החברים של ג'ורג'

לכשיחקרו, ויש לקוות שיחקרו, את התנהגותה של התקשורת הישראלית במהלך המלחמה האחרונה, יהיה מקום להקדיש פרק מיוחד במחקר לאחד אתרי החדשות הפופולריים ביותר, מעריב nrg, או בקיצור נר"ג. (גילוי נאות: הכותב עובד באתר חדשות מתחרה).

בתור אתר שלא הצליח להחליט אם שמו הוא ישראלי או לא, נר"ג הוא הסמן הימני הקיצוני בקרב אתרי המיינסטרים. התופעה בולטת במיוחד בנר"ג מתנחלים (המוסווה כ"נר"ג יהדות"), אבל היא פשתה באתר כולו. האתר היה יותר פטריוטי מפטריוטי, ובשילוב עם עיתון האם מעריב יצא במתקפה על עצם הרעיון של ביקורת על הצבא והממשלה. במיוחד הצבא. בהתאם, יצא נר"ג למתקפה שוצפת על התקשורת הישראלית, וכפי שכבר נכתב כאן העלה מאמר דעה סהרורי במיוחד, שקרא לגיוס התקשורת הישראלית.

השבוע יצא האתר בשאלון, שאמור להבהיר מי האשם במחדלי המלחמה:

לי, אישית, חסרים כמה מועמדים. למשל, לא ברור לי מדוע הצבא נתפס כמי שאין לו כל קשר לכשלון צבאי, ואיך הצליח דני חלוץ להתחמק מרשימת החשודים, בעוד דווקא אהוד ברק נמצא בה. לא הבנתי איך התקשורת אשמה במצב יותר מאשר, נניח, שר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר שאול מופז. בין הפותרים נכונה יוגרל דן מרגלית.

וויליאם רנדולף הרסט נזכר לדראון עולם, לאחר שפמפם את היסטריית המלחמה עם ספרד ואמר, על פי האגדה, לאחד מכתביו: "אתה ספק את הכותרות, אני אספק את המלחמה". נמרודי ונר"ג מפרכסים את דעת הקהל הימנית כזונות המפרכסות זו את רעותה, מפמפמים אווירה היסטרית של חוסר אמון במערכת הפוליטית האזרחית, ומקדמים את אגדת הסכין בגב. הם מתעלמים מהעובדה שהמערכה נגד התקשורת היא בומרנג; היא תחזור גם אליהם.

על אחת כמה וכמה אם הדברים יצאו משליטה והמיאוס מן הפוליטיקאים יביא להעברת השלטון רשמית לידי הכת הצבאית. אז יגלה נמרודי עד כמה צונח העניין בעיתון פטריוטי. אלא שאז יהיה מאוחר מדי, ולא יהיה מי שיזכור אותו, אפילו לא כהרסט ישראלי.

(יוסי גורביץ)

הכשלון הראשון של וינסטון צ'רצ'יל היה בפלישה הרת האסון לגאליפולי, ב-1915. הצבא הטורקי הסב לבריטים ולאנשי אנזא"ק אבידות כבדות, והדף אותם למעשה אל הים. צ'רצ'יל התפטר לזמן מה מהממשלה; על פי כל הסימנים סבל מדכאון. לידיד שביקר אותו בעת שצייר, אמר ש"על הידיים האלה יש יותר דם מאשר צבע".

בעיתונים הישראליים, ולאחרונה גם האמריקניים, עיראק נדחקה מזמן לעמודים האחוריים; מכוניות התופת היומיומיות מופיעות במבזקים, אם בכלל. אילו פעמוני-אשכבה נשמיע לאלו המתים כבקר?

ובכל זאת נשמיע. נזכיר שבחודש יולי לבדו, נטבחו ונחנקו ונורו ונשרפו 3,348 אזרחים בבגדאד – ואלו נתוני הממשלה, שאין להניח שהם מכסים את כל התקריות. כתב סי.אן.אן. ראה בבגדאד ביוני את גופתה של ילדה, שראשה נערף ובמקומו תפר פסיכופט את ראשו הערוף של כלב; על מלאכתו של פסיכופט אחר, המבריג יחדיו את כפות ידיהם של ילדים סונים, קורבנותיו המועדפים, העידו עשרות. שתי מתקפות אמריקניות נכשלו החודש בכיבושה מחדש של בגדאד.

הסונים זרעו רוח, ועכשיו הם קוצרים את הסופה. מי שתמך בזרקאווי ואנשיו, מי שדיבר על עיראק כ"חרב הסונים נגד השיעה", מי שריסק את קונספט האומה העיראקית ופירק אותה לחלקיה הדתיים, נמצא עכשיו, כאשר הגלגל מתהפך, בעמדה מוסרית שאין לקנא בה.

רחמים לסונים? הם לא הראו כל רחמים בשלוש השנים האחרונות, כשפוצצו מסגדים על המתפללים בהם, כאשר המחבלים שלחו ילד עם תסמונת דאון להתפוצץ בתורי המצביעים בבחירות, שהתעלות מלאו גוויות נשים שחטאן היה עבודה בבסיס האמריקני הקרוב. רחמים? לסונים?

אבל: ילדה עם ראש כלב. ילדים שתחושתם האחרונה היתה הבורג החודר את כפות ידיהם.

האמריקנים מתעוררים עכשיו – תמיד במאוחר מדי, כאן ושם – ומבינים שלמלחמה בעיראק אין כל קשר לטרור. שאם כבר, היא הפכה לחממה יוצאת דופן לטרור. שבמקום להחליש את האיסלמו-פאשיזם, היא חיזקה אותו. שהמלחמה שיחקה לידיה של איראן. בקצרה, הם מרגישים כמו הישראלים אחרי שהשיקוי של דני חלוץ התפוגג, ונשאר רק חיוכו של נסראללה.

כמו כאן, המלחמה בעיראק נוהלה בעיקרה מן האוויר, בנסיון לחסוך באבידות לוחמים. כמו כאן, השימוש החופשי באש כנגד בלתי מעורבים הרס את סיכויי הצמיחה של הדמוקרטיה. כמו כאן – כי המלחמה בעיראק היתה, אחרי הכל, הדגם שעליו נבנתה מלחמת לבנון השלישית. והיא עצמה, אפשר מאד, נועדה להיות הדגם שעליו תיבנה מלחמת איראן.

אלוהים יודע על מה חשב ×’'ורג' בוש – יש לקוות שאכן חשב – כאשר החליט על הפלישה לעיראק. קולין פאוול הזהיר אותו ש"שברת, קנית"; אבל לא פאוול ולא אדם אחר יודעים כיצד לבנות מחדש את עיראק. ידיו של בוש מלאות דמים. בניגוד לצ'רצ'יל, "נשיא המלחמה" ×”×–×” לא נראה מוטרד מכך; "המחליטן" גילה תסכול רק כאשר התברר שהפגנת-ענק של השיעים בבגדאד הוקדשה לתמיכה… בחיזבאללה.

דם על ידיו, ועל ידי אלו שתמכו במלחמה הארורה הזו. כמה טיפות דם גם על ידי שלי – אם כי, בכותבי את המבזקים המכילים שמות מקומות ומספרים, אני מתנחם בכך שלי, לפחות, לא היתה כל השפעה על הדרגים המחליטים שם, או על הציבור האמריקני.

3,438 הרוגים ביולי 2006. אני מפחד לחשוב על המספרים שיביא עמו אוגוסט.

(יוסי גורביץ)

היום, ראיין רזי ברקאי את אלעזר שטרן, ראש אגף משאבי אנוש. חלק מהשיחה נסב על העובדה שלפי אלעזר שטרן, ניתן לראות מאלו מגזרים בארץ מגיעים חיילים קרביים, ומאלו מגיעים המשתמטים, כאשר הוא ראה זאת לפי המשפחות השכולות שהוא ביקר בימים האחרונים. באופן טבעי, בשלב כלשהו העלו למוקד את עיר החטאים (תל-אביב, ללא בקיאים). שטרן טען כי ייתכן והגיע הזמן לפרסם את פילוח ההתגייסות לחילות קרביים לפי בתי ספר.

בראיון לאחר מכן, ראיין ברקאי את צחי הנגבי, ושוחח איתו גם בנושא זה, מתוקף היותו ראש ועדת חוץ ובטחון. בראיון ניסה ברקאי לקבל את דעתו של הנגבי בנושא הגיוס, ושאל את השאלה הבאה (בפראפרזה קלה) "צחי הנגבי, עזוב את המספרים. מהי תחושתך בקשר למוטיבציה לגיוס קרבי בתל-אביב לעומת אזורים אחרים?"

כאן, בשאלה זו בדיוק, מודגמת בצורה חדה וחלקה אחת מבעיות היסוד של העיתונאים, שהיא חוסר היכולת להבין שכאשר מדובר בנושאים כמותיים, כגון פילוח החיילים הקרביים לפי אזור המגורים, המספרים הם כל מה שחשוב, ובדיוק מה שאי אפשר לעזוב. אין כל משמעות לדיון שברקאי מנסה לעורר, ללא המספרים.

בחרו את החלוקה המגזרית האהובה עליכם: דתיים/חילוניים, קיבוצניקים/עירוניים, או כל חלוקה אחרת. גם אם אחוז המתגייסים לקרבי מכל מגזר היה זהה לחלוטין לחלקו של המגזר באוכלוסייה, אין כל סיבה להניח שפילוח החיילים ההרוגים לפי מגזר יהיה זהה לפילוח זה. למעשה, מבחינה סטטיסטית הסיכוי שכך יהיה הוא קטן הרבה יותר מאשר הסיכוי שבמגזר מסוים יהיו יותר הרוגים מאשר חלקו של המגזר באוכלוסייה, ובהתאם יהיה מגזר עם מספר הרוגים קטן יותר.

ייתכן שהאלוף צודק באבחנותיו, ויתכן שיש לו מספרים שמגבים את הטענה כי התל-אביבים מעדיפים לשתות אספרסו ולא לרוץ על ג'בלאות. אם כן, שיציג נתונים אלו לתקשורת, ואז יהיה טעם לדיון על חלוקת הנטל. עד אז תחושות הבטן של העיתונאים, השרים, וכל פרשן אחר אינן מעניינות.

הגיע הזמן שעיתונאים יבינו דבר פשוט: לשאלות כמותיות צריך לתת תשובות כמותיות. חוסר ההבנה הזה מבצבץ במקרים רבים. רואים זאת בשיחה עם הטוען כי חיסונים מסכנים ילדים, ולא יכול לספק אף מספר האומר כמה ילדים אכן נפגעו מחיסונים, רואים זאת בשיחה עם הפוליטיקאי הממורמר התורן שטוען שכך וכך אנשים פנו אליו בנושא מסויים, ולא נדרש לספק מספר פונים. ורואים את זה גם עכשיו, כשהעיתונאים עושים פילוח סטטיסטי של מספרי הנופלים לפי ההספדים בעיתונים. מהאזרח ברחוב אנחנו מוכנים לקבל תחושות בטן שלא מבוססות על אף נתון. מעיתונאים אנחנו צריכים לדרוש יותר.

(עופר רון)

מלחמת לבנון סיפקה לעיתונות העברית שפע של היסטוריה מביכה. מקום ראשון, כמובן, ניתן לעיתונאים שלא העיזו לדווח על מות גוני הרניק וחבריו בבופור, משום שראש הממשלה בגין אמר שלא היו הרוגים. ולא שוברים לראש הממשלה את המילה. במחלקת מודעות האבל היו יותר חתרניים: שם אישרו לכתוב את המשפט "נפל בקרב הבופור" לצד שמות החללים.

על המקום השני מתחרים עמירם ניר, שכתב יום לאחר פתיחת המלחמה את "שקט, יורים" המפורסם, ועורך העיתון הרצל רוזנבלום, שכתב מאמר הזוי במיוחד כנגד מפגיני חד"ש שיצאו בהפגנה נגד המלחמה.

ובכן, לרוזנבלום וניר קם יורש ומתחרה.

כך נראתה אמש הכותרת שדיווחה על הפגנת אנשי השמאל בתל אביב. ראוי לזכור שהיה לא רק אדם שכתב את הטקסט הזה, אלא גם עורך שאישר אותו. אבל מי שעקב אחר התקרנפותו של "מעריב nrg" לא הופתע באמת. הזלזול בכל מה שאיננו בקונסנסוס, מתן תשומת הלב לארבעת הערסים ש"קיללו את הצועדים" – זה nrg טהור.

ההתחנפות לקהל הישראלי, שנעשה בבוני מתמיד מאז התחילה המלחמה, נמשכה גם היום. גיל לבנוני, סגן עורך, מקונן על כך ש"רק בישראל מפגינים נגד המדינה" – כאילו ההפגנה היא נגד המדינה, ולא נגד מדיניות ממשלתית; כאילו שלא נערכו הפגנות כאלו בארה"ב ובאירופה לפני המלחמה בעיראק; כאילו לא היתה מחאת מלחמת ויאטנם כלל – והולך צעד אחד הלאה, ומציע למפגינים לעבור לצד השני של הגבול. "גם סארטר הוא צרפת"? לא בישראל.

אגב, לבנוני מציע להפוך את ישראל רשמית למדינה משוגעת, ורומז בגסות שראוי לתקוף את איראן תקיפה מקדימה בנשק גרעיני. אני מניח שזה שיפור: לפני שנתיים, פרסם "מעריב" מאמר דעה שקרא להתקיף בנשק גרעיני את צרפת דווקא. יש לציין כי עורך מדור הדעות נפטר מן הכותב מיד לאחר מכן.

עוד זה מדבר וזה בא: דנה לוי, שהיתה בעבר דוברת האיחוד הלאומי, מציעה לקוראי nrg פתרון לכל המידע הלא סימפטי שהם מקבלים: פשוט לגייס את התקשורת ולאסור על שידורים שאינם עולים בקנה אחד עם הקו של דובר צה"ל. תפקידה של התקשורת, היא סבורה, הוא להעלות את המוראל של העם, לא לבלבל אותו עם עובדות.

קצפה של לוי יצא על ראיון עם אזרח, שאמר ש"נסראללה יצא גבר ועשה לנו בית ספר". היא נאלצת להודות שמדובר בדעה רווחת, אך מוסיפה בצדקנות ש"בשעה שאמהות שכולות מתייפחות על אובדן יקיריהם, משפחות יושבות לצד הפצועים בבתי החולים והורים מודאגים מחכים לשמוע דיווחים על גורל בניהם החטופים, ניתן להפעיל צנזורה קטנה שתחסוך מהם את הצפייה בתשבחות חסרות טעם של גדול הטרוריסטים במזרח התיכון".

וואלה? גדול הטרוריסטים במזרח התיכון? אני דווקא חשבתי שבקטגוריה הזו נמצא זרקאווי, או בן לאדן. שיהיה. הצנזורית מטעם nrg כנראה היתה מורידה גם את וינסטון צ'רצ'יל מדוכן הנואמים בפרלמנט, לפני שהיה נושא את נאום השבח הידוע לרומל. למה העם צריך לשמוע מילים כאלה בזמן כזה, היא היתה שואלת בזעף.

ההתחנפות של נרג ושל מעריב למה שהם חושבים שהוא הטעם הישראלי איננה דבר חדש; אבל במתקפה שלו כנגד המחאה, כנגד זכות הציבור לדעת, הוא כורת את רגליו שלו-עצמו, יחד עם רגלי הציבור.

עם זאת, הדבר המפחיד באמת אירע דווקא בעיתון "הארץ". עמוס הראל ואבי יששכרוף דיווחו ביום שישי על כך שצה"ל סירב לדחות הפצצה של רובע בביירות, שעה שראש הממשלה הצרפתי, דומיניק דה וילפן, שהה בו. "הוא לא הספיק לצאת? אנחנו מצטערים מאוד, אבל שלא יזוז מהמלון. חזרנו להפציץ", אמר גאון כלשהו במדים.

למותר לציין שמותו של ראש הממשלה הצרפתי מהפצצה ישראלית, אילו התרחש, היה אסון דיפלומטי בקנה מידה חסר תקדים. והעובדה שהידיעה של הראל ויששכרוף לא היתה כותרת ראשית, אלא נדחקה לעמודי הדעות, מעידה על צנזורה עצמית מסוכנת – מסוכנת יותר מההתחנפות לבבונים נוסח נרג.

(יוסי גורביץ)

כהמשך לפוסט על חוסר ההבנה הבסיסי של דוברת צה"ל: שלשום הפציצו מטוסי חיל האוויר את מה שנטען שהיה בונקר הפיקוד של החיזבאללה. דובר צה"ל התרברב ש-12 מטוסים הטילו 23 טונות של חומר נפץ על הבונקר, שלטענתו שהו בו בכירי חיזבאללה, ביניהם חסן נסראללה.

בקיצור, דובר צה"ל גמר מהר ורץ לספר לחבר'ה. נסראללה, שהוא גאון תקשורת, שמר על שתיקה במשך 24 שעות כמעט, נתן לדובר צה"ל להתבשל במיץ של עצמו, ואז נתן הופעה רהוטה וגינה את דברי דובר צה"ל כשקרים גסים. עוד יופי של גול עצמי. בפעם הבאה, מיריל'ה, רצוי לוודא שאכן פגעתם בשרץ הקטן, לפני שאתם רצים להוציא ידיעות מוקדמות מדי על מותו.

הפרנואידים שביננו טענו שהפרסום על ההתקפה היה מיועד להוריד מסדר היום את מותם של שני חיילים בלבנון שלשום. אם זה נכון, זה לא כל כך הלך – חיזבאללה ארגן לנו ארבעה הרוגים לאתמול, ופשלה מבצעית חיסלה שני מסוקים, טייס, ופצעה קשות עוד שלושה. הצבא "הטוב בעולם" החליט להכנס למלכודת שפרש בפניו נסראללה.

בעוד שכלי התקשורת הזרים דיווחו על נפילת הארבעה כבר אתמול אחר הצהרים, הצליח דובר צה"ל לדחות את הידיעה כמה שיותר, ועיתוני הבוקר יצאו עם דיווח חלקי בלבד. ראוי לתהות אם לא נעשה שימוש טקטי במנהג שלא לדווח על הרוגים עד ההודעה למשפחה.

והתקשורת הישראלית? האויב הטבעי של דוברת צה"ל – של כל דובר – מתפקד בינתיים על תקן גיוס מילואים, ומספק לדוברת צה"ל אש חיפוי. כן, יש סימני התעוררות, במיוחד בערוץ 10 – אבל השבוע הראשון למלחמה מזכיר מאד את השבוע הרע ההוא של יוני 82', של "שקט, יורים", כשהעיתונות הקפידה לדווח על הרוגי הבופור רק במודעות האבל, אבל לא בעמודי החדשות.

(יוסי גורביץ)

אורלי אזולאי, כתבת "ידיעות אחרונות" בארה"ב, הקדישה כפולה במגזין סוף השבוע של העיתון לפרובוקטורית הימנית אן קולטר. אזולאי זיהתה נכון את מקור המשיכה של קולטר – היא אישה מושכת שמצטלמת בבגדים חושפניים ומצהירה שהיא כותבת את טוריה כשהיא לבושה בחזיה ותחתונים בלבד.

אני מתעלם עכשיו מהשאלה מדוע בחר "ידיעות" לכתוב דווקא על קולטר (האם זה קשור לכך שהיא אישה מושכת, שמצטלמת בבגדים קצרים ומצהירה על כך שהיא כותבת את טוריה בחזיה ותחתונים?), משום שהכתבה, כפי שהיא, מעידה על רשלנות וחובבנות.

ספרה החדש של קולטר לא נקרא "כפירה" (ואם כבר, אז "כופרים") אלא Godless, ביטוי חזק יותר ושלילי יותר מ"כופר" (Heretic או Apostate). מילא. זה עניין ללשונאים או לעורכים. הנפילה הגדולה של אזולאי מגיעה כשהיא מתייחסת לאחד מספריה הקודמים של קולטר, High Crimes and Misdemeanors.

אזולאי מתרגמת את השם כ"פשע חמור והתנהגות פרועה", וזו שגיאה: התרגום הנכון יהיה "פשעים ועוונות חמורים". המושג misdemeanor, שיש לו משמעות במערכת המשפטית האמריקנית גם היום, לא מוכר ככל הנראה לאזולאי.

מילא. הבעיה היא שאזולאי מודעת לכך שהספר קרא להדחתו של הנשיא קלינטון, אבל אין לה מושג מה הכותרת אומרת. ובכן, היא לקוחה מסיומו של הפרק השני של החוקה האמריקנית, העוסק בסמכויות הנשיא: "The President, Vice President, and all civil officers of the United States, shall be removed from office on impeachment for, and conviction of, treason, bribery, or other high crimes and misdemeanors.".

קולטר, כמובן, ידעה את זה: זה כל הפאנץ' שבכותרת שלה. כך גם כל קוראיה. כך גם העיתונאי האמריקני הממוצע. לא הכתבת של "ידיעות אחרונות" בארצות הברית. אוקיי; יש להניח שלימודי החוקה האמריקנית בלשון המקור לא תפסו חלק נכבד מהשכלתה הפורמלית של אזולאי. לגיטימי.

אבל, רבאק, אם היא כבר נתקלה במשפט אנגלי שמריח כמו המאה ה-18, כאב לה להכניס אותו לגוגל ולראות מה יצא?

כמה זמן זה היה גוזל ממנה? פחות מדקה.

ולהמנע מהקדשת הדקה הזו, זו חובבנות.

(יוסי גורביץ)