השיטה הזאת הייתה איתנו תמיד, ולא רק בהתעמרות שגרתית באוכלוסיות מוחלשות אלא בעצם המנגנון שחילק, וממשיך לחלק את החברה הישראלית לעניים ולעשירים. “חלוקת השלל" קרא לזה יורם קניוק בספרו 'תש"ח', שבו הוא מתאר איך אחרי המלחמה, חולקה הביזה - הבתים והאדמות שהיו שייכים קודם לפלסטינים, לשורה של פונקציונרים ומקורבים שהמציאו את עצמם מחדש כדור הפלמ"ח, זה שהקים את המדינה. מעולם לא היו בשורות הפלמ"ח לוחמים רבים כל כך כמו לאחר הניצחון וחלוקת השלל, כותב קניוק בציניות.

והנה הטריק. אותם קרובים לצלחת שקיבלו את השמנת של הנדל"ן קיבלו את הבעלות על הנכסים שהגיעו לידיהם. האנשים שקיבלו את הנדל"ן המחורבן לא קיבלו. כדי להמחיש את ההבדל, הנה הסיפור של המקום שבו אני שוכר דירה בימים אלה, מושב עמינדב. סמוך לקום המדינה זרקו לשם תימנים כדי למנוע מתושבי אל-וואלג'ה שנזרקו משם לצד השני של הוואדי ושל הקו הירוק להסתנן בחזרה לאדמותיהם המקוריות. זה היה חור מרוחק ומסוכן ממש על הגבול והם חיו ממה שהצליחו לגרד מגידול תרנגולות לביצים. אחרי כמה עשורים, ירושלים התרחבה והגיעה אליהם. המושב נעשה קרוב למרכז העיר לא פחות משכונות ירושלמיות חדשות כמו גילה או פסגת זאב והפך למעשה לפרבר עירוני שקט ונעים. אז התימנים עברו מגידול תרנגולות לגידול דיירים בשכירות או מכרו את הקרקע לעשירים מבחוץ כדי שיבנו לעצמם ווילות, פתחו עסקים, שלחו את הילדים שלהם לאוניברסיטה והתניידו למעמד הבינוני. זאת המשמעות של בעלות על רכוש ושל קירבה מסוימת למוקדי כוח (ההתיישבות העובדת): מהמעברה לווילה תוך דור וחצי, אפילו אם אתה תימני.

המשמעות של אי הסדרת הבעלות על רכוש, לעומת זאת, היא מהמעברה לדירת שיכון, דור אחרי דור. בלי שום דבר שאפשר למנף. זה לא שאי אפשר לצאת מהמצב הזה. אבל ילד מהשכונות צריך הרבה כישרון, תושייה, שכל ומזל כדי להשיג בחיים את מה שכל דגנרט שנולד למעמד הבינוני רואה כסטנדרט מובן מאליו.

ובחזרה לשטיקים הבירוקרטיים. מסתבר שאין שום סיבה שככה זה יהיה. לפי חוקי מדינת ישראל, אדם שיושב בזמנו בנכס שהיה שייך קודם לפלסטינים ועבר לבעלות המדינה, “דייר ללא חוזה" מה שנקרא, והמדינה רוצה לנדל"ן את הנכס, צריך לקבל זכות ראשונים לרכוש את הנכס לעצמו או לקבל עליו פיצויים. הוא אפילו לא אמור לדעת מזה. המדינה מחויבת לפנות אליו בעצמה ולהציע לו לקנות את הנכס. את זה אנחנו יודעים כי איש בשם יוני יוחנן מצא את זה בארכיונים. הוא גר בליפתא שבכניסה לירושלים, כפר "נטוש" שנשאר נטוש ברובו עד היום, אם לא סופרים את הזולות של הנרקומנים. אחרי 60 שנה, המדינה החליטה לנדל"ן את המקום ולעשות ממנו שכונת יוקרה. תושבי הכפר המקוריים, שגרים כמה קילומטרים מזרחה משם, לא עומדים לחזור, הכושי היהודי עשה את שלו ואחרי 60 שנה הוא מקבל הודעה לפיה הוא פולש ועליו להתפנות.

המסמך הזה הוא עילה לעתירה ייצוגית לבג"צ, שלכל דבר ועניין אמורה לזעזע את היסודות של המדינה הזאת. לא רק שהמדינה הסתירה בכוונה (לכאורה) את האפשרות של אותם עניים לממש את הנכסים שקיבלו מהמדינה ולהתנייד למעמד הבינוני, כפי שעשו הקרובים לצלחת עם הנכסים המשובחים בהרבה שקיבלו, אלא שהמדינה יצרה מערכת של אפליה ממוסדת על רקע גזעני. אלו שהמדינה טרחה ליידע אותם שבאפשרותם לממש את הנכס היו ברובם אשכנזים, ואלו שהמדינה הסתירה זאת מהם היו ברובם מזרחים. אלו פונו מהנכסים כשערכם עלה, נבנו שם שכונות יוקרה ואתם מוזמנים לנחש בעצמיכם מהי זהותם של רוב האנשים שרכשו שם את הבתים הטרנדיים המשופצים ומאיפה הגיעו, לעיתים קרובות, הנכסים שמונפו כדי ליצור את ההון שממנו משלמים על הבית החדש.

בג"צ, כמו שאנחנו יודעים, הוא סיפור תקשורתי לא פחות מאשר משפטי. פעמים רבות (מדי), בג"צ מוגש בעיקר כדי לייצר שורה של אייטמים בתקשורת ולהשפיע על השיח הציבורי. מהכיוון השני, השיח הציבורי משפיע על ההחלטה של בית המשפט. בית המשפט העליון, בשונה מהאגדות האורבניות שהימין מפיץ, כמעט אף פעם לא פוסק נגד השלטון, בטח לא כשמדובר בנושא עקרוני. אז פיצוץ העתירה בתקשורת נועד גם להגדיל את הסיכוי ששופטי העליון, מחשש לשלמות תדמית מגדלור הנאורות שטיפחו לעצמם, לא יטאטאו את הסיפור מתחת לשטיח כמו שהם מעדיפים לעשות עד כמה שזה תלוי בהם.

והעתירה הזאת, שתוקפת את אחד הנושאים החברתיים המרכזיים ביותר, כמעט לא זוכה לסיקור או לעניין. אני מחכה לשמוע על זה מכל הכיוונים ואין כלום, דממה דקה. חוץ מכתבות של הכתב לענייני ירושלים ב'הארץ', ניר חסון ועדכונים בפייסבוק של 'המעברה' – נאדה. התעלמות, כמו ההתעלמות ממאות האנשים בשכונות בכל הארץ שיצאו להפגין ביום חמישי, שלא זכו למאית מהסיקור או מהעניין של הפגנת עשרות אנשים וברוך מרזל אחד. מהאייטם היחיד שראיתי, אפשר היה להבין שהתקיימה רק הפגנה אחת קטנה בתל אביב (כי מה שקורה מחוץ לתל אביב זה חומר למקומונים, מסתבר). רק לראות עד כמה גדול ההבדל בין הסיקור והעניין שמעורר בג"צ על פינוי כמה מבנים במגרון, שלא יזיז את המציאות הישראלית לשום כיוון מיוחד ואין בו כלום חוץ מחילופי מהלומות טקסיים בין "השמאל" ל"מתנחלים", גורם לך להבין עד כמה דלה האג'נדה החברתית של רבים מאלה שמתיימרים לשאת אותה ועד כמה הנושא החברתי, אחרי “המחאה” והכול, לא באמת קיים בציבוריות הישראלית. הדיבור אצל העוסקים בפוליטיקה וחברה, בכל הצדדים, כל כך רחוק מלהיות רלוונטי לדברים שמעסיקים את רוב האנשים שחיים פה, שאין מה להתפלא שהאנשים שחיים פה לא רואים אותם כרלוונטיים למשהו בכלל.

זאב אלקין טוען שידוע שקיימת אפליה לטובת הפלסטינים דווקא. זה טיעון נפוץ שיושב על העובדה שכמעט כל בנייה פלסטינית – גם בתוך ישראל הריבונית, אגב – היא בלתי חוקית מעצם היותה בנייה פלסטינית. להלכה, הערבים בארץ ישראל נמצאים ב"הקפאה" מקום המדינה. מבחינת המדינה, עושים תצ"א של הישוב או השכונה הפלסטינים, גבולות השטח הבנוי בתצלום אמורים להיות גבולות השטח הבנוי לנצח וגם בתוכו כמעט ולא ניתנים אישורי בנייה. האדמה הפרטית שלהם שמקיפה אותו תועבר בשיטת הסלאמי ובשלל אמתלות לגליסטיות מפוקפקות ופתלתלות ל"צרכי ציבור". יהודי, כמובן. ערבים לא נחשבים לחלק מהציבור במדינה הזאת. את ההקפאה, כמובן, אף אחד לא מקיים, לכן המדינה הורסת רק חלק קטן מאותה בנייה "בלתי חוקית" ולכן כל מני אנשים מעיזים לטעון שלא אוכפים את חוקי התכנון על פלסטינים.

אבל יש כאן עניין עמוק יותר. אכיפה של חוקי תכנון, במדינה דמוקרטית לפחות, לא אמורה להיות עוד דרך של התעללות המשטר בנתיניו אלא שירות ציבורי. חוקי תכנון נועדו למנוע מהשכן שלך לבנות איזה הולילנד בחצר האחורית שלך. לכן אכיפת החוק היא הגנה על האזרח שומר החוק ולכן, חוסר אכיפה איננו אפליה לטובה אלא אפליה לרעה.

אבל זה במדינה דמוקרטית. כדי שאכיפת חוקי תכנון תהיה שירות לציבור צריך שיהיה תכנון. ישראל נמנעת בעקביות מלאשר תכניות מתאר לפלסטינים – שוב, העיקרון דומה בישראל ובשטחים. האגודה לזכויות האזרח מגישה בימים אלו עתירה לבג"צ שטוענת, בצדק מוחלט, שאם המדינה לא טורחת לאשר תכניות מתאר שיקבעו מה מותר ומה אסור לבנות, היא גם לא יכולה להחשיב את הבנייה כבלתי חוקית. אפשר לצפות שבית המשפט ה"שמאלני" ידחה את העתירה או "יורה" למדינה לאשר תכניות מתאר תוך כך וכך זמן בידיעה שזה לא יקרה לעולם יען כי העניין הוא מרכזי ואמיתי ולא איזה פיפס קוסמטי שולי שבאמצעותו שופטי העליון יכולים לטפח לעצמם איצטלה הומניסטית.

הגדילה לעשות יוליה שמואלוב-ברקוביץ' שניפקה את הטקסט המהמם הבא, שימו לב:

"לא יעלה על הדעת שתא"ל בצבא הגנה לישראל, מדינת היהודים, ינהג בצורה המפלה באופן בוטה את האוכלוסייה היהודית. מדינת ישראל היא מדינת חוק. ככזו, כולם שווים בפני החוק ועל כולם חל אותו החוק."

פססססט! יוליה! יש משהו שאת ממש צריכה לדעת. אולי משהו שהיית צריכה לדעת לפני שנעשית חברת כנסת, אם לא לפני שקיבלת תעודת זהות ישראלית. בטוח שלפני שפתחת את הפה:

חוקי מדינת ישראל אינם חלים על שטחי יהודה ושומרון. ולגבי "כולם שווים בפני החוק ועל כולם חל אותו חוק", ובכן, איך להגיד זאת בעדינות? אני לגמרי בעד שוויון בפני החוק. מבחינתי, שהמתנחלים יחליטו מה הם מעדיפים: האם הם רוצים שיחס המדינה כלפי הפלסטינים יוחמר עד שיתדרדר לתהומות הדיכוי מהם סובלים המתנחלים, או שמא יחסה של המדינה למתנחלים צריך להשתפר עד שיגיע למעלת החיבוק החם והאוהב שמדינת היהודים מעניקה לנתיניה הערבים. מה שתבחרו – רצונכם כבודכם.

כך או כך, כמה חריקות קטנות ב"אותו החוק שחל במידה שווה על כולם" תצטרכנה להיות מתוקנות. כמו זאת שהיהודי אזרח ישראל והפלסטיני לא אזרח של שום מדינה, שהיהודי נושא באחריות פלילית מגיל 18 ונשפט בבית דין אזרחי ושכנו הפלסטיני נעשה לבוגר בעיני החוק בגיל 16 ונשפט בבית דין צבאי. אם למנות רק כמה מאותן אנומליות חוקיות קלות במצב שמלבד זה – שוויוני להפליא. וכמובן שבענייני תכנון, אפשר לצפות שהמדינה לא רק תהרוס לפלסטינים כמו ליהודים, אלא גם תבנה לפלסטינים כמו ליהודים. שוויון או לא שוויון?

ואיך אפשר בלי הקרקס הקבוע של קרני אלדד, שבדרך כלל סתם גורם לי לרצות לדפוק את הראש בקיר, אבל הפעם, במאמר עמוס פאתוס במיוחד, פשוט גרם לי לצחוק בהיסטריה. קרני מייצגת נאמנה קול דומיננטי בציבור המתנחלי, כולו נוטף דבש דביק ושמן זית זך. אתם מבינים, כולם שם מעין דובוני אכפת לי שכאלה, שופעים אך טוב וחסד על סביבותיהם וממש לא מבינים מה, מה לכל השדים והרוחות כבר יכול להיות למישהו נגדם.

הרי לא יכול להיות שמעשה ההתנחלות הוא בעייתי ושנוי במחלוקת קשה ואמיתית. פשוט לא ייתכן. ההסבר חייב להיות שיש כמה אנשים קונקרטיים, שמקפידים להזכיר בשמם, שמסיבות שנמצאות עמוק בנשמתם האפלה פשוט שטופים בשנאה בלתי רציונאלית כלפי מתנחלים ובתאוות הרס חסרת מעצורים כלפי כל דבר טוב ובריא. כלומר, כלפי כל דבר שהמתנחלים מייצגים. מה יש להגיד? יש אנשים שפשוט מאוהבים בעצמם.

אבל מתחת למלל המתחסד, קרני אלדד צודקת. המתנחלים רומו ונעשה להם עוול. זה שההארד-קור האידיאולוגי שלהם רוצה להיות מרומה לא מסיר את האחריות מהרמאים. המדינה שולחת אותם, מטפחת אותם, מממנת אותם ואז, יום יפה אחד, מתהפכת עליהם ומפנה באופן די שרירותי איזה מאחז, או כמה יישובים.

כשהגשם יורד הוא יורד על כולם. כשהמשטר הוא משטר דיכוי, אז כולם מדוכאים – כך או אחרת. הטרוניה של המתנחלים היא הטרוניה של האסיר המשת"פ בבית הסוהר. הוא עושה עבור ההנהלה את העבודה המלוכלכת שהיא לא רוצה לעשות בעצמה ובתמורה הוא מקבל כל מני פריווילגיות ויחס מועדף, וההנהלה מעלימה עין ממעלליו. מפעם לפעם, כשההנהלה רוצה לייצר קצת שקט תעשייתי או להראות מצג שווא של ניהול תקין לאיזו ביקורת שמגיעה, היא מכניסה גם את המשת"פ לתא או מחרימה סיגריות גם ממנו וזה נראה לו מה זה לא הוגן כלפיו. וזה לא צריך להפתיע אף אחד שהאסיר המשת"פ מעוניין אפילו יותר מההנהלה ומהסוהרים שהאסירים האחרים יסבלו מיד קשה ככל האפשר, הוא יודע שהם שונאים אותו יותר משהם שונאים את ההנהלה ואת הסוהרים, והוא יודע שהוא חשוף לפגיעה הרבה יותר מהם.

לכן, אני חושב שההתמקדות השמאלנית המסורתית במתנחלים כמטרה לזעם צודק היא מוטעית ומהווה בסך הכול שיתוף פעולה עם אסטרטגיית ההפרד-ומשול של השיטה. ממשלות ישראל הן האחראיות, השיטה הישראלית של משטר פריווילגיות שניתנות לקבוצות תמורת שיתוף פעולה במקום משטר של זכויות שמגיעת לך מתוקף היותך אדם ואזרח היא הבעיה, לא אותם אנשים שהסתדרו על עמדה נוחה משל אחרים בשרשרת המזון של משטר הדיכוי.

אפשר לקוות שאותן אפיזודות בהן המתנחלים טועמים מעט ממה שאחרים אוכלים בכמויות יום יום ילמד אותם משהו על אי הצדק הבסיסי במציאות שלנו. אולי יעודד מעט סולידריות עם האחרים שנמצאים איתם באותה סירה, אם כי בסיפונים נמוכים יותר. אבל אני חושש שהאינדוקטרינציה פשוט חזקה מדי.

לאחרונה נעצר אחד ממפעילי אתר "הקול היהודי" – חדשות ליהודים שמפסיקים להיות שמחים אחרי שהם קוראים אותו. זה אמור להיות מאורע משמח, כשהרשויות מטפלות במקבילה המקומית של גלוחי הראש מאירופה או הקו-קלוקס-קלאן מארה"ב, אבל לא כך זה עובד. שכן לא באמת על הסתה לטרור, שידוע תחת השם המכובס "תג מחיר" היה המעצר, אלא על הפשע הבלתי נסלח באמת בישראל – השפלת קצין בכיר בצה"ל. כל השאר זה סיפורים שאמורים למכור את העניין בציבור. ראינו את זה בפרשת ענת קם ואורי בלאו, שלא באמת חטפו את מה שחטפו ועתידים לחטוף בגלל שגנבו מסמכים, בטח לא בגלל "פגיעה בביטחון המדינה", אלא מפני שעשו צחוק מכמה קצינים בכירים וחשפו את ערוותם בציבור. והציבור בישראל כל כך קונפורמיסט, שהוא יבלע כל שטות ובלבד שתוצדק במונחים שיאפשרו לו להרגיש במרכז הקונסנזוס, לא כמו המטורללים האלו מימין ומשמאל.

המסמך ש"הקול היהודי" חשף הוא מסמך פנימי שכתב מפקד אוגדת איו"ש שהורה למדר חיילים דתיים מתפקידים רגישים. את המסמך הזה, גם אני הייתי מפרסם אם היה מגיע לידיי, למרות שאני מבין למה הוא נכתב. "תג מחיר" קשור למלחמה שאנשי הגבעות בהנהגת הרב הפונדמנטליסט גינזבורג ואחרים נגד צה"ל והממשלה הרבה יותר מאשר למלחמה שהם מנהלים נגד הפלסטינים. בכל פעם שהממשלה מורה לצה"ל לפנות מאחז, הם פוצחים באלימות נגד פלסטינים, מקפיצים את כל הגזרה, מכריחים את צה"ל להשתמש במאות חיילים במקום עשרות וכך מעלים את מחיר הפינוי – פשוטו כמשמעו – בשקלים, עבור המדינה.

מה שמאפשר להם לעשות זאת הן הדלפות תמידיות מצד חיילים וקצינים, דתיים ברובם, שמזדהים אתם. לכן אני מבין למה המסמך נכתב, אבל לעזאזל, ככה לא עושים דברים. אם ישראל הייתה דומה אפילו קצת למדינה מתוקנת, כל הדלפה הייתה מנחיתה פשיטה של יחידת מודיעין שדה מלווה בחוקרי מצ"ח. הם היו סוגרים את היחידה, חוקרים את כולם שתי וערב, מעכבים קידום עד תום החקירה אם צריך, חושפים את החפרפרת, מושיבים אותו בכלא שש ואח"כ בועטים אותו מצה"ל. במקום זה, יש לנו ענישה קולקטיבית לדתיים. בדיוק כמו שמפציצים את אזרחי עזה ועושים טוב לתעמולה של החמאס במקום לשלוח את בחורינו המצוינים לזחול לבונקרים עם סכין בין השיניים ולחסל את החמאסניקים עצמם.

אבל ישראל איננה מדינה מתוקנת אלא מדינה שמתנהלת בשיטת המאפייה, בעיקר מעבר לקו הירוק אבל ההבדל איננו חד כפי שחלקינו היו רוצים להאמין. להתנהל בשיטת המאפייה אומר שלמדינה תמיד יש משהו עליך, ואם תעצבן אותה, או שסתם יהיה לה אינטרס כזה או אחר לדפוק אותך, היא תעשה בזה שימוש.

היה לי קצין בצבא. כולנו אהבנו אותו כי הוא היה זרקן. כשהוא היה תורן, היינו מסתלבטים במשרד, ולעמדות הוא היה שולח אותנו רק כשהיו מודיעים לו שמגיעה ביקורת. כשהביקורת הייתה עוזבת, הוא היה קורא לנו להמשיך להסתלבט במשרד. יום אחד, אחרי הביקורת, חזרתי למשרד וראיתי שמישהו חסר. הקצין השאיר אותו בפטרול. "מה קרה", שאלתי, "נהיית מנייק?" הוא הסתכל עלי ואמר: "אתה מסתלבט במשרד במקום לפטרל, וקורא לי מנייק?" אז הבנתי. לא חשוב מה נותנים לך, חשוב מה לא יכולים לקחת ממך. אני מעדיף לפטרל שמאל-ימין-שמאל מאשר להיות תלוי בגחמות של מישהו. זה ההבדל בין משטר זכויות למשטר פריבילגיות, בין דמוקרטיה לעריצות, נוחה ככל שתהיה.

מה שהתגבש בישראל היא מערכת מסובכת של חוקים מאוד נאורים, ותת אכיפה מטורפת. החוקים הם הצהרתיים, שכבת צבע נוצצת כלפי חוץ, ואינם משקפים את הפרקטיקה של אף אחד. אז ככה אתה חי, עושה פרטץ' כמו שכולם עושים, עד שאתה דורך על הבוהן של האיש הלא נכון, ואז אתה מוצא את עצמך נאשם במשהו שאולי באמת עשית, אבל לא בגלל זה תוקעים אותך. וזה נכון לא רק לאנסים, פוגרומצ'יקים ולוקחי שוחד. זה נכון גם לבעל בית הקפה שלא ישקיע עשרות אלפי שקלים במערכת כיבוי שריפות רק משום שבא לו להזמין מישהו שינגן שם בגיטרה (דבר שיהפוך אותו ל"מועדון הופעות" ויטיל עליו דרישות זהות לאלו של ה"בארבי"). וזה יהיה בסדר גמור, כולם יידעו מזה ולא יעשו עניין כי זה באמת טיפשי שגיטרה תהפוך את המקום למשהו אחר, עד שהוא יבצע את הפשע הבלתי נסלח של "לבוא לא טוב לשוטר", ואז, פתאום, ייזכרו, יסגרו לו ת'עסק ויתחסדו בדיבורים על "בטיחות". מי יכול להיות נגד בטיחות?

ישראל איננה מדינה מתוקנת גם כי פינויי המאחזים עובדים באותה שיטה. מטפחים אותם, הורסים אותם כשזה משרת מישהו, ואז נותנים להם לקום מחדש. הפינויים הם הצגה, עצם שהממשלה זורקת מפעם לפעם כדי לרצות את האמריקאים, על גבם של אנשים שבת'כלס חיים שם ברשותה, סיועה ושליחותה של אותה הממשלה שמפנה אותם. האם מישהו באמת מאמין שהמדינה רוצה לפנות את המאחזים ולא מצליחה? תעשו לי טובה.

בקרקס הזה, כולם משתתפים וכולם נהנים ממנו. לא רק שהממשלה והמרכז הפוליטי מצליחים למכור את עצמם כקורבן ללחצי השמאל וארה"ב למצביעיה מימין, וכקורבן לאלימות המתנחלים למצביעים משמאל וכך לבסס את הקונסנזוס בשיטת "הפרד ומשול", גם הקצוות הפוליטיים עפים על הסיפור. תלמידי הרב גינזבורג הם תנועה פוליטית, יש להם אידיאולוגיה טוטאלית (בערך כמו של החמאס) שהם מעוניינים לקדם. הסיפור הזה טוב להם, הוא מועיל להם, הוא מארגן אותם ומציג אותם כקדושים מעונים. בלי הצגת החתול ועכבר של פינויי המאחזים, הם היו נשארים רב מטורלל וקומץ תלמידיו.

גם השמאל עף על הסיפור. בשבילו, אלימות מתנחלים כלפי פלסטינים היא גורם מארגן, מגייס ומניע. שימו לב כמה מארגוני השמאל הבולטים בעשור האחרון חיים על הגנה על פלסטינים מפני אלימות מתנחלים. בלי זה, בספק אם השמאל כפי שאנחנו מכירים אותו היה קיים.

אני לא מזלזל במה שארגוני השמאל עושים, אבל יש גם תמונה גדולה יותר. השמאל הרדיקלי, הימין הרדיקלי והמרכז הפוליטי (שמופרע לא פחות מכל הנ"ל) מאכילים אחד את השני, נשענים זה על זה, מאפשרים אחד את קיומו של האחר ובעיקר, משרתים את הקונסנזוס. הוא לא היה מסתדר בלעדיהם. כולם ביחד, בשורה התחתונה ועל גבם של הפלסטינים, מתחזקים מערכת פוליטית מעוותת, מאובנת, לא רלוונטית, שאף אחד ממרכיביה לא מספק שום מוצא ושום תקווה. במקרה הטוב, רק צודק קצת יותר מחלקים אחרים.

מנהלי: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג. אני מודה לתורם ומאחל לו לא לברוח עם הקרקס הנודד.

אבל אני לא באמת קונה את ההסברים וההצטדקויות הנ"ל של הרשות הפלסטינית. אם הירי לא היה מכוון להרוג, הרי שהוא היה בבחינת אצבע קלה הרבה יותר מדי על ההדק, ושני הדברים כרוכים בהיותו של הירוי יהודי וישראלי. על פלסטיני היו נזהרים יותר. ייתכן גם שמדובר במדיניות. לא בהכרח רשמית, אבל מתוקף "רוח המפקד". ייתכן שהפלסטינים, אולי לרגל הספירה לאחור לספטמבר הקרוב החליטו "לצרוב תודעה" לישראלים ולהבהיר להם שגבול זה גבול, ולא כל ארחי פרחי יכול לעשות בטריטוריה שנשלטת בידי הפלסטינים כבתוך שלו.

מיותר לציין שכל הנ"ל נכון גם לגבי אותם מקרים מרובים בהם פלסטינים חוסלו בנסיבות דומות וחיסולם הוצדק באותם תירוצים קבועים בדיוק. לא רק פלסטינים, אגב. מדיניות צה"ל לירות על כל מי שנקלע ל"מקום שהוא לא אמור להימצא בו" לא פוסחת גם על יהודים. העיתונאי גדעון לוי, הצלם מיקי קרצמן ונהג המונית הישראלי שהסיע אותם ניצלו בעור שיניהם (דבר שמצער, בוודאי, את רוב היהודים בישראל) מירי כזה. הם פנו, בהתאם להוראות שקיבלו מקצין, בפנייה הלא נכונה. בסוף הרחוב הייתה עמדה מבוצרת והחייל בה, לאחר שביקש וקיבל אישור, השחיל כמה כדורים היישר לתוך השמשה הקדמית. למרבה המזל, המונית הייתה ממוגנת ירי.

פחות מזל היה למאבטחי מאחז ששהו באזור בו צה"ל חיפש מבוקשים. מבחינת צה"ל, הם "לא היו אמורים להיות שם" אז הוא פתח עליהם באש. המאבטחים ניסו לברוח ונורו ע"י יחידה שלמה ואף ע"י מסוק שהוריד עליהם טיל. היה אפשר לצפות שיחידת עילית + מסוק קרב ינסו לזהות את מי שיורים עליו, אבל הם חשבו שמדובר בערבים, אז הם לא הטריחו את עצמם.

בתקשורת הישראלית (השמאלנית כמובן), חיסולי הפלסטינים ש"היו במקום שהם לא אמורים להיות בו", ש"ניסו לפרוץ מחסום" ונורו ע"י חמושים ש"חשו סכנה סובייקטיבית לחייהם" מבליחים לרגע ונעלמים, אף פעם לא מתגבשים לכדי תמונה שלמה של תופעה. כשזה קורה ליהודים, זה נשאר באוויר טיפה יותר זמן, אבל כטעות מבצעית מבודדת ש"תיבדק". מה עלה בגורל הבדיקה, לא מספרים לנו. מדהים ככל שזה ישמע, מה שאנחנו עשינו מאות פעמים יכול להיתפס כ"טעויות שקורות לפעמים". כשפלסטינים עושים זאת, מדובר ב"פיגוע".

קשה להאמין שהזהות בין חיסול לבנת לחיסולים רבים של פלסטינים בנסיבות דומות תחמוק מעיניו של צרכן התקשורת הישראלי, ושזהות זו לא תגרום לו לבחון מחדש את ההצדקה האוטומטית שהוא מקריץ בכל פעם שחיילים יורים בפלסטינים, אבל זה בדיוק מה שקורה. זוהי עוד הזדמנות להיווכח באמת המצערת שלעולם, לעולם אין לזלזל ביכולת של בני אדם להאמין בבולשיט של עצמם.

ואפרופו תקשורת…

צווי איסור פרסום מחולקים כמו סוכריות בימינו. זה לא צריך להפתיע, כי כשמרגילים אותנו לצא"פים מופרכים שוב ושוב, אנחנו לא נעשה עניין גדול גם כשהתירוץ הרגיל: "שיקולי ביטחון", לא יופיע. ככה מדרונות חלקלקים עובדים. מי שביקש את הצא"פ הוא כתב ידוע למדי בערוץ 2 שנאשם באונס אכזרי במיוחד. הברנז'ה התקשורתית ממש לא נעמדת על הרגליים האחוריות לטובת זכותה לפרסם את הסיפור העסיסי, כפי שהייתה עושה אם האנס לכאורה היה, נניח, איזה רב מזוקן שממלמל פסוקים ולא עיתונאי צעיר מהחבר'ה עם פטיש לפרסום תצלומים "סקסיים" של עצמו בפייסבוק. כך שהעבודה המלוכלכת נופלת, כמו תמיד, על כתפי התקשורת הבלתי פורמאלית. את השם, כמובן, אסור לי לפרסם שמא אתחייב בראשי, אבל בשביל למצוא אותו צריך רק לדעת שהמקרה קיים, כמה דקות פנויות ואת החבר גוגל.

הקרדיט על הסקופ מגיע לרוטר-נט, ולקריאה נוספת מוזמנים לפנות לחנה בית הלחמי ולרוני אלוני סדובניק.

מינהלי: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב. אני מודה לתורם ומאחל לו לקבל כדורים רק עם מרשם.

למה אני מטרטר לכם על רבנים כל כך הרבה, תשאלו. ובכן, עצם העובדה שיותר ממחצית מאזרחי ישראל היהודים חושבים שצריך להתייעץ עם רבנים לפני החלטות מדיניות צריכה לגרום לעניין מסוים. אבל הסיבה החשובה יותר היא שמכל הקבוצות שמרכיבות את החברה והפוליטיקה בישראל, הקבוצה הדתית, ובמיוחד הדתית לאומית, היא היחידה שעומדת בפני התפרקות קרובה. אז אני יודע שבארץ הזאת התרגלנו לחיות כל אחד בפלנטה שלו, אבל כשפלנטה אחת מתפרקת, השברים מפציצים את כל מערכת השמש. כשזה יקרה, החלוקה הפנימית בתוך קבוצת דוברי העברית הולכת להשתנות בגדול.

המשותף והמגדיר של הסוגה הספרותית הזאת, כך יגידו מלומדי העתיד, היא שמכתבי הרבנים, במהותם, הם קריאת תיגר על מערכת אכיפת החוק של המדינה. אפרת שפירא-רוזנברג, בחורה חכמה שתמיד שווה לקרוא, מבכה את מות ה"ממלכתיות". פעם, היא מספרת בגעגועים, הרבנים ייחסו למדינה חשיבות דתית וראו במנהליה "משרתים בקודש". במיוחד אלו שעושים זאת על מדים, כמובן, ואת המטוסים והטנקים הם ראו כ"כלי קודש". ואילו עכשיו, גוועאלד, הם יוצאים חוצץ נגד המדינה עצמה.

ראשית כל, על מותה של "ממלכתיות" כזאת אין מה לבכות. בכלל, אני לא סובל את המילה "ממלכתי". אנחנו לא ממלכה אלא רפובליקה, אין לנו שום מלך, ולא הייתי רוצה שברפובליקה שלי נושאי תפקידים ייחשבו כעושים במלאכה בחסד החבר הדמיוני כאילו היו פאקינג לואי ה-14.

שנית, אני נאלץ לחלוק לא רק על אפרת שפירא רוזנברג אלא גם על תומר פרסיקו (אם עוד לא הכנסתם אם הבלוג שלו לסבב היומי, זה זמן טוב לעשות זאת). הממלכתיות לא מתה, היא עוברת שינוי צורה לממלכתיות סטיל פרנקנשטיין, שתופרת יחד גישות ממלכתיות ואנטי ממלכתיות, סרוגות וחרדיות, רק כדי להמשיך לשרוד פוסט מורטם. אני אמנם מסכים שהרבנים, כדברי פרסיקו, התנתקו מצינור החמצן שמחבר אותם עם ספינת האם של המציאות, אבל אינסטינקט הישרדות יש להם ובכוונתם לחזור לחללית האם עצמה, כחייזרים, ולהשתלט עליה.

כמו ילדים שנכנסים להתנגשות עם ההורים שלהם ויוצרים חלוקה דמיונית במערכת הסמכות ההורית בין ההורה ה"טוב" להורה ה"רע", הרבנים ה"ממלכתיים" מצאו פיתרון לשבר שלהם עם המדינה בדמות שבר עם מרכיב אחד מסוים במדינה. אין צורך לגלוש לחרדיות מוחלטת ולראות במדינה עצמה שלטון זר, אפשר להגיד שרק חלק קונקרטי אחד במערכת של המדינה הוא שלטון זר: מערכת אכיפת החוק. שאר המדינה בסדר. ואם לא, ובכן, זה בגלל שמערכת אכיפת החוק גורמת לה להיות לא בסדר.

אז תראו איזה פיתרון אלגנטי: פינוי והרס יישובים? לא "המדינה" עשתה לנו את זה, זה הפרקליטות הסמולנית שסחטה את אריק שרון באיומי העמדה לדין על שחיתות. הצבא לא טובח בערבים כמו שצבא יהודי אמיתי אמור לעשות? לא חברים, הצבא עדיין קדוש והציוד המכאני הכבד שלו עדיין כלי קודש, זה מערכת המשפט הסמולנית שכובלת את ידי הלוחם היהודי. וכו' וכו' וכו'. ספק אם תמצאו אפילו דבר אחד ממעשיה של המדינה שלא מוצא חן בעיני הסרוגים שהאשמה עליו לא מופלת על מערכת המשפט והאכיפה. והאקורד הצורם האחרון: לא יכול להיות שנשיא המדינה, זה שמייצג בגופו את התגשמות קדושתו של החבר הדימיוני בהיסטוריה, הוא אנס. הפיתרון? נו, מערכת המשפט הסמולנית.

זהו, כמובן, המשכה של מסורת יהודית ישנה של גלויות אשכנז וככה זה עובד: לוקחים משבר ערכי כלשהו ומפילים אותו על איזו קבוצה תחת שם הקוד "ערב רב". אז המשבר הערכי נכלא בתוך מושג מומצא שמייצג זרות וזיהום שמקורו חיצוני ומוקא, יחד עם האנשים שעליהם הדביקו אותו, אל מחוץ למחנה. מאות רבות של שנים השתמשו הרבנים האשכנזים בטריק הזה בדיוק, והם ממשיכים לשחק את אותו המשחק גם תחת הריבונות היהודית. ידידיה שטרן, סרוג בעצמו, ניסח זאת היטב.

ולאחרונה, אנחנו רואים לנגד עינינו ממש איך רעיונות שבושלו בקלחת של הציונות הדתית עוברים חילון ומופיעים בכל מקום (מישהו אמר "אם תרצו"?). פתאום כל פוליטיקאי ואיש ציבור מושחת שמסתבך עם מערכת אכיפת החוק טוען, בעצת היח"צנים שלו ש"כנופיית שלטון החוק" הסמולנית הזאת רודפת אותו אישית משום שהוא לא סמולני כמוהם.  לזה נלווית, כמובן, טענה לרדיפה ע"י מרכיב נוסף ב"ערב רב", התקשורת, אבל זה כבר ראוי להתייחסות נפרדת.

בקרוב, אולי, אנחנו עומדים לצפות במופע אימים נוסף שבו פירות הבאושים של המשבר הפנימי בציונות הדתית, שחולנו לשיח המרכזי של הפוליטיקה הימנית והזדווגו עם שחיתות של פוליטיקאים, יגיעו לשיא עוצר נשימה.

היועץ המשפטי עומד להחליט האם להעמיד לדין את ליברמן על זה שכמו עוד כמה פוליטיקאים ידועים, גידל ילדים מבריקים כל כך שהם מרוויחים מיליונים עוד לפני שעברו להם החצ'קונים. אם ההחלטה תהיה חיובית, ליברמן הולך ללמד את קצב איך עושים "מופע אימים" כמו שצריך. את כל זמן כהונתה של הממשלה הנוכחית הוא העביר בהכנת הקרקע לטענה שגורמי אכיפת החוק, שנמצאם בשליטת מפלגתו, רודפים אותו על דעותיו.

למרות שתוצרי הלוואי של רעיונות הממלכתיות הפרנקנשטיינית הזאת עושים חיל בטוקבקים ובפוליטיקה הישראלית, מצדה הימני והמושחת (זה בא ביחד לא בגלל ששמאלנים הם נקיי כפיים במיוחד, אלא מפני שהימין בשלטון והוא זה שיש לו גישה לשמנת), לא צפוי לה קיום ארוך כרעיון.

אפשר שפירא רוזנברג מספרת על שיעור אזרחות שהעבירה בבית ספר דתי, שבו התלמידים לא הצליחו להבין את ההבדל בין גישת הציונות הדתית לגישה החרדית לגבי "יהדותה" של המדינה. ואכן, רעיונות נמדדים באופן בו הם מובנים בציבור הרחב ולא בקרב מפצלי שערות מקצועיים. החרדים, רובם, כבר מזמן לא רואים במדינה שיקוץ זר, הם השלימו איתה. הסרוגים, ככל שיתגוללו על התקשורת הסמולנית ומערכת המשפט הסמולנית לא יוכלו להמשיך לראות במדינה דבר קדוש.

רוב החרדים והסרוגים עומדים, אם כך, להתאחד למחנה חדש שאותו אני מכנה "פונדמנטליזם". הפיתרון שהוא מציג אלגנטי יותר מזה של ה"ממלכתיים": המדינה איננה קדושה ואיננה יהודית. אבל היא צריכה להיות. מי שלא ייסחף לשם יצטרך להכיר בעליונות מוסדות המדינה על הפסיקה הרבנית בכל הנוגע לענייני ניהול המרחב הציבורי. הדת תהפוך, בעבורו, עניין וולנטרי יותר ופרטי יותר. זה יכניס אותם למחנה הדמוקרטי והליברלי וישבור את ההומוגניות הסוציולוגית הממאירה שלו.

מינהלי: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב. אני מודה לתורמת ומאחל לה שתזכה להאריך ימים ולראות את הרבנים תומכי קצב הולכים לעולמם ונולדים בגלגול הבא בתור נשים, לצרכי תיקון.

בראיון לערוץ7, השר גלעד ארדן הודה בפה מלא שהתכנית לבניית קו רכבת בין רמאללה, נתב"ג ועזה היא פיקציה שנועדה להכשיר משפטית הפקעת קרקעות של פלסטינים לטובת קו הרכבת בין ירושלים לת"א. הבה נסביר:

החוק הישראלי קובע, כידוע, שהשטחים שנכבשו ב-67 הם כבושים. לנו, האזרחים, יכולים לספר אלף ואחד סיפורי סבתא ואף לדרוש מאתנו להפיצם במקום ההוא שנקרא "העולם" ומיושב באנטישמים. אבל בשורה התחתונה, מצב חוקי זה לא שונה מעולם. היות שכך, והיות שישראל חתומה על אמנת ז'נבה, אסור לה להשתמש במשאבי השטח הכבוש לצרכיה שלה. זה, כמובן, מעולם לא עצר בעדה, אבל את הפסאדה המשפטית צריך לשמר.

אז הטריק הוא כדלקמן: היות שאמנת ז'נבה מתירה הפקעת קרקעות לצרכים צבאיים ולטובת האוכלוסייה הכבושה, פשוט טוענים שאלו הן הסיבות להפקעה. מערכת המשפט ה"שמאלנית" יודעת היטב שמדובר בשקר וכזב, אבל משתפת פעולה. כך, למשל, בג"צ דחה בזמנו את העתירה נגד סלילת כביש 443. המדינה טענה שהוא נסלל לטובת הפלסטינים ובג"צ נתלה בהסבר המופרך ואישר את ההפקעה. אחרי עשור שבו לא הותר לפלסטינים לנסוע עליו עקב החלטה מבצעית מקומית של מפקד הגזרה שלאף אחד לא היו ביצים לבטל שמא יגידו עליו שהוא עוכר ישראל, נאלץ בג"צ להתיר לפלסטינים לנסוע עליו כדי שהפיקציה לא תיחשף. כמובן שהפיקציה בסך הכול הוחלפה באחרת והפלסטינים יכולים לנסוע רק משום מקום לשום מקום.

אז עכשיו היהודים רוצים לנסוע מירושלים לתל-אביב בחצי שעה, אבל אי אפשר פשוט להגיד שישראל מפקיעה קרקע מפלסטינים לרווחתם של יהודים. אז ממציאים סיפור סבתא לפיו ההפקעה תשרת את הפלסטינים כקו רכבת שלא ייבנה לעולם. ואפשר לנחש שגם את השקר הזה בית המשפט יקבל. אגב, באותו ראיון סיפר ארדן שראש הממשלה עוסק במו"מ כדי להראות לעולם שישראל "חותרת לשלום" אם כי ברור לו ששום מדינה פלסטינית לא תוקם. כאילו שלא ידענו.

שמואל אליהו אומר את האמת.

התנועה הרפורמית עתרה נגד היועץ המשפטי לממשלה בדרישה להעמיד את המטורלל מצפת, שמואל אליהו, לדין על גזענות. לדרישה זו יש לאליהו שלוש תשובות ושלושתן אמת לאמיתה:

אכן, רבנים רבים התבטאו באופן גרוע לא פחות ממנו ואף אחד לא עשה מזה עניין. זהו אמנם טיעון שמשקף את האינפנטיליזציה המוחלטת של השיח הדתי-ימני בימינו, שממנו כמעט לא נשאר כלום חוץ מ"גם X עושה את זה", ושגורם לי להתגעגע לאנשים כמו ישראל אלדד, שהיו פסיכים אבל לפחות היה בהם תוכן כלשהו. אבל בכל זאת, אליהו חושף כאן את מה שמפריע לציבור ה"נאור" באמת: לא המהות אלא הבולטות. הגזענות לא מטרידה אף אחד, הגעתה לכותרות בארץ ובעולם היא שמטרידה.

אליהו צודק גם כשהוא מזכיר את הקומבינה של הקק"ל. מדינת ישראל הרי העבירה חלק נכבד מעתודות הקרקע שלה, וספציפית כאלו שהשתייכו בזמנו לערבים, לקק"ל כדי שמישהו אחר יעשה את העבודה המלוכלכת וידאג להקצות את הקרקעות ליהודים בלבד. למעשה, טרנד הדרת הערבים הנוכחי שאותו התחיל אליהו עצמו הוא לא רק המשך של אותה המדיניות, אלא מענה ישיר לערעורה.

כשעתירתה של משפחת קעדאן גלגלה את הנושא לפתחו של בג"צ, הוא נאלץ לפסוק שקומבינת קק"ל מהווה פגיעה בעיקרון השוויון, שכן זה לא משנה אם המדינה מסרבת למכור אדמה לערבים או שהיא נותנת אותה לגוף ציבורי כדי שיעשה זאת. הסיבה שהוא "נאלץ" לעשות זאת היא שהכנסת, בזמנו, חוקקה חוקי יסוד והכנסת הנוכחית עדיין חוששת לבטלם. אז הכנסת מצפה מבית המשפט שיסיר ממנה אחריות ויפסוק לא בהתאם ללשון החוק אלא בהתאם לרוח הקומבינה, רק שבית המשפט לא תמיד יכול להרשות לעצמו לעשות זאת.

ברגע שהמדינה איבדה משהו מיכולתה לשמור את האזרחים הערבים בתוך תחום המושב שיועד להם, התגייסו ענפים אחרים של המדינה לסתום את הפרצה. הכנסת, שאיבדה עניין בשימור הפסאדה הדמוקרטית חוקקה את חוק וועדות הקבלה, ורבני הערים – עובדי מדינה, פרסמו את המכתב הידוע.

צודק אליהו גם כשהוא אומר שלא מערכת המשפט היא זו שצריכה להכריע בשאלות אלו. ככל שהייתי שמח לראות אותו ואת חבריו מאחורי סורג ובריח, וזה בהחלט מגיע להם, מערכת המשפט לא יכולה ולא צריכה להפוך את המדינה הזאת לדמוקרטית. זהו תפקידם של האזרחים, ואם הם לא רוצים בזאת, היא לא תהיה כזו. ומכל מקום, מערכת המשפט ממילא לא עושה זאת.

האמת.

הדבר שבו מערכת המשפט עוסקת בלהט הוא בהענקת אצטלה, מראית עין של חוקיות ומינהל תקין למדיניות המפלה והאנטי-דמוקרטית של כל ממשלות ישראל. מיטב המוחות המשפטיים עמלים יומם ולילה כדי למצוא ניסוחים וקומבינות שיאפשרו להפלות את האזרחים הערבים, רק בלי להגיד זאת במפורש. כך בירושלים, למשל, אין איסור על ערבים לרכוש דורות מחוץ לתחום המושב, אך יש איסור, ברובה של העיר, לעשות זאת למי שאיננו אזרח ישראלי ולא זכאי לאזרחות מתוקף חוק השבות. התוצאה היא אותה תוצאה, אבל אפשר למכור לאזרחים וללובי היהודי בארה"ב בולשיט לפיו לערבים "מותר לגור בכל מקום בירושלים".

זאת גם הסיבה שבגללה מערכת המשפט נחשבת כ"שמאלנית". הרי היא זו שאמורה לתת מענה לעניין ה"מה יגידו בעולם", ולפי המיתולוגיה הימנית, זוהי מהות השמאל. זהו המקום בו הימין מותח את הקו בינו לבין "השמאל" וזוהי הסיבה שבגללה כל ממשלת ימין שמגיעה לשלטון, וככזו מוצאת את עצמה מחויבת למכור לעולם כל מני לוקשים למטרות ריאל-פוליטיק, נחשבת ל"שמאלית". הימין, שרובו הגדול לא מבין ולא מתעניין בדמוקרטיה, כמו גם בשיקולים ארציים של סחר וסיוע חוץ, עיוור להבדל שבין מדיניות דמוקרטית למדיניות שמתחזה לדמוקרטית מטעמים תועלתניים. מספיק לעשות קצת קולות דמוקרטיים כדי להיות עוכר ישראל מדופלם.

הפרויקט המרכזי של הימין הישראלי בימינו הוא להעביר את ישראל ממדיניות ההשתנה בבריכה למדיניות ההשתנה מהמקפצה. מה שנעשה תוך הכחשה והשתקה אמור להיעשות מעתה בריש גלי. לכן, מערכת המשפט, שמוקדשת להכחשה, הסתרה והסוואה במטרה לשמור על פסאדה דמוקרטית, היא מהמטרות המרכזיות שסימנו לעצמם.

אבל זה לא נגמר כאן. אין חלקי עם אותם אנשים שחושבים שאין הבדל בין הרבנים הכהניסטים למדינת ישראל כולה. עמוס עוז, איש שאני אישית לא מסמפט בכלל, כתב בזמנו משפט נכון: "מי שלא מבדיל בין דרגות של רוע, יהפוך למשרתו של הרוע". לשימור הפסאדה הדמוקרטית יש מחיר. בכל זאת, היא מגבילה מעט את הגילויים הבוטים ביותר של הרוע וההגבלה הזאת נתפסת בימין כבלתי נסבלת.

מהבחינה הזאת, יש מין החיוב בהשתוללות הימין לאחרונה. המדינה הישראלית התמכרה לספין ולתדמית. הדיבור על פוליטיקה בישראל לא רק שהפך לדיבור של תדמית, אלא לדיבור על תדמית. וכך, למשל, פרשנים פוליטיים רציניים דנים בכובד ראש בטיסה ההיא של נתניהו מעל הכרמל הבוער כאילו היה זה מעשה של מדיניות ולא מעשה של פרופגנדה בסגנון צ'אושסקו הזכור לטוב. היה אפילו מי שהחמיאו לו על "התגובה" המהירה.

אירועי החודשים האחרונים הם אירועי הסרת מסיכות. זאת כוונת יוזמיהם, נראה שזה יעלה בידם ויש לברך על כך. הגיע זמן שנדבר על מי ומה אנחנו באמת, ולא רק על איך נוח לנו להציג את עצמינו. כשהמסכות יוסרו, יתברר שחלק לא מבוטל מהמיינסטרים הישראלי, כולל זה שמאכלס את התקשורת, בתי המשפט והאקדמיה, נוטה לצידם של הרבנים הכהניסטים. בכך, "המפץ הגדול" שאריק שרון הנדס לפני עשור, זה שיצר כאן "מרכז" מלאכותי רופס שמנסה לצאת בסדר עם כולם, יעבור מהעולם. אולי אז תהיה כאן מחלוקת פוליטית אמיתית ולפוליטיקה שוב תהיה משמעות כלשהי.

כשיהודי רוצה לבנות במזרח ירושלים, הוא בוחן את תכנית המתאר, מתכנן תכנית, הולך לגורמי התכנון ואם הבית שהוא רוצה לבנות תואם את תכנית המתאר מבחינת אחוזי הבנייה, ייעוד הקרקע וכולי, הוא יקבל אישור ויתחיל לבנות. לפלסטיני בירושלים אין, לרוב, תכנית מתאר שבה הוא יכול לעיין כי מדינת ישראל ה"יהודית" שלדברי נתניהו "מעניקה שוויון זכויות מלא למיעוטים שבה" כמעט ולא מאשרת תכניות מתאר לשכונות הפלסטיניות. ואם מאשרת, הן לרוב לא מפורטות מספיק כדי להעניק על פיהן אישורי בנייה.

המדינה עצמה, בונה בירושלים ליהודים בלבד. שתי דרכים עיקריות קיימות כדי לוודא שיהודים יאכלסו את הבנייה הממשלתית: על חלק מהקרקעות זכאים לרכוש בתים רק "זכאי חוק השבות" או "אזרחי ישראל". הפלסטינים במזרח העיר, כידוע, לא זה ולא זה. לישראל לא הייתה בעיה לספח את הפלסטינים לריבונותה נגד רצונם, אבל במה שכרוך בהענקת הזכויות האזרחיות שכרוכות בריבונות, ישראל "לא רצתה לכפות" שום דבר. אחרי 67 אמנם ניתנה להם הזכות לבקש אזרחות, אז זו נחסמה מאוחר יותר וכיום גם מעמד תושב הקבע נשלל מהם בשלל מניפולציות משפטיות.

הדרך השנייה היא תכנונית: בתכנית המתאר יש בתי ספר יהודיים, מתנ"סים של יהודים ובתי כנסת, אבל אין בתי ספר, מתנ"סים או מסגדים לפלסטינים. כמונו, הם לא יגורו במקומות בהם אין בית ספר לשלוח אליו את הילד. בשולי השכונות המרוחקות, פסגת זאב למשל, שמוקפות בשכונות פלסטיניות ויש בהן אדמות מותרות גם לערבים, יש פלסטינים שרוכשים דירות. את העובדה הזאת מנופפים בפני אמריקאים בורים כהוכחה ש"ערבים יכולים לגור בכל מקום בירושלים – למה יהודים לא?" גם שם, אגב, כהניסטים מארגנים את הערסים המקומיים לכנופיות כדי "לנקות את השכונה מערבים" בנימוק העתיק ביותר בעולם: "הגנה על הבחורות שלנו" (תרגום: הגנה על מונופול הגבר היהודי על הואגינה של האישה היהודייה).

אז לפלסטיני פתוחות שלוש דרכים: ללכת למקום אחר כמו שרוצים מי שהנהיגו את המדיניות הזאת, לבקש אישור בנייה בהליך פרטי אזוטרי שהענקתו, אחרי סחבת מכוונת של שנים, תלויה בשרירות ליבו של הפקיד ויכולה להיות כרוכה בדרישת לשיתוף פעולה עם השב"כ, או לבנות באופן בלתי חוקי. האופציה האחרונה היא האטרקטיבית ביותר לא רק משום שזאת כמעט הדרך היחידה לבנות בית, אלא גם מפני שקרקע שעליה יבנו כנראה כבר לא תופקע מהם "לצרכי ציבור". התפלגות ה"ציבור" שאת צרכיו הקרקע המופקעת משרתת היא 5% פלסטינים – 95% יהודים. הבעלות על הקרקע היא בדיוק להיפך. חמשת האחוזים הם עלה התאנה במקרה הזה.

לא במקרה מדברים המתנחלים, הח"כים שלהם, השפוטים שלהם וסתם ישראלים שמאמצים את הטיעונים החמקמקים שלהם, על "שוויון באכיפה". אם שוויון או כיבוד חוק היו מעסיקים אותם, הם היו מוסיפים לדרישה הראויה הזו גם דרישה למדיניות תכנון שוויונית ולהקצאת אדמות ותקציבים לפי קריטריונים שווים לכל תושבי העיר.

במדינה דמוקרטית, אכיפת חוק היא שירות לציבור שמספקת המדינה. אי אכיפת חוק איננה פריווילגיה אלא אפליה. אם הח"כים מהימין היו דורשים מדיניות תכנון שוויונית, שכוללת גם אכיפה שוויונית על עבירות בנייה, הפלסטינים היו מצטרפים. הם היו שמחים לגור בשכונות מושקעות כמו היהודים ולא במה שנראה כמו מחנה פליטים. ואם היו גרים בשכונות כאלו, הם היו רוצים שיעצרו בנייה פיראטית שעושה להם בלגאן. אבל רק ליהודים האכיפה, המעטה מאוד יש לציין, מיועדת לצרכים תכנוניים. האכיפה עבור הפלסטינים, שלהם להבדיל מיהודים דווקא הורסים בתים כדבר שבשגרה, לא מיועדת לשמור על תכנון עירוני, אלא למנוע אותו.

הח"כים יודעים את כל זה טוב מאוד. להחביא מטרות לאומניות וגזעניות מאחורי ז'רגון משפטי "ניטראלי" היא מומחיות ישראלית ותיקה, שאליה הצטרף לאחרונה הטריק של שימוש בז'רגון "דמוקרטי".

הביקור הזה משתלב עם מה שנראה כמו שיטה שמטרתה לפוצץ את היחסים בין יהודים וערבים במדינה הזאת. הוא משתלב עם שלל חוקי הנאמנות למיניהם, שלא פותרים שום בעיה ואין להם משמעות מעשית חוץ מלעצבן את הערבים. זה משתלב עם יוזמות פרובוקציה פרטיות של ח"כים ושרים, כמו זו של שר התחבורה ישראל כ"ץ לשנות את הכיתוב בערבית בשלטי הדרכים כך שיהיה תעתיק של השם העברי. וזה משתלב באופן מצמרר עם חוק הטרור החדש ועם "תרגיל הטרנספר" של כוחות הביטחון. היום, אגב, היה תרגיל משטרתי גדול בירושלים גם כן.

חלק גדול מהתוכן בבלוג זה עוסק במגמה, ובניסיונות האקטיביים של המרכז הפוליטי היהודי "לסגור שורות" ולהכתיב שיח פוליטי צר ומחייב. הקרקע למהלך כבר הוכשרה ציבורית באמצעות שלל התבטאויות, פרסומים וקמפיינים שמסמנים את החורגים ממנו כ"בוגדים", ומוכשרת משפטית ע"י שורה של חוקי "נאמנות" וחוק "נגד טרור" ששם בכיס הקטן אפילו את החקיקה החפוזה, הנמהרת והמפוחדת בחו"ל, מעגן בחוק קבוע את תקנות החירום של המשטר האימפריאלי הבריטי ומוסיף עליהן כהנה וכהנה. אבל כדי "לסגור שורות", כל זה לא מספיק. כדי להעביר את העניין מרמת ההכנה לרמת היישום, צריך ליצור משבר שיחלק את השיח הפוליטי למונחים של "איתנו או נגדינו".

לא מדובר כאן על תיאוריית קונספירציה. הפוליטיקאים לא ישבו בחדר חשוך ותכננו את כל זה לפרטיו. זה פשוט עניין של "מוחות קטנים חושבים דומה", ופופוליסטים שמזהים את כיוון הרוח (שעוררו בעצמם) ורוכבים עליה. זה סיפור על אנשים שרואים בערבים אזרחי ישראל אויבים מעצם היוולדם, או לפחות, אויבים עד שלא יכירו במעמדם הנחות אינהרנטית במדינה היהודית ובכך שהקשר שלהם לאדמה עליה נולדו לא עומד במישור אחד עם "הקשר חסר התקדים, שאין דומה לו בהיסטוריה" של היהודים לארץ. כמו שאמר נתניהו בישיבה המיוחדת לזכר הטרנספריסט רחבעם זאבי והוסיף ש"איש לא היטיב להבין זאת יותר מגנדי". מדובר באנשים שמבחינתם, אנחנו והאזרחים הערבים נמצאים על מסלול התנגשות בכל מקרה, ולכן אין סיבה מיוחדת שזה לא יקרה דווקא עכשיו.

עושה רושם שהקואליציה הנוכחית, או לפחות רוב המרכיבים שלה, החליטה לייצר את המשבר שממנו אזרחי ישראל פוחדים במיוחד, התקוממות האזרחים הפלסטינים, במטרה להיפטר מהם לא פיזית, אלא כמחנה פוליטי. ובאותה הזדמנות להיפטר גם מה"חתרנים" מבפנים. אם אכן זה התכנון, הרי שהעיתוי מצוין.

שיחות הקרקס עם אבו מאזן ייכשלו עקב הדרישה  (שהועלתה למטרה זו) מהפלסטינים "להכיר" בדבר שנתון להחלטתם הבלעדית של אזרחי ישראל ולא העסק של אף אחד אחר –  זהותה של המדינה. סביר שזה יוביל לסבב אלימות נוסף שאליו יצטרפו הפלסטינים אזרחי ישראל, והשמאלנים יסומנו כשותפיהם,אם לא כמי שהפיקו את הבלגאן (המתנחלים בסילוואן טוענים זאת לגבי המצב שם, ואנחנו יודעים שהח"כים ממהרים לאמץ כל טיעון של ארגון ימני הזוי כדי להתגולל על יריביהם). וכל זה קורה באמצע הקדנציה של אובמה, כשהתמיכה בו בשפל, כשהוא עומד בפני בחירות לקונגרס, ואחרי שכבר נכשל פעם אחת בהפעלת לחץ על ישראל.

נ.ב: זה פוסט אחד שאשמח לאכול את הכובע על זה שכתבתי אותו.

מי שלא היו שם הם נציגי הארגונים שתומכים בהעלאת התמלוגים לטובת אזרחי ישראל, רבים מהם נתמכים ע"י הקרן החדשה לישראל, שעל פי המסרים אותם הקריאו הח"כים, רוצה להעלות את תמלוגי הגז כדי, נו, להשמיד את המדינה וכיוצא באלו. אותו ספין נוסף ושלישי במספר של  משה קלוגהאפט על הקרן החדשה (קמפיין הגז הערבי), מסתבר, היא העמדה הרשמית של יצחק תשובה וח"כי המחמד שלו.

אמנם הקמפיין ההוא זה החדשות של אתמול, אבל אחת הבעיות של התקשורת הפורמאלית היא הימנעותה מכל עניין ה"חבר את הנקודות", דבר שהופך את החדשות ממשהו שאמור לעזור לך להבין את המציאות לעוד צורה של בידור מטמטם.

אז כדאי להזכיר שתשובה הכחיש קשר לקמפיין, אבל תמך בתוכן שלו כ"שווה בדיקה". צריך להזכיר גם שאף עיתונאי לא לקח על עצמו לחשוף את מקורות המימון של הקמפיין. תשובה עצמו, כמובן, הוא החשוד המרכזי. רנן שוורצמן, יו"ר הארגון הקיקיוני ששימש כ"פרונט" לקמפיין המיליונים הזה טען שתשובה לא מימן את הקמפיין ישירות, ו"לא ידוע לו" על מימון כזה בעקיפין. נראה לי שהתמונה ברורה.

הסיבה שכל זה חשוב היא שכשהימין בשלטון, גם אורח המחשבה הימני שולט בכיפה, ועליו אפשר להגיד שני דברים: הימין אף פעם לא עשה הפרדה בין "המדיניות שאתה מקדם תפגע, לדעתי, במדינה" (דבר שכל צד חושב על מתנגדיו) ל"אתה רוצה לפגוע במדינה", דבר שהופך אוטומטית כל מי שלא מסכים אתם לחתרן, משת"פ ובוגד ושולל את הלגיטימיות מעצם קיומו.

הדבר השני שהוא שה"שמאל" אשם, גם כשהימין בשלטון. הרי מי שמנהל את המדינה הם לא, חלילה, 18 המשפחות הפיאודליות, הפוליטיקאים שמקבלים מהם תרומות והפקידים הבכירים שמקבלים אצלם משרות מכניסות אחרי שעבדו בשבילם בשירות המדינה, אלא פרופסורים לסוציולוגיה, עיתונאים תל-אביבים ודורית בייניש.

בשורת הקמפיינים נגד הקרן החדשה, משה קלוגהאפט מיתג מחדש וארז יפה את שני המרכיבים הנ"ל, והח"כים שלנו בלעו את זה. לא יודע להגיד האם זה כך בגלל שהם מטומטמים או מפני שהם מבינים על איזה צד מרוחה החמאה ואיזה הון פוליטי אפשר לעשות כשיש שעיר נוח לעזאזל. הניחוש שלי הוא שכמו רוב האנשים, הם פשוט מאמינים בבולשיט האינטרסנטי של עצמם.

וכך, בנושא שהוא חשוב אמנם, אבל שייך במובהק לתחום הכלכלי, טען יו"ר וועדת הכלכלה שמי שמתנגד להתעשרותו (עוד הרבה יותר) של תשובה על חשבון האזרחים הוא "אויב המדינה", לא פחות. ח"כ אנסטסיה מיכאלי הגדילה לעשות ודרשה לשסות את השב"כ בארגונים שתומכים בהעלאת תמלוגי הגז כדי לבדוק "את הקשר בינם לפעילות חתרנית".

העניין הוא לא בכך שחברי כנסת מדברים שטויות, וגם לא בכך שהם מנסים לרצות את הבוסים התאגידיים שלהם. אפילו השאלה מה יעשו עם תמלוגי הגז היא שולית כאן. האמת המחרידה שנחשפת כשמחברים את הנקודות היא שהשימוש הגובר שעושים החכ"ים, ולא רק הם, במטבע "הכה בשמאלנים-הצל את המולדת" מצביע על הפיכתו למקור עיקרי של הון פוליטי במדינה הזאת.

כשקל כל כך ורווחי כל כך להשתמש במטבע ה"חתרנות" של הקרן החדשה וה"שמאלנים" בכל נושא, השימוש בו צפוי לגדול ולחלחל גם לחלקים אחרים במערכת. רק לאחרונה השתמשו במטבע ה"חתרנות" נגד המאבק למניעת גירוש ילדי העובדים הזרים, צעדת משפחת שליט (מסתבר שכבר אין צורך לספק הוכחה) ואפילו כדי להגן בבית משפט על מניעת הצגתה של תערוכת צילום פוליטית במבנה ציבורי. כבר נתקלתי במטבע החתרנות של הקרן החדשה כטיעון בנושאי זכויות האישה ואיכות הסביבה. בקרוב, יגידו את זה על כל דבר.

ובמידה לא מבוטלת של הגיון. בעיני מי שמכונים "השמאל", כל המאבקים קשורים זה לזה ונובעים מעקרונות משותפים. קו ישר אכן מחבר בין דמוקרטיה למאבק בכיבוש, לזכויות נשים, זכויות עובדים לאיכות הסביבה ונושאים רבים אחרים. שיוכם של כל המאבקים האלה ל"חתרנות" הוא פשוט מהלך של דה-לגיטימציה כללית כלפי השמאל, יהיו מעשיו אשר יהיו. ועכשיו תחברו את הנקודה הזאת עם הנקודה של חוק הטרור החדש, שיאפשר לפוליטיקאים להוציא את הדיבורים שלהם אל הפועל בקלות יתרה.

שיטת "חבר את הנקודות", להבדיל מהדיווח לאחר מעשה של התקשורת הפורמאלית, מאפשרת להבין לאן הרוח נושבת. פשוט תארו לכם את אקוניס, מיכאלי ושכמותם בעוד חמש שנים, נניח, אחרי שהתקדמו בשרשרת המזון הפוליטית לתפקידים בכירים, ואולי את גדעון סער כראש ממשלה (הוא רואה את עצמו כמועמד, כנראה), עם חוק הטרור שמאפשר, עם מעט מניפולציה, לשים כל אזרח שירצו על מסלול הרשעה מינהלי ששולל את חזקת החפות וזכויות החשוד ומאפשר לשר הביטחון להקים יחידות "לא קיימות" שלא שייכות לשום גוף ביטחון ומקבלות ממנו או מראש הממשלה הוראות ישירות בלי ביקורת ציבורית או שיפוטית.

ועכשיו תארו לכם אינתיפאדה שלישית, שבוא תבוא כמו שברור לכולם, ותכפילו את החרמות, המחאה והדה-לגיטימציה של ישראל בעולם פי שלושה, על כל מה שכרוך בזה מבחינת הפרנויה המקומית, ותוסיפו לזה, נניח, התקוממות של הפלסטינים אזרחי ישראל, שבוא תבוא גם היא עם התמשכות מצעד חוקי הפרובוקציה מבית היוצר של ליברמן. זה לא עתיד הכרחי, אבל עושה רושם שזה בהחלט הכיוון אליו המדינה צועדת, צעד ברווז אחד כל פעם.

הכנסת מעולם לא הגדירה מהי "מדינה יהודית", ולא במקרה. ההגדרה היחידה שלא שוללת את היותה של המדינה "דמוקרטית" היא, בפשטות, מדינה שרוב אזרחיה הם יהודים, כשהביטויים לכך בחיי המדינה לא סותרים שום זכות אזרחית של בן מיעוטים, כולל הזכות לחשוב ולהגיד שהמדינה לא צריכה להיות יהודית. אבל הגדרה כזאת לא נזקקת לשום עיגון מיוחד בחוק. ובכל מקרה, עם דמוקרטיה או בלעדיה ויהיו הביטויים החוקיים והסמליים אשר יהיו, שום דבר לא יקבע בשאלה האם המדינה הזאת "יהודית" או לא חוץ מהמציאות הדמוגרפית.

בהיעדר הגדרה קונקרטית ל"מדינה יהודית", כל מה שנשאר מההצהרה זה שהיהודים הם הבוסים של המדינה. היות שהיהודי הוא בוס, אז הוא גם יותר אזרח ממישהו אחר. "אזרח", כדאי להזכיר, הוא אדם שמחזיק בבעלות על המדינה, בדיוק כמו בעל מניות שמחזיק בבעלות על חברה, כשפתק הבוחר הוא מימוש הבעלות שלו. אם לא יהודי הוא מישהו שהמדינה איננה שלו, הוא איננו אזרח ולא משנה איך מכנים את הסטטוס שלו. המדינה יכולה, אולי, להיחשב כ"יהודית" אם רוב האזרחים רוצים בזאת, אבל היותה יהודית כעובדה שאיננה תלויה ברצון הציבור הופכת אותה ללא-דמוקרטית בעליל.

מה שיש כאן זה לא, כמו שאמר נתניהו, "התאמה לחוקים הקיימים". מספיק לדרוש ממבקש האזרחות להצהיר על נאמנותו לחוקי המדינה, שכוללים גם את חוקי היסוד שכוללים את סעיף ה"יהודית ודמוקרטית". אבל ההצהרה הנוכחית לא דורשת נאמנות לחוק אלא הסכמה עם החוק. דמוקרטיה יכולה, וחייבת, לדרוש מאזרחיה ציות לחוק, אבל לא יכולה למנוע מהם להתנגד לו ולפעול באמצעים חוקיים ודמוקרטיים כדי לשנותו.

החוק הזה הוא בסך הכול חלק ממהפכה שקטה שמטרתה לקבוע גבולות חדשים, צרים ומחייבים לשיח הציבורי. הקו שמחלק, פוליטית, את אזרחי המדינה הוא לא בין מי שבעד מדינה יהודית לבין מי שנגד, אלא בין מי שבעד דמוקרטיה למי שנגד. מרבית הציבור היהודי רוצה גם וגם, אבל השאלה היא מה גובר על מה. הממשלה הנוכחית מנסה לקדם תפיסה של "דמוקרטיה" שכפופה לאידיאולוגיה פוליטית, בדומה למודל האיראני. לכן, התפיסה לפיה הלאומיות וההגדרה העצמית היהודית יצטרכו למצוא לעצמם ביטוי שאיננו סותר את הדמוקרטיה צריכה להיזרק מחוץ לגדר.

ההבנה שהלאומיות היהודית במתכונתה המוכרת לא מסתדרת עם דמוקרטיה (אני חושב שהיא יכולה, בתיאוריה, אבל בספק אם אנחנו מסוגלים לבצע זאת למעשה) צועקת מכל משפט בדיון על החוק. הפוליטיקאים שלנו, מסתבר, חושבים שאם יצעקו מספיק חזק שעולם שטוח, הוא יפסיק להיות עגול. וכך, ביבי הציע, למשל, נוסח לפיו "ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי שמעניקה שוויון למיעוטים שבה". מה אגיד לכם, אולי הערבי צריך לקחת את ההצהרה עליה הוכרח לחתום לועדת התכנון שמפקיעה את אדמתו כדי לבנות עליה עוד יישוב קהילתי ליהודים בלבד.

2. חוק טרור המדינה החדש כולל גם, מסתבר, סעיף (סעיף קטן 5 להגדרת "רשות ביטחון") שמאפשר לשר הביטחון ולראש הממשלה להקים יחידות חשאיות שאינן משתייכות לשום רשות ביטחון, לא לצה"ל, לא למשטרה ולא לשב"כ, שקיומן ייאסר לפרסום בצו, ויוכלו לפעול בחשאיות מוחלטת נגד, ובכן, נגד כל אחד.

צריך להבין משהו לגבי החוק הזה (PDF). גם אם יישמו אותו "לפי הספר" ולפי כל כללי המינהל התקין, הרבה אנשים (PDF) שהקשר שלהם לטרור הוא, במקרה הטוב, עקיף, מקרי ולא מכוון ייחשבו כטרוריסטים וכך תישלל מהם היכולת להוכיח את חפותם בהליך משפטי ראוי. אבל עם קצת מניפולציה, בריונות ושימוש בשופטי מחמד, דברים שבהחלט קיימים במערכת, יהיה אפשר להפעיל את החוק נגד כל אזרח, בקלות.

שירותי ביטחון חשאיים שרשמית, פשוט לא קיימים, זו השיטה בה נקטו, למשל, משטרים צבאיים בדרום אמריקה נגד מתנגדיהם הפוליטיים. זה האופן בו פועלים תאי ביון במדינות זרות וזהו גם האופן בו פועלים ארגוני טרור. מסתבר שהקביעה שלי שמדובר בחוק טרור של מדינה מוצדקת יותר משחשבתי.

אז אני חוזר על הקריאה, צריך להראות איך אנשים וגופים קיימים ולגיטימיים ייפגעו מהחוק. ואני חושב שהחוק מספיק מסוכן כדי לשתף פעולה נגדו גם עם ארגוני ימין, שחשים על בשרם לאחרונה מה קורה כשהשב"כ יכול לעשות מה שבא לו.

3. מספרים שכשהוורמאכט הגיע לפראג, קצין האס-אס שלח חיילים לבית האופרה המפורסם כדי להוריד ביריות את פסלו של המלחין היהודי פליקס מנדלסון, שנמצא בין פסלי המלחינים שמקשטים את הבניין. "אבל איך נדע מי מהם זה מנדלסון?" שאלו החיילים. "טיפשים!" צעק קצין האס-אס, "הוא יהודי, פשוט תחפשו את הפסל עם האף הכי גדול. קדימה, שנל!" אז החיילים חזרו לבית האופרה וירו בפסל של ריכארד ואגנר.

בזמנו (לא זוכר מתי בדיוק, אולי אפילו לפי קום המדינה), התזמורת הפילהרמונית הישראלית החליטה להחרים את המוזיקה של ואגנר, שעליה נאמר ש"היא יותר טובה מאיך שהיא נשמעת". אין לזה שום הצדקה מיוחדת, כמו שאין הצדקה להחרמת יצירותיהם של שלל אנשים שהנאצים הושפעו מהם בעקיפין ו\או עשו בהן שימוש ו\או שהיו אנטישמים בעצמם. ואכן, יצירותיהם לא מוחרמות, דווקא לואגנר נדבקנו.

נכון, מותר לאנשים להיות לא רציונאליים במה שכרוך בתגובה לטראומות שלהם, אז מי שלא מעוניין לנגן או לשמוע את ואגנר, לא חייב. גם אם תזמורת או תחנת רדיו תרצה להחרים אותו, מותר לה. אבל מה לעזאזל זה אומר עלינו אם הנינה של ואגנר פוחדת להגיע לארץ כדי לארגן קונצרט, שיתקיים בכלל באירופה, שבו יצירותיו של ואגנר ינוגנו לצד יצירות של מלחינים יהודים? אם הייתה נותרת בציבור שלנו מעט שפיות, דבר כזה היה צריך לגרום לו לעצור לרגע ולחשוב.

מנהלתי: נותרו שני מקומות בסיור-דיון נוסף של "טירוף ירושלמי למתחילים" אותו אדריך ביום שישי הקרוב. נעשה סיבוב בין ירושלים הדמיונית לירושלים האמיתית. נדבר על האופן שבו דפוסים היסטוריים ממשיכים לחיות ולבעוט עד ימינו, נעשה המבורגרים מפרות קדושות לכל הדתות וננווט בין היסטוריה הזויה למציאות נוכחית הזויה לא פחות. 10 בבוקר, חמישים שקל לראש (יש על מה לדבר אם אתם מאותגרים כלכלית), מינימום 5 מקסימום 12 משתתפים, פרטים ואישור במייל: put.scissors@gmail.com

גם ההחלטה הזאת, כמו כל החלטה מפוקפקת שנוגעת למעללי השב"כ, התקבלה בבית המשפט הביתי של השב"כ, המחוזי בפתח תקווה. אפשר לנחש שהמחוזי פתח תקווה הפך לחותמת הגומי המועדפת על השב"כ לא בגלל שפע מקומות החניה לידו אלא בגלל ששם יושבת השופטת אל"מ במיל' עינת רון, שבהיותה התובעת הצבאית הראשית, הציעה (PDF) ב-2001 לטייח מקרה של הריגת ילד פלסטיני שמהראיות לגביו עלה, כפי שהודתה בעצמה, שהיה לא מוצדק ושלחיילים לא נשקפה סכנת חיים. ההצעה התקבלה, והנושא נחשף במקרה.

יש אנשים, טובי לב ממני, שבאמת אכפת להם מזכויות פושעים נתעבים שונים וחושבים שיש דברים שלא מגיעים גם לגרועים שבהם. אחרים, רבים הרבה יותר, חשבים כך רק לגבי פושעים שאתם הם מזדהים או לפחות, נוטים להתייחס בסלחנות או הבנה אליהם או לפשע שביצעו. אני לא שייך לאף אחת מהקבוצות הנ"ל. יש הרבה פושעים, בבתי הסוהר ומחוצה להם, שמבחינתי לא היה נגרע שום דבר מהעולם אם היו מתנגשים במשאית או נופלים בטעות לבריכה מלאה בדגי פיראנה. ולמרות זאת, אני תומך מושבע בזכויות האסיר והחשוד. לא בשבילם, בשבילי. אם יש למדינה את האפשרות לרמוס אז זכויותיו של יגאל עמיר, שום דבר לא מבטיח לי שזכויותיי לא יירמסו. או שהמדינה יכולה לעשות דברים כאלה, או שלא. אין אמצע.

כך שלמרות שאישית, לא מזיז לי אם יגאל עמיר לא יזכה להתפלל במניין או לראות את אחייניו, אני יודע שאין סיבה אמיתית למנוע זאת ממנו. נימוקי השב"כ נשמעים כמו התירוצים הרגילים והשימש בשופטי מחמד עם קופת שרצים על הגב אומרים לי שגם כאן, השב"כ מרשה לעצמו הרבה יותר מדי. אז מה שמפריע לי בסיפור, זאת העובדה שהשב"כ יכול לפגוע בזכויות האסיר והחשוד כמעט ללא הגבלה, ולצאת מזה. וזה מצב שכאזרח, לא מקובל עלי.

מה שמפחיד עוד יותר, זאת העובדה שאותו שב"כ שנהנה כבר עכשיו מיד חופשית ומרשה לעצמו לעשות בה שימוש חורג ופסול שאיננו מתחייב מתפקידו להגן על אזרחי המדינה, מעורב באופן פעיל בניסוח וקידום החוק החדש (PDF) שיאפשר לו גמישות גדולה הרבה יותר. כאמור, שלל העבירות והמעשים שאפשר לקטלג תחת "טרור" וכך להעביר אותן למסלול של סף ראייתי נמוך, הטלת נטל ההוכחה על החשוד ולא על המאשים, ושימוש באמצעים חקירתיים ומשפטיים מרחיקי לכת הרבה יותר מהמקובל במשפט הפלילי הרגיל, עומד להפוך כל בית משפט בארץ למחוזי פתח תקווה. ואף אחד לא מבטיח לנו שהשימוש באמצעים הנ"ל ייעשה רק על אנשים שבאמת מגיע להם להתנגש במשאית או להיאכל ע"י פיראנות.

העניין הוא שבישראל אין פוליטיקה של השקפות עולם, או אפילו עמדות או אינטרסים. מה שיש לנו זה פוליטיקה של זהויות, ומרבית השימוש שעושה כל מחנה פוליטי בהשקפת העולם שלו נועד להגן על היקרים לליבו. כבר התייחסתי להימנעות של "השמאל" מלהגן על זכויות נשים במגזרים שלהם הוא מתנגד, התנחלויות, דתיים וצה"ל בעיקר. לזכותו אומר שהחלקים בו שמוגדרים "חברתיים" ולא "פוליטיים" (כאילו שיש הבדל), ובראשן הקרן החדשה לישראל, דווקא עושים עבודה יפה בנושא. גם ארגוני זכויות אזרח נקטו בעמדה הוגנת במה שנוגע לזכויות החשוד מהימין פעמים רבות, למרות שאין בכך כדי לזכות אותם בשום הכרה ציבורית, הציבור ימשיך לחשוב שהם מגנים רק על ערבים.

ל"ימין", לעומת זאת, יש רקורד עלוב ביותר בכל מה שכרוך ביושרה מינימאלית. אני זוכר במעומעם ארגון ימין אחד שיצא להגנת זכות ההפגנה בשייח ג'ראח מתוקף ההבנה שמה שמונעים מהשמאלנים יכולים למנוע גם מהם (וכך הבינו, סוף סוף, בשביל מה צריך דמוקרטיה) אבל ככלל, הימין עושה שימוש גובר והולך בשיח דמקרטי רק כשזה נוגע לפגיעה, מדומיינת לעיתים קרובות, בזכויות הדמוקרטיות של אנשי שלומו.

לאחרונה, הרטוריקה הדמוקרטית של הימין הגיעה לשיאי צביעות מהממים. ח"כ דני דנון ואורית סטרוק, מנהלת "ארגון זכויות האדם ביש"ע" ("ארגון זכויות היהודי" הוא שם נאות יותר) הצהירו שניהם ש"לא ייתכן חוק אחד ליהודים וחוק אחד לערבים" בשטחים, הצהרה שהפכה לסוג תחמושת עיקרי בכל פעם שלא נותנים למתנחלים לעשות מה בזין שלהם.

זה מסוג הטיעונים שמסתדרים יפה במוח של הישראלי הממוצע שהפנים את הטשטוש המכוון של הקו הירוק שבו עסקו במרץ כל ממשלות ישראל, שבעד דמוקרטיה אבל חושב שהיא לוקסוס שאפשר לוותר עליו, ולחלוטין לא מבין את משמעות המילה "אזרח". וכך, אנשים שחיים, תומכים, מקדמים ומנציחים משטר שבו היהודי הוא אזרח של מדינה דמוקרטית, נחשב כבוגר משפטית בגיל 18 ונשפט בבית משפט אזרחי, בין היתר, דורשים "שוויון" עם השכן הפלסטיני שאיננו אזרח של שום מדינה, נחשב כבוגר בגיל 16 ונשפט בבית דין צבאי. מה יש להגיד, רק שיחליטו האם הם מעדיפים להשוות את מעמדם החוקי של הפלסטינים לזה של המתנחלים או להיפך. שתי האפשרויות מקובלות עלי.

אם המחנה הדמוקרטי בארץ חפץ חיים, הוא צריך להתערב בכל מקרה של הפרת זכויות שמגיעות לאזרח בדמוקרטיה. גם, ובמיוחד, כשמדובר במישהו שקשה במיוחד לצאת להגנתו, ויגאל עמיר הוא מן הקשים שבהם. בימין מאמינים בדמוקרטיה ליהודים בלבד, במרכז הולכת ומתגבשת תפיסה של דמוקרטיה לתומכי האידיאולוגיה הרשמית של המשטר בלבד. שניהם מכנים את מרכולתם "דמוקרטיה" וזאת דמוקרטיה בערך כמו ש"הדמוקרטיה העממית" במזרח גרמניה הייתה דמוקרטיה. האלטרנטיבה חייבת להיות דמוקרטיה לכולם. לא רק להלכה, אלא למעשה.

מנהלתי: ביום שישי הקרוב אדריך סיור-דיון נוסף של "טירוף ירושלמי למתחילים", סיבוב בין ירושלים הדמיונית לירושלים האמיתית. נדבר על האופן שבו דפוסים היסטוריים ממשיכים לחיות ולבעוט עד ימינו, נעשה המבורגרים מפרות קדושות לכל הדתות וננווט בין היסטוריה הזויה למציאות נוכחית הזויה לא פחות. 10 בבוקר, חמישים שקל לראש (יש על מה לדבר אם אתם מאותגרים כלכלית), מינימום 5 מקסימום 12 משתתפים, פרטים ואישור במייל: put.scissors@gmail.com