תגית: תקשורת

שלוש הערות על התקשורת

אחרון הדודואים

מביך לראות את קרוביו של דודו טופז מאשימים את התקשורת בהתאבדותו. אלו קרוביו של זה שזרק כדורי שוקולד לפה של חלי, חלי השמנה, ועתה הם מאשימים את התקשורת בהתבהמות. לא פחות מביך היה לראות אותם מוסרים את טענותיהם לתקשורת, שאימצה אותן בחיבה לא מוסתרת, משום שזה אפשר לה לינוק עוד קצת מהמיץ של ההתאבדות הזו, לחוג ל"זווית הנוספת", לכתוב בעד ונגד.

ומביך יותר מכל היה לשמוע את כל הדיבורים על תוכניות ההבל של האיש. טופז, מאיזו סיבה שלא תהיה, היה אחראי לאחת מהתוכניות הוולגריות ביותר בטלוויזיה. האיש שנכווה בצ'חצ'חים, רכב על גבם למלכות רייטינג זמנית. אבל כאשר טופז שבר את המשקפיים של שניצר, כשהוא הפך אישה שמנה לפריק-שואו, כשהוא העלה חצי עם לגגות כדי להמתין לחייזרים, הוא לא עשה זאת לבדו. מאחוריו עמדו אותם "קברניטים", החובלים של ערוץ 2 דאז. הם ראו ואישרו. הוא ראה והמשיך. הם גם, כנראה, המשיכו הלאה, לעמדות בכירות יותר. טופז מעולם לא היה מלך הרייטינג, הוא היה רק נציגם של מלכים אחרים, כוכב לשעה. הם עדיין שם, מאשרים ודאי סרט דוקומנטרי על חייו של הדודו.

התקשורת אשמה

לפני שבועיים הייתי בבלעין. בכל יום שישי מתרחשת הפגנה כזו, ואני הייתי רק בשתיים מהן. הפעם השניה, איכשהו, מרגישה כמו שגרה. הדברים שהפתיעו אותך בפעם הראשונה – הדגלים של הרשות; כתובות "מחיר מיוחד לאברכים" בכניסה לאחד הכפרים; המרחק של הגדר מבתי הכפר – נראים עתה חלק מובן מאליו של הסיטואציה.

אני זוכר שחשבתי שם, בגז המדמיע, איך הם סובלים את זה. המאבק הזה החל בינואר 2005. ארבע שנים. בספטמבר 2007 בג"ץ קבע שיש לשנות את תוואי הגדר באזור. שנתיים, והגדר עדיין שם. ארבע שנים, התעלמות מהחלטת בג"ץ, והם ממשיכים להפגין כל יום שישי. אני לא יכול לדמיין כמה זה מתסכל, וכמה איפוק דרוש כדי לא לחפש רובה ולהתחיל לרסס.

בתקשורת לא תמצאו את התסכול הזה, כמובן. למעשה, לא תמצאו בידיעות על בלעין אף לא דבר מלבד החדשה האחרונה. ההקשר, אותה פסקה אחרונה שמסבירה מדוע אנשים מפגינים שם, מה הסטטוס של הגדר, כמה אנשים נפגעו עד כה בהפגנות הללו – ההקשר הזה אינו שם. עבור העיתונות, בלעין היא בועה קטנה שצומחת בשישי בצהריים ומתפוגגת כעבור מספר שעות. בלעין היא ארץ שעלתה מן הים, ומסביבה – כלום.

וזו לא רק בלעין. כעיתונאי מתחיל מלמדים אותך להתייחס לקורא כאילו הוא נחת ממאדים. לפני "בנימין נתניהו" תמיד יכתב "ראש הממשלה". עיתונאים ממלאים אחר הכלל הזה באדיקות, אבל הם עוצרים בו. זה ההקשר היחיד שהעיתונות בישראל מוכנה לספק לקוראים שלה, הקשר שאין להם בו כל צורך. לגבי בלעין, מניחים משום מה שהעובדות כולן כבר ידועות. כך גם לגבי העניין השוודי ההוא, כך גם לגבי התקציב. בעיתונות המודפסת אפשר עוד להצדיק זאת במגבלות המקום. אבל באינטרנט?

מעשה מגונה

"הסדרה התיעודית 'הבובלילים' היא מעשה טלוויזיוני מגונה". כך מתחיל הטור המעולה של נועם יורן בעין השביעית. זה משפט עצוב, ולא בגלל שהוא מוטעה. רוב ההפקות בטלוויזיה הן "מעשה טלוויזיוני מגונה", וזה נכתב ונאמר כבר עשרות פעמים. וכפי שעשה טופז את מעשיו המגונים בפומבי ובאישור, נעשים כיום מעשים מגונים אחרים. המשפט הזה עצוב משום חוסר התוחלת שבו. וינבחו הכלבים כרצונם.

הפוסט פורסם גם בחברים של ג'ורג'

סמייל, אכלת אותה

[כל הציטוטים כאן אינם מדוייקים, אלא מביאים את תמצית ומהות הדברים]
 
בפברואר דיברתי הרבה מאוד עם ידידה טובה שלי בהודו. הסיבה לכך עצובה: היא נאנסה. כל סופ"ש הייתי מתקשר ומדבר איתה. שעות. החברה שדרכה ביצעתי את השיחות הבינלאומיות שלי היתה 012 סמייל. במרץ קיבלתי את החשבון: 741.30 ₪. זה חשבון בזק, שממנו גובים 012 סמייל את המגיע להם, שהיה באותו חודש 556 שקלים.
רק שזה לא הגיע להם. על פי החישוב שלי, מפני שהייתי מנוי שלהם (והובטח לי שדקה להודו תעלה לי בזול – אני לא זוכר כרגע כמה בדיוק) הייתי אמור לשלם כ- 110 ₪. כלומר הם גבו ממני כ- 440 שקלים מיותרים. הבעיה היא שבשבילי 440 שקלים הם לגמרי לא מיותרים, ויש לי המון מה לעשות בהם. טלפנתי ל- 012 סמייל וביקשתי הסבר, ואת הכסף.
 
לקח להם זמן לברר בדיוק מה קרה. כלומר לקח לי כמה וכמה שיחות עד שקיבלתי תשובה. אך לבסוף: "אה," אמרה לי המוקדנית (שכבר שכחתי את שמה), "העניין פשוט: אתה שינית את הבעלות על קו הבזק שלך. עם שינוי הבעלות אנחנו מנתקים אוטומטית את המנוי". אה, אמרתי, זה נכון: בינואר שיניתי את הבעלות על קו הבזק, מ"הרץ רפאל" (סבי ז"ל, שנפטר לפני יותר מעשור), ל"פרסיקו תומר" (כך אני מכונה). אבל לא ידעתי שעל שינוי כזה מנתקים לי את המנוי, מה שגרם להם לגבות ממני תעריף של "לקוח מזדמן", שהוא תעריף גדול פי חמש (ארבע ומשהו שקלים בדקה), כלומר מופרך לחלוטין.
 
"אז אין אפשרות שתחזירו לי את הכסף?" שאלתי בתמימות שאפיינה אותי אז, לפני כל החודשים הללו. "לא, מצטערים מאוד. זאת המדיניות: אתה חייב להודיע לנו, אחרת אנחנו מנתקים. אבל עכשיו כמובן שנחבר אותך מחדש."
 
קוראים יקרים, האם אתם מבינים מה קרה כאן? אני דיברתי חודש שלם שעות עם הודו, בביטחון גמור שאני מנוי ב- 012 סמייל ולכן ייגבה ממני תעריף מוזל, שילמתי את דמי המנוי החודשיים(!), ובסוף החודש גבו ממני כסף כאילו אני לא מנוי! כל זה בגלל ש"לא הודעתי", למרות שמעולם לא נאמר לי שעלי להודיע, על אחת כמה וכמה כאשר אני משנה את בעלות הקו שלי, שימו לב, משם זר לשם שלי!
 
"טוב," אמרתי, "אני מבין. אז בבקשה תנתקי אותי מכם. אני לא רוצה להיות מנוי שלכם יותר." ובזה גמרתי את העניין. אני טיפוס כנוע שכזה, לפעמים. אלא שכשסיפרתי לידידתי גליה על העניין היא שלחה בי רוח קרב:"מה, אתה מטורף?!? אתה מוותר ככה על מאות שקלים?!? טלפן אליהם וצעק עליהם! תאיים! תעשה מהומה!!!"
 
טילפנתי וביקשתי בקשיחות שיחזירו את הכסף. התשובה היתה שלילית. אחרי פינג-פונג של כרבע שעה, החלטתי לאיים: "פניתי לתכנית של גיא מרוז ואורלי וילנאי-פדרבוש. הם מתענינים בסיפור שלי. זה יפורסם". זה היה שקר. מיד אמרה הנציגה ש"היא תברר".
 
חזרו אלי אחרי כמה ימים: "בסדר, תקבל את הכסף. רק תביא לנו אישור תשלום מבזק." מה הוא אישור תשלום? "האם הכוונה לחשבון?" שאלתי. לא. הכוונה לאישור תשלום. טוב, טלפנתי לבזק וביקשתי אישור תשלום. בזק אמרו שהם כבר שולחים. האישור מעולם לא הגיע. טילפנתי שוב אחרי שבוע. בזק אמרו שהם כבר שולחים. האישור מעולם לא הגיע. טילפנתי שוב אחרי שבוע. בזק אמרו שהם כבר שולחים. האישור מעולם לא הגיע. טילפנתי שוב אחרי שבוע. בזק אמרו שהם כבר שולחים. האישור מעולם לא הגיע. טילפנתי שוב אחרי שבוע וביקשתי שיפקססו לאיזה פקס במרכז הקניות הקרוב. הם פיקססו. הגיע.
 
פיקססתי ל- 012 סמייל. חזרו אלי: "לא, זה לא טוב. זה הסכום הכולל ששילמת לבזק. אנחנו צריכים את הסכום ששילמת לנו." הגיוני. הפירוט נמצא בחשבון. שאלתי אם אפשר פשוט לפקסס את החשבון. אמרו שכן. כזכור, יותר מחודש לפני זה אמרו שלא. טוב, פיקססתי.
 
חזרו אלי. הפעם אני זוכר כבר עם מי דיברתי: עם אופיר. חזרנו על כל הסיפור (התקציר שמופיע להם במחשב לא ממש מקיף), והוא אמר שלצערו אין אפשרות להחזיר לי את הכסף. אמרתי שאמרו לי שיחזירו לי אחרי שאשלח את האישור תשלום! הוא אמר שלצערו אין אפשרות להחזיר לי את הכסף. הוא שוב אמר לי שהייתי צריך להודיע להם על מעבר בעלות של הקו. אני שוב אמרתי שהם היו צריכים להודיע לי שאני הייתי צריך להודיע להם. הוא שוב אמר שלצערו אין אפשרות להחזיר לי את הכסף. שוב שלפתי את האיום השקרי על מרוז ווילנאי-פדרבוש, ושוב הוא הלך "לברר".
 
אחרי כמה ימים טלפנה אלי אורטל. זה היה בתחילת האביב, באפריל. שוב עברנו יחד על כל הסיפור שלי, ושוב נאמר לי שלצערנו לא נוכל להחזיר את הכסף. שוב מפני ש"הייתי צריך להודיע". מה אפשר לעשות, 012 סמייל היא חברה מסודרת. אם לא מודיעים הם ישר מנתקים. גם אם הקו עובר לשמו של הלקוח. גם אם לא הודיעו ללקוח שהוא צריך להודיע להם. וכאשר מגלים את הטעות, הם לא מוכנים להחזיר את הכסף. ככה זה ב- 012 סמייל. הפעם התעצבנתי ובהארה פתאומית סיננתי: "את ליד מחשב נכון? אז גגלי אותי! גגלי אותי ותראי שאני עיתונאי. אני כותב ב- nrg ובהארץ. ואני אומר לך שאני הולך לעשות מהסיפור הזה עניין. אני הולך לכתוב על זה. אני הולך לספר לכולם איך אתם מתייחסים ללקוחות שלכם!"
 
שוב אורטל אמרה שתברר. אחרי כמה ימים היא חזרה אלי ובאמתחתה הצעה מפתה: 30 שקלים החזר על שיחות לחו"ל כל חודש במשך שנה! מה יכול להיות יותר נדיב מזה, חשבה לעצמה אורטל. אבל אני, כפוי טובה שכזה, רק רציתי את הכסף. אמרתי לה שאני לא רוצה החזר, אני רוצה הכסף. ואני רוצה להחליט מה לעשות עם הכסף שלי בעצמי. ככה אני, מוזר כזה: אוהב לבזבז את הכסף שלי על שטויות וזוטות, ולא על שיחות לחו"ל. אדיוט. אורטל אמרה שזאת ההצעה שלהם, טייק איט אור ליב איט. שזו הצעה טובה ונדיבה. אני אמרתי דווקא ההצעה שלי, קרי להחזיר לי את הכסף, היא היא טובה ונדיבה: שימי לב אמרתי לה, אני לא מבקש פיצוי על עוגמת הנפש, אני אפילו לא מבקש ריבית על הזמן שהכסף שלי שוכב אצלם בחשבון. ראבק, אני אפילו לא מבקש שיתנצלו. אני רק מבקש הכסף. זה הכל. קרתה טעות, לא נורא, שלא יקרה שוב, עכשיו תביאו הכסף. שוב שחררתי איזו מילה על הקשר שלי לאמצעי התקשורת. אורטל אמרה שתברר.
 
בשיחה הבאה איתי אורטל שיקרה. כנראה אמרו לה לשקר. היא אמרה שרשומה להם שיחה איתי שבה שאלתי מה קורה במקרה שאני מעביר בעלות על הקו, והם אמרו לי שצריך לידע אותם, אחרת הם מנתקים המנוי. כלומר הכל היה ידוע לי ומה אני עושה את עצמי כאילו לא ידעתי שצריך להודיע. אבל למיטב זכרוני שיחה כזאת מעולם לא התקיימה, וכך אמרתי לאורטל. שאלתי אותה אם יש להם את השיחה מוקלטת. היא אמרה שאולי. אמרתי לה שנראה לי שהיא משקרת. ושוב איימתי שאכתוב על כל העניין לעיתון. היא אמרה שתברר.
 
במאי התקשרה אלי מיכל. היא אמרה שהיא אחראית, דרג גבוה, שהיא מתנצלת על עגמת הנפש ועל הזמן הרב שהעניין הזה נמשך, והיא מציעה לי דבר כזה: היא דיברה עם "המחלקה המשפטית", ולמרות שפשוט אי אפשר, פשוט אי אפשר להחזיר לי את הכסף, בצעד חריג 012 סמייל יחזירו לי מחצית מהכסף, ואת השאר הם יתנו לי בדקות שיחה חינם, ובתעריף הזול ביותר שיש להם לכל מדינה ומדינה. איזו הצעה!!! אמרתי לה: מיכל, גגלי אותי. גגלי. אני כותב בעיתון. אני בתקשורת. אני הולך לכתוב על זה. אני עושה מזה עניין.
 
מיכל אמרה שבטח כעיתונאי חשובה לי האמת. אמרתי ודאי, רק את האמת אספר. פשוט אספר את כל הסיפור הזה מראשיתו ואתן לקוראים שלי לשפוט. מיכל אמרה שתברר. היא חזרה אלי לא אחרי כמה ימים אלא כמה שעות. כמה נעים. והבטיחה שתוך 60 יום כל הכסף אצלי בחשבון, ושאני עובר אצלם לתכנית הזולה ביותר לכל המדינות. אמרתי תודה.
 
וזהו. הכסף נכנס ואחרי התלבטות אני מפרסם את זה רק כאן. ולמה אני מפרסם ומספר לכם את כל זה, לבד מלומר שמי שאין לו קשרים אוכל אותה במדינה הזאת, ולבד מלומר שלסמייל 012 יש מדיניות קלוקלת ושירות לקוחות מחורבן? כדי לציין שימוש נוסף בגוגל, שלא הכרתי עד כה: גוגל כאיום. "גגלי אותי!" כקריאת תיגר ואזהרה. לשימושכם.

Drive On

[זהירות, תיאוריה]

1.

אולי, אמרתי כאן פעם, אולי כל העסק הזה של דובר-נמען-מטרות-תקשורתיות הרבה יותר פריך מכפי שדמיינתי. מה אם תקשורת אינה באמת הליך אלגברי פשוט, שבו מוען מדמיין נמען, ומתחיל לקשקש לו שדר בהתאם למטרותיו התקשורתיות?

אז נראה לי שהצלחתי לפרמל את זה, בערך. ועכשיו, אחרי שפרמלתי, זה נראה כל כך מובן מאליו, כל כך אינטואיטיבי, שזה קצת מביך לתאר זאת כאן. אתאר, כמובן, בכל זאת. ולו בשביל שיהיה כאן פוסט, וקצת בגלל שאני נהנה מעצם השרטוט מחדש של גבולותי התיאורטיים. ומלבד זאת, יש ערך לכל מה שמדגים, שוב, את הפוטנציאל שבכל תיאוריה לעוור אותך. כל תיאוריה, גם זו.

2.

הנחה ראשונה: מאחורי כל שדר עומד מבנה עומק, מערך סיבות שהנביעו אותו. היסטוריה אישית, ידע עולם, זרימת נירוטרנסמיטורים, פרפרים בסין וערפיח בטיבט. אי אפשר לדבר על כל זה, אבל אפשר לנסות לדבר על מבנה העומק התקשורתי, הסיבות התקשורתיות שגורמות לשדר להיראות כפי שהוא נראה. זה לא מספיק, אבל זה משהו.

2.1

מה הגורמים האלה? יעקובסון נותן בהם סימנים:

מוען ונמען, צינור התקשורת (טלפון, אינטרנט, פנים אל פנים), הקוד (השפה, למשל), ההקשר והשדר עצמו.

2.2

ההנחה שלי היתה, ונדמה לי שמחזיקים בה כמה מאורות נרטולוגיים עד היום, שהמוען מדמיין נמען, מתאים את השדר למטרותיו התקשורתיות ולערוץ התקשורת, בוחר קוד, והולך על זה.

אני קצת חוטא כאן לתיאוריה, כי כל הסיפור מורכב הרבה יותר, אבל אפשר, בביטחון יחסי, לתאר הנחה בסיסית – מבנה העומק מייצר את השדר, לא ההפך.

3.

אבל גם השדר יכול להיות סיבת השדר.

3.1

דוגמא: אתם כותבים להנאתכם עבודה סמינריונית. כסטודנטים טובים, אתם מעלים רעיונות מראש, משרבטים ראשי פרקים, בוחרים היכן להכניס כל רעיון. ואז אתם מתחילים לכתוב. ובעודכם מפתחים את רעיון ג' בפרק ב', עולה לכם רעיון נוסף, קשור. אתם מטליאים אותו פנימה, וממשיכים לכתוב. בפרק ד' אתם מבינים שאולי כדאי, בעצם, לשים את הרעיון ההוא כאן. אבל כבר כתבתם, ואין לכם כוח לעשות קופי-פייסט ולערוך כמה משפטים כדי שכל העסק יתיישב היטב. אז אתם ממשיכים לכתוב, ומטליאים אזכור לרעיון ההוא, מפרק ב'.

3.2

וראו, זה אינו דיבור, זו כתיבה. בדיבור המצב חמור יותר, שכן השדר יוצא אל אוויר העולם עוד בזמן היווצרותו. אי אפשר למחוק או לעשות קופ-פייסט (אם כי אפשר להתחיל מחדש). מרגע שאנו מתחילים לדבר, השדר הוא נתון בעולם. הוא חלק מאותו "הקשר" שאנחנו מתייחסים אליו.

למעשה, זה חייב להיות כך, שאם לא כן, היינו נידונים לומר את המילה שבה התחלנו את השדר שוב ושוב. אנחנו מניחים, מרגע שאמרנו משהו, שהנמען שמע אותו, הבין אותו, ומתייחס אליו כחלק מהשדר. במובן הלא-מעניין הזה, כל שדר משפיע על עצמו.

4.

במובן מעניין יותר, ישנם מקרים שבהם ההשפעה הזו נעשית דרמטית בהרבה. דוגמת העבודה הסמינריונית היא מקרה כזה. והיא מדגימה גם עד כמה המינוח שבו השתמשתי – השדר משפיע על השדר – הוא שגוי.

למעשה, השדר משפיע על המוען. כתבתם עבודה, ובמהלך הכתיבה העבודה יצרה אפקט אצלכם, הכותבים. המגע שלכם עם הכתיבה, עם השדר של עצמכם, חולל רעיון חדש, שבתורו השפיע על הכתיבה.

כלומר, במובן מעניין יותר, אנחנו תמיד גם נמענים של עצמנו. ובמובן מעניין קצת יותר, אנחנו סוג מיוחד של נמען. אנחנו לא מקשיבים לעצמנו כדי לדעת על מה אנחנו מדברים – זאת אנו כבר אמורים לדעת מראש. אנחנו מקשיבים לעצמנו כמעט בהיסח הדעת, אולי קצת כמו שאנחנו מקשיבים לעולם עצמו. האפקט של השדר עלינו אינו האפקט שציפינו ליצור בנמען המקורי, שאליו השדר מכוון. הוא משהו אחר, משונה יותר, סובייקטיבי בהרבה; והוא דומה, אולי, לצורה שבה מלים משליכות אותנו, בדיאלוג המנטלי, למלים אחרות, לאירועים אחרים.

4.1

אנחנו מדברים כך. מתחילים סיפור, ובאמצעו פותחים סוגריים, שלא תמיד נסגרים. מילה, אירוע, ניסוח, מתפוצצים בנו לפתע, ודורשים הרחבה. בשפה יש למצב הזה, שבו השדר משפיע על עצמו, אפילו הצרנה מיוחדת: "אגב".

5.

ב-"Drive On" שר ג'וני קאש על חייל שחזר מוויאטנם. הפזמון הולך כך:

Drive on, it don't mean nothin'
My children love me, but they don't understand
And I got a woman who knows her man
Drive on, it don't mean nothin'
it don't mean nothin', drive on

השורה הראשונה חזקה במיוחד. קאש מספר שהוא שאל אותה מביטוי שחיילים השתמשו בו במלחמה ההיא. אדם נהרג, והם אומרים "סע הלאה, זה לא אומר כלום". אבל השיר הוא לא על חייל בווייאטנם, הוא על אדם שחזר מהמלחמה. הציטוט הזה נעקר מההקשר המקורי שלו, והופך למטאפורה כפולה, שבה "Drive on" מתייחס, כנראה, לחיים עצמם, ו-"it don’t mean nothin’" מתייחס למלחמה עצמה, על כל החיילים שנפלו בה.

השורה הבאה כבר מחולקת לשניים. חלקה הראשון נראה כמו ההמשך הטבעי של השורה הראשונה, כמו נימוק: סע הלאה, הילדים שלך אוהבים אותך. אבל החלק השני של השורה כבר נסוג לאחור, בהתגדות לטיעון שנבנה עד כה. כאילו שני אנשים מדברים כאן.

ובשורה השלישית, חוזר לדבר האיש הראשון. והוא עושה זאת באמצעות ו' החיבור, כאילו ה"אבל" לא נאמר מעולם. אבל ה"אבל" נאמר, והשורה השלישית לא מספיקה בשביל לפצות עליו. אז הוא חוזר לשורה הראשונה, ואז חוזר עליה שוב, במהופך, כמו כדי להשביע את עצמו: " Drive on, it don't mean nothin'/ it don't mean nothin', drive on".

אז למה זה רלוונטי? כי נראה לי שלפחות בקריאה אפשרית אחת, יש כאן מקרה שבו הדיבור הוא חלק ממה שמבנה את עצמו. כי יש שם, בחזרה הזו על המשפט הראשון – אם מנסים לקרוא אותה כבעלת היגיון מימטי, ולא רק ז'אנרי – תחושה שהדובר נסוג אל המלים של עצמו; כאילו מרגע שאמר אותם הוא מונחה על ידי שני כוחות מנוגדים. האחד מאיץ בו להרחיב הלאה, והשני גוזר עליו לצמצם, כי אין בעצם מה לומר. כשהוא מנסה להמשיך אחרי המשפט הראשון, הוא נתקל בהתנגדות ("אבל הם לא מבינים"), שמונעת ממנו לסיים בשורה השלישית. הוא צריך יותר אנרגיית שכנוע עכשיו, הוא צריך להמשיך לדבר, אז הוא אומר את מה שכבר אמר, ואז אומר זאת שוב, הפוך.

[אני עדיין מרגיש שחסר כאן המון. אני גם לא בטוח, פתאום, שהדוגמא עם ג'וני קאש רלוונטית. הערות?]