באטרף תמידי היא שהאני המודע מתעסק בלבטל את ההוראות בהן האני ההישרדותי מציף את המערכת. זהו המבוגר האחראי שאומר "זה בסך הכול אוטובוס, לא דיזונאור שבא לאכול אותי, קבל ביטול על פתיחת הימ"חים והזחילה מתחת למכונית הקרובה, חזל"ש".

כל זמן שהאני המודע מרגיש בבית ומה שקורה תואם את תמונת המציאות הרגילה שלו, הוא בשליטה ואנחנו בשליטה. ברגע שקורה משהו שחורג מהמציאות הרגילה, הוא מאבד שליטה והאני ההישרדותי נוטל שליטה. זה מתרחש רק למשך ההלם המיידי. אחריו, האני המודע מנסה לשכך את החרדה בדרך היחידה שהוא יודע: להסביר ולהצדיק את מה שקרה הרגע.

והנה בא הטריק שמלמדים ב"אמנות הפיתוי", וזה הטריק הרגיל של מטרידים ואנסים, וגם של מכ"ים שצריכים להפוך ילד מחוצ'קן לחייל מורעל בזמן קצר, ארגוני מודעין שמגייסים משת"פים וחוקרים שרוצים לחלץ הודאה מחשוד (ומי שתהה איך חשודים מודים במשהו שלא עשו, תמשיכו לקרוא):

"סיפור הצלחה" אחד של חניך הולך כך: הוא רואה בחורה יושבת לבד במכונית, פותח את הדלת ומתיישב לידה. היא בהלם, לא מצליחה לספק תגובה הולמת. הוא מנצל את חוסר התגובה ו"מתחיל אתה". ועכשיו בואו ננתח.

הבחורה יושבת באוטו שלה. זה מרחב פרטי שלה שבמציאות המוכרת לה, לא נכנסים אליו אנשים זרים ובטח שלא בלי הזמנה. ואז מגיע איש זר ועושה בדיוק את זה. האני המודע שלה לא מצליח לספק הסבר מניח את הדעת לאנומליה ומאבד את השליטה לטובת האני ההישרדותי. היא לא מצליחה להוציא שום דבר קוהרנטי מהפה מפני שהמשאבים הנדרשים לאינטראקציה חברתית גויסו בזה הרגע לכוננות ספיגה.

ברגע שזה קרה, הבחור נותן לה מוצא מהתחושה המאוד קשה של אובדן שליטה. הוא מספק לה הסבר למתרחש, מדובר ב"חיזור". ובכן, האני המודע יודע מהו חיזור ואיך מתנהגים במהלכו, מה שלרוב קשה להגיד על מצבי תקיפה – הדבר שמתרחש כאן באמת. אז למרות שלפני רגע הבחורה לא הייתה מעלה על דעתה להימצא בסיטואציה של חיזור עם הבחור הנ"ל, עכשיו חיזור הוא אלטרנטיבה להלם. אז האני המודע נוטה לקבל את ההסבר והיא מניחה לו לחזר אחריה.

בעיבוד שלאחר מעשה, האני המודע מסביר ומצדיק את מה שקרה במונחים השגורים לו. היא עשויה להעדיף לראות את עצמה כאישה נחשקת (חזקה) ולא כקורבן חסר אונים לכל מטומטם שיבוא לו להיטפל אליה (חלשה) ומה אתם יודעים, ה"חיזור" עוד עלול להצליח. ואכן, אם הוא ימשיך לנקוט באותה השיטה בכל שלב של התקיפה עד ל"סגירה" ולאחריה, ויתאמן על מאות בחורות שאף אחד לא שאל אותן אם מתאים להן להיות עזרי אימון, זה כנראה יצליח לו הרבה פעמים.

לא צריך לדעת איך רדיו פועל כדי לשמוע מוזיקה, וגם התוקפים והקורבנות לא חייבים להבין מה הם עושים ומה נעשה להם כדי שדוקטרינת ההלם תעבוד. הגבר שמרביץ לאשתו ואח"כ אונס אותה חושב שהם עושים סקס של פיוס. אם האישה טופלה בהלם כמו שצריך, אולי גם היא תחשוב כך וזה לא ימנע את הנזק שנגרם לה. המדריכים של "אמנות הפיתוי", גם אם הם לא מודעים לזה בעצמם, מספקים לחניכיהם מיתולוגיה שמצדיקה את מעשיהם באופן שמחמיא להם והחניכים מקבלים אותה. ולמה שלא יקבלו, הם שילמו עליה במיטב כספם.

המונח "אמנות הפיתוי" הושאל מ"אמנות הלחימה". במקור האנגלי זה עובד יותר טוב, Venusian Arts (ונוס – אלת האהבה) כמו Martial Arts (מארס – אל המלחמה). התיאוריה שבבסיס הקורס עושה הקבלה גדולה בין לחימה ופיתוי ולא בכדי. שני התחומים מתבססים על הבנה מעמיקה של אופן הפעולה האנושי במצבי חרדה וסכנה, ומחפשים פיתרונות שבאמצעות תרגול רב וממוקד, יאפשרו לאנשים לתפקד בסיטואציה.

אבל ההקבלה עושה עוול רציני לאמנויות הלחימה. אמנויות הלחימה התעלו על השלב של ללמד אנשים לפגוע באנשים אחרים והפכו לדרך להעצמה אישית. התרגול הוא הדדי ואף מורה לא שולח את תלמידיו להרביץ לאנשים זרים ברחוב כדי להתאמן. הפן היישומי מתרחש או במסגרת של תחרות, שגם היא הדדית ומוסכמת, או במצב של הגנה עצמית שבו התלמיד מתמודד עם סיטואציה שנכפתה עליו.

לא מלמדים איך לתקוף אנשים כדי לפגוע בהם כי זה לא אתי במסגרת אזרחית. ההקשר של כמעט כל תרגול באמנויות לחימה הוא: אתה מותקף, שורד את ההתקפה, עובר להתקפה משלך ומפסיק כשאתה יוצא מכלל סכנה. אם היו רוצים ללמד התקפה, ההקשר היה: אתה תוקף ראשון, תוקף בהפתעה, תוקף חזק וממשיך לתקוף בלי להניח לקורבן להתאושש עד שגורלו יהיה נתון בידיך. וזהו, בדיוק, ההקשר שבו נלמדות הטכניקות של "אמנות הפיתוי".

המפגע הסביבתי הזה, ששולח אלפי חניכים להיטפל לעוברות אורח בתור שיעורי בית, צריך להיעלם ורבים ממשתתפיו צריכים לגמור תחת סורג ובריח. אם יש מישהו שמרגיש שהוא צריך קורס כדי להעצים את עצמו בתחום שבינו לבינה ולטפל בתחושת חוסר האונים וחוסר הערך של עצמו, זה בסדר. תעשו את מה שאומנויות מארס עשו, תבינו שהאדם שאותו צריך לנצח זה לא הכוסית שלא נותנת לכם אלא אתם עצמיכם.

תתרגלו את המיומנות שלכם בסביבה תומכת ומבוקרת של כבוד והדדיות ותיקחו אותם אתכם ליציאה הבאה שלכם. יהיו לכם פחות זיונים, בדיוק כמו שאמני לחימה לא נוטים להסתבך במכות, אבל הם יהיו כשהם צריכים להיות, הם יהיו יותר בכיף ואתם לא תגמרו בכלא.

.

מינהלי: ביום שישי ה-24 לחודש אערוך סיור-דיון מיוחד של "טירוף ירושלמי" בסימן חג המולד. נסתובב בעיר העתיקה בעיצומן של ההכנות לחג והפעם נתמקד בנצרות וביחסים המוזרים שלה עם יהדות ואיסלאם, נעשה, כרגיל, שמות בכמה מיתוסים ונראה מהי תרומת הנוצרים לגאוגרפיה המטורללת של "ירושלים של מעלה". מינימום 5 מקסימום 12 משתתפים, 50 שקל לראש, אישור ופרטים ב-put.scissors@gmail.com



ישב הפרסומאי על המדוכה, ישב עוד קצת ומצא פיתרון. הקמפיין שהיה, מסתבר, אחד המוצלחים והמשפיעים בישראל, סיפר שבמוצצים של החברה הנ"ל אין עופרת, שכידוע גורמת לשלל תחלואים ותלאובות. "לא שיקרנו", גיחך הפרסומאי לעברינו, "באמת אין שום עופרת במוצצים של החברה ההיא. העניין הוא… שאין עופרת גם במוצצים של המתחרים."

אבל ציבור הקונים, כששמע על עצם הרעיון של עופרת במוצצים שלא היה ולא נברא, החליט לא לשחק עם הבריאות של התינוקות שלו. הרי כשמדובר בפחד קמאי לשלום הצאצא, היגיון היגיון, אבל הולכים על בטוח. אף אחד לא יכול היה לסתור את טענת המפרסמים שכן היא אמת לאמיתה ולא יכול היה לתבוע אותם על הוצאת דיבה שכן לא הזכירו את המתחרים במפורש. המכירות, כמובן, הרקיעו שחקים, על חשבון המתחרים.

"למכור פוליטיקה", אומרים באמריקה, "זה כמו למכור קוקה קולה". שנות התשעים היו זמן עלייתם של חלוצי הפרסום חסר המצפון בסגנון הדוד סאם בתחום העסקי והפוליטי כאחד. זאת התקופה שהביאה לנו את ארתור פינקלשטיין, אייל ארד, מוטי מורל, ראובן אדלר ושכמותם. האנשים האלה איחדו את תחומי הפרסום, הלוביזם והייעוץ האסטרטגי לתחום אחד, וגם בכך הם לא הסתפקו. הם גם השתלטו על עיצוב המוצר. הם כבר לא מכרו את מה שהפוליטיקאים אמרו, אלא אמרו לפוליטיקאים מה להגיד כדי למכור את עצמם. לאנשים האלו יש חלק לא מבוטל בהפיכת הויכוח הפוליטי בישראל לאוסף טוקבקים שעיקרם הכפשת היריב ומטרתם העיקרית להשיג לאיזה עסקן דריסת רגל בפוליטיקה.

אבל אחרי החלוצים הללו, בא דור חדש. בשנות התשעים הם עוד היו בתיכון. הפרסומאים החדשים הללו לא איבדו את המצפון ואת הבושה כי מעולם לא היה להם כאלה. הם נולדו לתוך המציאות החדשה.

בין הבולטים שבפרסומאי הדור החדש הזה הוא משרד הפרסום, הלוביזם והייעוץ האסטרטגי EDK. קוראי הבלוג הקבועים יותר צריכים להכיר אותו, אבל שווה לעשות תקציר פרקים קודמים על משרד הפרסום שהמציא את "אם תרצו".

משה קלוגהאפט ושמוליק ויליאן הם שני חבר'ה צעירים חובשי כיפה סרוגה שעשו את הקפיצה מעוזרים פרלמנטריים לבעלי המשרד המצליח שמתגאה ב"חשיבה מחוץ לקופסה". הנה, למשל, דוגמא לחשיבה… הרבה מחוץ לקופסה, פרי עטם של קלוגהאפט ווילאן. לאחרונה, נשים (עיתונאיות) מקבלות בדואר מכתבים בכתב יד בנוסח הבא:

"תסלחי לי שאני ישיר, זה כבר כמה ימים שאני מחפש את המילים הנכונות ולא מוצא. האמת היא שמעולם לא פניתי כך למישהי, אבל בברנז'ה מספרים עלייך שאת מוכנה לנסות דברים חדשים… אני יודע שעדיין לא יצא לנו להיפגש ,אבל אני הולך להיות הרבה בסביבה… ראיתי אותך בהפסקת הצהריים ליד המעלית, כמהה למשהו חדש, ומאז אני כבר מדמיין את הפגישה שלנו. לא יכול לחכות. בואי ניפגש על קפה, לצהריים או לפגישה מסוג אחר לגמרי בערב…"

האם לזה התכוון קלוגהפט כשדיבר על "לעבור לרטוריקה הצבעונית החילונית"? האם כך הם מתיימרים להבין אותנו? אז קודם כל, משה ושמוליק, אם אתם במקרה קוראים את זה, תיכנסו ל-הכצעקתה ותקראו מה מרגישות נשים שמקבלות הצעות מסוג זה. אני יודע שלא מזיז לכם, אבל יכול לעזור לכם בפעם הבאה שתרצו לפנות ליותר ממחצית קהל היעד. ואולי מי שלא מסוגל לפרסם פאקינג שוקולד בלי איומים והטרדה מינית, אין לו מה לחפש בעולם הפרסום. או בחברת בני אדם בכלל, אם כבר מדברים על זה.

ואלה האנשים שבין נותני הטון בשיח הפוליטי היום. כשאני מתכוון שמשרד הפרסום הקים את "אם תרצו" אני מתכוון לזה פשוטו כמשמעו. הוא לא עשה את זה לבד כמובן. האבא המולטי-מיליונר של רונן שובל היה בין היוזמים אחרי שקיבל הארה וגילה מחדש את יהדותו. והמכון לאסטרטגיה ציונית בראשות יו"ר מועדת יש"ע בדימוס ישראל הראל הצמיח את שובל ואת החצי השני שלו, גנב התחמושת הצה"לית ארז תדמור, בקורס המנהיגות הצעירה שלו.

אבל בשורה התחתונה, "אם תרצו" הוא ספין של פרסומאים. משה קלוגהפט הגה את הרעיון לפיו כדי להחדיר את עמדות הימין הדתי (שלדעתו סובלות ממיתוג שלילי) למיינסטרים צריך א' לעולם לא להזכיר את המילים "ארץ ישראל השלמה". ב' להריץ כמה שיותר ארגונים קטנים, נפרדים ושונים זה מזה, אבל שיפגיזו את אותן המטרות. כך ייווצר "באז" ואשליה שמדובר לא בספין אלא בהתעוררות "מהשטח".

רוב, אם לא כל הקמפיינים שמתגוללים על הבוגדנות והחתרנות של השמאל לאחרונה הם מבית היוצר של EDK. השיטה קבועה: מוצאים איזה פעיל צעיר ונלהב ושמים אותו בחזית ארגון שהוקם הרגע למטרה זו, מישהו משלם ל-EDK ישירות את מחיר הקמפיין בלי שהכסף יגויס ע"י הארגון עצמו. כך אפשר להסתיר את זהות הספונסרים כי אפשר לדעת מי תורם לארגון, אבל הארגון לא חייב לדווח על עסקה מסחרית רגילה שבה הכסף לא עובר דרכו. הארגון מוציא קמפיין מושקע נגד הקרן החדשה לישראל וארגוני שמאל באשר הם ובעקבות זאת, בשלב הבא הוא הופך לשחקן פוליטי מוכר בשטח.

"אם תרצו" היו הראשונים. בעקבותיהם הגיע ארגון שעד אז אף אחד לא שמע עליו בשם "הפורום למען ארץ ישראל" עם "קמפיין הגז הערבי" המופרך נגד הקרן החדשה מבית היוצר של קלוגהאפט וויליאן. "אם תרצו", שבה קלוגהאפט  משמש יועץ אסטרטגי וויליאן משמש כדובר, הכחישו כל קשר. עברו כמה חודשים, ורנן שוורצמן וארגון הרפאים שלו כבר מארח את כל המי ומי לפאנל בנושא ה"משפטיציה" של צה"ל באוניברסיטת בר אילן. איש הקש הפך בעזרתם של מפעילי הבובות לשחקן פוליטי, בדיוק לפי התכנית. הבא בתור לעשות את אותו המסלול, אפשר לנחש, יהיה אריה ארבוס וארגונו "בין הכוונות".

אז לא מפתיע שצמד המכשכשים בכלב הנ"ל, חסרי מוסר ומעצורים לחלוטין בכל הנוגע לאופן בו הם מעבירים את המסר בין אם זה בשביל צ'ק שמן מחברת ממתקים ובין אם זה לטובת האידיאולוגיה הפוליטית שעליה הם נלחמים בדם ליבם, משחזרים עכשיו את קמפיין המוצצים שהוזכר לעיל.

בקמפיין חדש, "אם תרצו" קוראים לתומכיהם להגיע למצעד זכויות האדם שייערך מחר בת"א עם שלטים עליהם כתוב "גם ליהודים יש זכויות אדם". בדומה לעופרת במוצצים, זה דבר שאף אחד לא יחלוק עליו. כמוהו, זהו מסר שפונה לפחדים הקמאיים של הציבור וסומך עליו שלא יטרח לבדוק ולראות שהארגונים המשתתפים עוסקים במרץ בזכויות אדם של יהודים, כמו של כל אחד אחר. אמנם אפשר לוודא זאת במעבר פשוט על שמות המשתתפים, אבל ציבור מפוחד לא לוקח סיכונים. המסר יעבור.

אמנם המצעד מתקיים מחר וההתראה היא קצרה, אבל אני מציע להאכיל את קלוגהאפט, ויליאן והפעילים שלהם בקצת מהחומר שלהם. ללבוש חולצות של "אם תרצו", להתערבב אתם ולהרים שלטים שעליהם כתוב "רק ליהודים יש זכויות אדם".

מנהלי: תודה לאיל רדושקוביץ' שהעביר לי את המידע על קמפיין ההטרדה המינית וגם על הפאנל באוניברסיטת בר אילן. למעלה משמאל יש כתובת מייל בין השאר לדברים כאלה. תשתמשו בה.

מנהלי2: ספק אם קמפיין ההטרדה המינית אכן מהווה הטרדה מינית עפ"י חוק שכן אין בו את יסוד ההמשכיות. אבל מבחינתי, מדובר בהטרדה מינית לכל דבר ועניין. "אם תרצו"  ושות' אוהבים לאיים בתביעות משפטיות פעמיים ביום ויכולים בהחלט לתבוע אותי על הוצאת דיבה. ואני אומר: MAKE MY DAY

מי שיכולים להרשות לעצמם, מסתגרים בקהילות מגודרות בהן הם דואגים לצרכיהם. מי שלא, ננטש. לא במקרה, יער האנטנות הסלולריות צומח בשכונות הכי קשות וביישובים הכי עניים. אם יש יישוב קהילתי יהודי סמוך לכפר דרוזי, אנחנו יודעים היכן יציבו את האנטנה. התחנה המרכזית המפלצתית בתל אביב מוקמה בדרום לא משיקולים תחבורתיים אלא חברתיים, שם נמצאים האנשים בהם קל לפגוע. זה המצב עם מקלטים לנוער בסיכון, נכים, מפגרים ונשים מוכות ומטבע ההיגיון הניאו-ליברלי, זה המצב עם מבקשי מקלט ועובדים זרים. המדינה מתנערת מטיפול בהם, אז הם מתרכזים איפה שהם יכולים. איפה שזול, ואיפה שהשכנים לא יכולים לזרוק אותם.

עד כאן, צודקים תושבי שכונות דרום תל אביב ודומיהן כשהם רואים את עצמם כקורבן, כמי שנדרשים לשלם את המחיר של נוכחותם של מבקשי מקלט בארץ. בנטל הזה, צריכה לשאת המדינה. כלל האזרחים צריכים לשלם את המחיר המעשי, הכלכלי והמוסרי שבהתמודדות עם הגעתם נוכחותם, בלי קשר לאופן שבו יוחלט לעשות זאת.

אבל הדיון הציבורי בנושא הזרים ומבקשי המקלט, אם אפשר לקרוא לו כך, כמעט שלא נוגע בנקודה הזאת. נראה שהגיון ההפרטה פשוט נטמע עמוק מדי והחברה הישראלית כבר מזמן הפסיקה לראות את עצמה כ"ציבור". אין בארץ זהות אזרחית, זאת שמניחה שעצם הקיום המשותף של בני אדם במרחב משותף ותחת מערכת פוליטית משותפת מכתיב זהות על משותפת וסולידריות כלשהי. מה שיש לנו זה פוליטיקה של תתי זהויות שסימן ההיכר שלה הוא שהטענות והזעם  לא מופנים כלפי המדינה, אלא כלפי קבוצה אחרת.

כך, המתנחלים ולא המדינה שמיישבת אותם שם מואשמים בפשע היומיומי של משטר העריצות בשטחים. לא המדינה, שכמעט ולא מאפשרת בנייה כחוק לערבים ומסרבת להעניק להם את השירות הבסיסי ביותר של מדינה לאזרחיה – אכיפת חוק, מואשמת בבלגאן ביישובים הערבים אלא האזרחים הערבים. לא המדינה, שמייבאת עובדים זרים בסיטונות ונמנעת מנקיטת מדיניות בנושא מבקשי המקלט מואשמת במצבם הקשה של הנ"ל ובמי שנאלץ לקולטם באזור מגוריו, אלא מי שמצבם טוב מספיק כדי להתרחק מהם.

כשאין תודעה אזרחית, כשלא עולה על דעתו של אף אחד לדרוש משהו מהמדינה, כל מה שנותר זה שיח שנאה, שעליו ממהרים לרכב כל מי ששנאתם אומנותם.

אני לא גר בשכונת התקווה אלא באחת מיחידות הדיור הזולות המעטות (לול לשעבר) במושב נחמד של תימנים מסורתיים על גבול ירושלים. פעם, זה היה הפריפריה של הפריפריה, נקודה על הגבול הירדני שבה יישבו מהגרים שלא הייתה להם ברירה אלא ללכת לאן שעסקני מפא"י שלחו אותם. אבל לפני זה, גרתי במקומות אחרים לגמרי. בדירות הקודמות שלי הסתובבו מתחת לחלוני כל השוליים של החברה הישראלית. היו שם ערבים, רוסים, אתיופים, חרדים וגם לא מעט עובדים זרים.

אני יכול להבין את הפחד והניכור. הנערים הדפוקים המקומיים, אלא שיושבים בחבורות על הברזלים, סכין בכיס ובקבוק ביד, מפחידים, אבל מוכרים. אני יודע למה אפשר לצפות מהם. זה פחד מעשי, חלק מהעולם שלך. וכשעולה רמת ההיכרות, יש פחות סיבות לפחד. עם הנערים האלה עבדתי, ידעתי איך להתנהל מולם, איך וכמה אני יכול להרשות לעצמי להתעמת אתם ועל איזה כפתורים לא כדאי לי ללחוץ ורובם כיבדו אותי, או לפחות לא ראו בי זר שמותר בפגיעה בלי לחשוב פעמיים.

העובדים הזרים לא יותר מסוכנים. למעשה, הנתונים היבשים מראים שפחות, (תודה לסרטן בגב האומה על המידע) אבל מהם לא ברור למה לצפות. הם לא דוברים באותה שפה, הרקע שלהם לא מוכר, אתה לא יודע מה יקפיץ אותם ומה יהיו ההשלכות. הפחד הזה הוא לא מעשי אלא סתם פחד. על ניכור אפשר להגיד את אותו הדבר. החרדים שפתחו איזו קייטנה שבועית סמוך לביתי וכל שבת הקהילו בה כמה עשרות ילדים ועודדו אותם לצרוח בסגנון צבאי את כל חמישים פרקי התהילים מהתחלה עד הסוף הרגיזו אותי מאוד. אבל אני לפחות מבין מה הם צורחים. אם היו שם צעקות בסגנון צבאי בערבית או בטאגלוג, אני מניח שזה היה יותר מלחיץ. בכל אופן, זה לא היה נחשב מסוג הדברים שלגביהם, לרדת מהבית עם הפיג'מה ולצעוק עליהם זו אופציה.

פחד ועוינות כשלעצמם לא הופכים אותך לגזען. לי, איכשהו זה לא קרה גם בלי שאגדל בכפר שמריהו. אגב, אני בספק עד כמה ליברלים ושמאלנים תושבי המקומות הנ"ל באמת. אבל אם אפשר להשתמש בקושי, בפחד ובניכור האמיתיים מאוד של אותם תושבים שנאלצים לספוג את כל כשלי המדינה כדי לעורר שנאה של יהודים כלפי גויים וכלפי ה"ערב רב" המיתולוגי מצפון תל אביב המיתולוגית, אז למה לא?

כבר הוזכר כאן שאותם דמגוגים בשקל לא ינקפו אצבע כדי להגן על נשים מפני אלימות על רקע מגדר. להיפך, סביר שיתגוללו על "הפמיניסטיות האלו" שמשמיעות את קולן בנושא כ"נשים מתוסכלות שמחפשות צומי", "הורסות את המשפחה היהודית", "מביאות את זה על עצמן" ושאר פנינים מסוג זה. אבל הם יהיו הראשונים להגן על הבחורות "שלנו" מהטרדות ע"י מי שאיננו יהודי.

אותו הדפוס חוזר על עצמו בכל תחום. מישהו ראה התגייסות של רבנים ופוליטיקאים מהימין למלחמה בפשע? האם נתלו פשקווילים שמורים לזרוק מהקהילה איזה יהודי שמתעלל באשתו? האם הם התגייסו לטפל בשיכורים ובנרקומנים המקומיים שהיו זרוקים ברחובות, ואני זוכר זאת היטב, עוד לפני שרגלו של הסודאני הראשון דרכה בצד הישראלי של הגבול?

האם מי מאותם כהניסטים, ש"סניקים, גרעינים תורניים או רבנים פונדמנטליסטים שכיום מציגים את עצמם כקשובים למצוקתם של החלשים, לא כמו "הסמולנים האלה מצפון תל אביב" טרחו להרים את האף מדפי הגמרא, עמותות ההחזרה בתשובה, ההתנחלויות והרשימות השחורות של פסולי החיתון שלהם כל זמן שזה לא שירת ישירות מטרה פוליטית?

מי שעשה ועושה את הדברים הנ"ל היו דווקא כל מני "יפי נפש", לעיתים קרובות מהסוג שחייו שלו נוחים ואחרי שתעבור לו פאזת האידיאליזם הסטודנטיאלי\שנת שירות יהיה איזה עורך דין או יחצ"ן ויעבור בעצמו לגור בקהילה סגורה ונקייה. אלו אותם אנשים שכיום, מסייעים גם לזרים ומבקשי המקלט.

מבחינתי, המדינה היא זו שצריכה לקחת אחריות על מבקשי המקלט שבה. היא לא חייבת לקלוט את כולם, אבל היא חייבת להתמודד עם הנושא. את אלו שיורשו לשהות כאן, מבחינתי שיפזרו בכל הארץ. לי אין בעיה שיהיו סודאנים לידי ואין שום סיבה שלא יהיו גם בצפון תל אביב. ואם כבר מדברים על זה, למה שלא ישכנו אותם גם בעופרה, בית אל, יצהר ותפוח? אם הח"כ הכהניסט מיכאל בן ארי יכול להסתובב בדרום תל אביב ולדרוש ש"האנשים ההומאנים" האלה מצפון תל אביב ייקחו כמה פליטים אליהם, למה שלא ייתן דוגמא, יקל את הנטל  על האנשים שאתם הוא כל כך "מזדהה" וייקח כמה אליו?

כמובן שבן ארי, כמו שאר הדמגוגים בשקל מעדיפים פשוט לזרוק אותם החוצה ולירות בהם אם ינסו לחזור. אבל עד שזה יקרה, הם בהחלט מעדיפים להשאיר אותם בשכונת התקווה. התושבים שם, ולא תושבי יצהר, צריכים לשמש כקורבן שאמור להצדיק את הפוליטיקה של בן ארי. הסבל של תושבי התקווה משרת אינטרס. זה משרת את העליהום שכל כך טורחים לעורר על דמות "הסמולן". הפחד והניכור מהזרים הנמצאים בקרבינו הם מדרגה נוחה לעשות ממנה את הצעד הקטן לשנאת זרים וגויים באשר הם, תחת שם הקוד "אהבת ישראל". סולידריות אמיתית עם האנשים שלשיטתם של בן ארי ושות' אמורים לשמש כבשר תותחים במלחמה על השליטה בארץ המובטחת אין להם. עיניהם נשואות הרחק אל העתיד הגאולי הזוהר ולא רואות את המצוקה היומיומית שמתחת לאף שלהם, אלא אם כן אפשר לנצל אותה.

את הדברים הנ"ל אמר הרב מרדכי אליהו על עברו כאחד ממנהיגי ארגון הטרור "ברית הקנאים", שמטרתו הייתה כינון מדינת הלכה. ודרכים אחרות ל"החדרה" הוא מצא גם מצא. הוא היה המארגן והרוח החיה מאחורי תנועת הגרעינים התורניים ש"התנחלו בלבבות" ובערים מעורבות, במטרה לייהד אותן וחיבר באישיותו ובפעילותו הציבורית בין החרדים, הציונות הדתית והמדינה.

כשמדברים על חרד"לים, החרדים הלאומנים, נוטים לראות בהם ענף קיצוני ושולי של הציונות הדתית, שמדלג על גבעות השומרון ושורף עצי זית של פלסטינים. במציאות, מדובר במהפכה שצפויה לשנות את פניה של החברה הישראלית ולהפוך את החלוקה המקובלת ל"מגזרים" ללא רלוונטית. עלייתם של החרד"לים היא עלייתו של פונדמנטליזם יהודי מנוסח, מאורגן וממוסד ככוח פוליטי שעומד בפני עצמו

הציונות הדתית, באופן מסורתי, היא חברה שמתעסקת בללכת בין הטיפות בלי להירטב אף פעם. הם רצו להיות, בו זמנית, הלכתיים ומודרניים, לאומיים ודמוקרטים, מהפכנים ושורשיים. הם ראו את עצמם, ועדיין רואים, כגשר בין החילונים והחרדים וכדבק של החברה היהודית הישראלית. עם כל המטען המשיחי והלאומני שבהם, הם נטו לכלכל את צעדיהם בזהירות. מאז שראו שהדברים אינם מתקדמים בהתאם לתכנית של החבר הדמיוני להביא את הגאולה באמצעות המדינה כפי שלימד הרב צבי יהודה קוק, נעשה קשה יותר ויותר לשמור על הפאסון.

יותר ויותר אנשים הבינו שהם ייאלצו לבחור. וכך הופיעה אורתודוכסיה מודרנית שמנסה לעגל את הפינות החדות של הדוקטרינה מבלי לגלוש ל"רפורמה". שם אנחנו נמצא את הביצה הירושלמית מהסדרה "סרוגים" עם הגבול המטושטש בין דתיים ודתל"שים, את הפמיניזם הדתי מבית מדרשה של חנה קהת, את הרב יובל שרלו מפתח תקווה, את ארגון ההומוסקסואלים הדתיים, את המגמה הגוברת של פעילי שמאל דתיים ואפשר לשייך לשם גם את תנועת ארץשלום שלמרות שהיא קטנה ושולית, היא בשר מבשרה של הציונות הדתית ונהנית מאהדה לא מבוטלת. כל הגופים והזרמים האלו רחוקים מאוד מלהיות קבוצה לכידה או אפילו ברית פוליטית, וכנראה שחלקם לא ישמחו להיות משויכים לאחרים ברשימה, אבל כל הנ"ל הם ביטויים לריבאונד לצד הליברלי והדמוקרטי בעקבות משבר הזהות של הציונות הדתית.

ויש גם את ההנהגה הקלאסית, "גוש אמונים" לשעבר, שהתפוררות המגזר בין הידיים שלה שלחה אותם ליצור ברית ניאו-שמרנית עם הלאומנות החילונית מתוך הבנה שלאומנות יהודית תהייה "תורנית" גם אם תנוסח בשפה חילונית. אלו הם הרבנים ה"ממלכתיים" כדוגמת אבינר (שבכל זאת מחזיק מגולדשטיין "קדוש"), "אם תרצו" ותואמיה, אנשים כמו בנימין איש שלום וארז אשל שבונים את התשתית הרעיונית ל"אליטה" חדשה, שר החינוך ויד ימינו צבי צמרת שטורחים להפוך את החזון למציאות ואחרים. זהו ריבאונד לתפיסה מחודשת של "כור היתוך" ויצירת מיינסטרים מחייב בסגנון מפא"יניקי, רק שהפעם, המרכיב הדתי בקואליציה יעבור "מתפקיד משגיח הכשרות של קרון המסעדה לתפקיד נהג הקטר". לתנועה זו יש מקבילה בצד החילוני, שבה אפשר למנות את "השמאל הלאומי" ואנשים כמו גדי טאוב, בן-דרור ימיני, ארי שביט ואחרים, שמתכנסים לאט לאט לאותה הנקודה.

ויש את החרד"לים, אנשים שלא רק צמחו מאותו משבר זהות אלא עוררו את התגבשותם של שני הזרמים הנ"ל, במידה רבה, כתגובה להופעתם בזירה. לתופעה החרד"לית כמה מקורות: הציונות הדתית תמיד חוותה רגשי נחיתות כלפי החרדים בענייני אדיקות דתית. מאז ומעולם, הם נדרשו להסביר ולתרץ שלמרות שהם מחמירים ומדקדקים פחות, הם לא פחות דתיים שכן הלאומיות שלהם היא בגדר אדיקות דתית שמצדיקה את המתינות ההלכתית היחסית. אך בסופו של יום, הרבנים החרדים נתפסו כסמכות רוחנית גבוהה יותר. הופעתם של רבנים חרדים לאומנים לא פחות מה"מזרוחניקים" סיפקה פיתרון אידיאלי למי שלא היה מוכן להתפשר לא על אדיקותו הדתית ולא על הלאומנות שלו.

המהלך הרעיוני שבבסיס החרד"ליות הוא טיעון שמחבר בין הייאוש מהמדינה החילונית בעקבות ההתנתקות, דחייתה ע"י החרדים וראייתה כ"אתחלתא גאולה" ע"י הציונות הדתית. המדינה כפי שהיא, על צביונה החילוני והמערבי איננה אתחלתא גאולה, אבל יש לה את הפוטנציאל להיעשות כזו אם תיהפך למדינה הלכה ותטוהר ממיעוטים (אלא אם כן הם יכירו בעליונות היהודית ויקבלו על עצמם מעמד של "חוטבי עצים ושואבי מים").  כך הם הפכו מצב מפלג למצב מאחד שיוצר חיבור בין כמה זרמים רעיוניים מרכזיים.

בדומה למקורותיו בציונות הדתית, הפונדמנטליזם היהודי מוכן לסבול אורח חיים שונה משלו כל זמן שמקבלים את סמכותו ומנהיגותו. להבדיל מהציונות הדתית הקלאסית, הפונדמנטליזם לא מוכן "לרכך" את האידיאולוגיה כדי להתקרב לציבור אותו הוא מתיימר להנהיג. את חוסר הגמישות הם שואבים ממקורותיהם החרדיים, אבל להבדיל מהחרדים הקלאסיים, הם לא מוותרים על עמדת ההנהגה הפליטית ועל תפוצה רחבה של משנתם בתמורה לקיומה בצורה ה"טהורה" ביותר ע"י קבוצה של "מובחרים" אלא שואפים להכניס תחת שליטתם גם את הכופרים. בכך, הפונדמנטליזם היהודי אימץ את האלמנטים הגרועים ביותר משלושת מקורותיו: הציונות הדתית, החרדים והמדינה היהודית.

מי שמסתמן, או לפחות מסמן את עצמו, כמנהיג הפונדמנטליזם היהודי החדש הוא הרב שמואל אליהו, זה שמככב בפרשה האחרונה של הניסיון, ולא בפעם הראשונה, "לנקות" את צפת מערבים. המהלך הזה, לאחר שכבר הואשם בהסתה עקב ניסיון קודם (כמובן שויתרו לו, כמו שויתרו לעמיתיו מחבר "תורת המלך" ותומכיו, שפרשו בספר את הצד המעשי של משנתם) הוא מפגן כוח. והוא יכול להרשות לעצמו מפגני כוח.

שמואל אליהו בונה את עצמו כממשיכו של אביו, שכבר עשה כברת דרך ב"החדרת" משנתו, שאיננה אלא כהניזם ללא כהנא, למיינסטרים הישראלי. לא רק שהיה רב ראשי, הוא היה הרב הראשון שנהנה ממעמד של אדמו"ר בציבור הכיפות הסרוגות, שמסורתית לא ייחס לרבנים משקל כזה. מעל מאה אלף איש השתתפו בלוויה שלו ועכשיו, חוג מקורביו ושמואל בראשם טורחים לעשות לו קנוניזציה, להופכו לקדוש פוסט-מורטם ולמנף את הקדושה לטובת שאיפותיו הפוליטיות של הבן.

כאן, נעשה שימוש במאפיין נוסף של הפונדמנטליזם – מיסטיקה. בציבור החרדי הקלאסי, הקבלה היא עניין שנוי במחלוקת. הליטאים מתנגדים לה נמרצות, והחסידים מתבססים עליה, אבל לא מעודדים עיסוק מופגן וגלוי בה. בציונות הדתית הקלאסית הקבלה היא במידה רבה לב ליבה של הדוקטרינה, אבל היא כשלעצמה, לא תפסה את קידמת הבמה, ודאי לא עיסוק המוני ובוטה כל כך ב"קבלה מעשית", מעשי ניסים וכשפים למיניהם, שבכל זאת נתפס ביהדות הרבנית כלא ראוי, לכל הפחות.

שמואל אליהו רומז שאביו היה אמור להיות המשיח, אחד מבני טיפוחיו הוא השרלטן ומנהיג הכת ניר בן ארצי, זה ששלח את החבילה עם גווית האב המת, זה שבין מעריציו נמנה גם שר המשפטים הנוכחי של ישראל ואח"מים אחרים. אליהו ממשיך לטפח את האגדה על הופעתה הפלאית של מאמא רוחל בפני חיילים במהלך "עופרת יצוקה", וצירף לסיפור גם "גילוי" שהיא נשלחה לשם בפקודת אביו, לא פחות. בספר "משני צידי הגבול" (PDF), זיוף שמספר בגוף ראשון לכאורה מפי קצין חיזבאללה שריגל לטובת ישראל והתגייר וחולק לחיילי "כפיר" בצירוף הקדשה מטעם מג"ד "נחשון", סא"ל תמיר שלום, החיזבאלון בדימוס "מספר" על  חלום רוחני שחלם מילדותו שבו הופיע הרב שמואל אליהו בכבודו ובעצמו, זה שבעוד עשרות שנים יגייר אותו.

כוחו של הרב אליהו ג'וניור, וגם זה מבדיל אותו מהדור הישן של הרבנים החרדים והדתיים-לאומיים כאחד, הוא ביכולת שלו לנסח את המיסטיקה הלאומנית הבוטה בסיסמאות מובנות וקלות לבליעה והזדהות לכל אחד. מרכיב מרכזי בקוקטייל הפונדמנטליסטי שרוקח אליהו הוא המקורות הספרדיים, או יותר נכון, חיקוי הגרסה המחודשת שלהם כפי שבאה לידי ביטוי בתנועת ש"ס ובדמותו של עובדיה יוסף. הוא ואביו לפניו אימצו את המודל, החל בלבוש המצועצע וכלה בתדמית העממית. למרות שהוא עצמו מחרים את יוסף, הוא יוצר כאן ש"ס על סטרואידים. אותו מודל של הנהגה חרדית וציבור מסורתי נאמן, וכמוהם, הוא רוכב אל ההצלחה על גב התפוררותן של האליטות האשכנזיות (המפא"יניקית, הליטאית וזו של גוש אמונים).

אז אחרי כל הטררם, המסר פשוט: שונאים ערבים, שונאים שמאלנים, שונאים את המערב ואיך לא, שונאים נשים (אליהו לא הסתפק בפטריאכליות הקיימת בדת, וראה לנכון לחבר תפילה מיוחדת לנשים). שוביניזם במובן המקורי של המילה: "אני שונא את כל מי שאינו כמוני". וכמובן, מסר של עליונות יהודית שכבר התקבע, לפחות בצורה מכובסת ("אנחנו עם מיוחד" וכו') כהצדקה האולטימטיבית לכל מעשה נבלה של המדינה. מה שיש כאן זה לא עוד ענף מתנחלי הזוי של נוער גבעות אלא מסר חוצה מגזרים של אחדות, עליונות ושנאה, שכמעט כל מגזר בחברה היהודית בישראל יכול למצוא נקודות חיבור אליו. בכך, פונדמנטליזם יהודי שדומה ללא היכר לאחיו המוסלמי הולך בדרכו והופך מתחת לאף שלנו מאוסף של רעיונות פזורים לכוח פוליטי מובחן ומשולב במוסדות המדינה.

על היקף התופעה קשה לעמוד, אבל על המשותף לרובן, ובסופו של דבר, לכולן, לא במיוחד. שווה לשים את האצבע על הקלות שבה מתארגן אספסוף לפוגרום. אנחנו לא מדברים על כמה אנשים, "עשבים שוטים" שכאלה שהתארגנו בסודיות ומראש. המג"בניק וחברו, ספונטאנית, ניגשו אל עשרות צעירים שישבו בגן הציבורי ותוך זמן קצר כבר הסתערו בראשם על בתי הסטודנטים הערבים. לפוגרום יום השואה בפסגת זאב הגיעו נערים בגלל הודעה ב-ICQ ומיכאל פולק פשוט הרים כמה טלפונים.

הקלות הזאת, שבה מתארגן אספסוף פוגרומיסטי, אומרת רק דבר אחד: התשתית הרעיונית, המוטיבציה, ההצדקה והתחושה שיש תמיכה למעשים כבר נמצאת שם, ורק מחכה למישהו שיזרוק את האבן הראשונה. ודבר משותף נוסף לכל אותם המקרים הוא מוטיב ה"להגן על הבחורות היהודיות".

אני אפילו לא אנסה להיות תקין פוליטית בעניין הזה. לעיתים קרובות צעירים ערבים מטרידים ומתנהגים בגסות רוח לבחורות יהודיות. לא בגלל שהם ערבים הם נוהגים כך אלא בגלל שכך גברים נוהגים כלפי נשים כשהם נמצאים מחוץ לפיקוח הקהילה המיידית שלהם, ובמיוחד כלפי נשים שלא שייכות לקהילה ולכן במגע איתן לא מעורב עניין של סולידריות עם גברים אחרים מהקהילה. מהבחינה הזאת, אין הבדל בינם לבין היהודי המכובד, בעל בעמיו, שנעשה לאיש מערות שטוף זימה ברגע שהוא מגיע למילואים ונטפל לחיילות שיכולות להיות הבת שלו. כל מי שעושה מילואים אמור להכיר את התופעה.

אבל מבחינת האספסוף היהודי ורבניו, לא מדובר בהגנה על בחורות מפני הטרדות. כמו סיסמת ה"תמיכה בחיילי צה"ל" ככיסוי לעידוד טבח חסר הבחנה באוכלוסיה האזרחית של האויב, גם כאן מדובר בכיסוי דק של שפה מיינסטרימית לדבר אחר לגמרי. הרי אי אפשר לחשוד לא באספסוף ולא ברבנים בפמיניזם מיוחד. אלו האנשים שיטרידו בחורות בעצמם, וייחלצו לעזרתה של בחורה מוטרדת או נאנסת רק כשמדובר בבחורה הפרטית "שלהם".

או כך, לפחות, הם ינהגו כשהמטריד הוא יהודי. כשהמטריד הוא ערבי, זה כבר עניין קולקטיבי. כמו שהאישה הבודדת שייכת לגבר הבודד, הנשים כקולקטיב שייכות לגברים כקולקטיב.

לא על נשים כבני אדם מגן האספסוף היהודי הגאה, אלא על הבעלות שלו עצמו על הואגינה של נשות השבט, ובכל מה שנוגע לאופן מימוש הבעלות, הם בעצמם לא בוררים באמצעים. אותם רבנים שלעולם לא ירימו קול או יד על האנסים והמטרידים בקהלם, וסביר שיאשימו דווקא את הקורבן ב"חוסר צניעות" וישתיקו את הפרשה הרי הכריזו במפורש שהסכנה נגדה הם נלחמים היא "התבוללות".

בכל מקום בו נראה הקצנה גזענית, לאומנית ודתית נראה גם הקצנה מיזוגנית. עוד לא נתקלתי במקרה אחד ויחיד בכל ההיסטוריה המתועדת בתנועה שונאת זרים שנוקטת בקו שוויוני בנושאי מגדר. אנחנו נתקלים בזה בציבור החרדי, שערימת החומרות החדשות לבקרים שממציאים הפלגים הקיצוניים שם כרוכים, תמיד, בעוד הפרדה בין גברים לנשים, עוד הדרה של נשים מהמרחב הציבורי ועוד שכבות של כיסוי ודיכוי שמולבשות על נשים. אנחנו רואים את ההקצנה הלאומנית בציונות הדתית שכרוכה גם היא בתופעות דומות. תשוו את המפד"ל של פעם לממשיכיו היום, ואת "בני עקיבא" עם ריקודי ההורה המעורבים של אז לסניפים הנפרדים ולהחרמת שירת הנשים היום. תראו איך הניסיונות של הרבנות הצבאית לקחת פיקוד על האתוס הצה"לי ולהנדס אותו מחדש כצבא לא ישראלי אלא יהודי, שלא ממלא את פקודות הממשלה הנבחרת אלא מנהל מלחמת קודש בשם החבר הדימיוני, התבטאה, מייד, בסירוב לשמוע שיעורים או לקבל פקודות מחיילות. שימו לב מה קורה תחת שלטון החמאס בעזה ותשימו לב במה מתעסק הימין בארה"ב.

האובססיה של הפסיכים מכל הסוגים לשליטה בנשים איננה מקרית. שליטה בנשים היא הדרך המקובלת בחברות פטריאכליות להוכיח "גבריות". נשים לא נדרשות להוכיח "נשיות" במידה שגברים נדרשים להוכיח "גבריות" שכן נשיותן נתפסת כביולוגית בעיקרה. אישה יכולה להיות אישה רעה, אבל היא כמעט לעולם לא תפסיק להיחשב כאישה. אפילו הלסבית הבוטשית השעירה ביותר תיתפס כאישה שבסך הכול צריכה גבר שיראה לה שהיא כזאת. גברים, לעומת זאת, יכולים להפסיק להיות גברים בקלות. מספיק שגבר אחר "ייקח ת'אישה שלך" כדי שתפסיק להיות גבר. אתה לא תהיה גבר גרוע, אתה תהיה "לא גבר".

אם זה הראש, אין סיבה מיוחדת שזה ייעצר רק ברמה האישית. הגבר הבודד לא תמיד יכול לשמור על האישה הפרטית תחת שליטה. אז מה עושים? מה שבני אדם עושים תמיד כדי להשיג מטרה משותפת, מתאגדים. עכשיו כל הגברים בשבט עובדים באופן קולקטיבי כדי להשאיר את כל הנשים בשבט תחת שליטה באופן קולקטיבי וכך התחרות הופכת להיות תחרות בין קולקטיבים של גברים במקום שתהיה בין גברים בודדים. וכך, כל גבר בשבט, ויהיה סמרטוט ככל שיהיה, יכול להתבשם מניפוח האגו הגברי שלו בקלות, כל מה שעליו לעשות זה להצטרף למלחמה נגד השבט השכן בנימוק של הגנה על הנשים של השבט, שכולן "שלו" בפוטנציאל.

ועל הבסיס המפגר הזה נבנות שוב ושוב, מזה עשרת אלפים שנה, דתות, תורות גזע, תפיסות מיסטיות מטורללות ואידיאולוגיות פוליטיות שנועדו כולן לכסות בקונסטרוקציות רעיוניות מדהימות בהיקפן על חוסר ביטחון עצמי של גברים. כמו החור באוזון שהמכשירים לא גילו משום שהיה גדול מדי, כך דורות של מלומדים מחפשים הסברים מהתחת בדבר הכוח שמסובב את העולם, כשכל מה שעליהם לעשות זה סיבוב של 180 מעלות.

לא במקרה מצא מחקר שנערך עבור האו"ם שתהליכי שלום נוטים להיכשל כשלא מעורבות בהן נשים. לא בגלל שנשים הן שוחרות שלום מטבען, אלו שטויות במיץ, אלא מפני שחברה מיזוגנית שלא מניחה לנשים רבות  להגיע לעמדות הנהגה תתקשה מאוד לעשות שלום, זה פשוט לא הולך ביחד. גהאנדי אמר פעם שחברה נמדדת ביחס שלה לבעלי חיים. זה נחמד מאוד, אבל הסגפן המתיפייף והצדקני טעה, אם רוצים לדעת מה החברה שווה, צריך להסתכל על מעמד הנשים בה, ואותו דבר כדאי לעשות אם רוצים לראות לאן מועדות פניה.

מנהלי: תם פרויקט 300 (מילים ביום), והבלוג חוזר למשטר של 2-3 פוסטים בשבוע.

הנושא יתפוצץ שם כי להבדיל מנושאי השבת והכשרות במרחב הציבורי, שהגיעו למודוס ויוונדי סביר לכל הצדדים, על נושא המגדר לא יכולה להיות פשרה. האורתודוכסיה היהודית, גם אותם חלקים בה שמכירים בבעייתיות שביחס ההלכה לנשים, לא יכולה אלא לחכות לפתרון שיצמח, יום אחד, מתוך ההלכה. עד אז, ממשיכים לברך "ברוך שלא עשני אישה" ועם תרבות מותגי החומרות והגדרות שמשתלטת על הציבור הדתי, ספק אם אי פעם יופיע רב עם מספיק קוחונס כדי לשחות נגד הזרם. לכן, התנועות היהודיות הלא אורתודוכסיות מניפות את נושא המגדר כדגל במאבקן, המוצלח למדי בשלב מוקדם זה, אל לב המיינסטרים הישראלי. בצבא, מידת ההיענות לתביעות המקצינות והולכות של חיילים דתיים, תקבע אם יהיה לנו צבא שהוא זרוע של המדינה הדמוקרטית, או מיליציה יהודית שעסוקה בנקמה בגויים. מה שקורה בצבא, אגב, קורה לאחר מכן במדינה.

פשרה בנושא המגדר מול הפלסטינים, שיותר מדי שמאלנים עם כוונות טובות שכל כך שקעו במאבק המקומי ששכחו להסתכל על התמונה הגדולה מוכנים לה, תשמוט את הקרקע מכל תביעה לשוויון מגדרי במרחב הציבורי מול החרדים בירושלים, וכשאבן הדומינו הראשונה תיפול בירושלים, האחרונה תיפול על הראש של התל אביבים שהפקירו אותנו כאן.

זניחת נושא המגדר היא רק סימפתום לזניחת המאבק על טיבה של החברה הישראלית בכלל, והתכנסות השמאל הישראלי לחור התחת של עצמו, ומה שקורה בשמאל הוא תמונת מראה של מה שקורה בימין. אחת התובנות שמתגבשות בימין הדתי בשנים האחרונות היא שהפניית הלהט האידיאולוגי לשיגעון לדבר אחד – ההתנחלויות, גרמה להם להזניח את החזון החברתי והמוסרי של הציונות הדתית וכך לאבד כל רלוונטיות מבחינת המיינסטרים הישראלי. גם מה שמכונה "שמאל" שכח מהחזון הכולל שלו ושיקע את עצמו לחלוטין במאבק על עצירת הרחבה פה ומאחז שם. עם כל הכבוד והאהדה למאבקים בבילעין ובשייח ג'ראח, אם הצלחת המאבקים הגדולים ביותר וכמעט היחידים של השמאל, תשיג רק את עצירת גזל הרכוש מכמה מאות פלסטינים וגם זה, אם יושג, יושג באמצעים משפטיים ולא ציבוריים, אפשר להגיד בשקט שהשמאל פשוט לא רלוונטי.

הימין הדתי התעשת ועוסק בהסתערות רבתי על מוקדי הכוח הציבוריים בישראל, אבל השאיפות של השמאל הן בגובה האספלט ברחובות שייח ג'ראח. ואפשר פשוט להגיד שאין שמאל בישראל. מה שיש זה "פוסט-שמאל" שיודע להתגולל מצוין, ובמידה רבה של צדק, על הציונות, המדינה, היהדות, צה"ל וכיוצא באלו ולהרגיש צודק ומכוסה בפרווה לבנה ופלומתית, אבל לא יודע להביא בשורה לשאר הציבור. בהיעדר מערכת ערכים משלו, לא נותר לו אלא לענות "אמן" אחרי כל גחמה פלסטינית, כי להם דווקא יש ערכים משלהם שהפלא ופלא, יכולים להיות בלתי קבילים בעליל גם על אלו מאתנו שמאמינים בשוויון והידברות.

בשנות התשעים, היה מקובל מאוד בשמאל להגיד שאחרי שיהיה שלום, נטפל בכל השאר. השלום נראה קרוב אז, וכולם חשבו שאת הכסף שכבר לא נצטרך לבזבז על ההתנחלויות, פשוט נוציא על קצבאות וחינוך וכך נבנה לנו וילה שבדית בג'ונגל המזרח תיכוני.  מה"שלום" לא נשאר הרבה, הוא הוחלף בכל מני מאבקים על צדק, ולפעמים גרסאות מוזרות של צדק שנולדות ממפגש בין פלסטינים עם אג'נדה לישראלים עם פוסט אג'נדה שנדחקת הצידה בקלות רבה מדי בשם היחסיות התרבותית וההכאה על חטא מצד המדכא. אבל הזנחת המאבק על דמותה של החברה עד שיסתדר הנושא המדיני, נשארה גם נשארה.

מינהלי1: ידידי ועמיתי לזירת התקשורת הבלתי פורמאלית, יוסי גורביץ ואני, החלטנו לפתוח בפרוייקט 300 משותף. שנינו נכתוב לפחות 300 מילים בכל יום במשך חודש ימים.

מינהלי2: לאחרונה התקבלו תרומות לתחזוקת הבלוג והכותב, מודה לתורמים ומאחל להם להספיק לעשות מה שצריך לפני שתיפול עלינו עוד עונת חגים.