הממהרים להספיד

פרולוג: לפני כמה ימים כתבתי לכלכליסט קטע דעה קצר על ויקיפדיה ונול. הקטע פורסם, אולם בשינויים ניכרים ולאחר שנעשה חלק מהכתבה הזו. נראה לי שיש בו טעם גם בצורתו המקורית. להלן:

רק הודיעה גוגל על השקת "נול", ומיד קפצו כולם להספיד את ויקיפדיה. זה קצת מוזר, בהתחשב בכך שאפילו גוגל נמנעה מלהגדיר את השירות החדש כאנציקלופדיה. בדף המידע של האתר מצוין רק שזהו פרויקט שמארח "יחידות ידע אודות מגוון נושאים". וויקיפדיה מנסה להיות אנציקלופדיה, נול מנסה להיות משהו אחר לגמרי. כרגע אפשר למצוא שם לפחות שישה מאמרים שיסבירו לכם כיצד לפתוח סתימה בשירותים, אבל אפילו לא ערך אחד שיספר לכם מה זה שירותים, לעזאזל.

בהתחשב בכך שיש לחתום על הערכים בנול, סביר להניח שרוב כותבי המאמרים יהיו אנשים בעלי אינטרס, טיפוסים שמעונינים בקידום-עצמי או במעט הזלוטס שפרסומות גוגל יספקו להם. לא תראו שם יותר מדי מאמרים על האצטקים.

נול לא מאיים על ויקיפדיה ×›×™ הוא משחק במגרש אחר לגמרי. מי שבאמת צריך לחשוש ×–×” אתרים כמו ArticleCity או "מאמרים" העברי. שניהם מבוססים על מודל דומה לשל נול, אך נהנים מפחות דמיון והייפ. עיון במאמרים שמופיעים באתרים הללו יכול לרמוז מה יופיע גם בנול – המון SEO, פסיכולוגיה ורפואה. פחות היסטוריה, מתמטיקה וגנטיקה. מאמרים מהסוג ×”×–×”, כואב לומר, לא נמכרים טוב.

מצד שני, גם נול רחוק מלהיות מושלם. החיפוש שלו, למרבה ההפתעה, גרוע כמו LiveSearch ביום רע. אם תחפשו "Toilet" תגלו שלושה קישורים בלבד, למרות שחיטוט מוקפד יותר יחשוף לפחות 8 מאמרים בנושא.

גרוע מכך, המאמרים בנול אינם מקשרים זה לזה. אם תכנסו לעמוד הראשי של נול תגלו רשימת מאמרים, ללא סדר ברור. נולי הם אכן "יחידות ידע"; הם מבודדים, ונמנעים מהתייחסות לנולים אחרים. רק אם גוללים למטה ניתן למצוא רשימת קישורים לנולים באותו נושא.

במובן ×”×–×”, נול לעולם לא יוכל להתחרות בוויקיפדיה. מאחר שהוא מבוסס על האינטרס האישי של אינדיווידואלים, נול לעולם לא יצליח להתרומם מעל לסך חלקיו. יהיו בו מאמרים, חלקם – יש להניח – ראויים למדי; הוא יקודם על ידי גוגל, ואולי אפילו יצליח לשרוד. אבל הוא לא ×™×”×™×” אנציקלופדיה, והוא לא יבעיר בכותביו את אותה אש שמבעירה בהם ויקיפדיה.

ויקיפדיה מניחה שבני אדם טובים מיסודם, ושהם מוכנים לעבוד בחינם, בשיתוף פעולה, כדי ליצור דבר מה גדול מהם. נול מניח שאנו יצורים מונעי אינטרס, הכמהים לפרסום וכסף. שתי ההנחות נכונות, במידה.

יתכן שכפי שסוברים רבים, אכן נגזר על ויקיפדיה ונול להתחרות. במקרה כזה, יש לקוות שהאנציקלופדיה תנצח, ובהכרעה ברורה. ניצחון של נול יאמר עלינו משהו מייאש ועגום, מסוג הדברים שממילא אנו מתפתים להאמין להם. אם נגזר על השניים להתחרות, מי ייתן שתנצח זו שמאמינה בבני אדם, לא זו שמעדיפה להשתמש בהם.

שלושה קצרים (עיתונות, זמן וכל הדברים שפספסתם עכשיו)

לידי משמרת העיתונאים הצעירה. בחינם. עלי.

לפני זמן מה כתבה איילת מ"ללא אליבי" פוסט מקסים על ימיה בגל"ץ. הדברים שהיא אמרה שם התחברו לדברים שאוכלים אותי כבר כמה שנים. העבודה הזו, עיתונות, דורשת ניצול. העיתונאים הללו, שהולכים לתשאל את משפחות הפצועים, שלמדו איך לעודד "סיפור אנושי" מתוך פיות אנושיים, עוסקים בעיתונות בצורתה הגולמית. הם לא חושפים עוולות, הם לא מביאים לציבור דבר. הם עוסקים בהפיכת בני אדם לסיפורים, סיפורים לתוכן, תוכן למלים מודפסות. הם גדודי הקונבנציה, האנשים שממלאים את החורים בעיתון של מחר ובאתר של היום. חלק מהמרואיינים מעונינים בכך, ודאי, אבל זה לא משנה. ברוב המקרים, ברוב המקרים, נדרש ממך ללמוד כיצד להשתמש באנשים למען העבודה.

כך גם היתה העבודה שנים על שנים. זה לא חדש, ויש עבודות נוספות שדורשות את אותו סוג להטוט מנטלי, כזה שמאפשר לנו להפוך בני אדם לפונקציות של המקצוע. רק אל תתפלאו אחר כך שהעיתונאים הללו, כשיהפכו לעורכים, יהפכו אתכם לפונקציות במקצוע שלהם. את הלהטוט הזה הם למדו קודם, בשטח.

 

הזמן זוחל בלאט

ספרים הם אהבה. מכאן

יצא לי לאחרונה להתעסק קצת באחד מסיפורי חוני המעגל (תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כג עמוד א).

בקצרה: חוני תהה כל ימיו לפשר הפסוק "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (תהלים קכו, א'), שהרי איך ניתן לדמות את שבעים שנות גלות בבל לחלום. באחד הימים הוא רואה איש שותל עץ חרוב, שאל אותו כמה זמן עד שהעץ יתן פרי, וזה עונה לו "שבעין שנין". חוני תוהה למה לו לשתול עץ שלא יהנה מפירותיו, וזה עונה שהוא שותל לבנו, כמו שאבותיו שתלו לו. חוני נרדם, מתעורר לאחר שבעים שנה, ורואה אדם מלקט חרובים מעץ. לאחר שזה מספר לו שאביו שתל את העץ, מבין חוני שעברו 70 שנה. הוא הולך לביתו, שם הוא מגלה שבנו נפטר אולם נכדו חי עדיין. הוא מספר להם שהוא חוני המעגל, הם לא קונים את זה, הוא הולך לבית המדרש, שומע אותם מתרברבים, מספר שהוא חוני המעגל, לא מאמינים לו, חלשה דעתו ומת. ולכן, רבותי, אומרים רבנים "או חברותא או מיתותא".

זה סיפור משעשע. ראשית, אין קשר אמיתי בין חלקו הראשון לחלקו השני; הוא לא באמת מסביר את הפסוק ההוא מתהילים. שנית, תפיסת הזמן של הסיפור היסטרית. בסרטי "חזרה לעתיד" שלושים שנה לכאן או לכאן מתבטאים בשינויים דרסטיים במציאות. אנחנו לא יכולים לחשוב על מסע בזמן מבלי לראות שינויים אדירים בעולם, חלקם מופרכים. הזמן שלנו זורם מהר יותר. אצל הפסיכים מהתלמוד, לעומת זאת, חלוף הזמן גורר רק את חלוף האנשים.

ובעצם, זה לא מדויק. כי בסיפור הזה, בעצם, הזמן מתקדם אך האנושות מתדרדרת. במה התרברבו הרבנים? "נהירן שמעתתין כבשני חוני המעגל דכי הוי עייל לבית מדרשא כל קושיא דהוו להו לרבנן הוה מפרק להו". ובתרגום: "נהירות וברורות הלכותינו כבשנות חוני המעגל, שכאשר היה נכנס לבית המדרש כל קושיה שהיתה להם לחכמים היה פותר להם". כמה חמוד.

 

פונקציית הקריאה האפשרית

רוני שני פרסמה לא מזמן מקבץ קישורים מעניין לדיון שהחל בעקבות מאמר של ניק קאר. קאר טוען שהרשת מקצרת את טווח הריכוז שלנו. לא יצא לי לקרוא אף אחד מהקישורים הנ"ל עדיין, בעיקר מכיוון שהעבודה מקצרת את טווח הזמן שלי, אבל אנסה לתרום שני סנט, בתקווה שאצא מקורי.

כל מי שעבד בתוכן באינטרנט מכיר את הדרישה לכתוב קצר. התביעה הזו עצבנה אותי במשך שנים, אבל גם אני חייב להודות שאני דוחה טקסטים ארוכים למאוחר-יותר נצחי-למחצה. עכשיו נדמה לי שאני מבין למה. הרשת היא קצת כמו חנות ספרים ענקית וחינמית. אתה יכול לקרוא מה שאתה רוצה, אבל אתה יודע שכל זמן שתשקיע בטקסט א' בא על חשבון קריאתו של טקסט ב', ג', ד' וכו'. פוטנציאל הקריאה האפשרית יושב שם תמיד, מעין קול קטן ומרושע, שמספר לך על כל הטקסטים שאתה מפסיד עכשיו כשאתה קורא את הטקסט הזה. זה מקום טוב לסיים את הפוסט, לא? משוחררים.

לפני שהגוף יבגוד והמרחבים יהפכו לכלא

"…ואולם, לרוע מזלם, רוב החולים כלואים בראש ובראשונה במגבלות גופם…" (איה מרקביץ', כאן)

(cc)

מימיי לא אושפזתי בבית חולים. ובכל-זאת יש משהו בבית חולים שמעורר אצלי דז'ה-וו. הריח של בית החולים מעלה לי לראש ישר תמונות של אנשים זקנים, מכניס לי ללב ישר תחושת חוסר אונים, עוצר אותי במקום. לא קשה לי להצביע על היום שבו המרחבים האינסופיים של בית החולים הפכו אצלי בראש לכלא מדכא וחסר עתיד. ולמרות שמאז היו לי לא מעט חוויות טובות יותר בבתי חולים, כולל לידתו של בני הבכור, תחושת הדז'ה-וו נותרה חיה כשהייתה.

זה מוזר, אבל אני ממש זוכר את התקופה שבה בית החולים היה עבורי מגרש משחקים. יש לי זיכרון שבו אני ואחי הצעיר רצים במסדרונות הארוכים של תל השומר, חסרי פחד, ללא חשש, מעבירים את הזמן, מתעסקים בשלנו. זה מוזר, אבל אני לא ממש זוכר מתי סבא שלי התאשפז בתל השומר, מתי הוא עזב את הבית שלנו.

כל הזמן שהוא גר אצלנו לא הבנתי אף פעם את התחושה הנוראית של בגידת הגוף. אני זוכר את עצמי, ילד שלא מזמן חגג בר-מצווה, רוחץ אותו באמבטיה הקטנה. אבל אני לא זוכר אותו, לא זוכר איך הביט בי, לא זוכר אם עיניו היו עצובות. כל זמן שהוא גר אצלנו לא הרהרתי בסיבה שבעצם עזב את הבית שלו והפך להיות תלוי באחרים.

אבל אני זוכר מצוין את אותו היום שבו נסעתי לבקר אותו. זוכר את החדר שבו הוא שכב, את החלון הגדול, את הפיג'מה בצבע תכלת והריח הנורא, מין שילוב של האוכל המגעיל ובשר גוף, גוף שבגד. אני זוכר אותו מביט בחלון, בשמש הזורחת, כמעט מחייך. אני זוכר אותו פונה אליי ואומר לי משפט שמאז לא הצלחתי לשכוח: " אם היה לי כוח, הייתי מטפס לגג וקופץ".

אולי המשפט הזה הוא לא משפט שילד, מתבגר אפילו, צריך לשמוע. בטח שלא מסבא שלו, שהיה עבורו סוג של גיבור כל-יכול. אבל במשפט הזה היה את כל החיים, את חוכמתם ועליבותם. היה בו את נצחונו של האדם החושב על מגבלות גופו, של רוח החופש על כלא הבשר, של אדם המבקש לקבוע עבור עצמו את דרכו האחרונה וחברה שמתעקשת להחליט אחרת.

סבא שלי היה צריך לעבור ניתוח מסובך שהיה אולי מאריך את חייו בעוד שבוע או חודש או שנה. בסופו של דבר, הוא לא הגיע לניתוח ההוא. אני זוכר את הטלפון שבישר על פטירתו, אני זוכר את עצמי מתלבט אם לבכות או לשמוח. אני לא זוכר מה בסופו של דבר עשיתי. אני זוכר שבכיתי ממש רק בהלוויה.

אבל מאז בית חולים, גדול ככל שיהיה, עם מרחבים ענקיים של דשא ופיג'מות לבנות ורופאים נחמדים, הוא עבורי צינוק. אני מרגיש את עצמי נחנק, את האוויר בריאות נגמר לי, אני מחפש בכל מאודי את הדרך החוצה. אני מקווה בכל מאודי שבבוא העת, יהיה לי כוח לטפס לגג ולקפוץ. לפני שהגוף יבגוד והמרחבים יהפכו לכלא.

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.