למה אובמה חשוב

לא כתבתי מאז שנגמרו הבחירות בארה"ב. ניסיתי לכתוב. ניסיתי לקחת את כל סיפור אובמה ולהכניס אותו לתוך פוסט נרטיבי, סדור לעילא, שתחילתו בחליל וסופו בתרועת חצוצרות. זה לא קרה. הדרך היחידה שאני יכול לכתוב את הפוסט הזה, כנראה, היא בנקודות תלושות. וכך יהיה.

1.

בשנים האחרונות נראיתי קצת כמו ג'ואל גריי ב"קברט", שר שיר אהבה לגורילה. "If you could see her through my eyes," הוא שר, מונה את מעלותיה*. חשו כך, נדמה לי, לא מעט אמריקנופילים אחרים, בעיקר באקדמיה ובשמאל. הקליפ הזה של The Decemberists מצייר היטב את דמות הגורילה. אמריקה, הדמגוג רבוע הלסת.

ולך תסביר. נסה להגן על "המולדת השניה", כניסוחו הקולע של יוסי, כאשר זו פותחת מחדש את הגולאגים, ומענה ורוצחת. ואז בא אובמה, ונזכרתי. אמריקה. לא בגלל מה שהיא, אלא בגלל מה שהיא יכולה להיות.

* ביוטיוב, משום מה, אפשר למצוא רק גרסה חצי-מדובבת לספרדית, שקוברת את הפואנטה, או את הביצוע הרע של "קברט 2000"

2.

הדרך הטובה ביותר לפספס את מה שקרה כאן היא לקרוא את המאגנום אופוס של ניוזוויק. כתבי העיתון זכו לסקר מקרוב את הקמפיינים של כל המועמדים, לאחר שהבטיחו שהדברים יפורסמו רק בתום הבחירות. שבע כתבות ענק, והפואנטה היא "אובמה ניהל קמפיין מעולה". הוא השתמש באינטרנט, הוא הוציא את הצעירים, הוא ניצל את המשבר הכלכלי, והוא לא סטה מהמסר.

הכל נכון, אך דהוי כל כך. מתי התחלנו לחשוב בשיווקית? איך קרה שזה כל מה שנלקח מהבחירות האלו? אנשים לא הצביעו לאובמה בגלל שהוא ידע לנהל קמפיין. הם הצביעו לו למרות זאת. אנשים עברו מדלת לדלת, חיכו שעות בתור לקלפי, בכו. והם עשו זאת ×›×™ מאחורי סיסמת ×”-"Hope" הם ראו אדם. ואיכשהו, אפילו מאות סטיקרים, עשרות נאומים זהים, לא הצליחו לטשטש את פניו.

3.

קשה לומר שעקבתי אחרי הבחירות מתחילתן. קיבלתי מדי פעם עדכונים טלפוניים מיוסי, אבל התמדתי בעצלותי הנרגנת. ואז, מתישהו באמצע הפריימריז של הדמוקרטים, העלו ב-3quarksdaily פוסט. כותרת המשנה היתה "במקרה שטרם ראיתם זאת, אובמה על גזע באמריקה".

עכשיו,quarksdaily3 הוא לינק-בלוג מוצלח, אבל הוא עוסק בדרך כלל במדע, פילוסופיה וספרות. לא בדיוק המקום שאתה מצפה לפגוש בו פוליטיקאים נואמים. לחצתי על פליי.

אלו היו ימי ג'רמיה רייט, הכומר האבסורדי של אובמה. ציטוט מאחת הדרשות שלו, "God Damn America", רץ בלופ נורא בתחנות הטלוויזיה. במקום להשליך את רייט, אובמה נאם.

הוא לא ייפה את האמירות של רייט או הכחיש שהכיר אותן. הוא עמד על הפודיום, ובמשך 37 דקות דיבר על יחסי גזעים באמריקה. נאום ארוך, כן, מורכב. הוא דיבר על התסכול השחורים בארה"ב, שהפך למרירות, ואז, באותה נשימה, דיבר על לבנים שאיבדו משרה לשחור בשל אפליה מתקנת. הוא דיבר כמו אדם. לכן העלו אותו ל-quarksdaily3, לכן רייט ירד מסדר היום, לכן הוא ניצח.

4.

היה שם עוד משהו. כצפוי, אובמה גינה את רייט. בפי כל פוליטיקאי אחר, זה היה מסריח מזיעת סקרים ואימת אלקטורים. לא כאן. אובמה סירב לגנות את רייט על זעמו. הוא גינה אותו על משהו אחר, על שאיבד אמון באמריקה. רק אז הבנתי למה "Hope" היא יותר מסיסמה ריקה. בעצם, Hope זה בדיוק מה שלא הצלחתי לנסח כל השנים ההן, אמריקה כפי שהיא יכולה להיות.

5.

נאומים אינם מדיניות, אני יודע. אני מקווה, מאמין, שיודעים זאת גם רבים ממצביעי אובמה. אבל, שלא כבעבר, כבר איני שותף לבוז שחשים רבים כלפי רטוריקה. אבל דמוקרטיות מקיימות בתוכן סתירה מובנית. הן דורשות את התגייסות האזרחים – לדעת, להצביע, להתנדב – ובה בעת שוחקות את האמון שהוא בסיס ההתגייסות הזו. קשה אחרת במערכת שבנויה על פשרות. נאומים אינם מדיניות, אבל הם דרך להתגבר על הסתירה הזו.

הנאומים של אובמה חשובים. "We coach little league in the blue states and, yes, we've got some gay friends in the red states," הוא אמר כבר ב-2004, בנאום שלו בוועידה הדמוקרטית. הוא גרם לאנשים להאמין שהם יכולים להיות טובים יותר, ליצור "איחוד מושלם יותר".

משהו מוזר קורה כשאתה תולה באנשים תקוות. חלקם משתדלים להגשים אותן. זו משמעות הניסוי האמריקני, הרגע ההוא שבו, בניגוד לכל היגיון, עם החליט לשלוט על עצמו. בגלל זה אובמה חשוב. הוא גרם לאנשים לחזור ולהאמין בניסוי הזה. והניסוי הזה, כולו, הוא אמונה בבני אדם.

6.

לא אחדות המסר קנתה לאובמה את הניצחון, אלא סוג המסר. פרנק ריץ' כתב זאת יפה. במשך שמונה שנים, הוא כותב, אמרו לנו האנשים שבשלטון שאנו קטנים, עיקשים וטיפשים – קלים לפילוג וקלים להפחדה […] שמענו את ההשמצות הללו על אמריקה בתכיפות ×›×” גבוהה, עד שהתחלנו להאמין בה". אמרו שהצעירים ציניים מדי, שהם לא יצביעו; ואמרו שלבנים לא יצביעו לשחור; ואמרו שאמריקנים לא יתנגדו למלחמה. והנה, אמריקנים התנגדו למלחמה; לבנים הצביעו בעד שחור; והצעירים יצאו להצביע. במשך שנים אמרו לנו שהדור ×”×–×” הוא דור ציני. ×–×” לא ×”×™×” הדור, אלה היו הפוליטיקאים.

לכו לראות מה עשה ביבי לאתר שלו. בליכוד בטח קראו את ניוזוויק.

הפוסט הנ"ל פורסם גם בחברים של ג'ורג'

על חדווה ועבודה

החיים מספקים לנו כל מיני חדוות. יש למשל את חדוות התחתית (או כל בית קפה אחר שבו אתה יושב בקביעות). חדוות התחתית היא חדווה אחות לחדוות השכונה מהילדות. זה המקום שאליו אתה מגיע, ומתרועע עם חבריך. במשחק "מדרכות" אם אתה ילד באילת ובשתיית קפה אם אתה פחות ילד ובתל אביב. יש, אם נמנה עוד חדווה, גם את חדוות ההתחזרות. זו אותה חדווה כשאתה עושה משהו שאתה יודע שהוא מעבר לקו ההגיוני. שוקולד, אוכל, סמים, מין, רומנטיקה, בירה, יו ניים איט. עברו את כוס הג'ין השלישית, והיא שם, החדווה, מחכה לכם.
ויש, וכאן אני מגיעה לעיקר ענייני פה, את חדוות הבטלה, שמכונה גם חדוות ה-zookeeper. אני לא מדברת על חופש. אני לא מדברת על קריאת ספר. אני לא מדברת על ערב נעים בבית. אני מדברת על בטלה. משהו כזה שמרוקן אותך מכל היותך. כאילו מישהו גדול לקח כפית גדולה, ורוקן את התוכו שלך משל היית ביצה קשה בארוחת בוקר באירופה. ואחרי שרוקן, השאיר אותך לעמוד שם, קליפה שמסמלת את קווי המתאר של מה שהיית פעם, לפני הבטלה, ומה שעוד תהיה, ממש אחריה. דא עקא, כמו שאומרים, שהחדווה הזו זוכה למימוש לעתים רחוקות בלבד. כשאתה לא עובד, אתה לומד. כשאתה לא לומד, אתה עם המשפחה. כשאתה לא עם המשפחה, אתה עם חברים. כשאתה לא חברים, אתה יוצא להרפתקאות. כה מעטות הן הפעמים שאתה מרשה לעצמך פשוט להישען לאחור, ולבזבז את הזמן שלך בצורה נפשעת.

רגע, עוברים שנייה לאינטרנט
הרשת, אומרים עליה כל מיני דברים. היא מקום לצבור ידע, זה בטוח. מקום להוריד שירים וסרטים, בטוח עוד יותר. מקום לעשות חגיגת תוספים לוורדפרס, זה גם קורה לפעמים. מקום לצרוך פורנו, אם הנסיבות מתאימות. אבל לרשת יש תפקיד משמעותי מאד נוסף: היא מספקת אינספור, אבל אינספור, אפשרויות לבטלה. כל אחד והבטלה שלו. קליפים ישנים ביוטיוב, קליפים של חתולים ביוטיוב, סתם אתרים של חתולים, תמונות בפליקר, אנשים נושנים בפייסבוק, אתרים ישנים מסטמבל אפון. לא משנה מה, כל עוד הוא לא מצריך ממך שום דבר חוץ מלהזיז את היד עם העכבר (או במקלדת, אם אתם מתחכמי רשת שכאלו), בלי שום מחשבה, או עם מחשבה מועטת ככל האפשר, כזו שתאפשר לך לשוטט באינספור ספירות חיצוניות למקום בו אתה נמצא.
במשך שנים, חדוות הבטלה שלי התמצתה בחדוות ה-zookeeper, שהוא באמת משחק גאוני. אבל באיזשהו שלב הבנתי שאני כבר לא אגיע לשלב עשר, והחלפתי אותו במשחק הזה. שעות. אבל באמת שעות. כשאני אומרת שעות, אני מתכוונת שתאמינו לי. אולי אוסיף ואומר שהוא נמצא בנטוויבס שלי, והנטוויבס שלי תמיד פתוח באיזו לשונית. ואין שם כלום. כל מה שאתה צריך לעשות זה ללחוץ באופן חצי מקרי על המסך. כשזה נהיה מהר, תלחץ מהר. כשזה נהיה אטי, תהיה אטי. וזהו. מרגיע כמו מזרן ים בים סוף.

נגיד, מכבסות, זה מעולה לזה.

ושוב מעבר, חד יותר, לעבודה
רוב האנשים, כך נדמה לי, הולכים לבלות את רוב החיים שלהם בעבודה מול מחשב. הם יבואו בבוקר לעבודה ויילכו ממנה בערב, ובאמצע יעשו כל מיני דברים. רוב האנשים, כך נדמה לי, לא מאד יתעניינו בעבודה שלהם. כן, בהתחלה היא תהווה אתגר ותצריך מחשבה ומאמץ. אבל אחרי כמה זמן, הם יתחילו להיות העובד הממוצע, זה שהתפרסם בזכות אינספור קומיקסים. העובד הזה איכפת לו משלושה דברים: מתי אוכלים צהריים, מתי הולכים הביתה ומתי לוקחים יום חופש.
ימי החופשה המעטים להם זוכה העובד הממוצע מקבלים, ברבות שנות התשע שש, הילה כמעט מיסטית. אלו הימים אליהם אמורים להידחק כל החלומות: בית קפה בבוקר, מסעדת יוקרה בצהריים, טיול לצפון, טיול אופניים, שייט בסירה, צניחה חופשית, התכרבלות במיטה, שוקו חם מול הים, ג'קוזי בצימר. יו ניים איט אגיין. וכל זה ב-12 ימים בשנה או משהו כזה. ולכן, בימים כאלו, לא נוטים להתבטל. בטלה זה ללוזרים. נופש פעיל זה לאנשים שיודעים מה הם רוצים.

רגע, הולכים עוד יותר הלאה, לחדר של הבוס
רוב החברות, כך נדמה לי, מחפשות עובדים שמחים. תעשיית הידע, עובדי ידע, דברים כאלו. אפילו המנכ"ל של החברה שבה אני עובדת ציטט מתישהו בזמן האחרון את אריה סקופ, שאמר, אליבא דמנכ"לי, שההבדל היחיד בין כתר פלסטיק למיקרוסופט הוא שהמשאב של כתר הוא הפלסטיק והמשאב של מיקרוסופט הוא העובדים. נו, החרא ×”×–×” עם הנכס האסטרטגי של החברה. מה הן לא עושות, החברות האלו, כדי לשמח את העובדים: יום בצימר, יום בספא, יום גיבוש, יום טרקטורונים, יום  גלידה, יום כושר. הכל כדי להוכיח לעובד שהעבודה היא המשפחה היא המולדת היא השמחה.

והופה, זה מתחבר
אז למה, במקום כל המאמץ הזה, שלא יתנו לעובד יום בטלה?
שנייה, אני מנסחת את זה כמו שמנהלים מבינים:

בעיות
1. יש לשמר את רמת השמחה של העובדים
2. ימי חופש הם יקרים
3. ימי גיבוש הם יקרים עוד יותר

פתרון מוצע
יום בטלה חודשי לעובד, על פי בחירתו, באישור הממונה הישיר

יתרונות הפתרון
1. העובד זוכה ביום שבו הוא רחוק ממשפחתו, מחבריו ומשאר המטלות המציקות לו, מול מסך המחשב שלו, עם כל האינטרנט לרשותו
2. העובד יוכל לענות למיילים, במקרה חרום
3. העובד יוכל להיכנס לפגישות, במקרה חרום
4. העובד לא יצטרך לתכנן את היום הזה מראש. הוא יגיע בדיוק כשיכריז: היום, אני לא יכול
5. העובד ישמח מאד במקום עבודתו

חשיבותה של עילגות

זה נשלח לשני מתרגלים שבשיעור שלהם לא התקיימו הצורות הלא אסתטיות שהתופעה יוצרת. ולהלן:

אני מרגישה שיש משהו מאוד מעושה, בדינמיקה בין חומר הלימוד לסטודנט חדש במדעי הרוח, ובעיקר בפילוסופיה.
כולם מצפים מאיתנו לדבר,
שואלים אותנו שאלות בתקוה שהתשובות ישתלבו בהמשך הדיון- וכך תווצר זיקה שתקל עלינו להרגיש קרובים לחומר.
כשבעצם ההתנסחויות של הסטודנטים (ואני ראשונה מבינהם בכך) עילגות ביותר, חסרות את מערכת הכללים לבנות הערה או שאלה משמעותית, חסרות את מערכת הכללים להעריך מהי שאלה/הערה משמעותית.
את העילגות הזו המרצה מנסה לפרש לתוך משהו שנשמע לו מוכר ו/או קשור לדברים שהוא רוצה לומר בהמשך, וזה רק בערך, ולא העיקר (כי זה תיאור עילג של דינמיקה של דיון)
אבל העיקר הוא שהמרצה *מטשטש* את העילגות.

ואני רציתי להגיד שהעילגות הזו נורא חשובה!!!!!!!!!!!
שזה תהליך של רכישת מערכת כללים.
לימוד של שימוש בשפה חדשה.
ושאפשר ללמוד מזה המון על הפער בין התנסחות נאיבית לאקדמית.
על הפער בין מבט נאיבי לאקדמי-

ואם המורים מטשטשים את העילגות שלנו כדי לגרום לנו להאמין שאנחנו קרובים לחומר- תארו לכם שנדבר על התהליך שבו העילגות הזו לומדת מהי רהיטות אקדמית! שזה מה שקורה לי עכשיו! זה הכי קרוב אלי. הכי פנימי לי.
ואני עוד אדבר על זה רבות כל כך באקדמיה, על רכישת מערכות כללים ושפות.
למה לא להתחיל את הדיון על זה מתוך התהליך שקורה לי כאן עכשיו?

בקיצור,
רציתי להאיר כאן מטבע שנפל על הרצפה, ואולי אפשר להרים אותו ולהוסיף לארנק…
יתכן שזו פניה די טפשית. וזהב של פיות.
ושעצם ההצעה הזו נובעת מהמעמד הלא מעוגן בשום מערכת מוגדרת של צורת הרעיונות שלי כרגע,
ובכל זאת, הרגשתי
שלא יודעת…
מה אתה חושב?
תודה רבה בכל מקרה.

 

פורסם גם כאן.

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.