תגית: זיגמונד פרויד

ברק אובמה, התסביך הטוטמי וקמפיינים פוליטיים

[אקדמא: את הפוסט הזה הייתי אמור לכתוב בכלל בבלוג שלי שמושבת מזה מספר ימים עקב סכסוך עם חברת האחסון. הפוסט נערך בסיועה של העלמה עפרונית והיא לא רק שינתה דברים לטובה אלא גם הפכה את הטקסט לקוהרנטי יותר.]

אחת הבעיות הרציניות של השמאל הוא האין-אונות והדמיון הרב בדמויות המשחקות בו. לא בכדי נאמר על מרצ כי היא מפלגה של גברים אשכנזים, כמו רוב מפלגות השמאל בישראל. אין האונות המצטברת של השמאל היא אחד הגורמים לכך שלעולם לא תהיה תמיכה עממית לארגונים פוליטיים שמובילים שינוי על ידי האליטות. כסמי-אליטה, או לפחות מי שנולד, חונך והוכשר על ידי מנגנוני החברות של החברה הקפיטליסטית שלנו, יהיה קשה תמיד לי ולחברי להוביל מהלכים מסוג זה. דווקא מועמדים שעברו את הליך החברות בחברה המודרנית למרות שלא היו בדיוק האליטה השולטת, יהיו אלו שיכולים להביא את השינוי.

לכל פוליטיקאי יש את דרכו שלו להגיע לשלטון. בדרך כלל השלטון כרוך בבגידה ורצח אב מסורתי, ולעיתים גם ביכולת לשבור את כל הערכים עליהם החברה עומדת. במקרה של ברק אובמה, לעומת זאת, ישנה דוגמא נהדרת לבן מיעוטים שחוברת על ידי לא מעט אליטות שונות והצליח להגיע למעמד הרם של נשיא ארצות הברית. אולם, לאובמה זוכרים כולם את הדרך, לא את המטרה. אובמה הצליח, ככל הנראה, להביס את השדים שלו והצליח בזכות הכל, ולא למרות הכל.

מאז נצחונו של ברק אובמה בבחירות לפני כשבועיים, רבים מאתרי האינטרנט והאקדמיה הגיעו לכלל מסקנה לפיה האינטרנט היא הזירה בה יצליחו המועמדים לנהל את הקמפיין ולרתום את ההמונים להיות המתנדבים החדשים שלהם. הקמפיין של אובמה נתפס כקמפיין מוצלח כל כך, עד שלא מעט אנשים החליטו להעתיקו כמעט אחד לאחד [עד שגבלו בהפרת זכויות יוצרים], בין אם על ידי העתקה של הרשת החברתית ששימשה לשנע את הפעילים שלו ובין אם העתקת העיצוב המיוחד של הקמפיין. כבר היום מייעצים "יוצעים לענייני אינטרנט" למועמדים שונים לחזור על המסרים "כן, אנחנו יכולים" ו"שינוי", גם כשמדובר במפלגות שמרניות כמו ש"ס או במועמדים כמו בנימין נתניהו שמשתמשים באותם כלים דמוקרטים על מנת להפיץ הפחדה.

אולם אותם יועצים חסרים את ההבנה הבסיסית בנוגע לקמפיין אובמה ולאחד הגורמים שהביאו להצלחתו – הדרך בה הכל התחיל, והקשר בין אופי הקמפיין כקמפיין חברתי-ויראלי, להיסטוריה ולעבר של המועמד עצמו. אובמה החל את דרכו הפוליטית בתור מארגן קהילתי בשיקגו, תפקיד עליו הרחיב לא מעט בספרו, שפורסם לאחרונה בעברית, "חלומות מאבי" (אוטוביוגרפיה שנכתבה בסמוך למינויו של אובמה לתפקיד עורך כתב העת המשפטי Harvard Law Review עת שהיה האפריקאי-אמריקאי הראשון שמחזיק במשרה). אובמה, כאדם שמלקט אוסף שונה של דיסוננסים וקונפליקטים, שנולד לאב קנייתי ואם לבנה, גדל באינדונזיה וחווה לא מעט בחייו, כתב את ספרו כשהיה כבן  שלושים בערך; הספר מתאר את מערכת היחסים הבעייתית והחסרה שלו עם אביו, כיצד גדל עם דמויות אב שונות (אביו החורג לולו באינדוזיה, וסבו סטנלי בהוואי), ואת חייו בבתי ספר בהם היה השחור היחיד, כמו גם את חוויותיו בעת שהוא מביא את חבריו הלבנים למסיבה בה היו הלבנים היחידים, על מנת להמחיש להם כיצד הוא הרגיש במסיבותיהם. אובמה לא מפחד להודות במגרעותיו, העובדה שעישן חשיש בתיכון ושעישן סיגריות ומצטייר כאדם ככל האדם, לא אל ולא דמות שיש להעריץ מעבר להיותה אחד האדם.

בכלל, הספר עצמו שופע בדימויים שבטיים, כאילו נלקחו מחיבורו העתיק של זיגמונד פרויד, טוטם וטאבו, אודות הטקסים העתיקים של משפחת אובמה ומאבקי הירושה בקניה: החל ממאבקו של סבו של אובמה לכפות על בנו להשאר בקניה ולא לשאת נשים זרות אלא אם אלו ישובו עמו למולדתו וכלה במאבקו של אביו של אובמה להשליט סדר במשפחתו המורחבת שכללה אינספור נשים שונות וצאצאים שונים שלאו דווקא היו שאריו.

בעוד שברק אובמה מצטייר כאדם אנושי, אביו הוא לא פחות מאייקון, לפחות בחלק הראשון של הספר. אובמה מתאר את האייקוניזציה של אביו וכיצד שכנעו אותו להצטיין במעשיו ובלימודיו בזכותו, וכן מתייחס לפעם הראשונה בו פגש אותו, בגיל 10, כאשר אביו הגיע להרצות בפני תלמידי בית הספר בהוואי וזכה למחיאות כפיים סוערות והערצת חבריו לספסל הלימודיםאובמה מתאר כיצד חי כסטודנט בלוס אנג'לס, כיצד הגיע לניו יורק בשנות השמונים של המאה העשרים והתמודד עם הקשיים שחווו צעירים שחורים בכלל. הוא מספר גם כיצד עבד בחברת ייעוץ בטרם פנה לקריירה הציבורית שלו ואת הלבטים בעת שהחליט להגיע לשיקגו בתור 'מארגן קהילתי', תפקיד שנועד להעצים את הקהילות השכונתיות בשיקגו ולשכנע אותן להיות מעורבות יותר בפעילות הפולטית. הקמפיין האינטרנטי של אובמה, יותר מכל, באותה עת, בשיקגו בה למפות קהילות, למצוא את הקונקטורים והקשרים החברתיים, למצוא את המובילים החברתיים בכל איזור ולסייע להם להעצים את עצמם.

אולי הנקודה החזקה ביותר בספרו של אובמה הוא הנקודה בה מגלה אובמה את האמת על אביו, שסבל מרדיפה פוליטית בקניה והגיע לפת לחם בטרם מותו. גילוי זה גורם לאובמה להוולד מחדש – הוא מבין שהסכר נפרץ. אותה דמות אב שעמדה מעליו תמיד וגרמה לו לשאוף למצוינות נעלמה והוא נותר לבדו ונאלץ להתמודד עם העובדה שאין לו בעצם אלהים [אגב, דמות האלהים, כמו דמות האב, בחייו של אובמה מגלמת תפקיד חסר, כאשר זה בפועל חסר דת: לא מוסלמי ולא נוצרי, לא קתולי ולא בפטיסטי – י.ק]. אובמה מתחיל את חייו החדשים, לפני שהתחיל בלימודי המשפטים, במסע שורשים לקניה, מסע שמקרב אותו למשפחתו ולקהילתו.

מסע השארים של אובמה מותיר את הרושם לגבי קואליציות המיעוטים שעתידות לפעול למען בחירתו; כלל משפחתו מורכבת ממיעוטים ואסופות של אנשים שונים, שרק לאחר מות החוט המלכד את המשפחה מבינים לא רק את השונה בינהם אלא גם את המשותף ואת המטרה המשותפת אליה עליהם לחתור.

המסע של אובמה לתוך עצמו מזכיר יומן מסע אחר – את 'דרום אמריקה באופנוע' של ארנסטו (צ'ה) גווארה; יומן מסע שנכתב בשנות העשרים שלו, עוד בטרם הפך למהפכן, בו הוא מתאר את הדרך בה הוא למד את המקומיים וקידם אותם חברתית. שני האנשים שהיו מעורבים במהפכות חברתיות החלו את העבודה שלהם מהבסיס. גווארה הצליח לסייע לאיכרים הפשוטים ולאינדיאנים דומה כל כך לדבריו של צ'ה על הדרך בה הוא רואה את ההתארגנות העממית בעמ' 151 לספר (המהדורה הבריטית):

“’The Problem Is,’ he went on, ‘that the people need to be educated and they can’t do that before taking power, only after. They can only learn by their own mistakes, and these will be serious and will cost many innocent lives, or maybe not, maybe those lives are not innocent because they’ll belong to who commit the huge sin contra natura; in other words, they lack the ability to adapt. All of them, all those who can’t adapt – you and I, for instance – will die cursing the power which they helped bring about with often enormous sacrifices.”

שני הספרים פורסמו באמצע שנות התשעים [1995, ליתר דיוק]; שניהם מספרים כיצד מנהיגים גיבשו את עמדותיהם ולמדו על אוכלוסיות שונות. אולם למרות שהמהפכה של אובמה דומה למהפכה של גווארה כיוון שאובמה עבד קשה כדי להעצים את האזרחים בקהילה שלו, הוא עדיין חי בתקופה שונה. אובמה משתמש בשיח מאוד פוליטי, שיח של ניצול, ביקורת חברתית כלפי תאגידים והעצמה של אזרחים. אובמה עצמו מנסה לקדם את האג'נדה הזו לא מעט, לכן לא די בשעתוק אינטרנטי שכן הוא, כשלעצמו, לא יכול לסייע למועמדים אחרים. כשמועמד פוליטי מנסה להעתיק את קמפיין אובמה בדרך של העתקת המסרים בלי שהוא חי את המדיום, הוא חוטא לרוח הרשת – האינטרנט היא לא יותר מאשר כלי שנועד להעצים את הדמוקרטיה. בצורה דומה לכך שטוויטר, פייסבוק וספאם הם כלים במסגרת קמפייןאינטרנטי, חייבים לזכור שגם האינטרנט עצמו הוא בסך הכל כלי נוסף שמבמסגרת קידום הדמוקרטיה האזרחית.

כשיועצי פלא וסתרים מגיעים ומסבירים שהדרך לעשות משהו היא "כמו אובמה", המועמד הפוליטי צריך לעצור ולחשוב. היכן הוא היה למען הבוחרים שלו כאשר הם הרגישו רע? האם הוא יכול לומר שהאינטרנט הוא עוד דרך להפיץ את אותה רשימת מסרים, או שהיא דרך לאפשר לציבור לקבל גישה לנבחרים שלו?

[פורסם במקור, ללא ההקדמה ובשינויים משמעותיים, ב"עבודה שחורה"]

תל אביב כקופסת שימורים

1. יצירתו של דניאל סטברו "ציון אהובתי" היא יצירה מז'אנר ה-Readymade. כן, כמו דושאן, הוא לוקח את המשתנה ושם אותה באמצע המוזיאון, כמו וורהול הוא לוקח את קופסת הקורנפלקס קלוגס, משכפל אותה אינספור פעמים ושם אותה על הקיר. מה זה אומר שהוא עושה רדי מייד? ובכן, דושאן עצמו התקשה, ואולי לא רצה, לתת הגדרה מקיפה וברורה של האמנות שהוא היה מובילה. למרבה המזל, בימינו יש אינטרנט, ובאינטרנט יש את אתר אוניברסיטת בינגהמטון, שמספק לנו רשימה של קריטריונים ברורים לרדי מייד: זוהי אמנות שמעלה שאלות פילוסופיות על ההגדרה המסורתית של האמנות ושל האמן. אמנות שנלחמת נגד המסורת האסטתית ושוברת אייקונים תרבותיים, שמערבת משחקי מילים, שעשועי לשון בכותרת, באובייקט או בנושא, שכוללת הזיות ג'נדר ואספקטים אירוטיים ברמות שונות, שנוגעת בנושא התנועה או אנרגיה קינטית ומשחקת על רעיונות הומניים ו/או מאנישה אובייקטים דוממים. רדי מייד יכולה להיות מורכבת מפריט יומיומי שנלקח, פחות או יותר, מחלון הראווה או מפריט שימושי שהועבר ממקומו או מתפקידו המקורי. חישבו על ציור בספר לימוד קלאסי לילדים. ילד אחד עומד לפני הבית שלו, מימינו דשא, משמאלו הכלבה, וברקע מנפנפים ההורים. עכשיו גזרו אותו, והדביקו אותו בלונדון. זה מה שעושה סטברו. הפריט השימושי שבו הוא מטפל הוא דניאל סטברו עצמו. דניאל סטברו מפסיק להיות אדם מלא – סובייקט, והופך להיות קלישאה שמורכבת מאינסוף קלישאות אחרות. דניאל סטברו מועתק ממקומו המקורי, במולדת ציון, והופך להיות גולה בלונדון. דניאל סטברו מקיף את עצמו בהוגים שכבר אינם הוגים אלא רעיונות מורכבים שמרודדים לכדי אמירה פלסטית, קלה לעיכול. דניאל סטברו לוקח איתו את חבריו לשתייה ב"מנזר". גם הם מתוארים בתפקידיהם בלבד. “הקפטן", למשל. דניאל סטברו מאוהב באישה, ברמנית ב"מנזר". אבל גם האישה אינה אישה אלא רק "עיניים חומות" – קלישאה של אישה. וכמובן שגם האהבה אינה אהבה אלא ייצוג ריק מתוכן של אהבה – כזו שמניעה אותו ממקומו, אבל לא מקבלת תוכן ממשי משל עצמה. איננו יודעים כלום על "עיניים חומות" ואינו יודעים כלום על נפשו של סטברו, שנמשכת כל כך לנפשה. אנחנו לא צריכים לדעת – אלו דמויות קרטון.

אינסוף וורהול (החנות של וורהול)

*2.

"חרדה מתפקדת כאות אזהרה שנמצא באגו, ומזהיר אותו מפני סכנה האורבת לו. כאשר האגו חש חרדה, הוא מפעיל את המגננות שלו. המגננות האלו הן ההדחקה. על ידי הדחקת הסכנה האורבת (שהיא שכפול של טראומת הלידה), האגו יכול להתגבר על 'מצב של חרדה טראומתית'” (פרויד, "עכבות, סימפטומים וחרדה”, תרגום חופשי).

בסמינר השביעי שלו טוען לאקאן כי אמנות בנויה סביב הכלום – ה-Nothingness. הכלום הזה מייצר בנו חרדה משום שהוא מהווה עבורנו מפגש עם האחר, מפגש עם מי שהוא כל כך שונה מאיתנו, שאיננו מצליחים ליצור הזדהות איתו. זה גם מה שעושה הרדי מייד. בניגוד לציור ה"מונה ליזה", לשם הדוגמה, שמעורר בנו חשק להבין למה לעזאזל מחייכת האישה, הרדי מייד אינו אנושי. הוא אחר. רדי מייד מציגה בפנינו את המציאות כפי שהיא, ללא מסיכות. כלומר, הפרובוקטיביות של הרדי מייד היא בהצגת אובייקט נטול נרטיב, אובייקט שהוא לכאורה שאול מן המציאות הממשית. וכך היא יוצרת בנו חרדה משום שהיא מבלבלת אותנו, מטילה ספק באמיתות מקודשות כמו תפקידו של המוזיאון, תפקידה של יצירת אמנות, מיקומם של חפצים וגבול ברור בין פרטי וציבורי. במקרה של רדי מייד, המנגנון המרכזי שפועל הוא התקה – אובייקט מועבר ממקומו הטבעי למקום אחר, שאינו טבעי לו. כך יוצרת אמנות הרדי מייד חרדה משתי סיבות. ראשית, המיקום הבלתי מוכר של החפץ מותיר אותו מבולבלים וזרים לאובייקט. שנית, התקה כזו מותירה חור במיקום שבו היה פעם האובייקט הזה.

וורהול וקית' הרינג (עכשיו רק ב-600 דולר)

3. וזה הציר המרכזי שסביבו נע הספר "ציון אהובתי" – הציר שמחבר בין התקה, חרדה וריקנות. הריקנות שמולידה חרדה, והחרדה שמולידה ריקנות. חרדה מפני הנרטיב האישי שלא יכול להתקיים, חרדה מפני הנרטיב הלאומי שמחריב את אפשרות קיומו של הנרטיב האישי, חרדה מפני תיאוריות ריקות ומפני אהבה שאינה יכולה להיות ממומשת. זה מעניין? כן. זה כתוב היטב? כן. זה מרגש? לא. ונדמה שזה גם לא היה אמור לרגש. * הרעיונות בחלק זה לקוחים כולם מעבודתה של ענת ריכטר, שהוגשה לפרופסור רות רונן