תגית: תל אביב

תמיד היה פה שמח לפני שנולדתי

היה פה שמח, היה פה שמח. כל הזמן.
תור הזהב של תרבות מעריב תפס אותי ממש בחיתוליי. את "העיר" הקימו כשעוד הייתי באילת. כשהגעתי לנענע כל הזמן סיפרו לי שזה כבר מקום גדול ומסואב, ואת לא מאמינה איזה צחוקים היו כשהיינו חמישה אנשים. האקדמיה כבר לא מנפיקה כוכבי רוק, רק אנשים מיואשים, והדור הצעיר של הספרות העברית כבר בשנות הארבעים לחייו.
 
אבל השבוע, לרגע אחד, הייתי בדיוק במקום הנכון בזמן הנכון.
 
אני אוהבת את התמונה הזאת כי היא נראית כאילו צולמה על ידי ברווז אחר, שיושב על גג סמוך (צילום: דור שמר(
 
לחיי העשייה, העתיד, ובירווז תל אביב.

לידתו של ההפוך על הפוך

(מוקדש לתל-אביבים באשר הם שם) חשדה של גיתית יאנגמן התעורר כאשר חברה לספסל הלימודים, ע.ב.[1], הצהיר בפעם השניה, בנחישות יוצאת דופן, אך תוך חוסר-יכולת ממזרי להסתיר זנב-חיוך, שהוא עיקש בדעתו להיות נוכח השנה בטקס יום הזכרון לחללי צה"ל של בית-הספר[2]. "אני חושב שזה חשוב" אמר בפשטות, "אלו בכל זאת בוגרי בית-הספר שנפלו במלחמות, הם הקריבו את חייהם בשביל שאנחנו נוכל להמשיך את שלנו, וזה המינימום, לדעתי, שאני יכול לעשות בשבילם."[3] במאמר מלומד שפרסמה תוך שבוע בבטאון בית-הספר[4], היא בישרה, כנקבת-נשר ארוכת-רואי, את לידתו של ההפוך-על-הפוך: "בנסיון נואש להחלץ מקלישאה, להתחמק מכל מה שכבר נאמר, נעשה, נחווה, נחשק – ואף שוכפל ושובט – חוזרים אלו מאיתנו שמחוייבים, מטעם עצמם, למאבק ל"אותנטיות" ולקיום "מקורי" (אם כלל ניתן עוד להשתמש במילים הללו[5]) אל הקלישאות הקלאסיות, הבסיסיות ביותר, שמכיוון שמעמדן כקלישאות ותיק כל-כך, דווקא אימוצן המחודש מעיד על סוג סוטה של מקוריות. כאשר הקונצנזוס עצמו, תוך נסיונות פתטיים משלו להיות "IN"[6] – דוחה בלעג נכסי-צאן-ברזל שורשיים (לדוגמא, מצהיר כי הוא רוצה להיות ג'ובניק, או, כמובן, כי כף רגלו לא תדרוך בטקסי יומ"ז או שואה), חייב האווגארד לשעוט עוד קדימה – אלא שמכיוון שקדימה יותר אין[7], מבצע החלוץ דווקא היפוך לאחור ורוכב שנית את האידיליה הסוכרינית של ילדותו. זהו, רבותי, אחד מביטוייו העיקריים של ההפוך-על-הפוך."[8] המורה שהיה אחראי על ההעמדה בשנה שעברה היה אחראי גם השנה, ולכן הטקס כולו הדהד כמעין מחווה חנפנית לזה דאשתקד. עם זאת, התלמידה ששרה את אחי-הצעיר-יהודה התעלתה על עצמה, וגם אלו ששרו למי-שאינו-מאמין-קשה-לו-לחיות-השנה היו מצוינות. משורת ההורים השכולים נשמעו קינוחי-אף. ע.ב. פער עיניים מרותקות ופיו מלמל "איזה יופי, איזה יופי". במאמרה ממשיכה יאנגמן ומראה כיצד "קירבה מחודשת זו אל מחוזות ינקות אינה זהה כלל[9] לאותה אמונה תמימה שעוררו אותם כדורי נירמול שוטפי-מוח, שכן אז היו "אמיתות" אלו ברורות ומובנות מאיליהן, תוקפן לא פוקפק ולו לרגע ומשמעותן לחיי כולנו פעמה בחזנו עם כל דפיקת לב. כעת, מאידך, החזרה אליהן היא מודעת, פקוחת-עיניים ונטולת-תמימות, כאל הורה קשיש, חיוור ומפרפר. לכן, באופן אירוני, החוויה המתיימרת לאותנטיות אינה שלמה ואורגנית: אין באמת התרגשות של אמונה נאיבית, ולמרות חותמת המקוריות על הבקבוק, תוכנו מזוייף כחיוך מאולץ"[10]. "אני שונאת אותך" לחשה גיתית לע'. "ואני לא חושב שביום כזה צריך להתעסק בחיכוכים אישיים", הביט בה הוא בעיני דבש. — [1] השם המלא הוא עומרי בובסון. [2] בית-הספר מור-ילין, ק. אונו, הטקס של שנת 98'. [3] כך באמת אמר! [4] "לידתו של ההפוך-על-הפוך", לומדימסבבה, גליון 19, 11.5.98, עמ' 5-6. [5] "ועצם העלאת הספק ועיטורן במרכאות מכשיר, כמובן, את השימוש המילים" – הערה שהוספה ע"י המחברת בכתב-יד על טיוטת המאמר. [6] = מגניב. [7] פולחן השטן דבילי מדי. [8] שם,שם. [9] הדגש במקור. [10] שם,שם.

תל אביב כקופסת שימורים

1. יצירתו של דניאל סטברו "ציון אהובתי" היא יצירה מז'אנר ה-Readymade. כן, כמו דושאן, הוא לוקח את המשתנה ושם אותה באמצע המוזיאון, כמו וורהול הוא לוקח את קופסת הקורנפלקס קלוגס, משכפל אותה אינספור פעמים ושם אותה על הקיר. מה זה אומר שהוא עושה רדי מייד? ובכן, דושאן עצמו התקשה, ואולי לא רצה, לתת הגדרה מקיפה וברורה של האמנות שהוא היה מובילה. למרבה המזל, בימינו יש אינטרנט, ובאינטרנט יש את אתר אוניברסיטת בינגהמטון, שמספק לנו רשימה של קריטריונים ברורים לרדי מייד: זוהי אמנות שמעלה שאלות פילוסופיות על ההגדרה המסורתית של האמנות ושל האמן. אמנות שנלחמת נגד המסורת האסטתית ושוברת אייקונים תרבותיים, שמערבת משחקי מילים, שעשועי לשון בכותרת, באובייקט או בנושא, שכוללת הזיות ג'נדר ואספקטים אירוטיים ברמות שונות, שנוגעת בנושא התנועה או אנרגיה קינטית ומשחקת על רעיונות הומניים ו/או מאנישה אובייקטים דוממים. רדי מייד יכולה להיות מורכבת מפריט יומיומי שנלקח, פחות או יותר, מחלון הראווה או מפריט שימושי שהועבר ממקומו או מתפקידו המקורי. חישבו על ציור בספר לימוד קלאסי לילדים. ילד אחד עומד לפני הבית שלו, מימינו דשא, משמאלו הכלבה, וברקע מנפנפים ההורים. עכשיו גזרו אותו, והדביקו אותו בלונדון. זה מה שעושה סטברו. הפריט השימושי שבו הוא מטפל הוא דניאל סטברו עצמו. דניאל סטברו מפסיק להיות אדם מלא – סובייקט, והופך להיות קלישאה שמורכבת מאינסוף קלישאות אחרות. דניאל סטברו מועתק ממקומו המקורי, במולדת ציון, והופך להיות גולה בלונדון. דניאל סטברו מקיף את עצמו בהוגים שכבר אינם הוגים אלא רעיונות מורכבים שמרודדים לכדי אמירה פלסטית, קלה לעיכול. דניאל סטברו לוקח איתו את חבריו לשתייה ב"מנזר". גם הם מתוארים בתפקידיהם בלבד. “הקפטן", למשל. דניאל סטברו מאוהב באישה, ברמנית ב"מנזר". אבל גם האישה אינה אישה אלא רק "עיניים חומות" – קלישאה של אישה. וכמובן שגם האהבה אינה אהבה אלא ייצוג ריק מתוכן של אהבה – כזו שמניעה אותו ממקומו, אבל לא מקבלת תוכן ממשי משל עצמה. איננו יודעים כלום על "עיניים חומות" ואינו יודעים כלום על נפשו של סטברו, שנמשכת כל כך לנפשה. אנחנו לא צריכים לדעת – אלו דמויות קרטון.

אינסוף וורהול (החנות של וורהול)

*2.

"חרדה מתפקדת כאות אזהרה שנמצא באגו, ומזהיר אותו מפני סכנה האורבת לו. כאשר האגו חש חרדה, הוא מפעיל את המגננות שלו. המגננות האלו הן ההדחקה. על ידי הדחקת הסכנה האורבת (שהיא שכפול של טראומת הלידה), האגו יכול להתגבר על 'מצב של חרדה טראומתית'” (פרויד, "עכבות, סימפטומים וחרדה”, תרגום חופשי).

בסמינר השביעי שלו טוען לאקאן כי אמנות בנויה סביב הכלום – ה-Nothingness. הכלום הזה מייצר בנו חרדה משום שהוא מהווה עבורנו מפגש עם האחר, מפגש עם מי שהוא כל כך שונה מאיתנו, שאיננו מצליחים ליצור הזדהות איתו. זה גם מה שעושה הרדי מייד. בניגוד לציור ה"מונה ליזה", לשם הדוגמה, שמעורר בנו חשק להבין למה לעזאזל מחייכת האישה, הרדי מייד אינו אנושי. הוא אחר. רדי מייד מציגה בפנינו את המציאות כפי שהיא, ללא מסיכות. כלומר, הפרובוקטיביות של הרדי מייד היא בהצגת אובייקט נטול נרטיב, אובייקט שהוא לכאורה שאול מן המציאות הממשית. וכך היא יוצרת בנו חרדה משום שהיא מבלבלת אותנו, מטילה ספק באמיתות מקודשות כמו תפקידו של המוזיאון, תפקידה של יצירת אמנות, מיקומם של חפצים וגבול ברור בין פרטי וציבורי. במקרה של רדי מייד, המנגנון המרכזי שפועל הוא התקה – אובייקט מועבר ממקומו הטבעי למקום אחר, שאינו טבעי לו. כך יוצרת אמנות הרדי מייד חרדה משתי סיבות. ראשית, המיקום הבלתי מוכר של החפץ מותיר אותו מבולבלים וזרים לאובייקט. שנית, התקה כזו מותירה חור במיקום שבו היה פעם האובייקט הזה.

וורהול וקית' הרינג (עכשיו רק ב-600 דולר)

3. וזה הציר המרכזי שסביבו נע הספר "ציון אהובתי" – הציר שמחבר בין התקה, חרדה וריקנות. הריקנות שמולידה חרדה, והחרדה שמולידה ריקנות. חרדה מפני הנרטיב האישי שלא יכול להתקיים, חרדה מפני הנרטיב הלאומי שמחריב את אפשרות קיומו של הנרטיב האישי, חרדה מפני תיאוריות ריקות ומפני אהבה שאינה יכולה להיות ממומשת. זה מעניין? כן. זה כתוב היטב? כן. זה מרגש? לא. ונדמה שזה גם לא היה אמור לרגש. * הרעיונות בחלק זה לקוחים כולם מעבודתה של ענת ריכטר, שהוגשה לפרופסור רות רונן