ההווה על-פי אינו

מתפרסם במקביל גם כאן.

בריאן אינו הוא סוג של נביא. אני משער שלא מעט אנשים יסכימו עם הקביעה הזו. האיש, אחרי ככלות הכל, נחשב ל"אבי מוזיקת האמביינט". גם אינו עצמו, אני מנחש, לא ממש יתנגד להגדרה כזו, הוא נמנה עם קבוצת המייסדים של The Long Now Foundation היומרנית* שמטרתה לגרום לאנושות לחשוב במונחים ארוכי טווח. על הרקע הזה מעניין מאוד לבחון שני קטעים מתורגמים של אינו (תרגום: עינת עדי) שמופיעים בגליון סטודיו 172 שערך, כזכור לקוראיי הנאמנים, אוהד פישוף.

כבר פעמיים הזכרתי את הגליון הזה, אבל בשתיהן לא ממש טרחתי להתייחס לתוכן, עניין שמן הראוי לתקן אותו, בעיקר כיוון שהתוכן בהחלט ראוי להתייחסות.

שני הקטעים שנכתבו בשנות התשעים כוללים במידה רבה נסיונות נבואיים של אינו, ושניהם מנסים לתאר עתיד שהוא ההווה שלנו. הם נכתבו בפער של שלוש או ארבע שנים זה מזה, ומעניין לבחון את הפער העצום בין שניהם.

סייברפאנק יומרני** בשקל

בעבודה על Outside של דייויד בואי, מספר אינו, הוא חילק לכל אחד מהנגנים והטכנאים דף הנחיות מוזר, מעין רקע לדמות במשחק תפקידים מוזיקלי שיתנהל באולפן ההקלטות. הקטע הראשון נפתח במשפט "השנה היא 2008". כיוון שקראתי אותו לפני שבוע החלפתי, מבלי משים, את השורה הזו ב"אתה חי היום" למשך שבריר שנייה, מה שיצר דיסוננס חריף עם המשך הקטע, רק תוך כדי קריאת המשפטים הבאים הפנמתי את העובדה ש-Outside יצא ב-1995, והקטעים, יש להניח, נכתבו במהלכה או ב-1994 בזמן העבודה עליו.

הנה, בכל מקרה, הקטע במלואו, מנסה לנחש עתיד לא מאוד רחוק (ארבע עשרה שנים גג).

השנה היא 2008. אתה מוזיקאי באחת מלהקות הניאו-מדע החדשות, שמנגנת במועדון מחתרתי בגטו האפרו-סיני באוסאקה, לא הרחק מהאוניברסיטה. כל הקהל מסטול ממי-חלומות, סם הזיות שמיעתי כל כך חזק, עד שהוא עובר דרך אדי הזיעה. גם אתה תחת השפעה, ואתה מוצא את עצמך מוקסם מתבניות קצב מורכבות של תו אחד, מעין רסיסי אבן רוזטה של הירוגליפים שמיעתיים. אתה לא מנגן בסולם ספציפי אלא משלח פרצי מידע אקראיים לתוך המופע. אתה הולך לאיבוד בתוך היופי הרציונלי המופשט של מערכת שאף אחד אחר לא מבין לחלוטין, שולח מסרים שלא ניתנים לתרגום. אתה אמן גדול, והקהל מצפה ממך למשהו מאתגר מבחינה אינטלקטואלית.

כילד, התקליט האהוב עליך (באוסף התקליטים של אבא שלך) היה Trout Mask Replica.

קטונתי מלהביע דעה על החלקים המקצועיים-מוזיקליים של הקטע הקצר הזה, אבל חייבים להודות על האמת, כל זה נשמע קצת כמו קטע שאשר עידן היה כותב בשנות התשעים. רוח של סייברפאנק יומרני בשקל, חיקוי נחות של וויליאם גיבסון עם כמה רפרורים מגוחכים לתרבות-נגד, מתוך הנחה תמוהה שהמדע של שנות האלפיים יתמקד בעיקר ביכולת לשפר ככל האפשר את חוויותיהם של צרכני סמים יצירתיים. שימו לב גם לרקע הפוליטי התלוש של הקטע, גיבוב לאומים חסר הגיון בגטו האפרו-סיני באוסאקה. אינו של אמצע שנות התשעם הסתכל קדימה אל ההווה שלנו ויצא לו קשקוש מוחלט, גם אם מרתק (כן, גם אני מת לשמוע איזו להקת ניאו-מדע ראויה לשמה).

כל זה לא היה ממש מטריד אותי, מדובר בסך הכל בשעשוע. אבל מפתיע ומפעים לגלות באותו גליון את הקטע השני שארצה להתייחס אליו.

גאונות צרופה

הקטע הבא, שפישוף בחר לפתוח בו את הגליון נקרא קרנבל – מודל לתרבות, והוא לא פחות מגאונות צרופה. הוא גם, ככל הנראה, כתב ×”×”×’× ×” המוצלח ביותר שתוכלו לקרוא אי פעם על תרבות היוטיוב, הבלוגים והמייספייס של ימינו. התלבטתי ארוכות אם להעתיק את הקטע הלא מאוד ארוך ×”×–×” במלואו לכאן. רק שאז גיליתי שב-NRG חסכו לי גם את העבודה וגם את הסוגייה המשפטית. אז קודם כל לכו לקרוא, אחר כך נמשיך.

קרנבל – מודל לתרבות (ב-NRG)

הקטע הזה מ-1998 בסך הכל, לא מנסה לנחש עתיד קונקרטי, בטח שלא להמציא פוליטיקה, ז'אנרים מוזיקליים והתפתחויות פארמקולוגיות ספקולטיביים. הקטע הזה הוא בסך הכל, נסיון של אינו להבין מה הופך תרבות למוצלחת וחיונית. העובדה שהוא מתאר במדויק את מה שקורה היום היא רק בונוס משמח. משמח בעיקר כי יש כאן מענה לכל מגיני התרבות הגבוהה ושומרי החומות למיניהם שסופקים כפיים בייאוש אל מול הגל העכור של תרבות גולשים***. בואו נשחק את המשחק של אינו ונחזור לחלקים נבחרים בקטע אחרי שהחלפנו את קרנבל בתרבות כמבוקש.

תרבות היא מוצלחת כשמספר הצופים בה אינו עולה בהרבה על מספר המשתתפים. תרבות היא טובה כשרבים מהצופים לוקחים בה חלק פעיל.

הנה התשובה של אינו לקינה על הקלות הבלתי נסבלת של פרסום והפצה של מסרים או יצירות אמנות, הנה גם התגובה שלו לכל אלה שרואים בטוקבקיסטים את מבשרי האפוקליפסה של קץ התרבות. תרבות טובה, אומר אינו, היא זו שבה אין קווים חדים שמפרידים את היוצרים מהצופים.

אבל אין צורך למהר ולקפוץ על האמירה הזו בציפורניים שלופות תוך קריאה נואשת בשמה של ההיררכיה התרבותית הנשחקת. אינו מספיק חכם כדי לדעת שאופיה הקרנבלי של התרבות לא חייב לבוא על חשבון אפשרות קיומן של יצירות מופת.

תרבות היא טובה כשהמשתתפים בה מציגים טווח מיומנויות שנע מהמינימלי ביותר ועד המהמם לחלוטין (הראשון הוא הזמנה לא לחשוש – "×”×™×™, גם אני יכול לעשות את ×–×”!"; השני – הזמנה להתפעל).

כי כן, העובדה שכל מתבגר מתוסכל שאף אחד לא מבין אותו יכול לשפוך את הגיגי האימו שלו מול מצלמת וידאו ולהעלות ליוטיוב היא בדיוק מה שמאפשר לכל אחד לקחת חלק ביצירת התרבות החדשה שלנו עכשיו, בלי לסבול מרגשי נחיתות, אבל היא לא מונעת מאיתנו להתפעם באמת ובתמים כשאנחנו נופלים על עמוד של להקה גאונית במייספייס.

תרבות היא טובה כשיש יותר מדי דברים להסתכל עליהם והכול מתערבב ואתה צריך למצוא בתוך כל זה את הסדר של עצמך.

אפילו לגל המתעייפים מקוראי הרסס הגדושים שלהם טורח אינו לענות, עשר שנים מראש. זו בדיוק, הוא מסביר, גדולתה של תרבות טובה – הרבגוניות האינסופית, ההצפה הבלתי פוסקת, זו שכופה עלינו, אפילו כצופים מהצד, התערבות אקטיבית כלשהי, קביעה של סדר עדיפויות אישי. אל תתייאשו ואל תתעייפו, המשיכו להוסיף ולהסיר פידים מהקורא שלכם, לכוונן ולעדכן את התרבות הפרטית שלכם בכל רגע נתון. ×–×” התפקיד של כל אחד מאיתנו בתהליך יצירתה של תרבות טובה.

יכולתי להמשיך ולעבור על כל אחת מהפסקאות הקצרות האלה של אינו ולהסביר לכם למה וכמה היא גאונית, אבל אתם יכולים לעשות את זה בעצמכם לא פחות טוב (זה כל העניין, נכון?) אז נדלג לפסקה האחרונה.

תרבות היא טובה כשהיא נותנת לאנשים את ההרגשה שהם באמת בני מזל שהם חיים בדיוק כאן ועכשיו. תרבות היא טוב כשהיא מותירה אנשים בתחושה שהחיים, על כל הביטויים המוזרים שלהם, הם הכי נפלאים ונוגעים ומצחיקים ושווים שאפשר.

ועכשיו תודו שאתם מרגישים בני מזל לחיות בדיוק כאן ועכשיו, עם וורדפרס ועם יוטיוב ועם פליקר, אפילו עם פייסבוק.

* לפני הכתיבה התלבטתי ארוכות בנוגע לתואר הראוי עבור The Long Now Foundationיומרני היה בחירה מתבקשת מאליה, אבל רציתי להימנע מהקונוטציות השליליות, שקלתי להחליף את יומרני בשאפתני. רק שאז ניגשתי לגליון עצמו כדי להעתיק ממנו כמה ציטוטים שמופיעם כאן למעלה וגיליתי קטע נוסף של אינו שמשום מה פספסתי קודם. כותרתו של הקטע היא יומרה והוא כולל את המשפטים הבא

החלטתי להפוך את המילה "יומרני" למחמאה.

** לפעמים, בכל זאת, "יומרני" הוא מילת גנאי.

*** כן, בעקבות הפוסט ההוא והדיון שאחריו החלטתי שאני מחליף את "תוכן גולשים" ב"תרבות גולשים".

מה אנחנו משאירים מאחור?

ניק קאר סידר לי כמה דברים בראש.

קאר כתב, לפני כחודשיים, מאמר שעורר גלים בשם Is Google Making Us Stupid? זו כותרת רעה, והיא משטיחה את המאמר; אני מנחש שהיא נבחרה על ידי עורך ולא על ידי הכותב. כותרת טובה יותר תהיה "האם גוגל מחסלת את יכולת הריכוז שלנו?" והתשובה היא, לדעתי, כן מהדהד.

הטענה של קאר היא שגוגל היא כלי מחקר נהדר. "הרשת היא מתת-אל לי, ככותב. מחקר שבעבר דרש שהות של ימים בארכיונים או בחדרי העיתונות בספריות, דורש עכשיו דקות ספורות". אבל ההשפעה על יכולת הקריאה היא, לדבריו, הרסנית.

חשיפה ארוכה לרשת מתכנתת את הקורא לקריאת-רשת: קריאה מהירה, שטחית, קופצנית, חסרת סובלנות. צורות חשיבה ארוכות טווח יותר, היכולת להתרכז בטקסט ממושך יותר, נטול הפרעות – ספר, למשל, או מאמר ארוך – הופכת לקשה יותר ויותר. "המוח," כותב קאר, "מנסה כעת לקבל מידע באופן שהרשת מפיצה אותו. פעם הייתי צוללן בים של מילים; היום אני חולף על פני השטח כמו גולש-רחיפה… פעם, שקיעה בספר או במאמר ארוך היתה קלה… כעת ×–×” קורה אך לעיתים נדירות. כעת, אני מאבד ריכוז לאחר שניים או שלושה עמודים, אני × ×”×™×” קופצני, מאבד את חוט המחשבה, מתחיל לחפש דברים אחרים לעשות. אני חש כאילו אני גורר את מוחי הסורר אל הטקסט. הקריאה העמוקה שהיתה פעם ×›×” טבעית דורשת כעת מאבק".

שוחחתי עם קאר בשעתו, זמן קצר לאחר פרסום המאמר שלו, בנסיון להביא לפרסום מאמר בנושא בכלכליסט. הוא הקפיד לציין שהמאמר שלו איננו נתמך, בינתיים, על ידי מחקר אמפירי כלשהו, אבל הוא נשען על מאות אנקדוטות.

אני חש את זה בעצמי. אתמול נסעתי לירושלים. עטוף בבועה מגוננת של מוזיקה ואוזניות, חומה שחצצה ביני ובין הוולגריות היומיומית של תחבורה ציבורית, קראתי. קראתי בלי הפסקה. הנסיעה ארכה שעה ועשרים דקות, בערך; סיימתי כ-110 עמודים של טקסט לא קל. זה לא פרוסט, זו ביוגרפיה של אלברט שפאר, אבל זו קריאה שהצריכה התמקדות.

בבית אני כבר לא יכול לקרוא כך. אני לא יכול להעלים את עצמי לשעה ויותר ולהסתגר עם ספר – או, על כל פנים, אני מתקשה. הרשת שם, מרחק תריסר פסיעות לכל היותר, והיא קורצת. אולי שלחו לך אימייל? אולי – מה אולי, בטוח – אחד הבלוגים החביבים עליך התעדכן? ומה, איך תעביר שעה ויותר בלי לבדוק מה קורה בעולם? קצת התעייפת, לא? הפסקה הזו לא ארוכה מדי? בוא אל חופי הפלאים שלנו – או, בקצרה, Come buy, come buy! של שוק הגובלינים.

אני מנסה להקצות זמן לקריאה. אני עורך לעצמי ריטואל יומי של עישון מקטרת וקריאת ספר. אבל הרשת קוראת לי מהחדר הסמוך. לפעמים, כדי לעמוד בפיתוי, אני מכבה את המחשב לפני שאני מתחיל לקרוא – הקפיצה לרשת תדרוש כך זמן ארוך. ×–×” מה שקאר ממליץ לעשות: משמעת עצמית, להגביל את כמות הגלישה, ולקרוא טקסטים ארוכים – כדי לא לשכוח איך עושים את ×–×”, כדי לא להתמרד למראה עמוד ארוך של טקסט. ובכל זאת, זמני הקריאה הנוחים ביותר שלי הם נסיעות: אז הרשת פשוט לא שם. בקרוב אני מתכוון לנעול את עצמי באיזה מקום שהתנאים שלו יצהירו במפורש שאין בו גישה לרשת, כדי שאצליח לסיים פרויקט כתיבה מורכב במיוחד. אחרת, אני יודע, לא אעמוד בפיתוי.

ואני, בכל זאת יש מאחורי כמה עשרות שנים של קריאה. יומן הקריאה שלי מראה שבעשרת החודשים האחרונים, למרות הכל, הצלחתי לקרוא יותר מ-50 ספרים. ומה על אלה שלא גדלו על קריאה? שאפילו עיתונים הם מבחינתם שמועה? שהטקסטים העיקריים שלהם הם הודעות SMS? אלה, שכמאמרה האירוני של הבלוגרית וונקט כשהפנתה למאמרו של קאר, לא היו מצליחים לסיים את המאמר? איך ייראה העולם שלהם? מה הם יעבירו הלאה? האם יישאר מה להעביר? מאז ימי שומר, המבוגרים שבכל דור רטנו שהצעירים קלי דעת יותר, שוטים יותר, בורים יותר, בהמיים יותר; זו טרוניה קבועה. מה אם הפעם היא אמיתית?

מהפכת הדפוס לוותה בדם. המהפכה התעשייתית עקרה מיליונים מבתיהם ומחקה כלאחר יד תרבויות שלמות, והזעזועים הסופיים שלה הורגשו במלחמת העולם השניה. מה ×™×”×™×” מחירה של מהפכת המידע? האם × ×’×™×¢ למין עידן אפלה חדש, שבו כל התרבות הקודמת תושמד למעשה – לא בשריפה על ידי ברברים, אלא מחוסר עניין או אפילו ידיעה על קיומה? האם מישהו שגדל על MTV, יוטיוב וטוויטר מסוגל בכלל לקרוא?

מאז פרסום מאמרו, אגב, חידד קאר את תפיסתו. לא מזמן הוא העיר ש"כאשר אתוס היעילות × ×¢ מתחום יצור הטובין לתחום החקר האינטלקטואלי, כפי שקורה ברשת, אל לנו להתפלא לכשנגלה ששדה המחקר הצטמצם ולא התרחב. מנועי חיפוש, אחרי הכל, הם מנועי פופולריות המרכזים את תשומת הלב במקום לפרוש אותה." התוצאה היא שמחקרים או מאמרים הסוטים מן הדעה המקובלת נעלמים אל מחוץ לשיח – הם פשוט לא בשניים-שלושה עמודי התוצאות הראשונים, ורוב האנשים לא טורחים לעבור יותר מאחד. כך שבמובן מסוים כלי המחקר הנהדר ×”×–×” מסוגל בהחלט לאכול את זנבו שלו, ולהפוך תוך זמן קצר להיכל תהודה, שבו כל קול הוא הד של קול אחר.

לא סביר? האמנם? תהליכים היסטוריים דורשים זמן. המהפכה התעשייתית סיימה להרעיד את העולם המערבי, אם אכן סיימה, אחרי 130 שנים. גוגל מציינת השנה עשור לקיומה. הרשת, כגוף פופולרי השווה לכל נפש, קיימת תריסר שנים בקושי. אנחנו רק בתחילתו של הסיפור, אבל כבר עתה אפשר לומר שהתפיסה שלאון ויזלטיר ×›×™× ×” בשם הקולע "פרוגרסיביות נוסח גוגל" – האמונה שהרשת ומנוע החיפוש ישחררו את האנושות – אמנם עדיין מעשנת בכמה מוחות, אבל בפועל הופרכה לפני שנים, במילה אחת: סין. בשתיים: אולימפיאדת בייג'×™× ×’.

כל ×–×”, מבלי לדבר על מחירי הוויתור על פרטיות. אתם יודעים, אני מניח, שסרגל הכלים של גוגל מרגל אחריכם? אתם יודעים, אני מקווה, שהענקתם לגוגל רשות לקרוא כל דואל שנכנס לתיבת ×”×’'ימייל שלכם? משתמשי האייפון הופתעו לגלות בסוף השבוע שעבר שאפל מתעדכנת כל יום בתוכן שנמצא על הטלפון שלהם. הזעם ×”×™×” רב, אבל אף אחד לא החזיר את ×”×’'יזספון שלו. הוא נוח מדי, קולי מדי, מאפשר גלישה מכל מקום – הגאדג'ט המושלם, היינו מבזבז הזמן המושלם. וכמובן, גם סמל מובהק של סטטוס. אנחנו מעניקים לחברות פרטיות, שלא חייבות שום דבר לאף אחד פרט לבעלי המניות שלהן ושציות לחוק הוא מבחינתן שמועה רחוקה, סמכויות שלא היינו חולמים להעניק לממשלה, ובצדק – ולממשלות יש, בכל זאת, איזו מחויבות, עמומה ככל שתהיה, לאזרחיהן.

אני נשמע כמו נאו-לודיט. אני יודע. אנחנו רוכבים ברכבת שדים ולאף אחד אין אפשרות לרדת ממנה. אין גם אפשרות לעצור אותה – אלא אם רוצים לרדת לרמת החיים של אלבניה או צפון קוריאה. מובן שכל הנוסעים מעדיפים להתמקד בחזיון האורקולי מאשר לתהות מה מחכה להם בתחנה הסופית. ובכל זאת רצוי לתהות מדי פעם – כל עוד אנחנו יכולים, כל עוד לא הפכנו לאוטומטים המגיבים לגירויים בלתי פוסקים – לאן היא נוסעת. אני לא חושב שלמישהו יש תשובה.

הולמס פוגש את קינדל

קינדל הוא מוצר מפעים. פי אלף יותר מכל אייפון, או E71, או מנוע חיפוש עאלק סמנטי, ואפילו יותר מ-EEE, שהיה מפעים בדרכו. יכול להיות שזה בגלל שאני אישה, אבל אני מדברת על שלטי "עתיד" שמנצנצים מולך בחמש הדקות הראשונות שלך עם דבר חדש, אני מדברת על השמחה של להחזיק משהו שהוא עדיין קצת גולמי, אבל כמו טחינה, מחזיק בתוכו פוטנציאל הנאה כמעט בלתי מוגבל. בקיצור, אני מדברת על הרגע הזה שבו משהו שתמיד ידעת שצריך מתממש.
 
והסיבה להתפעמות היא לא שהמוצר חף מבעיות, אלא בגלל שהוא עובד. את מדליקה את הדבר הזה, ואפשר פשוט לקרוא ספר. זה לא נראה כמו מסך מחשב שרוצה להיראות כמו ספר, והיצרנים שלו טוענים שבגרסה הבאה, שתגיע בעוד חודשיים, זה אכן ייראה כמו ספר בול, אפילו אמא של הספר לא תדע להבדיל ביניהם. זה לא שם סמן קטן, שמודיע לך שהוא מחשב את הזמן שייקח לו לטעון את הספר שלך. זה לא מצריך ממך ללטף בסיבובים שום משטח לבן. הזזת את כפתור ההפעלה, עולה ספר. כמה מתקדם טכנולוגית, ככה לא טכנולוגי באופיו. ולכן, קבלו סניף חדש של "הסיפור האמיתי והמזעזע של": ביקורת מוצר וספר.
 
מוצר מפעים (צילום: נדבנדב)
 
החיזור
הם חמודים, השרלוק הולמס וד"ר ג'ון ווטסון האלו. מעט הומואים לטעמי, אבל חמודים. כל פעם מחדש הם מחזרים אחד אחרי השני. אחד, בדמות הגרופי הקלאסי, נכנס בחיבה ונוסטלגיה לבית ההולמס, ומסביר מייד עד כמה חברו הוותיק זקוק לשקט שלו כדי לחקור מקרים, שעוזרים לו להימלט מחרדות הקיום שלו. השני, שחצן עד כאב, מרגיע את ידידו כי נוכחותו חיונית. לא לו, כמובן, הוא נכה רגשית, ואין לו מושג מה בצע יש בחברת בני האדם, אלא למקרה. שהלא, אם ווטסון לא יהיה שם, מי ישחק את תפקיד הפקידה שמביאה את הפקס שמודיע על סיום הלחימה?
 
איך שאת מקבלת את הקינדל, את יודעת שמחזרים אחרייך. מישהו השקיע. עשה אריזה ענקית לבנה, בצורת ספר, עם קשקוש כזה של אותיות נופלות, שמלווה את הקינדל לאורך כל הדרך. ויש גם הסבר על שם המוצר. קינדל, טוענים שם, פירושו: inspire, stir up. כלומר, את לא סתם מרגישה שאת מחזיקה מוצר מעורר השראה. את באמת מחזיקה מוצר מעורר השראה. זה ברור, כי זה השם שלו. כל הדבר הזה יוצר תחושה קצת מצחיקה של אריזת חנות סבונים, שעליה מוסבר הערך של הסבון לעור הפנים שלך. לא הכי יעיל וגם פתטי מעט בדרכו, אבל נעים. כמו שרלוק הולמס.
 
הצגת המקרה
הקרא נא לי בקול את המכתב המוזר שקיבלתי הבוקר, ושנמצא שם על שולחני, מצווה שרלוק. או, הקשב נא, ידידי ווטסון, לדברים היוצאים מגדר הרגיל שיש בפיו של מר סמית, שנמצא פה. האופן שבו ארתור קונן דויל חש צורך בכל פעם מחדש לתרץ את הצגת המקרה בפני הקורא היא ממש מחממת את הלב. והצגת המקרה מתרחשת, לפחות בסיפורים שקראתי עכשיו, באותה דינמיקה: הולמס מוכיח רגע את יכולת הסקת המסקנות שלו (יש לך חתכים קטנים בנעליים, ולעולם לא תלך על זכוכיות כי אינך הודי, ומכאן אני מסיק שמישהו חתך לך אותן, ומכיוון שאני יודע שיש לך משרתת, אני מסיק שהמשרתת שלך רשלנית), ואז מוצג המקרה, ואז הולמס בוחן את ווטסון ומוודא כמה הצליח להתקדם בחקירה, מוכיח לו כי הוא קצת רך-מחשבה, ושולח אותו לדרכו, כדי שהמצלמה תיעלם לרגע מהחדר, והוא יוכל לעשות סידורים, שעליהם יוכל לספר אחר כך כלאחר יד. זה כל כך חינני בנימוס, באירוניה ובסדר הטוב שבזה, שבא לקחת את הקיץ שמשתולל בחוץ, ולדחוף אותו למקפיא אנגלי.
 
מעבר לעובדה שהאותיות בקינדל נראות כמו אותיות בספר, אין בו שום דבר ממש מפתיע. יש לחצן לעבור קדימה, ולחצן לעבור אחורה. יש גלגלת. יש כפתור שמביא לדף הבית. יש מנגנון חיפוש. אבל רק בעמוד החמישי שאת קוראת, אחרי שנרגעת מההתרגשות הראשונית, את פתאום מבינה שבשלוש דקות עברת מהכרת מוצר חדש לקריאה רגועה. כן, קצת משונה לדפדף ככה, אבל היי, זה כבר לא המצאה גאונית. זה פשוט ספר. זה כל כך חינני בנימוס, באירוניה ובסדר הטוב שבזה, שבא לקחת את הקיץ שמשתולל בחוץ, ולדחוף אותו למקפיא אנגלי.
 
אבל לא חף מבעיות (צילום: נדבנדב)
 
משבר ביחסים
הבעיה שלי היא שכאן אני מתחילה להשתעמם. גם ב-CSI. גם באדגר אלן פו. גם בוורוניקה מרס. אני, לא מעניין אותי לפתור פשעים. אני אוהבת את הטקסים. את הצגת המקרה. את הצגת הפתרון. את הריב עם נציג החוק הנוקשה. והטקס שמתרחש לאחר הצגת המקרה, הוא תמיד הרגע שבו שרלוק קורא לווטסון, והם הולכים לאיזה אירוע שמתוזמר היטב על ידי הולמס. אבל בין הצגת המקרה לרגע הזה, עוברים עמודים שלמים שבהם הקוראת אמורה לאסוף רמזים יחד עם הולמס, כאילו זה מעניין אותה אם באמת יתפסו את הפושע האמיתי או לא. זה באמת מיותר. אני יודעת, אנחנו כאן בשביל להניע את העלילה וככה, אבל אם אפשר רק לסמן את זה בפרק חדש, כדי שאני אוכל לעבור ישר לעיניים החרדות של ווטסון, שמתבונן בהולמס שופך על עצמו צבע אדום כדי שיכניסו אותו לאיזה בית, ולעיניים הגאות-שמחות של ווטסון, שחש הקלה גדולה לאחר שהסתבר שוב שהעולם ממשיך לסוב על צירו והולמס יודע מה הוא עושה, אז אני אודה.
 
הבעיה היא שלא הכל מוצלח. הלחצנים בצדדים כל כך גדולים, שאת צריכה להיזהר לא להעביר בטעות עמוד, המקלדת מזוויעה, ונראית כמו פארודיה על מקלדת ארגונומית. התפריטים, הם באמת מבית מיקרוסופט, כמו שאומר סקובל. והגלגלת, היא מרגישה מתקדמת כמו ארון הכרטיסיות של ספרים שלא אונדקסו בספריית האוניברסיטה. שלא לדבר על זה שאין מספרי עמוד, ולעולם לא תוכלי לדעת כמה עמודים נשארו לך עד שהולמס יפסיק לפזר רמזים. ויותר מהכל, זה דיגיטלי. סוף סוף יש באמת ספר דיגיטלי. אז למה לעזאזל הווי-פי של זה מוגבל? יש ספר דיגיטלי, ויש אינטרנט, ואני צריכה, כמו כלבה, להתכופף ל-USB של המחשב שלי. זה נשמע לכם הגיוני? אז אם אפשר רק לאפשר נעילת מקשים, להוסיף מסך מגע, להעיף את הרווח האידיוטי הזה באמצע המקלדת, ולסדר לי חיבור נורמלי לאינטרנט, אז אני אודה.

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.