העולם כמרקחה

The Wire, אמרו לי כולם, היא סדרה ריאליסטית. מה ריאליסטית? אולטרה-ריאליסטית, אוּבֵּר ריאליסטית; סדרה שחושפת את המציאות כהווייתה. ואכן, זו סדרה ריאליסטית, לפחות במובן המשונה שבו אנו מגדירים ריאליזם.

דיוויד סימון, יוצר הסדרה, ביסס אותה על ספרו "The Corner", שעוקב אחר שנה בפינת רחוב שבה נמכרים סמים. זה מסוג הספרים שכמעט ואין לנו כאן, ספר של עיתונאי הבוחן סיטואציה חברתית, ולא את המערכת הפוליטית. העונה הראשונה בסדרה, מספרות השמועות, מבוססת על הספר, שבעצמו מבוסס על המציאות.

אז מה עושה את The Wire לריאליסטית? כמעט כל מה שהופך את הריאליזם בה למובחן. רוצה לומר, יצירה יכולה להיות ריאליסטית מבלי שזה יהיה הדבר העיקרי שאנשים יאמרו עליה, ולא זה המצב ב-The Wire. יש יצירות שהעולם בהן משרת את הסיפור, ויש יצירות שהסיפור בהן משרת את העולם. The Wire שייכת לסוג השני, יחד עם ספרים כמו "שוגון" ו"מלך עכברוש", ולהבדיל מספרים כמו "אבא גוריו", למשל.

אבל שלא כמו "שוגון" או "מלך עכברוש", בסדרה של סימון אין עולם חדש, אטלנטיס מזרחית שמגלה גיבור מערבי. העולם הוא בולטימור, וכל עונה בסדרה סוקרת אזור/סיטואציה אחרים – סחר הסמים בפינות, הנמל, המערכת הפוליטית, מערכת החינוך והעיתונות, בסדר ×–×”. כדי להפוך כל זאת לחדש, ליפן של המאה ×”-17, צריך לעשות דבר מה אחרת. ב- The Wire ×–×” מתבטא בצילומים מלוכלכים ושימוש מרהיב בשפת דיבור ובמונחים מקצועיים; אגב, להבדיל מסדרות אחרות, כאן לא טורחים להסביר לך בעקיפין מה המונחים הללו אומרים, לעזאזל. כמה זמן לקח לי להבין ש-OT הוא קיצור של Over-Time, שעות נוספות.

אבל כל אלה לא היו עושים חצי מהעבודה, לולא The Wire בנתה את העולם אחרת. אחרת, כלומר נבדלת מייצוגים אחרים של אותן מערכות וסיטואציות. העולם בסדרה רקוב. המשטרה עובדת בעיקר כדי להשיג סטטיסטיקות טובות, ומוכנה לשם כך לוותר על חקירה של סוחרי סמים גדולים כדי לקבל יותר מעצרים של דגי רקק (שזה אולי הביטוי החמוד ביותר שאני מכיר בעברית); סוחרי הסמים אינם בריונים מגושמים, אך הם גם לא מוחות-על עם מבטא אנגלי; המשטרה כפופה למערכת הפוליטית, שכבולה לכוחות משלה, לסטטיסטיקות משלה, לדרישות משלה; ושום דבר לא עובד כמו שצריך.

זה לא CSI, "חוק וסדר" ואפילו לא "רצח מאדום לשחור". הסדרה, למעשה, נבנית על ההבדל בינה לבין הסדרות הללו. העולם בה נראה לנו ריאליסטי, והריאליזם שלו נראה מודגש, בעיקר בגלל שהוא מובחן מהעולם בסדרות הללו. ובה בעת, מרגע שראינו את The Wire, שוב אי אפשר לראות את הסדרות האלו מבלי לפקפק באמינותן.

אז למרות שיש טעם לפגם בכך שאנו מתייגים כריאליזם כל ייצוג שלילי של המציאות, יש כאן משהו מגניב. כי ריאליזם אינו רק תיאור עולם מסוג מסוים, הוא נעשה לריאליזם רק ברגע שבו הוא הופך את הייצוגים הקודמים של אותו עולם לייצוגים ז'אנריים. כדי להיתפס כאמיתי, עליו להרוג את הייצוגים הקודמים לו. וזה כל כך מזכיר את התפיסה של דה-סוסיר לגבי טבע הסימן, וכל כך מזכיר את הדיבור הפורמליסטי הישן על הזרה, שהתאורטיקן שבי צווח בתענוג.

הזרה מבוססת על ההנחה שהספרות היא מערכת כמעט אוטונומית, שפועלת מתוך עצמה. ביטוי מסוים מחליף ביטוי ישן לא בשל שינויים ביבוא התבואה לרוסיה במאה ה-19, נניח, אלא בגלל שהביטוי הקודם התבלה. אלה שטויות, מאחר שאין אוטונומיה מלבד בעולם עצמו. ובכל זאת, כמה מלבב לראות שדווקא במקום שבו המציאות היתה צריכה להיות בעלת הכוח, בדיבור על ייצוג ריאליסטי ואמיתי, אנו מדברים בעצם על "ריאליסטי יותר" ו"אמיתי יותר" או על "ריאליסטי, בניגוד ל". ומלבב אפילו יותר לראות שהטענה הישנה של דה-סוסיר לפיה ערכו של המסומן נקבע ביחס למסומנים אחרים, יכולה להתאים, בשינויים קלים, גם לתיאור מערכות ייצוגים גדולות בהרבה מאשר המילה הבודדת.

אבל בעונה השלישית, בערך, קורה משהו חדש. פתאום העולם כבר לא מפתיע אותך. אתה מקבל אותו כנתון, ומתחיל לעקוב בעיקר אחר העלילה. פתאום שוטר שמעלים גופה נראה לך כמו דבר סביר, ופוליטיקאי שמרמה סוחר סמים הוא הצעד העלילתי המתבקש. מרגע מסוים, העולם המיוצג נעשה למובן מאליו.

ואולי התהליך הזה דומה לתהליך ההטמעה של הכוח הפוקויאני או המיתוס של רולאן בארת. אנו פשוט מקבלים, משלב מסוים, את העולם כנתון. ומרגע שעשינו זאת, אנו גם רואים אותו כהגיוני, כלא-יכול-להיות-אחרת. העולם חדל מלהפתיע, ונותרות רק העלילות שבתוכו. ואולי זה מה שקרה גם בסדרות קודמות. אני זוכר את תחושת הריאליזם ב"רצח מאדום לשחור". אני זוכר את הריח של הדיאלוגים. ועתה התחושה הזו נראית לי כמעט מגונה.

כך הרסה לי הספרות את החיים

צ'אנג מאי היא עיר תענוגות. היא ודאי לא נבנתה לשם כך, אבל במצבה היום היא שואבת את פרנסתה מסיפוק תענוגותיהם של בני המערב. בגסטהאוס יש חדר גדול עם שתי מיטות ומזגן. לצדו מרפסת. בהמשך הסמטה יש את הבר השכונתי, שמנגן כל מה שבן המערב מביא באייפוד שלו, ומגיש ג'ין טוניק לצד בירה צ'אנג, שהיא בעצם בירה טייבה. השכן של הבר זה המקום של האינטרנט. שתי סמטאות שמאלה יש שוק, שם אפשר לקנות דג צלוי בגריל, אורז וירקות, לארוחת ערב במרפסת. אם רוצים חוץ, יש שוק שפתוח כל יום כל היום, שמוכר, לצד הבדים השונים האהובים על בת המערב, גם סלט פפאיה, שאהוב מאד מאד על בת המערב הזו, ועוד כל מיני מאכל זולים וזריזים, ביניהם שיפודי ירקות צלויים מפתיעים באיכותם. ליד השוק נמצא איזור המלונות עם הבריכות, לתיירים הארד קור, ולצידם הברים המסורתיים, עם התאילנדיות המפתות והגברים המתפתים, ומועדון האגרוף התאילנדי, כדי שהגברים המתפתים יוכלו לבוא אלימים כראוי. כל סוף שבוע יש שוק ענקי, שהוא באמת חגיגה אינסופית, שבה כל העיר באה להציע את מרכולתה וכל העיר וגם התיירים באים כדי לקנות, להיראות ולאכול.
 
 
הבר השכונתי (צילום: נדב)
 
בתוך התפאורה הזו קראתי את "הכפיל" של דוסטויבסקי. כתוב באחרית הדבר, מאת עמינדב דיקמן, שהספר עוסק במוטיב שחוזר בתרבות של תאומים שמייצגים שני קטבים שנלחמים זה בזה (זה לא ציטוט, ואפילו כפראפזה זה רחוק, אבל הספר איננו עמי עוד). יכול להיות. לא אתווכח על זה. אני כאן כדי לספר מה הספר עושה: הוא עושה לך עקצוצים בעור. הוא מטיס אותך מן המיטה לכיסא במרפסת, ומן הכיסא אל הרצפה, ומן הרצפה אל בית הקפה. קרה במקומות הנמוכים הוא עושה לך, כמו שאמרו בהעולם הערב. כי גולדיאקין, זה הגיבור של הספר, פתאום מגלה שיש לו כפיל. והכפיל הזה חי את חייו לצדו של גולדיאקין המקורי. רק מלקרוא את רשימת הווריאציות שמצא דוסטויבסקי כדי להבדיל בין גולדיאקין א' לגולדיאקין ב' נהיית לך מצוקה. ואז אתה מתחיל לדמיין את עצמך, לו פתאום הכפיל שלך היה חי לצדך. ובכלל בא לך למות. ודוסטויבסקי לא מקל עליך. הוא חופר עמוק עמוק פנימה. אל תוך נפשו הדוויה של גולדיאקין. מפיל על ראשו האומלל עוד ועוד מעמדות מביכים. ואתה מת להעיף את הספר ולרכב על אפניך השכורים אל קניון האלקטרוניקה, אבל אתה לא יכול, כי אתה יודע שעד שלא תגמור לקרוא את הספר, גולדיאקין לא ישתחרר מייסוריו ואתה לא תדע איך לפתור את הבעיה לו תתקל בה בחייך שלך. ואז אתה גומר את הספר באנחת רווחה, בוכה קצת, וחוזר לחייך נטולי הכפיל. ובינתיים, בכל היומיים שעברו, הספרות הרסה לך את החיים.
 
"זה?" אתם ודאי אומרים, "זה עוד כלום. הספרות הרסה לי את החיים באפנים הרבה יותר עמוקים/מצחיקים/מקיפים/רלוונטיים מזה". גם לי! אז יאללה, פרוייקט. כך הרסה לי הספרות את החיים. 10 בספטמבר. אתם יודעים לאן לשלוח. ותודה לקרן על הרעיון המבריק.

אני, נוח לי

סביבת המגורים הנוכחית שלי, רחוב שינקין. יריקה משורות הסטאן סמית באדידס, שתי דקות משוק הכרמל, שלוש דקות הליכה לשוק בצלאל או לנחלת בנימין. המרפסת, לא שלי, פונה לרחוב, מציגה חלונות ראווה לרוב. בשלטים הזוהרים שלהם הם מבשרים על מכירות סוף העונה. המזגן באורנה ואלה, מגובה במכשיר המפלצתי המכונה פג – חום (מלשון מפיג), יוצר טמפרטורה אחידה בכל חלקי המקום. אני יושב שם, או במרפסת, וקורא את "על הנוחות" מאת ארנה קזין.
 
בסולם הצריכה הקפיטליסטי, היצרנים ודאי מחבבים אותי. דחף הקנייה שלי הוא ילדותי, קצת אימפולסיבי ולא תמיד מתחשב בצורך או בחשבון הבנק. במילים אחרות, אני יכול לקנות טישרט במאה שישים שקל, אמריקאן אפארל, רק כי במקרה עברתי שם. הגיוני זה לא, אבל זה נוח ודוחה את הכביסה בעוד קצת. קזין, בחיבור שלה, מנסה לטעון נגד הנוחות.
 
היא מגייסת לעזרתה את מיטב התרגומים שהוציאו "בבל" והוצאות אחרות לטקסטים מהסוג הזה, אלה שתמיד מרפררים ל"חברת הראווה" ודומיו. הבעיה בחיבור של קזין, היא שהוא סובל בדיוק מהבעיה שנגדה הוא יוצא, הוא נוח מדי. הפרקים קצרים, המובאות חלקיות, ההפניות לא מלאות והחלקים שתורגמו סובלים מתרגום רשלני. עומק של מניפסט, אומרים אצלנו. אפילו מריחת הטקסט על פני כ 170 עמודים נראית מאולצת נוכח השוליים המוגזמים המקיפים אותו, ממקדים את איזור הקריאה במרכז הדף. נוח.
 
כמות הנושאים שקזין מנסה לתקוף היא עצומה. היא נוגעת בשיטפון נעלי הקרוקס, במכירות הרהיטים באיקאה, בניוון שבשימוש בשלט רחוק במקום קימה אקטיבית לכפתורי הטלוויזיה ובתחושת ההחמצה שהיא חשה אחרי סוף שבוע בג'קוזי בצימר בצפון הארץ. במה שנראה כניסיון לעבור לעיסוק גם בדברים "קשים" יותר, עוברת קזין לדיון בנוחות שבהעסקת עובדים זרים, בפונדקאות, באידאל היופי והעיתונות החדשה ובעניינים של זהות מינית ומחסומים בשטחים. תחת הכותרת "שלוש הערות על תרבות הנוחות" שבה קזין על הטיעון לפיו "תרבות הנוחות אינה התרבות הטבעית לאדם" ומכנה אותה "הסחת דעת רבתית שנועדה להסתיר מלחמה נמשכת – של בעלי האמצעים נגד העניים, נגד המוות, נגד כדור הארץ, נגד עצמם. והסחת הדעת הזאת אינה מרסנת את החורבן אלא מאיצה אותו" (עמ' 144). החורבן ×”×–×”, היא מרחיבה, הוא כניסתם של עוד ועוד פרטים לחיים ב"איזור הנוחות" התרבותי-פסיכולוגי של אזרחי העולם, עולמה של קזין.
 
ובאמת, הטרדות המפריעות את שגרת יומה של קזין משותפות לחלקים מסויימים מאוד באוכלוסיה. אלה הם בדיוק אותם חלקים שמכירים את בית ההוצאה של הספר הזה, אלה שמבינים מהי מהפכת המים המינרלים השוטפת את ישראל, מהפכה שבבית של הורי, למשל, לא בטוח ששמעו עליה. אלה שראו את תופעת הקרוקס בשינקין בתקופה שלפני זיופי המותג המשונה הזה. אפילו האימאג' על הכריכה, כמה נוח, בא מבית אימאג' בנק. הטקסט הזה, על אף הניסיון שלו להציג תמונה מלאה של הניוון התרבותי שבנוחות, נופל בדיוק בנקודה שנגדה הוא יוצא. אלה הם לא חייהם של אזרחי ישראל כולם, אלא חייהם של קזין, שלי ושל עוד אותם אלה שיצא שיש להם מספיק כדי לחיות את חייהם בנוח.
 
באחרית הדבר של הספר, מביאה קזין כמה עצות מעשיות לקורא שרוצה לעשות דבר. היא מציעה, במילים האלה, "לעשות דבר בעצמנו. לצבוע את הקירות, או לנקות את האמבטיה ואת השירותים או לרסס כתובת של מחאה במקום ציבורי…" (עמ' 164). ×–×” גורם לי להיזכר במעורפל במאמר מערכת שהיה תלוי על קיר השירותים בביתי, מאמר מערכת שכתב מיכאל הנדלזלץ כעורך מדור הספרים של הארץ. הוא כותב שם על כסף, על שינוי התפיסה העולמי מעת המצאתו של הכסף בידי הפיניקים, על מקומם המתרחב של מדורי הכלכלה בעיתונים, ועל הפיכתו של המטבע לכלי המאפשר פתרון זמין ונוח למצבים שונים בחייו של האדם המערבי. בשורת הסיום של המאמר ×”×–×”, אני מצטט מהזכרון, מסכם הנדלזלץ, "כסף הוא רק כסף, אבל את ×–×” יודע רק מי שיש לו אותו".
 

comfort.jpg

 ———-

עמוד הספר ב"מכונת קריאה"

"כמה עולה חולצה זולה?" – טקסט מאת קזין עבור מותג האופנה קום איל פו

———–

פורסם גם כאן

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.