היום, פתאום, חזר אלי יום הזיכרון של הילדות. זאת אומרת ההרגשה של יום הזיכרון של הילדות.
לא יודעת איך זה בימינו. פולחן הילד התחזק מאוד בארץ בעשור-שניים האחרונים. אבל אני גדלתי בשנות השבעים-שמונים. וההרגשה הזאת שחזרה אלי היום, היא לא היתה המילים של יום הזיכרון מהילדות. לא העצב והשכול ובמותם ציוו לנו את החיים. היא היתה הדבר הגולמי שהסתתר מאחורי המילים. בעיקר מאחורי מילים כמו זיו העלומים וחמדת הגבורה וכנפי השכינה. הדבר הגולמי שאז, בזמן אמת, לא היו לי מילים בשבילו והיום פתאום יש לי.
והדבר הזה, המסר שאף אחד לא אמר בקול רם אבל אני קלטתי אותו מכל הכיוונים, זה שבעצם להיות חלל צה"ל זה הכי שווה. שאם הייתי ישרה לגמרי בכל הפעמים שעניתי או לא עניתי לשאלה "מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה", אז התשובה היתה שהכי אני רוצה להיות חלל צה"ל.
מה זאת אומרת, זה ברור לגמרי. החללים היו תמיד הכי יפים בכיתה שלהם. הכי מצחיקים. הכי חכמים. מנגנים הכי יפה. המדריכים הכי שווים בתנועה. עם החברה הכי יפה. וכל הבנות העריצו אותם. וכל הבנים חיקו אותם. ובקרב הם היו הכי גיבורים. וכשהם מתו, הכל סביבם התרוקן ממשמעות.
וכל האחרים, האנשים שלא היו חללי צה"ל, כמו ההורים שלי והדודים שלי והמורים שלי ובעצם כל מי שהכרתי, כל אלה היו סתם מבוגרים משעממים עם חיים רגילים ואפורים, בלי זיועלומים וחמדתגבורה וכנפישכינה. בלי משמעות.
אצל הפרוטסטנטים (או אולי רק הקלויניסטים, אין לי כוח לבדוק) אם אתה זוכה להצלחה חומרית בעולם הזה, סימן שאתה מנבחרי האל ותזכה גם לעולם הבא. מה שנחת עלי היום, מה שהבנתי, זה שהאתוס הסודי שגדלתי עליו הוא שלהיות חלל צה"ל בישראל של שנות השבעים היה כמו להיות איש עסקים מצליח אצל הפרוטסטנטים. זה האות, זה הסימן שאתה באמת הכי בעולם. ואני כמובן רציתי להיות הכי בעולם.
(לא היה לי שום סיכוי, כמובן. אני בת.)
במאמר מלומד שפרסמה תוך שבוע בבטאון בית-הספר[4], היא בישרה, כנקבת-נשר ארוכת-רואי, את לידתו של ההפוך-על-הפוך: "בנסיון נואש להחלץ מקלישאה, להתחמק מכל מה שכבר נאמר, נעשה, נחווה, נחשק – ואף שוכפל ושובט – חוזרים אלו מאיתנו שמחוייבים, מטעם עצמם, למאבק ל"אותנטיות" ולקיום "מקורי" (אם כלל ניתן עוד להשתמש במילים הללו[5]) אל הקלישאות הקלאסיות, הבסיסיות ביותר, שמכיוון שמעמדן כקלישאות ותיק כל-כך, דווקא אימוצן המחודש מעיד על סוג סוטה של מקוריות. כאשר הקונצנזוס עצמו, תוך נסיונות פתטיים משלו להיות "IN"[6] – דוחה בלעג נכסי-צאן-ברזל שורשיים (לדוגמא, מצהיר כי הוא רוצה להיות ג'ובניק, או, כמובן, כי כף רגלו לא תדרוך בטקסי יומ"ז או שואה), חייב האווגארד לשעוט עוד קדימה – אלא שמכיוון שקדימה יותר אין[7], מבצע החלוץ דווקא היפוך לאחור ורוכב שנית את האידיליה הסוכרינית של ילדותו. זהו, רבותי, אחד מביטוייו העיקריים של ההפוך-על-הפוך."[8] המורה שהיה אחראי על ההעמדה בשנה שעברה היה אחראי גם השנה, ולכן הטקס כולו הדהד כמעין מחווה חנפנית לזה דאשתקד. עם זאת, התלמידה ששרה את אחי-הצעיר-יהודה התעלתה על עצמה, וגם אלו ששרו למי-שאינו-מאמין-קשה-לו-לחיות-השנה היו מצוינות. משורת ההורים השכולים נשמעו קינוחי-אף. ע.ב. פער עיניים מרותקות ופיו מלמל "איזה יופי, איזה יופי". במאמרה ממשיכה יאנגמן ומראה כיצד "קירבה מחודשת זו אל מחוזות ינקות אינה זהה כלל[9] לאותה אמונה תמימה שעוררו אותם כדורי נירמול שוטפי-מוח, שכן אז היו "אמיתות" אלו ברורות ומובנות מאיליהן, תוקפן לא פוקפק ולו לרגע ומשמעותן לחיי כולנו פעמה בחזנו עם כל דפיקת לב. כעת, מאידך, החזרה אליהן היא מודעת, פקוחת-עיניים ונטולת-תמימות, כאל הורה קשיש, חיוור ומפרפר. לכן, באופן אירוני, החוויה המתיימרת לאותנטיות אינה שלמה ואורגנית: אין באמת התרגשות של אמונה נאיבית, ולמרות חותמת המקוריות על הבקבוק, תוכנו מזוייף כחיוך מאולץ"[10]. "אני שונאת אותך" לחשה גיתית לע'. "ואני לא חושב שביום כזה צריך להתעסק בחיכוכים אישיים", הביט בה הוא בעיני דבש. — [1] השם המלא הוא עומרי בובסון. [2] בית-הספר מור-ילין, ק. אונו, הטקס של שנת 98'. [3] כך באמת אמר! [4] "לידתו של ההפוך-על-הפוך", לומדימסבבה, גליון 19, 11.5.98, עמ' 5-6. [5] "ועצם העלאת הספק ועיטורן במרכאות מכשיר, כמובן, את השימוש המילים" – הערה שהוספה ע"י המחברת בכתב-יד על טיוטת המאמר. [6] = מגניב. [7] פולחן השטן דבילי מדי. [8] שם,שם. [9] הדגש במקור. [10] שם,שם.